בפני
כב’ השופטת עפרה גיא
תובעת
ש.י
באמצעות באת כוחה- עו”ד שני אבוטבול
נגד
נתבע
מ.י
באמצעות בא כוחו- עו”ד אבי נפטון
פסק דין
בפניי תביעה שהוגשה על ידי התובעת במסגרתה עתרה לפסוק לה פיצויים בסך של 400,000 ₪, מבעלה לשעבר, הנתבע, בגין כאב וסבל שגרם לה, לטענתה. עוד עתרה לפיצוי נוסף בסך של 100,000 ₪ בגין מניעת התפתחות עצמית ומקצועית.
רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת
הצדדים, בני זוג יהודים, נשאו זה לזו ביום 09/09/1993 ומנישואיהם נולדו חמישה ילדים. מתוכם שלושה ילדים בגירים.
הצדדים התגרשו ביום 25/04/2021.
בין הצדדים התנהלו ומתנהלים מספר הליכים בבית משפט זה.
בתיק 46431-11-19 עתרה התובעת למתן צו הגנה כנגד הנתבע בטענה כי ביום 25/09/2019 אירע אירוע אלימות כנגדה עת הנתבע נקט באלימות כלפיה, שבר דברים בבית, נטל סכין ואיים לפגוע בעצמו בעת הגעת השוטרים. משסירב הנתבע בעת הגעתם, להוריד את הסכין, השתמשו השוטרים באקדח טייזר ולאחר מכן שהה הנתבע במעצר מספר ימים. צו הגנה בנסיבות אלו, ניתן על ידי עד ליום 20/02/2020.
צו הגנה נוסף ניתן על ידי בתיק 48031-02-20 עד ליום 05/06/2020.
תביעה נוספת למתן צו מניעה האוסר על הנתבע להיכנס לדירת המגורים התבררה על ידי במסגרת תיק 9449-06-20 . צו מניעה כאמור, ניתן כנגד הנתבע, ביום 08/03/2021 למשך שנה, לאחר שקבעתי כי:
“קיימת גם קיימת אלימות מצד הנתבע שבאה לביטוי הן באלימות כלפי האישה, כלפי ילדיו, כלפי עצמו והסובבים ואם בהטחת חפצים שונים בבית, ואם באירועים אלימים ואם באמירות פוגעניות שאינן מאפשרות חיים שלווים בבית”.
(עמוד 7 לפסק הדין, שורות 21-24).
בין לבין התנהל הליך פלילי כנגד הנתבע בגין האירוע לעיל במסגרת ת”פ 66953-09-19 במסגרתו הורשע הנתבע בעבירות של היזק לרכוש במזיד, איומים, תקיפה סתם- בן זוג, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפה סתם- קטין ע”י אחראי לפי סעיפים 452, 192, 380, 382 (ב) לחוק העונשין, התשל”ז-1977. ביום 01/10/2020 נגזרו עליו 7 חודשי מאסר בפועל; מאסר מותנה למשך שלושה חודשים אשר יופעל אם תוך תקופה של שלוש שנים יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע ואף הושת עליו פיצוי כספי בסך 5,000 ₪ ללא הוכחת נזק לטובת התובעת וילדיה, כסעד מידי ונחוץ לנפגע עבירה.
עוד מתבררת בפניי תובענה למזונות ילדיהם הקטינים של הצדדים במסגרת תיק 25532-12-12 הקבועה להוכחות ותובענה נוספת שהוגשה על ידי אמו של הנתבע כנגדו וכנגד התובעת בתיק 14506-09-22. במסגרת תביעתה, עתרה אמו של הנתבע לאכוף הסכם מתנה ולהורות לשני הצדדים יחד להשיב לה סך של 190,440.09 ₪ (כשווים כיום) ביחד ולחוד, שנתנה להם לרכישת דירתם במסגרת הסכם מתנה שנחתם ביום 01/10/1996 לצורך רכישת דירתם דאז.
בהליך שבפניי מונה כמומחה הפסיכיאטר ד”ר אסף כספי, לצורך בחינה האם נגרם נזק לתובעת כתוצאה מההתנהגות הנטענת של הנתבע והאם התובעת זכאית לאחוזי נכות בגינה.
המומחה בדק התובעת 4 פעמים ובסופו של יום קבע בחוות דעתו מיום 24/10/2021 כי התובעת סובלת מזה מספר שנים מהסתמנות נפשית שכללה מאפיינים לא מובחנים של חרדה ודיכאון ומאפיינים תת סעיפים של הפרעה בתר חבלתית; ההסתמנות הנפשית ממנה סובלת התובעת כרוכה בפגיעה בתיפקוד במישור התעסוקתי, ההורי, הביתי והחברתי וכן בפגיעה באיכות החיים ובנכות ששיעורה 15% למשך שנתיים; התובעת החלה לאחרונה טיפול נפשי, הכולל טיפול תרופתי וכן טיפול שיחתי פסיכותרפיה; הטיפול הנפשי עשוי להוביל לשיפור במצבה הנפשי של התובעת ובמקביל לשיפור אפשרי בתפקוד; יש לאמוד בשנית את שיעור נכותה העדכני בעוד כשנתיים וזאת על מנת לבחון את השפעותיו האפשריות של הטיפול על מצבה הנפשי ועל התיפקוד.
המומחה השיב לשאלות הבהרה שנשלחו אליו ביום 25/01/2022 וביום 04/07/2022 נחקר על חוות דעתו.
טענות התובעת
כחודשיים לאחר נישואי הצדדים, עברו להתגורר בדירה שכורה אז התרחש אירוע האלימות הראשון כנגדה כאשר במסגרת חילופי דברים בין בני הזוג, סטר הנתבע לתובעת בחוזקה. התובעת שהיתה מבועתת מהנתבע, נטלה מיד מונית ונסעה להוריה בצפון הארץ. לאחר מספר ימים, הופיע הנתבע בבית הוריה, הבטיח לה שלא יחזור על התנהגותו והיא חזרה עמו לבית הצדדים.
על אף האמור, הנתבע לא קיים הבטחתו והמשיך לנהוג בה באלימות קשה, פיזית, מילולית, נפשית, כלכלית ואף מינית.
באחד המקרים, הכה הנתבע את התובעת באגרוף בפניה, דם ירד לה מהפרצוף והיא רצתה לעזוב. באותו רגע נטל אקדח שהיה ברשותו, כיוון על עצמו ואיים שיירה בעצמו באם תעז לעזוב.
גם לאחר לידת ילדי הצדדים נהג להמשיך להשליט טרור, להשליך חפצים, לשבור דברים ולהכותה.
בשנת 1995 נהג כלפיה באלימות לעיני אביה, בבית חולים ברזילי בו שהתה, דחף אותה ושבר את משקפי השמש. לאחר אירוע זה, הגישה לראשונה תלונה במשטרה. בעקבות האירוע ולאחר דין ודברים עם הנתבע ואמו, סולקה יחד עם בנה הבכור לבית הוריה בצפון שם שהתה כחצי שנה.
כאשר בנם הבכור היה כבן שלושה חודשים ובעודה שוהה בצפון בבית הוריה, סרב הנתבע להעניק לו טיפול רפואי לו נזקק ואף דרש כי זה יינתן רק בסמוך למגוריו והיא נדרשה לפנות לסיוע גורמי הרווחה.
בסופו של יום, ולאור תחנוניו, לאחר שהתחייב שלא יפגע בה ואף הביא עימו מכר נוסף שערב להתחייבותו, נאותה לשוב לביתו.
בפועל, לאחר תקופה קצרה שב לסורו, כך באחד הויכוחים בין בני הזוג, נטל הנתבע את הטוסטר בביתם ושבר אותו בחוזקה על הרצפה.
