לפני כבוד השופט אביים ברקאי
המבקשים (התובעים):
1. מיסטרל ציוד למסעדות בע"מ
2. ארז אלון
נגד
המשיבה (הנתבעת):
עיריית תל אביב
ב"כ המבקשים: עו"ד טל קדש
החלטה
(בבקשה למתן סעדים זמניים)
חלק ראשון – מהות המחלוקת בה עוסקת ההחלטה וכן התייחסות לתוצאת ההחלטה
פתח דבר
הבקשה בה ניתנת החלטה זו
עניינה של החלטה זו הוא בקשת התובעים מהיום למתן סדרה של סעדים זמניים. בסופה של החלטה זו, תידחה הבקשה מבלי שיהיה צורך בקבלת עמדת המשיבה.
המבקשים עתרו למתן "סעד זמני של עיכוב הליכי גבייה לאלתר לנוכח הליכי גבייה הננקטים כנגד התובעת… חרף החלטת בית משפט השלום מתאריך 20/7/2023 אשר הורה לעירייה להידבר ולאפשר את התנהלות המבקשת כעסק חי" (ההדגשות לא במקור).
עוד מתייחסת הבקשה לסדרה של חמישה סעדים זמניים שונים בדבר חיוב המשיבה לקבל סכומים שונים כתנאי לעצירת ההליכים; ביטול הליכי אכיפה וגביה; לחייב את המשיבה לקבל ערבות בנקאית אוטונומית כתנאי לעיכוב הליכי גביה; להורות למשיבה להשיב סחורה שעוקלה ולהימנע ממכירתה.
במסגרת הסעדים המבוקשים בולטת הבקשה להימנע מהליכי גבייה – "על מנת שהתובעת תוכל לעמוד על רגליה ותוכל לייצר הכנסות על מנת לשלם את החיובים השוטפים לעירייה". כלומר, מטרת הבקשה היא מתן סיוע להליכי משא ומתן בין המבקשים לבין המשיבה באופן שיכפה על המשיבה לבוא עם המבקשים בדברים. זאת לאחר שנים של הליכים משפטיים, ולאחר הסכמי פשרה שנקשרו בין הצדדים.
תוצאת ההחלטה
קראתי היטב את הבקשה ואף את כתב התביעה על מלוא נספחיו. הלב אכן יוצא אל המבקש 2 ואל רעייתו שדיברה מדם ליבה בפרוטוקול הדיון מיום 10/7/2023 בת"א 17644-06-23 (ר' ע"מ 2-3 לפרוטוקול, נספח 4 לכתב התביעה). לצד זאת, אין מקום לקבל הבקשה.
המבקשים עותרים, במילים פשוטות – לכך שיינתן צו מניעה זמני על מנת שבית המשפט יסייע להם לחייב את המשיבה לבוא עימם בדברים. זאת לאחר שהמבקשים כבר פעלו היטב וניהלו הליכים משפטיים קודמים. בקשה זו אין לקבל.
חלק שני – דיון והכרעה
כללי
כפי שיובהר להלן – הבקשה כאן היא חלק מהליכים משפטיים ומגעים שהתנהלו בין הצדדים. הליכים ומגעים שהסתיימו בהסכם פשרה שמחק כ-3,500,000 ₪ חובות של המבקשת 1; ולאחר מכן בעתירה מנהלית שהגישו המבקשים ונמחקה; ולאחר מכן הסכם פשרה נוסף בתביעה נוספת שהגישו המבקשים; ולאחר מכן בקשה לעצירת הליכי גבייה שהגישו המבקשים, בקשה שנדחתה; וכעת הבקשה הנוספת ותביעה נוספת שהגישו המבקשים.
בסופו של יום יש לאפשר למשיבה לגבות את חובותיה ולשמור על זכויותיה. לאחר שנים של הסכמי פשרה והליכים משפטיים, אין מקום לקבל בקשה נוספת שעניינה עיכוב הליכי גבייה. בקשה שנועדה, כך לפי המבקשים עצמם, לאפשר למבקשים לשלם את חובותיהם ובמילים אחרות – לסייע במשא ומתן נוסף בין הצדדים.
אין מקום לקבל את הבקשה, ועל כך בפסקאות הבאות.
