בפני
כבוד השופט הבכיר, שאול אבינור
בעניין:
המאשימה:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אוראל מזרחי
נגד
הנאשם:
בוריס אהרונוב
ע"י ב"כ עו"ד עופר אשכנזי
גזר דין
רקע כללי וההיבטים המשפטיים:
הנאשם הורשע – על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום – בביצוע עבירה של איומים לפי הוראות סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).
בעובדות כתב האישום נטען, בעיקרי הדברים, כלהלן:
ביום 19.10.21 בשעה 12:00 או בסמוך לכך נכח הנאשם באולם של שופט בית משפט השלום בנתניה; ובעת שהמתין לקיום הדיון בעניינו החל לצעוק ולגדף את השופט באולם. בהמשך יצא הנאשם מהאולם ופגש בשני מאבטחים, אשר הובילו אותו לקומת הכניסה, או אז החל הנאשם לשלוח את ידיו לכל עבר ולצעוק: "השופט הזה אני אזיין אותו, הבן זונה הזה".
באותן הנסיבות, עת ישב הנאשם בחדר השהייה בבית המשפט עם המאבטחים, אמר הנאשם: "השופט האפס המושתן הזה, בן זונה חושב שהוא יותר טוב ממני, אפילו א[פ]ס כמוני עדיף עליו, אני בעצמי אפס מאופס אבל הוא אפילו יותר אפס ממני, זבל בן זבל, בחוץ בלי חליפה הוא כלום, גפרור שבור…"
בהמשך הוסיף הנאשם ואמר: "המושתן הזה עוד יראה, הוא ייצא לפנסיה אני אדקור אותו למוות… יש המון אנשים שמפחדים ממני, הוא הולך לפחד ממני גם כי אני אהרוג אותו ואהיה הדבר האחרון שהוא יראה".
מיד ובסמוך אמר הנאשם לאחד המאבטחים: "באזרחות הוא כלום, הוא אפס, אני גומר אותו באזרחות", ובהמשך הוסיף: "מה אתם חושבים שזה ששניכם עומדים עליי מפחיד אותי? אני מפרק את שניכם עם אגרוף אחד אתם מתים על הרצפה, גם אם תביאו את כל המאבטחים שיש לכם במשמרת… אני רוצה למות, זה כל מה שאני רוצה, אין לי יותר סיבות לחיות, הלוואי שאני פשוט אמות".
המאבטחים ביקשו להחזיר את הנאשם אל האולם, על מנת שיישמע את גזר דינו, אך הנאשם אמר: "אם אני יורד לאולם אני רוצח אותו, תורידי אותי רק אם את רוצה שארצח אותו במקום"; והכל תוך שבעט עם רגלו ברצפה בכוח, הטיח את מכשירו הסלולרי ברצפה וחבט בחוזקה על שולחן.
בסיפא לעובדות כתב האישום נטען כי במעשיו האמורים לעיל איים הנאשם הן על השופט והן על המאבטחים בפגיעות שלא כדין, במטרה להפחידם או להקניטם. ראוי אפוא לדייק ולציין כי על אף שהנאשם איים לפגוע (גם) בשופט, האיומים כלפי השופט לא הושמעו באוזניו או בנוכחותו, אלא באוזני המאבטחים ובנוכחותם בלבד. מכאן, שמבחינה משפטית האיומים המתוארים בכתב האישום (כולל אלה שמושאם השופט) היו כלפי המאבטחים בלבד, שכן במשפטנו אומצה "גישת הקליטה" שלפיה "נדרשת קליטה של דברי האיום אצל המאוים עצמו כדי שתתגבש עבירת האיומים" (רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס (4) 96, 117 (2006). ר' גם שם, בעמ' 118).
