בפני
כבוד השופטת אפרת ונקרט
תובעים
1.ט’ פ’
2.א’ ל’
3.נ’ ק’
נגד
נתבעים
1.האפוטרופוס הכללי
2.נ’ כ’
3.א’ ה’
4.ש’ ב’
פסק דין
פסק דיני זה ניתן בשלושה הליכים שונים בעניין עיזבונם של המנוחים XXX ז”ל ובעלה המנוח XXX ז”ל, הוריהם של כלל הצדדים בהליכים שבפני: תיק עז’ 62900-08-19 בעניין בקשה לביטול צו ירושה לנוכח טענה לקיומה של צוואת שכיב מרע של המנוח XXX ז”ל ותיק עז’ 67740-12-18 ו- 67687-12-18 בעניין בקשה לקיום ומנגד התנגדות לצוואת המנוחה הגב’ XXX ז”ל.
לנוכח היות התיקים קשורים הן טכנית (במערכת נט המשפט) והן ברמה המהותית, מצאתי ליתן את פסק הדין בשלושת התיקים במאוחד והוא ייקשר לשלושת התיקים. עם זאת למען הנוחות מחולק פסק הדין לשני חלקים, כאשר כל אחד מהם מתייחס לתיק/ים הרלבנטיים ולמסכת המתאימה.
תיק עז’ 67740-12-18 ו-67687-12-18 בעניין בקשת קיום והתנגדות לצוואת המנוחה
עניינם של הליכים אלו הינה צוואתה של המנוחה XXX ז”ל מיום 7.9.2017.
הצדדים להליך זה הינם ילדיהם ונכדיהם של המנוחים XXX ו- XXX.
המנוח XXX ז”ל הלך לעולמו ביום XXX. צו ירושה אחר המנוח ניתן ביום XX לבקשת המתנגדות.
המנוחה XXX XXX נפטרה ביום XXX.
המבקש, בנם של המנוחים והיורש על פי צוואת המנוחה מיום 7.9.17 הגיש בקשה לצו קיום הצוואה.
הנתבעות 1-2 בנותיהן של המנוחים, והנתבעת 3, נכדתם של המנוחים הגישו התנגדות לבקשת התובע לקיום צוואת המנוחה.
אלו הוראות הצוואה:
ג. הנני מצווה בזה את שיעשה בכל רכושי… לבני XXX בלבד למעט הדירה המפורטת להלן אשר אותה יירש ויקבל בני XXX.
ד. על בני XX לחלק את עזבוני בהתאם למה שציווה אותו בעלי המנוח XXX ובהתאם לאמור בצוואתי זו הוכל בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי בלבד.
ה. על אף האמור לעיל אני מורישה לבני XXX את הדירה הרשומה על שמי בלבד המצויה בקומה VVV של הבניין אותו בנה בעלי עם XXX…
ו. על אף האמור הנני מורישה לנכדי הראשון XXX הבן של XXX ז”ל מחצית מדירה Xחדרים בבניין שברחוב XXX והכל בהתאם להחלטת XXX. XXX הזכות להעביר לנכדי שווי בכסף של ערך מחצית הדירה כאמור.
ז. בהתאם לרצון בעלי ורצוני רק ילדי הבנים יירשו אותי ואת בעלי ז”ל. בנותיי אינן יורשות אותי ואינני מותירה להם דבר שכן כל אחת מהן קיבלה ממני ומבעלי דירה בעת נישואין.
הנתבעות התנגדו לקיום הצוואה ממספר טעמים אשר יפורטו בהרחבה בהמשך.
בהליך זה ובהליך הקשור התקיימו 6 דיוני הוכחות במסגרתם העידו התובע והעדים מטעמו: עו”ד XXX שערך את הצוואה; עו”ד XXX, האפוטרופוס לרכוש שמונה למנוחה על ידי בית המשפט בהליך אחר; הגב’ XXX, אחותו של התובע, XXX אחותו של התובע, XXX, חתנו של התובע, XXX, אחיינית של המנוחה, XXX, הנכד של המנוחה, XXX גיסו של התובע, XXX, חתנו של התובע, XXX, גיסו של התובע וכן העידה עוה”ד XXX בת דודתם של הצדדים.
מטעם הנתבעות העידו הנתבעות בעצמן, XXX בעלה של הנתבעת 1, הגב’ XXX, קרובת משפחה של הנתבעת 1, עו”ד XXX אשר ייצג את הנתבעות בהליך האפוטרופסות עבור המנוחה ומר XXX, שכן המתגורר בשכנות למנוחים.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
טעמי ההתנגדות
בשנים האחרונות לחייהם התדרדר מצבם הרפואי של המנוחים. המנוחים היו תלויים באופן מוחלט בבני המשפחה שטיפלו בהם. מבקש הקיום (התובע) מידר את המנוחים מילדיהם ובני משפחתם וכן השתלט על רכושם ומנע מיתר ילדיהם מידע וגישה לרכוש המנוחים.
התובע הוא זה שהחליט מה דרוש למנוחים, מי יבקר בבית המנוחים, מי יסייע להם ומתי. המבקש אף מנע מהמנוחים טיפול רפואי ראוי.