הבקשה כאן היא חלק מהליכים משפטיים שכבר התקיימו בין הצדדים והסכמי פשרה שכבר נקשרו
עיון בבקשה וכן בכתב התביעה מלמד שהדין והדברים וכן המחלוקת בין הצדדים נמשכים כבר שנים, וכך למשל:
ראשית – הסכם פשרה מיום 3/1/2022 וחוב עבר בסך של 6,902,208.78 ₪ (נספח 7 לכתב התביעה)
המבקשים צירפו הסכם פשרה מיום 3/1/2022 בין המבקשת 1 לבין המשיבה. הסכם הפשרה מלמד שלמבקשת 1 הצטברו חובות למשיבה בנכס אותו היא מחזיקה כבר משנת 2015 ואלה הגיעו לסך של 6,902,208.78 ₪.
בהתאם להסכם, המבקשת התחייבה לשלם סך של 3,500,000 ₪ לסילוק מלא, סופי ומוחלט של חובותיה כפי שהיו עד לגמר חודש יוני 2021. הסכם הפשרה כלל גם מועדים לתשלומים שונים למשך כל תקופת ההסדר.
ההסכם קבע אף פיצוי מוסכם בסך של 500,000 ₪ ככל שלא תשולם "ארנונה שוטפת" בתקופת ההסדר. כפי שעולה מהבקשה עצמה – המבקשת 1 לא עמדה במלוא התשלומים החודשיים ומכאן דורשת ממנה המשיבה חיוב נוסף בסך של 500,000 ₪. סכום הנובע מהסכם הפשרה ואשר המבקשים מתייחסים אליו בבקשה כאל "תשלום אסטרונומי של פיצויים בגין חובות שוטפים שאינם חלק מההסדר בגינו נוהל ההליך הקודם בבית משפט השלום".
שנית – עתירה מנהלית שהגישו המבקשים וסולקה על הסף (עת"מ 44799-05-23, נספח 8 לכתב התביעה)
המבקשים הגישו כנגד המשיבה עתירה מנהלית. העתירה הוגשה ביום 17/5/2023 ומתיאורה למדים שאפילו לטעמם של המבקשים, החוב למשיבה עומד על סך של 1,000,000 ₪. זאת לאחר הסכם הפשרה שכבר נקשר בעבר. העתירה התייחסה בין היתר אל "העמדת חוב הארנונה על חיוב מס אמת שאינו כולל את הפיצויים המוסכמים בסך של כמליון שקלים…" (הציטוט הוא מתוך סעיף 12 לבקשה כאן).
העתירה סולקה על הסך ונמחקה, תוך שנקבע על ידי הש' ק' ורדי כי "למעשה מדובר בפרשנות חוזית של הסכם הפשרה שנערך בין העותרת 1 לעיריה". עוד נקבע כי "מבחינת מהות המחלוקת והעניין העומד להכרעה, לא מדובר אף בעתירה העוסקת בחיובי ארנונה אלא עוסקת למעשה בשאלת תחולת הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם הפשרה ואכיפת הסכם זה והתקיימותו".
לסיום נקבע כי "הסמכות העניינית במקרה זה נתונה לבית המשפט האזרחי ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים ולכן אני מקבל את הבקשה לסילוק על הסף שהגישה המשיבה ומוחק את העתירה". (הציטוטים הם מסעיפים 11,15 ו-17 לפסק הדין בעת"מ (מחוזי ת"א) מיסטרל ציוד למסעדות (1993) בע"מ ואח' נגד עיריית תל אביב יפו (מיום 6/6/2023, הש' ק' ורדי) – ההדגשות לא במקור).
שלישית – תביעה נוספת שהגישו המבקשים והסתיימה בפשרה (ת"א 17644-06-23 הנזכר לעיל, נספח 4 לכתב התביעה)
ביום 7/6/2023 הגישו המבקשים תביעה ובקשה למתן צו עשה כנגד המשיבה.
התביעה הסתיימה ביום 10/7/2023 בהסכם פשרה שהוכתב לפרוטוקול הדיון. ואולם כפי שניתן לראות – המחלוקות המשיכו, על כך בפסקה הבאה.
רביעית – בקשה שהגישו המבקשים לעצירת הליכי הגבייה, במסגרת ת"א 17644-06-23 הנזכר לעיל ולאחר הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק הדין (נספח 5 לכתב התביעה)
לא חלפו עשרה ימים ממועד פסק' הדין שאישר את הסכם הפשרה בין הצדדים והמבקשים שבו והגישו בקשה נוספת כנגד המשיבה. הפעם פנו המבקשים במסגרת ת"א 17644-06-23 שהסתיים – ב"בקשה דחופה מטעם המבקשים לעצירת הליכי גבייה".