אכן, הוראות סעיף 192 לחוק העונשין כוללות גם חלופה של איומים בפגיעה שלא כדין ב"אדם אחר", ואיומים בפגיעה כאמור בשופט באוזני מאבטחי בית המשפט בוודאי כלולים בגדרי עבירת האיומים (לניתוח הסוגייה של "זיקת עניין" שבין המאוים לבין מושא האיום, שכפי שנפסק אינה בהכרח נדרשת, ר' בעניין לם, בעמ' 116-110). בהקשר זה יש לציין כי, מטבע הדברים, איומים לפגוע בממלאי תפקידים בכירים מושמעים במקרים רבים שלא בפני ממלאי התפקיד עצמם אלא בפני אחרים; בדיוק כפי שקרה בענייננו. ראו, למשל, ת"פ (שלום ק"ש) 30547-07-16 מדינת ישראל נ' סלע (27.09.2017) (איומים לפגוע בשופטת שנכללו במכתב תלונה שנשלח לנציב תלונות הציבור על השופטים); ת"פ (שלום נת') 22881-08-19 מדינת ישראל נ' גרידיש (08.11.2022) (איומים לפגוע ברשמת שהושמעו בשיחת טלפון עם מוקדנית); ת"פ (שלום ראשל"צ) 54390-07-20 מדינת ישראל נ' גלם (28.11.2022) (איומים לפגוע ביועץ המשפטי לממשלה שהושמעו באוזני מאבטח שהוצב בסמוך לביתו).
לא למותר אפוא להעיר כי הגדרתה של עבירת האיומים בהוראות סעיף 192 לחוק העונשין היא רחבה מאוד, וכוללת קטגוריות חומרה שהן שונות משמעותית זו מזו – וממילא ראוי היה להגדירן בדין בנפרד ולקבוע את עונשן בהתאם. כידוע, הערכים החברתיים המוגנים באמצעות עבירת האיומים הם ההגנה על שלוות נפשו של הפרט ועל חירות פעולתו. לפיכך, איומים ישירים (דהיינו כאלה בהם המאוים הוא גם מושא האיומים) הם חמורים בהרבה מאיומים בפגיעה באדם אחר (למעט במקרים בהם קיימת למאוים "זיקת עניין" הדוקה לאחר) ועל כן מייצגים קטגוריית חומרה שונה ונפרדת. בנוסף – ולהבדיל מאיומים הנכללים בשתי הקטגוריות הנ"ל – באיומים כלפי נושאי תפקידים ציבוריים בכירים יש גם משום פגיעה בהגנה על סדרי השלטון והמשפט, על כל החומרה הנוספת שבכך. לפיכך, כאמור, קטגוריות אלה נדרשות וראויות להסדרה חקיקתית נפרדת, כפי שנעשה במשפט המשווה (ר' למשל בעניין לם, בעמ' 115-114).
השתלשלות ההליכים המשפטיים ועיקרי חוות הדעת הפסיכיאטרית:
כתב האישום הוגש בזמנו בבית משפט השלום בנתניה – על אף שהאירוע מושא כתב האישום התרחש באותו בית משפט – אך בשלב מאוחר יותר הגישה המאשימה בקשה להעברת מקום הדיון. בהמשך, על פי החלטת נשיאת בית המשפט העליון ומטעמים של מראית פני הצדק, הועבר הדיון למחוז תל אביב (ר' בש"פ 7890/22 מדינת ישראל נ' אהרונוב (15.01.2023)); ובסופו של דבר נשמע לפניי.
לבקשת ב"כ הנאשם – לרקע העובדה שהנאשם סובל ממחלת נפש ובעברו אף מקרה בו הופסקו הליכים משפטיים בשל אי כשירות נפשית – הוריתי על עריכת חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטר המחוזי. בחוות הדעת שנערכה (מיום 16.11.2023) פורטו בהרחבה נסיבותיו האישיות של הנאשם והרקע התחלואתי. הנאשם יליד שנת 1972 (בן 52 שנה כיום), גרוש ואב לשלושה ילדים. עובר למעצרו היה הנאשם דר רחוב והתקיים מקצבת נכות.
