ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופטת בכירה שושנה ברגר: פס"ד בתובענות למזונות קטין ואישה, ולהצהרת אבהות (תמ"ש 13164-07-17)

בפני

כבוד השופטת בכירה שושנה ברגר

התובעת:

XXX ת.ז. XXX

ע"י ב"כ עו"ד וופא זועבי פאהום

נגד

הנתבע:

XXX ת.ז. XXX

ע"י ב"כ עו"ד מ. אבראהים

פסק דין

ראשית דבר:

בפניי תובענות אשר הוגשו על ידי הגב' XXX (להלן: "התובעת") כנגד מר XXX (להלן: "הנתבע") כדלקמן:

תלה"מ 13095-07-17- תביעה למזונות קטין ואישה.

תמ"ש 13164-07-17- תביעה להצהרת אבהות.

רקע בקצרה:

התובעת, בת העדה המוסלמית, התאלמנה מבעלה מר XXX ז"ל, אשר נפטר ביום 15.5.10 (ראו: תגובת ב"כ היועמ"ש מיום 25.9.17 סעיף 3- נתוני משרד הפנים). לתובעת, מלבד הקטין נשוא ענייננו, בן נוסף מנישואיה לבעלה המנוח. התובעת ובניה מתגוררים בXXX.

הנתבע, בן העדה המוסלמית, נשוי לגב' XXX, ולהם 6 ילדים (ראו: סעיף 3 לתגובת ב"כ היועמ"ש מיום 25.9.17). בני המשפחה מתגוררים בXXX.

הקטין, בן העדה המוסלמית, נולד ביום 22.10.07, אביו הרשום הינו מר XXX ז"ל (ראו: סעיף 3 לתגובת ב"כ היועמ"ש מיום 25.9.17).

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 10.8.20 ניתן פסק דינו של כב' בית הדין השרעי לפיו נקבע כי הצדדים נישאו על פי חוזה נישואין מיום 26.7.12 אשר ניתן על ידי בית הדין השרעי בXXX ואושר על ידי בית הדין השרעי בXXX. עוד נקבע בפסק הדין על גירושי הצדדים (עותק פסק הדין ותרגומו הנוטריוני צורף לתגובת הנתבע מיום 26.11.20- סומן נספח "א").

סקירה דיונית (לשתי התובענות):

ביום 16.3.17 הגישה התובעת בקשה ליישוב סכסוך (י"ס 34401-03-17) ומאז החלו מתנהלים ההליכים בין הצדדים בפניי.

תביעת המזונות הוגשה על ידי התובעת ביום 6.7.17.

התביעה להצהרת אבהות הוגשה על ידי התובעת ביום 6.7.17. כתב הגנה הוגש על ידי הנתבע ביום 10.8.17.

דיונים בתיקים התקיימו במועדים: 4.12.17, 16.7.18, 10.2.19, 27.6.19, כאשר בדיון האחרון הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יוגשו על ידם סיכומים בכתב שעל סמכם יינתן פסק הדין בתביעת האבהות ובתביעת המזונות. בו ביום ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים ונקצבו מועדים להגשת סיכומים.

משהוגשו סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק הדין.

תמ"ש 13164-07-17- תביעה להצהרת אבהות:

הדין:

סעיף 28ד(א) לחוק מידע גנטי, תשס"א- 2000 (להלן: "חוק מידע גנטי") שכותרתו "צו לעריכת בדיקה בנסיבות מיוחדות", הרלבנטי לענייננו, קובע כדלקמן:

"28 ד. (א) בכפוף להוראות סעיף 28ה, היתה אמו של קטין, אדם שמונה לו אפוטרופוס או פסול דין רשומה במרשם האוכלוסין, על פי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, כמי שהיתה נשואה, בתוך 300 ימים שלפני יום לידת הקטין, האדם שמונה לו אפוטרופוס או פסול הדין, לאדם שממצאי הבדיקה עלולים לשלול את אבהותו או לקבוע את אבהותו של אדם זולתו או היה אדם רשום במרשם כאמור כאביו של קטין, אדם שמונה לו אפוטרופוס או פסול דין וממצאי הבדיקה עלולים לשלול את אבהותו או לקבוע את אבהותו של אדם זולתו, לא יורה בית המשפט על עריכת הבדיקה, אלא אם כן שוכנע שיש בעריכתה צורך ממשי הגובר על פגיעה שעלולה להיגרם כתוצאה מהבדיקה.

(ב) בבוא בית המשפט להורות על עריכת בדיקה לפי סעיף קטן (א), יביא בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) קיומו של חשש לפגיעה בקטין, באדם שמונה לו אפוטרופוס או בפסול הדין, לרבות לפי דין דתי, כתוצאה מהבדיקה;

…".

לאחרונה סקר כב' השופט הבכיר אסף זגורי את ההלכה הנוגעת לסעיף הנ"ל בתמ"ש (נצ') 9439-01-21 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (3.10.21):

"24. כותרתו של סעיף 28ד' לחוק מידע גנטי היא "צו לעריכת בדיקה בנסיבות מיוחדות" והוא מונה קשת של מקרים שבהם מתן הוראה שיפוטית לביצוע בדיקה גנטית צריכה להיות תוצר של תהליך הפעלת שיקול דעת שיפוטי ואיזון בין אינטרסים שונים, כאשר ברוב המקרים ביכר המחוקק את שיקול טובת הקטין כשיקול על במסגרת מארג השיקולים הנשקלים.