אלימות הנתבע המשיכה במהלך השנים גם כלפי הילדים. באחת הפעמים רצה לזרוק דלת של ארון ואחד הילדים עצר אותו יומיים לפני פסח 2019 זרק טוסטר על אחד הילדים; פעם אחרת חנק את הבן הגדול שביקש להגן על הבן הקטן; שבר חפצים דרך קבע; ניסה לעקור טלוויזיה מהקיר; אחד הבנים נזקק לטיפול רגשי.
הנתבע נקט כנגדה באלימות מינית, עת חזר הביתה בשעות הקטנות של הלילה, מעיר אותה, סותם לה את הפה כדי שהילדים לא ישמעו ואונס אותה. היא לא הצליחה להתגבר על פחדיה ולהתלונן על מעשיו ורק ב- 2019 פנתה לראשונה למרכז לנפגעי אלימות במשפחה.
הנתבע נקט כנגדה באלימות כלכלית, לא דאג לרווחת משפחתו; לצדדים לא היה מעולם חשבון משותף; כרטיסי האשראי שלו היו ברשות אמו ואחותו; הסתיר ממנה כספים; כעס עליה והשפיל אותה בעת שביצעה קניות לבית; דרש כל חודש 500 ₪ מבנם הבכור שהיה חייל בגין מגוריו בבית הצדדים והעביר כספיו לאחותו.
הנתבע מנע ממנה התפתחות אישית ומקצועית, בתחילת נישואיה בקשה ללמוד מקצוע ונרשמה ללימודי מזכירות רפואית, הנתבע התנגד, הבהיר לה שמקומה בבית והיא לא העזה להתנגד.
ביום 25/09/2019 בעת שישנה בחדרה, חזרה הבת מעבודתה בחצות ועקב מריבה בין הנתבע לבת, התפתחה מריבה בין הצדדים שבעקבותיה החל הנתבע לצעוק, לבעוט בשידה, לשבור את מנורת הלילה ואז דחף אותה על המיטה. התובעת ניסתה להתקשר למשטרה ובעת הזו, איים עליה הנתבע ואמר: “תבטלי את התלונה אם לא אני שוחט את עצמי מולך ומול השוטרים”.
במהלך שיחתה עם השוטרים, כאשר הבן הגדול בעקבותיו, הלך הנתבע למטבח ליטול סכין בעוד היא והבן הגדול מנסים לעצור בעדו. תוך כדי מאבק, בשעה 01:30, הגיעו השוטרים וברגע שנכנסו, נטל הנתבע סכין ירקות שהיה על השיש ורצה לפגוע בעצמו ותוך כדי כך, פצע את הבן. השוטרים כיוונו לעברו אקדח טייזר, בקשו פעמיים שיזרוק הסכין ומשלא עשה כן, הפעילו את הטייזר. תחילה פגע הטייזר בבן ולאחר מכן בנתבע, כאשר נדרשו חמישה שוטרים לצורך השתלטות עליו ולאחר מכן נעצר ואף נשלח למאסר.
בנסיבות אלו ושעה שהתובעת וילדיה חיים בפחד תמידי כי ישוב וינקום, עתרה בתביעה זו לפסיקת פיצויים מוגברים בגין כאב וסבל בסך של 400,000 ₪. עוד עתרה לחייבו בפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין מניעת התפתחות עצמית ומקצועית.
טענות הנתבע
בני הזוג עברו בתחילת נישואיהם לבית אמו והתגוררו בו מספר חודשים. לאחר מכן גרו בדירות שכורות בעיר וחזרו לבית אמו עם בנם הקטין על מנת לחסוך כספים.
הצדדים רכשו דירת מגורים בשנת 1997 בעיר אשדוד כאשר אמו של הנתבע נתנה להם ביום 01/10/1996 סך של 55,720 ₪, המהווים 15% מערך דירת המגורים במסגרת “הסכם מתנה” על תנאי, לאחר שהצדדים חתמו על ההסכם כאמור ביום 01/10/1996.
התביעה נולדה עקב רצונה של התובעת לקבל כספים שאינם מגיעים לה.
במהלך חיי הנישואין נטלו הצדדים משכנתא מבנק מזרחי ועוד 2 הלוואות משלימות לצורך רכישתה של הדירה והוא היחיד ששילם המשכנתא. לטובת סילוק חלקה הארי של המשכנתא, פדה את כל זכויותיו הפנסיוניות לרבות קופות גמל.
התובעת זרקה אותו מביתו באמתלות שווא; הוציאה כנגדו צווי הרחקה מהבית באמצעות תלונות שווא למשטרת ישראל ופתחה תיק לגירושין בעודו חולה במחלות קשות, קיבל 100% נכות מהמוסד לביטוח לאומי ומצבו הרפואי בכי רע ולמעשה זרקה אותו לרחוב.
התובעת נהגה במהלך השנים בחוסר כבוד כלפי אמו ואחותו ויתר בני משפחתו, נהגה בצורה רשלנית כלפי ילדי בני הזוג, לא דאגה לחינוכם ורווחתם ועוד.
הנתבע עבד כל חייו על מנת לפרנס את בני משפחתו כמאבטח, מסגר, איש אחזקה, מלגזן ולא חס על בריאותו עד שנפל וקיבל 100% ונזקק לעזרה בכל פעילותו השוטפת.
לפני כ- 10 שנים בעודו עובד, נגרם נזק חמור לגבו הכולל פריצות דיסק בחמש חוליות; נחיתת אגן שבעקבותיה נגרמה לו מחלת “דיסטוניה”, שהינה מחלת תנועה חמורה מאד בצוואר ובכלי הדם הגורמת לאי ספיקת דם וחמצן למוח ומצבו הבריאותי מידרדר מיום ליום והוא נזקק לעזרת צד ג בכל פעולותיו.
מצופה היה שהתובעת תסייע לו במצבו זה ולאחר 27 שנות נישואים ובפועל נהפוך הוא. התובעת הפנתה לו עורף ובקשה להתגרש.
עוד הוסיף, שהתובעת אישה עצלנית, שאינה עובדת, לא רצתה ללמוד מקצוע הגם שבני משפחתו ניסו לשכנע אותה במהלך חייה לעשות כן.
בהתייחס לרקע לנישואיהם הוסיף וטען כי שני בני הזוג באו ממשפחות מסורתיות והתובעת אף הבטיחה לו טרם הנישואין כי הינה בתולה בפועל, לא כך הם פני הדברים. בעניין זה מצאתי מקום להבהיר כבר עתה כי החלטתי מיום 16/02/2021 לפיה אין דעתי להידרש לטענות הללו, בהיעדר רלוונטיות, בעינה עומדת. מטעם זה איני מוצאת מקום לציין יתר טענות האיש בעניין זה. כך גם טענות הנתבע באשר לסירובה של האישה ללכת למקווה או היותה אשת ריב ומדון כטענתו.
לגופם של אירועים טען כי מעולם לא השתמש באלימות פיזית כלפיה, כך גם הטענה לפיה נסעה להוריה לאחר שסטר לה, אינה נכונה והיא נסעה לאחר שדרשה ממנו כי יישאר עמה בבית; הוא מעולם לא סטר לה ולא נקט כנגדה באלימות פיזית.
הנתבע מעולם לא הכה התובעת או השפילה, אלא נהפוך הוא, הוא נהג להתייחס לאשתו וילדיו בכפפות של משי ועשה הכל על מנת לפייסה.
טענות התובעת בדבר אלימות כלפיה הינם המצאה ואין לקבלן.
אירוע האלימות ב- 1995 בבית חולים ברזילי מעולם לא קרה ומדובר בהמצאה. אכן, היה ויכוח ב- 1995 אולם הוא מעולם לא גלש לפסים של אלימות.
