לפני
כבוד השופטת רונית גורביץ
מבקשת/משיבה
ת"ז
ע"י ב"כ עוה"ד אורה לישינסקי
נגד
משיב/מבקש
ת"ז
ע"י ב"כ עוה"ד יובל בדיחי
פסק דין
בפני מונחות בקשה לאישור פסק הבוררות (ת"ב 34834-04-20) ובקשה לביטול פסק הבוררות (ת"ב 32378-05-209).
השאלה היא, האם יש להורות על ביטול פסק הבוררות, שניתן על ידי הבוררים הרבנים יצחק כהן ואלון פויכטונגר (להלן: "הרבנים" או "הבוררים") מכוח עילות הביטול המנויות בסעיף 24 (4), (3), (5) – (9) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות").
א- רקע והשתלשלות העניינים:
הצדדים הינם אחים ושכנים המתגוררים יחד בבית משותף, המצוי ברחוב XXX 47, XXX, הידוע כגוש: XXX חלקה: XX, תת חלקה X (להלן: "הנכס").
המדובר בבית משותף, המורכב משלוש תת חלקות : תת חלקה 1 שייכת לה"ה XXX (שאין להם חלק בהליך), וחלקם ברכוש המשותף הינו 2/4, תת חלקה 2 שייכת למבקשת ולה 1/4 חלקים ברכוש המשותף ותת חלקה 3 רשומה בבעלות מדינת ישראל ולה 1/4 חלקים ברכוש המשותף, אשר למעשה שייכת למשיב אך זכויותיו אינן רשומות.
המבקשת גרה בקומת הקרקע והמשיב גר בדירה מעל.
אביהם של הצדדים השתתף בעלות רכישתו של הנכס, ורשם אותו על שם המבקשת, ובתנאי שתינתן זכות לאביה או למי מטעמו לבנות דירה מעל הדירה שתבנה. ברבות הימים בעקבות בקשת האב, בנה המשיב את ביתו מעל ביתה של המבקשת עם כניסה נפרדת.
לטענת המבקשת, בסיום עבודות בניית הבית, ביקשה מהמשיב לשלם את חלקו בסך ההשקעות שהשקיעה בתשתיות היסוד שמימנה מכספה, אך הוא סירב. על רקע מחלוקת זו נוצר סכסוך בין הצדדים.
ביום 31.8.2010 הגיעו הצדדים להסכם פשרה בכתב המסדיר את המחלוקת ביניהם ובו נקבע מפורשות:
"1.הצדדים הגיעו להסדר פשרה מתוך התחשבות והבנות הדדיות על מנת למנוע חילוקיי דעות ומחלוקות לעניין הרכוש המשותף והרכוש הפרטי השייך לכל צד.
2.ראוי לציין ולהדגיש כי, הקומה הראשונה בבית המשותף שייך ל XXX בלבד.
3.למען הסר ספק, שטח החצר ההיקפית מסביב לבית המשותף שייכת לשני הצדדים במשותף ותשמש לצדדים במשותף.
4.הדירה בקומה השנייה בבית המשותף שייך לXXX באופן בלעדי. כמו כן, היסודות, העמודים, הגג, מרתף, חנייה לרכב הנמצאים ברח' XXX.
5. XXX מוותרים על כל תביעה ו/או דרישה ו/או טענה בגין היסודות, העמודים, הגג, מרתף, חנייה לרכב הנמצאים ברח' XXX השייכים לXXX.
…"
(להלן :"הסכם פשרה").
לטענת המבקשת בבקשה לביטול פסק הבוררות, הסכם הפשרה, נחתם גם בנוכחות אחיהם XXX , אביהם ז"ל, וxxx שהינו עו"ד ובן דודם.
בסיכומיה טענה כי מעולם לא חתמה בפני עו"ד XXX כמאמת ובעלה המנוח לא נכח במעמד החתימה על ההסכם.
העתק הסכם הפשרה שעליו חתמה המבקשת, לגרסתה, סומן נספח ד' לבקשה וסומן כמוצג ת/2. העתק זה שצורף על ידה אינו חתום.
לטענת המשיב, חתם על הסכם הפשרה עם תוספות בכתב יד גם בעלה ז"ל של המבקשת.
העתק הסכם הפשרה הקובע, לגרסתו של המשיב, סומן נספח ב' לתצהירו. והוא חתום על ידי הצדדים, אך צורף העתק בלבד ולא הוצג המקור (להלן: "הסכם הפשרה עם תוספת בכתב יד").
ואלו התוספות בכתב יד:
"המרתף שנמצא בשטח הבית של XXX שייך לxxx בלבד.
המרתף הנמצא צמוד לבית של משפחת XXX (החיצוני) שייך לXXXבלבד".
השוני בין ההסכמים, הוא התוספת בכתב יד להסכם הפשרה.
לגרסתו של המשיב, זהו ההסכם שנחתם.
בעוד המבקשת טוענת כי להוספות אין תוקף, שכן אין חתימות לצדן.
לגרסת המבקשת, לאחר פטירת בעלה המנוח נקלעה לקשיים כלכליים, וניסתה לבדוק דרך להגיע אל ליבו של אחיה לצורך תשלום מה שמגיע לה. בעצתו של עו"ד XXX אשר יעץ לה לפנות לדעת תורה בניסיון לגשר על הפערים בינה לבין אחיה, ובהמלצתו של אחיה XXXנקבעה פגישה אצל הרבנים אלון פויכטונגר ויצחק כהן.
לגרסת המשיב, למען שלום בית וסיום המחלוקות בין הצדדים, הסכים לפנות להליך בוררות.
ביום ז' לחודש אייר תשע"ט נחתם שטר הבוררין בו נרשם כדלקמן:
"אנחנו החתומים מטה מקבלים עלינו לקיים ככל שיפסקו עלינו הרבנים הגאונים…בדבר כל הסכסוכים שבינינו והתביעות שיש לכל אחד מאתנו הח"מ על חברו בעניין כספי, וכל הסכסוכים המסתעפים מהעניין הנ"ל והרינו מתחייבים לשלם כל מה שיחייבו …בלא זכות ערעור לפני שום בית משפט בעולם…הרשות בידי הבוררין להוציא פסקי דין ביניים כפי ראות עיניהם ולהוסיף ולשנות ולפרש את פסקי הדין שנתנו.
אנו מוותרים מראש על מתן נימוק כלשהוא לפסק הדין.
אנו מוותרים מראש על הופעת הבורררין לבירור בפני שום מוסד משפטי, ואנו מוחלים מראש על כל תביעת ממון שיכולה להיות לנו עליהם…הבוררים יוכלו…לקבל עדות שלא בפני בע"ד ופטורין מסדרי הדין והראיות".
ביום 13.9.19 ניתן "פסק דין חלקי" לפיו :
"הפשרה: XXX תקבל את כל המרתף וXXX יקבל את כל הגג, החצר תחולק כך : חלק החצר הפונה לכיוון רחוב XXX וכן חלק החצר שמוביל לכניסה למרתף יישאר לשימושה הבלעדי של XXX, חלק החצר שבין דירת הצדדים לדירת ההורים יהיה בשימושו הבלעדי של XXX, מלבד מעבר ברוחב מינימלי צמוד לבניין שיהא בו מעבר ל XXXעל מנת להיכנס לדירתה גם מהצד השני, על מנת למנוע היזק ראייה הצדדים יבנו יחד גדר בגובה אדם".