25. לפי סעיף 28ד(א) לחוק מידע גנטי היא כדלהלן: מקום שממצאי הבדיקה הגנטית עלולים לשלול אבהות או לקבוע אבהות של אדם אחר או אם היה אדם רשום במרשם האוכלוסין כאביו של קטין, לא יורה בית המשפט על עריכת הבדיקה, אלא אם כן שוכנע שיש בעריכתה צורך ממשי הגובר על פגיעה שעלולה להיגרם כתוצאה מהבדיקה.

26. סעיף 28ד(ב) לחוק מידע גנטי מוסיף כי בבוא בית המשפט להורות על עריכת בדיקה לפי סעיף קטן (א), יביא בחשבון בין השאר שיקולים אלה:

קיומו של חשש לפגיעה בקטין, לרבות לפי דין דתי כתוצאה מהבדיקה;

אפשרות לערוך את הבדיקה בדרך שתקבע את קשרי המשפחה כך שהפגיעה בזכויות הקטין תצומצם או תימנע.

סעיף 28(ד)(ב)(1) לחוק מידע גנטי מכוון למעשה לחשש מפני פגיעה בקטין מבחינה דתית אם תיערך בדיקת האבהות. עם זאת הסעיף מנוסח באופן נרחב וכולל את המילה "לרבות" לפני המילים לפי דין דתי. משכך רשאי ואף מחוייב בית המשפט לשקול פגיעה בקטין גם מבחינה חברתית, משפחתית, תדמיתית והתפתחותית ולא ישקול רק חשש לפגיעה מבחינה דתית. פרשנות זו מתיישבת עם לשון החוק, תכליתו ועם טובת הילד.

כב' סגן הנשיאה (כתוארו דאז) אלון גביזון דן ברגישות הנלווית לבחינת טובת הילד בתביעות לבירור אבהות בקובעו: "תביעות לבירור אבהות הינן תביעות רגישות ופעמים מורכבות, והשאלה האם לאפשר את בירורן מוכרעת לעולם על פי עיקרון העל של טובת הקטין. השאלה מהי טובת הקטין, איננה שאלה פשוטה שכן עסקינן באיזון בין אינטרסים וערכים שיכול ואופן איזונם ישתנה ממקרה למקרה. על בית המשפט לבחון את טובתו של הקטין הספציפי שבפניו. במסגרת בחינת טובת הקטין, על בית המשפט לבחון ולשקול שקולים רבים, לרבות הזכות לגילוי האמת, הזכות לזהות, יחסי ההורות הקיימים בפועל, השפעת בירור התובענה או אי בירורה על יחסי ההורות , השפעת בירור התובענה או אי בירורה על היחסים התוך משפחתיים, השפעת בירור התובענה או אי בירורה על עולמו של הקטין ויציבות חייו, אינטרסים כלכליים, חשש לממזרות דתית , חשש לממזרות " חברתית" ועוד" (ראו : תמ"ש (ב"ש) 4429-02-14 פלוני נ' אלמונית (16/1/2017) [פורסם בנבו]).

בבדיקות גנטיות לבירור אבהות במגזר הערבי נהוג לנקוט בזהירות רבה ומיוחדת לאור מאפיינים אתניים/תרבותיים וחברתיים של המגזר והאופן שבו שלילת אבהות ביחס לילדים עלולה להיתפס בחברה. כאן בבחינת טובת הילד ניתן משקל רב למעמדו החברתי בקהילה ולאפשרות של ממצא שלילי בבדיקת אבהות גנטית על המשך חייו. הדבר עלול להמיט כתם חברתי חמור שלעתים די בו כדי לדחות עתירה לביצוע בדיקה גנטית (ראו פסק דיני בתמ"ש 71414-11-20 פלוני נ' פלונית (קטינה) ואח' (8/8/2021), [פורסם בנבו]]).

על פי האסלאם, רק בנישואין נוצרת אבהות "חוקית" ורק אבהות זו מולידה זכויות וחובות של אב וילדו בתחומי הירושה, האפוטרופסות והמזונות מכוח הדין הדתי (ראו: ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2) 578). לעומת זאת, ילד מוסלמי שנולד שלא מנישואיו הוריו נדון להיות בן בלי אב מבחינה משפטית וזכויותיו מכוח הדין הדתי הן אך כלפי אמו ודבק בו כתם חברתי (השופט סילמן בתמ"ש (קריות) 282/08 פלוני נ' פלוני (21/1/2009) [פורסם בנבו]). אותה פגיעה חברתית הושוותה בפסיקה לתווית של ממזרות בדין העברי (ראו שם). ניתן לפיכך לראות בחשש מפני פגיעה חברתית, תדמיתית ופסיכולוגית בקטין שייקבע לגביו שנולד שלא מקשר נישואין כחשש לשלומו שהוא בדרך כלל בגדר ידיעה שיפוטית כללית ולא נדרשות ראיות מיוחדות לעניין זה. אין כמעט תסקיר סעד, פסק דין או עמדת אפוט' לדין בתיקים של אבהות במגזר הערבי שאינם מתייחסים לסיכונים וחששות מפני פגיעות שכאלה בילדים שעניינם מתברר בפני בתי המשפט (ראו למשל סעיף 52.3 לפסק דינה של השופטת ענבל קצב-קרן בתמ"ש (חי') 347-05-16 פ. נ' ר. (9/3/2020) [פורסם בנבו]; פסק דינו של השופט סילמן בתמ"ש (קריות) 7920/06 פלונית נ' פלוני (2009) [פורסם בנבו]).