התובע שלט במנוחים ביד רמה והתנגד למינוי אפוטרופוס למנוחים ואף התנגד להבאת מטפל סיעודי אשר יסייע למנוחים.
צוואת המנוחה נערכה יומיים לאחר שהמנוחה קמה מהשבעה על בעלה המנוח, שעה שבבית המשפט התנהל הליך למינוי אפוטרופוס למנוחים בשל מצבם הרפואי והתפקודי במסגרת בקשה למינוי אפוטרופוס שהגישו המתנגדות עוד בחודש יוני 2017.
ביום 11.12.2017 מונה למנוחה אפוטרופוס לרכוש וביום 1.1.2018 מונה למנוחה אפוטרופוס לגוף.
מדובר בצוואה הפסולה מן השורש והנוגדת את השקפת עולמה של המנוחה ורצונה הברור.
בעת החתימה על המנוחה כלל לא הייתה כשירה, לא הבינה על מה היא חותמת ומה המשמעות.
החל משנת 2013 חלה הרעה משמעותית במצבה הפיזי והקוגניטיבי של המנוחה וככל הנראה סבלה מאלצהיימר.
בחודש יוני 2017 אושפזה המנוחה בבית החולים בעקבות אירוע מוחי ואובחנה כמי שסובלת מירידה קוגניטיבית והפרעות בדיבור.
היוזמה לעריכת הצוואה, ותכנה הם מעשי ידיו של התובע. התובע לקח חלק פעיל ביותר בעריכת הצוואה. הצוואה נערכה עת התובעת לא הייתה כשירה לערוך צוואה
המנוחה הייתה תלויה בתובע בכל דבר ועניין ועשתה את דברו גם אם לא הבינה או הסכימה עמו.
בנוסף, המנוחה לא שלטה בשפה העברית ולא ידעה קרוא וכתוב.
הצוואה נעשתה תחת לחץ וכפיה מצד התובע בהיותה של המנוחה בלתי צלולה ומבלי שהבינה על מה היא חותמת.
תגובת התובע
התובע היה יד ימינו של המנוח בימי חייו, שותף פעיל בכל עסקיו ובעל ייפוי כוח כללי נוטריוני.
התובע הוא זה אשר טיפל במנוחים במסירות רבה עשרות שנים ולעומת זאת המתנגדות כלל לא היו ברקע ולא הציעו עזרה בטיפול בהורים המנוחים. התובע הקדיש את כל עתותיו לטיפול במנוחים והוא שטיפל ודאג לכל צרכיהם של ההורים המנוחים.
המתנגדות ביקשו להשתלט על רכוש ההורים בעודם בחיים ולכן פתחו בהליך האפוטרופסות תוך שהשתיתו את הבקשה על טענות כזב.
הצוואה נערכה ונחתמה ביוזמתה של המנוחה, בהתאם לרצונה המלא והחופשי, ללא כל השפעה מכל סוג שהוא וכשהיא צלולה לחלוטין. עו”ד XXX ערך את הצוואה לאחר ששמע מפי המנוחה מה רצונה בצלילות ובבהירות, ללא כל לחץ או כפיה.
כל הראיות מצביעות על כך שבתקופה הרלוונטית הייתה המנוחה צלולה לחלוטין. כך למשל העידה העו”ס אשר ביקרה את המנוחה בביתה פעמיים ושוחחה עם המנוחה וכך העיד אף האפוטרופוס לרכוש עו”ד XXX.
בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה המנוחה הייתה עצמאית מבחינה שכלית והכרתית, הייתה מודעת לחלוטין לרצונותיה. המנוחה הייתה זקוקה לסיוע פיזי ככל אדם מבוגר אולם לא הייתה תלויה בתובע. המנוחה הייתה עד יום מותה בקשר עם כל ילדיה נכדיה וחברותיה.
ממכלול הנסיבות עולה כי לא נמצאה כל השפעה, קל וחומר השפעה בלתי הוגנת, של התובע על ההורים המנוחים. בכל מקרה, בהתאם לפסיקה, לא כל השפעה היא השפעה בלתי הוגנת.
כמו כן התובע לא היה מעורב בעריכת הצוואה כפי שגם העיד עו”ד XXX ועדותו לא הופרכה.
לא זו אף זו, אף מגרסת הנתבעות ברור כי צוואת המנוחה משקפת את רצון המנוחים והשקפת עולמם לפיה הבנות אינן יורשות את המנוחים שעה שכל אחת מהן קיבלה דירה עם נישואיה.
דיון והכרעה
מצבה הרפואי של המנוחה
הכלל הוא כי כל אדם כשר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות ועריכת צוואה בכללם, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין (סעיפים 1-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ”ב – 1982). סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ”ה – 1965 (“חוק הירושה”) קובע:
“צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.”
מהותה של הטענה בדבר אי כשרות המצווה לפי סעיף זה היא במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה.