ביום 2.10.19 ניתנה "החלטת (המשך)" לפיה, "ולאחר ששני הצדדים לא הסכימו עם הצעת הפשרה שביה"ד הציע להם, הצדדים מוזמנים לדיון נוסף, על מנת לבדוק האם הפשרה הובנה דייה, והאם מוצו הניסיונות להסתדר, וזאת טרם מתן החלטה סופית".
ביום 18.11.19 ניתן "פסק דין המשך", שתמציתו חלוקה פיזית בין הצדדים על ידי בניית גדר לחיוב המשיב בתשלום של 12,000 ₪ למבקשת, כדלקמן:
"…ולאחר שניסינו לא מעט לשבת עם הצדדים על כל מיני פשרות שלא עלו בטוב, אשר ע"כ נראה לנו להחליט כדלהלן:
מעיקר הדין החצר שייכת לשני הצדדים שווה בשווה…ואין אפשרות אחרת אלא לעשות חלוקה שתהיה מופרדת על ידי גדר בגובה אדם, מאידך לדירתה של XXX יש שתי כניסות שהיא החזיקה בהם מזה כבר שנים.
אשר ע"כ בהכרח החלוקה תהיה כך: החצר לכיוון XXX, היינו מקיר הבניין מצד אחד ועד קיר הבניין מצד שני יהיה שייך בלעדי לXXX, וייסגר בגדר משני הצדדים. החצר לכיוון דירת האם יהיה בחזקתו של XXX בלבד, וזאת מלבד מעבר שיהיה מהכניסה ברחוב XXX ועד לפתח ביתה של XXX ברוחב מטר לכל האורך (מקיר הבניין ועד לגדר סה"כ רוחב מטר) ועד לכניסה לביתה… הוצאות בניית הגדר על שני הצדדים בשווה, ועל הצדדים להשלים את בניית הגדר לא יאוחר מתוך שלושים יום. מצורף להחלטה שירטוט מיקום הגדר והחלוקה בין שני הצדדים.
המעבר מאחורי הבניין ועד למרתף יישאר רכוש משותף לצורך מעבר לשני הצדדים. שטח המרתף יחולק לפי מה שנרשם בהסכם שבין הצדדים מתאריך 31.8.10.
….
בנוסף להנ"ל ומחמת טענות שונות נראה לנו כי XXX ישלם סך 12,000 ₪ לXXX ובזה הסתיימו כל הטענות שבין שני הצדדים".
ביום 19.11.19 ניתנה "החלטה" לפיה לאחר שהתקבלו השגות הצדדים להחלטה האחרונה, ידונו הבוררים בהשגות, רק לאחר שהצדדים יחלו לבנות את הגדר שמפרידה בין שני החלקים, וחובה גמורה על שני הצדדים כרגע להתחיל בבניית הגדר.
לאור פסק הבוררות מיום 18.11.19, שכרו הצדדים קבלן אשר בנה את הגדר כפי התוואי שנקבע.
שלושה חודשים, לאחר שהגדר נבנתה, פנתה שוב המבקשת אל הבוררים.
לאחר פנייה טלפונית של בנה אל הבוררים, כתבה הודעה בדוא"ל אשר צורפה לבקשתה לביטול פסק הבוררות (נספח ו') ובה מודה כי בנתה את הגדר כפי פסק הבוררות אך זו מסבה לה צער רב : "…אנחנו עמדנו בכל הדרישות שלכם לרבות בניית שביל ברוחב של מטר ועליי לציין שהוא לא נוח בכלל והמעבר הוא קשה ביותר וגורם לי לצער גדול ושלא נדבר על בניית החומה שנבנתה מול החלונות של המטבח ופינת האוכל שגרמו לי לחושך וחוסר אויר בבית".
וביום 21.4.20 ניתן "פסק דין והבהרה (המשך)" סופי:
" א. הדירה בקומה א' שייכת לXXX…הדירה בקומה השנייה שייכת לXXX…החצר גם היא שייכת לצדדים וחולקה ע"פ ההכרח והסכמת הצדדים כך שנושאים אלו סוכמו ובוצעו והינם סופיים…המעבר שניתן לXXX הינו כפשרה על מנת לעזור להם שיהיה להם מעבר לרחוב השני, כך שאין זכות לדרוש מעבר למה שניתן. כמו"כ ע"פ ההסכם החתום במפורש ע"י הצדדים הגג שייך למשפחת XXX, משיקולים הלכתיים שונים ראינו לפשר…וע"כ קבענו לXXX פיצוי בסך 12,000 ₪ … יש מקום לאשר לXXX להחליף על חשבונה את הקיר שממול חלון הבית בחלון שייעשה גם בגדר ובלבד שהחלון יהיה מזכוכית חלבית שאינה שקופה שיעשה כלל ובאופן שלא יכול להיפתח…"
פסק הדין מסתיים בקביעה הבאה:
יצוין כי הסכסוך בין הצדדים התחיל כתביעה של XXX בגין תביעה כספית כנגד XXX,אמנם מכיוון שתביעה כספית זו קשורה באופן מוחלט לבנייה של הצדדים ולהסכם שנערך ביניהם הקשור גם לבנייה, ובהסכמת הצדדים, הבוררות דנה בכל הנוגע לשותפות בבנייה ובחצר שבין הצדדים, ועיקר הדיונים וטענות הצדדים היו בקשר לנושא זה". (להלן: "פסק הבוררות").
סה"כ התקיימו שלוש ישיבות בוררות (כולל ביקור במקום) והוצאו חמש החלטות כמובא לעיל.
ב- טענות הצדדים
טענות המבקשת
לגרסתה, המשיב מימן את בניית ביתו, אך התחמק מדרישותיה לתשלום תשתיות הבית והמדרגות החיצוניות המשמשות אותו באופן בלעדי ומומנו על ידה.
לגרסתה, חתמה על הסכם הפשרה, מתוך רצון לקיים את מצוות כיבוד אב, ומתוך כוונה לסיים את הסכסוך הממושך בינה לבין המשיב, אך לא נתנה דעתה, לתוכן הדברים בשל דוחק זמן הפגישה שנערכה בערב יום הכיפורים.
לטענתה, מעולם לא עלה בדעתה לוותר על זכויותיה הקנייניות במקרקעין.
המבקשת טענה כי יש לבטל את פסק הבורר בהסתמך על עילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות מהטעמים הבאים:
לא הוסבר לה כי היא חותמת על הליך בוררות ולא הבינה את המשמעות. היא חשבה כי מדובר בהליך גישור.
הבורג חרג מסמכותו, ההרשאה הייתה לבוררות בעניין כספי בלבד ולא בחלוקת מקרקעין.
תוקפן של זכויות קנייניות הן כלפי כל העולם, ואינן עניין להסכמת הצדדים או לבוררות ביניהם.
המרתף והמרפסת הם קניינה הפרטי של המבקשת ואינם עניין לבוררות.
הבורר הסתמך על מסמך מזויף שהציג המשיב.
לא התקיים דיון בטענות הצדדים, וההליך נוהל ללא כתבי טענות, ללא תיעוד פרוטוקולים, תוך ניהול דיונים שלא במעמד הצדדים ללא הגשת סיכומים, ללא זימון עדים אשר יכלו לשפוך אור על הסכסוך. לא התקבלו ראיות על זכויותיה הקנייניות של המבקשת. הבורר שוחח עם כל צד בנפרד.
ראתה את הסכם הפשרה רק לאחר בקשתה לביטול פסק הבוררות. המסמך לא נחתם על ידי בעלה ז"ל, והוספו לו שורות בכתב יד לאחר חתימתה.