אף הטענה בדבר עזיבתה לבית הוריה בצפון לאחר אירוע אלימות דינה דחייה לאחר שבפועל מדובר במקרה בו לקחה את הבן הקטין למספר ימים אצל הוריה.
בפועל התובעת פנתה לשירותי הרווחה ולגורמים מדינתיים פעמיים בלבד במהלך החיים המשותפים ב- 1995 ובפעם השנייה בספטמבר 2019.
הנתבע מעולם לא נקט באלימות כלפי התובעת, לא שבר חפצים בבית ומדובר בטענות שהן פרי דמיונה של התובעת. כך גם הטענה לפיה סרב לשתף פעולה במתן טיפול רפואי דינה להידחות.
הנתבע עבד ימים כלילות על מנת לפרנס משפחתו בכל דרך, לא חסך מעצמו בעבודה קשה בשעות לא שעות.
בהתייחס לטענה לפיה נטל טוסטר ושבר אותו, טען כי הוא פגע בטוסטר בשגגה ולכן נשבר ואין מדובר במעשה שאירע כתגובה לדברי התובעת.
הנתבע מכחיש כל טענה בדבר אלימות כלפי ילדיו ועשה במהלך השנים ככל יכולתו על מנת להיטיב עמם.
הוא מעולם לא הרים את דלת הארון כשזו מחוברת לארון.
התובעת שקרנית, הוא מעולם לא כפה עצמו עליה, מה גם שבנם הצעיר של הצדדים נהג לישון איתם בדרך קבע. בכל מקרה, התובעת מעולם לא התלוננה על מעשיו ומדובר בטענות בדבר אלימות מינית שמעולם לא היתה ולא נבראה.
התובעת עצמה מעולם לא עבדה או שעבדה במשרה חלקית, אחותו היא שסייעה בטיפול בילדיהם. הוא מעולם לא גבה כספים מבנו החייל והוא ובני משפחתו תמיד עודדו אותה על מנת שתלמד מקצוע ומדובר בתובעת ללא פסיכומטרי; ללא יכולות אישיות ואחרות הנדרשות ללימודים גבוהים; חוסר מוטיבציה וחוסר התמדה ואין לה אלא להלין על עצמה שלא עשתה דבר במהלך חיי הנישואין על מנת לפתח עצמה. הוא עצמו עודד אותה פעמים רבות לפתח מקצוע.
בהתייחס לאירוע מיום 25/09/2019 טען הנתבע כי הבת הגיעה הביתה ולא אמרה דבר וכאשר שאל מדוע, השיבה כי לא חשה בטוב והוא הציעה לקחת אותה ל”טרם” לבדיקה. לאחר האירוע עם הבת הלך לחדרו שם ישנה התובעת עם בנם הצעיר וכאשר שוחח עם הבן, התעוררה התובעת. טענות התובעת בדבר שבירת מנורה, בעיטה בשידה, שבירת מנורה ודחיפתה הם שקרים.
בזמן הגעת השוטרים הוא היה עם בנו במטבח ונבהל כשאלו הגיעו. אחד השוטרים השתמש בטייזר ופגע בטעות בבנם של הצדדים, ארבעה נוספים הפעילו עליו טייזר ופגעו בו קשות, שברו לו צלע ושלוש שיניים. הוא שהה לאחר מכן 21 יום במעצר ולאחר מכן שוחרר למעצר בית
בנסיבות אלו, דין התביעה להידחות.
דיון והכרעה
כאמור לעיל, עילת התביעה מתבססת על דיני הנזיקין, לטענת התובעת, הנתבע הפר בקיצוניות, בוטות וגסות, קוד של התנהגות סבירה כלפיה בכך שהכה אותה, השפיל אותה, ביזה אותה, אנס אותה, התעלל בה לעיני ילדיהם וגרם לה נזקים גדולים. בכך התרשל כלפיה, הפר את חובת הזהירות וגרם לה נזק. עוד טענה להפרת חובה חקוקה וקיומה של עוולת התקיפה.
לפיכך, לצורך בחינת התביעה, על בית משפט לבחון באם התנהגותו של הנתבע, במעשה או במחדל גרמה נזק לתובעת. האם יש בהתנהגותו בכדי להוות הפרת חובה חקוקה, האם עליו לפצותה ככל שיוכח שכן ומהו גובה הפיצוי בנסיבות העניין.
כידוע, דיני הנזיקין חלים גם על מקרי אלימות במשפחה. בעניין זה נקבע זה מכבר כי:
“ראוי כי יתנו לכך בתי המשפט, במיוחד לענייני משפחה, את דעתם. תופעת האלימות במשפחה הוגדרה לא פעם כנגע שיש למגרו…אין סיבה בעולם שגם דיני הנזיקין לא ישתתפו במאמץ המיגור…בתי המשפט רשאים לעשות שימוש בפיצויים מוגברים גם ככלי למלחמה הכוללת לביעור תופעה חברתית נפסדת של אלימות; ברי-ויוטעם-כי כל מקרה לגופו, אך בן זוג מכה צריך שיידע שככל שיוכח הדבר, לא יינקה מפיצוי משמעותי…”
(בע”מ 7073/13 פלוני נ’ פלונית, פורסם ביום 31/12/2013 במאגרים המשפטיים).
לגופה של תביעה, הרי שתביעה נזיקית בגין אלימות עשויה להתבסס על שלוש עוולות נזיקיות: עוולת התקיפה (סעיף 23 לפקודת הנזיקין, נוסח חדש, התשכ”ח- 1968 (להלן: “פקודת הנזיקין”); עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין) והפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 63 לפקודה.
עוולת התקיפה
עוולת התקיפה מוגדרת בהוראות סעיף 23 (א) לפקודה:
“תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו”.
עוולת התקיפה אינה דורשת נזק לשם הוכחתה ודי במודעות הקורבן למקרה ההתעללות (ראו בע”מ 8098/04 פלונית נ’ פלונים, עמוד 10, פורסם ביום 4/11/2004).
עוולת הרשלנות
כאמור, עוולת הרשלנות הוגדרה בסעיף 35 לפקודה הקובע כי:
“עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות- הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה”.
יסודותיה של עוולת הרשלנות נקבעו בע”א 243/83 עיריית ירושלים נ’ גורדון, פ”ד לט (1) 113 והם חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת החובה, קיומו של נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק.
בפסיקה נקבע כי בין בעל לאשתו קיימת חובת זהירות וכי: “בין בעל לאשתו מתקיימים יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים ועל כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות והתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. לפיכך, נראה כי אין מניעה להכיר התנהגות מבזה, משפילה ומתעללת כמעשה עוולה של רשלנות”
(בע”מ 595/04 פלוני נ’ אלמונית, סעיף 14 24/02/2005).
משכך, ברי כי בין בעל לאשתו קיימת גם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית ונראה כי אף משיקולי מדיניות משפטית, יש להטיל אחריות כלכלית על אדם הפוגע בבן זוגו וזאת על מנת לעשות ככל הניתן על מנת למגר את תופעת האלימות בחברה. עם זאת, על בית משפט להיזהר לבל ייכנס יתר על המידה למערכת היחסים בין בני הזוג וחובה עליו לתחום הגבולות מפני התערבות יתר בתא המשפחתי ובמרקם העדין ביחסים בין בני הזוג. ברם, ראוי שבית משפט יהיה ער למקרה הקיצוני המצדיק התערבות משפטית באופן המזכה בפיצוי והאם מדובר במקרה בו נחצו הגבולות באופן המצדיק התערבות כאמור.
אשר על כן, על בית משפט לבחון האם במקרה דנן, הופרה חובת הזהירות של הנתבע כלפי התובעת באופן המצדיק ההתערבות כאמור.
