בפני
כבוד השופט רמי בז’ה
תובעתפלונית
(הנתבעת בתמ”ש 4506-05-21)
נגד
נתבעים1. פלוני
2. אלמוני
(התובעים בתמ”ש 4506-05-21)
פסק דין
לפניי שתי תביעות שהגישו הצדדים:
תמ”ש 21019-01-21 – תביעה רכושית שהגישה התובעת כנגד הנתבעים 1-2 ביום 12/1/2021, במסגרתה עתרה לביצוע איזון משאבים בינה ובין הנתבע 1, וכן לקבלת פסק דין הצהרתי בקשר לזכויות בדירת מגורים ברח’ — (להלן: “הדירה” ו/או “דירת המגורים”). לחילופין עתרה התובעת לקבל מחצית משווי הדירה. בנוסף עתרה התובעת לקבלת סעד כספי המחייב את הנתבע 1 להשיב לידיה את חלקה בכספי השכירות שהתקבלו מהשכרת יחידת מגורים נוספת בדירה.
תמ”ש 4506-05-21- תביעה כספית שהגישו הנתבעים 1-2 כנגד התובעת ביום 3/5/2021, במסגרתה עתרו לחייב את התובעת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריה בדירה.
העובדות בתמצית
התובעת והנתבע 1 (להלן: “בני הזוג”) נישאו זל”ז ביום — בנישואין אזרחיים באוקראינה. הנתבע 2 (להלן גם: “—“) הינו בנו של הנתבע 1 (להלן: “הנתבע”) מנישואין קודמים.
בני הזוג הכירו בשנת 1995, בעת שהתובעת התגוררה באוקראינה, והנתבעים התגוררו בישראל.
התובעת הגיעה לישראל במהלך שנת 1997, כתיירת, בעקבות פניות הנתבע אליה. לאחר הגעתה לארץ, התובעת עברה להתגורר עם הנתבעים בדירתם השכורה ברח’ —.
ביום 4/4/2003, כחודשיים בטרם הנישואין, חתם הנתבע על הסכם לרכישת הזכויות בדירה ברח’ — (נספח 12 בעמ’ 100 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). חלק מהתמורה הנ”ל שולמה באמצעות הלוואת המשכנתא שנטל הנתבע מבנק טפחות. עם קבלת החזקה בדירה, בחודש ספטמבר 2003 או בסמוך לכך, עברו הצדדים להתגורר בדירה והם התגוררו בה יחדיו עד לשנת 2017 לערך. התובעת מתגוררת ברציפות בדירה מאז שנת 2003 ועד היום.
בשנים 2007- 2008 נערך בדירה שיפוץ במסגרתו נוספה לדירה יחידת מגורים נוספת בקומה העליונה (להלן: “יחידת המגורים”). לצורך בניית יחידת המגורים נטלו בני הזוג הלוואה בסך של כ- 70,000 ₪ מחשבונם המשותף בבנק . יחידת המגורים מושכרת מזה שנים לצד ג’, ומניבה דמי שכירות בסך של כ-2,800 ₪ לחודש (להלן: “דמי השכירות”).
ביום 4/11/2008 חתמה הנתבעת, בפני הנוטריון —, על הצהרה שנערכה בשפה הרוסית (להלן: “ההצהרה”), בה נכתב כלהלן:
” הנני מתחייבת בזאת, כי במידה שאני ובעלי, — תעודת זהות — מתגרשים, אני לא אגיש כתבי תביעות נגד בעלי על פירוק שיתוף בנכסיו או מיטלטלין הרשומים על שמו, ולא תלוי בסוג הנכס או המיטלטלין ולא תלוי מקום בו נמצא הנכס או המיטלטלין.
ויתור שלי סופי, בלתי חוזר ולא ניתן לשינוי בעתיד.”
(נספח 20 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת)
ביום 14/12/2008 התובעת קיבלה אזרחות ישראלית.
במהלך שנת 2017 הנתבע רכש כלי שיט בספרד, וזאת לאחר מימוש ומשיכת כספים וזכויות שנצברו על שמו, והוא החל לבלות חלק ניכר מזמנו בחו”ל.
ביום 24/12/2020 מלוא הזכויות בדירה נרשמו ע”ש הנתבע 2, זאת לאחר שהנתבע העביר לו בסמוך את כלל זכויותיו בדירה בהעברה ללא תמורה. עסקת המתנה הנ”ל נעשתה ללא ידיעתה של התובעת, והדבר נודע לה רק בדיעבד.
ביום 6/1/2021 הגישה התובעת בקשה לישוב סכסוך (י”ס 10448-01-21), וביום 12/1/2021 הגישה את התביעה הרכושית שבכותרת. ביום 3/5/2021 הגישו הנתבעים את התביעה הכספית לדמי שימוש כנגד התובעת.
בהחלטת המותב הקודם (כב’ השופט א. ממן) מיום 2/11/2021 נקבע שהתובעת תשלם לנתבעים דמי שימוש בסך של 575 ₪ לחודש בגין השימוש הבלעדי שהיא עושה בדירת המגורים, תוך שהובהר שאין בכך כדי לקבוע מסמרות ביחס לזכאות מי מהצדדים ולהיקף אותה זכאות בדירה.
במסגרת ההליכים שהתנהלו בתובענות הנ”ל, הונחו בפני מספר חוות דעת של מומחים מטעם בית המשפט, וכלהלן:
ביום 4/8/2021 הגיש ב”כ הנתבעים העתק מחוות דעתו של השמאי —- אשר מונה ע”י ביהמ”ש במותבו הקודם (כב’ השופט א. ממן) בהחלטה מיום 15/6/2021.
ביום 9/5/2022 הוגשה חוות דעתו של מר —- בעניין הערכת שווי כלי שייט בהתאם להחלטת כב’ השופט ממן בדבר מינויו מיום 24/12/2021.
ביום 22/9/2022 הוגשה חוות דעתה של השמאית —- וזאת בהתאם להחלטת כב’ השופט ממן בדבר מינויה מיום 24/12/2021. זאת לאחר שהתברר שהשמאי —- הנ”ל שוכר חדר במשרדו של ב”כ הנתבעים.
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. דיון ההוכחות התקיים בפני ביום 24/11/2022, במהלכו נחקרו הצדדים והעדים מטעמם.
סיכומיהם של הצדדים נשמעו בעל פה בדיון מיום 15/12/2022- ומכאן פסק דין זה.
תמצית טענות התובעת
לטענת התובעת, בני הזוג חיו יחדיו בחיי זוגיות ושיתוף משנת 1997, עוד בטרם נישואיהם בשנת 2003. בתקופה הראשונה (משנת 1997 ועד לשנת 2003) בני הזוג התגוררו בדירה שכורה ברח’ — בצוותא עם הנתבע 2 (שהיה אז כבן 14). בתקופה השנייה (לאחר נישואיהם האזרחיים ביום —) בני הזוג התגוררו יחדיו בדירת המגורים.
התובעת עתרה להחיל את הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (להלן: “חוק יחסי ממון”) ואת הסדר איזון המשאבים שנקבע במסגרתו לגבי הזכויות והרכוש שנצברו בתקופה השנייה.
עוד טענה התובעת, שדירת המגורים נרכשה בפועל ע”י שני בני הזוג חרף רישומה על שם הנתבע בלבד. לטענתה תשלומי התמורה שולמו בפועל ע”י בני הזוג רק לאחר נישואיהם, ועל כן לטענתה יש לראות את הדירה כנכס בר איזון ולאזן את שוויה במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג.לחילופין טענה התובעת שהדירה הינה נכס משותף לבני הזוג, וזאת מעיקר הטענות הבאות:
הבטחות ומצגי הנתבע לתובעת בדבר השיתוף בדירה.
בני הזוג התגוררו בדירה זו במשך כל שנות נישואיהם, ובמשך כ-20 שנה.
הדירה נרכשה במאמץ משותף מכספי והכנסות שני בני הזוג.
הדירה נרכשה באמצעות משכנתא אשר שולמה במשך שנים מחשבונם המשותף של בני הזוג.
בני הזוג שיפצו את הדירה בשנת 2008, ובנו יחידת המגורים נוספת בקומה העליונה. שיפוץ זה מומן ע”י בני הזוג מכספם לרבות הלוואה בסך 70,000 ₪ שניטלה מחשבונם המשותף.
בנסיבות אלה התובעת עתרה ליתן פסק דין הצהרתי הקובע שמדובר בדירה משותפת לה ולנתבע, וכן עתרה להורות על ביטול עסקת המתנה שנחתמה בין הנתבעים מאחורי גבה וללא ידיעתה.
עוד ובנוסף טענה התובעת כי היא זכאית למחצית מכלל הזכויות ו/או הכספים ו/או הצבירות ו/או נכסים שעל שם הנתבע, אשר נצברו/נוצרו/נחסכו/נרכשו במהלך נישואיהם של בני הזוג, לרבות כספים שהנתבע משך והעלים החל משנת 2016.
לטענת התובעת היא הגיעה לישראל בעקבות הבטחותיו של הנתבע לדאוג לה ולפרנס אותה. עוד נטען שהתובעת מכרה את דירתה באוקראינה בשנת 1997 והעבירה לנתבע את תמורתה (בסך של כ- 2,500 דולר ארה”ב), וכן את חסכונותיה- וזאת לצורך מימון חלק מתשלומי התמורה ששולמו בגין רכישת הדירה. בנוסף טענה התובעת כי היא העבירה לידי הנתבע גם את הכספים שהרוויחה מעבודתה, בני הזוג ניהלו חשבון משותף, ולחשבון זה הופקדו הכנסותיהם, ומחשבון זה שולמו הוצאות המשפחה וכן תשלומי המשכנתא. בנוסף טענה התובעת שבמהלך תקופת הנישואין הדירה שופצה והורחבה ע”י בני הזוג באופן משמעותי, ובמסגרת שיפוץ זה נבנתה יחידת דיור נוספת בקומה העליונה בדירה אשר מושכרת לצד ג’. לטענתה, הוצאות השיפוץ הנ”ל שולמו ע”י בני הזוג באמצעות הלוואה שנטלו בני הזוג מחשבונם המשותף בחודש מרץ 2008. התובעת צירפה לתצהירה אסמכתאות הן בגין ההלוואה הנטענת שניטלה לצורך השיפוץ (ראו נספח 14 לתצהיר עדות ראשית) והן בגין התשלומים ששולמו עבור השיפוץ (ראו נספח 15 לתצהיר עדותה הראשית).
לטענת התובעת, במהלך חייהם המשותפים הנתבע נהג כלפיה באלימות כלכלית ורגשית, והפעיל עליה מניפולציות ואיומים שונים- לרבות לפעול לגירושה מהארץ טרם הוסדר מעמדה.