אף החלוקה עצמה נעשתה שלא דין, שכן על החלקה נמצאים שלושה בתים, כך שזו אף בלתי אפשרית שעה שבעלי הזכויות בתת חלקה 1, הזכאים להחזיק במחצית מהרכוש המשותף אינם צד לחלוקה שערך הבורר בין הצדדים.
טענות המשיב
המשיב דחה את כל טענות המבקשת והעלה טענות מקדמיות.
הבקשה נגועה בשיהוי ניכר, שכן פסק הבוררות, ניתן כבר ביום 18.11.19.
הצדדים פעלו לפי פסק הדין, ובנו גדר ביניהם בתוואי שקבע הבורר.
כל טענותיה של המבקשת, יכלו להיות נטענות כבר בעת פסק הבוררות הראשון החל ביום 13.9.19 ואילך. ובוודאי שהיו צריכות להיטען טרם פסק הדין מיום 18.11.19, וטרם הבנייה בפועל, כמוסכם. המבקשת פועלת בחוסר תום לב, כאשר היא עצמה פעלה על פי פסק הדין של הבוררות.
בנוסף, תוך כדי בירור התובענה ביום 24.5.2 המבקשת הזמינה טרקטור אשר הרס את מרבית הגדר, למרות שעניינם של הצדדים היה בשלהי הבירור, ומפאת חוסר תום ליבה, יש לדחות את תביעתה ולהורות לה להשיב את המצב לקדמותו.
ולגופו של עניין, הבוררים ניהלו את הבוררות בצורה תקינה וחוקית. הסבירו לשני הצדדים על תהליך הבוררות, הקריאו והסבירו על שטר הבוררות עליו שניהם חתמו.
הבוררים נדרשו לחלוקת השטחים בשל טענות הצדדים. המדובר בנושא שהועלה על ידי הצדדים, והוצגו מסמכים לרבות נסח טאבו והסכם הפשרה מיום 31.8.10, ולכן ניתנה הכרעה המתייחסת להסכמות הצדדים והוא אוזכר בהחלטה. הסכם הפשרה אוטנטי אושר בחתימת ידה של המבקשת ובפני עו"ד XXX. טענת הזיוף לגביו, הייתה אמורה להיות מועלית בפני הבוררים ולא במסגרת הליך זה. על כן, אין עילה להתערבות בהחלטת הבוררים שקיבלו את ההסכם כראייה גם אם המדובר בצילום.
מכל מקום, המדובר בחלוקת רכוש משותף השייך רק לשני הצדדים, קביעת גדר וזכות שימוש. השכן השלישי גם הוא בנה לעצמו גדרות וניכס חלק מהשטח המשותף לעצמו.
בשטר הבוררות נכתב מפורשות כי הבורר פטור מסדרי דין וראיות.
ג- דיון והכרעה
סעיף 24 לחוק הבוררות , תשכ"ח – 1968 קובע כי בית המשפט רשאי לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, באחת מהעילות הבאות הנטענות בענייננו:
"(3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות;
(4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו;
(5) הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו;
(9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור;"
המחוקק הגביל, למעשה, את המתדיינים לעילות מוגדרות אלו, והפסיקה הלכה בדרכו, ועל דרך הפרשנות המשיכה וצמצמה את תחולתן, כפי שנאמר לא אחת:
"מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (בע"א 823/87 דניה סיקוס, חברה לבניה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב (4) 605; פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דיון ונוהל, כרך ב, עמ' 986).
בית המשפט נוקט מדיניות שלפיה יש לחזק את עצמאותו של מוסד הבוררות ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהליכי הבוררות, ככל הניתן. נפסק כי טעותו של בורר ביישום הדין המהותי ואופן ניהול הליך הבוררות על ידו לא יהוו עילה להתערבותו של בית המשפט. בית המשפט יבטל פסק בוררות, רק אם מתקיימת אחת העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות.
עילות הביטול של פסק הבוררות מפורטות, אחת לאחת, בסעיף 24 לחוק, והן תוחמות את סמכותו העניינית של בית המשפט בביקורתו השיפוטית על פסק הבורר. הן מהוות מקור כוחו לבטל פסק בורר, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו, או להחזירו לבורר לעשיית שינוים בו. סמכות עניינית זו של בית המשפט היא קונקלוסיבית, ואין לצדדים לבוררות כוח משפטי להוסיף עליה או לגרוע ממנה על פי הסכמתם. אין בכוחם המשפטי של בעלי הדין לשנות בהסכמתם את היקף סמכותו של בית המשפט כפי שהוקנתה לו בחוק. הסכמתם החוזית של הצדדים לעשות כן אינה תקפה מבחינה משפטית. לשון אחרת: הסכמת הצדדים אין בה כדי להקנות לערכאת שיפוט סמכות פונקציונלית שלא ניתנה לה בחוק, או לשלול ממנה סמכות שהוקנתה כאמור, אלא אם כן הסמיך החוק את בעלי הדין לעשות כן בהסכמתם.
ההיזקקות למוסד הבוררות, אכן, ניזונה במקורה מרצון הצדדים ומהסכמתם, וניתן להם מרחב פעולה מכוח החוק להגדיר את נושאי המחלוקת שיועברו להכרעת הבורר. כן ניתן להם חופש רב בקביעת דרך התנהלותה של הבוררות ובעיצוב כללי הפעולה שיחולו על הבורר. בצד חופש מרבי זה בניהול הבוררות, גיבש החוק מסגרת קשיחה לביקורת שיפוטית על פסק הבוררות, וזו אינה נתונה להתערבותם של הצדדים. ביקורת זו היא צרה במהותה ומגדירה תחום צר של התערבות שיפוטית שאין לפרוץ אותו ולהרחיבו בהסכמת הצדדים.
לאור האמור, עלי לבחון האם יש מקום להתערבות שיפוטית מכוח עילות הביטול הנטענות.
ד- הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות; הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו (סעיפים 24(3) ו-24(5) לחוק הבוררות)
האם הייתה חריגה מסמכות
המבקשת טענה כי פנתה לבוררות בעניין כספי בלבד, וכי שטר הבירורין שנחתם היה אמור ליתן מענה לסכסוך ביניהם בעניין כספי בלבד. בפועל, נתנו הבוררים פסק בוררות שעניינו חלוקת זכויות במקרקעין, ללא כל הרשאה ממנה.
כאמור, הצדדים להסכם הבוררות הם הקובעים את סמכויות הבורר, באלו נושאים ידון וייתן החלטות, מתי יחליט לקיים ישיבות ועל פי איזה דין יפעל (ד"ר ישראל שמעוני, עו"ד, דיני בוררות – אופק חדש בבוררות – מהדורה שניה מורחבת, עמ' 565).
בענייננו בשטר הבירורין נכתב כי הצדדים מבקשים בירור "בעניין כספי", ובהמשכו נרשם "ובכל הסכסוכים המסתעפים מהעניין הנ"ל".
המבקשת העידה בחקירתה הנגדית כי: "כשהגעתי לרבנים הביאו לי שטר בוררות ואמרו לי "תחתמי כאן אם את רוצה שאהיה בורר בעניין הכספי", הוא שם את האצבע שלו וחתמתי וגם החתים את אחי".
המבקשת, למעשה, הודתה כי הרבנים אמרו לה שמדובר בבוררות, וזאת בניגוד לטענתה כי חשבה שמדובר בהליך גישור.