נטל ההוכחה לקיומה של הגבלה או שלילת כשרותו של המצווה לצוות, מוטל על מי שרוצה להיבנות ממנה, דהיינו על הטוען לחוסר כושר אבחנה של המצווה. העלאת ספק בכושרו של אדם אינה עניין של מה בכך, קל וחומר בדיעבד. הנטל לסתור את חזקת הכשרות הבסיסית הזו, לאחר מותו של אדם, הינו כבד ביותר. לשם הרמת נטל ההוכחה על הטוען להציג ראיות משמעותיות בבית המשפט ונקודת הזמן הרלוונטית הינה מועד החתימה על הצוואה (ע”א 7019/94 לפיבסקי נ’ עמליה ד ן, פורסם בנבו, ניתן ביום 6.1.1997(.
על מנת להוכיח טענות בעניין מצב נפשי וגופני יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת, להוכיח שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה:
“שני מקורות עיקריים עומדים בפני בית המשפט בבואו להכריע בנדרש. המקור האחד, עניינו בעדויות של מי שהכירו את המנוח במועדים הרלוונטיים ואשר יכולים להאיר את עיני בית המשפט בדבר מצבו ותפקודו של המנוח, לרבות רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים הרלוונטיים.
המקור השני, הינו חוות דעת מומחים אשר יחוו דעתם בשאלה האמורה, לרבות תוך הסתמכות על מסמכים רפואיים שונים וייתכן אף תוך הסתמכות על אותן ראיות, נשוא המקור הראשון….
אין לקבוע מסמרות מהו המקור בעל המשקל הרב יותר. כל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו ובהתאם יגיע בית המשפט להכרעתו…”
(בר”ע (ת”א) 1677/05 פלונית נ’ י’ ש’ מנהל העיזבון הזמני, ניתן ביום 14.8.06)
בנוסף רשאי בית המשפט להסתייע בעדויות של מי שערך את הצוואה או מי ששימש כעד לה ואף להעדיפן על חוות דעת המומחה (ע”א 7506/95 שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון ישראל, פ”ד נד2000 (2) 215;)
במקרה דנן העידו התובע ובני משפחתו כי המנוחים שניהם היו צלולים עד לרגע האחרון.
עו”ד XXX שערך את הצוואה, העיד מטעם התובע כי המנוחה הייתה צלולה במועד עריכת הצוואה.
המתנגדות צירפו מסמך רפואי – סיכום אשפוז של המנוחה מחודש יוני 2017, ממנו עולה כי למנוחה הייתה ירידה קוגניטיבית וכי במועד פנייתה לבית החולים (חודש יוני 2017) סבלה אף מבלבול.
במאמר מוסגר יצוין כי הן בהליך זה והן בהליך האפוטרופסות לא הוצגו מסמכים רפואיים נוספים המלמדים על מצבה הקוגניטיבי של המנוחה במועד עריכת הצוואה ואף לא נתבקש מינוי מומחה רפואי.
עם מסמך זה פנו הנתבעות לבית המשפט בחודש יוני 2017 והגישו בקשה למינוי אפוטרופוס למנוחים והתובע התנגד. נוכח המחלוקות בין הצדדים אשר לצורך במינוי אפוטרופוס, הורה בית המשפט בהליך האפוטרופסות על הגשת תסקיר בעניינם של המנוחים. נוכח פטירתו של המנוח ביום 29.8.2017 הוגש התסקיר בעניינה של המנוחה בלבד.
ביום 16.10.2017 הוגש לתיק האפוטרופסות תסקיר עו”ס.
ביחס למצבה הרפואי של המנוחה ציינה העו”ס בתסקירה כי פנתה לרופאת המשפחה של המנוחה ובסיכום החומר הרפואי שנמסר לידיה על ידי הרופאה אין כל עדות או התייחסות לירידה קוגניטיבית או לצורך במינוי אפוטרופוס למנוחה.
מבחינה תפקודית המנוחה זקוקה הייתה לעזרה ברחצה ובהלבשה ומתהלכת בעזרת הליכון.
עוד ציינה העו”ס כי בשיחה עם המנוחה התרשמה שהמנוחה מודעת למחלוקת הכספית בין ילדיה. המנוחה ידעה לומר כמה ילדים יש לה והיכן הם מתגוררים, היכן נולדה ומי הנוכחים בחדר. המנוחה ציינה כי אינה מעוניינת להתערב במחלוקת בין ילדיה וכי הייתה רוצה שהם ישלימו ויגיעו להבנות בינם לבין עצמם.
לשאלה האם המנוח ערך צוואה השיבה המנוחה כי איננה יודעת:
“כששאלתי אותה האם בעלה הותיר אחריו צוואה המזכירה את רצונו, ענתה כי אינה יודעת כיוון שמעולם לא עסקה בנושאים הללו”
כך גם העידה העו”ס כי המנוחה לא סיפרה לה כלל שערכה כל צוואה, אף כי ביקרה אותה כשבועיים וחצי לאחר תאריך חתימת הצוואה ואף שאלה אותה האם המנוח ערך צוואה, וכן העידה כי אף לא אחד מהילדים סיפר כי המנוחה ערכה צוואה, שעה שהעו”ס הציעה להם לפנות להליך של גישור כדי להגיע להסכמות בעניינים הרכושיים, בהתאם למשאלתה של המנוחה, כפי שהובעה בפני העו”ס.