בסיכומיה התייחסה התובעת גם לקשר בינה לבין הנתבע 2 ותיארה כי למעשה במשך השנים הרבות היא שימשה עבורו כאם, גידלה וטיפלה בו ודאגה לכל צרכיו.
עפ”י הנטען, בשנת 2013 הנתבע עשה שימוש בכספי חסכונות שונים שנצברו לבני הזוג, והעביר סכומים משמעותיים לכיסוי המשכנתא.
לטענת התובעת, הקרע בין בני הזוג החל בשנת 2017, עת החל הנתבע 1 לשהות תקופות ממושכות בחו”ל. לימים התברר לתובעת שהנתבע רכש שלא בידיעתה, כלי שיט בספרד בעלות של 38,000 $ לאחר שמשך את כספי הפנסיה שנצברו לו במהלך הנישואין. עוד נטען כי לאחר מכן, החל הנתבע להיעדר מהארץ לתקופות ממושכות, ושב לארץ מדי פעם רק על מנת שלא לאבד את זכויותיו. בהמשך, נודע לתובעת לטענתה, שהנתבע קיים קשרים עם נשים אחרות בחו”ל.
לטענת התובעת, ביום 24/12/2020, במהלך פגישת ייעוץ אצל באת כוחה התברר לתובעת להפתעתה כי הנתבע העביר מאחורי גבה וללא ידיעתה את זכויותיו בדירה ללא תמורה לבנו- נתבע 2.
לעניין ההצהרה עליה חתמה בשנת 2008, טענה התובעת שהנתבע כפה עליה לחתום על מסמך זה תוך שהוא מאיים לחבל בתהליך קבלת האזרחות שלה ולפעול לגירושה של התובעת מישראל. עוד הוסיפה כי ההצהרה נחתמה לאחר נישואי בני הזוג, ועל כן, ובהתאם להוראות חוק יחסי ממון, ובשים לב לכך שאין מדובר בהסכם שאושר כדין, אין לה כל תוקף. ובכל מקרה אין במסמך זה כדי להעיד על כך שהתובעת ויתרה על זכויותיה בדירה.
על כן, עתרה התובעת לקבוע שהדירה הינה נכס בר איזון ולחילופין נכס משותף לבני הזוג ועל כן עתרה להורות על ביטול עסקת המתנה ועל רישום מחצית הזכויות בדירה על שמה.
בנוסף עתרה התובעת לחייב את הנתבע להשיב לה מחצית מכספי דמי השכירות שנגבו על ידו במשך השנים ואשר לטענתה הוברחו.
בנוסף, התובעת עתרה להורות על ביצוע איזון משאבים בינה ובין הנתבע ביחס לכלל הזכויות אשר נצברו להם במהלך נישואיהם.
עוד עתרה התובעת לקבוע כי מחצית הזכויות בסירה שרכש הנתבע בספרד שייכות לה, ולאור העובדה שמדובר בנכס הנמצא מחוץ לישראל, עתרה לזכותה במחצית שווי הסירה וכן בתשלום דמי שימוש אשר לטענתה מגיעים לה בגין נכס זה.
לעניין תביעתם של הנתבעים לתשלום דמי שימוש- התובעת ביקשה לדחות את התביעה אשר לטענתה הוגשה רק כתגובה לתביעה המוצדקת שהיא נאלצה להגיש קודם לכן כנגד הנתבעים. לטענת התובעת, הנתבע עזב את הדירה מיוזמתו והיא לא מנעה ממנו את הגישה לדירה, וגם כיום חפציו של הבעל עודם נמצאים בדירה. עוד טענתה התובעת כי הנתבע 2 אינו רשאי להחזיק בדירה והוא אינו רשאי לעתור לתשלום דמי שימוש כלשהם. מעבר לכך, הנתבעים גובים לכיסם שכר דירה מיחידת המגורים שנבנתה בדירה, ואף מטעם זה לשיטתה אין כל מקום לחייב אותה בתשלום דמי שימוש. עוד נטען כי ההצהרה עליה חתמה ביום 4/11/2008 אינה בגדר הסכם ממון מחייב ותקף, ובכל מקרה אין במסמך זה כדי למנוע ממנה מלעמוד על זכויותיה ו/או כדי לחייבה בתשלום דמי שימוש כלשהם.
תמצית טענות הנתבעים
לטענת הנתבעים, יש לדחות את תביעתה של התובעת שכן מדובר בתביעה טורדנית, קנטרנית ולא היה מקום להגישה. הנתבעים מדגישים שהתובעת הסתירה בתביעתה את העובדה שביום 4/11/2008 היא חתמה בפני נוטריון על הצהרה לפיה היא תימנע מלהגיש כנגד הנתבע תביעות לפירוק נכסיו במקרה של גירושין (נספח א’ לכתב ההגנה), ולאור התחייבות זו לא היה כל מקום להגשת תביעתה הרכושית ויש לדחותה על הסף. עוד נטען כי התביעה הינה קנטרנית וטורדנית, והיא הוגשה רק על מנת להתעמר ולהתעלל בנתבעים ועל מנת לסחוט אותם.
עוד נטען מפי הנתבעים שעצם הגשת התביעה מגלה את פרצופה האמיתי של התובעת, אשר פעלה במהלך הנישואין על מנת להשיג יתרונות כלכליים וכספיים על גבו וחשבונו של הנתבע. עפ”י הנטען, קבלת התביעה ולו בחלקה תמיט אסון כבד על הנתבע ותביא למצב בו “חוטא יצא נשכר”.
הנתבע טען שהוא רכש את הדירה בשנת 2003, כחודשיים טרם נישואיו לתובעת, תמורת סך של 83,000 $ (אשר היוו אז לטענתו כ- 386,000 ₪). הדירה נרכשה על ידו בלבד ונרשמה על שמו, והייתה שייכת לו בלבד. עפ”י הנטען בסעיף 10 לכתב ההגנה, מתוך סכום התמורה הנ”ל שולם סך של 10,000 $ מחסכונות שצבר הנתבע, והיתרה (כ-73,000 $) שולמה מכספי משכנתא שנטל. לטענת הנתבע, החזרי המשכנתא הנ”ל שולמו מחשבונו של הנתבע עד לשנת 2003, וממועד זה ועד לשנת 2011 שולמה מחשבונם המשותף של בני הזוג בבנק —. לטענת הנתבע, הגם שהחזרי המשכנתא שולמו מהח-ן המשותף, אזי בחלק הארי של תקופה זו התובעת לא עבדה ו/או לא הפקידה כספים לח-ן המשותף, ובפועל החזרי המשכנתא שולמו ע”י הנתבע. עוד טען הנתבע כי הכספים שהתובעת הפקידה לח-ן המשותף מקורם בעבודות ניקיון אשר התובעת ביצעה במשותף עם הנתבעים או מי מהם, וממילא אין מדובר בכספי התובעת בלבד. לטענתו, החשבון המשותף נפתח רק עפ”י דרישות משרד הפנים על מנת שהתובעת תקבל אזרחות ולא מעבר לכך, ואין בו להעיד על שיתוף כלשהו בין בני הזוג.
לטענת הנתבע, בשנת 2012, לאחר שהתברר לו שהתובעת “רואה בשדות זרים” (כך במקור- ר.ב), הוא פתח חשבון נפרד על שמו בלבד בבנק —, לחשבון זה הופקדה משכורתו, ומחשבון זה שולמו כלל התשלומים לרבות המשכנתא. עוד טען הנתבע כי בין בני הזוג שררה הפרדה רכושית, ובזמן שהנתבע הוציא כספים ומימן את הוצאות המחייה והבית, התובעת לא העבירה כספים לטובת הדירה, וכספים “משמעותיים” לטובת התא המשפחתי.
הנתבע אישר שאכן בוצע בדירה שיפוץ במהלך נישואי בני הזוג, במהלכו הוספה קומת מגורים נוספת/יחידת דיור, ברם טען שהשיפוץ הנ”ל מומן במלואו מכספו ו/או בוצע בפועל על ידו. הנתבע הדגיש שכספי השכירות שהתקבלו מיחידת המגורים הנ”ל הועברו במשך כל השנים לחשבונו בבנק —.
לטענת הנתבע, מאז חודש מרץ 2017 הוא לא מתגורר בדירה באופן קבוע, אלא שהה בה למשך מספר חודשים בלבד. עוד נטען כי בחודש יולי 2020 הנתבע נסע לאוקראינה והחל ממועד זה התובעת נושאת בתשלום הוצאות אחזקת הדירה, אך אינה משלמת דמי שימוש כלשהם בגין מגוריה בדירה.
הנתבע אישר כי בחודש נובמבר 2020, במהלך ביקורו בארץ, הוא העביר את זכויותיו בדירה לנתבע 2 בהעברה ללא תמורה, ולאחר מכן שב לאוקראינה ואף שכר שם דירה למגוריו.
עפ”י הנטען בכתב ההגנה, העובדה שהתובעת לא העלתה במשך כל השנים כל טענה באשר לזכויות בדירה ו/או שכר הדירה שהתקבל מיחידת המגורים, מעידה על כך שהיא ידעה היטב שאין לה כל זכויות בדירה, ומדובר בנכס השייך לנתבע בלבד. עוד נטען כי גם העובדה שהתובעת חתמה על “הסכם” מיום 4/11/08 (מסמך “ההצהרה”-ר.ב) מוכיחים שהתובעת וויתרה על כל הזכויות בקשר לנכסיו של הנתבע.
הנתבע הכחיש את הטענות לפיהן תמורת הדירה שולמה כביכול במהלך הנישואין. לטענתו, לכל היותר, התובעת הייתה זכאית להחזר בגין תשלומי המשכנתא ששולמו מהחשבון המשותף. ברם, בחינת תשלומי המשכנתא ששולמו ביחס לדמי שכירות שהיו משולמים ע”י בני הזוג במקרה בו לא היו מתגוררים בדירה, מביאים לשיטתו למסקנה לפיה התובעת אינה זכאית לכל החזר.
הנתבע הכחיש גם את הטענות לפיהן הוא הבריח כביכול כספים וזכויות. לטענתו התובעת ידעה שהוא משך את כספי הפנסיה השייכים לו בלבד, וכך גם הוסכם בין בני הזוג. עוד נטען שהנכון הוא שהתובעת היא שהבריחה כספים רבים, ולא כפי שנטען על ידה.