מטעמים אלה נקבע על ידי כב' השופט ג'יוסי בתמ"ש (נצרת) 4232/04 ב.א.א. נ' א.ש.א. (2/6/2010) [פורסם בנבו] כללים וחזקות על פי הדין המוסלמי בדבר מניעות, השתק ו/או מחסום בפני בירור תביעה לשלילת אבהות והכל במטרה לשמור על טובת הילד. כך למשל נקבע באותו מקרה כי על פי הדין המוסלמי קיימת חזקה שהילד שנולד לאשה נשואה הינו בנו של בעלה בהתאם לכלל "אלוולד ללפראש", קרי "הילד שייך למיטת הזוגיות", אך בעל רשאי לפעול לשלילת האבהות ובלבד שעשה זאת במועד לידת הילד או בימים בהם נהוג לברך על הולדת היילוד, אך לא בשלב מאוחר יותר (ראו גם פסק דינה של השופטת ג'בארין בתמ"ש (נצ') 51871-01-20 פלוני נ' פלונית (22/4/2021) [פורסם בנבו] וכן פסק דיני במקרה דומה אחר בתמ"ש (נצ') 71414-11-20 פלוני נ' פלונית ואח' (8/8/2021) [פורסם בנבו])".

ראו גם: הסקירה המקיפה של הדין בתמ"ש (נצ') 28531-12-11 מ'. ע' נ' נציג היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] (27.10.13).

מן הדין אל הנדון:

התובעת עתרה להורות על ביצוע בדיקת רקמות לקטין. ב"כ היועמ"ש בתגובתו מיום 19.3.19 התנגד לערוך לקטין בדיקת רקמות. גם הנתבע התנגד לביצוע בדיקת רקמות. התובעת בסיכומיה, עתרה להצהיר כי הנתבע הינו אביו של הקטין, כאשר לשיטתה, היא הוכיחה באמצעות הצגת ראיות אובייקטיביות שקיים קשר ביולוגי בין הקטין לנתבע.

לאחר בחינת החומר שבתיק, טענות הצדדים והדין, נחה דעתי כי יש לדחות התביעה. ובמה דברים אמורים?

במקרה דנא, המדובר בבני זוג מוסלמים. לפיכך יחול בעניינם הדין האישי המוסלמי. כפי העולה מהמפורט לעיל, הקטין נולד בהיות התובעת נשואה לבעלה המנוח, ואביו הרשום של הקטין הוא המנוח.

בנסיבות אלו, הקטין נולד "למיטת קשר נישואין תקף" ועל כן הוא מיוחס למנוח אביו הרשום, ולא ניתן לשלול בדיעבד את אבהותו הרשומה של המנוח לאור הוראות הדין השרעי (ראו והשוו: תמ"ש (נצ') 28531-12-11 מ'. ע' נ' נציג היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] (27.10.13), וגם: תמ"ש (חי') 652-10-09 א.ע. (קטין) נ' מ.ע [פורסם בנבו] (11.3.13)).

כנסקר לעיל, רק הבעל רשאי לפעול לשלילת האבהות ובלבד שעשה זאת במועד לידת הילד או בימים בהם נהוג לברך על הולדת היילוד, אך לא בשלב מאוחר יותר. בענייננו, הדבר לא נעשה (התביעה הוגשה ביום 6.7.17, כאשר הקטין נולד ביום 22.10.07).

בשולי הדברים יוער כי בית המשפט מוצא שלא בכדי ציין בית הדין השרעי בפסק דינו מיום 10.8.20 (נספח "א" לתגובת הנתבע מיום 26.11.20) בפיסקה הראשונה כי: "…ולא נולדו להם ילדים מנישואין אלה".

עוד ייאמר כי אין בידי לקבל טענת התובעת לפיה פסק הדין שניתן בתמ"ש (נצ') 51871-01-20 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (22.4.21), אשר צורף על ידי התובעת להודעתה מיום 10.6.21, הינו רלבנטי לעניין ההכרעה בתיק זה. לדידי, אין כל מקום לבצע גזירה שווה בין הנסיבות שם לבין ענייננו, שכן הן שונות בתכלית. במקרה שם, הצדדים הם בני העדה המוסלמית אשר נישאו ב-2019. התביעה הוגשה בעת שהנתבעת הייתה בהיריון, בעקבות חשדות של התובע – בגינן נפרדו הצדדים – בעניין קיום קשר בין הנתבעת לגבר זר. בהסכם הגירושין הוסכם, בן היתר, כי הצדדים יתגרשו, והם יפנו בהסכמה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה מוסכמת לבירור האבהות של התובע ביחס לעובר. יצוין כי הנתבעת הסכימה לביצוע הבדיקה. היא הכחישה כל קשר מיני עם גבר אחר ובטוחה שהתובע הוא אבי הקטין. בית המשפט נעתר לתביעה. כאמור, מדובר במסכת עובדתית שונה בתכלית מהמקרה דנן, ופסק הדין שניתן שם אינו רלבנטי להכרעה בענייננו כלל ועיקר.

זאת ועוד, המחסום בפני בירור התביעה על פי הדין השרעי תואם את טובת הקטין, כפי שיבואר להלן.

