לפני כבוד השופט טל פפרני
התובעים
.1 ר. א.ת”ז
.2 ל. צ.ת”ז
באמצעות ב”כ עוה”ד רן מובשוביץ
נגד
הנתבע
ז. צ.ת”ז
באמצעות ב”כ עוה”ד גיא אופיר
פסק דין
עניינו של פסק דין זה, תביעה לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 11.7.2019 במסגרת תיק תמ”ש 57036-04-18.
התובעים 1-2 והנתבע הם אחים, ילדיהם של המנוח ח. צ. שנשא בחייו ת”ז …, ונפטר ביום 28/3/2018, ושל המנוחה ח. צ. ז”ל שנשאה בחייה ת”ז … ונפטרה ביום 27.2.20 (להלן: “המנוחים”)
ביום 30.4.18 הגישו התובעים תביעה, בתיק תמ”ש 57036-04-18 [להלן: “התביעה הראשונה”], ובה עתרו למתן פסק דין הצהרתי, שיורה על ביטול העברה ללא תמורה שנערכה ביום 25.09.2017 בין המנוחים לנתבע, במסגרתה הועברו זכויותיהם של המנוחים בבית מגוריהם ברח’ … הידוע גם כחלק מחלקה … בגוש … (להלן: “בית המגורים”) ע”ש הנתבע. ביום 13.6.2018 הגיש הנתבע כתב הגנה בתביעה שלעיל ובמסגרתו טען כי מדובר במתנה שהסתיימה ברישום ואשר ניתנה במסגרת הסכם מתנה שנערך מתוך רצון, גמירות דעת, בלא פגם ובתום לב. במסגרת התביעה הראשונה, הוגשו תצהירים ונשמעו מרבית העדים. כמו כן, הוגשה חוו”ד מומחה בית המשפט, ד”ר דורון מזא”ה, מומחה לפסיכיאטריה, אשר ערך חוו”ד ביחס למצבו של האב המנוח בעת חתימת מסמכי העברה.
תמצית ההליכים בתביעה הראשונה
לנוכח חשיבות הדברים, אפרט להלן את תמציא ההליכים שהתקיימו במסגרת התביעה הראשונה.
עדותה המוקדמת של האם המנוחה נשמעה ביום 16.10.2018.ביום 1/4/19 העידו מטעם התובעים: עו”ד צ. ל. (עמ’ 22 לפרוטוקול), מר א. א. (עמ’ 27 לפרוטוקול), גב’ ש. ל. (עמ’ 30 לפרוטוקול). מטעם הנתבע העידו: עו”ד ש. מ. (עמ’ 12 לפרוטוקול), מר ע. כ. (עמ’ 32 לפרוטוקול), מר ר. ו. (עמ’ 33 לפרוטוקול), מר נ. א. (עמ’ 35 לפרוטוקול), גב’ ר. נ. (עמ’ 37 לפרוטוקול).
המשך הדיון נקבע ליום 11.7.2019 לצורך שמיעת עדותו של מומחה בית המשפט, בעלי הדין, המטפלת וסיום שמיעת הראיות. בפתח הדיון, הודיעו הצדדים כי עלה בידיהם להגיע להסכם כולל, אותו הכתיבו לפרוטוקול הדיון כדלקמן:
“לצורך סיום סופי ומוחלט של כל התביעות וההליכים בין הצדדים, ולסילוק מלוא טענות הצדדים האחד כנגד משנהו, מוסכם בין הצדדים כדלקמן:
שווי בית המגורים ברחוב … הידוע כחלק מחלקה … בגוש … [המקרקעין וכל הבנוי והנטוע], יקבע על ידי שמאי מוסכם שיתמנה על ידי ב”כ הצדדים ביחד בהסכמה. בתוך 10 ימים מהיום יגיעו הצדדים להסכמה אודות זהות השמאי וככל שלא יגיעו יגישו הודעה מתאימה לבית המשפט שיקבע את זהות השמאי על פי שיקול דעתו. הצדדים ישאו בעלות השמאי ביחס של 60% הנתבע ו 40% התובעים.
על גבי המקרקעין ניצב מחסן. ככל שיקבע השמאי כי שווי המחסן המצוי על גבי המקרקעין נמוך מ 10,000 ₪ יחשב המחסן כשייך לנתבע. ככל שיקבע השמאי על שוויו של המחסן גבוה מ 10,000 ₪ יהיו זכאים התובעים לקבלת סכום הפשרה שיפורט בסעיף 3 להלן, בגין כל סכום העולה על 10,000 ₪.
מתוך שווי הנכס שייקבע על ידי השמאי, יקבלו התובעים סכום כספי בשיעור של 40% מקביעת השמאי (להלן: “סכום הפשרה”).
הנתבע ישלם לתובעים את סכום הפשרה באופן כדלקמן: תשלום ראשון (שליש הסכום) ישולם לתובעים באמצעות בא כוחם, בתוך 60 יום מרגע שתושלם עריכת חוות דעת השמאי. יתרת סכום הפשרה תשולם לתובעים בתוך 60 ימים נוספים ואף זאת באמצעות ב”כ התובעים.
במסגרת היחסים הפנימיים של האחים ומבלי לפגוע בזכותו של הנתבע לממש את מלוא זכויותיו לקבלת הטבות מול גורמים שלישיים כלשהם, מוסכם כי האחריות לביצוע התשלומים הדרושים עבור אימם של הצדדים, תחול על הנתבע.
כל הצווים הזמנים שניתנו במסגרת ההליך יבוטלו, כולל צו איסור נשיאת נשק ככל שניתן.
בהעדר הסכמה אחרת בין הצדדים מוסכם כי המפגשים בין התובעים לאם יתקיימו בהתאם להמלצות עו”ד גיא הירש בהודעה שהוגשה ביום 26/6/2018, (סעיף 14,15,16) ובלבד שתדירות הביקורים לא תעלה על יומיים בשבוע.
בכפוף לאמור לעיל, מודיעים כל הצדדים כי אין להם תביעה או טענה כל אחד כלפי משנהו וכל הצדדים מוותרים הדדית על כל תביעה או טענה העומדת להם כאמור.”
ההסכם הוכתב לפרוטוקול בית המשפט, הודפס לעיון והערות הצדדים, אשר יצאו להפסקה מחוץ לאולם, על מנת לבחון את הסכמותיהם שהועלו על הכתב. לאחר הפסקה שבו הצדדים לאולם בית המשפט, הודיעו כי ההסכם מקובל עליהם וחתמו עליו. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין, והתיק נסגר.
בהתאם להוראות פסק הדין, ביום 14.8.19 מונתה מטעם בית המשפט שמאית מקרקעין, גב’ אילת אלזנר, לצורך הערכת שווי הבית, לרבות המקרקעין וכל הבנוי והנטוע, וכן לצורך הערכת שווי המחסן, אשר הוערך בנפרד.
ביום 22/10/19 הוגשה הודעת השמאית אלזנר [נושאת תאריך 15.10.19], ובה ציינה כך:
“מעיוני באתר הפורטל הגיאוגרפי עולה כי חלקה 46 בגוש 11410 הינה חלקה בשטח 1,410 מ”ר עליה בנויים שני בתי מגורים. על פי מינוי שניתן לי עלי להעריך את “שווי בית המגורים ברח’ …. הידוע כחלק מחלקה … בגוש …”. פניתי לצדדים בבקשה להבין איזה חלק מהחלקה עלי להעריך וביקשתי את מסמכי הזכויות בנכס כולל מפת חלוקה בין שני הבתים המצויים על החלקה.
עו”ד צ. ז. חזר אלי והסביר כי יש לשום את בית ההורים המצוי בחזית החלקה ולא את חלק החלקה עליו בנוי בית מגורים נוסף בו גרים השכנים ואשר נמכר לפני שנים רבות. הועבר לעיוני הסכם מכר מיום 17/6/1973 לפיו מכרו ח. וח. צ. אל מגרש של 500 מ”ר לח. ור. פ. (מצ”ב). ההסכם כולל תשריט חלוקה ונראה שנלקח מרשות מקרקעי ישראל (לוגו הרשות מופיע על ההסכם).
עו”ד ד. מו. [הטעות במקור ט.פ.] טען כי יש לשום את החלקה בשלמות על פי הרישום בנסח הטאבו (מצ”ב).
לאור המחלוקת אין ביכולתי להתקדם עם השמאות המבוקשת על הנכס.” (הדגשה במקור, ט”פ).