הפרת חובה חקוקה
הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 63 לפקודת הנזיקין הקובע את יסודות העוולה ולפיה:
“מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק-למעט פקודה זו- והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו התכוון החיקוק…”
בענ”א 2351/90 לסלאו נ’ ג’אמל, פ”ד מ”ז (1) 629 ציין כבוד הנשיא שמגר יסודות העוולה: חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה נזק לניזוק; הנזק שנגרם הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אליו התכוון החיקוק.
בעניין הנדון טענה התובעת להפרת סעיפים 379 (תקיפה סתם); 380 (תקיפה הגורמת חבלה של ממש) ו- 382 (ב)-(ג) לחוק העונשין, התשל”ז- 1977.
עדויות הצדדים והראיות
אירועי אלימות פיזית
התובעת הגישה התביעה לאחר אירוע אלימות שאירע בינה לבין הנתבע ביום 25/09/2019. התובעת העידה ביחס לארוע כדלקמן:
“הוא בא לחדר לדבר איתי, תראי מה הבת עשתה לי, אמרתי לו, אתה דיברת עם הבת, אמרתי העניינים ביניכם הסתדרו, למה אתה אומר שהבת לא אמרה לך שלום, אמרתי לו תפסיק להיות מושפע מאמא שלך ואחותך, על זה הוא התעצבן והתחיל להרים את הקול עליי, אז קמתי ואז הוא דחף אותי למיטה ובא עליי כדי לתקוף אותי. הבן שלי שמע את הצעקות שלי, אמרתי שאני לא שותקת ומזמינה משטרה תוך שהוא שובר את מנורת הלילה ובועט בשידה. הוא אומר אם תזמיני משטרה אני לא פוחד…ואז הוא התחיל להשתולל, הוא ניסה להתקרב לטלוויזיה ולעקור אותה מהקיר, ואני תוך כדי לחץ מפוחדת, הוא גם הפיל את הטלפון מהשידה, אחרי שהוא בעט בשידה, תוך כדי כך רעדתי ומרוב בלבול שכחתי את הקוד הסודי שלי, ואז התקשרתי 103 בטעות עד שהגעתי ל-100 ואני צועקת והוא משתולל והבן שלי תופס אותי כל הזמן, הוא אומר לי עכשיו את מבטלת את התלונה, אם לא אני שוחט את עצמי לעיני השוטרים. תוך כדי צעקות ושבירת הדברים הבן (הקטן) התעורר בפחד, אני מדברת עם המשטרה חצי שעה עם המשטרה ואני אומרת תגיעו מהר, אני קוראת הצילו לשכנים, אף אחד לא בא לעזרתי, עד כדי כך, הגענו למטבח כשהוא רוצה לקחת סכין מהמגירות, יש שם סכינים מסוכנים של בשר, עמדתי מול המגירות וחסמתי שלא יגיע לשם, ואני עם המשטרה תגיעו כבר, הוא דוחף אותי בחוזקה, עד כדי כך שכאבו לי הידיים כמה ימים…הבן הקטן פתח את הדלת למשטרה, איך שהמשטרה נכנסה הוא לקח את הסכין והצמיד אותו אליו, הבן הגדול נאבק איתו ונפצע מהסכין. המשטרה אומרת לו תעזוב את הסכין, פעמיים המשטרה אמרה לו תעזוב את הסכין, והוא לא מפסיק, חמישה שוטרים עליו, ואז אמרו לו תעזוב את הסכין ואז שוטר ירה עם טייזר ופעמיים, בהתחלה השוטר פגע בבן שלי ואחר כך הוא פגע בו ואז השתלטו עליו חמישה שוטרים”
(עמוד 8 לפרוטוקול בתלה”מ 9449-06-20, שורות 1-24).
מנגד טען הנתבע בעדותו כי:
“ש. מפנה להכרעת הדין ששם הורשעת בעבירות של גרימת נזק במזיד, תקיפת סתם בן זוג, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפת קטין על ידי אחראי- אלו עבירות בהן הורשעת, אדם במצבך הרפואי כמו שאתה מתאר, לא יכול לעשות את הדברים האלו?
ת. נכון, לא עשיתי יכול להיות שעשו את זה אחרי שהלכתי, הם עשו בכוונה. אחרי שלחו אותי מהבית הם עשו דברים בכוונה כנראה.
ש. סעיף 78 טענת שארבעה שוטרים הפעילו עליך טייזר ושברו לך צלע ושלוש שיניים?
ת. כן.
ש. הגשת נגדם תלונה למח”ש?
ת. כלום, כלום לא הגשתי כי אני לא יודע איך להתנהל…”
(עמוד 12, שורות 12-22).
עוד העידו ילדי הצדדים. כך העידה הבת וספרה כי במועד האירוע הנטען חזרה מעבודתה עייפה בשעה 02:00 בלילה, היתה עייפה ורצתה ללכת לישון:
“נכנסתי לחדר שלי ואבא שלי בא ושאל אותי למה לא אמרתי שלום וכך התחיל כל הבלאגן, הוא אמר שאני מזלזלת במשפחה, אמרתי שאני לא מרגישה טוב…הוא איים להעיף אותי מהבית, והוא אמר שיש לי חודש לעוף מפה, אמא שלי התערבה כי הגנה על הבת שלה…הייתי בחדר שמעתי את האלימות שהוא היכה בטלוויזיה בחדר של ההורים…”
(עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 22-23).
כך גם העיד בנם הגדול של הצדדים. בעניינו של הבן יוער כי הבן מסר גרסאות סותרות. תחילה הגיש תצהיר מטעם האם מיום 04/10/2021. לאחר מכן הגיש תצהיר נוסף מטעם האב מיום 07/10/21. בתצהירו הנוסף טען כי במועד הריב בין הוריו ביום 25/09/2021 הזכירה אמו לאביו את אחיו ז”ל של האב, דבר שמאד פגע באב שלאחריו רצה לשים קץ לחייו ולקח סכין פירות על מנת לפגוע בעצמו והוא, הבן, ניסה לעצור בעדו. בעדותו בפניי מיום 03/11/21 טען כי לא חתם על התצהיר הראשון, ומעולם לא חש אלימות מצד אביו במהלך חייו. בהמשך ההליך, הגיש הבן בקשה ביום 08/02/2022 בה ביקש לחזור בו מתצהירו בטענה שאביו הפעיל עליו לחץ רב לשנות גרסתו.
בעדותו הנוספת מיום 04/07/2022 העיד כי קיבל מאביו כסף עבור שינוי תצהירו:
“ש. אתה יודע שעברת עבירות פליליות חמורות? כמה כסף קיבלת בגין שינוי התצהיר שלך?
ת. 600 ₪ מאבי.
ש. מתי קיבלת?
ת. אני מבין שבית משפט אומר לי שהדברים שאני אומר עלולים להפליל אותי ואני רשאי לשמור על זכות השתיקה. אני מבין את זה.
ש. מתי הוא הביא לך 600 ₪?
ת. הוא הביא לי אחרי המשפט, כמה ימים אחרי….
לשאלת בית משפט, למה החלטתי להגיש פנייה נוספת לבית משפט, אני משיב שהרגשתי שאני הולך עם השקר ולא עם האמת…”
(עמודים 57-58 לפרוטוקול, שורות 18-26).
מהאמור עולה כי הבן מודה בפה מלא, שקיבל כסף מאביו על מנת להעיד עדות שקר ודי בכך בכדי לקבוע כי אין ליתן כל אמון בעדות הבן או משקל כלשהו לעדותו וספק אף אם בעדות האב נוכח טענותיו החמורות של הבן.