לבית המשפט הוגש תסקיר עו"ס מיום 21.2.19 (להלן: "התסקיר"). מהתסקיר עלה באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי טובת הקטין הינה שלא לבצע בדיקת רקמות. עו"ס דנה בחלופות באם תתבצע בדיקת רקמות ואם לאו. המלצת עו"ס הייתה כדלקמן: "לאור הנאמר לעיל אנו רואות כי טובתו של הבן XXX היא להשאיר המצב על כנו ולא לערוך הבדיקה".

בדיון מיום 10.2.19 עו"ס מסרה את עמדתה והבהירה את מצב הדברים כדלקמן (בעמ' 12 בשורות 18-27 ובעמ' 13 בשורות 1-12) :

"העו"ס הגב' XXX:

אני הזמנתי את XXX אלי למשרד וגם פגשתי את XXX בנוסף עוד פעם וגם את הבן. לצערי לא הגשתי את התסקיר בגלל שהייתה שביתה ולא יכלתי. את הבן פגשתי ב- 31 לינואר כי היה קושי להשיג את האמא ולתאם איתה, כך שהתסקיר הייתי צריכה לעבוד עליו ביום רביעי ופרצה שביתה. אני הגעתי להמלצה שעדיף לא לבצע את בדיקת האבהות, זה לא מתיישב עם טובתו של הקטין. אני פגשתי את שני ההורים, כל אחד בנפרד, כל אחד מגיע עם סיפור אחר לגמרי. גם בהתייחסות לבן שהוא בן 10 היום. האמא טוענת שהילד נולד כשהוא נמצא במסגרת נישואיה של הגב' XXX, כשהוא רשום על שם האבא שלו, XXX וביחד עם אחיו שהוא היום בן 15, שהם רשומים על שם של אותו אבא, של אותה משפחה. הילד יודע שהוא רשום בתעודת זהות. בשיחה שלי עם האמא היא אומרת שהילד יודע שXXX הוא אביו. בשיחה עם XXX הוא אומר שמעולם הוא לא ידע שהוא הבן שלו וגם הילד לא קרא לו אבא אלא XXX. רק לאחרונה לפי תדרוכה של האמא החל לכתוב לו, לקרוא לו בשם אבא. רק לאחרונה, מאז שהחלה הפניה לבית המשפט. הילד בשיחה שלי איתו הוא אמר שהוא מכיר את XXX כאבא שלו, מאז שהוא היה קטן. הוא יודע שהוא רשום על שם אחר. אין לו קשר עם מי שהוא רשום עליו. האב הרשום הוא נפטר, בסמוך להיותו בן 3 שנים.

אני התייעצתי, יש כמה סוגיות שהפעלנו בהם שיקול דעת. זה נכון שחקר האמת הוא חשוב. אנחנו לוקחים בחשבון שנכון שמדובר על שתי משפחות מוסלמיות ועל פי הדת האיסלמית הילד שייך לבעל במסגרת הנישואין. קיים הרושם כי בעת ביצוע הבדיקה והתוצאות יהיו השפעות חברתיות על הבן שיוכלו להשפיע לא רק עכשיו אלא לטווח ארוך ולעתיד שלו. אם יתברר בבדיקה שהאב הרשום הוא לא האב, יכולה להיות השפעה שלילית חברתית. אם יישאר על אותו השם משפחה ושם של האב, הילד יהיה פחות חשוף לבעיות חברתיות. הילד בן 10, תחילת גיל ההתבגרות.

בשיחה הקצרה שלי עם הילד, זה לא ילד שהרגשתי שיש קשר חזק בינו לבין XXX. שאלתי אותו האם הוא רוצה לעשות את הבדיקה, הוא אמר שהוא רוצה לסיים עם הסיפור כדי שלאמא שלי יהיה נחת".

ביום 24.2.19 הקטין נשמע במחלקה לשיתוף ילדים ביח"ס. דיווח יח"ס הוגש לתיק ביום 14.3.19. על פי תקנה 55 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 תרשומת עיקרי דבריו של הקטין נשמרו בכספת בית המשפט, והינם חסויים בפני כל אדם, למעט בית המשפט שלערעור.

מהמפורט לעיל עולה כי בדיקה גנטית תשרת את האינטרס של התובעת, ויהיה בה כדי להסיר ספיקות בנוגע לאבי הקטין, ואולם, ביצוע הבדיקה לא ישרת את טובת הקטין, מאחר והיה וחלילה תישלל האבהות ייגרם נזק רגשי, חברתי, דתי וכלכלי לקטין. לקטין תודבק תווית של ילד שנולד לאישה נשואה מגבר זר. גילוי זה עלול אף לסכן את הקטין.

בנסיבות אלו, התובעת לא הצביעה על כל צורך ממשי בעריכת הבדיקה הגובר על הפגיעה העלולה להיגרם לקטין כתוצאה מהבדיקה (ראו: הוראות סעיף 28ד(א) לחוק מידע גנטי שצוטט לעיל). באיזון בין אינטרס התובעת לבין הפגיעה העלולה להיגרם לקטין, הרי שטובת הקטין גוברת ויש למנוע את הבדיקה.

מכל המקובץ עולה כי עריכת בדיקה לא תיטיב עם הקטין, ואף עלולה לגרום לו נזק שאין להתירו.

לאור כל האמור והמפורט, אני מורה על דחיית התביעה.

