לפני
כבוד השופט אריאל ממן
המבקשת
ד.
ע"י ב"כ עוה"ד לילך אור
נגד
המשיבים
1.פרקליטות מחוז דרום – אזרחי
ע"י המתמחה שיר בן הרוש והמתמחה נועם בנישתי
2.המוסד לביטוח לאומי
3. עיריית באר שבע
פסק דין
לפני תובענה לתיקון גיל המבקשת, במסגרתה התבקש ביהמ"ש להצהיר כי שנת הלידה של המבקשת היא 1941 ולא 1947 כפי שרשום בתעודת הזהות שלה.
רקע כללי והשתלשלות ההליך:
ביום 31.5.2022 הוגשה התובענה שלפני לתיקון גיל המבקשת.
לכתב התביעה צורפה תמצית רישום- תעודת לידה, מהרפובליקה התוניסאית מיום 28.2.2022, מתורגמת בתרגום נוטריוני, ובה נרשם כי המבקשת נולדה ביום 23.7.1941.
ביום 30.6.2022 הוגש כתב תשובה מטעם ב"כ היועמ"ש.
כפי שהתברר מכתב התשובה מטעם ב"כ היועמ"ש (ראו נספח ב' תשובת המדינה), אין המדובר בתביעתה הראשונה של המבקשת לתיקון גילה, שכן ביום 20.6.1968 ניתן פס"ד של בית משפט השלום בבאר שבע (במסגרת ת"א 6306/67) ובו לבקשת המבקשת (או לְמִצְעָר, לבקשת אביה של המבקשת) נקבע כי המבקשת נולדה בשנת 1947 (כפי הרשום כעת) ולא בשנת 1941.
במיוחד לנוכח תיקון הגיל בעבר בדרך של מתן פס"ד בשנת 1968 (כאמור לעיל), ביקשה ב"כ היועמ"ש לדחות את התובענה. כך גם נטען כי המבקשת לא הוכיחה את תביעתה, שכן לכתב התביעה צורף תצהיר המבקשת בלבד וכן תעודה שהונפקה ביום 28.2.2022 לצורך הליך זה, ומשכך לדברי ב"כ היועמ"ש, לא עלה בידי המבקשת להרים את נטל ההוכחה המוגבר המוטל על כתפיה.
לנוכח האמור, ביום 12.7.2022 ואחר העיון בכתב התשובה, הוריתי למבקשת לנמק מדוע יש להידרש לתובענה, בשעה שעניינה נידון בעבר וניתן פסק דין חלוט במסגרתו תוקן גילה, כאמור לעיל.
ביום 6.9.2022 הודיעה ב"כ המבקשת כי היא עומדת על תביעתה, הבהירה כי תיקון הגיל בעבר נעשה ע"פ דרישת אביה של המבקשת ונועד לצרכי נישואין, שעה שבן זוגה של המבקשת היה קטן ממנה בשנתיים ולולי התיקון לא היה עולה על דעת משפחתה ומשפחתו של בן הזוג לאפשר להם להינשא.
לנוכח עמדות הצדדים, קבעתי את התובענה לדיון וזה התקיים ביום 4.1.2023.
ביום 25.1.2023 הוגשה לתיק ביהמ"ש תעודת לידה הנושאת תאריך 7.11.2023 מאת הרפובליקה הטוניסאית, מאומתת כדין באמצעות אפוסטיל ומתורגמת לעברית בצירוף אישור תרגום ניוטריוני מיום 24.1.2023.
ביום 22.5.2023 הוגשו לתיק תצהירי המבקשת ועדיה.
ביום 31.7.2023 הבהירה ב"כ היועמ"ש כי היא עומדת על עמדתה, גם לאחר הגשת המסמכים הנוספים, טענה כי ברקע הבקשה מניע כלכלי (קבלת זכויות כניצולת שואה) והמבקשת אף הסתירה העובדה כי ניתן בעבר פס"ד לתיקון הגיל וטענה תחילה לטעות ברישום, ובעת שסעד של תיקון גיל הוא סעד שביושר, יש לדחות את התובענה.