בנסיבות העניין ושעה שעולה חשד לפלילים בשים לב להוראות סעיף 237 (א) לחוק העונשין, לפיו המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי שזו עדות שקר ודינו – מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו- מאסר תשע שנים, ובהתאם להוראות סעיף 246 (א) לחוק העונשין, לפיה, המניע אדם, או מנסה להניעו, שבהליך שיפוטי לא יעיד, או יעיד עדות שקר או יחזור בו מעדות או מהודעה שמסר, דינו- מאסר שבע שנים, מצאתי מקום להפנות פסק הדין למנהל בתי המשפט על מנת שיבחן אם יש מקום להגשת תלונה למשטרת ישראל, נוכח החשדות הפליליים העולים לכאורה מהתנהגות הבן הבכור והאב (הנתבע) והמזכירות תמציא בסופו של יום, העתק פסק הדין לעיונו.
אם כן, לסיכום לעת הזו, ניתן לקבוע די הצורך כי אירוע האלימות הנטען קרה גם קרה, חרף טענות הנתבע וניסיונותיו לשכנע את בנו כי יטען שלא היו דברים מעולם.
לא זו אף זו, יש לזכור כי הנתבע הורשע כאמור בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן בגין האירוע לעיל. כך הורשע בעבירות של היזק לרכוש במזיד, תקיפה סתם- בן זוג; תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפה סתם- קטין ע”י אחראי, לפי סעיפים 452; 192; 380; 382 (ב) לחוק העונשין, התשל”ז- 1977.
עיון בכתב האישום המתוקן שצורף לתיק, מלמד כי הנתבע הואשם בין היתר בעובדות הבאות:
“3. ניסה לעקור טלוויזיה תלויה, או אז נכנסה המתלוננת חוצץ ומנעה ממנו מלשבור אותה.
4. בסמוך לכך, ניגש הנאשם למטבח ונטל סכין והצמידה לגרונו, במעמד זה אמר הנאשם למתלוננת, כי אם תזמין משטרה ישחט את עצמו.
…
8. זאת ועוד, במועד שאינו ידוע למאשימה, כחצי שנה עובר לתאריך הנ”ל, איים הנאשם בפגיעה שלא כדין בגופה של המתלוננת באומרו לה שיהרוג אותה באם תפנה למשטרה וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה.
…
במועד שאינו ידוע למאשימה, כשנתיים עובר לאריך הנ”ל תקף הנאשם שלא כדין וללא הסכמה את הקטין, בכך שהשליך עליו בקבוק יין אשר פגע במקרר. בעקבות כך נגרם שקע במקרר…”
טרם הכרעת הדין, הנתבע הודה בעובדות שיוחסו לו (ראו עמוד 13 לפרוטוקול, שורה 24 בת”פ 66953-09-19). הנתבע אף העיד כי הוא לוקח אחריות על האירוע ומבקש מבית משפט לכבד את ההסדר (עמ’ 15, שורה 23) ובעקבות זאת ועל יסוד הודאתו נגזרו עליו 7 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה למשך שלושה חודשים, אשר יופעל אם בתוך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו יעבור כל עבירה מהעבירות בהן הורשע.
בנסיבות אלו, אני מקבלת את גרסתה המלאה של התובעת באשר לקרות אירוע האלימות שאירע ביום 25/09/2019 ואני דוחה מכל וכל את ניסיונותיו של הנתבע להכחיש את האירוע. הוכח די הצורך כי הנתבע הורשע בין היתר גם בעבירה של איומים ותקיפה סתם בן זוג לפי סעיף 382 (ב) לחוק העונשין. משכך, נדחית הטענה לפיה מעולם לא הוגש כנגדו כתב אישום בגין אלימות כלפי התובעת לאור האמור בכתב האישום המתוקן, אלימות אינה רק אלימות פיזית, די באיומים על גופה של התובעת, או איומים לפיהן יפגע בעצמו בכדי להוות התנהגות אלימה. גם נסיונותיו של הנתבע להניא את בנו מלהעיד אמת ולמסור גרסה שקרית אודות האירועים שארעו באותו מועד ועדותה של הבת, מחזקות את מסקנתי לפיה הנתבע אכן תקף את אשתו, אירוע שהסלים עד להגעת השוטרים ושבעקבותיו הורשע בעבירות שיוחסו לו ונכנס למאסר.
אשר לאירוע שנטען כי התרחש בשנת 1995 לערך עת היו הצדדים בתחילת נישואיהן ונטען כי הנתבע דחף אותה ושבר את משקפי השמש שלה לעיני אביה של התובעת ושבעקבות אותו אירוע חזרה לבית הוריה בצפון. הנתבע, כאמור הכחיש האירוע. עם זאת, מטעם התובעת העיד מר אהרון חנוקר, שעבד בעת הרלוונטית כעובד קהילתי בקהילה ההודית ובשירותי התעסוקה וביטוח לאומי. מתצהירו ועדותו עולה כי לאחר אירוע האלימות הנטען משנת 1995, עזבה התובעת את ביתה ושבה לבית הוריה. אז פנה אליו הנתבע וביקש שיסייע לו ולתובעת לשוב לשלום בית וזאת לאחר שאמר לו כי טעה כאשר נהג באלימות כלפי התובעת. עוד העיד כי נסע עם הנתבע לבית הוריה של התובעת בצפון יחד עם הנתבע ושם שכנע את אביה של התובעת להחזיר אותה לבית הנתבע וזאת לאחר שאביה של התובעת אמר כי: “הוא מאמין למה שאני אומר והוא יודע שלא יחזור עוד פעם . הוא אמר שהוא משאיר אותה תחת אחריותי”
(עמוד 26 לפרוטוקול מיום 03/11/2021, שורות 4-5)
אם כן, גם מעדות זו עולה כי אכן היה אירוע אלימות מצד הנתבע בשנת 1995 שבעקבותיו עזבה התובעת את בית הצדדים ורק לאחר קבלת התחייבות מעובד קהילתי שניתנה לאבי התובעת, נאותה לחזור לביתה.
יתר העדויות לעניין האלימות, אינן מהותיות ואף לא מצאתי מקום ליתן להן משקל רב, כך עדות העד הנוסף מטעם התובעת המסוכסך בעצמו עם הנתבע ומנהל הליכים כנגדו.
כך גם עדויות אמו ואחיו של הנתבע, לא מצאתי מקום ליתן להן משקל רב שעה שלא נכחו כל הזמן בבית הצדדים וחלקן אף עדויות מפי השמועה. כך למשל אחיו של הנתבע העיד כי מעולם לא ראה את התובעת מכה את הילדים אלא, שמע על כך מאחיו (עמוד 41 לפרוטוקול, שורות 1-4).
התובעת צרפה מסמך נספח א’ במסגרתו פנה מנהל תחנת שירותי הרווחה באשדוד לענייני בריאות, לרופא המטפל בבי”ח ברזילאי ומבקש ממנו לאפשר טיפול רפואי באזור מגורי התובעת לבנם הבכור של הצדדים וזאת לאחר שנרשם במסמך כי התובעת נאלצה לעזוב האזור ולשוב לבית הוריה בצפון לאחר שחוותה אלימות מצד בעלה. המדובר במסמך מיום 26/06/1995.
במצב דברים זה ובמיוחד על רקע נספח א שצורף ועדותו של העובד הקהילתי שהינן עדויות עצמאיות ובלתי תלויות, מצאתי לנכון להעדיף את גרסת התובעת ולקבוע כי האירוע הנטען בשנת 1995 לפיו על רקע אלימותו של הנתבע עבר לבית הוריה קרה גם קרה ואני דוחה את גרסת הנתבע לאירוע הנטען.
