בפני
כבוד השופטת הילה גורביץ עובדיה
בעניין:
התובעת:
ה.א. ת”ז ——– (ילידת xx.xx.04)
א.א. ת”ז ——– (יליד xx.xx.14)
ב.א. ת”ז ——– (ילידת xx.xx.14)
מ.א. ת”ז ——–
ע”י ב”כ עוה”ד אקלו בירו
נגד
הנתבע:
ג.א. ת”ז ——–
ע”י ב”כ עוה”ד שגיא לגסה
פסק דין
בפניי תביעת מזונות ומדור קטינים.
רקע והצדדים:
הצדדים יהודים נישאו זל”ז באתיופיה בשנת 1994 ועלו לישראל ביום 24.11.2007. התובעת בת כ-44 שנים והנתבע בן כ-63 שנים.
במהלך נישואיהם נולדו לצדדים 5 ילדים, מהם כיום 3 קטינים: ט.א. ילידת xx.xx.1996, ט.מ.א. יליד xx.xx.1999, ה.א. ילידת xx.xx.2004, א.א. יליד xx.xx.2014 וב.א. ילידת xx.xx.2014.
יחסי הצדדים עלו על שרטון לאחר לידת התאומים ב’ ו-א’ אך הם המשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת עד לחודש 11/20 עת עזב הנתבעת את הדירה בה התגוררו הצדדים.
הצדדים התגרשו זמ”ז ביום 6.12.20 בבית הדין הרבני בחיפה. קדמו לגירושין ניסיונות לשלום בית שלא צלחו.
ביום 7.11.2019 הגישה התובעת תובענה לפסיקת מזונות ומדור הקטינים לאחר שהליך יישוב סכסוך שהתנהל בין הצדדים נסגר. בד בבד הגישה התובעת בקשה לפסיקת מזונות הקטינים. הצדדים, שבאותה עת היו פרודים, המשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת.
ביום 8.2.19 ניתנה החלטתי בבקשה לפסיקת מזונות זמניים. נקבע כי כל עוד מתגוררים הצדדים תחת קורת-גג אחת, נוכח המחלוקת בין הצדדים אשר לנטל בו נושא כל אחד מהם בהוצאות הבית השוטפות ובהוצאות הקטינים, חויב הנתבע לשלם על חשבון מזונות זמניים ומדור סך 1,500 ₪ לחודש עבור מזונותיהם של הקטינים א’ ו-ב’. החיוב תחילתו במועד הגשת התביעה למזונות. עוד קבעתי כי שני ההורים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך החריגות וכן בהוצאות הבריאות החריגות העולות על 100 ₪ ושאינן מכוסות על ידי קופת החולים או הביטוח הרפואי עבור הקטינים. אשר לקטינה ה’ ולבן הבגיר טמ’ נקבע כי הצדדים יישאו בהוצאותיהם בחלקים שווים. אשר למדור, נקבע כי כל עוד הצדדים מתגוררים תחת קורת גג אחת, יישאו הצדדים בהוצאות המדור ואחזקתו, בהיקף שהיה נהוג עובר לקרע.
מועד הקרע נקבע ביום 5.6.2019 – ראו עמוד 2 שורה 38 לפרוטוקול.
ביום 1.11.2020 הליך תלה”מ 16870-11-19, אושר הסכם ממון שנחתם בין הצדדים וניתן לו תוקף של פס”ד. על פי ההסכם, התובעת רכשה את חלקו של הנתבע בדירה תמורת סך 460,000 ₪ בקיזוז יתרת המשכנתא ללא המענק, בקיזוז סך 22,730 ₪ המהווים תשלומי איזון לפי חוות דעת האקטואר שטרנפלד מיום 17.6.20.
בתביעת המזונות והמשמורת הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת הוגש תצהירה ת/1 ומטעם הנתבע הוגש תצהירו נ/1 ותצהיר משלים נ/2. חקירות הצדדים על תצהיריהם התקיימו ביום 25.11.2020.
לאחר מועד זה הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני לפיו טרם הגשת סיכומיהם בסוגית המזונות והמשמורת, יתבקש תסקיר משלים.
בהמשך, הגיעו הצדדים להסכמות בעניין המשמורת וזמני השהות. ביום 3.11.2021 ניתן פסק דין כפי הסכמת הצדדים (תלה”מ 16890-11-19, תלה”מ 65457-12-19). נפסק כי משמורת הקטינים תהא אצל התובעת וזמני השהות יהיו בימים שני ורביעי באמצע השבוע ללא לינה, ובכל סופ”ש שני מבית התובעת בשעה 14:00 ועד שעה לאחר צאת השבת. יוער כי התביעות הוגשו ונִדונו בטרם הותקנו תקנות בית המשפט לענייני משפחה, סדרי דין, תשפ”א-2020 אשר מפנות לאחריות הורית. ראו לעניין זה עמ”ש (תל- אביב יפו) 13008-02-21 א’ ק’ נ’ מ’ ע’ ק’ מיום 18.5.21).
לאחר פסה”ד הנ”ל, הוגשו סיכומי הצדדים.