ביום 4/11/19 הגיש הנתבע עמדתו, ובה טען כי היה ברור שההסכם התייחס רק לחלק מחלקה … ולא בכל החלקה, שכן על החלק הנותר, בנוי ביתם של השכנים ה”ה פ., על גבי מגרש בשטח של 500 מ”ר, שנמכר להם על ידי ההורים המנוחים, וזאת עוד ביום 17/6/1973. לפיכך, על השמאית לערוך חוו”ד ביחס לשטח של 910 מ”ר עליו בנוי בית ההורים. לטענתו, שומה של כלל המקרקעין, משמעותה חיובו בתשלום עבור בית השכנים, ולכן מדובר בטענה חסרת תום לב. ביום 6/11/19 הוגשה עמדת התובעים. לטענתם, הם אכן ידעו שליד בית הוריהם עומד בית השכנים מזה שנים רבות, אך סברו כי בית השכנים אינו חלק מחלקת “המתנה”, וסברו כי השטח עליו עומד בית ההורים הנו 1,410 מ”ר כפי שמופיע בנסח הרישום ובמסמכי המתנה. לטענתם, הם הסתמכו על מצג שווא שהוצג להם על ידי הנתבע, ומשכך נפל פגם בכריתת ההסכם המקים עילה לביטולו ולפסיקת פיצויים. לטענתם, הצהרת ההורים המנוחים במסמכים לפיה שטח המתנה הנו 1,410 מ”ר מחזקת את המסקנה כי הם לא ידעו ולא הבינו את תוכן מסמכי המתנה.
ביום 13.11.19 לאחר שעיינתי בהודעת השמאית ובתגובות הצדדים, הוריתי כך: “…נוכח העובדה כי מהמסמכים המצורפים עולה, כי עוד בשנת 1973 מכרו ההורים חלק מהחלקה לה”ה פ., עובדה שמן הסתם היתה ידועה לתובעים, שכן על החלקה שנמכרה בנוי בית מגורים נוסף, ובו מתגוררים השכנים, אזי על המומחית לערוך את חוו”ד ביחס לבית משפחת צ. והמגרש עליו הוא עומד, ע”פ תשריט החלוקה שצורף…”. ביום 10.3.20 הוגשה חוות הדעת השמאית נושאת תאריך 24.2.20. בהתאם לחוות הדעת, שטח המגרש הנישום הוא כ-910 מ”ר , כפי שמופיע בתיק רמ”י. ביום 13.2.20 ערכה השמאית ביקור בבית, בנוכחות הנתבע והתובע. שווי השוק של הבית כנכס ריק ופנוי מכל חוב עיקול ושיעבוד הוערך בכ-3,050,000 ₪ (שלושה מיליון וחמישים אלף שקלים חדשים). שווי המחסן הוערך ב- 10,000 ₪ (עשרת אלפים שקלים חדשים).
ביום 7.5.20 הגיש הנתבע הודעה על הסכמה לביטול הסכם הפשרה וכן בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 12.5.20 ניתנה החלטתי, במסגרתה הוריתי על דחיית הבקשה. ביום 11/6/2020 הגיש הנתבע ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה שלא לעכב את פסק הדין [עמ”ש 29534-06-20], וביום 8/9/20, ניתן, בהסכמת הצדדים, פסק דין המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין, עד לאחר הכרעה בתביעה הנוכחית.
עד כאן תמצית ההליכים בתביעה הראשונה. וכעת נעבור להליכים בתביעה הנוכחית [להלן: “התביעה לביטול ההסכם”].
תמצית טענות התובעים
התובעים טוענים כי הנתבע הטעה אותם בהטעיה אקטיבית ופסיבית אודות עסקת המתנה שלכאורה נערכה בין הנתבע לבין הורי הצדדים. לטענתם ההטעיה שנגרמה להם אינה קשורה רק לשטח המתנה והיקפה, אלא גם להסתרת העובדה כי ההורים לא הבינו את מהות והיקף המתנה שהעניקו לבנם, שהסתיר מהתובעים כי קיים פגם ברישום, דבר שמהווה עילה לביטול הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים בו הסתמכו הם על הערכה שגויה.
עוד טענו התובעים כי הנתבע הציג בפניהם את עסקת המתנה כזו הכוללת שטח של 1,410 מ”ר וזאת עוד טרם תחילת ההליך, באמצעות נסח המקרקעין ומצגי בדים נוספים שנבחרו על ידו. עוד טענו התובעים כי הם הסתמכו על המסמכים והעריכו כי התמורה שתשולם להם תהיה גבוהה יותר, זאת בשעה שהנתבע ידע שהשווי יהיה נמוך יותר, כך שהתקשרות התובעים בהסכם הפשרה נעשה על סמך הסתמכותם לתמורה זו.
בנוסף, טענו התובעים כי הם הציעו לנתבע אכיפת הסכם פשרה עוד בטרם הגשת התביעה ואף הסכימו על שטח של 910 מ”ר ובלבד שלא יישאו בנטל המיסוי הנובע “מהעובדה שהנתבע תיקן בסתר את הסכם המתנה ברמ”י” אולם הנתבע התעלם מהצעתם זו ולא השיב ולא הציג בחקירתו ולא בתצהירו תשובה לתובעים ובכך כפה עליהם את הגשת התביעה.
התובעים מפנים לסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג- 1973 (להלן: “חוק החוזים”). לטענתם, התנהלותו של הנתבע מנוגדת להוראות סעיפים 12,39 ו-61 לחוק החוזים, הנתבע פעל בחוסר תום לב בשלב המשא ומתן, בשלב כריתת ההסכם ובשלב קיום ההסכם. עוד טענו התובעים, שהנתבע נמנע מלגלות להם כי הגדרת הנכס לפי טענותיו לאורך ההליך- איננה נכונה, זאת בכדי להטעות אותם לחשוב שסכום הפשרה יהיה יותר גדול באופן משמעותי מזה שישולם להם בפועל. לטענתם, הנתבע סרב לעמוד בהתחייבויותיו לפי פסק הדין.בנוסף, נטען על ידי התובעים כי הסכם הפשרה נחתם בשל הסתמכותם של התובעים על מצגי הנתבע בלבד, והם עותרים לביטול הסכם הפשרה בשל הטעיה ובשל טעות.
תמצית טענות הנתבע
לטענת הנתבע, הסכם המתנה היה רק ביחס לבית, לכן לא ניתן לטעון טענה בהתייחס לשטח שמחוץ לבית. בנוסף טען כי התובעים הכירו באופן מלא ומדויק את הנכס, שכן התייחסו בהסכם הפשרה למחסן בחצר הבית.התובעים ידעו על מכירת השטח לשכנים עוד בשנת 1973. לדבריו, התובעים הגישו בעצמם את מסמכי הנכס ועל כן לא עומדת להם טענה לפגם בהסכם אשר נחתם בפני בית המשפט.
בנוסף, טען כי מדובר בהפחתה בשטח המגרש הנובעת מהסכם מכר של הורים המנוחים של הצדדים מיום 17/06/1973. ההורים מכרו 500 מ”ר משטח המגרש לה”ה ח. ור. פ. ומדובר במכירה של חלק המהווה כ-1/3 משטח המגרש כולו. החלק נמכר בשנת 1973, והצדדים, שהתגוררו בבית ההורים, ידעו על קיום בית השכנים, משפחת פ. וזאת שנים רבות לעבר. עוד טען כי אין לקבל את טענת התובעים לפיה הופתעו לגלות לאחר הסכם הפשרה שנחתם ביום 11/07/2019 אודות קיומם של השכנים בשטח.
הנתבע מפנה לתצהיר ה”ה ח. ור. פ. מיום 20/5/20 (נספח א’ לתצהיר הנתבע) בו הם מצהירים כי התובעים מכירים אותם מילדות וכי בשנת 2018 פנתה אליהם התובעת וציינה כי הנתבע העביר את כל הזכויות של השטח על שמו כולל חלקם. הנתבע הפנה לצוואה הדדית שערכו ההורים המנוחים ביום 25/09/2017 שנערכה ביום המתנה, לפיה משווי הבית שקיבל במתנה עליו לשלם לתובעים 20%.
עוד טען הנתבע כי לשני הצדדים לא היה כל עניין לייחס חשיבות לשטח המגרש שעה שהתגבש הסכם פשרה מאחר והסכם זה הינו תוצר של נקודת ביניים מובהקת בין ביטול הצוואה להותרתה בעינה עם הטבה פיננסית לתובעים. לטענת הנתבע, התובעים לא עומדים בנטל לביטול הסכם הפשרה והגישו את תביעתם בשיהוי של 5 חודשים מאז ניתן פסק הדין ועל כן אין לקבל את תביעתם זו.