אלימות מינית
התובעת טענה כי הנתבע נהג על דרך קבע לאנוס אותה ולסתום את פיה על מנת שהילדים לא ישמעו ואף אמר כי אם לא תקיים איתו יחסים יבגוד בה. מנגד, טען הנתבע כי מעולם לא אנס אותה, הצדדים לא חלקו מיטה משותפת ולא קיימו יחסי אישות מזה כשנים והוא לא היה מוכן לקיים יחסים עם אישה שלא בקרה במקווה שנים. כך גם לא היתה נשארת איתו 27 שנה מבלי שהיתה מתלוננת ומביאה עמו חמישה ילדים ואין שום ראייה התומכת בגרסה, שעה שמעולם לא התלוננה בפני גורם רפואי על כך. האישה טענה כי הילדים העידו כי שמעו אותם בלילה.
בעניין זה נשאל הבן האמצעי והשיב כי:
“ש. האם אמא הזכירה לך ליד מישהו על אלימות מינית שהאב הפעיל עליה?
ת. היא לא אמרה אבל שמעתי הלילה שאמא שלי אומרת לו עזוב אותי עזוב אותי”.
(עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 5-6)
אשר לעדות הבן הגדול, לא מצאתי מקום ליתן כל משקל לעדותו, שעה שהוכח כי שינה גרסתו וכי קיבל כסף מאביו תמורת עדותו.
כך או כך, אף מעדותו של הבן האמצעי לא ניתן ללמוד על אירועים של אלימות מינית בהיעדר עדויות תומכות חיצוניות ואף עדות הבן, אינה מבססת אלימות מינית כאמור אלא שיחה בין הוריו בה בקשה האם מהאב שיעזוב אותה.
אשר על כן, אני קובעת כי הטענה בדבר אלימות מינית לא הוכחה דיה ואני דוחה את הטענה.
אלימות כלכלית
התובעת טענה כי הנתבע מעולם לא דאג לרווחת משפחתו, ביקש מהתובעת כספים, לא רצה להכניסה לחשבון משותף והסתיר ממנה כספים שהרוויח בעסקו.
מנגד, טען הנתבע כי גם טענה זו דינה דחייה שעה שהוא פירנס את התא המשפחתי במהלך חיי הנישואין, שילם הוצאות המשכנתא, מזון וכלכלה ואת כלל ההוצאות שעה שהנתבעת לא עבדה שנים רבות וגם כשבחרה לעבוד, עשתה זאת בשכר זעום. כך טען שלא ברור מניין התובעת צפתה לקבל כספים שעה שהכנסותיו לא הספיקו למלא כלל צרכי הבית ובמיוחד שעה שחלה והכנסתו התבססה על תשלומי נכות.
אומר כבר עתה כי מדובר בטענה שאינה מפורטת דיה ודינה דחייה. אין מחלוקת שהנתבע עבד במהלך חיי הנישואין ובעיקר הוא פירנס את התא המשפחתי. לא מצאתי כי יש בעובדה שהנתבע ביקש כסף במהלך החיים המשותפים מהתובעת בכדי להעיד על אלימות כלכלית.
לא הוכח כי הנתבע העביר את כספו לאמו ואחותו. אומנם התובעת טענה שהצדדים התנהלו במהלך חייהם הזוגיים בחשבונות נפרדים (עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 16, אלא שגם בכך אין בכדי להעיד על אלימות כלכלית. התובעת בעצמה סרבה ליתן לנתבע כסף מהכספים שהרוויחה במהלך החיים המשותפים והעובדה כי לא חלקו חשבונות בנק והעדיפו להתנהל בנפרד, אינה מעידה על אלימות מסוג זה. התובעת בעצמה העידה הנתבע נשא בהוצאות הבית, אחזקת הבית ואוכל, שילם משכנתא כדי להוריד את גובה המשכנתא ועוד. אף עדות החבר המשותף, לא מצאתי מקום ליתן לה כל משקל נוכח הסכסוך בין החבר לבין הנתבע ועל רקע ההליכים המשפטיים ביניהם.
אשר על כן ושעה שהנתבע נשא בהוצאות הבית גם אם בחלקן נשאה התובעת וגם אם הצדדים התנהלו במהלך חייהם המשותפים בדוחק כלכלי, לא עלה בידי התובעת להצביע על אלימות כלכלית מצידו של הנתבע ואני דוחה הטענה.
מניעת התפתחות אישית ומקצועית
התובעת טענה בכתב תביעתה כי בקשה ללמוד מקצוע ואף נרשמה ללימודי מזכירות רפואית, אך הנתבע התנגד לכך וטען שמקומה הוא בבית ואף מנע ממנה לרכוש כל מקצוע ובכך הותירה תלויה בו ובחסדיו, תוך השלטת טרור ופחד.
התובעת צרפה לתמיכה בגרסתה את נספח ג לכתב התביעה מכתב מהמרכז להכשרה מקצועית משנת 1996 המאפשר לה ללמוד אחד מהקורסים המפורטים במכתב. עוד צרפה נספח למכתב במסגרתו פורטה תוכנית הקורס. אין מחלוקת שהתובעת לא החלה את הקורס מעולם, לטענתה, בשל התנגדות הנתבע.
מנגד, טען הנתבע כי התובעת מעולם לא התמידה ולא הראתה כל יכולת לימודית, לא עשתה בגרות ולא סיימה 12 שנות לימוד. רוב השנים התובעת לא עבדה ורק בעידוד בני משפחתו, החלה לעבוד.
אומר כבר עתה, כי אין במכתב המציג מידע אודות קורס מזכירות רפואיות בכדי לקבוע שהנתבע מנע מהתובעת להתפתח. לא עלה בידה של התובעת להציג מכתב קבלה ללימודים, הרשמה וכי הנתבע עצר בעדה ללמוד ובמיוחד כאשר בעת הרלוונטית שהתה ככל הנראה בבית הוריה בצפון כעולה מכתובתה הרשומה על גבי המכתב.
כך גם לא נסתרה עדותה של אמו של הנתבע לפיה ניסתה להכניס את התובעת לעירייה על מנת שתחל לעבוד כעוזרת גננת (עמוד 46 לפרוטוקול, שורה 17), גם התובעת העידה כי הופנתה לעבוד כעוזרת גננת אך בעת הרלוונטית לא היתה עבודה. התובעת גם העידה שהיו לה חלומות לעבוד כמזכירה רפואית וספרית ואף העידה שבסופו של יום אמו של הנתבע הכניסה אותה לתחום הקשישים וזאת לאחר שעבדה במשק בית ובגנים (עמוד 9, שורות 1-3).
הנה כי כן, ובניגוד לטענת התובעת, בפועל היא עבדה, גם אם בשנים הראשונות לנישואי הצדדים עבדה פחות ובעניין זה העידה כי שעבדה תחילה מעט כי עשתה כן מאחר ולא היה לה היכן לשים הילדים ולמעשה, רק לאחר שהכניסה הבת לגן, בשנת 1997, החלה לעבוד (עמוד 9, שורות 14-15 ו- 30-32).
אשר על כן ובניגוד לנטען, התובעת עבדה. לא שוכנעתי כי מהתובעת אשר העידה כי לא סיימה 12 שנות לימוד, נמנעה השכלה בעטיו של הנתבע דווקא. אף אם אקבל הטענה לפיה הנתבע תחילה עצר אותה מללמוד, הרי שלא הוכח כי לאחר 1996 בקשה ללמוד שוב ולא ניתן להסתמך על גרסת הילדים, ששמעו את הדברים בדיעבד מפי אמם.
נראה כי נסיבות החיים והעובדה שלצדדים היו ילדים קטנים וכאשר עיקר נטל גידולם רבץ על התובעת, הם שמנעו ממנה להגשים חלומותיה ולא מצאתי כי הוכח די הצורך, כי מדובר באשמתו של הנתבע דווקא אשר מנע מהתובעת להגשים שאיפותיה בתחום המקצועי בו חפצה בעודה צעירה.