המשיב 2, המוסד לביטוח לאומי, השאיר ההכרעה לשיקול דעת ביהמ"ש.
המשיבה 3, עיריית באר שבע, שם עבדה המבקשת עד לשנת 2011, לא התנגדה לבקשה, אך ציינה כי במועד קליטתה של המבקשת לעבודה, שנת הלידה שדווחה לעירייה הייתה 1947.
ביום 20.2.2024 נשמעו עדויות המבקשת ועדיה וכן סיכומי ב"כ הצדדים.
עדויות המבקשת ועדיה:
המבקשת לא זכרה מתי עלתה לישראל (עמ' 6, ש' 13).
המבקשת אישרה שהגשת התביעה הקודמת לשינוי גיל בשנת 1967 נעשתה בהסכמתה (עמ' 6, ש' 17) וטענה כי הדבר נעשה על מנת שתוכל להינשא למי שהיה לימים בעלה (שם, ש' 19).
המבקשת אמנם טענה (עמ' 6, ש' 25) כי הייתה צריכה לכבד את החלטת אביה לתיקון הגיל (כך שירשם כי נולדה בשנת 1947), אך לא עלה בידיה להסביר מדוע יש להורות על תיקון הגיל בשנית בניגוד לפסק דין חלוט שניתן לבקשתה.
המבקשת לא זכרה אם העידה בהליך הקודם (עמ' 6, ש' 31 -32) וזאת הגם שאישרה מיד לאחר מכן (ש' 35) כי לפני 56 שנה (בהליך שהתנהל בשנת 1968) היא הצהירה שנולדה בשנת 1947 ולא במועד התיקון המבוקש (1941).
בחקירתה ביקשה המבקשת לשכנע את ביהמ"ש, כי התיקון המבוקש נובע מעניין רגשי- לצורך רישום הגיל המדויק על גבי המצבה שלה (עמ' 7, ש' 4) אולם מיד לאחר מכן, אישרה כי ברקע הגשת התובענה גם מניע כלכלי- קבלת כספים וזכויות כניצולת שואה (שם, ש' 7 -9).
לא היה גם ביתר העדויות מטעם המבקשת כדי להוכיח את טענתה, שכן אחד העדים (אחיה של המבקשת) סבר תחילה שהמבקשת נולדה בשנת 1943 ולא בשנת 1941 (וביקש לתקן תשובתו לאחר עיון בתצהירו) ולא זכר היטב מה פער הגילאים בינו לבין המבקשת (עמ' 8, ש' 2 – 11).
גם המבקשת וגם יתר העדים, לא הציגו ראיות אחרות שמהן ניתן היה אולי ללמוד מהו גילה הנכון של המבקשת (עמ' 7, ש' 26; עמ' 8, ש' 33; עמ' 9, ש' 2).
אחות נוספת שהעידה בהליך אמנם טענה כי בינה לבין המבקשת פער גילאים של 10 שנים והיא נולדה בשנת 1951, אך לא הוצגה כל אסמכתא בעניין (עמ' 10, 2 – 8).
ביהמ"ש התיר עדותה של עדה נוספת, שלא הוגש תצהיר מטעמה, אך גם מעדות זו לא ניתן היה ללמוד על גילה הנכון של המבקשת. עדה זו הצהירה שהייתה תלמידתה של המבקשת בחוץ לארץ (באי ג'רבה), אך גם תשובתה ביחס לפער הגילאים המשוער בינה לבין המבקשת, אינו יכול ללמד על גילה הנכון של המבקשת, בוודאי לא בעת שהמועדים שפורטו בעדותה הינם ספקולטיביים.
דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את כל אשר בפני, לרבות כתבי הטענות, עדויות המבקשת ועדיה וסיכומי ב"כ הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להידחות ואלה נימוקיי:
ראשית אדגיש, כי בחינת עדויות המבקשת ועדיה (כפורט לעיל) הביאה אותי לכלל מסקנה כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה הכפול והמוגבר שחל עליה ובמאזן ההסתברויות הנדרש [ראו: ע"א 355/59 שלמה הרינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, יג 2055 (1959); ע"א 283/61 דוראני נ' היועץ המשפטי לממשלה, טו 1935 (1961)] שכן לא עלה בידיה להוכיח שהגיל הרשום אינו נכון וכי הגיל המבוקש הינו הגיל הנכון.
אמנם בעת שהמבקשת עלתה לארץ נרשם תאריך הלידה שלה ליום 23.07.1941, אך לבקשתה, או לכל הפחות בהסכמתה, שונה תאריך הלידה שלה ליום 23.07.1947.
בנסיבות אלה, בשעה שפסק הדין משנת 1968 ניתן לבקשת המבקשת, או לְמִצְעָר, בהסכמתה, תיקן את גילה לגיל הידוע בעת הזאת, מושתקת המבקשת מלטעון אחרת בעת הזאת.
עפ"י דוקטרינת ההשתק (estoppel)- מנועה המבקשת מלטעון טענה בבית המשפט לאחר שטענה טענה מנוגדת לה בהליך משפטי קודם. הדוקטרינה מבוססת על עקרון תום הלב ונועדה להגן על טוהר ההליך המשפטי, למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט וקבלת הכרעות שיפוטיות סותרות.
נוסף על כך, בענייננו, בעת שניתן בעבר פס"ד המורה על תיקון הגיל, אף קיים מעשה בית דין, המונע תיקון הגיל בשנית.
דוקטרינת מעשה-בית-דין (res judicata) מתייחסת לעצם ההכרעה השיפוטית בהליך קודם, המונעת הצגת טענה סותרת מאוחר יותר ומונעת מבית המשפט ליתן פס"ד הסותר הכרעה שיפוטית קודמת.
בנסיבות שבפני, הדברים הם בבחינת קל וחומר, שעה ששתי המניעויות האמורות דרות בכפיפה אחת.
אמנם המבקשת צירפה "תעודה ציבורית" מהרשות המוסמכת לרישום אוכלוסין במדינת טוניסיה בהתאם לסעיף 29 לפקודת הראיות, אך אין מחלוקת כי תעודה זו הונפקה בדיעבד ולא בזמן אמת.
גם אם מתעלמים מעובדה זו, הרי שבשעה שהמבקשת משותקת מלטעון אחרת מכפי שקבוע בפסק הדין משנת 1968, לא מצאתי ליתן לתעודה זו משקל שיש בו כדי לסתור הוראות פסק דין חלוט, שניתן לבקשת המבקשת ו/או בהסכמתה.
הטענה כי הבקשה הקודמת לתיקון גיל הוגשה על מנת לאפשר למבקשת להינשא לבעלה, שהיה צעיר ממנה בשנתיים (מר… ד. ז"ל, יליד 08.07.1943), אינה מעלה ואינה מורידה, שכן בעל דין אינו יכול לעשות בבית המשפט כקרדום לחפור בו. פעם לתקן את גילו (בכחש ובכזב) על מנת להינשא ופעם אחרת כדי לקבל זכויות כניצול שואה. בית המשפט וההליך המשפטי אינו "תכנית כבקשתך" ואין לו לביהמ"ש ליתן יד להתנהלות שיש בה כדי לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט.
בשעה שהמבקשת, אשר כפי הנראה מסרה גרסה בבית המשפט בשנת 1968 (זאת שהבקשה בהליך הקודם הוגשה בשמה) אשר הייתה גרסה שקרית (כך לדבריה בעת הזאת), שנועדה לקבלת רווחים רגשיים ומשפחתיים, לא מצאתי ליתן משקל לגרסתה הנוכחית, אשר סותרת באופן מוחלט את גרסתה בעבר, שכפי הנראה ניתנה אף היא תחת אזהרה בבית המשפט.