ביום 24.5.20 התקיים קדם משפט, במסגרתו העלו הצדדים טענותיהם. באי כוח הצדדים ציינו לפרוטוקול את הסכמתם לפיה ככל ולא יעלה בידם להגיע להסכמות לסיום התיק בהסדר כולל, ובית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין, אזי שמיעת הראיות בתיק תמ”ש 57036-04-18 תימשך מהשלב בו הופסקה תוך שלשני הצדדים תהא זכות להגיש בקשה מתאימה להוספת ראיות (עמ’ 5, ש’ 31).
ביום 31/5/20 הודיע הנתבע כי הוא מסכים לביטול פסק הדין, זאת לטענתו מחמת העובדה כי זכותו להוכיח את צדקתו, וכן מאחר והוא משוכנע כי ככל והתביעה הראשונה תשמע, יתברר כי אינו חייב לתובעים מאום ואלו אף יחויבו בהוצאות. לנוכח הודעת הנתבע, פנו התובעים וביום 2/6/20 הגישו בקשה למתן פסק דין וביטול הסכם הפשרה. חרף הסכמות שני הצדדים, ניתנה החלטתי מיום 28/6/20, ובה קבעתי כי אינני מקבל את עמדת הצדדים, זאת מהטעמים שנקבעו באותה החלטה, ובמקביל, קבעתי התיק לשמיעת ראיות.
ראיות הצדדים:
ביום 31.12.2020 התקיימה ישיבת הוכחות.
העד מר י. פ. – זומן כעד מטעם התובעים (עמ’ 3 ש’ 7) בחקירתו הראשית, העיד כי הוריו רכשו בשנת 1974 את החצר האחורית בחלקה … גוש … על החלקה בנו את ביתם ובשנת 1975 עברו לגור שם (עמ’ 3 ש’ 19-21).בין המשפחות לא היו יחסיי חברות, אלא יחסי שכנות, המשפחות לא נהגו לבקר אחד את השני, אלא המפגשים היו לרוב ברחוב ובמגרש דשא ששימש למשחק כדורגל (עמ’ 4 ש’ 10-11). כאשר התבקש לתאר את דרך הכניסה לביתו, קרי המסלול שנדרש לבצע ע”מ להיכנס לביתו, השיב כי בני משפחתו נאלצו להיכנס לביתם מסביב, מרחוב … מאחר וקיים מחסום -גדר חיה בין הבתים (עמ’ 4 ש’ 14-18).לדבריו, זמן קצר לאחר פטירת האב, התובעת הגיעה לבית הוריו, הודיעה כי אביה הלך לעולמו וכן כי היא בדקה בטאבו והחלקה הועברה על שמו של אחיה, הנתבע ז. צ. [עמ’ 4 ש’ 22]. הפגישה ארכה 2-3 דקות [עמ’ 6 ש’ 4].הנושא של הרישום בטאבו, היה ידוע להוריו, הייתה הסכמה לעניין גבולות והמעבר בין הבתים. הנושא היה מצוי בטיפול עורכת הדין של המשפחה [עמ’ 4 ש’ 35].העד השיב כי לפי ידיעתו המחלוקת הייתה בנוגע לשטח כולו שהיה רשום על שם האב של הצדדים ועכשיו כל השטח רשום על שם הנתבע (עמ’ 6 ש’ 26). בחקירתו הנגדית, השיב כי לא היה חשש שהנתבע לוקח את השטח שבבעלות משפחתו [עמ’ 6 ש’ 26]. לכל האחים היה ידוע כי השטח נרכש על ידם [עמ’ 7 ש’ 1]. כאשר התובעת הגיעה ושוחחה עמו, הוא הרגיש שיש סכסוך במשפחה ולכן לא ניסה להעמיק עמה את השיחה [עמ’ 7 ש’ 20]. העד נשאל האם הנתבע ביקש ממנו וממשפחתו לפנות את השטח והשיב כי אף פעם לא הרגישו איום מצד הנתבע ולכן לא טיפלו ברישום (עמ’ 6 ש’ 29-30). עוד נשאל העד האם לדעתו ידוע לנתבע שהבית של משפחתו נקנה על ידם, על כך השיב שלהנחתו שכן ולשאלה האם ידוע שהבית נקנה על ידי המשפחה שלו לתובעים, השיב שכן (עמ’ 6-7 ש’36-3).
העד מר ח. פ. זומן כעד מטעם הנתבע ותצהירו סומן נ/1 (עמ’ 8 ש’ 12). מעדותו הוא ואשתו אכן מכירים את התובעת. עוד עולה מהעדות כי הוא מודע לכך שהבית טרם נרשם על שמו. הוא דיבר עם הנתבע שהבטיח להסדיר את עניין הרישום (עמ’ 11 ש’ 14-15, 23-24).
התובע מר ל. צ. – עדותו הראשית נערכה בתצהיר וסומנה ת/1 (עמ’ 15 ש’ 11). התובע מאשר שאחותו ר., ביקרה בביתם של משפחת פ. בשנת 2018 על מנת ליידע אותם על מות אביהם ועל כך שהחלקה כולה הועברה על שם הנתבע, וכן כי נודע לו על כך רק לפני מספר חודשים [עמ’ 15 ש’ 30].עוד עולה מהעדות כי הן התובע והן התובעת ידעו על ביתם של השכנים ועל השטח שנמכר להם [עמ’ 16 ש’ 16], אך לדבריו, הוא לא ידע שהשטח עליו בנוי בית השכנים נכלל בשטח בית ההורים.כאשר נשאל התובע האם ראה מה עתיד לרשת, ענה בחיוב וטען כי ידע שהולך לרשת בית ומגרש כמו שתמיד היה (עמ’ 17 ש’ 35). כאשר נשאל האם חשב שהשטח של ה-900 מ’ הוא 1,400 מ’ השיב שכן ואין לו שום קנה מידה [עמ’ 18 ש’ 2].עוד השיב כי לאחר שהשמאית החלה לעבוד, ראה בפעם הראשונה את המסמך ממנו עלה כי נמכר חצי מהשטח ששייך לאביו ז”ל. התובע ידע שחלק מהשטח נמכר אך לפי הבנתו נשאר מהשטח 1,410 מ’ ולא 900 מ’. התובע נשאל מדוע אחותו ניגשה לשכנים וניסתה “להזהיר” אותם כי החלקה כולה נרשמה על שם הנתבע, כולל חלקם והשיב כי לפי ידיעתו היא הלכה לעדכן את השכנים בדיעבד [עמ’ 20 ש’ 3].