אשר על כן, אני דוחה הטענה לפיה התנהגותו של הנתבע, היא שמנעה מהתובעת להתפתח מקצועית, שעה שלא הוכח כי למעט פעם אחת, בה גלתה עניין בקורס מזכירה רפואית, בקשה בשלב כלשהו של חייהם הזוגיים ללמוד מקצוע כלשהו. בנסיבות אלו, לא הוכח כי קיים קשר סיבתי בין התנהגותו של הנתבע לעובדה שבסופו של יום לא רכשה התובעת השכלה מקצועית ואני דוחה התביעה בגין ראש נזק זה.
בכל הנוגע לנזקי הילדים הנטענים, אציין כי ילדי הצדדים, למעט בנם הקטין של הצדדים, בגירים ושעה שבחרו להעיד בעצמם, לא ברור לי מדוע על הנתבע לפצותם בגין נזקיהם במסגרת תביעת התובעת. כך גם לא הוכח כי הנתבע גרם נזק כלשהו לבנם הקטין של הצדדים, הגם שכעולה מעובדות כתב האישום, הנתבע זרק עליו בקבוק יין.
בהתייחס לילדים הגדולים, כל שנטען היה כי ארעו אירועי אלימות כנגד הבן הבכור, אשר סתר גרסתו ולא מצאתי מקום ליתן לה כל משקל. כך גם לא צורפה כל ראייה באשר לנזק שנגרם כתוצאה מאלימותו לכאורה של הנתבע כלפי ילדיו שעה שחוות הדעת התייחסה לנזקיה של התובעת בלבד. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להידרש לנזקים נטענים של ילדי הצדדים.
מכל המקובץ, מסתמנת תמונה לפיה בשני אירועי האלימות שהוכחו, הפר הנתבע חובה חקוקה ובמיוחד שעה שהורשע בעבירות של היזק לרכוש במזיד, איומים, תקיפה סתם- בן זוג, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש ותקיפה סתם קטין על ידי אחראי לפי סעיפים 452, 192, 380 ו-382 (ב) לחוק העונשין ובשים לב ליסודות העוולה כפי שפורטו לעיל, בע”א 2351/90 (מפורט לעיל).
כך גם התקיימו יסודות עוולת התקיפה בשים לב להגדרתה בסעיף 23 (א) לפקודת הנזיקין שעה שהוכח די הצורך כי הנתבע תקף התובעת עת השתמש בכח, במתכוון ושלא בהסכמה.
אשר לעוולת הרשלנות אף זו הוכחה די הצורך נוכח חובת הזהירות המושגית והקונקרטית הקיימת בין בני זוג כפי הנקבע בבע”מ 595/04 (פורסם במאגרים משפטיים ביום 24/02/2005).
בכל הנוגע לקיומו של נזק כתוצאה מההפרות, הרי שיש להידרש לחוות הדעת הרפואית שצורפה לתיק על ידי המומחה שמונה בתיק.
חוות הדעת הרפואית
בתיק מונה ד”ר אסף כספי, פסיכיאטר כמומחה וזאת על מנת להעריך באם התובעת סובלת מתחלואה נפשית והאם סובלת ממגבלה תפקודית כלשהי. המומחה נפגש עם התובעת ארבע פעמים במהלך החודשים לפני שהוגשה חוות דעתו.
בחוות הדעת קבע המומחה בין היתר:
“ממצאי הבדיקה והאמנזה עולה כי התובעת סובלת מהסתמנות נפשית שבכללה מאפייני חרדה בהם תלונות סומטיות, חוויה מתמשכת של מתח וחרדה דיפוזיים, מחשבות טורדניות, ודפוסי הימנעות. התובעת מתארת גם נוכחותם לסירוגין של תסמיני דיכאון שחומרתם אינה חוצה אמנם את סף ההגדרה המובחנת של דיכאון רבא אולם משכם הינו כנראה רב שנים. אלה כוללים מצב רוח ירוד, שינויים בתיאבון, הפרעת שינה, רצייה ירודה, אנהדוניה, נטייה לסירוגין להסתגרות חברתית וקושי תפקודי כללי…הגב’ תארה גם תסמיני הפרעה בתר חבלתית…אלה כללו תסמינים חודרניים בהם סיוטי לילה ופלשבקים…בחינת התיעוד מתיקה הרפואי של הגב’ מצביעה על פניות רבות לבדיקות שונות בגין תלונות גופניות מגוונות ולא מובחנות שחלקן לא נמצאו ככאלה המוסברת על ידי אבחנות רפואיות גופניות. ממצא זה עשוי להצביע על נוכחותו של מרכיב משמעותי של חרדה שביטויו סומטיים וזאת לאורך שנים רבות עוד טרם הגשת התביעה. ממצא זה עשוי לתמוך בטענתה של התובעת כי מצוקתה הרגשית החלה לפני שנים רבות, זאת על אף שפנתה לטיפול נפשי רק לאחרונה…:
בסופו של יום קבע המומחה כי:
“התובעת על פי דיווחה נחשפה באופן מתמשך לטראומה נפשית בגין פגיעה וניצול מתמשכים באופן רגשי, מילולי, פיזי, מיני על ידי הנתבע. התובעת סובלת מזה מספר שנים מהסתמנות נפשית שבכללה מאפיינים לא מאובחנים של חרדה ודיכאון ומאפיינים תת סיפיים של הפרעה בתר חבלתית…הסתמנות הנפשית ממנה סובלת התובעת כרוכה בפגיעה בתפקוד במישור התעסוקתי, ההורי, הביתי והחברתי וכן פגיעה באיכות החיים ובנכות ששיעורה 15% וזאת למשך שנתיים. התובעת החלה לאחרונה טיפול נפשי שבכללו טיפול תרופתי, התובעת תזדקק להמשך טיפול תרופתי וכן לטיפול שיחתי- פסיכותרפיה. הטיפול הנפשי עשוי להוביל לשיפור במצבה הנפשי של התובעת ובמקביל לשיפור אפשרי בתיפקוד. יש לאמוד בשנית את שיעור נכותה העדכני בעוד כשנתיים וזאת על מנת לבחון את השפעותיו האפשריות של הטיפול הנפשי על מצבה הנפשי ועל התיפקוד”.
המומחה נחקר על חוות דעתו. מחקירתו עולה כי יתכן שחלק מהבעיות שבגינן פנתה לרופא משפחה ולא אובחנה אינן קשורות למצוקה נפשית. עם זאת ציין, כי לקח בחשבון המגבלות הללו בעת קביעת חוות דעתו הסופית. עוד הוסיף כי הבדיקה לוקחת בחשבון את ההטיות לרבות העובדה שהגיעה אליו תובעת שיש לה אינטרס בתוצאות חוות הדעת.
בנסיבות אלו, הגם שלא נמצא תיעוד רפואי בדבר תסמונת נפשית אצל התובעת לפני מועד הקרע בין הצדדים, לא מצאתי מקום לשלול חוות דעת המומחה. המומחה העיד כי הבחין בפניות רבות לבדיקות ורופאים, שעה שבחן תיקה הרפואי של התובעת מאוקטובר 2011 ונימק עמדתו וגרסתו לא נסתרה.
זאת ועוד, בסופו של יום, עיקר התביעה מבוסס על שני אירועים האחד, משנת 1995 שהוכח די הצורך והשני משנת 2019 שבגינו הורשע הנתבע ונגזר דינו, שאף הוא הוכח דיו.