ש. היא אמרה לך משהו על צוואה שהיא ערכה, עמוד 4 שורה 1?
ת. אם אני זוכרת נכון לדעתי רשמתי את זה, אני אסתכל…אני רואה שרשום בתחילתו של עמוד 4 שלשאלתי האם בעלה הותיר אחריו צוואה המזכירה את רצונו, ענתה כי אינה יודעת כיוון שמעולם לא עסקה בנושאים הללו. רשום אחר כך, שאלתי אותה אם יש מסר שהיא רוצה להעביר לבימ”ש והיא ענתה שהמסר הוא שילדיה יגיעו להבנות בינם לבין עצמם.
ש. כלומר היא לא אמרה לך ערכתי צוואה?
ת. נכון היא לא אמרה לי.
ש. הביקור הראשון שלך היה ב- 25.9.2017, הצוואה הוא ב- 2.9.2017, כלומר שבאותו חודש לכאורה, שבועיים וחצי לאחר עריכת הצוואה הנטענת והיא למרות השיחה שלך איתה היא אומרת לך כולם שווים, המסר לבימ”ש שאני מבקשת שהילדים יגיעו להבנות בינם לבין עצמם והיא לא מזכירה לך שהיא ערכה צוואה?
ת. היא אמרה שהיא לא התעסקה בדברים האלה רק בעלה.
העדה מבקשת להוסיף דברים מטעמה:
כשאנחנו מתבקשים להגיש תסקיר אנחנו מתייחסים אך ורק לטובתה של האישה או המשיב, אני זוכרת במהלך התסקיר שהיה לה חשוב שהסתדרו ביניהם ואני זוכרת שבהמלצות שלי המלצתי על גישור תחת בימ”ש והתקשרתי וביקשתי מכולם את ההסכמה שלהם לגישור רציתי ללכת עם מה שהיא רוצה.
ש. כשאת פנית לכל האחים בבקשה שיפנו לגישור, מישהו אמר לך לאמא יש צוואה כבר אין מה לחלק כי אמא כבר החליטה?
ת. בשיחות עם בני המשפחה הודיעו המשיבים והמבקשים רצון לסיים את הסכסוך אחת ולתמיד ולחזור להיות משפחה, בתאריך ה- 7.11.2017 שוחחתי עם כל בני המשפחה וכולם הביעו הסכמה להליך גישור בפני מי שימנה כבוד בימ”ש.
ש. ואף אחד לא הזכיר צוואה?
ת. לא שידוע לי.
(עדות העו”ס בעמ’ 15-16).
העו”ס ציינה בתסקיר כי התרשמה שהמנוחה מודעת לקורה סביבה, מסוגלת להביע את עמדתה אך חוששת להביע עמדה חד משמעית על מנת לא להעמיק את המחלוקת בין ילדיה.
“אני התרשמתי שהיא מבינה שיש מחלוקת על רכוש בין הילדים שלה, שזה הטריד אותה מאוד ושהיא לא ידעה להגיד עמדה מוגדרת לגבי מה היא רוצה. מה זאת אומרת… היא ידעה להגיד לי שבעיניה כולם שווים, היא לא רצתה להגיד לי חד משמעית צד איקס או צד וואי, ופה האמביוולנטיות XXXה התייחסתי בתסקיר.” [ההדגשה שלי א.ו]
(עדות העו”ס בעמ’ 18)
המלצת העו”ס הייתה למינוי אפוטרופוס חיצוני במידה והילדים לא יגיעו להבנות ביניהם.
העו”ס העידה בפני במסגרת הליך זה וחזרה על האמור בתסקיר בכל הנוגע למצבה של המנוחה.
ביום 11.12.2017 מונה אפוטרופוס חיצוני לרכוש המנוחה (נוכח מחלוקות הצדדים בדבר הרכוש והשימוש שנעשה בו) במסגרת הליך האפוטרופסות. האפוטרופוס החיצוני אשר נפגש עם המנוחה ושוחח עמה בחודש ינואר 2018 העיד בפני במסגרת הליך זה כי המנוחה הייתה צלולה לחלוטין.
ביום 1.1.2018 לאחר דיון שהתקיים בהליך האפוטרופסות ניתנה החלטת בית המשפט (כב’ השופטת גרינוולד-רנד) כדלקמן:
“שוחחתי עם הגב’ XXX ה – 88. בעקרון התרשמותי הינה, כי הגב’ XXX לא הבינה לאן היא מובאת ולאיזה צורך (היא סברה שהיא נמצאת בקופת חולים).
לאחר ששוחחתי עמה והצדדים נכנסו לאולם עלה, כי היא מתגוררת בגפה, וכי אין גורם קבוע הנמצא עמה 24 שעות ודאג לצרכיה.
בנסיבות העניין מצאתי מקום למנות בדחיפות אפוטרופוס חיצוני לגוף.
אני ממנה לצורך כך את ” XXXאפוטרופסות” ומורה, כי היא תפעל לצורך מציאת פתרון שיטיב עם הגב’ XXX.”