הבוררים התייחסו לטענה זו, של גדר סמכותם, ב"פסק דין והבהרה (המשך)" שניתן ביום 21.4.20 וקבעו כי הייתה הסכמה בין הצדדים להרחבת הבוררות, לשותפות בבנייה ובחצר ולהסכם הפשרה, וכי המדובר בעניינים קשורים:
"יצוין כי הסכסוך בין הצדדים התחיל כתביעה של XXX בגין תביעה כספית כנגד XXX, אמנם מכיוון שתביעה כספית זו קשורה באופן מוחלט לבנייה של הצדדים ולהסכם שנערך ביניהם הקשור גם לבנייה, ובהסכמת הצדדים, הבוררות דנה בכל הנוגע לשותפות בבנייה ובחצר שבין הצדדים, ועיקר הדיונים וטענות הצדדים היו בקשר לנושא זה".
בנה של המבקשת הודה כי עוד טרם פנייתם להליך בוררות, היה בין הצדדים סכסוך על המרתף (המשיב מחזיק במרתף), ועל כן נשאל, שאם כבר בחרו לפנות לבוררות אז למה לא להעלות את כל הנושאים השנויים במחלוקת, ועל כך השיב :
"אני חוזר ואומר הלכנו על הכספי ואמרנו אח"כ נסתדר כבר…הם העלו את זה, הוא העלה ואמר מה עם הגג, מה עם זה ומה עם זה".
(עמ' 25 ש' 16-20).
זאת ועוד. המבקשת פנתה לבוררים בהודעה בדוא"ל מיום 12.12.19 (ראה נספח ו' לבקשתה) והסתמכה על הסכם הפשרה בטענותיה כנגד המשיב, ציטטה את סעיף 5 בו, כמי שלא ויתרה על הגג המשותף אלא על הגג הפרטי שלה, ובקשה לשנות את חלוקת השטח, באופן שהמשיב יעביר לרשותה חצי מהגג המשותף וכן את הסכום שנפסק לה בסך של 12,000 ₪.
בסיום ההודעה רשמה : "אם XXX לא יעביר את הדרישות הרשומות לעיל אני מודיעה לכם בזאת שאני יוצאת מהסכם הבוררות".
הסכם הפשרה עוסק בחלוקת זכויות המקרקעין בהסכמה בין הצדדים לעניין הדירות, שטח החצר הגג והמרתף.
עצם הסתמכותה של המבקשת על הסכם הפשרה בטענותיה כנגד המשיב בהליך הבוררות, סותר את טענתה כי לא הייתה כל הרשאה ממנה להרחבת גדר סמכותם של הבוררים לדון בחלוקת זכויות ושימוש במקרקעין.
בנוסף, עולה מהאמור, שעה שלא טענה בפני הבוררים כי הסכם הפשרה מזויף, אלא שהפרשנות שניתנה על ידם בפסק הדין לסעיף 5 להסכם, אינה נכונה, כי היא מכירה בקיומו של הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, ושהוא מחייב אותה. ועל כן, לא יכולה לטעון באותה הנשימה כי הינו מזויף.
בעדותה אישרה כי שפנתה לבוררים בהודעה בדוא"ל מיום 12.12.19 (ראה נספח ו' לבקשתה) וציטטה את סעיף 5 להסכם הפשרה, הסתמכה על מסמך של הסכם פשרה שאינו חתום:
"ש. ממה ציטטת להם? ציטטת להם מתוך הסכם שהיה לך ביד.
ת. הוא נעלם לי, אני לא יודעת איפה הוא. הלכתי לXXX והוא אמר לי שאין לו חתום.
ש. אבל כשאת פונה אליהם במייל את כותבת מתוך סעיף הסכם שלם. מאיזה מסמך ציטטת?
ת. ממסמך שהוא לא חתום.
ש. איזה מהם?
ת. אחד המסמכים.
ש. וזה המסמך שעליו חתמת בבית של אבא שלך.
ת. אבל אין לי העתק.
ש. אמרת לבית הדין שהמסמך שלהם מזויף?
ת. עכשיו אני אומרת".
(עמ' 17, ש' 30-36 ועמ' 18 ש' (1-4).
המבקשת לא צירפה את ההסכם עליו חתמה לטענתה. היא הציגה בחקירתה הנגדית מסמכי טיוטא של הסכם הפשרה (שסומנו ת/1 ו- ת/2). לדבריה, היא חתמה על מסמך שנושאו הסכם פשרה, אך הוא אינו מצוי ברשותה (עמ' 15 ש' 35-36). טענתה היחידה הייתה כי בעלה המנוח לא חתם על הסכם הפשרה וכי הוספו תיקונים בכתב יד שאין בצדם חתימה (ש' 32 ועמ' 17 ש' 29-20). באת כוחה אישרה שזו חתימתה של המבקשת על המסמך: "מה שמזויף זה לא שהחתימה לא נכונה, היא נכונה אלא התוספות במסמך היו לאחר שחתמה על המסמך" (עמ' 50 ש' 29-30).
המבקשת אינה חולקת על יתר תוכנו של הסכם הפשרה שתואם לטיוטא ת/2 שהוגשה על ידה.
גם בנה בחקירתו הנגדית, לא זכר את ההסכם ומאיפה היה לו אותו, כשעליו הסתמך בהודעת דוא"ל ששלח לרבנים בשם אמו (עמ' 26 ש' 30-35) ולא ידע להסביר מדוע ההסכם מזויף אם הסתמך עליו ולא היה לו חלק בו (עמ' 28 ש' 6-7) ולא היה בפיו כל הסבר משכנע מדוע לא פנה לרבנים לאחר מתן פסק הדין, כדי לברר על איזה הסכם הם הסתמכו (עמ' 28 ש' 15-17 ועמ' 29 ש' 1-6).
עמ' 26 ש' 7-8, 30-35
ש. את המייל שלחת בשם אמך?
ת. כן.
ש. נגיע לפסה"ד החלקי וההסכם מיום 31.8. כשאתה כותב את המייל בשם אמך ומפנה להסכם, האם אתה יכול להראות לנו עותק מההסכם ממנו ציטטת? אני מפנה אותך לסעיף 2.
ת. אני לא זוכר את ההסכם הזה, מאיפה לקחתי אותו. אולי אמא שלחה דרכי?
ש. אתה לא זוכר כזה הסכם?
ת. אני לא זוכר, לא יודע. אם תראה לי אני אומר לך.
עמ' 27 ש' 11-20:
ש. אתה טוען שהוא מזויף, מאיפה יש לך אותו?
ת. אני לא קשור ולא חתום פה. אני לא יודע מה זה. אני לא נמצא ולא הייתי בזה. דבר שני, את ההסכם הזה קיבלתי מעו"ד XXX. הרבנים לא הביאו לנו את זה בכלל ולא הראו לנו את זה.
ש. איך אתה יודע שהוא מזויף אם לא היית חלק ממנו?
ת. יש פה הוספה. אמא שלי אומרת שהיא לא חתמה.
ש. אתה היית נוכח במעמד חתימת ההסכם?
ת. ממש לא.
ש. אתה רואה פה חתימה של אמא שלך?
ת. אולי. את של אבא אני לא מזהה.
עמ' 28 ש' 6-7:
ש. אתה אומר בעצם שההסכם מזויף בגלל שלא חתמו עליו בכלל, לא חתמו עליו בכלל?
ת. אני לא מכיר את המסמך את ההסכם הזה. אל תשאל אותי עליו.