תלה"מ 13095-07-17- תביעה למזונות קטין ואישה:

מזונות הקטין:

לאור דחיית התביעה להצהרת אבהות, מטבע הדברים מתייתר הדיון בתביעה למזונות הקטין, ולפיכך התביעה נדחית.

מזונות האישה:

סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט- 1959, קובע כי: "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".

הצדדים דנא משתייכים לעדה המוסלמית. בדין השרעי חב בעל במזונות אשתו מכוח שני מקורות: האחד הוא דיני השריעה הקלאסיים ובעיקר מהוראות הקוראן, והשני הוא חוק המשפחה המוסלמי (העות'מאני) משנת 1917 (להלן: "החוק"). הסעיפים הרלבנטיים לענייננו הינם כדלקמן:

סעיף 69 לחוק- "עם השלמת קשר הנישואין מתחייב הבעל בתשלום המוהר ופרנסת האשה ודיני ירושה חלים עליה".

סעיף 92 לחוק- "תשלום דמי מזונות נקבע בהסכמת בני הזוג או לפי החלטת השופט. הסכום ניתן להגדלה והפחתה עם שינוי במחירים, או במצבו הכלכלי של הזוג, אם יוכח שהוא פחות או יותר מהדרוש".

סעיף 94 לחוק- "סירב בעל לפרנס את אשתו, יקצוב השופט, על פי בקשתה, את דמי המזונות לפי מצב הצדדים החל מיום הבקשה ויצווה על פרעונם מראש, עבור התקופה שיקבע".

סעיף 101 לחוק- "אישה שמרדה ועזבה את בית בעלה, או שמנעה את בעלה מלהיכנס לביתה, לפני שדרשה להעבירה אל בית אחר, מפסידה את זכותה לדמי מזונות עבור תקופת מרדותה".

על מנת שהבעל יחויב במזונות אשתו על האישה לקיים חובת ציות של האשה והיצמדות או ריתוק לבית המגורים שהסדיר הבעל (להלן: "חובת הריתוק" או "אלאחתיבאס") אלא אם מוכיחה האישה, כי המניעה לקיום חובתה היא בעטיו של הבעל ומטעמים מוצדקים.

יפים לענייננו דברי כב' השופט מחמוד שדאפנה בתלה"מ (נצ') 33105-06-20 א' ז' נ' מ' ס' [פורסם בנבו] (18.4.21):

"על פי הדין השרעי, אישה זכאית למזונותיה בהתקיים התנאים הבאים:

א. נישואין תקפים (עקד סחיח), קרי נערך הסכם נישואין שרעי באמצעות עורך הנישואין והתקיימו בו כל המרכיבים לחוקיותו ואין בו כל פגם.

ב. האישה מקיימת את חובת "אלאחתבאס" (חובת הריתוק). חובה זו הגדרתה בדין השרעי ואצטט בערבית "كل من احتبس لحق غيره ومنفعته فنفقته على من احتبس لأجله". ובתרגום לעברית – כל מי שהיה מרותק לזכות זולתו ולאינטרס שלו, מזונותיו יחולו על מי שלמענו היה מרותק. חובה זו משמעותה, כי האישה מקדישה את עצמה לבעלה, כאשר קיומה של חובה זו מתאפשר אך ורק במגוריה עימו. הדבר דומה לכלל שבהלכה העברית לפיו, אישה זכאית למזונותיה כל עוד היא עם בעלה. חריג לכלל האמור, מאפשר פסיקת מזונות לאישה המוסלמית שאינה גרה עם בעלה אם היא מוכיחה, כי המניעה לקיום חובתה היא בעטיו של הבעל וכי עזיבתה את דירת המגורים המשותפת של הצדדים הינה מטעמים מוצדקים".

עוד נפסק כי: "באשר לגובה המזונות, אלו ייקבעו לפי מצבם של בני הזוג. אם מדובר בבעל אמיד יחוייב במזונות "יסאר" (מזונות שפע), ואם בעני אזי במזונות "אעסאר" (דלות או דוחק) או "כפאיה" (מינימום), לאמור: מזונות מנימליים לצרכים מינימאליים והכרחיים. חבות הבעל במזונות אחרונים אלה היא בגדר חבות אבסולוטית" (ראו: תמ"ש (נצ') 2881/03 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (29.5.06)).

באשר למזונות "עדה", הכלל הוא שבעל שהתגרש מאשתו חייב גם במזונותיה בתקופת העדה שנמשכת 3 חודשים (ראו: פסק דינה המקיף של כב' השופטת רונית גורביץ בתלה"מ (נצ') 41878-01-20 ע.ו נ' ג.מ.ו [פורסם בנבו] (19.2.21).

מן הכלל אל הפרט:

בתביעתה, עתרה התובעת לפסוק מזונות מידי חודש מיום הגשת התביעה (6.7.17). מנגד, הנתבע עתר לדחות את תביעתה.

ייאמר כבר עתה כי לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים והחומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לחייב את הנתבע במזונות אישה וזאת מיום הגשת התביעה ועד למועד הגירושין. ואלו טעמיי.

במקרה דנן, אני מוצאת כי התקיימו התנאים לפיהם התובעת זכאית למזונות אישה על פי הדין השרעי:

כמפורט לעיל, ביום 10.8.20 ניתן פסק דינו של כב' בית הדין השרעי לפיו נקבע כי הצדדים נישאו על פי חוזה נישואין מיום 26.7.12 אשר ניתן על ידי בית הדין השרעי בXXX ואושר על ידי בית הדין השרעי בXXX (נספח "א" לתגובת הנתבע מיום 26.11.20). דהיינו, במקרה דנן אין חולק כי הנישואין תקפים.