התובע הגיש בקשת ערעור על החלטה זו שנדחתה.
לבקשת רשות ערעור צרף התובע חוות דעת רפואית של מומחה לפסיכיאטריה אשר בדק את המנוחה ביום 18.1.2018.
מחוות דעת המומחה דר’ XXX עולה כי במהלך הבדיקה נכחו בבית המנוחה, התובע בעצמו, הבן XXX, בת נוספת ואחיינית. כולם נכחו בשיחת המומחה עם המנוחה.
המומחה ציין בחוות הדעת כי השיחה עם המנוחה נערכה בעברית ובערבית כשמדי פעם ישנה התערבות של בני המשפחה בתרגום דברי המנוחה מערבית לעברית.
מחוות דעתו של המומחה עולה כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב. לא בעברית ולא בערבית.
המשפחה היא משפחה פטריאכלית. המנוחה הייתה עקרת בית והמנוח פרנס את המשפחה.
מעולם לא התערבה בענייני כספים ובענייני המנוח. לא היו לה פרטים אודות נכסיו והשקעותיו.
המומחה ציין בחוות דעתו כי “כאשר היא נשאלת אודות רכושה, אודות ניהול הרכוש והמאבק בין הילדים היא נאטמת, ניכר שהיא במצוקה גדולה, משימה עצמה כלא מבינה… ניכר שהיא כואבת מאוד את הניכור בין ילדיה היא מבקשת שוב ושוב שכל ילדיה יטפלו בה ושיסתדרו ביניהם בענייני רכוש. היא אינה מודעת לפרטי הרכוש שנותר בידיה ולערכו.”
בשים לב לכל האמור לעיל, לעדויות הסותרות בדבר מצבה הקוגניטיבי של המנוחה לא ניתן לקבוע כממצא ודאי כי המנוחה לא הייתה כשרה לערוך צוואה במועד בו נערכה הצוואה.
אין די במסמך מיום 17.6.2017 לפיו המנוחה סבלה מירידה קוגניטיבית ובלבול כדי לקבוע כי המנוחה לא הייתה כשרה לערוך צוואה ביום 7.9.2017. מדובר במסמך אחד בודד שנערך כשלושה חודשים לפני הצוואה.
מנגד העידו העו”ס ועו”ד XXX כי כחודשיים אחרי עריכת הצוואה הייתה המנוחה צלולה ומודעת לקורה סביבה.
עם זאת יש לציין כי בשים לב לראיות ולעדויות שעמדו בפני ספק בעיני כי המנוחה הבינה משמעותו של אפוטרופוס או משמעותה של צוואה ואף אם הוקראה והוסברה לה הצוואה בשפת אמה (ערבית), מה שלא הוכח שארע, יש להטיל ספק בשאלה האם הבינה את תוכנה ומשמעותה של צוואה.
השפעה בלתי הוגנת
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע: “הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”.
השפעה בלתי הוגנת היא אותה השפעה אשר יש בה כדי לשנות או להסיט את רצונו החופשי של המצווה. אין זה משנה אם המשפיע נהנה משיבוש זה ברצונו של המצווה אם לאו (ע”א 4902/91 גודמן נ’ מוסאייף פ”ד מט(2) 441, 448-450).
בדנ”א 95/1516 מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נב (2) (1998) פרט כב’ השופט מצא את מבחני המשנה שבהם יש כדי לסייע לבית המשפט לקבוע אם בעת כתיבת הצוואה היה המצווה נתון להשפעה בלתי הוגנת. המבחנים העיקריים אותם יש לבחון הינם מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, מבחן קשרי המצווה עם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה.
בהתקיים המאפיינים של המבחנים האמורים במקרה נתון, קמה חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
על המתנגד לקיום הצוואה הטוען להשפעה בלתי הוגנת, מוטל הנטל להוכיח כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה ושהצוואה נעשתה מתוך אותה השפעה אסורה.
בהתאם לפסק הדין בעניין בע”מ 4459-14 פלונית נ’ פלוני על בית המשפט לבחון את כלל הנסיבות בהן נערכה הצוואה וכאשר מונחות לפני בית המשפט ראיות נסיבתיות שונות, שאף שאין בכל אחת מהן לבדה כדי לבסס קבלת ההתנגדות, על בית המשפט להתייחס לכל אותן נסיבות, כרשת של חוטים שזורים “חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחו של כל אחד מהם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד, לרבדים המחזקים ומבססים את ההשפעה הבלתי הוגנת. השפעה בלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה, הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה”.
אבחן כעת את המבחנים העיקריים המפורטים בפסיקה אחד לאחד:
מבחן התלות והעצמאות – המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של “עצמאות” ו”תלות” שני מושגים הופכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, האם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה “עצמאי” – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית.
אין מחלוקת כי במועד עריכת הצוואה המנוחה הייתה מוגבלת מאד בניידות ובכלל מבחינה פיזית ונזקקה לעזרה בביצוע פעולות היום יום. עם זאת כאמור לא הוכח כי המנוחה הייתה זקוקה לסיוע מבחינה שכלית הכרתית או תלותית מבחינה זו. תלות פיזית אינה עדות מספקת לתלות שכלית הכרתית.