כפי שצוין בחוות הדעת הפסיכיאטרית, הנאשם מוכר כסובל מהפרעה סכיזו-אפקטיבית, לרבות על ידי המוסד לביטוח לאומי. למערכת הפסיכיאטרית מוכר הנאשם מ-16 אשפוזים קודמים – רובם בהסכמה וחלקם בצווי והוראות אשפוז – מאז שנת 2005. בעברו של הנאשם אף היה ניסיון אובדני. חוות הדעת מתייחסת לפרטי חלק מהאשפוזים. בין השאר צוין בה כי ביום 27.09.2021 אושפז הנאשם, בהוראת אשפוז כפוי דחופה, "בשל החמרה מאנית-פסיכוטית שהופיעה על רקע הפסקת טיפול תרופתי. תחת טיפול חלה הטבה מהירה במצבו…" (ר' בעמ' 4 לחוות הדעת). בבדיקה לצורך הכנת חוות הדעת דנא – שנערכה באשפוז לצרכי הסתכלות במסגרת מב"ן – הנאשם לא גילה סימנים פסיכוטיים או אפקטיביים מז'וריים, לא גילה מסוכנות או התנהגות חריגה ואף דאג לצרכיו.
בהתייחס לאירוע מושא כתב האישום טען הנאשם, בין השאר, "כי לא היה מאוזן משום שלא לקח כדורים בתקופה זאת בשל מחסור בכסף, הכל הלך לחובות ומזונות…" (ר' בעמ' 7 לחוות הדעת). הנאשם שלל רצון לפגוע בשופט ואמר: "לא פגעתי באף אחד, אני לא רוצח. לא שולט בעצבים, זה לא מעכשיו" (שם). בסיכום חוות הדעת נקבע כי הנאשם מאובחן כבעל הפרעה סכיזו-אפקטיבית והפרעת אישיות אורגאנית אך נמצא כיום ברמיסיה תרופתית. אשר לאירוע מושא כתב האישום נשללה בחוות הדעת האפשרות של אי כשירות נפשית, מהותית או דיונית, אך הומלץ על המשך מעקב ונטילת הטיפול התרופתי באופן עקבי (שם, בעמ' 9).
לאחר שנתקבלה חוות הדעת הפסיכיאטרית באו הצדדים בדברים, אך בסופו של דבר לא הגיעו לכלל הסכמות (בפרוטוקול, עמ' 10-9). בנסיבות אלה החליט הנאשם להודות בעובדות כתב האישום, וכאמור בפסקה 1 דלעיל הורשע על יסוד הודאה זו בעבירה בה הואשם.
עיקר טיעוני הצדדים:
כראיה לקביעת העונש הגישה ב"כ המאשימה את תדפיס המידע הפלילי של הנאשם (סומן ע/1). כעולה מתדפיס זה, לנאשם חמישה רישומים קודמים, הכוללים כאמור מקרה אחד בו נקבע כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל תחלואה נפשית. ביתר המקרים נגזרו על הנאשם עונשי מאסר בפועל, וגם כיום הוא נושא בעונש מאסר. הרשעתו הקודמת האחרונה של הנאשם (מיום 20.12.2023) היתה בגין עבירות של איומים ותקיפה סתם, והרשעתו הקודמת לכך (מיום 29.01.2023) היתה בגין עבירה של הצתה.
בטיעוניה עמדה ב"כ המאשימה על עובדות כתב האישום, בהן כאמור הודה הנאשם, והדגישה את חומרת האיומים לפגוע בשופט ולפגוע במאבטחים. לשיטת התובעת, מדובר באירוע חמור ואלים במיוחד, אשר פגע בערכים החברתיים של ההגנה על ביטחון ושלום הציבור וההגנה על סמלי השלטון, בפרט כאשר מושא האיומים היה שופט מכהן.
אשר למדיניות הענישה הנהוגה הפנתה ב"כ המאשימה לפסיקה מחמירה, הגם שבחלקה ישנה מאוד ועוד מהתקופה שלפני תיקון 113 לחוק העונשין, ובין השאר הפנתה לת"פ (שלום ת"א) 3252/05 מדינת ישראל נ' ציון (07.08.2006), שם מתח בית המשפט ביקורת על כך שבמקרים רבים לא הושתה ענישה מחמירה בגין איומים כלפי עובדי ציבור, ולת"פ (שלום חי') 25948-01-11 מדינת ישראל נ' יוסבשוילי (27.12.2011).