הנתבע הכחיש באופן גורף גם את הטענות לפיהן הדירה הינה נכס משותף. לטענתו גם מכתב התביעה עצמו עולה שנישואיהם של בני הזוג לא היו הרמוניים, אין מדובר בנישואין שנמשכו שנים רבות, ובכל מקרה לא מדובר בנישואיו הראשונים של הנתבע ובני הזוג לא נכנסו למערכת היחסים כשהם “שווים”, על כל המשתמע מכך.
בכל הקשור לסירה שרכש, הנתבע טען שהיא נרכשה על ידו תמורת סך של 42,000 אירו- וזאת מכספים השייכים לו- ועל כן מדובר ברכושו בלבד. עוד נטען כי שוויה של הסירה כיום הינו מינימלי. בכל מקרה, לטענתו, לא היה כל שיתוף בין בני הזוג ואין לתביעתה של התובעת על מה שתסמוך. גם אם יוחלט שהתובעת זכאית לחלק כלשהו בצבירותיו של הנתבע, אזי לטענתו יש לקזז את הכספים שהוברחו על ידי התובעת לרבות לבני משפחתה בחו”ל, ויש לקזז את הכספים שהוצאו ע”י התובעת שלא לטובת התא המשפחתי.
בנסיבות אלה עתרו הנתבעים להורות על דחיית תביעתה של התובעת, תוך קבלת גרסתם וטענותיהם.
בכל הקשור לתביעה הכספית לדמי שימוש שהוגשה על ידי הנתבעים כנגד התובעת- הנתבעים טענו כי מאחר והדירה אינה שייכת לתובעת והיא ממשיכה להתגורר בה גם כיום, ולאחר שהיא החליפה את המנעול בדירה, עליה לשלם לנתבעים דמי שימוש כלהלן:
בגין התקופה שמיום עזיבת התובע את הדירה ועד לחודש ינואר 2021 (עת הועברו הזכויות בדירה לנתבע 2) על התובעת לשלם דמי שימוש ראויים לידי הנתבע. דמי השימוש בגין קומת המגורים המשמשת את התובעת הוערכה ע”י הנתבעים בסך של 4,200 ₪ לחודש.
בגין התקופה החל מחודש ינואר 2021 ואילך, על התובעת לשלם לנתבע 2 דמי שימוש ראויים, וזאת עד למועד פינויה של התובעת את הדירה.
דיון והכרעה
תביעתה הרכושית של התובעת כנגד הנתבעים (תמ”ש 21019-01-21)
ההצהרה שנחתמה ע”י התובעת ביום 4/11/2008
ראשית יש להכריע באם ההצהרה עליה חתמה התובעת ביום 4/11/2008 מהווה מחסום מהגשת התביעה הרכושית שבפני, וכטענת ב”כ הנתבע: “הצדדים סברו והסכימו שתהיה הפרדה רכושית בחתימה אצל אותו נוטריון ואותה הסכמה היא זו שתופסת ואין צורך בפניה כלשהי לערכאה אחרת” (ראו סיכומי ב”כ הנתבע בעמ’ 82 לפרוטוקול שורות 13-14). כפי שיפורט להלן בהרחבה, אין בידי לקבל טענה זו, ואני קובע שאין בהצהרה שנחתמה ע”י התובעת כדי לחסום את דרכה מלהגיש את התביעה הרכושית שבנדוננו.
בני הזוג נישאו זל”ז ביום 27/6/2003, ומטענותיהם עולה שאין מחלוקת כי חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (להלן: “החוק”), והסדר איזון המשאבים הקבוע במסגרתו.
סעיף 2 לחוק מסדיר את אופן עריכת הסכם ממון בין בני זוג ואת התנאים לאישורו ותוקפו.ברישא לסעיף 2(א) לחוק נקבע שהסכם ממון טעון אישור של הערכאה המוסמכת כתנאי לתוקפו.
בסעיף 2(ב) לחוק נקבע שאישור כנ”ל לא יינתן אלא לאחר שהערכאה המוסמכת תיווכח שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.
מסמך ההצהרה עליו חתמה התובעת ביום 4/11/08 אינו בגדר הסכם ממון כמשמעותו בסעיף 2 לחוק, והוא אינו מהוה מחסום המונע מהתובעת מלעמוד על זכויותיה במסגרת התביעה הרכושית שהגישה:
ראשית : מסמך ההצהרה אינו מנוסח כהסכם, קל וחומר כהסכם ממון, אלא כהצהרה שהובאה מפי התובעת בלבד.
שנית : הנתבע כלל אינו חתום על מסמך ההצהרה, אלא התובעת בלבד. כך שגם מבחינה זו אין מדובר בהסכם, קל וחומר הסכם מחייב שניתן לאכוף את הוראותיו.
שלישית : אין מדובר בהסכם ממון שאושר כדין בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק. בשים לב לכך שההצהרה נערכה ביום —, כחמש וחצי שנים לאחר נישואיהם של בני הזוג, אזי גם אם היה מדובר בהסכם (וכאמור זה אינו המצב בנדוננו), ממילא לא ניתן היה לאשרו ע”י נוטריון עפ”י סעיף ג1 לחוק- וככל שבני הזוג היו מעוניינים לערוך הסכם ממון ביניהם, ולשנות מהוראות הסדר איזון המשאבים, היה עליהם להביאו לאישור בית המשפט.
רביעית: משההצהרה לא הוגשה לאישור בית המשפט בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק, אזי ממילא גם לא התמלאו הוראות סעיף 2(ב) לחוק, לפיהן על הערכאה להיווכח שבני הזוג אכן עשו את “ההסכם” בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו. בפסיקה נקבע כי דרישה זו הינה דרישה מהותית ואין מדובר בעניין פרוצדורלי (וראו לעניין זה ע”א 4/80 ח’ מונק נ’ א’ מונק, פ”ד לו (3) 421, וכן ע”א 486/87 מנשה אבידור נ’ לירון אבידור, קטין, מב(3) 499 ואח’).
חמישית : מתוכן מסמך ההצהרה עצמו עולה שהתחייבות התובעת הייתה שלא להגיש כנגד הנתבע תביעה לפירוק שיתוף בנכסים הרשומים על שמו במקרה של גירושין. ברם, התביעה שבפני כלל אינה תביעה לפירוק שיתוף, אלא תביעה לאיזון משאבים ומתן פסק דין הצהרתי. כך שגם אם היה מדובר במסמך תקף ומחייב (וספק רב באם זה אכן המצב), לא היה בכך כדי למנוע מהתובעת מלהגיש את תביעתה.
שישית : הנתבע לא טען שמסמך ההצהרה מהווה יישום של הוראות סעיף 5(א)(3) לחוק על כל המשתמע מכך. אף אם הנתבע היה מעלה טענה זו, אזי ספק באם היה לה סיכוי כלשהו להתקבל, בהינתן שכלל אין מדובר בהסכם בין בני הזוג אלא במסמך החתום ע”י התובעת בלבד, ובנוסח כללי ורחב בניגוד לפסיקה בייחס ליישום הוראות סעיף 5(א)(3) הנ”ל לחוק, והאבחנה שנעשתה בפסיקה בין הסכם ממון כמשמעותו בסעיף 2 לחוק, ובין הסכם המחריג נכס כלשהו מנכסי האיזון עפ”י סעיף 5(א)(3) הנ”ל.
שביעית : אף אם היה מדובר בהסכם תקף ומחייב, אזי ספק באם ניתן היה להגביל במסגרתו את זכות הגישה לערכאות של התובעת אשר הינה זכות בסיסית ויסודית. חשיבותה הרבה של זכות זו נגזרת מן הצורך להבטיח, כי מי שסבור שזכאי הוא לסעד משפטי יוכל להביא את עניינו בפני ערכאות שיפוטיות, על מנת שאלו תכרענה בדבר. בהיעדר אפשרות לפנות לבית המשפט, לא יוכל אדם לזכות בסעד בגין פגיעה באיזו מזכויותיו המהותיות, וממילא לא תהא משמעות אפקטיבית לזכויות אלו (לעניין זה ראו: א’ ברק, פרשנות במשפט: כרך שלישי – פרשנות חוקתית (תשנ”ד), עמ’ 363; ש’ לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ”ט), עמ’ 27-24; י’ רבין, זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית (תשנ”ח), פרק חמישי; וכן ראו: ע”א 733/95 ארפל אלומיניום בע”מ נ’ קליל תעשיות בע”מ, פ”ד נא(3) 577, עמ’ 591-590 ועמ’ 594-593); ע”א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ’ הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ”ד נז(5) 433, עמ’ 445-444; ע”א 1480/04 מליבו ישראל בע”מ נ’ מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון, סא(2) 855).
בפסיקה נקבע כי בית המשפט עשוי לפסוק שההוראה המגבילה את זכות הגישה לערכאות סותרת את תקנת הציבור, ועל כן, ובהתאם לסע’ 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 היא בטלה (ראו: ע”א 3833/93 לוין נ’ לוין, פ”ד מח(2) 862), וכן לגבי תניות חוזיות השוללות מן הצדדים לחוזה תרופות המוקנות להם על פי דין, ראו ע”א 842/79 נס נ’ גולדה, פ”ד לו(1) 204, 210; ע”א 2454/98 לינדאור נ’ רינגל, פ”ד נו(1) 225).
שמינית : הפסיקה אליה הפנה ב”כ הנתבעים בסיכומיו אינה רלוונטית לנדוננו, שעה שכאמור אין מדובר בהסכם שנחתם ונכרת בין בני הזוג, ובהינתן שהתובעת לא קיבלה דבר במסגרת ההצהרה עליה חתמה (בניגוד לעובדות המקרה במסגרת ע”א 151/85 יעקב רודן נ’ ארז רודן, לט(3) 186- אליו הפנה ב”כ הנתבעים בסיכומיו). גם את טענת הנתבעים לפיה בני הזוג “פעלו” כביכול עפ”י “ההסכם” אין בידי לקבל, שעה שכאמור אין מדובר בהסכם, וממילא התחייבות התובעת הייתה שלא להגיש תביעה לפירוק שיתוף במקרה של גירושין- עניין שכלל לא עמד על הפרק.
בניגוד לנטען בסיכומיו, אזי מעדותו של הנתבע בחקירתו עלה שלשיטתו התובעת לא ראתה את מסמך ההצהרה כמחייב אותה, שכן לטענתו בשנת 2012 התובעת דרשה מהנתבע תשלום בסך של 250,000 ₪ כתנאי להסכמתה להתגרש (עמ’ 59 שורות 4-6). טענה זו (שהוכחשה ע”י התובעת) אינה עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה מהתנהגות בני הזוג עולה כי הם פעלו עפ”י “ההסכם”.