התובעת הגב’ ר. א. (עמ’ 27 ש’ 20). מעדותה עולה כי היא ידעה על בית השכנים, ופנתה למשפחת פ. בשנת 2018 על מנת לנסות ולברר האם ידוע להם אודות רישום שטח החלקה בשלמותה על שם הנתבע [עמ’ 28 ש’ 14].התובעת מאשרת כי פנתה לה”ה פ. טרם שנחתם הסכם הפשרה, וזאת מאחר ומשהו לגבי המקרקעין לא הסתדר לה [עמ’ 28 ש’ 33]. כאשר נשאלה מה לא הסתדר השיבה: “כשההורים היו בחיים וראיתי אצלם ביד על מה הם חתמו, לא הסתדר לי כי ראיתי בשלמות 1410, לא הסתדר לי כלום. עו”ד מ. אישר את זה כמו שזה. שאלתי מה זה בשלמות.” (עמ’ 28 ש’ 35].התובעת נשאלה מה חשבה כאשר פנתה לפ. והשיבה: “לא משהו לעומק. אולי עשיתי טעות כשבאתי לשם. ברגע שהוא אמר לי שהוא לא יודע קמתי והלכתי” [עמ’ 30 ש’ 16]. בהמשך משיבה התובעת כי: “אני ידעתי כמו שראיתי בכל המסמכים ועו”ד מ. באותה תקופה שכנע אותי וחלק שתקו ולא אמרו כלום, שהעסקה היא על 1410….. מ. הראה לנו אצל ההורים את הסכם המתנה, שאלתי מה מי מו, הסביר שזה מה שההורים חתמו. … מ. אמר לנו שהשטח של ההורים הוא 1410 מטר. זה מה שהוא אמר. הוא לא דיבר על מכירה, הוא דיבר על זה שההורים חתמו על הסכם מתנה עם ז., על 1410 מטר.” [עמ’ 31 ש’ 26]. העדה נשאלה מדוע פנתה לפ. בשנת 2018 אם עוד בשנת 2017 עו”ד מ. שכנע אותה כי מדובר בשטח של 1410 מ”ר ולדבריה:”…אני לא יכולה להגיד נקודה למה הלכתי.” [עמ’ 33 ש’ 4]
עו”ד ש. מ. – ביום 20.05.2021 העיד עו”ד ש. מ. מטעם הנתבע. חקירתו הראשית נערכה בתצהיר שסומן [נ/1].הדיון התקיים בהקלטה ותמליל ההקלטה הוגש לתיק ביום 6/7/21.עו”ד מ. הוא זה שהכין את כל המסמכים וערך את הסכם המתנה להעברת הנכס משם ההורים לשם הנתבע. במהלך הכנת המסמכים נמצא בנסח הרישום כי ההורים רשומים כבעלי הזכויות בשטח של 1410 מ”ר [ס’ 5 ל נ/1]. ההורים הודיעו כי הם מכרו בשנת 1973 חלק מחלקתם לה”ה פ.. לאחר קבלת המידע בדק עו”ד מ. במינהל ושם נמצא הסכם המכר. בהסכמת ב”כ פ. הוחלט כי העברת הזכויות לנתבע תושלם בהתאם למצב רישום כפי שהוא ולאחר מכן יבוצע התיקון.בחקירתו הנגדית נשאל העד אודות העברת שטח של 1410 מ”ר, ולדבריו, במסגרת העברת הזכויות בטאבו ניתן לבצע את העברה “רק של כל הזכויות של בעלי הזכויות הרשומים” (עמ’ 6 ש’ 26-27) , עוד טען העד כי ההורים חתמו על העברת הזכויות הרשומות בטאבו ולא מדובר בכל הזכויות, אלא בזכויות הרשומות בלבד, ומאחר ומשפחת פ. טרם הסדירה את הרישום שלהם בטאבו, בלית ברירה נאלץ העד להעביר את כל הזכויות על שם הנתבע. עוד נטען על ידי העד כי במהלך הרישום “… התברר בפועל דרך באי כוח השכנים שצלצלה אלי ואמרה לי “אתה רושם 1,410, ובעצם יש פה הסכם מכר ש-500 מטר נמכרו” (עמ’ 7 ש’ 28-29) העד השיב לב”כ משפחת פ. כי מדובר בהסכם מתנה שמעביר את הזכויות של ההורים על שם הנתבע, הוא ירשום את זכויות ההורים ולאחר מכן, בהתאם להסכם המכר, משפחת פ. יוכלו לבצע את העברת חלקם על שמם (עמ’ 7 ש’ 35-38). עוד טען העד כי לאחר רישום הזכויות ע”ש הנתבע נודע לו מעורכת הדין של משפחת פ. שאכן בוצעה עסקת מכר עליה לא ידע.כששאל את ההורים המנוחים, השיבו לו כי אכן מכרו למשפחת פ. חלק מהחלקה (עמ’ 8 ש’ 26-29). בנוסף, טען כי לא היה באפשרותו לבצע את העברת הזכויות על שם הנתבע בלי לרשום את פרטי החלקה בשלמות, וכן סוכם עם משפחת פ. כי לכשיסתיים הרישום, תבוצע העברת הזכויות של חלק מהחלקה לטובת פ. (עמ’ 8 ש’ 33-34, 38-39). לדבריו, ההורים חתמו על הסכם המתנה בידיעה שהם מעבירים את כל הזכויות שלהם על שם הנתבע, מאחר ובאותו הזמן הזכויות עדיין היו רשומות על שמם בטאבו. העד נשאל האם הוא זה שביצע תיקון בטאבו של החלקה מסך של 1,410 מ”ר ל-900 מ”ר, ושלל זאת. העד נשאל אודות ידיעתו של הנתבע את גודלה החלקה ולדבריו הוא אינו יודע זאת, אך יודע כי ההורים ביקשו להעביר לו את מלוא זכויותיהם [עמ’ 16 ש’ 18]. העד נשאל אודות תיקון החלקה שבוצע במינהל ולדבריו הוא לא יודע מי ומתי בוצע התיקון [עמ’ 31 ש’ 9]. עוד נשאל העד אודות עדותו בתיק הקודם בין הצדדים, ומדוע לא הזכיר שם את נושא השטחים והשוני ברישום, ולדבריו בתיק הקודם היתה שאלה אחרת והוא לא נשאל על נושא השטח [עמ’ 34 ש’ 31].
הנתבע מר ז. צ. – חקירתו הראשית נערכה בתצהיר שסומן נ/2 [עמ’ 37 ש’ 3]. הנתבע נשאל האם ידוע לו מתי משפחת פ. הגיעו לגור בשטח שנקנה על ידם, והשיב שבשנת 75 (עמ’ 39 ש’ 32). הנתבע נשאל האם הוא מסכים כי הטעה את התובעים בכך שהציג להם לאורך כל ההליך ששטח של החלקה הינו 1,410 מ”ר ולצורך כך הציג מסמכים שמראים על העברה של 1,410 מ”ר. הנתבע שלל זאת והשיב כי הוא לא הטעה אותם וכי “התובעים ידעו בדיוק כמוני חד משמעית שיש 910 מטרים” (עמ’ 43 ש’ 1). עוד טען הנתבע כי הוא לא הסתיר מהתובעים כל מידע, והמידע אודות השטח היה ידוע להם. לטענתו, התובעים עמדו על כך שהשמאית תשום 1,400 מ”ר והוא התנגד לכך מאחר ואין ברשותו 1,400 מ”ר אלא 900 מ”ר בלבד (עמ’ 43 ש’ 16-19). העד נשאל מדוע לאורך כל ההליך המציא מסמכים על 1,400 מ”ר, והשיב כי זה מה שנרשם במנהל המקרקעין “זה מה שעבר במסמכים בטאבו. כולם ידעו שיש 910 מ”ר ” (עמ’ 43 ש26-27). עוד טען כי זה היה ברור שמשפחת פ. לא עשו פרצלציה והדבר היה ידוע לכולם. הנתבע נשאל, האם הוצגו מטעמו רק מצגים המתארים עובדות אודות העברה של 1,410 מ”ר, והשיב בשלילה (עמ’ 53 ש’ 21-23). הנתבע נשאל מדוע הוא ועו”ד מ. התאמצו על מנת לא לגלות לביהמ”ש במשך שנתיים כי קיימת בעיה עם השטח הרשום במנהל מקרקעי ישראל ובפנקס המקרקעין, והשיב כי לא היה שום מאמץ להסתיר עובדות, והעובדות היו ברורות וידועות לכולם. הנתבע נשאל האם חתם על כתב התחייבות בפני משפחת פ. לפיו הוא מתחייב לתקן את הרישום, והשיב כי לא חתם על כתב התחייבות אלא הבטיח למשפחת פ. שיעזור להם בכל הקשור לחתימה על המסמכים של הפרצלציה. לטענת הנתבע, הסכם המכר לפ. היה מצוי בידי עו”ד ז. [עמ’ 46 ש’ 30], וכן אישר כי הוא נפרד ממנו משום שלא טיפל בתיק כפי הצורך [עמ’ 47 ש’ 7]. הנתבע נשאל, ושלל כי הוא זה שביצע את התיקון במינהל, ואת שינוי השטח מ 1410 מ”ר ל- 910 מ”ר [עמ’ 51 ש’ 5]. הנתבע נשאל אודות האפשרות כי לא התייחס לשוני ברישום בתביעה הראשונה משום שאז היה מגיע בית המשפט למסקנה כי ההורים לא הבינו את עסקת המתנה, ולדבריו, אף אחד לא הטעה והכל היה ברור [עמ’ 54 ש’ 16]. הנתבע נשאל “האם זה נכון שלצורך רישום השטח על שמך היית צריך לשלם לרשות מקרקעי ישראל 280,000 שקל?” , והשיב כי ידוע לו שעו”ד מ. טיפל בזה בזמנו והסכום היה הרבה יותר נמוך [עמ 66 ש’ 31]. לטענת עו”ד מו. בחוות דעת השמאית, כתבה בסעיף 7.2 כי מבדיקה באתר רשות מקרקעי ישראל עולה כי נראה שלא ניתן לבצע הקניית בעלות לנכס. אולם על הנכס יכולות לחול ההטבות הכרוכות בהעברת בעלות בסך של 283,745 ₪ . הנתבע נשאל מתי שילם סכום זה, והוא השיב כי בשנת 2017 לא הייתה שמאית ולא נדרש סכום זה (עמ’ 66 ש33-39).
למרות מספר ניסיונות להביא הצדדים לפשרה, הדבר לא צלח. לפיכך הוגשו סיכומים בכתב, וכעת נדרשת הכרעה.