טענות הצדדים:
לטענת התובעת בשנת 2010 רכשו הצדדים דירה שמומנה, בין היתר, בהלוואה המובטחת במשכנתא. הזכויות על הדירה נרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים. נטען כי ההחזר החודשי של המשכנתא עמד על סך 213 ₪ לחודש. עוד נטען כי חלה הדרדרות ביחסי הצדדים לאחר הולדת התאומים א’ וב’ שאז, לטענת התובעת, טס הנתבע לאתיופיה לתקופה של חודש ימים והתובעת נותרה לבדה לטפל בתאומים. לטענתה גם לאחר ששב הנתבע ארצה הוא לא סייע לתובעת לטפל בקטינים. עוד נטען כי הצדדים לא מקיימים יחסי אישות מאחר והנתבע סובל מהעדר כח גברא. נטען כי הנתבע החל לקנא לתובעת ולהצר את צעדיה והיא הבינה כי אין סיכוי לשיקום יחסיהם וגמרה בליבה להתגרש, התובעת יצאה מהחשבון המשותף ופתחה חשבון על שמה. בהמשך עשה כן גם הנתבע. נטען כי הנתבע שילם את המזונות הזמניים השוטפים אך לא את המחציות עבור הקטינה ה’. התובעת עתרה לתשלום סך 1,350 ₪ לחודש עבור מזונות הקטינים א’, ב’ וה’, כשסכום זה מורכב מסך 1,000 ₪ בגין מזון וכלכלה של כל אחד מהקטינים א’ וב’ וסך 900 ₪ עבור הקטינה ה’, 150 ₪ בגין ביגוד והנעלה לכל אחד, 100 ₪ בגין נסיעות של כל אחד, 100 ₪ בגין תשלומי אינטרנט, כבלים וטלפון של כל אחד מהקטינים וסך 100 ₪ בגין מוצרי היגיינה וטיפוח עבור ה’. עוד עתרה התובעת לתשלום מזונות הבן טמ’ בסך 900 ₪ למשך שירותו הצבאי, חובה. נטען כי כל נטל הגידול על כתפי התובעת מאחר והאב אינו מקיים את זמני השהות באופן קבוע והם כוללים לינה אחת לשבועיים בלבד.
נטען כי התובעת עבדה במשרה חלקית בעבודות ניקיון והשתכרה סך 3,220 ₪ עד לפיטוריה ביום 10.7.21. כיום היא עובדת בחברת “—–” ושכרה החודשי סך 3,200 ₪ נוסף על כך התובעת מקבלת קצבת נכות סך 3,778 ₪.
נטען כי הנתבע עובד בחברת “—-” ומשתכר סך 5,800 ₪ לחודש. ורכש מהכספים ששילמה לו עבור חלקו בדירה (421,061 ₪, סעיף 36 לתצהירה), דירה בת 3 חדרים.
אשר להוצאות, התובעת פרטה רשימת הוצאות שמקומן היה בתביעה הרכושית. ביחס להוצאות הקטינים נטען כי התובעת נושאת בכל הוצאות החינוך של הקטינים ובשכר לימוד הקטינה ה’, לבית הספר תיכון לאומנויות (בתביעה נטען סך 3,000 ₪ בסיכומים נטען 4,000 ₪), רכשה עבורה מצלמה מקצועית תמורת סך 2,940 ₪. נטען קיים חוב לבית הספר על סך 3,875 ₪. עוד נטען כי התובעת נושאת בתשלום למועדונית עבור הקטינים א’ וב’ סך 730 ₪ לחודש, טלפון של בני המשפחה סך 150 ₪ לחודש, אחזקת המדור והוצאות מדור. נטען כי טרם הפרדה, נשא הנתבע בתשלום סך 250 ₪ עבור המשכנתא, מחצית ארנונה ומחצית חשמל בלבד משך מספר חודשים ולאחר ההחלטה בדבר מזונות זמניים שילם גם את הסך שנפסק שם, 1,500 ₪ כיום לאחר שהתובעת רכשה את חלקו של הנתבע בדירה, היא נושאת בהחזר משכנתא חודשי סך 1,734 ₪ לחודש ובכל צרכי הקטינים, לרבות הוצאות החינוך של 3 הקטינים והוצאות אחזקת מדור.
הנתבע הכחיש טענות התובעת. נטען כי על אף שהתובעת גמרה בליבה להיפרד ממנו מאחר ורקמה יחסים עם אחר עת שהה באתיופיה, הוא נותר להתגורר עמה תחת קורת גג אחת ונשא יחד עמה בנטל ההוצאות המשותפות והשוטפות של הבית. הנתבע אישר כי הצדדים נפרדו ולא קיימו יחסי אישות מזה כשנתיים קודם לכן וציין כי התובעת חולה במחלה מדבקת חשוכת מרפא אשר מסכנת אותו. הנתבע טען כי התובעת פתחה חשבון נפרד, הפקידה אליו את משכורתה ומהחשבון המשותף אליו הופקדה משכורתו שולמה המשכנתא, חלק מהוצאות השוטפות של הבית וגם אינטרנט ונייד של הילדים. עוד טען כי נשא לבדו בתשלומי ארנונה, חשמל, מים, גז ועד בית וחלק עם התובעת את הוצאות החינוך. נטען כי אמנם התובעת רכשה מצלמה לקטינה אך הוא רכש עבורה מכשיר סלולרי בעלות 1,500 ₪. הנתבע טען כי כאשר התגוררו תחת קורת גג אחת הוא בילה רבות עם הקטינים. לטענתו, לא ניתן ללמוד מהראיות שהובאו על ידי התובעת אשר להוצאות הקטינים. אשר למצב כיום נטען כי הנתבע מוציא ומביא את הקטינים ממסגרת החינוך, הילדים הגדולים מגיעים שוהים אצלו באופן חופשי, ולנים ועל אף הקשיים הוא עושה מאמצים להיות שותף פעיל, הוא מגיע לכל הפגישות, אספות הורים הקשורים לקטינים והוא מספק את צרכיהם. נטען כי הוא שילם את המזונות הזמניים על אף שהצדדים התגוררו תחת קורת-גג אחת במועד ההחלטה.