הבקשה לעצירת הליכי הגבייה נדחתה ביום 20/7/2023 על יד ס' הנשיא, הש' א' שליו. בהחלטה קבע בית המשפט שאינו מתערב בהליכי פשרה וכלשונו – "ממילא ביהמ"ש אינו מעורב בהליכי פשרה המתנהלים בין הצדדים ואין לו סמכות לכפות הסכמות כאלו ואחרות" (ההדגשות לא במקור). ולאחר הבהרה זו לפיה בית המשפט אינו חלק מהליכי משא ומתן, אכן ציין הש' אבי שליו "אסתפק בהצעה לבאי כוח הצדדים להידבר ולנסות לגבש הסדר…".
אין מקום להתערב וליתן צווי מניעה על מנת לקדם משא ומתן נוסף בו מעוניינים המבקשים – שלושה נימוקים לדחיית הבקשה
הרחבתי ביחס לתיאור ההליכים הקודמים והסכמי הפשרה בין הצדדים, על מנת להבהיר שאין מדובר בבעלי דין אשר "נפגשו" לראשונה כעת בהליך זה. ההיפך הוא הנכון. בין הצדדים שנים ארוכות של אי תשלום מצד המבקשת 1, שנים שהסתיימו בהסכם הפשרה מיום 3/1/2022.
ולאחר שהסתיימו לכאורה שנות המחלוקת בהסכם הפשרה מיום 3/1/2022, הרי הם המשיכו והביאו לעוד הליך בבית המשפט לעניינים מנהליים, ועוד תביעה בבית משפט השלום שהסתיימה לפני מעט יותר מחודש בהסכם פשרה. ולאחר שהסתיים ההליך האחרון בפשרה, הוגשה מיד בקשה נוספת באותו הליך. וכעת מוגשת תביעה חדשה ובקשה חדשה.
נימוק ראשון משלושה לדחיית הבקשה – אין לקבל הליך שמטרתו התערבות במשא ומתן בין הצדדים – המבקשים אינם מסתירים המטרה העיקרית של ההליך, והוא כפיית הליכי משא ומתן על המשיבה. לענין זה פירטו המבקשים ארוכות בדבר הצעות שונות שהציעו למשיבה, עוד העבירו צילומי שיקים על סך כולל של 400,000 ₪ – אשר כבר הכינו "כתנאי לעיכוב הליכים" וכך עוד ועוד. ואולם, לגופו של ענין, אין כל בסיס לבקשה שמטרתה כפיית הליכי משא ומתן תוך שבית המשפט יירתם לצידו של אחד מבעלי הדין וייקח חלק פעיל בהליכי המשא ומתן. לענין זה קבע כבר הש' א' שליו במסגרת בקשה קודמת (ור' סעיף 3.4(ב) לעיל) כי – "ממילא ביהמ"ש אינו מעורב בהליכי פשרה המתנהלים בין הצדדים".
נימוק שני משלושה לדחיית הבקשה – אין לעודד הגשת בקשות חוזרות ונשנות שמהותן אחת – גם לגופו של ענין אין לעודד התנהלות של הגשות בקשות חוזרות ונשנות, בהליכים שונים ובערכאות שונות כאשר מטרתן היא ניהול הליכי משא ומתן בחסות ובסיוע בית המשפט. לענין זה ר' רע"א 8921/20, SKS Holding LLC נ' גיל אורן עו"ד (מיום 13/5/2021, הש' י' עמית, נ' סולברג, ד' מינץ)
שם נקבע, ביחס לבעל דין החוזר ופונה בהליכים משפטיים כך – "אין לכחד, חלק גדול מהתמריץ לשימוש לרעה בהליכי משפט, נובע מסלחנות יתר של המערכת המשפטית, שאינה גובה מחיר הולם עבור ניסיונות פסולים מעין אלו. נוכח גישה מקלה זו, בעל דין הפועל באופן רציונלי, ועורך 'ניתוח כלכלי' בסיסי, מגיע למסקנה שהנזק שעתיד להיגרם לו, אם בכלל, משימוש לרעה בהליכי המשפט, קטן בהרבה מן התועלת שהוא עשוי להפיק מכך […] נראה כי מחוקק-המשנה היה ער למצב הקיים, וביקש 'להפוך את המשוואה'. מעתה ואילך, יֵדע כל בעל דין, כי אם יעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, יֵצא מההליך וידיו על ראשו". להרחבה ר' גם רע"א 4625/22, רון יעקב נענה נ' רון כץ (מיום 10/1/2023, הש' י' עמית, נ' סולברג, ע' גרוסקופף) וכן ר' פשר (מחוזי ת"א) 17725-12-12, אלישבע שיינקר נ' כונס הנכסים הרשמי (מיום 2/4/2023, סג' נ' הש' חגי ברנר).