עוד הפנתה התובעת לעפ"ג (מחוזי ב"ש) 43248-01-22 מדינת ישראל נ' בן דור (18.05.2022), שעניינו מקרה של פרסום איומים בעניין הכנות להתנקשות בראש הממשלה. באותו המקרה נקבע, בבית משפט השלום, מתחם עונש הולם שבין עונש מאסר קצר, לנשיאה בדרך של עבודות שירות, לבין 12 חודשי מאסר בפועל. ערעור המדינה על העונש שנגזר (8 חודשי מאסר לנשיאה בדרך של עבודות שירות) התקבל והמשיב נשפט למאסר מאחורי סורג ובריח, הגם שלא היתה קביעה קונקרטית אחרת לעניין מתחם העונש ההולם.
בענייננו עתרה ב"כ המאשימה לקביעת מתחם עונש הולם מחמיר, שבין 12 חודשי מאסר בפועל לבין 24 חודשי מאסר בפועל, בין השאר בשל עברו הפלילי המכביד של הנאשם (בפרוטוקול, עמ' 13 שורה 21 ואילך); הגם שיש להעיר כי העבר הפלילי הוא שיקול לגזירת העונש בתוך מתחם העונש ההולם. ב"כ המאשימה הדגישה במיוחד את הרשעתו הקודמת האחרונה של הנאשם, הכוללת גם הרשעה בגין עבירת האיומים, אשר במסגרתה נשפט הנאשם לעונש של 8 חודשי מאסר בפועל, וביקשה להסיק מכך כי עסקינן בנאשם שהיה מסוגל להוציא לפועל את איומיו.
עוד הטעימה התובעת כי במסגרת ההרשעה הקודמת האחרונה הנ"ל הושת על הנאשם גם עונש של מאסר מותנה, שאמנם אינו בר הפעלה בענייננו אך יש ללמוד ממנו על מסוכנותו של הנאשם. בשורה התחתונה עתרה התובעת להשתת עונש של מאסר בפועל לתקופה של 16 חודשים, לנשיאה במצטבר לעונש המאסר אותו נושא הנאשם כיום, וכן להשתת מאסר מותנה וקנס כספי.
ב"כ הנאשם, מצידו, מתח ביקורת על טיעון המאשימה למתחם העונש ההולם וטען כי הוא מחמיר באופן בלתי מידתי ואינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנהוגה. אשר לנסיבות ביצוע העבירה הדגיש הסניגור שתי נסיבות מקלות מצטברות: האחת, העובדה שהאיומים לא הושמעו בפני השופט ולאוזניו; והשנייה, מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה והשלכותיו על חומרת האירוע.
בהקשר אחרון זה הדגיש ב"כ הנאשם כי אף מתוך עובדות כתב האישום עצמן עולה מצבו הנפשי המעורער של הנאשם בעת האירוע, כאשר בין השאר הנאשם אמר במהלכו כי קץ בחייו ואף הטיח את מכשיר הטלפון שלו ברצפה. לא מדובר אפוא באיומים שהושמעו בקור רוח, באופן העשוי לעורר פחד וחשש בליבו של קורבן העבירה, אלא בהתנהגות המצביעה על מצבו הנפשי הרעוע של הנאשם באותו הרגע. עוד הוסיף הסניגור וטען כי הנאשם הוא דווקא אדם נעים הליכות, כאשר הוא מטופל, ובעייתו העיקרית היא שאינו יודע לטפל בעצמו ולקחת את תרופותיו במועד ובקביעות.
אשר למדיניות הענישה הנהוגה הפנה ב"כ הנאשם, בין השאר, לרע"פ 8253/18 פלוני נ' מדינת ישראל (25.11.2018), שעניינו במקרה של איומים שהושמעו במהלך דיון בבית הדין הרבני כלפי הצד שכנגד וכלפי השופט שדן בעניין בבית המשפט לענייני משפחה. בבית משפט השלום נקבע מתחם עונש הולם שבין מספר חודשי מאסר בפועל, לנשיאה בדרך של עבודות שירות, לבין 12 חודשי מאסר בפועל. מתחם דומה נקבע בת"פ (שלום רמ') 55018-10-18 מדינת ישראל נ' גי'ת (30.06.2019), ע"פ (מחוזי מרכז) 74542-07-19 ג'ית נ' מדינת ישראל (18.02.2020) – הגם ששם דובר באיומים חמורים שאף הושמעו ישירות כלפי שופט ובאוזניו, במהלך דיון.