הנתבע טען כי מעבודתו בחברת “—-” הוא משתכר סך 5,700 ₪ לחודש, שכר שלא השתנה שנים רבות ומיצה פוטנציאל השתכרותו. הנתבע אישר כי רכש דירה מהתמורה שקיבל ממכירת חלקו לנתבעת וציין כי הסכים לדחות את פירוק השיתוף בדירה כך שתישאר למגורי התובעת עם הקטינים עד הגיע הקטינים לגיל 18, אולם התובעת סירבה.
אשר לתובעת נטען כי התובעת אישה צעירה ובריאה שאינה מנצלת את פוטנציאל השתכרותה, שכרה סך 3,900 ₪ לחודש ולעיתים 4,700 ₪ לחודש ונוסף על כך היא מקבלת קִצבת נכות כך שהכנסתה החודשית כ-7,000 ₪ נטו וגם קִצבת ילדים ובבעלותה דירה. בהתייחס להוצאות נטען כי לנתבע החזר חודשי בגין המשכנתא על סך 1,650 ₪ וביטוח על סך 250 ₪ והוצאות מדור על סך 1,255 ₪ מידי חודש. עוד נטען כי הוא רוכש עבור הקטינים אוכל.
התשתית המשפטית והדין החל:
המקור הנורמטיבי לקביעת היקף חיובו של אדם במזונות ילדיו הקטינים קבוע בהוראת סעיף 3 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי”ט-1959 הקובעת:
“(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.
(ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה”.
הצדדים יהודים ועל כן הדין האישי החל הוא הדין העברי.
הדין העברי מחלק את מקור החיוב במזונות קטינים ובהתאמה את היקפו, לשלוש תקופות לפי גיל הקטין.
התקופה הראשונה – חיוב בקטני קטינים עד גיל 6. חיוב זה עצמאי ומוחלט ואינו תלוי בהכנסות האֵם או במצבו הכלכלי של האב או הקטין.
התקופה השנייה, גילאי 6-15, החיוב הוא מכוח תקנת חכמים.
התקופה השלישית מגיל 15 שנים ועד 18 שנים, שאז החיוב הוא מדין צדקה וחל על ההורים באופן שווה. ראו ע”א 166/66 גודלמן נ’ גולדמן פד”י כ (2) 533, 536, ע”א 591/81 פורטוגז נ’ פורטוגז, פד”י לו (3) 449, 457 וכן בע”מ 919/15 בע”מ 1709/15 פלוני נ’ פלונית, מיום 19.07.2017.
בפסה”ד בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית מיום 19.07.2017 נפסק כי יש לפרש את היקף החיוב מכוח תקנת חכמים כפי היקף החיוב שמדין צדקה, היינו דין שווה על שני ההורים בחלוקה הוגנת ושוויונית תוך הבטחת טובת הקטין. ראו השופט פוגלמן פסקה 77 סייפא לפסק הדין. נפסק שם פה אחד בסעיף 3 לפסה”ד הנ”ל כי:
“הוחלט פה אחד כאמור בחוות דעתו של השופט ע’ פוגלמן. בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה. יישום עקרון זה במקרה הטיפוסי של משמורת פיזית משותפת, ייעשה ברוח העקרונות האמורים בפסקה 61 לחוות דעתה של השופטת ד’ ברק-ארז, כברירת מחדל שניתן לסטות ממנה. בצד האמור, על בית המשפט לענייני משפחה להפעיל את שיקול דעתו בנסיבות כל מקרה ומקרה”.
דיון והכרעה:
לשם הכרעה בתביעת מזונות יש ראשית לדון בצרכי הקטינים, ביכולות ההורים וביחס ההכנסות ביניהם. עוד יש לבחון את זמני השהות שכן הם מהווים נשיאה “בעין” של מזונות, את חלוקת האחריות ההורית הכללית בין ההורים, את הנטל שכל אחד נוטל על עצמו ואת שאר נסיבות העניין.
צרכי הקטינים. ומה הוא הסכום שיש בו לספק צרכי הקטינים? נפסק כי על ההורים לספק לילדיהם את רמת החיים אליה הורגלו. ראו רע”א 324/88 אדר נ’ אדר, פד”י מב (3) 347, 351:
“הלכה בידינו כי, מצד הדין, חייב האב לספק לילדיו הקטינים מזונות לפי צרכיהם ההכרחיים, ומדין צדקה חייב האב לספק לילדיו את האמצעים הדרושים לשם קיום רמת החיים אשר הם הורגלו אליה או שהם ראויים לה. החובה מדין צדקה ושיעורה של חובה זו תלויה ביכולתו של האב (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן עג. סעיף ו; שו”ע, יורה דעה, סימן רנ”א , סעיף ד; וראה ע”א 591/81 פד”י לו(3) 449; ע”א 469/84 פד”י לט (3) 197; ע”א 210/82 פד”י לח (2) 14”.