נימוק שלישי משלושה לדחיית הבקשה – גם דיון בשיקולי "מקבילית הכוחות" ומאזן הנוחות מביא לכך שיש לדחות הבקשה
גם אם נתייחס למבחנים הנוהגים בבחינת בקשות למתן סעד זמני, נגיע למסקנה לפיה יש לדחות את הבקשה. הלכה פסוקה היא כי בעת בחינת בקשות לסעד זמני, יש להתייחס ל"מקבילית כוחות" הבנויה הן מבחינת "סיכויי ההליך" והן בחינת "מאזן הנוחות". נהוג להתייחס לשני שיקולים אלה כאל מרכיבי "מקבילית הכוחות" ואולם משקלם של כל אחד מהשיקולים אינו שווה וכוחם אינו מקביל.
ככלל, השיקול המכריע הוא שיקול "מאזן הכוחות" ור' למשל עעמ 3312/18, אשל עכו-זהר נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה תל אביב-יפו (מיום 24/5/2018, השופטת ע' ברון) שם נקבע כך – "שתיים הן אמות המידה לבחינת בקשה למתן סעד זמני בערעור: סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות בין הצדדים. היחס הנוהג בין שני שיקולים אלה הוא של "מקבילית כוחות", אולם ככלל השיקול המכריע בין השניים הוא מאזן הנוחות" (ההדגשות לא במקור). להרחבה ר' גם עעמ 6441/17, המוביל הדרומי צביקה (1990) בע"מ נ' עיריית באר שבע (מיום 23/8/2017) וכן ר' עעמ 2380/19, אי.פי.וי. טורס בע"מ נ' רשות האוכלוסין וההגירה (מיום 30/5/2019), שם כלל לא נבחנו סיכויי ההליך תוך שנקבע כך (ההדגשות לא במקור) – "שיקול מאזן הנוחות מכריע את הכף לעבר דחיית הבקשה, ואיני רואה צורך להידרש לסיכויי הערעור".
במסגרת מאזן הנוחות, יש להעדיף בשלב זה את זכותה של המשיבה לגבות את החובות בהתאם לשיקוליה. יש להעדיף גם את האינטרס הציבורי של גביית חובות באופן כללי, ובעניינינו גם גביית חובות מוניציפליים המיועדים ברגיל לטובת הכלל. יש להעדיף גם את האינטרס הציבורי של סיום מחלוקות, ולא לעודד חזרה וחיבוץ מחלוקות והסכמי פשרה עד בלי די.
למען הסר ספק, איני מתעלם מהקשיים הכספיים של המבקשים ואף מהטענה לפיה יש לאפשר למבקשת תנאים כך שתוכל "לעמוד על רגליה ותוכל לייצר הכנסות על מנת לשלם את החיובים השוטפים לעירייה" (סעיף 1.1 לעיל). טענות אלה הועלו במקצועיות בבקשה. עם זאת יש להדגיש שהדרך לסייע לחברות הנמצאות בקשיי פירעון, אינה הגשת הליכים חוזרים ונשנים או ניסיון לכפות פשרה על נושי החברות. הדין קבע מנגנונים המסייעים או לפחות מתמודדים עם חברות בקשיי פירעון. הגשת בקשה משפטית שמטרתה לכפות פשרה על נושה תוך הפניה להצעות הפשרה השונות שהועלו, אינה אחת הדרכים האלה.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא התבקשה או הוגשה תגובה, איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תואיל להעביר החלטה זו למבקשים וכן למשיבה, בהתאם לפרטי ב"כ שהופיעו בכתב התביעה שהוגש אתמול.
ניתנה היום, בה' אלול תשפ"ג, ב22 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