התובעת קיימה את חובת הריתוק בתקופת הנישואין והתגוררה, ועודנה מתגוררת (עם שני בניה) בדירה ברחוב XXX, בXXX (להלן: "הדירה"). יצוין כי בין הצדדים התגלעה מחלוקת לעניין הדירה והיא מתבררת בפניי בתמ"ש 15288-06-17, במסגרתה עתרה התובעת להורות על העברת הדירה על שמה. מבלי לקבוע מסמרות לעניין הדירה, ייאמר כי התובעת מתגוררת בדירה (ובשלב זה, אין התובעת נושאת בתשלומי שכ"ד בגין מגוריה בדירה). בנסיבות אלו, ניתן לקבוע, כי התובעת קיימה את חובת הריתוק.

יוטעם כי למן ראשית ההליכים בין הצדדים, הגישה התובעת 6 בקשות לצווי הגנה כנגד הנתבע לפי הפירוט כדלקמן:

ה"ט 26396-11-17- בדיון מיום 19.11.17 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים לפיהן מבלי שאף צד מודה בטענות משנהו, תירשם התחייבות הדדית של שני הצדדים להימנע מכל הטרדה של האחד כלפי האחר בכל דרך ובכל מקום וכן כי כל צד יימנע מיצירת קשר טלפוני או מסירת מסרונים לצד האחר. האמור יחול גם בהתייחס לבני המשפחה המורחבת של כל אחד מהצדדים. ההתחייבות האמורה לא תהיה מוגבלת בזמן.

ה"ט 54348-06-18- בפסק דיני מיום 10.10.18 קבעתי כי משלא הוגשה על ידי הנתבע בקשה לביטול הצו ותוקפו פג ביום 26.9.18, הוריתי על סגירת התיק. עוד נקבע כי נוכח המלצות תסקיר עו"ס מיום 27.6.18 ומבלי לקבוע עמדה בטענות הצדדים, נאסר על כל אחד מהצדדים באופן הדדי להיכנס לדירת האחר וכן להטרידו ו/או לנהוג כלפיו באלימות בכל צורה שהיא. כן נקבע כי תוקפו של איסור זה ללא הגבלת זמן.

ה"ט 15548-07-19- בהחלטתי מיום 24.7.19 נקבע כי מבלי לפגוע בטענות הנתבע ומבלי שהנתבע מודה בטענות התובעת, על פי החלטתי מיום 7.7.19, יעמוד צו ההגנה בתוקף עד ליום 7.10.19. כן הוריתי על סגירת התיק.

ה"ט 6498-10-19- בהחלטתי מיום 19.11.19 בהסכמת הנתבע, הוארך צו ההגנה שניתן ביום 3.10.19 לתקופה של 3 חודשים, קרי עד ליום 19.2.20. כן הוריתי על סגירת התיק.

ה"ט 5360-05-20- בפסק הדין שניתן ביום 31.5.20 הוריתי על הארכת תוקף צו ההגנה שניתן נגד הנתבע ביום 4.5.20, בכפוף לתיקון היקף הרדיוס שנקבע בסעיף 2ב' להחלטה, זאת על פי החלטתי מיום 21.5.20 (צומצם סעיף הרדיוס שנקבע בסעיף 2ב' לצו מ-500 מטר ל-50 מטר) באופן שהצו יעמוד בתוקף לתקופה כוללת של חצי שנה מיום מתן הצו, קרי עד ליום 4.11.20 ואז יפקע. כן נקבע כי באופן הדדי יחולו הוראות הצו גם בהתייחס לתובעת בשינויים המחויבים, בין היתר בהתייחס לדירת מגוריו של הנתבע, אף זאת למשך פרק הזמן האמור. יצוין כי על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 1508-06-20) ובפסק דינו של כב' השופט ניצן סילמן מיום 04/06/20, לאחר שהתקיים דיון בפניו במעמד הצדדים, נקבע בהסכמת הצדדים כי הצו ההדדי יישאר על כנו כאשר המרחק יעמוד על 400 מטר ולא על 50 מטר. עוד נקבע כי חרף ההרחקה, יוכל הנתבע לעבור ברח' XXX בXXX, זאת רק לצורך עבודה.

ה"ט 7982-11-20- בפסק הדין מיום 1.7.21 קבעתי כי תוקף הצו ההדדי שניתן בהסכמת הצדדים בבית המשפט המחוזי מיום 4.6.20 יוארך לתקופה נוספת בת 6 חודשים, אשר בסיומה, קרי- 1.1.22 הצו יפקע.

יצוין כי מתנהל הליך פלילי כנגד הנתבע (מעשה פלילי כנגד התובעת) במסגרת ת"פ 33966-11-20. עיון במערכת "נט המשפט" מעלה כי ביום 1.3.22 התקיים דיון, והתיק ממתין למתן החלטה.

בנסיבות אלו, אינני מוצאת כי פקעה זכותה למזונות של האישה. סבורני כי במצב דברים זה, בכל הנוגע לסוגיית קיומה של חובת הריתוק, התובעת הוכיחה מניעה מוצדקת על פי הדין השרעי.