ב"כ הנאשם ביקש אפוא לקבוע את מתחם העונש ההולם, במקרה זה, בין מספר מצומצם של חודשי מאסר, לנשיאה בדרך של עבודות שירות, לבין שנת מאסר בפועל. אשר לגזירת דינו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם עתר הסניגור להתחשבות בנטילת האחריות ובכך שהנאשם כיום מבין את מה שעשה, מתחרט על כך ואף מתבייש בהתנהגותו. הסניגור עתר אפוא, בכל לשון של בקשה, להקל בדינו של הנאשם ולקבוע – ככל האפשר – ענישה בחפיפה למאסר אותו נושא הנאשם כיום.
לבסוף הנאשם, בדברו האחרון לעונש, אמר: "בזמן [ה]עבירה הייתי בלי טיפול, ואז אני מאוד עצבני ולא שולט על הפה שלי אני מבקש סליחה מכב' השופט… לא התכוונתי" (בפרוטוקול, עמ' 16 שורה 11 ואילך).
קביעת מתחם העונש ההולם:
בעת גזירת עונשו של נאשם על בית המשפט לקבוע, תחילה, את מתחם העונש ההולם לאירוע שבגינו הורשע הנאשם, וזאת בהתאם לעיקרון ההלימה. בהקשר זה יתחשב בית המשפט, בין השאר, בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, לרבות אלה המנויות בהוראות סעיף 40ט לחוק העונשין.
כפי שצוין כבר לעיל, ביצועה של עבירת האיומים פוגע בערכים החברתיים של ההגנה על שלוות נפשו של הפרט ועל חירות פעולתו. בנוסף, באיומים כלפי נושאי תפקידים ציבוריים בכירים יש משום פגיעה בהגנה על סדרי השלטון והמשפט, והדברים חמורים במיוחד כאשר מדובר באיום של בעל דין על שופט שכן "משמעו ניסיון ליצור מעורבות אישית של השופט בסכסוך המתברר בפניו ולהטות משפט על-ידי פגיעה באובייקטיביות השיפוטית" (ע"פ 1867/01 מיארה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (4) 865, 870 (2001)). חומרה זו קיימת גם כאשר האיומים מושמעים באוזני מאבטחי בית המשפט, האמונים על שלומם וביטחונם של השופטים, מה גם שבענייננו נלוו לאיומים לפגוע בשופט גם איומים לפגוע במאבטחים עצמם.
מנגד, בין הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, שעל בית המשפט להתחשב בהן במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם, נמנית גם סוגיית "הקרבה לסייג לאחריות פלילית" (כאמור בהוראות סעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין); כאשר בענייננו אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הנאשם סובל מתחלואה נפשית קשה. אמת, דווקא בעניין זה קיימת אחריות לנאשם, שכן מתוך הדברים שהובאו לפניי (בחוות הדעת הפסיכיאטרית ואף בדברי הנאשם עצמו) עולה כי הנאשם מודע לכך שהפסקת נטילת התרופות גורמת להחמרה במחלתו, ובהקשר זה אין לנאשם להלין אלא על עצמו. עם זאת, מקובל עליי טיעון הסניגור כי לרקע הנפשי יש משמעות בקביעת חומרת האירוע, שכן יש בו כדי לחזק את המסקנה – העולה מעובדות האירוע עצמן – כי מדובר באירוע ספונטני, לא מתוכנן וללא כוונה להוציא את האיומים לפועל, שבמהלכו נתגלתה מצוקה נפשית של הנאשם אשר באה לידי ביטוי בהתנהגות בלתי מותאמת, לרבות בהתבטאויות הנאשם על כך שמאס בחייו.