מבחן התלות והסיוע- מקום שמתברר, כי המצווה לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון את הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק.
עולה מעדויות הצדדים כי אכן המנוחה נזקקה לסיוע בביצוע פעולות היום היום וכי המבקש היה המסייע העיקרי. עם זאת אף יתר בני המשפחה סייעו למנוחה בתורות. המתנגדות העידו כי היו בקשר עם המנוחה וביקרו אותה מספר פעמים בשבוע לפחות. במסגרת זו אף סייעו לה להתקלח ואף הכינו עבורה את ארוחת הערב. המתנגדות הן אשר לקחו את המנוחה לטיפולים רפואיים. בני משפחה נוספים אף הם הגיעו כדי לסייע למנוחה ולהיות עמה כך שהמנוחה לא הייתה תלויה בתובע לבדו.
מבחן קשרי המצווה עם אחרים – ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה.
כאמור, לגרסת המתנגדות, היחסים בין המתנגדות למנוחה היו טובים, ולמתנגדות היה קשר רציף עם המנוחה והם ביקרו אותם באופן קבוע. מעדויות הצדדים עולה כי כל ילדיה ונכדיה של המנוחה היו עמה בקשר וכי אף המשפחה המורחבת הייתה בקשר עם המנוחה.
מכאן שהמנוחה לא הייתה מבודדת או מנותקת מהעולם באופן שיש בו די כדי לבסס חשש להשפעה בלתי הוגנת על ידי התובע.
לא נעלמה מעיני טענת המתנגדות כי התובע הוא זה ששלט במנוחים וברכושם, אולם אין חולק כי המנוחה לא הייתה מנותקת מהעולם, לרבות לא מהמתנגדות ואין די בטענה זו כדי להוכיח השפעה בלתי הוגנת.
נסיבות עריכת הצוואה
נסיבות עריכת הצוואה נשוא המחלוקת מעוררות במקרה דנן תמיהות ותהיות רבות וכפועל יוצא חשש כבד כי הליך עריכת הצוואה לא היה תקין כלל וכלל. הכל כמפורט להלן.
אשר לנסיבות עריכת הצוואה העידו שניים, התובע, ועורך הדין שערך את הצוואה, עו”דxxx
התובע העיד בתצהירו כך:
“אכן הצוואה נערכה יומיים לאחר שאימי המנוחה קמה משבעה על אבי המנוח ונעשתה בהתאם לרצונה של המנוחה. הצורך בעריכת הצוואה התעורר אצל אימי המנוחה עת ביקרה היא בבנק XXX על מנת למשוך כספים מחשבונה לצורך תשלום עבור המצבה, ימי ה – 7 וימי ה 30 של אבי המנוח. במעמד זה ביקשה אימי המנוחה מפקיד הבנק מר XXX XXX שיחתים אותה על מסמכים המאפשרים לי להוציא כספים מהחשבון שלה, על מנת למנוע ממנה הגעה לבנק כל פעם כדי למשוך כספים מאחר והיא לא יכולה היתה לבוא כי הדבר היה קשה לה (המנוחה נעזרה בהליכון).
פקיד הבנק הציע לה להביא צו מינוי אפוטרופסות עליה הממנה אותי.
המנוחה שאלה את פקיד הבנק אם יכול הוא לעשות לה את זה. הפקיד אמר לה שרק עורך דין יכול לבצע זאת. אז פנתה המנוחה XXX וביקשה ממני לקחת אותה לעורך הדין של אבי המנוח עו”ד XXX אותו היא מכירה על מנת להסדיר זאת.
דאגתי להביא את אמי המנוחה, היישר מהבנק למשרדו של עו”ד XXX, ושם ביקשה מעו”ד XXX לערוך לה בקשה למנות אותי כאפוטרופוס עליה. עו”ד XXX אמר לאמי המנוחה כי בעניין זה מונחת בקשה של הנתבעות בבית המשפט למנות לה אפוטרופסות וכי צריך להיות דיון בבית המשפט בעניין, ומיותר להגיש בקשה נוספת אלא צריך להמתין להחלטת בית המשפט.
בשלב זה אמרה אימי המנוחה לעו”ד XXX, פחות או יותר במילים הללו “שאם כבר אני כאן אני רוצה שתכתבו את רצון בעלי המנוח ורצוני” ושאלה איך ניתן להבטיח זאת. עו”ד XXX הסביר למנוחה כי חתימתה על צוואה המביעה את רצונה יכולה לפתור את הבעיה. בשלב זה עו”ד XXX הורה לי לצאת מן החדר וסגר את הדלת אחרי כשלא היה לי מושג ולא יכול היה להיות לי מושג מה התנהל בין אימי המנוחה לבין עו”ד XXX.
באותו היום חתמה אימי על הצוואה”
גרסה זו מוקשית בעיני ממספר טעמים:
ראשית, מדוע יש צורך במינוי אפוטרופוס שעה שהמטרה הייתה לאפשר למבקש לפעול בחשבון המנוחה וכל שנדרש לצורך כך זה ייפוי כוח לתובע לפעול בחשבונה של המנוחה או לחלופין לצרפו כבעלים לחשבון ולחלופי חילופין ניתן לתת בידיו כרטיס אשראי עמו יוכל למשוך כספים מבלי להטריח את המנוחה לבנק או למכשיר הכספומט.