אין בידי לקבל טענות הנתבע לפיהן האישה מורדת (סעיף 10 לתגובת הנתבע מיום 30.7.17. ראו גם: סעיף 6 לבקשה מיום 13.8.20). לא הוכח בפני כלל וכלל שהאישה הינה אישה מורדת. כידוע, הכרזה על אישה כמורדת נעשית רק כשמוגשת תביעה מתאימה בעניין זה לבית הדין השרעי ובמסגרתה קובע בית הדין השרעי כי אכן מדובר באישה מורדת, ורק אז מאבדת התובעת את זכאותה למזונות אישה (ראו: תלה"מ (נצ') 41878-01-20 ע.ו נ' ג.מ.ו [פורסם בנבו] (19.2.21)). בענייננו הנתבע לא הגיש תביעה מתאימה בעניין זה. אי לכך, טענות אלו של הנתבע- נדחות.

בנוסף, בית הדין השרעי הנכבד, בפסק דינו מיום 10.8.20, פסק את מלוא המוהר לאישה בהתאם לדו"ח הבוררים שהוגש. משמעות הדבר שהתובעת מילאה אחר חובותיה במהלך הנישואין כלפי בעלה. מאחר והמוהר הינו זכות יסוד של האישה, רק אשמה כבדה מצד האישה תוכל לפגוע בשיעורו. ולפיכך, למרות שבית הדין אינו מתערב בחלק של פסק הבוררים הנוגע לעניין סיום קשר הנישואין, הרי שהוא לא יהסס להתערב בחלק הפסק הנוגע למוהר, אם מצא כי הבוררים פגעו בזכות זו של האישה ללא הצדקה (ראו: תלה"מ (נצ') 41878-01-20 ע.ו נ' ג.מ.ו [פורסם בנבו] (19.2.21).

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת זכאית למזונותיה החל מיום הגשת התביעה (ביום 6.7.17) ועד לגירושי הצדדים (בפסק הדין מיום 10.8.20).

יצוין כי האישה קיבלה מזונות לאחר הגירושין בפסק דינו של בית הדין השרעי הנכבד מיום 6.12.20 (צורף לבקשת התובעת מיום 9.12.20). ועל כן הדיון במזונות העדה במסגרת פסק דין זה- מתייתר.

לעניין שיעור המזונות: בתביעת המזונות מיום 6.7.17 עתרה התובעת לפסוק לה מזונות בסך של 4,300 ₪ לחודש לפי הפירוט: מזון, ביגוד, טיפוח והנעלה סך של 1,000 ₪ וסך של 3,300 ₪ בגין דמי טיפול מיוחדים בקטין עם צרכים מיוחדים וטיפולים אחרים, וסך של 1,800 ₪ בגין הוצאות הבית: חשמל, ארנונה, מים, ועד בית וכו' (סעיף 10 לתביעה). לתביעתה לא צירפה התובעת אסמכתאות המעידות על ההוצאות כפי שפורטו. בבקשתה מיום 2.4.19 עתרה התובעת לחייב את הנתבע במזונותיה ומדורה מיום הגשת התביעה, לפי הפירוט כדלקמן: מזון, ביגוד והנעלה סך של 1,700 ₪, טיפוח וטיפולים אחרים סך של 1,300 ₪. בנוסף, הוצאות בגין ארנונה והוצאות שוטפות של הדירה בסך של 2,000 ₪. גם לבקשתה זו לא צורפו אסמכתאות לתמיכה בהוצאות כפי שפורטו. בבקשתה מיום 22.10.20 עתרה התובעת לחייב את הנתבע במזונות מיום הגשת התביעה ועד לגירושין בפועל (סעיף 6) וחזרה על פירוט הסכומים כאמור בבקשתה מיום 2.4.19, כמפורט לעיל. גם לבקשתה זו לא צורפו אסמכתאות לתמיכה בהוצאות התובעת. בבקשתה מיום 9.12.20 עתרה התובעת לחייב את הנתבע במזונות מיום הגשת התביעה ועד לגירושין בפועל (סעיף 6) וחזרה על פירוט הסכומים כאמור בבקשותיה מיום 2.4.19, ומיום 22.10.20, כמפורט לעיל. גם לבקשתה זו לא צורפו אסמכתאות לתמיכה בהוצאות התובעת. משכך, לא הונחו בפני בית המשפט כל אסמכתאות המעידות על הוצאות התובעת.

לעניין מצבה הכלכלי של התובעת: התובעת טענה בכתב התביעה שהיא עבדה בניקיון. כך, בסעיף 13 לתביעת המזונות צוין כי: "התובעת לאחרונה החלה לעבוד בניקיון בתים ומשרדים, ומשתכרת ממש פרוטות…". לכתב התביעה צורפו 3 תלושי שכר של התובעת (נספח "ה") כדלקמן:

תלוש שכר בגין חודש 4/17 מחברת "XXX בע"מ" ממנו עולה כי התובעת השתכרה בחודש זה סך של 1,508 ₪ נטו.

תלוש שכר בגין חודש 5/17 מחברת "XXX שירותי ניקיון בע"מ" ממנו עולה כי התובעת השתכרה סך של 1,760 ₪ נטו.

תלוש שכר נוסף שאינו קריא מחברת "XXX בע"מ" ממנו עולה כי התובעת השתכרה סך של 3,675 ₪ נטו.

מלבד תלושים אלו, לא הוגשו לבית המשפט אסמכתאות המעידות על הכנסותיה של התובעת. יחד עם זאת, מהתלושים שהוגשו עלה כי לתובעת יש יכולת השתכרות.