מעיון בקבלות / האסמכתאות המעטות שצירפה התובעת, עלה כי רוב האסמכתאות שצורפו הן מתקופה בה הצדדים התגוררו תחת קורת-גג אחת (2020), מרביתן הוצאות חינוך, תיקונים בבית ורכישת מכשירי חשמל לדירה בה התגוררו הצדדים. צורפו גם קבלות של רכישת מזון ומספר מועט של קבלות עבור רכישת ביגוד והנעלה. אין במיעוט האסמכתאות שצורפו להעיד על צרכי הקטינים, לא כל שכן בסכומים להם טוענת התובעת. יוער כי מהאסמכתאות עלה כי בניגוד לטענת התובעת, באותה עת ההוצאות שולמו מהחשבון המשותף ולא מהחשבון שפתחה על שמה בלבד.
משמעות הדבר הוא כי התובעת לא הוכיחה את גובה צרכי הקטינים להם עתרה.
דא עקא, גם הנתבע לא עשה כן. טענותיו כי רכש מוצרים ומצרכים עבור הקטינים וגם רכש מכשיר סלולרי לביתו ה’, לא נתמכו באסמכתאות. למעט קבלות ספורות עבור רכישת מזון לא צרף הנתבע דבר.
טענתו כי “לא נהג לשמור קבלות והוצאות כדי להוכיח את עצמי, המחויבות שלי ולמשפחתי ולילד(ד)י(י) קודם לכל ובעיק(ר), לכן אני לא רואה צורך לשמור קבלות…” (הטעויות במקור) אינה יכולה לעמוד. למצער ממועד הגשת התביעה, ידע הנתבע כי יהא עליו לשמור אסמכתאות להוכחת טענותיו, ולא רק קבלות מהתקופה בה התגוררו הצדדים במשותף כפי שעשה בפועל. בחקירתו, כאשר התבקש לפרט הוצאותיו עבר הקטינים – לא ידע לפרט. הנתבע העיד כי רכש לקטינים נעליים וחפצים, כי הוא מקלח את הקטינים, אוסף את בגדיהם ומכין ארוחות, אך כשנשאל לגבי “זום” בתקופת הקורונה העיד כי הילדים הגדולים עוזרים. ראו עדותו בעמוד 23 שורות 1-21.
תביעת מזונות היא תביעה כספית שיש להוכיח ככל תביעה אחרת. כאשר העובדות אינן שלמות והראיות אינן מאפשרות קביעת ממצאים ברורים, בית המשפט יאמוד את הצרכים על פי נִסיון החיים של השופט היושב בדין. ראו: ע”א 680/82 נחום נ’ נחום, פ”ד לז(4)667; ע”א 687/83 מזור נ’ מזור, פ”ד לח(3) 29, 33; ע”א 130/85 ניסים סבן כהן נ’ שמעון כהן, פ”ד מ(1) 69; ע”א 93/85 שגב נ’ שגב, פ”ד לט(3)822, 825, 828 ועוד.
במקרה דנן, גיל 3 הקטינים מעל 6 שנים. על כן, אין צורך להפריד בין צרכים הכרחיים (בהם נושא אב לבדו עד גיל 6) ובין צרכים שאינם הכרחיים. ראו בהקשר זה רמ”ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ נ’ א.נ, סעיף 10 לפסק הדין מיום 25.10.2018. לקטינה ה’ ימלאו 18 שנים בעוד כחודש וחצי.
נפסק כי צרכי סף מינימליים לקטין הוא סך 1,300-1,700 ₪ כולל הוצאת מדור אך לא מדור. ראו עמ”ש 46291-01-16 פלונית נ’ פלוני, מיום 9.10.17; עמ”ש 44496-10-20 א. נ’ ב., מיום 11.8.20. סכומים אלו נקבעו לאחר שנלקחו בחשבון התמורות הרבות במהלך השנים, עליית מחירים, שינוים בשכר, שכר המינימום וכיוצ”ב.