אשר למדיניות הענישה הנהוגה ראוי לשוב ולאזכר את ת"פ (שלום נת') 22881-08-19 הנ"ל (ר' בפסקה 4 דלעיל), הדומה במידת מה לענייננו ושבו נקבע – לאחר סקירת אסמכתאות – מתחם עונש הולם שבין מספר חודשי מאסר בפועל, לנשיאה בדרך של עבודות שירות, לבין שנת מאסר בפועל. בענייננו מדובר באירוע חמור יותר מבחינת תוכן האיומים, כמו גם האיומים הנוספים על המאבטחים, ובהתחשב בכל האמור לעיל אני קובע אפוא את מתחם העונש ההולם, במקרה זה, בין חודשיים מאסר בפועל לבין 14 חודשי מאסר בפועל.
גזירת עונשו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם:
לאחר קביעת מתחם העונש ההולם על בית המשפט לגזור את עונשו של הנאשם בתוך מתחם זה תוך התחשבות בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, לרבות אלה המנויות בהוראות סעיף 40יא לחוק העונשין.
אשר לנאשם שלפניי, השיקולים הרלוואנטיים לגזירת עונשו הם כלהלן:
עברו הפלילי של הנאשם – לנאשם עבר פלילי מכביד, הכולל ארבע הרשעות קודמות ורישום נוסף (אודות הפסקת הליכים בשל אי כשירות נפשית). במסגרת ההרשעות הקודמות נגזרו על הנאשם עונשי מאסר בפועל, ואף כיום הוא נושא עונש של מאסר בפועל. בנוסף, הרשעתו הקודמת האחרונה של הנאשם עניינה, בין השאר, בעבירת איומים.
הודאה ונטילת אחריות – הנאשם הודה בעובדות כתב האישום. בכך חסך הנאשם מזמנם של העדים, הצדדים ובית המשפט. בנוסף, כפי שהדברים באו לידי ביטוי גם בדברו האחרון של הנאשם לעונש בבית המשפט, הנאשם חזר והביע צער וחרטה על מעשיו, ואף ביקש את סליחת השופט.
נתוניו האישיים של הנאשם ונסיבות חייו – הנאשם יליד שנת 1972 (בן 52 שנה כיום). הנאשם גרוש ומצבו הכלכלי בכי רע, עד כדי דרות רחוב.
המסקנה המתבקשת ממכלול הנסיבות והשיקולים שפורטו לעיל היא כי במקרה זה נסיבות הקולה עולות במשקלן על נסיבות החומרה, באופן שיש לגזור את עונשו של הנאשם בקרבת הרף התחתון של מתחם העונש ההולם אך – נוכח העבר המכביד – לא ברף התחתון ממש.
לבסוף יש להתייחס לעתירת המאשימה להשתת ענישה כלכלית. ואולם, כידוע, בקביעת קנס כספי על בית המשפט להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם (כאמור בהוראות סעיף 40ח לחוק העונשין), ובענייננו מדובר כאמור בנאשם חסר כל המתקיים מקצבת נכות. בנסיבות אלה אין אפוא מקום לקבל את עתירת המאשימה להשתת ענישה כלכלית.
סוף דבר:
אשר על כן – ובהתחשב בשיקולים לכף חומרה ולכף קולה, אשר פורטו לעיל – אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
(א) 4 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו בהתאם לרישומי שירות בתי הסוהר. הנאשם יישא את מאסרו במצטבר ובחופף למאסר אותו הוא נושא כיום, באופן ששלושה חודשים יצטברו למאסר אותו הוא נושא כיום וחודש אחד יהא בחפיפה.
(ב) מאסר על תנאי למשך 4 חודשים, אותו לא יישא הנאשם אלא אם כן יעבור, תוך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר, עבירה של אלימות כלפי הגוף או עבירה של איומים.
ניתן בזה צו כללי, לעניין מוצגים, לשיקול דעתו של קצין משטרה.
זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום.
ניתן היום, י"ג אדר א' תשפ"ד, 22 פברואר 2024, במעמד הצדדים.