ביטול פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה
כידוע, פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ממזג בתוכו תכונות של הסכם ושל פסק דין.; על הרכיב הסכמי- חלים דיני החוזים, על הרכיב השיפוטי- בדומה לפסק דין “רגיל”, חלים דיני ההשתק. בעל דין הטוען כנגד הליך אישור ההסכם עליו לנקוט בהליך של ערעור. לעומת זאת, על בעל דין הטוען לפגם בכריתת ההסכם, להגיש תובענה חדשה לביטול ההסכם [ר’ ע”א 5914/03 אפרים שוחט נ’ “כלל” חברה לביטוח; רע”פ 7148/98 עזרא נ’ זלזניאק, פורסמו במאגרים המקוונים]. בפסיקה נקבע כי בהיעדר טעם מיוחד, כבד-משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות כנגד פסק דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים באשר לויתוריהם ההדדיים ובהסכמתם (ר’ רע”א 4976/00 בית הפסנתר נ’ דליה מור ואח, פורסם במאגרים המקוונים). לפיכך, ובהתאם לעקרון סופיות הדיון, לא תינתן לצדדים להסכם שניתן לו תוקף של פסק דין אפשרות לשוב ולהעלות טענות שנדונו במסגרת ההליך (ר’ ע”א 601/88 עיזבון המנוח רודה נ’ שרייבר, פורסם במאגרים המקוונים. עם זאת, אין בכך כדי למנוע, במקרים המתאימים, קבלת טענה כי בהסכם הפשרה נפל פגם מהותי, שכן, מדובר בהסכם שנערך על ידי הצדדים עצמם, ללא מעורבות בית המשפט, וללא הכרעה שיפוטית. אולם, בפסיקה נקבע כי יש לנהוג בזהירות בטענות כאלה, ויש צורך בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל (ע”א 2495/95 הדס בן לולו נ’ אליאס אטראש, פורסם במאגרים המקוונים). נטל ההוכחה מוטל על הצד המבקש לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
אודות אופיים המיוחד של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין, ניתן ללמוד גם מדברי כב’ השופטת ברק ארז בעניין ע”א 647/20 אלישקוב נ’ בונוס [פורסם במאגרים המקוונים], שם דחה בית המשפט העליון [בדעת רוב], בקשה לביטול פסק דין שאישר הסכם, לגביו נקבע כי חוקיותו מוטלת בספק שכן נקבעה בו ריבית העולה, לכאורה, על הקבוע בצו הריבית, וכדבריה:
“אם כן, בסיכומו של דבר, אני סבורה כי קבלת טענות המערער במקרה זה עלולה לרוקן מתוכן את השימוש בכלי הפשרה, ובפרט פשרה בחסות שיפוטית המקבלת תוקף של פסק דין. אל לנו לשכוח מושכלות יסוד. מוסד הפשרה נועד, בין היתר, לאפשר לבעלי דין לפתור את הסכסוך ביניהם במהירות וביעילות. ההסכמות שאליהן מגיעים הצדדים במסגרת הסכם פשרה משקפות הקצאת סיכונים שבמסגרתה כל אחד מהם עשוי “לוותר” על טענות שהוא בטוח בצדקתן. פתיחת הדלת לבחינה מדוקדקת של הסכמי פשרה ביחס לאופן החלתן של הוראות הדין הרלוונטיות על התשתית העובדתית המונחת ביסוד ההסכמים עלולה בסופו של יום לפגוע בבעלי דין המבקשים לפתור את הסכסוך ביניהם מבלי להידרש להליך משפטי מלא.”
עוד נאמרו באותו עניין, ע”י כב’ השופט נ’ סולברג הדברים הבאים:
“אשר על כן, חרף ההכרה העקרונית בסמכות לביטול פסק דין מוסכם, שעליה עמד חברי השופט י’ אלרון (וראו למשל: רע”פ 7148/98 עזרא נ’ זלזניאק, פ”ד נג(3) 337, 345-344 (1999); ועיינו גם: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 329 (תשנ”א)), הרי שהדבר צריך להֵעשות במשׂוּרה, במקרים חריגים בלבד, בהליך המיועד לכך, בהימצא טעמים כבדי משקל ומשכנעים ביותר (רע”א 4976/00 בית הפסנתר נ’ מור, פ”ד נו(1) 577, 586-585 (2001); ע”א 2495/95 בן לולו נ’ אטראש, פ”ד נא(1) 577, 593-590 (1997))”
עוד אפנה לדברי כבוד השופטת א’ חיות [כתוארה אז], בעניין ע”א 11750/05 יעל שמר נ’ בנק הפועלים [פורסם במאגרים המקוונים], כדלקמן:
“בית המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים (ראו: ע”א 2495/95 בן לולו נ’ אטראש, פ”ד נא(1) 577, 591, 593 (1997); רע”א 4976/00 בית הפסנתר נ’ מור, פ”ד נו(1) 577, 585-586 (2001); ע”א 5914/03 שוחט נ’ “כלל” חברה לביטוח, פיסקה 7 ([פורסם בנבו], 1.5.2005)). אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי) , התשל”ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד הציבורי והמחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים”
טעות והטעיה
סעיף 14 לחוק החוזים המתייחס לטעות בכריתת ההסכם קובע כדלקמן:
” (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) “טעות”, לענין סעיף זה וסעיף 15 – בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה.”
סעיף 14 מבחין בין טעות יסודית הידועה לצד השני (סעיף 14(א)) לבין טעות יסודית שאינה ידועה לצד השני (סעיף 14(ב)). כאשר טעותו היסודית של צד אחד ידועה לצד השני, רשאי הטועה לבטל את החוזה (שלו 350).
עילת הביטול בשל טעות ידועה מעוגנת בסעיף 14(א) לחוק החוזים, ויסודותיה הם: קיום חוזה, קשר סיבתי (סובייקטיבי)- הטעות צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה, יסודיות הטעות-מבחן אובייקטיבי לפיו ניתן להניח שלו לא אירעה הטעות הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה וידיעת הצד השני (תה”ס (ת”א) 30708-01-14 ד.ק נ’ י.ק (פורסם במאגרים המקוונים, 25.10.2017)).
טעות בדיני חוזים היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות. טעות היא פגם תודעתי (קוגניטיבי) (שלו 330). רכיב ה”מציאות” במושג טעות, הוא נדבך מהותי במצע העובדתי שעליו מושתת טענת הטעות ונטל השכנוע לגביו מוטל על הטוען להתרחשותה של טעות. בע”א 7920/13 עמיקם כרמל נ’ אודליה טלמון (פורסם במאגרים המקוונים)(29.2.2016) (להלן: “עניין עמיקם”), נאמרו על ידי כבוד השופט ע’ פוגלמן הדברים הבאים:
“הנחת היסוד של דיני הטעות, שעליה עומדת גם חברתי השופטת א’ חיות, היא קיומו של פער בין המציאות האובייקטיבית – או המציאות כפי שהיא, זו אשר קיימת בעולם האמיתי – לבין דימויה של המציאות, זו אשר נחזית בתודעת הצדדים המתקשרים בחוזה. אם יצרה הטעות שוני מהותי בין העסקה כפי שהבין אותה הטועה לבין העסקה האמיתית, לאמור: אם הטעות היא יסודית, כך שיש להניח כי לולא הטעות לא היה הצד הטועה מתקשר בחוזה, עשויה הטעות – בהתקיים יתר התנאים – להיחשב לפגם תודעתי (קוגניטיבי) ברצונו של הטועה. פגם זה עשוי לאפשר לו לטועה לבטל את החוזה – הוא עצמו (סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (להלן: חוק החוזים) או בית המשפט עבורו, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת (סעיף 14(ב), לפי העניין) (ראו בג”ץ 221/86 כנפי נ’ בית הדין הארצי לעבודה, פ”ד מא(1) 469, 481-479 (1987); ע”א 406/82 נחמני נ’ גלאור, פ”ד מא(1) 494, 502 (1987); ע”א 440/75 זנדבנק נ’ דנציגר, פ”ד ל(2) 260 (1976); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 668 (1991) (להלן: פרידמן וכהן); פסקה 9 לחוות דעתה של חברתי). פשיטא כי כאשר עסקינן בטעות, על הטוען לטעות (בענייננו: המערער) להוכיח את יסודות עילתו, על שני צדיו של מתרס הטעות: מה הייתה המציאות לאשורה מן העבר האחד, ומהי זו אשר נחזתה בעיניו מן העבר האחר; עליו להוכיח את היותה של הטעות יסודית; ולבסוף, נדרש הוא לשכנע כי לא הייתה טעותו טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים). הוכיח כל אלה – יתאפשר כאמור ביטול החוזה (אך ראו סעיף 14(ג) לחוק החוזים).” (הדגשה שלי, ט”פ).