לכך יש להוסיף כי מצאתי לקבל את גרסת התובעת לפיה היא חתמה על ההצהרה רק בעקבות לחץ ואיומים שהפעיל עליה הנתבע טרם השלימה את הליך קבלת האזרחות, וגרסתה בעניין זה נמצאה מהימנה ואמינה. לטענת התובעת הנתבע איים עליה שבאם לא תחתום על ההצהרה הוא ידאג שהיא תגורש מישראל (ראו סעיפים 64-66 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). זאת בניגוד לטענת הנתבע בסיכומיו לפיה ההצהרה שנחתמה הייתה בהמשך להסכמות שהיו כביכול בין בני הזוג.
במהלך חקירתו הנגדית, הנתבע אישר את גרסת התובעת לפיה הוא שיזם ודרש את חתימתה על מסמך ההצהרה בסמוך לפני שהיא קיבלה את האזרחות, וזאת בשל החשש שהתובעת תעמוד על זכויותיה, ואף אישר כי המסמך שהוכן ע”י הנוטריון מטעמו איננו מספק, וכהאי לישנא:
” ש: אז אתה שלחת אותה לשם, הייתה לה אזרחות ששלחת אותה לחתום שם?
ת: לא זוכר. אבל היה לי בקשה להחתים את זה.
ש: אתה ביקשת ממנה?
ת: בטח, בטח. אני ביקשתי וזה לא סתם אני ביקשתי, הנה עכשיו אני קיבלתי משהו בתחת, אני ביקשתי את זה לא סתם, עכשיו בגלל שמישהו עו”ד לא עו”ד נוטריון עשה משהו לא נכון, הוא משקר את כל הדברים בגלל זה נכנס לי כמו שצריך.
לשאלת בית המשפט, למה חודש לפני שהיא מקבלת אזרחות, אסביר למה, היה מצב רציתי להזמין את השיחה הזו, אבל עם נוטריון וזה לא היה קשרים וזה לא היה זמן בכלל, ומה שאמרו לי שזה יכול להיות דבר שבסוף דופקים, למה בארץ היה הרבה כתבות בעיתונים שמגיעים מאוקראינה מרוסיה בנות ודופקים את האנשים לוקחים כמוני, זקן, נותנים להם חתונה, לוקחים שיק והולכים, הרבה כתבות היו על זה.” (עמ’ 70 שורות 8-19)
אשר על כן אני קובע שמסמך ההצהרה אינו בגדר הסכם ממון כמשמעותו בסעיף 2 לחוק, ובכל מקרה ההצהרה אינה מהווה מחסום המונע מהתובעת את אפשרות לעמוד על זכויותיה ולהגיש את התביעה הרכושית שבנדוננו.
דירת המגורים ברח’ —
סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים הינו בקשר לזכויות בדירת המגורים ברח’ — אשר נרכשה ע”י הנתבע ביום 4/4/2003.
סעיף 5(א) לחוק קובע כי עם פקיעת הנישואין, לכל אחד מבני הזוג עומדת הזכות לאיזון משאבים- דהיינו כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווי כלל נכסי בני הזוג, בקיזוז החובות של בני הזוג.בסעיף 5 לחוק נערכה אבחנה בין נכסי המאמץ המשותף לבין נכסים חיצוניים, ונקבע שבמסגרת איזון המשאבים לא יאוזנו נכסים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג טרם הנישואין, או נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.
כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה הדירה מהווה נכס בר איזון, ואני דוחה טענה זו.
אין חולק שההסכם לרכישת הדירה נחתם ביום — , בעוד שבני הזוג נישאו רק ביום —, כך שבפועל הדירה נרכשה לפני נישואי בני הזוג ולא לאחר מכן. טענות התובעת אינן עולות בקנה אחד עם הוראות סעיף 5(א)(1) לחוק הקובע כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במאסת הנכסים המשותפים ולכן לא ייכלל בהסדר איזון המשאבים.
בפסיקה נקבע כי יש לקרוא את סעיף 5(א) לחוק בצוותא עם הוראות סעיף 4 לחוק, הקובע שאין בעצם כריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע ברכושם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני, או להטיל עליו אחריות לחובותיו.
הטענה לשיתוף בזכויות בדירת המגורים- “כוונת שיתוף ספציפי”
שונים הם פני הדברים ביחס לטענתה החלופית של התובעת, לפיה הדירה הינה נכס משותף לצדדים שחלה לגביו כוונת שיתוף חרף רישומו ע”ש הנתבע בלבד. הלכה למעשה מדובר בטענה לכוונה “לשיתוף ספציפי” ביחס לזכויות בדירה, אשר יש לבחון אותה לגופה בהתייחס לעובדות המקרה שבנדוננו ולפסיקה הרלוונטית.
בפסיקה נקבע כי סעיף 5(א) לחוק אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכו’, וזאת גם במקרים בהם מדובר בנכס “חיצוני” שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין (ראו ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3) 529 (1995); רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו(6) 175 (2002); ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, פ”ד נט(5) 596, 614 (2005)). נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, כאשר כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו.
לדירת המגורים, ניתן בפסיקה מעמד מיוחד בכל הקשור לכוונת השיתוף הספציפי המפורטת לעיל, תוך שניתן דגש לאופייה הייחודי של דירת המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר, ולעיתים אף היחיד, של בני הזוג. על כן, כונתה דירת המגורים בפסיקה כ- “גולת הכותרת” של התא המשפחתי. נוכח המעמד המיוחד שניתן בפסיקה לדירת המגורים כמפורט לעיל, נקבע כי יש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה מכוח טענה לשיתוף ספציפי (ראו דברי כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן ברע”א 8672/00 אבו רומי הנ”ל בעמ’ 183). עוד צוין בפסיקה כי “בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין, והחוק אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח”, וכי על אף שסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מוציא ממאסת הנכסים המשותפת נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין, הרי ש”במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין” (ראו דברי הנשיא מ’ שמגר בע”א 1915/91 יעקובי הנ”ל בעמ’ 561).
באשר לבני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם, ולנוכח הוראת סעיף 5(א) לחוק, הודגש בפסיקה כי לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים. על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים (אף אם ממושכים)- קיומו של “דבר מה נוסף” שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי (ראו בע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני (נבו 26.12.2012)- להלן: “הלכת אלמונית”). בחלק ניכר מהמקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף הספציפי, הוכח שבוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף, ואותן השקעות כספיות הן שהיוו “דבר מה נוסף” שהעיד על כוונת השיתוף. בהלכת אלמונית נקבע כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני גם באמצעות הבטחות ומצגים אקטיביים, וכהאי לישנא:
” כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי “דבר מה נוסף” אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס “חיצוני” הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס “חיצוני” יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה [כפי שהתרחש בעניין יעקובי, ראו דברי הנשיא מ’ שמגר שם בעמ’ 573-572]. עם זאת, על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס אין צורך להציב רף הוכחה גבוה של הטעייה אקטיבית, ודי במצגים נמשכים בדבר כוונה למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה חדשה משותפת, כפי שהתרחש במקרה דנן. בן הזוג הרשום שמציג מצגים נמשכים כאלה יהיה מנוע מלטעון בדיעבד כי לא די בהם כדי לבסס כוונת שיתוף ספציפית בנכס.” (בע”מ 1398/11 הנ”ל)
כבוד השופט י. עמית ציין בהלכת אלמונית מספר נסיבות עובדתיות אשר יכולות ללמד על קיומה או אי קיומה של כוונת שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי בדירה מגורים, וכלהלן:
האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה.
האם לבן הזוג השני דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר על שמו.
אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה.
האם ניטלה הלוואה בגינה נרשמם משכון/משכנתא על הדירה , ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
עוד הבהיר כב’ השופט עמית שהרשימה הנ”ל אינה בבחינה רשימה סגורה, וכי כל מקרה ידון לגופו.
בפסק דינה של כב’ הנשיאה השופטת חיות בדנג”ץ 8537/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם ביום 24/06/2021), נקבע בהקשר זה כלהלן:
” ניתן לחלק את השיקולים שנמנו בפסיקה עד כה לשתי קטגוריות עיקריות: שיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף, לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם. בין השיקולים הקשורים בנכס ניתן למנות את מקור הנכס…; את השאלה אם הנכס הגיע לבעליו לפני הנישואין או במהלכם; את השאלה אם נתנו לבן הזוג הטוען לשיתוף בטוחות כגון הערת אזהרה; את התנהלותם הכספית- כלכלית של בני הזוג באשר לנכס, למשל אם לקחו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה; את שאלת קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם בן הזוג הטוען לשיתוף; את השתתפותם של שני בני הזוג (בין בכסף ובין בעמל) בשיפוץ משמעותי שבוצע בנכס, בתכנונו או בבנייתו; הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו; וככל שמדובר בדירת המגורים של בני הזוג- את משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס.
במסגרת הקטגוריה השנייה, שעניינה שיקולים הקשורים בבני הזוג, התחשבה הפסיקה במשך נישואיהם של בני הזוג; באופי יחסיהם ובשאלה אם התקיימה אפילו מידה חלקית של הרמוניה…בהתנהלותם הכלכלית של בני הזוג ובקיומה של “אווירת שיתוף” ביניהם; בשאלה אם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו; ובשאלת קיומם של ילדים משותפים”. (פסקה 32 לפסק הדין).
כפי שיפורט להלן בהרחבה, בחינת עובדות המקרה שבנדוננו, ומבחני העזר הנ”ל, מביאים למסקנה חד משמעית כי עלה בידי התובעת להוכיח מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, קיומו של “דבר מה נוסף” כנ”ל, והיא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית לגבי דירת המגורים.
מועד רכישת הדירה- הדירה נרכשה כחודשיים בלבד לפני נישואיי בני הזוג, לאחר תקופה של כ-6 שנים במהלכה בני הזוג התגוררו יחדיו טרם נישואיהם בדירתו השכורה של הנתבע ברח’ — ולעניין זה הובאה בפני עדויות וראיות רבות. הנתבעים אמנם טענו בחקירתם כי בטרם רכישת הדירה, הם עברו להתגורר בדירה ברח’ —, והתובעת נותרה להתגורר בדירה ברח’ —. ברם, הנתבע אישר בחקירתו שהפרדת המגורים הנ”ל נעשתה רק עפ”י דרישת הבנק לצורך מימוש זכותו לקבלת משכנתא לרכישת הדירה (עמ’ 57, שורות 18-28), וכדבריו: “הייתי גרוש עם ילד וחייב להיות בנפרד מאישה” (שם, בשורה 19), ובהמשך: “זו הייתה הכוונה של הבנק”. גם הנתבע 2 העיד דברים דומים בחקירתו (ראו עמ’ 42 שורות 16-21).