יוער כי הסכומים הנ”ל נמוכים מסכומים שנפסקו עבור צרכי קטין החולק זמנו בין שני הוריו ומתגורר בשני בתים, הם עולים על צרכי קטין המתגורר בבית אחד וזאת בשל הכפילות הנדרשת, מטבע הדברים, של חלק מהוצאותיו וצרכיו. לעניין חלוקת זמני שהות בין 2 ההורים 2 משמעויות: האחת, לעניין גובה הצרכים של הקטין, שכן צרכי קטין המתגורר בשני בתים גבוהים מצרכי קטין אשר לוֹ בית אחד; והשנייה, לעניין יחס נשיאת כל אחד מההורים בצרכי הקטין. ראו לעניין זה עמ”ש 28488-09-19 ר’ ב’ נ’ ה’ ב’,מיום 12.3.2020 וגם רמ”ש 59188-10-18 שאוזכר לעיל. בפסק הדין שם הוערכו הוצאות הקטין המתגורר בשני בתים בסך 2,250 ₪ לחודש. עוד ראו עמ”ש 21704-03-18 א.ו. נ’ א.ו. סעיף 12 לפסה”ד מיום 11.06.2019. כך או כך, יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. ראו עמ”ש (ת”א) 1180-05-14 א.א. נ’ מ.א., מיום 26.3.2015, עמוד 4 השופט שוחט:
“הסכומים עליהם הועמדו הצרכים ההכרחיים לא נקבעו על בסיס מחקרי או כלכלי כלשהו… ומהווים חזקה שניתנת לסתירה בהתקיים נסיבות מיוחדות/חריגות בהקשר לתא המשפחתי הספציפי והקטינים במסגרתו, שעניינם עומד לדיון. ייתכנו בהחלט מקרים בהם מוכח (והנטל על מי שטוען זאת), כי הצרכים ההכרחיים של משק הבית שעניינו עומד לדיון נמוכים יותר מהסכומים שנקבעו ככאלה, מה שמשפיע על גובה צרכי הקטנים כלפי מטה…”
במקרה דנן הצדדים לא טענו כי מדובר בקטינים בעלי צרכים מיוחדים או אחרים או כי רמת החיים להם הורגלו היא גבוהה מהממוצע. למעשה ההיפך הוא הנכון, התובעת העריכה צרכי כל אחד מהקטינים בסך 1,350 ₪ – על הצד הנמוך של מנעד פסיקת המזונות.
נוסף על כך, אין מדובר בקטינים המתגוררים בשני בתים או מקיימים זמני שהות רחבים עם האב. טענת האב כי הילדים הגדולים מגיעים לביתו באופן חופשי, שוהים אצלו ולנים אצלו אין בה לשנות, למעט אולי אם הייתה מוכחת הטענה ביחס לקטינה ה’, אך הטענה לא הוכחה.
הקטינים שוהים אצל האב, פעמיים בשבוע ללא לינה ואחת לשבועיים ללינה עד מוצ”ש.
בסעיף 21 לסיכומיו טען הנתבע כי בפועל מי שמטפל בקטינים, מוציאם מהמסגרות, מאכילם ומקלחם, הם אחיהם הגדולים יותר. טענה זו לא הוכחה מה גם שאין בה לשנות לעניין סכום הצרכים, למעט אולי אם היה נתבע רכיב דמי טיפול –שלא נתבע ואינו רלוונטי בהליך כאן.
בהעדר הוכחה, ועל פי נִסיוני והתרשמותי מרמת החיים לה הורגלו הקטינים, אני אומדת צרכי הקטינים על הצד הנמוך, סך 1,300 ₪ לחודש כולל הוצאות מדור ולא כולל מדור.
מתוך סכום זה, אני מעריכה את הצרכים תלויי השהות סך 1,000 ₪ לחודש ואת הצרכים שאינם תלויי שהות סך 300 ₪ לחודש.
יכולתם הכלכלית של ההורים.
התובעת, העידה כי משנת 2017 ועד לפיטוריה, היא עבדה בניקיון במזנון 4 שעות ביום 5 ימים בשבוע. ראו עמוד 11 שורות 30-35. התובעת הגישה תלושי שכר חלקיים בלבד. על פי תלושי שכרה בחברת “—-” עמד שכרה על סך 3,227 ₪ נטו לחודשים 4/18- 9/18, בחברת “—-” לחודשים 5-6/19 ולחודשים 11/19-9/20 שכרה היה סך 3,258 ₪ נטו ובחברת “—-” לפי תלושי שכר לחודשים 8/21-10/21 היה שכרה סך 2,916 ₪ נטו. נוסף על כך מקבלת התובעת קִצבת ביטוח לאומי, סך 3,758 ₪ לחודש (זכות לקצבה היא משנת 2009. ראו עמוד 13 שורות 13-14). עוד מקבלת התובעת קִצבת ילדים סך 383 ₪ – כפי עלה מדפי החשבון (נספח י’ לסיכומיה).
בבעלות התובעת דירה, וזאת לאחר שרכשה מאת הנתבע את חלקו בדירה המשותפת תמורת סך 421,061 ₪. לטענת התובעת, לשם רכישת חלקו של הנתבע היא נטלה מקרובת משפחתה סך 35,000 ₪ (עמוד 13 שורות 32-35 ועמוד 14 שורות 1-2), נטלה מחברתה נ’ סך 10,000 ₪ (עמוד 14 שורות 7-10), מחברות אחרות סך 40,500 ₪ (עמוד 14 שורות 17-18) ויתרת התמורה סך 50,000 ₪ שילמה מתוך מקורותיה לאחר איזון המשאבים. ראו עמוד 17 שורות 28-31. לא נתתי אמון בעדות התובעת בעניין זה. עדותה לא הותירה עלי רושם מהיימן והתובעת גם לא זימנה לעדות אף אחד מאותם צדדי ג’ שנטען כי סייעו לה ברכישת הדירה. הלכה פסוקה היא כי כאשר בעל דין נמנע מלהציג ראיה או להביא עד, יש להניח כי המדובר בראיה או עדות הפועלת לרעתו ותשמש כנגדו. ראו ע”א 465/88 הבנק למימון מסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו ואח’, פד”י מ”ה (4) 651, ע”א 795/99 פרנסואה נ’ פוזיל פד”י נ”ד (3) 107.
אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת החלה להפקיד משכורתה בחשבון משותף בשנת 2017 ורק בנובמבר 2020 הפרידו מגוריהם. הנתבע טען כי הוצאות הבית מומנו בעיקר על ידו והתובעת טוענת הפוך. לאור כי התובעת לא זימנה את צדדי ג’ והתרשמותי מהתובעת, אני נוטה להניח כי חלק מהסכומים הנטענים הם מתוך כספים שצברה התובעת ממשיכות שכרה בתקופה בה ניהלה חשבון בנק נפרד אך הוצאות החיים המשותפים מומנו מהחשבון המשותף. אפנה לכך כי טרוניית התובעת כלפי הנתבע היא כי הצדדים לא נפרדו בעת עלייתם ארצה על מנת שכל אחד מהם יקבל זכאות נפרדת לרכישת דירה, למרות שעדיין חיו חיי משפחה ואף נולדו התאומים.
ראו עמוד 17 שורות 1-17 לעדותה:
“…אמרתי לו שאני חולה והוא בן-אדם בריא – שהוא יקנה דירה לבד ואני אקנה דירה לבד. הוא אמר שהוא יגדל את הילדים שלי כי זה לא מפריע לו. אמרתי לו שאני לא יכולה להיות איתו, שיקנה דירה ואני אקנה דירה ואגור לבד. אני חולה. הוא אמר שזה לא מפריע לי והוא איתי. המשכנו. קנינו דירה. נכנסנו. אחרי הלידה של ה’ נולדו התאומים וגם הם לא נדבקו. הוא בן-אדם בריא, כשאמרתי לו אם הייתי מתגרשת ממנו, הייתי קונה דירה לבד והיו לי חיים טובים ולא הייתה לי משכנתא. עכשיו הוא אומר לי “אם תתגרשי ממני, אספר לכולם ואף אחד לא יתקרב אלייך”. זה יפה? אני לא הלכתי עם גברים אחרים. לא יודעת ממה קיבלתי את המחלה הזאתי. אמרתי לו שאני רוצה להתגרש עכשיו במרכז קליטה….
ש. לבית המשפט: את אומרת שאם היית מתגרשת קודם, כשעליתם לישראל, היית יכולה לקנות דירה לבד בסל קליטה? זה מה שמפריע לך?
ת. נכון”.
אשר להוצאותיה – למעט תשלום עבור המשכנתא, ההוצאות להן טענה התובעת הן הוצאות חינוך חריגות. לא הוכחו הוצאות מעבר למחייה רגילה. התובעת צירפה קבלות עבור ארנונה, חשמל, מים וגז. למעט ארנונה, הקבלות הן מהתקופה בה הצדדים חיו תחת קורת גג אחת. אשר לתשלום המשכנתא, מדפי חשבון התובעת (נספח יב) עלה כי התובעת משלמת החזר משכנתא סך 1,734 ₪ לחודש, (1,484 ₪ משכנתא שנטלה לשם הרכישה וסך 250 ₪ המשכנתא שנטלו הצדדים במקור).
אשר לפוטנציאל ההשתכרות, טען הנתבע כי התובעת אישה צעירה ובריאה שכוחה במותניה, ואינה מנצלת את פוטנציאל השתכרותה. איני סבורה שזהו המצב. התובעת חולה במחלה כרונית, ראו עדותה בעמוד 16 שורות 11-32. מחלתה אינה מאפשרת לתובעת הגדלת הכנסה, לראיה גם לפני הקרע, התובעת עבדה באותה מתכונת. לכן אני דוחה טענתו זו.
זאת ועוד, איני סבורה כי יש להוסיף לשכרה של התובעת את כל גמלת הנכות המשולמת לה על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין מחלתה. גִמלת הנכות משולמת לתובעת בגין לקותה, ונועדה לצרכיה הבריאותיים הנובעים ממחלתה. אין לקִצבה זו כל נפקות לחבות הנתבע לזון את ילדיו הקטינים, אלא אם יוכח כי לאחר מימון צרכיה הבריאותיים של התובעת הנובעים מנכותה, נותרה יתרה . ראו לעניין זה עמ”ש 44496-10-20 א’ נ’ ב’ מיום 11.8.21 וגם תלה”מ 68841-07-20 מ.מ. נ’ נ.מ. סעיף 32 בפסה”ד מיום 31.7.2022, במקרה כאן, לא הוכחו (למעשה כלל לא נטענו) הוצאות בגין נכות אלא שמאחר וסביר להניח כי לתובעת הוצאות בגין מחלתה, איני מוסיפה את כל קצבת הנכות להכנסתה של התובעת, אלא 40%, היינו סך 1,480 ₪ לחודש.
בניגוד על כן ובהמשך לכלל רכושה של התובעת נוסף על שכרה, אני מעמידה את הכנסתה החודשית הממוצעת הפנויה על סך 4,500 ₪ נטו.
אשר לנתבע, הנתבע עובד כ-11 שנים בחברה “—-“. על פי תלושי שכרו לחודשים 12/18- 1/19 שכרו הממוצע הוא סך 5,925 ₪ נטו.