בסעיף 12 א' 1 לסיכומי התובעת מיום 29.12.19 לפיהם התובעת: "…למדה ועברה קורסי הכשרה מקצועית רבים בהצלחה…". בסעיף צוין כי צורפו תעודות מסומן 3, אולם לסיכומים לא צורפו התעודות. משכך, לא הובהר אילו קורסי הכשרה מקצועית עברה התובעת.

הנתבע צירף להודעתו מיום 10.8.17 מסמכים מהמוסד לביטוח לאומי מהם עלו נתונים אודות התובעת כדלקמן:

התובעת זכאית לקצבת שארים החל מחודש 6/10 בסך חודשי של 1,734 ₪ נכון לחודש 2/11 (ראו אישור מהמל"ל בדבר שינויים בקצבת שאירים).

על פי אישור על זכאות לקצבה בשנת 2014 קיבלה התובעת סך של 1,838 ₪ עבור קצבת שאירים.

אמנם אין בפניי אסמכתאות עדכניות לעניין קצבת השאירים, אולם אינני סבורה שהזכאות בוטלה.

למעשה התובעת לא הציגה בפני בית המשפט אסמכתאות המעידות על הקצבאות שהיא מקבלת מן המל"ל, והיה זה הנתבע אשר הציג אסמכתאות בעניין זה, אם כי לא עדכניות.

לעניין מצבו הכלכלי של הנתבע: בתגובתו מיום 30.7.17 טען הנתבע כי בעבר היה XXX מצליח בעל חברה (XXX בע"מ) אולם הוא שקע בחובות וכיום הוא עובד כשכיר בחברת XXX. לתגובתו צירף הנתבע את המסמכים כדלקמן:

תלושי שכר בגין עבודתו בחברת XXX בחודשים 1-6/17 מהם עלה כי הנתבע השתכר בחודשים אלו סך של 5,000 ₪ נטו לחודש- סומן נ/7.

אישור ממע"מ מיום 28.7.17 ממנו עולה כי תיקו של הנתבע סווג כתיק לא פעיל החל מיום 1.11.14- סומן נ/8.

דוח תיקים לחייב מרוכז נכון ליום 26.7.17 ממנו עלה כי סה"כ חובותיו של הנתבע עמדו ע"ס 303,248.45 ₪- נ/10.

דוח תיקים לחייב מרוכז לחברה XXX בע"מ נכון ליום 26.7.17 ממנו עלה כי לחברה נצברו חובות ע"ס 356,295.88 ₪- נ/11. לטענת הנתבע (סעיף 11 ג' לתגובה) הנתבע ערב לחובות החברה.

חובות בגין ארנונה על בית המגורים בXXX- נ/12.

חובות לחברת "XXX"- סומן נ/13.

הוצאות חודשיות גבוהות בגין חשמל ומים- סומנו נ/14 ו-נ/15.

יצוין כי בתגובתו מיום 26.11.20 טען הנתבע שמצבו הכלכלי קשה (סעיף 13) אולם הנתבע לא הגיש לבית המשפט אסמכתאות עדכניות לעניין מצבו הכלכלי.

כידוע, הלכה פסוקה היא, כי תביעת מזונות כמוה כתביעה כספית אחרת, ויש לבססה היטב ולהוכיחה כיאות (ע"א 130/85 כהן נ' כהן, פ"ד מ(1) 9). בענייננו, התובעת לא עשתה כן. אי לכך, יש לפסוק על דרך האומדנא.

בהיעדר כל ראיה לצרכיה של האישה (כאמור, האישה לא צירפה כל ראיות לעניין צרכיה), נוכח יכולת השתכרותה (כמפורט לעיל), וכן נוכח מגוריה בדירה (ומשכך לא היו לה הוצאות מדור בתקופה הרלבנטית) כמו גם בהתחשב במצבו הכלכלי של הנתבע (כפי שהוצג בפניי, לפי הפירוט לעיל) אני מעמידה את מזונות האישה על דרך האומדנא על סך של 500 ₪ לחודש החל ממועד הגשת התביעה (7/17) ועד מועד הגירושין (8/20), 37 חודשים, סה"כ: 18,500 ₪, אשר ישולמו על ידי הנתבע לידי התובעת תוך 60 יום, שאם לא כן, יישא הסך האמור הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זה ועד לתשלום המלא בפועל.

אחרית דבר:

בטרם חתימה, ייאמר כי לא נעלמו מעיני טענותיהם הנוספות של הצדדים. לא מצאתי לנכון לפרט את מלוא הטענות שהועלו על ידי הצדדים, שכן לטעמי, יש די במה שפורט לעיל, כדי לבסס את המסקנות המשפטיות והתוצאות אליהן הגעתי.

לאור כל האמור והמפורט, הנני קובעת כדלקמן:

התביעה להצהרת אבהות- נדחית, בשל הטעמים אשר פורטו בפסק הדין. כפועל יוצא מכך, תביעת הקטין למזונות נדחית אף היא.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 18,500 ₪ בגין מזונות אישה. הסך ישולם לידי התובעת תוך 60 יום, שאם לא כן, יישא הסך האמור הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זה ועד לתשלום המלא בפועל.

בנסיבות, ולאור ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה, תיקוני עריכה והגהה.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.

ניתן היום, ל' אדר א' תשפ"ב, 03 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.