בנסיבות אלה אני קובע שבני הזוג אכן התגוררו יחדיו משנת 1997, והסיבה בגינה הדירה נרשמה ע”ש הנתבע בלבד הייתה לצורך מימוש ההטבות המגיעות לו כאב חד הורי כפי שהעיד בחקירתו, ובהתאם גם לגרסה שמסרה התובעת (ראו סע’ 42 לתצהירה).
הדירה נרכשה מכספי שני בני הזוג- התובעת הוכיחה, בראיות מספקות ומוצקות, שהדירה נרכשה בין היתר גם מכספים שהיא העבירה לנתבע, לרבות כספים שהתקבלו ממכירת דירתה באוקראינה וכן מכספים שהתקבלו מעבודתה במשק בית אותם העבירה לנתבע (ראו האמור בסעיפים 16-22 לתצהירה של התובעת). בניגוד לגרסתו המקורית, בחקירתו הנגדית הנתבע הודה שהתובעת אכן העבירה לו את הכספים שקיבלה ממכירת דירתה באוקראינה, אך טען שהוא השיב לה כספים אלה (ראו בעמ’ 56, שורות 23-34). טענתו של הנתבע לפיה הכספים הוחזרו הינה בגדר טענת “הודאה והדחה”, ובמצב זה מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות “המדיחות” הנטענות על ידו (השבת הכספים שקיבל מהתובעת לידיה). בפסיקה נקבע כי כאשר הנתבע אינו מרים את נטל השכנוע המוטל עליו כנ”ל, מתקבלת גרסת התובעת, שכן הנתבע הודה בה (ראו ע”א 642/61 טפר נ’ מרלה, פ”ד טז 1000, 1004; רע”א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ’ ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע”מ, פ”ד נה(5) 193, 194). בנדוננו הנתבע לא הוכיח שהוא אכן השיב לידי התובעת את הכספים שהעבירה לידיו ממכירת דירתה באוקראינה, טענתו כי מימן את הגעתה של התובעת לישראל בשנת 1997 אינה עולה בקנה אחד עם הבטחותיו לתובעת במכתבים ששלח אליה (נספחים 9-11 לתצהיר התובעת). ובמצב דברים זה גרסת התובעת לפיה הכספים הועברו לנתבע ושימשו אח”כ לרכישת הדירה מתקבלת.
זאת ועוד; הנתבע אף הודה בחקירתו כי התובעת עבדה במשך כל השנים בניקיון בתים וחדרי מדרגות: “נו? היא ניקתה והיא קיבלה את הכסף…” (עמ’ 57, שורה 5). גם הנתבע 2 אישר שהתובעת עבדה במהלך כל השנים מאז הכיר אותה (עמ’ 45 שורות 7-8). התובעת צירפה לתצהירה בין היתר גם יומן הכנסות והוצאות לפי חודשים שניהלה בכתב ידה בשנים 1997-2001 (נספח 7 לתצהירה). מסמכים אלה הוצגו לנתבע במהלך חקירתו והוא לא הכחיש את אמיתותם ו/או את תוכנם (עמ’ 62 שורה 33). מסמכים אלה תומכים גם בטענה לפיה הכספים הומרו לדולרים, ושימשו אח”כ לתשלומים שהועברו במזומן במט”ח לרכישת הדירה, והרישומים שהציגה התובעת נחזו כאותנטיים.
בהמשך חקירתו, הנתבע אישר גם שההכנסות שהתקבלו בידי התובעת מניקיון חדרי מדרגות אכן הופקדו לחשבונו כפי שטענה התובעת, ברם טען כי הוא “החזיר לתובעת את כל הכסף במזומן” (62, 1-10). גם טענות אלה לא הוכחו ע”י הנתבע במאום.
מהמכתבים שהנתבע שלח לתובעת טרם הגעתה לישראל (נספחים 9-11 לתצהיר התובעת) עולה כי נכון לאותה עת לא היו בידי הנתבע כספים וחסכונות, והוא עצמו כתב לתובעת שיהיה על בני הזוג לחסוך יחדיו כספים לצורך צבירת הון עצמי לרכישת דירה (ראו נספח 9 בעמ’ 84). הנתבע לא הוכיח ולא צירף כל ראיה שתלמד כי ההון העצמי ששולם לרכישת הדירה (כ-13,000 $) נצבר בטרם תקופת חייהם המשותפת של בני הזוג.
לעומת זאת, התובעת העידה לעניין זה בחקירתה הנגדית כלהלן:
” ש: תסבירי לי מה את רוצה בתביעה שלך בקצרה?
ת: אני רוצה לעמוד על הזכויות שלי. גרתי עם בן אדם 25 שנה, כל החיסכון היה ביחד מהתחלה אפילו שלא הייתה לי אזרחות, כשבאתי נכנסו לדירה, 0 היה בכל כיס, ז”א שהתחלנו מאפס ביחד, התחלתי לעבוד אפילו שלא ידעתי עברית לא ידעתי שום מילה, אז הילד הוא מצא לי ניקיון ראשון, הוא לקח אותי לניקיון.
-אני אמרתי, תשמע, אתה שומע טוב? אמרתי אני רוצה לעמוד על הזכויות שלי.”(עמ’ 21 שורות 25-30)
ובמצב דברים זה, ובשים לב לראיות שצירפה התובעת ולעדותה, מצאתי להעדיף את גרסתה, ואני קובע כי ההון העצמי ששימש לרכישת הדירה מקורו בכספי שני בני הזוג.
המשכנתא שניטלה לרכישת הדירה- אין חולק שחלק ניכר מהתמורה ששולמה לרכישת הדירה (בסך כולל של 83,00 דולר), מומן באמצעות הלוואת משכנתא בסך כולל של 326,088 ₪ (כ- 70,400 דולר ארה”ב) שנטל הנתבע מבנק טפחות כמפורט לעיל (הסכם ההלוואה צורף כנספח ח’ לתצהיר הנתבע, ראו גם האמור בסע’ 11 לתצהיר הנתבע). החזריה של הלוואה זו שולמו במשך כ-10 שנים מחשבונם המשותף של בני הזוג (בשנים 2003-2013).
הנתבע טען בחקירתו שהתובעת צורפה לחשבונו רק בשנת 2008 לאחר שקיבלה אזרחות ישראלית, ברם דפי חשבון שצירפה התובעת לתצהירה מפריכים טענה זו (נספח 13 לתצהירה). בהמשך חקירתו הנתבע הודה שהתובעת אכן צורפה לחשבון עוד קודם לכן (ראו עמ’ 59 שורות 30-36), ברם טען כי בפועל גם לאחר צירופה לחשבון התובעת לא הייתה רשאית לבצע פעולות בחשבון, וכטענתו: “לא היה לה כל זכות ללכת לבנק ולשים משהו, כלום לא היה”. (עמ’ 65 שורות 24-25). מחקירות הצדדים וכלל הראיות שהונחו בפני אני קובע שלחשבון משותף זה הופקדו הכנסותיהם של שני בני הזוג במהלך השנים. מחשבון זה בני הזוג התנהלו, ומחשבון זה שולמה המשכנתא. הנתבע הודה שבאותה תקופה בני הזוג החזיקו חשבון אחד בלבד, וכלל הכנסותיהם הופקדו לחשבון זה (עמ’ 63 שורות 22-36). גם לאחר הפרדת החשבון המשותף במהלך שנת 2013 (שנעשה ביוזמתו של הנתבע לדבריו בעיקר בשל תנאים עדיפים שקיבל-עמ’ 66 שורות 23-24) החזרי המשכנתא שולמו מהכנסותיו השוטפות של הנתבע- הכנסות אשר הינן נכס בר איזון לכשעצמן.
לכך יש להוסיף כי מעדות התובעת עולה שלאחר הפרדת החשבונות, הנתבע שילם תשלום משכנתא מופחת בסך של כ- 285 ₪ לחודש, בעוד שבתקופה הקודמת שילמו בני הזוג סך של 1,580 ₪ לחודש (32, שורות 5-9, וכן 33 שורות 24-30). זאת ועוד; הכנסות הנתבע כללו גם דמי שכירות שהתקבלו מיחידת המגורים שנבנתה בקומה השנייה בדירה, וגם כספים אלה היוו חלק מההכנסות ששימשו את הנתבע לתשלום החזרי המשכנתא לאחר הפרדת החשבונות שיזם. לא מצאתי ממש בגרסת הנתבע לפיה הפרדת החשבונות בוצעה גם בשל רצונה של התובעת להתגרש (סע’ 11 לתצהיר הנתבע). מעבר לעובדה שהתובעת הכחישה טענות אלה וגרסתה נמצאה אמינה ולא נסתרה במאום, אזי במהלך חקירתו הנגדית הנתבע אישר את טענת התובעת לפיה הוא יצא מהחשבון המשותף לאחר שאמר לתובעת שהוא קיבל הטבה מעבודתו בקשר לפתיחת ח-ן בנק אחר (עמ’ 66, שורות 19-24).
אמנם הנתבע הוסיף כי הפרדת החשבון בוצעה גם בשל רצונה של התובעת להתגרש, ברם טענות אלה לא הוכחו במאום, והן אינן עולות בקנה אחד עם הגרסה “החדשה” והמבישה שמסר הנתבע בחקירתו (אשר לא בא זכרה בכתבי הטענות שהוגשו מטעמו והיא אף עומדת בסתירה לגרסה המקורית שמסר). עפ”י גרסה חדשה זו בני הזוג כלל לא ניהלו מערכת יחסים זוגית, ונישואיהם היו למעשה פיקטיביים. הנתבע טען בחקירתו שהקשר בין בני הזוג התבסס על שירותי מין ושמרטפות שסיפקה לו התובעת, ומנגד הוא נישא לה רק בכדי שהיא תקבל אזרחות ישראלית (עמ’ 55 שורות 25-26, עמ’ 57 שורות 32-35, עמ’ 59 שורות 7-10). לשאלת ביהמ”ש בהקשר זה הנתבע השיב כלהלן:
” לשאלת ביהמ”ש, אתה אומר ש— היא רק מטפלת של –, אופר, ושירותי מין, לא בת זוג לא בתור אישה, והתחייבות שלך זה אזרחות. אני משיב נכון”. (עמ’ 67 שורות 6-7).
באם בני הזוג אכן לא ניהלו מעולם כל מערכת יחסים זוגית כפי שטען הנתבע, כיצד ייתכן שטענה מהותית זו לא הופיעה בכתבי טענותיו?! ובכלל, באם אכן כך היה, מדוע הנתבע “נפגע” כאשר התובעת דרשה להתגרש ממנו, עד שראה בכך עילה להפרדת החשבון המשותף?! (ראו עדות הנתבע בעמ’ 58 שורות 1-6).