בהתאם לסעיף 14 (ד) לחוק יש להבחין בין טעות הפוגמת בכריתתו של ההסכם והמצדיקה את ביטולו, לעומת טעות שאינה אלא טעות בכדאיות העסקה. בהתאם לפסיקה, על מנת לסווג את הטעות יש צורך לבדוק ולבחון את תנאי ההסכם ואת הנסיבות האופפות את כריתתו, על מנת לחלץ מהם תשובה לשאלה מהו, אם בכלל, הסיכון לטעות שנטל על עצמו מי מהצדדים או שנטלו שניהם, בין במפורש ובין מכללא, בעת כריתת ההסכם (שם, עמ’ 15). בעניין עמיקם , נאמרו על ידי כבוד הנשיאה א’ חיות הדברים הבאים (עמ’ 14):
“…החוק איננו כולל הגדרה של המונח “כדאיות העסקה” והמלומדת שלו ציינה כי הכוונה ל”תשואה, טובת הנאה, תועלת, ערך או שווי, שאדם מתעתד להפיק מעסקה” (שלו, עמוד 298). השאלה מהי טעות בכדאיות העסקה שבה ועלתה בפסיקתו של בית משפט זה ובע”א 2444/90 ארואסטי נ’ קאשי, פ”ד מח(2) 513, 527 (1994) (להלן: עניין ארואסטי) אימץ בית המשפט לעניין זה את תיאוריית הסיכון שהציע פרופ’ פרדימן (ראו: דניאל פרידמן “הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות” עיוני משפט יד 459, 466 (1989) (להלן: פרידמן)), לפיה טעות בכדאיות העסקה היא טעות הבאה בגדרי הסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, בין במפורש ובין מכללא, ועליה אין הוא רשאי להסתמך בטענה כי דין החוזה להתבטל בעילה של טעות (ראו: ע”א 9247/10 רוזנברג נ’ סבן, [פורסם בנבו] פסקה 26 (24.7.2013); עניין שלזינגר בעמוד 843; עניין סויסה בפסקה 12; שלו בעמוד 281)). הסיכון שבו מדובר יכול שיתייחס להתרחשויות או לשינויים שיחולו בעתיד לאחר כריתת החוזה ויכול שיתייחס למצב דברים הקיים בעת כריתת החוזה. עמדו על כך המלומדים פרידמן וכהן בציינם:
“מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסוים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט בכל זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה, שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו” (פרידמן וכהן, בעמ’ 741). ..”
סעיף 15 לחוק החוזים המתייחס להטעיה בכריתת ההסכם קובע כדלקמן:
“15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, “הטעיה” – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.”
הלכה היא כי הטוען לטעות עקב הטעיה צריך להוכיח “ראשית, שהייתה טעות; שנית, שהטעות גרמה להתקשרות בחוזה” [עא 1581/92 ולנטין נ’ ולנטין, פורסם במאגרים המקוונים]. כלומר, תחילה יש לבדוק מה היא הטעות והאם עקב הטעות נקשר הטוען לה בחוזה האמור. עילת ההטעיה נושאת “קשר סיבתי כפול” בין הטעות להתקשרות בחוזה ובין ההטעיה לבין הטעות [ראה פרופ’ ג’ שלו, דיני חוזים – חלק כללי, תשס”ה -2005, עמ’ 314).היסודות הדרושים לביסוס עילת ההטעיה הם: א. שההטעיה תיעשה באופן ישיר על ידי הצד השני לחוזה או על ידי “אחר מטעמו”; ב. דרישה שהטעות תתקיים עקב הטעיה שנגרמה ע”י הצד שכנגד. מקובל לראות בעילת ההטעיה כנושאת “קשר סיבתי כפול” בין הטעות להתקשרות בחוזה ובין ההטעיה לבין הטעות ((תה”ס (ת”א) 30708-01-14 ד.ק נ’ י.ק (פורסם במאגרים המקוונים, 25.10.2017)). נפסק כי בממד הנורמטיבי, ההבחנה בין טעות להטעיה משמעותית, במיוחד במקרים של הטעיה מכוונת, שמבטאת פסול מוסרי (ע”א 7379/18 הדר יצחקי נ’ רון יצחקי (פורסם במאגרים המקוונים, 18.12.2019)).
מן הכלל אל הפרט
לאחר שעיינתי בכל החומר המצוי בתיק, ושקלתי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן יפורטו טעמי.
ראשית, עיון בהסכם הפשרה שבין הצדדים מעלה כי מדובר בהסכם שלשונו פשוטה וברורה. ההסכם אינו כולל כל התייחסות לשטח המגרש עליו בנוי בית המגורים. יתרה מכך, הצדדים מגדירים את השטח “כחלק מחלקה … בגוש …”, כלומר ברור כי אין מדובר בכל החלקה. כמפורט בחוו”ד השמאית, שטח כל חלקה … – 1410 מ”ר [עמ’ 10 ס’ 7]. לטענת התובעים, הם ידעו על מכירת חלק מהחלקה לה”ה פ., ואולם, לטענתם, טעו לסבור כי שטח החלק שנותר הוא 1410 מ”ר. אין בידי לקבל טענה זו. אילו כך היו פני הדברים, המילה “חלק” בהסכם למעשה מיותרת. לא מצאתי כל הסבר בטענות התובעים לאופן ניסוח זה, או ולמשמעות אחרת שניתן לייחס למילה זו.
הכללים המנחים לעניין פרשנות הסכם קבועים בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (להלן: “חוק החוזים”), הקובע כדלקמן:
(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.
5899150102235
00
(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.
(ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באו
בע”א 4628/93 מ.י. נ’ אפרופים שיכון וייזום בע”מ, פ”ד מט (2) 265 הגדיר ביהמ”ש שיטה פרשנית חד שלבית ולפיה יש לעמוד על אומד דעת הצדדים באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו. בע”א 2533/01 ארגון מגדלי ירקות –אגודה חקלאית שיתופית בע”מ נ’ מדינת ישראל, פ”ד סא (2) אושרה “הלכת אפרופים”, אם כי בית המשפט העליון הבהיר, כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד שלבית, לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות.
ברע”א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ’ סהר חברה לתביעות בע”מ [פורסם בנבו] (מיום 26.2.12) נאמרו על ידי כבוד השופט ריבלין, הדברים הבאים:
“… חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי.”
בע”א 3894/11 דלק בע”מ נ’ ניר בן שלום [פורסם בנבו] (מיום 6.6.13) קובע כב’ השופט ג’ובראן:
“כאמור, בפרשת סהר נקבעה ההלכה, שעל פיה התיקון לחוק עיגן בחוק החוזים את כללי הפרשנות שפותחו בפסיקה. זאת, משלושה טעמים: ראשית, נקבע כי זוהי התכלית הסובייקטיבית של החקיקה, כפי שעולה מדברי ההסבר לתיקון החוק ומהליכי החקיקה עצמם.
שנית, נקבע כי זוהי הפרשנות המתחייבת מלשון הסעיף עצמו, וכי פרשנות המאמצת את מודל שני השלבים תעקר מתוכן את קביעתו של המחוקק, שעל פיה החוזה יפורש הן על פי לשון החוזה והן מנסיבות העניין, ורק מקום בו אומר דעת הצדדים משתמע מפורשות מלשון החוזה, תינתן הבכורה ללשון. …..
שלישית, נקבע כי כללי פרשנות החוזה האמורים משקפים גם את פרשנות תכליתית-אובייקטיבית של חוק החוזים. בהקשר זה נקבע כי בבסיס החקיקה עומדים שני ערכים אותם ביקש המחוקק לקדם – רצון הצדדים לחוזה וודאות משפטית. וברי, כי שני הערכים אינם עולים בהכרח בקנה אחד. הערך של קידוש רצון הצדדים לחוזה דורש העמקה בנסיבות החוזה, בכדי לבחון את הרצון הסובייקטיבי שלהם. ערך הודאות המשפטית דורש מתן משקל מוגבר ללשון החוזה, ככל שהיא ברורה, ומאפשרת ללמד אודות ההסכמה הסבירה ביניהם.”
מהאמור לעיל עולה כי יש להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית באמצעות לשון החוזה ונסיבותיו, אך זאת תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות. יש להעניק להסכם את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. ככל שלשון ההסכם ברורה חזקה עליה שמשקפת את אומד דעת הצדדים.