הנתבע טען כי העובדה שאחד מאחיה של התובעת נמצא מגיל 5 במוסד לחולי נפש ואח אחר התאבד ושם קץ לחייו, יש בה בכדי להשפיע על חוות דעתו. בעניין זה העיד המומחה כי לרוב אין משמעות לעובדה שיש מחלות פסיכיאטריות במשפחה ואין בכך בכדי להשפיע על בחינת מצבה הנפשי של התובעת בקשר שלה עם הנתבע. עוד הוסיף כי כך גם התאבדותו של האח, אינה רלוונטית שעה שלא הוכח כי נובעת מתחלואה נפשית. עם זאת, ציין המומחה כי יכול וניתן להסתכל על הדברים הללו כעל גולגולת דקה. אשר לטענה לפיה התובעת שקרה ורמתה את המומחה עת הסתירה בגידותיה וסכסוכיה הרבים עם אחיה, ציין המומחה כי “בדרך כלל אדם שמרמה בצורה קיצונית זה אדם שיש לו מרכיב באישיות של פסיכופט, ולא זיהיתי את זה כאן” (עמוד 53, שורות 15-16).
במצב דברים זה, אני מקבלת חוות דעתו של המומחה במלואה ואני קובעת כי הוכח שבעטיו של הנתבע נגרם נזק לתובעת.
משכך, הוכח די הצורך קיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובעת לבין התנהגותו של הנתבע במהלך השנים ואני קובעת כי הנתבע חב בפיצוי התובעת בגין נזקיה.
שיעור הפיצויים בגינו יש לחייב הנתבע
התובעת עתרה בסיכומיה לפיצויים בגין כאב וסבל וטענה כי די בעבירות בהן הורשע הנתבע בכדי להבין את חומרת הנזקים שנגרמו כתוצאה ממעשיו במהלך 27 שנה של קללות, השפלות ועוד. משכך, עתרה לפיצוי מוגבר בגין כאב וסבל בסך של 400,000 ₪ כמפורט בכתב התביעה; פיצוי בגין מניעת התפתחות אישית ומקצועית בסך של 100,000 ₪ כמפורט בכתב התביעה ופיצוי בגין הוצאות משפט וכלליות לרבות שכ”ט, אגרות ומומחים, שעה שלטענתה נאלצה לשלם סכומים גבוהים בסך למעלה מ- 100,000 ₪.
יוער כי התובעת לא צרפה כל ראיות באשר להוצאותיה הכספיות בעבר.
מנגד, טען הנתבע כי גם אם היה מוכח שלנתבע חבות מלאה על הנזקים הנפשיים שנגרמו לתובעת, הרי שנוכח טענתה של התובעת לפיה מרוויחה 1,500 ₪, הרי שגובה נזק בסך של 15% מ- 1,500 ₪ למשך שנתיים עומד על סך של 5,400 ₪ לכל היותר.
אם כן, עיקר טענתה של התובעת בעתירתה לפיצוי נזיקי הינה לפיצוי בגין כאב וסבל, לא הוכח כי לתובעת נגרמה נכות צמיתה ואף לפי חוות דעת המומחה נגרמה לה נכות תפקודית זמנית בגובה של 15% למשך שנתיים.
שכרה של התובעת על פי עדותה עמד על כ- 1,500 ₪. בעדותה ציינה כי כיום עובדת יותר שעות (עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 9). משכך, אני מעמידה שכרה על גובה הכנסה של כ- 2,000 ₪. מכאן שהתובעת זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 7,200 ₪.
ידוע כי הערכת פיצוי בגין כאב וסבל, היא מלאכה קשה, שעה שקיים קושי לתרגם את הנזק שנגרם לערכים כספיים שעה שמדובר בנזק לא ממוני.
עם זאת, עיון בפסיקת בתי משפט בגין השיעור הכספי שנפסק בגין נזק לא ממוני שנגרם על ידי אחד מבני הזוג לרעהו עקב מעשה אלימות, מלמד כי המגמה הינה להעלות את הרף בגין נזק לא ממוני מסוג זה. בעמ”ש 56871-01-16 (פורסם ביום 28/02/2017) נקבע רף פיצוי בגין אלימות נקודתית בעת סערת רגשות בסך של 100,000 ₪, ערעור על פסק דין זה נדחה בעמ”ש 2919/17 פלונית נ’ פלוני (פורסם ביום 12/12/2017); בע”א 7073/13 פלוני נ’ פלונית (פורסם ביום 12/12/2017) לא התערב בית משפט עליון בפיצוי בסך של 500,000 ₪ שנפסק מפאת אלימות פיזית ונפשית מתמשכת; תמ”ש 56762-03-18 ט.ש נ’ א.ש (פורסם ביום 21/11/2018) חויב הנתבע בפיצוי בסך של 100,000 ₪ לאחר הרשעתו בפסק דין פלילי בו הורשע בדחיפת התובעת, סגירת דלת רכב על רגלה הימנית ובכך שנתן לה אגרוף לפנים.
בעניין הנדון לקחתי בחשבון מחד, את שני אירועי האלימות שהוכחו וכן את האירוע הנוסף שתואר בכתב האישום ולפיו הנתבע איים על התובעת שיהרוג אותה אם תפנה למשטרה (סעיף 8 לכתב האישום) וכן את הנזקים שנגרמו לתובעת כפי שפורטו בחוות דעת המומחה. עוד לקחתי בחשבון מאידך, את העובדה שעל בית המשפט להישמר ולהיזהר מלהתערב על יתרה במרחב הזוגי, כך לא כל אכזבה מחיי הנישואין מצדיקה פיצוי, לרבות אכזבה מהתנהגות קפדנית ומהעובדה שהאישה לא הצליחה לפתח קריירה.
בשים לב לרף שנקבע בפסיקה בגין פיצוי עבור נזק לא ממוני ולאור הצורך למגר עד תום את תופעת האלימות כנגד נשים בחברה הישראלית כולה ובהינתן הדעת לחלוף הזמן מפסיקות קודמות שצוינו לעיל, לאינפלציה בשנה האחרונה, לערך הכסף ולהיקף אירועי האלימות שהוכחו, מצאתי מקום להעמיד את הפיצוי בגין הכאב וסבל שנגרם לתובעת בגין מעשי הנתבע שהוכחו על סך כולל של 120,000 ₪.
לא מצאתי מקום לפסוק כל פיצוי בגין מניעת התפתחות אישית ומקצועית, שעה שעילה זו לא הוכחה דיה וכפי שציינתי לעיל, יש למנוע כניסה של דיני הנזיקין למרקם המשפחתי הכולל אכזבות מציפיות וחלומות של מי מהצדדים שלא מומשו.
כך גם מצאתי מקום לקבוע כי הנתבע יישא בהוצאות הטיפול הנפשי בו החלה התובעת ובכלל הוצאות הטיפול הנפשי בו תישא וזאת ועד ליום 01/02/2025. הוצאות אלו ישולמו תוך 15 יום ממועד דרישה ובכפוף להצגת קבלות.
סוף דבר
הנתבע ישלם לתובעת סך של 127,200 ₪ בגין התביעה הנזיקית בצירוף ההוצאות הרפואיות כפי שקבעתי לעיל.
עוד מצאתי מקום לקבוע כי הנתבע יישא בהוצאות משפט (לרבות אגרת משפט ושכר המומחה) ושכר טרחת עו”ד בסך כולל של 30,000 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 60 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
המזכירות תמציא פסק הדין לעיון הצדדים.
בנוסף, המזכירות תמציא העתק פסק הדין לעיונו של מנהל בתי המשפט, שעה שלכאורה קיים חשש לפלילים בהתנהגות הנתבע ובנם הבכור של הצדדים נוכח המתואר בסעיף 11 לפסק הדין לאור גרסת הבן לפיה שינה תצהירו על מנת להשפיע על ההליך המשפטי והגיש תצהיר נוסף לאחר שקיבל מאביו 600 ₪.
מנהל בתי משפט מתבקש לשקול האם יש מקום בהגשת תלונה למשטרת ישראל, נוכח החשדות הפליליים שעלו כתוצאה מניהול ההליך דנן.
מתירה פרסום פסק הדין ללא פרטים מזהים ובשינויי הגהה ונוסח בלבד.
ניתן היום, י”ז שבט תשפ”ג, 08 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