המסקנה העולה מכל הנ”ל הינה שאין ליתן אמון בגרסת הנתבע, ואני קובע שמדובר בגרסת בדים אשר הועלתה אך ורק לצורך ההליכים בתובענה שבפני.
הנתבע בחר להעביר את תשלום המשכנתא לחשבון המשותף על מנת ששני בני הזוג יחלקו בו. לא ניתן לחלוק חובות בלבד, ועצם הכוונה בשיתוף בתשלום החזרי משכנתא, יש בה כדי להעיד על קיומו של “דבר מה נוסף” לפיו הייתה כוונת שיתוף בדירה.
הטענה לפיה כספים “חיצוניים” שהתקבלו ממכירת רכבים הועברו לתשלום המשכנתא- הנתבע טען בתצהירו כי בשנים 2004-2006 הוא העביר לבנק למשכנתאות סך של כולל של 95,000 ₪ ממכירת רכבים שונים ביניהם מאזדה מרצדס ו-BMW. מעבר לעובדה שהנתבע לא צירף לתצהירו אסמכתאות בדבר הכספים שהתקבלו כביכול ממכירת רכבים, אזי הטענות (שהוכחשו ע”י התובעת) הופרכו כליל ע”י התובעת במהלך החקירות, ולא מצאתי לקבל את גרסת הנתבע בעניין זה.
הנתבע הודה בחקירתו שרכב המאזדה נרכש בתקופה בה בני הזוג כבר חיו יחדיו (עמ’ 64, שורות 9-12), ואשר במהלכה התובעת העבירה לנתבע את הכנסותיה כמפורט לעיל. באשר למכירת רכבי ה-BMW והמרצדס התברר כי בניגוד לטענות הנתבעים לפיהם הכספים הועברו בשנים 2005-2006, הנתבעים החזיקו ברכבים אלה גם בשנים 2013-2014 כעולה ממסמכי הביטוח אשר הוצגו במהלך החקירות.
בסופו של דבר הנתבע אישר שמדובר בטעות, ומקורם של הכספים הנטענים כלל אינו בכספי מכירת הרכבים הנ”ל (עמ’ 64, שורות 25-35 וכן עמ’ 65, שורות 1-3, ראו גם עדות הנתבע 2 בעמ’ 44 שורות 1-23 לפיה לא העביר לנתבע כספים בשנת 2006 ובתקופה זו לדבריו “לא היה לו מה לאכול”).
בנסיבות אלה מצאתי לקבל את גרסת התובעת גם בעניין זה, ואין מדובר בהפקדה של כספים “חיצוניים” אלא בכספי בני הזוג.
מגורים משותפים בדירה משנת 2003 ואילך- בני הזוג התגוררו בדירה יחדיו במשך הרוב המכריע של שנות נישואיהם, ובמשך כ- 15 שנה. התובעת מתגוררת בדירה זו עד היום. לבני הזוג או למי מהם לא הייתה דירה נוספת בבעלותו בתקופה זו. הנתבע 2 אינו מתגורר בדירה מזה שנים רבות, ועפ”י הצהרתו, בבעלותו דירת מגורים אחרת ב—– (עמ’ 54 שורות 24-25).
השיפוץ שבוצע בדירה והוספת יחידת המגורים- אין חולק כי בשנים 2006-2007 בוצע שיפוץ מסיבי בדירה אשר כלל הוספת יחידת מגורים בקומה העליונה. התובעת הוכיחה כי שיפוץ ובנייה זו מומנו באמצעות הלוואה בסך של 70,000 ₪ שבני הזוג נטלו מחשבונם המשותף (סע’ 48 לתצהירה). התובעת צירפה לתצהירה דפי חשבון מהם עולה שניטלה ההלוואה הנ”ל (נספח 14 לתצהיר התובעת) וכן צורפו אסמכתאות רבות בגין תשלומים ששולמו לבעלי מקצוע וספקים שונים בגין השיפוץ והבנייה מחשבונם המשותף של בני הזוג, חלקן אף נושאות את שמה של התובעת (האסמכתאות סומנו כנספח 15 לתצהיר התובעת).
הנתבע אישר שההלוואה בסך 70,000 ₪ מהחשבון המשותף אכן ניטלה לצורך השיפוץ (עמ’ 65 שורות 28-29), ברם טען כי ההלוואה הוחזרה במרביתה מכספים שהוכנסו על ידו לתא המשפחתי (ראו סע’ 16-17 לתצהירו).
כפי שפורט לעיל, הוכח בפני שבני הזוג הפקידו את הכנסותיהם לחשבון המשותף, וכי בשנים 2006-2007 לא היה למי מבני הזוג חשבון בנק אחר. בנסיבות אלה אני קובע כי בני הזוג נשאו יחדיו בהחזרי ההלוואה המשותפת שנטלו, ודוחה את טענות הנתבע לפיהן הוא שנשא במרבית ההחזרים.
כפי שפורט לעיל, יחידת המגורים הושכרה לצד ג’, והנתבע הוא שגבה את שכר הדירה ששולם בגינה. הנתבע הודה בחקירתו כי עד לשנת 2013 (עת הופרד הח-ן המשותף ביוזמתו) שכר הדירה שהתקבל הופקד לחשבונם המשותף של בני הזוג (עמ’ 69, שורות 3-11), וגם בכך יש כדי להוכיח שבני הזוג אכן ראו את הדירה כמשותפת ואת הפירות שהניבה כמשותפים. מה גם שכספי השכירות הופקדו לח-ן המשותף ממנו שולמו החזרי המשכנתא וכן התשלומים בגין ההלוואה שנטלו בני הזוג לצורך השיפוץ.
על כן, ולאחר שעיינתי בכלל האסמכתאות שצורפו ובטענות הצדדים, לרבות בחקירותיהם, מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת גם בעניין זה, ואני קובע כי השיפוץ בוצע ע”י בני הזוג מכספים משותפים, לרבות כספי הלוואה משותפת שנטלו, ובני הזוג הם שנשאו יחדיו בהחזרי הלוואה זו.
אשר על כן, אני סבור כי די בשיפוץ שבוצע בכדי להעיד על “דבר מה נוסף”, שיש בו בכדי להוכיח כי אכן היתה כוונת שיתוף בדירת המגורים.
העברת הזכויות בדירה במתנה לנתבע 2- העברת הזכויות בדירה לנתבע 2 בוצעה מאחורי גבה של התובעת, מבלי שנאמר לה דבר וחצי דבר על כך. הנתבע הסביר בחקירתו כי הדבר נעשה בשל הקורונה ולא הייתה לו כל כוונה “לזרוק את התובעת מהבית” (עמ’ 67, שורות 9-11). מעבר לעובדה שגרסה חדשה זו לא בא זכרה בכתבי הטענות והיא אף עומדת בסתירה לטענה לפיה מדובר בנכס “שהובטח” לנתבע 2 מלכתחילה מעת רכישתו, אזי לטעמי, אף העברת הזכויות לנתבע 2 באופן שנעשתה יש בה כדי ללמד על חששו של הנתבע מטענותיה המוצדקות של התובעת, ומדובר בניסיון לא ראוי ומחוסר תום לב לפגוע בזכויותיה- ולטעמי יש לראות בכך חיזוק לטענות התובעת דווקא.
למעלה מן הצורך יצוין כי גם בחינת הנסיבות הספציפיות הנוספות שבנדוננו, לרבות המצגים שהנתבע הציג בפני התובעת, הן לפני נישואיהם של בני הזוג והן לאחר מכן, מהוות “דבר מה נוסף”, וכלהלן:
המכתבים ששלח הנתבע לתובעת טרם הגעתה לישראל (נספחים 9-11 לתצהיר עדותה הראשית)- ממכתבים אלה עולה שהנתבע הציג בפני התובעת מצגים לפיהם באם היא תגיע לישראל יעלה בידי בני הזוג לחסוך כספים על מנת לרכוש דירה וכן לקבל הלוואות מהבנק (נספח 9 בעמ’ 84), הנתבע הבטיח לתובעת כי באם תגיע לישראל לחיות עמו “יהיה לה הכל” (שם בעמ’ 84), וכן כתב לה כי “בתוך שנתיים שלוש אפשר יהיה לחיות כמו בני אדם” (נספח 10 בעמ’ 90), וכן כי יש צורך לרכוש דירה ורכב ואח”כ את כל היתר, ובדק באם התובעת תהא מוכנה לעבור זאת יחד עמו וביקש לקבל את תשובתה החד משמעית של התובעת בעניין על מנת לדעת איזו דירה עליו לחפש (שם, בעמ’ 90-91).
במכתבו מיום 16/2/1997 (נספח 11 לתצהיר התובעת) הנתבע מתייחס לדירתה של התובעת באוקראינה ומפרט כי ניתן יהיה למכור אותה ככל שיהא בכך צורך גם בהמשך (שם בעמ’ 96). במכתב זה הנתבע הבטיח שלא לעזוב את התובעת והצהיר כי הוא לוקח אחריות על חייה בריאותה ובאושר שלה אושרם המשותף. כן כתב כי הוא מקווה שבני הזוג יוכלו לצבור טיפין טיפין את הקן על אף גילם המאוחר, וכי יחדיו יוכלו לעשות הכל (שם בעמ’ 96).
מתוכן המכתבים הנ”ל לא עולה שהנתבע עמד על הפרדה רכושית אלא ההפך הגמור מכך.
הנתבע לא הכחיש בחקירתו שמדובר במכתבים בכתב ידו ובדברים והבטחות שהוא אכן הבטיח לתובעת, אך ניסה להמעיט בחשיבות הדברים עת הסביר שמדובר בסיפור רומנטי שכתב לתובעת (עמ’ 61 שורות 12-13) וכן טען שאולי כתב את הדברים בעת שהיה בגילופין (שם, בשורות 25-26).
ברם, המכתבים ותוכנם מדברים בעד עצמם, “והסבריו” של הנתבע אינם עולים בקנה אחד עם תוכן המכתבים ששלח לתובעת והודה בשליחתם, וגם בהקשר זה מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת.
תמלילי השיחות בין בני הזוג משנת 2017 (נספחים 18 וכן 21 לתצהירה של התובעת)- בשיחות אלה נשמע הנתבע כשהוא מאיים לגרום לגירושה של התובעת מישראל ולהשאיר אותה ללא פרוטה (נספח 18 עמ’ 213), ובכך יש אישור לטענות התובעת בהקשר זה.