יתרה מכך, ככל שפקיד הבנק אכן הציע למנוחה למנות את התובע כאפוטרופוס תחת העלאת אפשרויות אחרות יש בה להצביע כי פקיד הבנק באותה עת התרשם כי המנוחה אינה כשירה לחתום על ייפוי כח, שאחרת, הדרך הנוחה והפשוטה ביותר לאפשר לתובע לפעול בחשבונה של המנוחה היא כאמור במתן ייפוי כוח חתום כדין. ככל שהפקיד התרשם כך, ועל פניו הפקיד וגם המבקש סברו שיש מקום להגיש בקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה, אזי לכאורה ממילא לא יהיה כל תוקף לצוואה שתיחתם על ידי המנוחה בשלב כזה.
שנית, בשעה זו התנהל הליך אפוטרופסות בעניינה של המנוחה כאשר התובע מתנגד בכל תוקף למינוי אפוטרופוס למנוחה בטענה כי המנוחה צלולה ואינה זקוקה לאפוטרופוס. התובע אף אמור לדעת כי אין באפשרות עו”ד למנות אפוטרופוס למנוחה. הטענה לפיה לקח המבקש את המנוחה לעו”ד על מנת שיגיש עבורה בקשה למינוי אפוטרופוס לפיכך אינה הגיונית ואף אינה מתיישבת עם טענתו בהליך האפוטרופסות ובהליך זה כי המנוחה הייתה צלולה ובתובנה מלאה ולא זקוקה לאפוטרופוס.
שלישית, אין זה סביר בעיני כי המנוחה החליטה לעשות צוואה כך באופן ספונטני במסגרתה היא מצווה את כל רכושה למבקש ואף לחתום עליה באותו המעמד שעה שלכאורה כוונתה בביקורה אצל עו”ד הוא מינוי אפוטרופוס על מנת לאפשר לתובע לפעול בחשבונה עוד בימי חייה. על דרך הכלל, צוואה אינה מעשה ספונטני המתבצע על אתר.
גם לו היה בידי לקבל את הטענה כי המנוחה החליטה לערוך צוואה “בהזדמנות זו”, אין זה סביר בעיני כי הצוואה הוכנה על ידי עו”ד על אתר, כאשר המנוחה הגיעה למשרדו ללא תיאום מראש ומתוך כוונה להגיש בקשה לצו אפוטרופסות.
בחקירתו הנגדית סתר התובע את גרסתו כפי שעלתה מתצהירו שעה שהעיד כי “שלחו אותה מהבנק לעשות אישור שאני יכול למשוך כספים מהבנק. שימי לב אישור. לא מינוי אפוטרופוס, אישור” (עמ’ 85 ש’ 15-24).
גרסה זו, לפיה לקח המבקש את המנוח לעו”ד “לעשות אישור” שהוא יוכל למשוך כספים מהבנק עומדת בסתירה חזיתית לתצהירו שם טען כי פקיד הבנק הציע למנוחה לעשות צו אפוטרופוס וכי הוא לקח את המנוחה לעו”ד אשר יגיש בשמה בקשה למינוי אפוטרופוס (סעיף 7 לתגובת התובע להתנגדות), ואינה מתיישבת עם דבריו בהמשך חקירתו לפיה המנוחה אמרה לעו”ד : “אמרו לי לבוא XXXך לעשות אפוטרופוס, ז”א אישור להוציא כספים” (עמ’ 87 ש’ 8-9) ואף אינה מתיישבת עם גרסת עוה”ד שערך את הצוואה ולפיה התובע והמנוחה הגיעו למשרדו על מנת שיכין עבורם בקשה למינוי התובע כאפוטרופוס על המנוחה והוא אף הסביר לה כי אין מקום להגיש כעת בקשה למינוי אפוטרופוס.
זאת ועוד. בתצהירו, כאמור לעיל, טען התובע כי המנוחה ביקשה מעוה”ד לערוך עבורה צוואה שעה שהוא נכח בשיחה בין המנוחה לעו”ד. אולם בחקירתו הנגדית טען כי לא ידע על כך כלל וכלל:
“אני שהייתי בחדר XXX אומר לי – אולי תצא בחוץ. אמרתי לו מה קרה? אמר לי תצא בחוץ. טוב, חשבתי אם אני אפוטרופוס, אני לא יודע מה, זה צריך לשאול שאלות מיוחדות, אולי משיהו אחר, לא יודע” (עמ’ 86 ש’ 9-12).
עדותו זו עומדת בניגוד מוחלט לתצהירו וכן לתצהיר עוה”ד שערך את הצוואה שם צוין כי משהמנוחה ביקשה לערוך צוואה ביקש עו”ד XXX מהתובע לצאת מהחדר.