הדברים מקבלים משנה תוקף, עת קיומו של פסק הדין הוסתר מביהמ"ש ואף נטען תחילה כי הגיל הרשום הוא לא יותר מטעות סופר.
כך גם אין מחלוקת כי ברקע הבקשה אינטרס כלכלי (ראו סיכומי ב"כ המבקשת בעמ' 13, ש' 24- 25 לפרוטוקול מיום 20.2.2024) ומשכך על פי הפסיקה, על המבקשת מוטל נטל הוכחה מוגבר, שהיא בוודאי לא עמדה בו, במיוחד לנוכח כל האמור לעיל.
אדגיש כי לנוכח כל האמור לעיל, אף לא מצאתי לקבל את הטענה כי ביהמ"ש צריך להתרשם מהמראה של המבקשת (ראו גם: עניין סיסו, להלן), שעה שאין זו ראיה מספקת ומבוררת בנסיבות העניין.
הגם שבעניין קביעת גיל, לביהמ"ש הסמכות לסטות מסדרי דין ודיני הראיות לצורך גילוי האמת, בשעה שקיים פסק דין שמכוחו מושתקת המבקשת מלטעון אחרת ובשעה שסטיה מסדרי הדין והתקנות תהפוך את ההליך המשפטי לחומר ביד כל אדם לעשות בו כרצונו, לא מצאתי לעשות כן וזאת גם משיקולים של מדיניות ציבורית ומשפטית ראויה.
אדגיש כי יתר העדויות היו מבולבלות ולא קוהרנטיות (כמפורט לעיל) וחלקן סתרו זו את זו ולא היה בהן כדי לתמוך בגרסת המבקשת, ומשכך לא מצאתי ליתן להן משקל בנסיבות העניין.
בשעה שעל פי דין פסק דין לקביעת גילו של אדם הוא מטבעו סעד מן היושר התלוי בשיקול דעתו של ביהמ"ש [ראו: ע"א 284/60 סיסו נ' מדינת ישראל ו-המוסד לביטוח לאומי, יד 1760 (1960)] ונוכח כל המפורט לעיל, מצאתי לדחות את התביעה.
בנסיבותיו של תיק זה (עניין סיסו) עסקינן במקרה דומה בו התבקש ביהמ"ש לתקן גילו של אדם לאחר שזה תוקן בעבר על סמך הליך משפטי שהוא יזם, לצורך קבלת הטבות וזכויות מהמוסד לביטוח לאומי, וביהמ"ש העליון אימץ פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וקבע כי בעת שהמבקש לא בא לביהמ"ש בידיים נקיות, יש לדחות את תביעתו (אבהיר שמצאתי כי בענייננו, מדובר בבחינת קל וחומר, שעה שבניגוד לנסיבות בעניין סיסו, בהן גילה המבקש את דבר קיומו של ההליך הקודם, הרי שבנסיבות דנן, מדובר בעובדה שהוסתרה תחילה מבית המשפט, יהיו הסיבות אשר יהיו).
אשר על כן ולנוכח כל המפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להידחות.
בעת שביהמ"ש נדרש לנהל ההליך, תוך השקעת זמן שיפוטי בלתי מבוטל ובשים לב למשאבים שהושקעו מטעם המדינה, לצורך ניהול ההליך, אני מורה על חיובה של המבקשת בהוצאות לטובת המדינה בסכום של 5,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום עד למועד התשלום בפועל.
בכך מסתיים בירור התובענה.
המזכירות תשלח פסק הדין לבאי כוח הצדדים ותסגור התיק.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, י"ט אדר ב' תשפ"ד, 29 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
אריאל ממן, שופט