בנסיבות בהן, המבקשת הסתמכה על הסכם הפשרה בטענותיה כנגד הפרשנות שניתנה לו על ידי הבוררים בפסק הדין, ולא טענה בפניהם כנגד תוכנו של המסמך (ש' 28-29) ולא העלתה טענת הזיוף בהזדמנות הראשונה בבקשה לביטול פסק הבוררות, הרי שהיא מנועה מלטעון אחרת.
מעבר לאמור, המבקשת הודתה בחקירתה הנגדית, שחוץ מהעניין הכספי, היא תבעה חצי גג :
"ש. את לא תובעת חצי מהגג של הבית, נכון?
ת. מה שמגיע לי עפ"י החוק, אני לא תובעת מעבר. הדיינים אמרו שמגיע לי והם גם אמרו לי "זה החלק שלך, זה הגג שלך", ככה אמר לי הבורר ואז למחרת XXX בנה מחסן על החלק שהייתי…".
(עמ' 6 ש' 21-24).
ואכן גם ההחלטה של הבוררים מיום 11.12.19 וגם פסק הדין מיום 13.9.19 עוסקים בחלוקת השטח. לא היה למבקשת תשובה ממשית לשאלה, מדוע לא פנתה בסמוך להחלטות אלה לבית משפט בבקשה לבטלן, זולת טענתה כי לא הסבירו לה את משמעות שטר הבוררין שחתמה עליו (עמ' 9 ש' 1-4).
סעיף 27 א לחוק הבוררות, קובע כי יש להגיש בקשה לביטול פסק דין בורר בתוך 45 ימים מיום מתן הפסק. ביום 11.12.19 ניתן פסק דין שחייב את הצדדים לבצע חלוקה בשטח, ולפיו פעלו הצדדים להקמת הגדר.
המבקשת הודתה כי פעלה לפי הוראות הבוררים בהודעה בדוא"ל מיום 12.12.19 (ראה נספח ו' לבקשתה) ובנתה את הגדר לפי התוואי שקבעו : "כפי הידוע לכם אנחנו עמדנו בכל הדרישות שלכם לרבות בניית שביל ברחוב של מטר ועליי לציין שהוא לא נוח בכלל והמעבר הוא קשה וגורם לי לצער גדול ושלא נדבר על בניית החומה שנבנתה מול החלונות של המטבח ופינת האוכל שגרמו לי לחושך ולחוסר אויר בבית".
יוצא כי הבקשה לבטול פסק הבוררות מיום 14.5.20 הוגשה על ידה בשיהוי, ובמענה להגשת הבקשה על ידי המשיב לאישור פסק הבוררות, ולא בהזדמנות הראשונה.
המבקשת סתרה את עצמה בעדותה באשר לסיבת בניית הגדר.
בחקירתה הנגדית טענה כי הגדר נבנתה לפי רצון הדיינים:
"ש. באיזה תאריך נסעת לדיינים?
ת. כשהם אמרו שהם רוצים לעשות לי חומה שתסגור לי את החלון של המטבח שלי בגובה 1.80, ולצערי הם עשו 2 מטר ולא ידעתי.
ש. כמה רצית שיהיה?
ת. אני לא רציתי בכלל, הרבנים רצו. שמו לי חומת בטון בגובה 2 מטר מול המטבח שלי שיש לי אור ואוויר משם ומול פינת האוכל שם אני והילדים שלי יושבים לאכול, סגרו אותי בחושך, אין לי אור ואני בוכה יום ולילה. הלכתי לרבנים, צילמתי להם הכל. הראיתי להם איפה החלונות שלי.
ש. איך ידעת מה הגובה?
ת. זה מה שהרבנים רצו, שנבנה בגובה אדם, ככה הם רשמו בפסק הדין…"
(עמ' 9 ש' 13-22).
חיזוק לכך ניתן בהודעה בדוא"ל אשר צורפה לבקשתה לביטול פסק הבוררות (נספח ו') ובה מודה כי בנתה את הגדר כפי פסק הבוררות, אך זו מסבה לה צער רב : "…אנחנו עמדנו בכל הדרישות שלכם לרבות בניית שביל ברוחב של מטר ועליי לציין שהוא לא נוח בכלל והמעבר הוא קשה ביותר וגורם לי לצער גדול ושלא נדבר על בניית החומה שנבנתה מול החלונות של המטבח ופינת האוכל שגרמו לי לחושך וחוסר אויר בבית".
ואחר כך, טענה בחקירתה כי הגדר שנבנתה היא בשל הסכמה בין ילדיה לבין המשיב, ולא מכוח פסק הבוררות :
"לא בנינו את החומה לפי פס"ד של הרבנים. הילדים שלי XXX עלו לXXX אחי לבית, ניסו להגיע איתו לפשרה…".
(עמ' 12 ש' 21-22).
המבקשת נשאלה מדוע אם התנגדה, לגרסתה, לבניית הגדר לכל אורך ההליך, וכך גם הצהירה בפני הרבנים, הסמיכה את בניה להגיע להסכמות עם המשיב ובכך נתנה יד לבניית הגדר, והשיבה על כך, כי בנתה את הגדר למצוות הרבנים וכתנאי לטיפול בהשגות :
ת. אמרו לנו שאם לא נבנה את החומה לא נוכל לטפל בהסגות שלכם. עשינו את זה בתום לב ולא ידענו שאי אפשר לחזור בנו. רצינו לעשות את זה בשביל שלום בית. XXX הבטיח לבנים שלי שהוא ייתן להם את המרתף".
(עמ' 12 ש' 29-33).
בנה של המבקשת הצהיר כי (סעיף 17 לתצהירו) :
"בשיחה שנערכה עם XXX הגענו להסכמות: שאמא תקבל בחזרה את המרתף בחלק שXXX ניכס לעצמו…וכן את השביל הצמוד למרתף וכמו כן את השביל לכוון החנייה…בנוסף הסכמנו שנבנה חומה בגובה 1.60 לאורך השביל. עוד הוסכם כי במידה ואמא לא תהיה מרוצה מהחומה נוכל לפרק אותה…אבל לצערי הרב, XXX לא קיים את חלקו בהסכם…וזאת לאחר שאנחנו קיימנו את חלקנו ואפשרנו את בניית החומה".
בחקירתו הנגדית עומת העד עם השאלה, הכיצד טענתו שההסכם בעל פה עם המשיב ואינו קשור לבוררות, לא קויים, מתיישבת עם העובדה כי הוא לא פנה לבית משפט לטעון כי הוא הופר. ועל כך, לא השיב בצורה עניינית, אלא טען כי הוא בנה את החומה מפחד (עמ' 33 ש' 8-13).
עוד לא נתן העד הסבר מניח את הדעת לתנאי ההסכם בעל פה שנטענו על ידו, ויוצא מדבריו שגם אם היה מקבל את המפתח למרתף, ועדיין המבקשת אינה מרוצה מהחומה, ניתן לפרק אותה הגם שעלותה הייתה 40,000 ₪ (עמ' 33 ש' 24-36).
עדותו של העד אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר.
ההחלטה של הרבנים על בניית הגדר קדמה להסכמות בין המשיב לילדיה של המבקשת (על דעתה).
המשיב הצהיר (סעיף 24 לתצהירו) כי הסיכום ביניהם, לא היה בעניין בניית הגדר, אלא כדי לקבל עוד חלק ליד בלוני הגז שיהיה להם מעבר.
העד אישר כי במסגרת ההסכמות בעל פה הם השיגו את המרתף ושביל הגישה למרתף, מה שלא נפסק להם ע"י הרבנים בפסק הבוררות (עמ' 34 ש' 5-8).