יש להביא בחשבון כי הנתבע עתיד לצאת לפנסיה בעוד כ-4 שנים ואילו התובעת בת 44 ולפניה עוד שנים רבות בשוק העבודה.
בבעלות הנתבע דירה, שנרכשה על ידו מכספי התמורה שקיבל מהתובעת בעת פירוק השיתוף בדירה המשותפת ולאחר איזון המשאבים ובסיוע הלוואה המובטחת במשכנתא. ראו עמוד 13 שורות 19-20. בגין המשכנתא העיד הנתבע כי הוא משלם סך 1,500 ₪ לחודש (ולא כפי שהצהיר בתצהירו). עמוד 19 שורות 17-25. מדפי החשבון ליום 20.4.22 (נספח ד’ לסיכומי הנתבע) עלה כי תשלום המשכנתא החודשי הוא סך 1,640 ₪.
על כן ובהמשך לכלל רכושו של הנתבע נוסף על שכרו, אני מעמידה את הכנסתו החודשית הממוצעת הפנויה על סך 4,000 ₪ נטו לחודש עד פרישתו לפנסיה וממועד זה סך 3,500 ₪.
משמעות הדבר כי יחס הכנסות הצדדים 53% התובעת ו-47% הנתבע ולאחר פרישת הנתבע לפנסיה 56% התובעת ו-44% הנתבע.
זמני השהות – עיקר נטל גידול הקטינים מוטל על כתפי התובעת. האב פוגש את הקטינים פעמיים בשבוע ללא לינה וכל סוף שבוע שני עם לינה אחת. אמנם הנתבע העיד כי עתר למשמורת משותפת מתוך דאגה ואהבתו לילדיו וללא כל קשר לרצונו כי יופחתו מזונותיו. ראו עמוד 20 שורות 3-6. אך מעדותו עלה כי בניגוד לטענותיו בסעיפים 8-12 לתצהירו נ/1, אחריותו ההורית בחיי הקטינים אינה גדולה. בחקירתו, כאשר נשאל האב מדוע לא הגיע לאסיפת הורים של התאומים השיב “אם הייתי יודע הייתי בא”, עמוד 22 שורות 17-26. עוד העיד כי משלם מחציות רק אם נדרש ויש בידו. ראו עמוד 24 שורות 3-4. תשובות אלו אינן תשובות אב מעורב אלא של הורה שנותן את מלוא האחריות ההורית להורה השני. עלה גם כי לא מתקיימים זמני שהות סדירים וייתכן שזמני השהות מצומצמים עוד יותר. לפיכך, אני קובעת כי יחס חלוקת האחריות ההורית וזמני השהות הוא 85% התובעת ו-15% הנתבע. פער זה אין בו להשפיע על יחס הנשיאה בצרכי הקטנים.
לאור המפורט לעיל על האב לשאת סך 611 ₪ לחודש עבור כל אחד מהקטינים ומצאתי בנסיבות כאן להעמיד את הסכום על סך 650 ₪ לחודש.
אשר למדור – על פי ההלכה הפסוקה, הורה חב לשאת במדור בסיסי עבור ילדיו הקטינים. תשלום משכנתא על ידי ההורה המחזיק עיקר הזמן בקטינים אינו פוטר את ההורה השני לשאת במדור ילדיו הקטינים. ראו עמ”ש 555-06-15 פלונית נ’ פלוני מיום 30.12.2015 וגם עמ”ש 28592-05-13 י.נ נ’ י.נ מיום 9.11.14.
נפסק כי חלוקת זמני שהות יכול ותפחית מהוצאות המדור, שכן האב נושא בהוצאות הקטינים כשהם בביתו. ראו עמ”ש 50603-01-14 שאוזכר לעיל; עמ”ש 25027-02-14 פלונים נ’ פלונית מיום 28.12.2014; עמ”ש 23634-05-15 א.פ. נ’ נ.א. מיום 25.2.2016. וגם עמ”ש 65692-11-19 ד.ס. נ’ ל.צ.ס. מיום 22.9.2020. אלא שהקטינים מתגוררים רק בבית האם. זמני השהות המצומצמים ללינה אחת, אחת לשבועיים ועל כן, אין בקיומם כדי לשנות מחיובו של האב במדור הקטינים.
הואיל ומדובר בשלושה קטינים, חלקו של הנתבע במדורם הוא סך 850 ₪ שהם 50% מגובה החזר המשכנתא.
נפסק:
42.1. ממועד פסק הדין ישלם הנתבע למזונות ומדור הקטינים ב, א ו-ה’ סך 930 ₪ עבור כל קטין. התשלום ישולם, באמצעות האֵם ב-10 לכל חודש מראש, עד הגעתם של הקטינים לגיל 18 או סיום לימודי התיכון לפי המאוחר מבין השניים. ממועד זה ובתקופת השירות הצבאי (חובה), שירות הלאומי ושנת שירות, יעמדו דמי המזונות על שליש – כפי גובהם ערב תשלומם. בהתאמה ממועד פסה”ד על האב לשלם עבור מזונות הבן טמ’ סך 310 ₪ לחודש עד לשחרורו משירות חובה.
מעת שהאב יפרוש לפנסיה יעמוד הסכום על סך 850 ₪ עבור כל קטין.
דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד הידוע היום ויעודכן פעם בשנה – במזונות חודש ינואר של כל שנה, ללא הפרשים לתקופות הביניים.
קִצבת הילדים וכל קצבה המשולמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי עבור הקטינים, תשולם לתובעת נוסף למזונות.
42.2. ממועד פסק הדין יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות רפואיות חריגות מכל מין וסוג שהוא ובלבד שסכום ההוצאה עולה על 100 ₪, לרבות רפואת שיניים כולל אורתודנטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/רגשיים, אִבחונים, אבחוני ליקוי למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר איננה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופת חולים, ובכלל זה הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור שהוא, אלא א”כ ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן על-ידי הורה אחד, בלבד שאז רק ההורה המממן זכאי ליהנות מהחזר זה. כל הוצאה רפואית כנ”ל תעשה על יסוד אסמכתא מגורם רלוונטי המאשר את נחיצותה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת מתועדת טרם הוצאת ההוצאה / קבלת הטיפול, על-מנת לאפשר להורה השני לבדוק האמור בתוך 10 ימים מיום משלוח האסמכתא. הוצאות שהוצאו קודם לפסק הדין – על הצד המשלם לשלוח לצד שכנגד הודעה בדואר רשום ואת תוך 21 יום שאם לא כן – יוחזק כמי שוויתר על ההוצאה.
42.3. ממועד פסק דין זה, יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות החינוך כדלקמן: אגרות חינוך, שכר לימוד וכל תשלום אחר הנדרש לתשלום ישירות למערכת החינוכית ו/או למסגרת החינוכית לרבות ועד הורים, וכן מעון, צהרון (ציבורי), חוגים, שיעורי עזר (על-פי המלצת הגורם הרלוונטי) ותנועת נוער, בקיזוז ההטבה שתקבל האֵם מהמל”ל ו/או מהצד השלישי. יובהר כי הצהרון עבור הקטינים ב’ ו-א’ הוא עד סיום כיתה ג’. הצדדים יישאו בעלות של מחזור קייטנה אחת בחופשת הקיץ וכן קייטנה אחת בפסח או סוכות. טרם רישום לקייטנה, על הצדדים להסכים לעלותה של הקייטנה ובהעדר הסכמה התשלום יהא בהתאם לעלות קייטנה עירונית/מתנ”ס. עוד יישאו הצדדים בחלקים שווים בתשלום עבור חוג אחד עבור הקטינה . הוצאת שהוצאו קודם לפסק הדין על הצד המשלם לשלוח לצד שכנגד הודעה בדואר רשום וזאת בתוך 21 יום, שאם לא כן יוחזק כמי שוויתר על ההוצאה.
42.4. שני ההורים יישאו בחלקים שווים בהוצאות לימוד בר מצווה, רכישת תפילין וטלית.
42.5. כל הוצאה חריגה אחרת שלא נכללת לעיל, יישאו בה שני ההורים בחלקים שווים ובלבד ששני ההורים הסכימו להוצאה זו באופן מתועד (לרבות בתקשורת המתועדת).
42.6. הורה אשר יישא בסכום העולה על שיעור חלקו בגין ההוצאות המפורטות לעיל (“ההורה המשלם”) יקבל מהורה השני (“ההורה החייב”) את חלקו בהתאם לאמור לעיל, וזאת בתוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה החייב בתקשורת המתועדת דרישה בצירוף האסמכתא הרלוונטית על התשלום הנדרש, ובתנאי שהמשלוח ייעשה לא יאוחר מחצי שנה לאחר ההוצאה. לחילופין רשאי ההורה החייב להודיע לאם בתקשורת המתועדת בתוך עשרת הימים דלעיל, כי הוא ישלם את חלקו ישירות לגורם נותן השירות.
42.7. כל הודעה ו/או מידע לרבות מסמכים, בכל הקשור לחיובי המזונות, שעל הורה אחד להעביר להורה השני, יועבר באחד מאופני התקשורת הבאים – להלן: “תקשורת מתועדת”: דוא”ל / דואר רשום / תקשורת סלולרית (כגון: WhatsApp), כאשר ההורה השולח איננו מחויב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורטים לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את המידע / המסמכים.
42.8. אשר למזונות עבר, הצדדים ניסו שלום בית מספר פעמים, עתירת התובעת היא למזונות מחודש נובמבר 2020, הבן טמ’ עתיד להשתחרר משירות חובה בחודש דצמבר 2022, לבת ה’ ימלאו 18 שנים בחודש ספטמבר 2022, התובעת רכשה הדירה בחודש נובמבר 2021 ועד אותו מועד המשכנתא שולמה על ידי הנתבע, נוסף על כך, הצדדים הסכימו להשהות פסה”ד בתביעת המזונות לאחר פסה”ד בתביעות המשמורת. לכן, באיזון בין הדברים, אני מעמידה את חוב העבר לא כולל מחציות, עד לפס”ד זה על סך 10,000 ₪. חוב עבר ישולם בתשלומים של 200 ₪ לחודש במצורף למזונות שנפסקו עד לסילוק מלוא החוב.
אין צו להוצאות.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים תיקוני הגה ועריכה.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור ההליך.
ניתן היום, כ”א אב תשפ”ב, 18 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