בשיחה הנוספת מיום 9/3/2017 הנתבע הציע לתובעת לקבל שליש מהזכויות בדירה, וזאת בתנאי שהיא לא תנהל כנגדו הליכים בבית המשפט. בנוסף הנתבע אמר לתובעת שאלמלא הייתה חותמת על ההצהרה היא הייתה זכאית למחצית הזכויות בדירה, וכהאי לישנא:
” אם לזרוק את המסמך הזה שחתמת עליו, אם לזרוק את זה, אז את כמו אישה, מגיע לך חצי מהבית הזה, 50% שלך. אם אין את המסמך הזה שחתמת עליו, מבינה?” (נספח 21, בעמ’ 233)
משיחה זו מיום 9/3/2017 עולה בנוסף שהנתבע אכן אמר לתובעת, כפי שטענה, שדבר לא הוחלט בקשר לרישום הדירה ונכון לאותה עת כלל לא הייתה לו זכות לרשום דבר לאור המשכנתא הרובצת על הנכס, ועד לפירעונה מדובר בנכס השייך לבנק ולא לנתבע, והבנק הוא המחליט (שם, בעמ’ 234), ומדובר בהוכחה שהנתבע אכן הציג בפני התובעת מצגים כוזבים בכל הקשור לרישום הזכויות בדירה ולזכויותיה בה.
הנתבע לא הכחיש את השיחות שהתקיימו ואת תוכנן, אך בחר שלא ליתן כל גרסה או הסבר לדברים בתצהירו. בחקירתו הנגדית הנתבע אישר שהוא אכן אמר דברים אלה לתובעת, וכדבריו: “אני אמרתי לה את הדברים האלה. זה פשוט מאוד.” (עמ’ 71 שורות 1-3).
מצגים כוזבים שהציג הנתבע בפני התובעת בקשר לרישום הזכויות בדירה- התובעת טענה שהנתבע הציג בפניה מצגים כוזבים לפיהם לאור העובדה שלא היה לה כל מעמד בארץ בעת רכישת הדירה, היא לא יכולה להירשם כבעלת הדירה ולא יכולה לפתוח חשבון בנק על שמה. בחקירתו הנגדית הנתבע אישר טענות אלה (עמ’ 65, שורות 24-27), והתרשמתי שהנתבע אכן אמר לתובעת דברים אלה, הוא ידע היטב שהתובעת אינה מבינה בכך דבר (“אני לא צריך לשאול בן אדם שלא מבין כלום בדברים כאלה”- עמ’ 61 שורה 10) וגרם לה לסבור שאין אפשרות לרישום הדירה על שמה בעת רכישתה.
מסמך ההצהרה מיום 4/11/2008- אין חולק כי הנתבע הוא שיזם את חתימת התובעת על מסמך זה. לטעמי יש בכך כדי ללמד שהנתבע חשש שהתובעת תעמוד על זכויותיה, ומטעם זה הוא דרש שתחתום על ההצהרה וניצל שעת כושר מתאימה לצורך החתמתה על המסמך טרם קבלת האזרחות. חששו של הנתבע מוכיח שהוא לא סבר שהייתה הסכמה ברורה בין בני הזוג לפיה מדובר בנכס השייך לנתבע בלבד כפי שטען.
אורח החיים של בני הזוג- מבחן החיים המשותפים, שנקבע בפסיקה לקיום חזקת השיתוף הספציפי, בעל נפקות לענייננו ומשמש כלי עזר ראייתי, לצורך הוכחת כוונת שיתוף בנכס מסוים גם ביחס לבני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם. מבחן החיים המשותפים צומצם בפסיקה עם השנים עד למינימום של חיים הרמוניים בין בני הזוג (ראו ע”א 234/80 גדסי נ’ גדסי, פ”ד לו (2), 645). בעניין זה אני סבור שהתובעת הוכיחה, בין בעדותה ובין בעדים העדים מטעמה, מינימום של חיים הרמוניים בין בני הזוג כנדרש. מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת על פני הגרסה המבישה שהעלה הנתבע לראשונה בחקירתו, לפיה בני הזוג לא חיו כזוג נשוי כלל, והתובעת רק סיפקה לנתבע שירותי מין וכן שירותי שמרטפות לבנו.
עוד יובהר כי לתובעת אין דירה בבעלותה והוכח די הצורך כי בני הזוג נשאו במהלך החיים המשותפים במאמץ משותף כאשר משכורותיהם נכנסו לחשבון המשותף, ובנוסף לעבודתה במשך כל השנים התובעת גם טיפלה בבנו של הנתבע- הנתבע 2 מאז היה כבן 14, וגם עניין זה הוכח בפני.
המסקנה העולה מכל הנ”ל הינה כי עלה בידי התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירה, וקיומו של “דבר מה נוסף”, ובנסיבות אלה אני קובע שהתובעת הינה בעלת מחצית הזכויות בדירה.
התוצאה האופרטיבית- בהינתן, שבעת העברת הזכויות בדירה לנתבע 2 בסוף שנת 2020 מחצית הזכויות בדירה היו שייכות הלכה למעשה לתובעת, ובשים לב לכך שהנתבע לא היה רשאי ליתן במתנה לנתבע 2 יותר מחלקו בדירה (היינו מחצית בלבד), ולא היה רשאי להעניק לנתבע 2 את חלקה של התובעת בדירה, ניתן בזה פסק דין הצהרתי המורה על ביטול עסקת המתנה ביחס למחצית הזכויות בדירה, ועל רישום מחצית הזכויות בדירה בלשכת רישום המקרקעין ע”ש התובעת.
מחצית הזכויות בדירה שייכת לתובעת ותירשם על שמה בלשכת רישום המקרקעין, והמחצית האחרת תוותר בבעלותו של הנתבע 2 .
איזון המשאבים בין בני הזוג
כפי שפורט לעיל, בני הזוג נישאו בשנת 2003 וחל עליהם הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון. בסעיף 3(א) לחוק נקבע כי בני זוג שלא ערכו הסדר ממון, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק. בסעיף 5(א) לחוק נקבע כי עם פקיעת הנישואין, לכל אחד מבני הזוג עומדת הזכות לאיזון משאבים- דהיינו כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווי כלל נכסי בני הזוג, בקיזוז החובות של בני הזוג.
בני הזוג לא ערכו הסכם ממון, וחל עליהם הסדר איזון המשאבים וכנ”ל. בהיעדר ראיות וביסוס, לא מצאתי לקבל את טענות הנתבע לפיהן אין מקום לעריכת איזון משאבים בין בני הזוג.
בסעיף 125 לתצהירה, עתרה התובעת לקבוע כי המועד הקובע הינו חודש דצמבר 2016, שכן ממועד זה החל הנתבע להבריח את זכויותיו. התובעת צירפה לתצהירה מסמכים ואסמכתאות התומכות בטענותיה למשיכת והעברת כספים. טענות אלה לא הוכחשו ע”י הנתבע.
בכלל נסיבות העניין, מצאתי לקבוע כי המועד הקובע הינו 31/12/2016 כטענת התובעת (להלן: “המועד הקובע”). זאת בשים לב לפסיקה לפיה המועד הקובע לצורך ביצוע איזון המשאבים הינו המועד שבו פסק משק הבית של בני הזוג מלתפקד כיחידה כלכלית משותפת, ומדובר בקרע סופי שאינו ניתן לאיחוי. שני בני הזוג טענו שהנתבע עזב את הבית באופן סופי בתחילת 2017, והחל ממועד זה למעשה בני הזוג מתגוררים בנפרד. לא מצאתי לקבל את טענות הנתבע לפיהן יש לקבוע את מועד הקרע למועד הפרדת החשבון המשותף בשנת 2012, לאור חקירות הצדדים מהן עלה באופן הברור ביותר כי הפרדת החשבון נעשתה ביוזמת הנתבע וכפי שפורט בהרחבה לעיל.
על כן אני מורה כי איזון המשאבים בין בני הזוג ייערך נכון למועד הקובע הנ”ל. לצורך ביצוע איזון המשאבים מצאתי להורות על מינוי מומחה מטעם בית המשפט- האקטואר אבי יחזקאל (להלן: “המומחה”), אשר יבחן את כלל הצבירות ע”ש בני הזוג מכל מין וסוג נכון למועד הקובע ויקבע את אופן איזון המשאבים ביניהם. המומחה יגיש את חוות דעתו בתוך 60 יום מהיום.
בני הזוג יישאו בשכר טרחת המומחה בחלקים שווים ביניהם, וימציאו לידי המומחה כל מסמך ו/או אינפורמציה עפ”י דרישתו.
עוד מצאתי להורות כי המומחה ייבחן ויתייחס בחוות דעתו גם לטענות בני הזוג להברחה של כספים ו/או זכויות וזאת בתקופה של שישה חודשים טרם המועד הקובע (היינו- החל מיום 31/6/2016).
ככל שיתברר שאכן נמשכו ו/או הוברחו בתקופה זו כספים ו/או זכויות, ע”י מי מבני הזוג, אשר לא שימשו בפועל את התא המשפחתי, כספים אלה יילקחו בחשבון ע”י המומחה במסגרת חוות דעתו, והוא יזכה את בן הזוג האחר במחצית שווי כספים/זכויות אלה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.
לאור הודאת הנתבע בחקירתו כי הוא גבה לכיסו את קצבת הביטוח הלאומי ששולמה עבור התובעת וזאת עד לשנת 2020 (ראו עמ’ 71 שורות 21-26), אני מורה למומחה לכלול בחוות דעתו את תשלומי המוסד לביטוח לאומי ששולמו עבור התובעת לידי הנתבע מהמועד הקובע ועד לחודש נובמבר 2019, ולחייב את הנתבע להשיב לתובעת תשלומים אלה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
באשר לסירה אשר רכש הנתבע בחודש מרץ 2017- התובעת טענה כי סירה זו נרכשה ע”י הנתבע בספרד במהלך חודש מרץ 2017 (לאחר המועד הקובע), וזאת מכספים וזכויות שהנתבע משך והבריח בתקופה שבין נובמבר 16′ ועד לחודש פברואר 17′ (ראו סע’ 93-96 לתצהירה של התובעת). התובעת צירפה ראיות הן לעניין רכישת הסירה והן לעניין משיכת הכספים והזכויות. מנגד הנתבע לא הכחיש את רכישת הסירה ו/או את משיכת הכספים, ברם טען כי התובעת אינה זכאית לכל חלק בסירה.
בשים לב לעובדה כי אין חולק שהסירה נרכשה לאחר המועד הקובע, וכן לעובדה כי קבעתי שבמסגרת איזון המשאבים יכללו גם הכספים שהנתבע משך מחשבונותיו/זכויותיו כמפורט לעיל, לא מצאתי לאזן את שווי הסירה במסגרת איזון המשאבים שבין בני הזוג.