ואולם, בכך למעשה, מודה העד כי היו הסכמות נוספות לחלוקת השטח בין הצדדים לאחר פסק ההמשך מיום 18.11.19.
מכל מקום, תהא הסיבה אשר תהא בגינה נבנתה הגדר, הרי שיש בכך משום הסכמה בהתנהגות מצידה של המבקשת, לחלוקת שטח, ללא קשר לעניין הכספי.
אציין כי עדות המבקשת לא הייתה סדורה ועקבית, ואף סתרה את עצמה באשר לקיומו של הסכם הפשרה, ולכך שהועלו בפני הבוררים גם מחלוקות נוספות, מעבר לעניין הכספי ואף לגבי הסיבה לבניית הגדר.
המשיב לעומת זאת העיד כי : "דיברנו ישבנו התחילו לדבר על כספי והמשכנו לגבי חלוקת השטח…אמרה מגיע לה כסף על העמודים גלשנו לשטח לחצר, למרתף הכול גלשנו" (עמ' 47 ש' 23-25).
המשיב בעדותו הפנה להודעה שנשלחה לרבנים על ידי המבקשת ביום 22.9.19, לאחר שניתן ביום 13.9.19 "פסק דין חלקי", (סומן נ/1) בו היא מבקשת הבהרה מדוע לא בוצעה חלוקה בשטח נוסף, :
"בוקר טוב כבוד הרב….בהמשך להסכם הפשרה ששלחת…1. רציתי לשאול אותך מדוע לא לקחת בחשבון את החלק שצבוע באדום (בצד החנייה של הרכב של XXX), כפי הידוע לך גם השטח האדום שייך לי. אני מצרפת לך את המסמך שרשום במנהל מקרקעי ישראל שרשום על שמי וע"ש בעלי ז"ל שאנחנו בעלי השטח וזה רשום בטאבו. כמו כן חבלי הכביסה שלי נמצאים בשטח הנ"ל מאז שבניתי את הבית ומשמש אותי…לאור האמור לעיל אבקש שהחלוקה תתבצע גם בשטח הנ"ל.
2. אני גם מבקשת לבנות חנייה בשטח האדום כמו שXXX בנה.
3. בעניין השמאי לדעתי המחיר הוא יקר מאוד אפשר להשיג באזור שלנו בסכום שנע בין 1000-1500 ₪".
מסמך נ/1 לעיל, מהווה הודאה מטעמה של המבקשת, לכך שהבוררות הורחבה גם לגבי חלוקת השטח.
אני דוחה את טענת המבקשת כי הבוררים לא נתנו פסק דין בעניין הכספי שלשמו לטענתה הם הגיעו, ב"פסק דין המשך", שניתן ביום 18.11.19 נקבע חיוב בתשלום של 12,000 ₪ שהושת על המשיב לטובת למבקשת, על דרך האומדנא. החיוב נקבע חרף העובדה כי בהסכם הפשרה משנת 2010 ויתרה המבקשת על הכספים המגיעים לה בגין הבנייה, ואילו המשיב ויתר על הלוואות שנטלה ממנו.
גם המשיב התייחס לעניין זה בחקירתו הנגדית:
ש. אני רוצה בבקשה שתאשר לי שאין פה שום החלטה בתוך ההחלטה הזאת של הבוררים מיום 13.9 שנוגעת לעניין הכספי שלשמו באתם.
ת. הנה רשום היה בגין הבנייה. בהסכם שנחתם בשנת 2010.
ש. תראה למה מפנה הבורר. האם הוא עשה בדיקה מה עלות הבנייה? הצגתם קבלות?
ת. הוא אמר 3000 ₪ XXX אמרה שיש יותר בזול ב-1500 ש"ח.
ש. האם הצגת קבלות עבור עלויות הבנייה
ת. 30 שנה איפה אביא קבלות? לא מבין על מה את מדברת. לך יש כי את מסודרת. אלו שאלות אלו? לפי החוק 7 שנים מותר לא 30 שנה"
(עמ' 50 ש' 6-15).
עוד יוסף כי הצדדים הציגו לפני הרבנים את הסכם הפשרה בו נרשמו ההסכמות ביניהם לחלוקת המקרקעין, וביה"ד ציין כי הוא מייחס לו משקל בפתרון המחלוקת בין הצדדים (ראה פסק דין חלקי מיום 13.9.19).
סיכומו של דבר, שוכנעתי כי הבוררים לא חרגו מסמכותם במתן פסק דין שעוסק בחלוקת השימוש במקרקעין. שכן הסכמת הצדדים ביחס לסמכות הבוררים הורחבה מכוח התנהגותם לדון גם בחלוקת השטח והשימוש ביניהם. לעניין זה ראה רע"א 4928/92 בית אוצר ציפורן נ' פלד בנייה ושימור (2001) פוסם בנבו מיום 4.12.15 שם נקבע כי : "בפסיקה ובספרות המשפטית כבר הובעה העמדה כי צדדים יכולים להרחיב את סמכות הבורר בהתנהגותם ובאופן התנהלותם במהלך ניהול הבוררות (דברי השופט גולדברג ברע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פד"י מז(5) 94; אוטולונגי, שם, כרך ב', עמ' 1023)"
אופן התנהלות הבוררות
המבקשת טענה בסיכומיה כי חשבה שמדובר בהליך גישור ולא ידעה כי המדובר בבוררות.
לטענתה, לא הסבירו לה על מהות הליך הבוררות, לא מסרו בידיה העתק משטר הבוררין, והיא מצידה הניחה לתומה, כי היא נמצאת בסוג של הליך גישור, שאמור לגשר בינה לבין אחיה בסכסוך הכספי.
אין מחלוקת, כי הבוררים נתמנו כדין ובהסכמת הצדדים שפנו אליהם.
המבקשת חתמה על שטר הבירורין, ובו כתוב מפורשות כי הצדדים מקבלים עליהם את כל שיפסקו הרבנים, וכי הרשות בידם להוציא פסקי דין ביניים כפי ראות עיניהם, ולהוסיף ולשנות ולפרש את פסקי הדין שנתנו, ללא נימוק לפסק הדין, ובמקרה הצורך לקבל עדות שלא בפני בע"ד והם אף פטורים מסדרי הדין והראיות.
ההסכמה בין הצדדים הייתה כי הבוררים פטורים מסדרי דין והראיות בדומה לדין האזרחי, לפיו הבורר אינו כבול בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבית משפט.
חזקה על אדם החותם על מסמך, כי לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ולמה התחייב. אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם. ומי אשר לא טרח לקרוא הסכם עליו חתם, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד (ראו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113 (1965); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד (3) 591 (1999).
המבקשת לא הציגה ראיות שיש בהן כדי לסתור חזקה זו.
טענתה כי היא חתמה ללא שהסבירו לה הרבנים, מה זה שטר בוררות ומה המשמעויות של ההליך, היא טענה בעל פה כנגד תוכנו של מסמך בכתב שאין להתירה, ואף אינה מתיישבת עם עדותה, ממנה עולה כי מדובר באישה פעילה ומבינה עניין: "הבאתי מחפרון וטרקטור שחפר לי הכל, עשיתי גישה מתוך הבית שלי.. יש לי את הקבלות ששילמתי להם על החפירות.. הוצאתי היתרים..".
המבקשת טוענת למעשה לעילות מחוק החוזים, של טעות והטעייה כנגד הבוררים, ואלו כאמור לא צורפו לבקשה לביטול פסק הבוררות ואף לא זומנו על ידה כדי להוכיח את טענתה.