במסגרת בע”מ 5141/09 פלונית נ’ פלוני [פורסם בנבו] (מיום 27.1.10), מתווה כב’ השופט דנציגר את כללי פרשנות הסכם:
“כפי שהדגשתי לא אחת, סבור אני כי מקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו [ראו למשל: ע”א 5856/06 לוי נ’ נורקייט בע”מ ([פורסם בנבו], 23.1.2008); ע”א 5952/06 בלום נ’ אנגלו סכסון בע”מ ([פורסם בנבו], 13.2.2008); ע”א 10849/07 פוארסה נ’ פוארסה ([פורסם בנבו], 12.11.2009), והשוו: דבריה של השופטת מ’ נאור בע”א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע”מ נ’ טהוליאן ([פורסם בנבו], 10.9.2009), סעיף 42. כן ראו: גבריאלה שלו “מיהם שליטי החוזה (דיון נוסף בהלכת אפרופים)” ספר מישאל חשין 645, 665 (עורכים אהרון ברק, יצחק זמיר, יגאל מרזל, 2009)].”
עוד נקבע כי לשון החוזה קובעת את גבולות תכלית החוזה, כאשר הפרשנות חייבת לקבל אחיזה בטקסט עצמו-
“כמו כן, בע”א 2568/98 פטר נ’ חממי, פ”ד נז(4) 796, 800 (2003) הדגיש בית משפט זה כי “בבואנו לעמוד על פירושו הנכון של החוזה פונים אנו ללשון החוזה ולתכליתו, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית”. כך, בע”א 8918/08 קמחי נ’ מנהל מקרקעי ישראל ([פורסם בנבו], 14.1.2009) נקבע על ידי השופט א’ רובינשטיין כי:
“… לשון החוזה ברורה, ואין אפשרות להוסיף עליה, אף בגדרי פרשנות תכליתית… מכיוון שהפרשנות המוצעת על ידי המערערים נעדרת אחיזה בטקסט, ו”גבול הפרשנות במשפט הוא גבול הטקסט”…” (שם, סעיף יד).
כן מציין כב’ השופט דנציגר כי כאשר לשון החוזה מצביעה בברור על כוונת הצדדים, אין צורך ללכת לכיוון הפרשנות ואין זה תפקידו של ביהמ”ש ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו.
“מעבר לכך, בע”א 3196/01 גלמן פינץ בע”מ נ’ מנהל המכס והמע”מ, פ”ד נח(2) 682, 689 (2004) הדגישה השופטת א’ חיות ש”הלכה פסוקה היא כי כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על כוונת הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה, שכן חזקה על הלשון הברורה והמפורשת שהיא משקפת את רצונם”. זאת ועוד, בע”א 8239/06 אברון נ’ פלדה ([פורסם בנבו], 21.12.2008) קבעה השופטת חיות כי “עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו” (שם, סעיף 2).
“… על בתי המשפט להימנע מליצור “‘תחושה’ או ‘אווירה’ שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות”… אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי” (שם, סעיף 12).” [ההדגשה שלי ט.פ]
במקרה דנן, מדובר בהסכם פשוט וברור. שני הצדדים מיוצגים, וההסכם נערך לאחר שמיעת חלק ניכר מראיות הצדדים, כאשר כל חומר הראיות מונח לפני הצדדים, ושעה ששני הצדדים משקללים את סיכוניהם וסיכוייהם.אינני מקבל את ניסיונם של התובעים “ליצוק” לתוך ההסכם תוכן ומשמעות נוספים מאלו שיש בתוכו.
שנית, האזנתי לעדותה של התובעת ואינני מקבל את גרסתה. התובעת נשאלה אודות פנייתה לה”ה פ., ואודות ידיעתה מהו שטח החלקה ותשובתה מתחמקת ואינה מספקת [עמ’ 30 ש’ 16].כעולה מהחומר שבתיק, המחלוקת בין הצדדים נתגלעה כבר בשנת 2017 או אף לפני כן, כאשר אותה עת, שוחחה התובעת עם עו”ד מ. וביקשה לקבל ממנו נתונים לגבי הסכם המתנה. לאחר מכן, ועוד טרם הוגשה התביעה הראשונה, פונה התובעת לה”ה פ., נפגשה עם י. פ., ומעמתת אותו עם הטענה כי החלקה כולה עברה ע”ש הנתבע, כולל שטח הבית שבבעלותו [עמ’ 4 ש’ 22]. העובדה כי התובעת הסתירה את פנייתה לפ…, וזו התגלתה אך מראיות הנתבע, בצירוף העובדה כי התובעת לא ידעת לתת תשובה ברורה מדוע פנתה לפ., מטילה צל כבד וחשש, כי פנייתה של התובעת לבית המשפט אינה בתום לב. זאת ועוד, האזנתי לעדותו של י. פ. ואני מעדיף את עדותו על פני עדותה של התובעת. מדובר בעד שאינו מעוניין בתוצאות המשפט, עדותו הותירה רושם אמין מחזקת ומצטרפת לעדותו של אביו מר ח. פ. [ר’ נ/1] ולגרסת הנתבע.
שלישית, האזנתי לחקירתו של הנתבע, ואינני מקבל את גרסתו. התובעים צרפו לכתב תביעתם בתיק תמ”ש 57036-04-18 תמלול מיום 24/04/18 בין התובע לבין הוריו המנוחים (נספח ז’ עמ’ 2 ש’ 5) במהלכו אומר התובע את הדברים הבאים:
“הוצאתי את זה ממנהל מקרקעי ישראל, משרד המשפטים. נסח טאבו. נסח טאבו. שטר שכירות קרקעיים. חתום מ., ח. צ. הנותן, המקבל במתנה ז… צ….וחתום על ידי רשות מקרקעי ישראל והבית עבר בשלמותו. שטח של 1,410 מ”ר, זה גם כולל את הזה של ח… עבר לז… באופן רשמי, בסוף דצמבר 2017…”.
ניתן ללמוד מדבריו של התובע, כי הוא פנה למנהל מקרקעי ישראל על מנת להוציא מסמכים ומן הסתם, אלו היו בידו. חשוב מכך, התובע מתייחס בדבריו, באופן מפורש וספציפי לכך שהשטח שעבר על שם הנתבע כולל גם את “הזה של ח…”. בסיכומיו [ס’ 25] לה”ה פ. בשם “ח…”. כלומר, ברור כי התובע ידע שהשטח של 1410 כולל גם את שטח החלקה של פ., זאת עוד טרם הוגשה התביעה הראשונה. מדובר בדברים פשוטים וברורים, שלא ניתן לייחס להם כל משמעות אחרת.גם בהמשך אותה שיחה, אומר התובע להוריו: “יש לך 1,410 מטר פה? דונם 400? כבר לא. אתה יודע כמה יש לך?….” [עמ’ 5 ש’ 3]. לנוכח האמור, אינני מקבל את גרסת התובע לפיה לא ידע מהו שטח המגרש.
רביעית, אינני מקבל את הטענה כי אופן הרישום הוסתר מהתובעים עוד במסגרת התביעה הראשונה. באותו הליך, טענו התובעים כי ההורים המנוחים לא ידעו ולא הבינו את מהות העסקה אותה ערכו ואת המתנה שנתנו לנתבע. לפיכך, במוקד המחלוקת, עמדה סוגיית הידיעה, ההבנה, ומצבם הקוגניטיבי של ההורים. סוגיית השטח לא עמדה כלל לבירור. התובעים לא העלו טענה זו, ולא היה כל מקום שהנתבע יעלה טענות אלו.בנוסף, לא מצאתי בשום מקום הצהרה מפורשת של הנתבע לעניין שטח המתנה. לפיכך, אינני מקבל את טענת התובעים בדבר המצג שהוצג להם. התובעים עצמם לא טענו בשום שלב כי המגרש עליו בנוי הבית הוא בשטח של 1410 מ”ר, זאת חרף העובדה כי שטח החלקה בשלמות היה בידיעתם. לעניין זה, ראה את תמליל שיחתו של התובע עם הוריו [נספח ז’ לכתב התביעה הראשונה בעמ’ 2]. התובעים גם לא ביססו את הטענה כי אילו ידעו ששטח המגרש 910 מ”ר, לא היו חותמים על הסכם הפשרה, ולא הוכיחו מה הסכום שהיו אמורים לקבל אילו היה מדובר במגרש בשטח של 1410 מ”ר. בסה”כ טענו כי הם סברו שיקבלו סכום גבוה יותר, זאת באופן כללי וסתמי, וללא כל ביסוס.