טענת התובעת לפיה הסירה הנ”ל הינה נכס משותף לצדדים לא הוכחה והיא נדחית בזאת.
התביעה לדמי שימוש (תמ”ש 4506-05-21)
הנתבעים (שהינם התובעים בתביעה הנ”ל) הגדירו את תביעתם כנגד התובעת כתביעה לתשלום “דמי שימוש ראויים וסעדים נוספים”.
דמי שימוש ראויים נקבעים בהתאם להוראות סעיפים 31 ו- 33 לחוק המקרקעין, התשכ”ט- 1969 ולפיהם, שותף שהשתמש במקרקעין המשותפים, חייב לשלם שכר ראוי בעד השימוש בהם.
ברם, לטענת הנתבעים, לתובעת אין כל זכויות בדירת המגורים. בנסיבות אלה, דרישתם לתשלום דמי שימוש אינה עולה בקנה אחד עם טענה זו, ונראה כי כוונת הנתבעים הינה לתשלום שכר דירה ראוי בגין מגוריה של התובעת בדירה.
בע”א 14920/90 זרקא נגד פארס (פורסם בנבו ביום 20/1/1993) קבע בית משפט עליון כי החובה לשלם דמי שימוש קיימת “רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים…”.
אם כן, ההלכה מתבססת על ההנחה שכאשר בן זוג עוזב מרצונו את הדירה המשותפת, הרי שמדובר בהסכמתו לשימושו של בן הזוג בדירה וויתור על דמי השימוש.
עם זאת, אין מדובר בהסכמה מעתה ועד עולם וכבר נקבע כי משהוכח כי ההסכמה אינה קיימת עוד, לא יהיה בעזיבת בן הזוג בכדי לשלול ממנו דמי שימוש בעתיד (ראו: עמ”ש [מחוזי תל אביב-יפו] 7396-12-09 פלונית נ’ אלמוני (נבו 21.04.2013)).
התובעת מתגוררת בדירה מאז מסירת החזקה בדירה בשנת 2003, ומזה כ-20 שנה, והיא לא נדרשה לשלם לנתבעים או מי מהם שכר דירה כלשהו בגין מגוריה שם. דרישת הנתבעים לתשלום דמי שימוש הועלתה לראשונה ביום 3/5/2021 במסגרת תביעתם כנגדה ולא קודם לכן. הנתבע 2 הודה בכך בחקירתו, וטען שלא הרגיש צורך להגיש תביעה לדמי שימוש כנגד התובעת (49, 33-35), וכן ציין כי התביעה הוגשה רק משום שהתובעת הגישה קודם לכן את תביעתה (שם, 31-32).
אין חולק שהנתבע עזב מיוזמתו ומרצונו את דירת המגורים, ואין מדובר בעזיבה שנכפתה עליו ע”י התובעת (ראו האמור בסעיף 18 לתצהירו). בסעיף 3 לכתב התביעה נטען מפי הנתבעים כי הם כלל אינם מתגוררים בדירה: הנתבע 2 מתגורר בדירה שבבעלותו ברחובות עם אשתו וילדיו, והנתבע מתגורר בחו”ל, ובעת ביקוריו בארץ הוא מתגורר עם בנו- הנתבע 2.
כבר נפסק ונקבע כי “כאשר אחד מבני הזוג מואס בקשר הנישואין, אין לחייבו להמשיך ולגור עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, אולם אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו” (ראו ע”מ (מחוזי ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ’ עמיחי עפל (נבו 13/10/2002)).
כעולה מחומר הראיות שהונח בפני, אין חולק כי מאז הפרדת המגורים, הנתבעים המשיכו לגבות את מלוא שכר הדירה שהתקבל מיחידת המגורים, בעוד שהתובעת נשאה במלוא הוצאות אחזקת הדירה. הנתבעים הסתפקו בהסדר זה, ולא דרשו מהתובעת תשלום שכר דירה ראוי, אלא רק לאחר שעמדה על זכויותיה והגישה את התביעה הרכושית כנגדם.
וכך העיד לעניין זה הנתבע בחקירתו:
” ש: ואין ביניכם שום דבר אחר, היא מתגוררת הדירה, זו עובדה ידועה לכולנו, למה עד שאנחנו הגשנו נגדכם תביעה, לא פעלת לסלק אותה מהדירה או לדרוש ממנה דמי שימוש?
ת: אמרתי לך למה, היא שומרת את הדירה מה שלמטה, זה דבר ראשון, יותר מדבר מראשון זה מה שהיא ביקשה שהיא רוצה לחיות בדירה ולקבל כמה גרושים בשביל לצאת מזה, אבל שנים לא יצאה, אני לא גר שם קבוע וזה בשבילי לא מפריע אבל מה שהיא עכשיו עשתה ולא זרקתי את האישה הזו מהבית לא פתחתי את הפה, תוציאי מפה רגליים, היא גרה…
ש: למה?
ת: זה לא מפריע לי.
ש: אז למה אתה לא מגיש תביעה על דמי שימוש?
ת: אני אדם ולא חתיכת נבל וזבל.”(עמ’ 68, שורות 10-19)
זאת ועוד; במהלך החקירות התברר שהתובעת כלל לא עושה שימוש בלעדי בדירה כפי שטענו הנתבעים בתביעתם, אלא הוכח שהנתבעים מאחסנים גם כיום חפצים שונים בחדר בדירה וכן במחסן (עמ’ 48, 27-35 וכן 49, 7-8). בנוסף, הנתבעים כאמור גם גובים את מלוא שכר הדירה המתקבל מיחידת המגורים.
אשר על כן, אני קובע כי אין בעובדה שהתובעת החליפה את מנעול הדירה בשנת 2021 או בסמוך לכך, כדי לחייבה בתשלום דמי שימוש כלשהם, וכלהלן:
ראשית : כפי שנקבע לעיל, התובעת הינה בעלת מחצית הזכויות בדירה.
שנית : הנתבעים כלל לא התגוררו בדירה ולא חפצו להתגורר בדירה, ובעניין זה החלפת המנעול ע”י התובעת לא העלתה ולא הורידה לעניין זכות המגורים שלהם. הנתבע 2 התגורר ומתגורר גם כיום עם משפחתו בדירה שבבעלותו ב—, והנתבע מתגורר בחו”ל ושוהה אצל הנתבע 2 במסגרת ביקוריו.
שלישית : כפי שפורט לעיל, הנתבע הודה מפורשות שהוא הסכים למגוריה של התובעת בדירה גם לאחר עזיבתו, ולדבריו הוא אף חפץ בכך וסבר שיש במגוריה שם כדי לשמור על הנכס, והדבר כלל לא הפריע לו.
רביעית : הוכח שהתובעת לא עושה שימוש בלעדי בדירה, שכן הנתבעים עושים גם כיום שימוש בדירה באמצעות אחסון חפציהם בדירה ובמחסן.
חמישית : לא נטען- קל וחומר הוכח- שהנתבעים פנו לתובעת על מנת לקבל העתק המפתח ובקשתם סורבה ו/או כי התובעת מנעה מהנתבעים מלהתגורר בדירה.
שישית : הנתבעים גובים את מלוא שכר הדירה המתקבל מיחידת המגורים, בסך של 2,800 ₪ לחודש, בעוד שהתובעת נושאת במלוא הוצאות אחזקת הדירה- וכעולה מהתנהגות בני הזוג והעדויות שהובאו בפני, בני הזוג ראו הסדר זה כמקובל עליהם והם פעלו על פיו.
שביעית : לא הוכח בפני שהתובעת מסכלת ו/או מתנגדת ו/או מעכבת את פירוק השיתוף בדירה, ועניין זה כלל לא עלה על הפרק.
אשר על כן, לא מצאתי לקבל את תביעתם של הנתבעים לחיוב התובעת בתשלום דמי שימוש כלשהם בגין מגוריה בדירה. תביעה זו הוגשה ע”י הנתבעים שלא בתום לב ומשיקולים זרים וזאת אך ורק כתגובה לתביעתה הרכושית של התובעת.
בנסיבות אלה אני קובע כי התביעה לדמי שימוש שהגישו הנתבעים נדחית בזאת.
ההחלטה הזמנית שניתנה ע”י כב’ השופט ממן ביום 2/11/2021, בעניין תשלום דמי שימוש ראויים בסך של 575 ₪ לחודש בטלה ומבוטלת.
לאור התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי מקום להרחיב ביחס למחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בעניין חוות הדעת השמאיות שהונחו בפני (חוות דעתו של השמאי —–, וחוות דעתה של השמאית —–). בתמצית הקיצור יצוין רק כי מצאתי טעם לפגם בכך שהמומחה —- לא הצהיר ע”ג טופס 6 שבתוספת הראשונה, מיד עם קבלת המינוי, על זיקות אישיות העשויות להיות לו בנוגע להליך, לבעלי הדין או לבית המשפט- וזאת שלא בהתאם לתקנה 25(א) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020. קל וחומר כאשר התברר בדיעבד שהמומחה הנ”ל שוכר חדר במשרדו של בא כח הנתבעים, והאחרון הוא שהגיש לתיק בית המשפט את חוות דעתו של המומחה (ראו הודעתו של עו”ד —- בדבר צירוף חוות דעת מומחה מיום 4/8/2021 במסגרת בקשה מס’ 10).
סוף דבר
תביעתה הרכושית של התובעת כנגד הנתבעים בתמ”ש 21019-01-21 מתקבלת בחלקה.
ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע שהתובעת הינה בעלת מחצית הזכויות בדירה ברח’ —, והנני מורה על רישום מחצית הזכויות בדירה זו על שם התובעת בלשכת רישום המקרקעין.
איזון המשאבים בין בני הזוג יבוצע באופן כמפורט בסעיף 71 לעיל לפסק הדין.
טענות התובעת בעניין השיתוף בזכויות הנתבע בסירה שרכש הנתבע לאחר מועד הקרע נדחות.
התביעה לדמי שימוש שהגישו הנתבעים כנגד התובעת בתמ”ש 4506-05-21 נדחית על כל חלקיה.הסעד הזמני שניתן ע”י כב’ השופט ממן ביום 2/11/2021 מבוטל. ככל ששולמו ע”י התובעת תשלומים כלשהם לידי הנתבעים או מי מהם בגין חיוב זה, אני קובע כי תשלומים אלה יושבו לתובעת ע”י הנתבעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לכך שתביעת התובעת התקבלה בחלקה הארי, ותביעת הנתבעים נדחתה במלואה, אני קובע כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת בגין שני ההליכים שבפני בסך של 45,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוק.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את שני התיקים שבכותרת.
פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, ט”ו שבט תשפ”ג, 06 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