מכל מקום, למבקשת לא היה הסבר מדוע רק לאחר שניתנו חמש החלטות על ידי הבוררים, וניתן פסק דין סופי, שהיא אינה משלימה עם תוצאותיו, העלתה טענה זו, והיא מנועה לעשות כן, מפאת שיהוי וחוסר תום לב.
"ש. בדצמבר כבר נותנים לך החלטה שמתייחסת לשטח, למה לא באת לבית המשפט ולמה לא ביקשת לבטל את הבוררות?
ת. כשהגעתי לרבנים הביאו לי שטר בוררות ואמרו לי "תחתמי כאן אם את רוצה שאהיה בורר בעניין הכספי", הוא שם את האצבע שלו וחתמתי וגם החתים את אחי. הוא לא הסביר לי למה באתי, מה זה שטר הבוררות, את המשמעויות של זה, כלום, רק אמר לי "תחתמי כאן". ראיתי כספי וחתמתי, הוא שם את האצבע, לא הקריא לי ולא נתן לי העתק ממנו…"
(עמ' 8 ש' 18-23)
ה- האם ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו (סעיף
24(4) לחוק הבוררות
המבקשת טענה כי הבוררות התנהלה באופן לא תקין, ללא כתבי טענות, ללא תיעוד פרוטוקולים, תוך ניהול דיונים שלא במעמד המבקשים, ללא הגשת סיכומים וללא זימון עדים אשר יכלו לשפוך אור על הסכסוך.
אלא שמעדותה של המבקשת בחקירתה הנגדית, עולה כי היא לא טמנה את ידה בצלחת, ובעודה מתלוננת על תקינות הליך, היא בעצמה לא שמרה על טוהרו.
המבקשת הודתה בחקירתה, כי נסעה לירושלים על מנת להיפגש לבד עם הדיינים (עמ' 10 ש' 6-9) : "אני נסעתי אישית לירושלים כדי לדבר איתו ולהסביר לו שהוא לא יכול לעשות דבר כזה. הרב אמר לי לחכות בחוץ כי זו ישיבה רק של גברים, חיכיתי בחוץ ובסוף הרב התקשר אליי, הסברתי לו ואמרתי לו שהוא לא יכול לעשות דבר כזה ושבאתי בשביל הכסף ולא שיחלק לי את הבית. הוא אמר לי לכתוב הכל במייל וכתבנו".
בחקירה החוזרת אישרה כי נפגשה עם הרבנים לבד:
"ש. נפגשת איתו פעם לבד?
ת. רק בפעם הראשונה שאמרתי לו שאני באה.
ש. עם מי היית?
ת. עם הרב
ש. לבד?
ת. היו שני רבנים. רק הסברתי להם שיש לי בעיה כך וכך"
(עמ' 50 ש' 6-13).
עוד עולה מחקירתה הנגדית שלה ושל בנה, כי הבן פנה לרבנים בשמה, וניהל עימם סיג ושיח באמצעות שליחת דוא"ל ובשיחה טלפונית (עמ' 10 ש' 3 והבן מאשר זאת בעדותו עמ' 22 ש' 20-23).
"ש. האם זה נכון שהתקשרת לבד ושלחת מיילים לבד לבוררים מבלי שXXX היה מכותב?
ת. מכותב לא. שלחתי לבוררים כן, בטח.
ש. האם דיברת עם הבוררים לבד ללא נוכחות של XXX?
ת. כן".
מעדותם של המבקשת ובנה עולה כי היו שלוש ישיבות : בראשונה, הצדדים נכחו וחתמו על שטר הבורררין, אז הדיינים הכניסו את כולם לישיבה והרוחות התלהטו והיו צעקות, והרבנים בקשו בהסכמת כולם לשמוע כל אחד בנפרד, בשנייה, הדיינים בקרו בנכס בXXX, והיא זו אשר ערכה לדיינים סיור בשטח ובנה העיד כי הדיינים סיירו בכל השטח (עמ' 19 ש' 20-21), ובשלישית, היא נפגשה עימם בירושלים (עמ' 11 ועמ' 21 ש' 16-26).
הפגישה השלישית התקיימה, בטרם נבנתה הגדר, המבקשת הודתה כי נסעה לפגישה אצל הרבנים "צילמתי להם הכל והראיתי להם איפה החלונות שלי" (עמ' 9 ש' 19).
בנה של המבקשת, נשאל מדוע רק בדיעבד לאחר שניתן פסק הבוררות, הם טוענים שהעובדה כי הדיינים שמעו את הצדדים בנפרד אינה הוגנת, למרות שנודע לו כבר אז כי מדובר במעשה שלא יעשה (עוד לפני בניית הגדר) וזה לא מנע מבעדו להתנהל מול הרבנים ללא שיתוף המשיב. ולא היה בפיו הסבר ממשי זולת פחד:
"ש. אם אתה אומר שזה לא הוגן ששומעים צד אחד בלבד למה הסכמת שישמעו אותך לבד?
ת. מה אני יכול לעשות? הם בקיר החזיקו אותנו. אין מה לעשות. הוא יושב פה ואין מה לעשות ואח"כ אתם תבואו תיכנסו. כל התהליך הזה היה כי פחדנו, לא ידענו לאן אנחנו מגיעים חשבנו שהם כמו אלוקים, הם מחליטים. אני התנהלתי בקושי את אמא שלי שיתפתי אני הייתי עם כל המיילים. הגענו למצב של אני מפחד, כל דבר תעשו ככה,.
(עמ' 21 ש' 27-31 וגם מ' 22 ש' 28-30).
ובהמשך הסביר כי הפחד נובע מתוצאת פסק הבוררות כי: "הבית זה החיים שלי" (עמ' 22 ש' 31-34).
כדי להביא לביטולו של פסק הבוררות, בעילה של אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות או להביא ראיות, יש להוכיח שלא התנהגותו של המלין היא שגרמה לאי מתן ההזדמנות לטעון טענותיו או להבאת ראיותיו. כאמור היוזמה להביא ראיות היא של הצדדים ולא של הבורר. על כן, יש להראות שהבורר דחה בקשה להבאת ראיות רלוונטיות, שהיה בהן כדי להשפיע על פסק הבוררות, וכי הוא סירב לבקשה ללא הצדקה.
בניגוד לטענה זו, המבקשת בעצמה טענה כי המציאה ראיות לבוררים בדבר הזכויות הקנייניות ונסח הטאבו (סעיף 40 לבקשה לביטול). גם בנה העיד כי המציא מסמכים לבוררים לרבות נסח טאבו ומסמכים נוספים (עמ' 30 ש' 5-8).
מעיון בפסק הדין ובהחלטות שניתנו, ניתן ללמוד כי הדיינים התייחסו לטענות המבקשת והשגותיה, וזאת בניגוד לטענתה כי "לא הקשיבו לי בכלל לאורך כל התהליך, הם לא התייחסו לדברים שלי, כאילו אני אוויר"..(עמ' 12 ש' 5).
הדיינים היו מוסמכים מכוח שטר הבוררין "להוציא פסקי דין ביניים כפי ראות עיניהם ולהוסיף ולשנות את פסקי הדין שנתנו". ואולם, שלא כטענת המבקשת כי הבוררים שינו את החלטותיהם, נצפית עקביות בהחלטותיהם, עד לפסק הדין הסופי שיצא תחת ידיהם.
בנה של המבקשת סיפר כי שלח מיילים רבים (עמ' 29 ש' 23-27). כשנשאל מדוע לא הציג את כל המיילים, השיב "כי כבוד השופטת אמרה לדון אך ורק בעילות הביטול ומה שאתה עושה אתה נכנס לדברים אחרים" (עמ' 30 ש' 3).