חמישית, האזנתי לעדותו של עו”ד מ., אשר הותירה בי רושם אמין, וניכרו בה אותות האמת. ההסבר אותו נתן עו”ד מ. לשוני בין הרישום בשטחים ברור והגיוני, וכך גם לשאלה מדוע במסמכי ההעברה נרשם השטח של 1410 מ”ר.מדובר בעו”ד המכיר את ההורים המנוחים שנים רבות, ועיון בהוראות הצוואה אותה ערך, מעלה כי אלו מתיישבות עם דבריו בעדותו לפיהם ההורים אהבו ודאגו לשלושת ילדיהם, דאגו לא לנשל אותם כליל, ועיקר חששם היה ממכירת ביתם.
שישית, התובעים לא זימנו לעדות עדים דרושים, אשר לטענתם יכולים לחזק את גרסתם, לרבות עו”ד צ. ז., וכן ב”כ משפחת פ.. בנוסף, לא הוזמן תיק המנהל, ולא הוכחה טענת התובעים לפיה הנתבע הוא זה שפעל להסדרת הרישום כמפורט בסעיף 30 לסיכומיהם. בע”א 548/78 אלמונית נ’ פלוני (פ”ד לה (1) 736, בעמ’ 720, מול האותיות ה-ו) נאמרו על ידי השופטת ה’ בן-עתו הדברים הבאים:
“… כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה”.
שביעית, הסוגיה לפיה הבית של השכנים מצוי על החלקה בו שוכן בית המנוחים הועלתה על ידי השמאית בבואה לערוך את השומה. כאמור, השמאית ציינה כי הסכם המכר מיום 17/6/1973 כולל תשריט חלוקה ונראה שנלקח מרשות מקרקעי ישראל (לוגו הרשות מופיע על ההסכם). בחוות הדעת השמאית ציינה השמאית את הדברים הבאים:
“..מביקור ברשות מקרקעי ישראל מחוז חיפה שנערך בתאריך 19/2/2020 עולה כי על החלקה הנדונה … בגוש … קיימים שני תיקים שונים שמספרם:
תיק רמי” מס’ 30432833מ’, בעל הזכויות: ז. צ. , שטח העסקה: 910 מ”ר, בעלות בקרקע: קרן קיימת לישראל, תאריך סיום חכירה: 31/12/2044. זכויות בניה: בניה חד משפחתית בשטח 160 מ”ר.
תיק רמ”י מס’ 30432841מ, שם אחד מבעלי הזכויות: ח.פ., שטח העסקה: 500 מ”ר, בעלות בקרקע: קרן קיימת לישראל…
..בתיקי המנהל נמצא הסכם מכר אשר נחתם חוזה בתאריך 17/06/1973, בין המוכרים, ח וח. צ. לבין הרוכשים ח. ור. פ.
פרטי הנכס: גוש …, חלקה …, בשטח 1,410 מ”ר, בכתובת רחוב ….
הזכות הנמכרת: חכירה בשטח של 500 מ”ר מתוך החלקה…”
לפיכך, כלל הנתונים המעידים על מצבו המשפטי של הנכס מצויים ברשות מקרקעי ישראל ובתיק המנהל, כך שניתן היה לדעת את מצב הנכס לאשורו, וזאת עוד במהלך ההליך הקודם שהתנהל לפניי. בין הצדדים היה סכסוך מתמשך, ומשבר אמון קשה, ולפיכך, מצופה היה מהתובעים [אשר כאמור אינם מכחישים כי ידעו על בית השכנים], לברר היטב את מצב הנכס.בנסיבות אלו, ניתן לומר כי התובעים ידעו או היה עליהם לדעת את מצבו המשפטי של הבית, והם התעלמו התעלמות מודעת מעובדות ומנתונים או נטלו סיכון מחושב (שלו, 337) ויש בכך כדי לשלול מהם את הטענה בדבר טעות.
שמינית, לקחתי בחשבון אף את נסיבות חתימת הסכם הפשרה. בין הצדדים התנהל הליך לביטול עסקת העברה ללא תמורה, במסגרתו הוצגו אף צוואות לכאורה של ההורים המנוחים. הסכם הפשרה נחתם בין הצדדים, לאחר קבלת חוות הדעת הרפואית מטעם מומחה בית המשפט לעניין יכולתו וכשירותו של האב המנוח להבין את משמעות, הטיב והתוצאה של כל אחת מהוראות הסכם המתנה וטרם חקירת המומחה, המטפלת ובעלי הדין. דהיינו, כלל הנתונים היו בפני שני הצדדים, ואלו נטלו סיכונים מחושבים אשר באו לידי ביטוי בהסכם. אף הטענה שהועלתה בדיון על ידי ב”כ התובעים לפיה אם פסק הדין יבוטל מדובר על “סכומי עתק”- אין בידי לקבלה (עמ’ 2, ש’ 23). המנוחים יכלו להוריש או לתת במתנה לילדיהם אך את הנכסים המצויים בבעלותם. לא היה בידם לתת יותר מאשר שיש להם. לפיכך, אף אם היה מבוטל פסק הדין, הרי שמסגרת הדיון היא בהתייחס לזכויות במקרקעין אשר היו בידי המנוחים, הכוללים סה”כ 910 מ”ר.
לאור האמור, התביעה נדחית פסק הדין שניתן ביום 11/7/2019 בתיק תמ”ש 57036-04-18 על כנו.
אינני מתעלם מהעובדה כי בתחילת הדרך, הודיע הנתבע כי על הסכמתו לביטול פסק הדין [ר’ הודעתו מיום 7/5/20 ומיום 31/5/20], וכן בקשת התובעים למתן פסק דין מיום 2/6/20. עם זאת, אינני סבור כי הסכמת הצדדים הנה חזות הכל, ובית המשפט לבטח אינו “חותמת גומי”. לעניין זה, אפנה להחלטתי מיום 28/6/20, ובו הובאו הנימוקים בגינם סברתי כי אין מקום להורות על ביטול פסק הדין רק לנוכח הסכמת הצדדים, ועודני סבור כי הנימוקים שפורטו באותה החלטה, נכונים שבעתיים לנוכח הממצאים שנקבעו בפסק דין זה. אשוב ואציין כי הזמן השיפוטי הנו משאב מוגבל ויקר, השייך לא רק לכל אחד מבעלי הדין בהליך הספציפי אלא לכלל ציבור המתדיינים (ע”א 3725/04 מערוף דיבה נ’ יוסף עדווין (פורסם במאגרים המקוונים).
לנוכח דחיית התביעה, שקלתי האם יש מקום להורות כי התשלום לתובעים יבוצע ע”פ שווי הבית כפי שנקבע בחוו”ד שהוגשה ביום 24/2/2020, ולחילופין להורות לשמאית לעדכן את חוו”ד לשוויו של הבית כיום. מחד גיסא, מאז נערכה חוו”ד חלו שינויים במחירי הדירות, וייתכן ומחיר הבית כיום גבוה [אולי אף משמעותית],מזה שהיה במועד בו נחתם ההסכם. על פניו, אין מקום “להעניש” את הנתבע בגין הגשת התביעה על ידי התובעים.לכאורה, מדובר בסיכון מחושב אותו נטלו עליהם התובעים, עת פנו והגישו את התביעה לבית המשפט. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הנתבע הודיע על הסכמתו לביטול פסק הדין, לא דאג לשלם את הסכום לידי התובעים או להפקידו בקופת בית המשפט, ואף פנה והגיש מיזמתו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בנסיבות אלו, ולאחר ששקלתי פני הדברים לכאן ולכאן, דומני כי יש להורות על עדכון חוו”ד וביצוע התשלום כפי ערכו של הבית נכון למועד פסק דין זה.
לאור האמור, אני מורה לצדדים לפנות מידית, ולא יאוחר מ- 10 ימים ממועד פסק הדין לשמאית לצורך עדכון חוו”ד. הצדדים ישאו בשכ”ט השמאית ע”פ חלקם היחסי, כפי שנקבע בהסכם הפשרה. השמאית תגיש את חוו”ד המעודכנת בתוך 21 יום מהיום, והנתבע ישלם לתובעים את הסכומים המגיעים להם בהתאם ללו”ז התשלומים שנקבע בהסכם הפשרה.
התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך של 35,000 ₪ בצירוף מע”מ כחוק. מדובר בהוצאות על הצד המתון, זאת לאחר שהבאתי בחשבון את אופן התנהלותם של שני הצדדים.
פסק הדין מותר לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, ו’ אב תשפ”ב, 03 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