הפנייה לרבנים וקבלת סמכותם, אינו זר למבקשת, בהיותה אישה שומרת מצוות, אלא חלק מהווית עולמה הנהוג ומקובל. בתע"ר מטעמה ציינה המבקשת כי שמעה לעצתו של אחיה עו"ד XXX ופנתה לדעת תורה "התקשרתי לאחי XXX, שהינו תלמיד ישיבה בישיבת אור החיים בירושלים ובהמלצתו של אחי XXX הגעתי לפגישה אשר הוא קבע בעבורי אצל הרבנים… בבית הכנסת בירושלים" סע' 17 לתע"ר התובעת).
היא גם ציפתה, שמכוח היות המשיב אדם שומר מצוות תהיה לו יראה מפני הרבנים, "חשבתי שהוא ידבר אל ליבו…" (עמ' 8 ש' 1).
מסקנתי מכל האמור לעיל, היא, כי המבקשת הקנתה סמכות לדיינים, להביא לכדי סיום את המחלוקות בינה לבין המשיב, וכי לא הוכחו בפני עילות לביטול פסק הבוררות.
ו- האם תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור סעיף 24(9) לחוק הבוררות
המבקשת טוענת כי יש להורות על ביטול פסק הבוררות, מאחר והוא נוגד את תקנת הציבור שכן הבוררים לקחו החלטות המנוגדות למפורט בנסח הטאבו שהוצג בפניהם ובניגוד לכללי הצדק הטבעי.
נקבע בפסיקה כי סמכות הביטול מכוח עילה זו תיושם בעיקר, מקום שיש בתוכנו של פסק הבוררות "כדי לפגוע באינטרסים, בעקרונות ובערכים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר" (דנ"א 9563/03 כדורי נ' קליף מיום 1.4.04 פורסם בנבו).
כך גם, תקנת הציבור מחייבת שהעניין יהיה בעל עניין לציבור ולא עניין פרטי הקשור לסכסוך משפחתי.
הצדדים הסכימו להתדיין בפני הבוררים, שהוסמכו להכריע בטענותיהם, כעולה משטר הבירורין בו נקבע כי ידונו "בכל הסכסוכים המסתעפים מהעניין..". ועל כן, משותקים מלטעון לעילת ביטול זו.
במישור היחסים בין הצדדים עצמם, הרי שהכרעת הדיינים בפסק הבוררות, לגבי המרתף הגג והגדר, עוסקת בעניינים המתייחסים אליהם בלבד.
הצדדים ערכו הסכם פשרה ממנו עולה כי קיימות הסכמות ביניהם בעניינים אלו, ללא קשר לכך, שאלו אינן תואמות את הרישום. (יצוין כי באותו אופן, גם דירתו של המשיב טרם נרשמה על שמו, והמבקשת אינה חולקת על כך שהדירה בה הוא מתגורר שייכת לו).
כך הוגדרו בהסכם הפשרה שטח החצר ההיקפי, מסביב לבית המשותף, "כשטח משותף" ומרתף אחד וגג שויכו למשיב.
לעניין המרתף, אין כל רישום בתשריט ובנסח, להצמדת מרתף ליחידה של המבקשת (רשום בתשריט מחסן).
נבנו שני מרתפים, והמרתף שמוחזק בידי המשיב מחובר למערכת החשמל בביתו והוא עושה בו שימוש בלעדי (ראה עדותו של בנה של המבקשת עמ' 23 ש' 15-17).
המשיב העיד כי המבקשת בנתה את המרתף הנוסף עבורו והוא שילם לה בעד זה (עמ'42 ש' 10).
בפסק הבוררות, הדיינים נתנו את הדעת להסכם הפשרה במסגרת שיקוליהם.
כאמור, אין מניעה שהצדדים יסכימו ביניהם על חלוקת המקרקעין, כפי הסכם הפשרה וכפי שנקבע בפסק הבוררות.
בפסק הבוררות אין דבר החורג מן הצדדים הישירים להתדיינות, ואין הפסק מתיימר להיות פסק חפצי. הוא אינו מחייב צדדים שלישיים, אלא קובע את הזכויות והחובות של הצדדים לבוררות, בהתאם להסכם שנכרת ביניהם.
(רע"א 340/94 חברת חלקה 41 נ' מרקו סן פ"ד נ(1) 636).
בפסיקה נקבע כי "ישנן הכרעות קנייניות הנוגעות אך ורק לצדדים, אותן הם רשאים למסור להכרעה בהליך בוררות והן אינן מחייבות צדדים שלישיים".
(רע"א 1109-13 אריה אורטס נ' מאן סבן, פורסם בנבו מיום 14.3.13).
במישור היחסים בין הצדדים כלפי צדדי ג', פסק הבוררות אינו נוגע לצדדים שלישיים אלא הינו בגדר הוראה לצדדים לסכסוך בלבד.
הבוררים הורו על בניית הגדר על מנת להפריד ביניהם.
מעבר לאמור, המבקשת ובנה הודו בחקירתם, כי צד ג' – השכן, בנה ראשון חומה שמפרידה בינו לבין הצדדים וגם יצר שביל לביתו, מבלי לבקש בכלל את רשותם, וכי זה לא מפריע להם. ומכאן, שאין ממש בטענתם לפגיעה בשכן (עמ' 13 ש' 6-9 ועמ' 31 ש' 1-13).
"ש. מפריע לך למה השכן בונה לעצמו חומה מבלי לשאול אותך?
ת. זה היה ממזמן. זה לא שלי. השטח לא שלנו. שלו השטח. בגלל זה בנינו עוד חומה. זה צד שלישי. זה חלק של צד שלישי שלא קשור אלינו".
הגדר בין הצדדים, נבנתה בהסכמה ביניהם.
המבקשת בעדותה : "רצינו לעשות את זה בשביל שלום בית" עמ' 12 ש' 32.
המשיב בעדותו: "עשיו הכול בהדדיות ביחד. שבועיים התעסקנו עם זה. היא לא ראתה ולא שמעה שעשנו חומה? חצי יום לא היה לה מים" עמ' 55 ש' 20-21.
הסיבה לפיה, המבקשת חזרה בה מהסכמתה, היא רצונה לקבל גם את המרתף.
"ש. את מסכימה להשאיר את החומה וXXX ייתן לך המרתף?
ת. את המרתף ועוד משהו, אני לא זוכרת בדיוק. הבן שלי אמור להעיד על זה".
(עמ' 13 ש' 1)
ועל כן, אין אחיזה לטענה לפיה, פסק הבוררות הכריע בעניינם של צדדים שלישיים (קרי השכן הנוסף לתת חלקה) כעילה לביטול פסק הבוררות.
ז- אחרית דבר
לא הוכחה כל עילה לביטול פסק הבוררות.
בנסיבות אלו, אני דוחה את הבקשה של המבקשת לביטול פסק הבוררות, ומאשרת את פסק הבוררות מיום 21.4.2020.
אכיפת פסק הבוררות ביחס לצו עשה (להבדיל מאישורו) ככל שלא יתבצעו הוראותיו, תצריך נקיטה בהליך נפרד.
המבקשת תישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך של 24,000 בתוספת מע"מ, אשר ישולמו תוך 60 ימים, ממועד קבלת פסק הדין, ולא יישאו הפרדי הצמדה וריבית כדין עד למלוא פירעונם.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.
ניתן היום, י"א חשוון תשפ"ד, 26 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.