מחקירתו של התובע אף עולה כי הוא זה ששילם לעו”ד עבור עריכת הצוואה (עמ’ 88 ש’ 25; עמ’ 89 ש’ 1), זאת הגם שעו”ד XXX הכחיש קבלת תשלום על עריכת הצוואה.
כאמור לעיל, עו”ד XXX שערך את הצוואה אף הוא הגיש תצהיר זהה לתצהירו של התובע ונחקר עליו בפני. עו”ד XXX ייצג את התובע בהליך האפוטרופסות.
וכך העיד בתצהירו:
“אני עו”ד משנת 1988 ומשמש אף כנוטריון מזה כ 15 שנה.
הכרתי את המנוחה היטב. הכרות זו נוצרה בעקבות מתן שירותים משפטיים לבעלה המנוח ולבנו XXX מזה למעלה מעשר שנים לפחות ואשר במסגרת הטיפול והייצוג המשפטי האמור יצא לי לבקר בבית המנוחים.
הייתי מעורב גם בסכסוך האחרון שפרץ בעקבות פניית הבנות XXX XXX וyyy XXX למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש להורים המנוחים.
בעקבות הבקשה למינוי אפוטרופוס כאמור הגעתי לבית המנוחים על מנת ללמוד עמדתם לבקשה ובכלל מה הלך הרוח כלפי הבנות XXX וyyy.
…
..
…
המנוח דיבר איתי על כך כי את עזבונו יירש רק XXX וכי בנותיו לא יקבלו ממנו דבר הואיל והוא נתן כבר לכל אחת מהן דירה.
גם המנוחה אמרה לי מספר פעמים כי הבנות אינן יורשות מאחר והן קיבלו כבר כל אחת מהן דירה וכי בירושה יזכו רק הבנים XXX ורפאל XXX.
…
מספר ימים לאחר השבעה הגיעה XXX המנוחה למשרד. היה זה XXX שהביא את המנוחה למשרדי.
המנוחה אמרה לי כי היא ביקשה מXXX להביא אותה XXX כאשר לפני בואה ביקרה בבנק XXX בו מצוי חשבונה למשוך כספים לצורך תשלום עבור המצבה, ימי ה – 7 וימי ה – 30 של בעלה המנוח.
המנוחה אמרה לי כי בשיחתה עם פקיד הבנק מר XXX ביקשה היא ממנו שיחתים אותה על מסמכים המאפשרים לXXX להוציא כספים מהחשבון שלה שהוא יטפל בזה מכאן ואילך ומאחר והיא לא יכולה לבוא לבנק תדיר כי הדבר קשה לה (המנוחה נעזרה בהליכון).
המנוחה אמרה לי כי פקיד הבנק הציע לה להביא צו מינוי אפוטרופסות עליה לטובת XXX ואז הוא יכול לטפל לה בחשבון ובכספים.
…
המנוחה סיפרה לי כי בעקבות תשובת הפקיד פנתה המנוחה לXXX בנה וביקשה ממנו להביא אותה למשרדי על מנת להסדיר לה את מינוי XXX כאפוטרופוס עליה.
…
בהגיעה למשרדי סיפרה לי המנוחה את האמור לעיל ביקשה ממני לערוך לה בקשה למנות את XXX כאפוטרופוס עליה.
אמרתי למנוחה כי בעניין אפוטרופוס עליה, מונחת בקשה של המתנגדות בבית המשפט למנות לה אפוטרופסות וכי צריך להיות דיון בבית המשפט בעניין וכי מיותר להגיש בקשה נוספת…
תשובתי הניחה את דעתה של המנוחה והיא הבינה אותה.
בהמשך השיחה בשלב זה אמרה לי המנוחה, פחות או יותר במילים הללו “שאם כבר אני כאן אני רוצה להגשים את רצון בעלי המנוח ורצוני ושאלה אותי איך ניתן להבטיח זאת.
כיוון שהבנתי שכוונתה או רצונה כנראה יתפתח לעריכת צוואה הורתי לXXX לעזוב מיד את המשרד ולהמתין לשיחת טלפון ממני כשאסיים את פגישתי עם המנוחה.
הסברתי למנוחה כי חתימה על צוואה המביעה את רצונה יכול לפתור את הבעיה והסברתי לה היא צוואה ומה הנפקות שלה.
לאחר שהמנוחה הבינה את טיבה של הצוואה לאור הסבריי ביקשה ממני שאערוך עבורה צוואה בה היא מסדירה מה יעשה ברכושה.
המנוחה חזרה ואמרה לי כי בנותיהן קיבלו כל אחת דירה וכסף וכי הן לא תקבלנה כלום רק הילדים הבנים יקבלו, בהתאם לרצונה ולרצון בעלה, ובהתאם היא נתנה לי הוראות לערוך את הצוואה גפי שנכתב בה והוראותיה ניתנו לי בעברית על ידי המנוחה אשר ידעה לדבר ולהביע את עצמה טוב מאוד בעברית”
עדותו וגרסתו של עוה”ד מוקשית עד מאוד בעיני, בחלקה מהטעמים המפורטים לעיל ביחס לגרסת התובע ויותר מכך אף נוכח היותו עורך דין. גרסתו אשר לנסיבות עריכת הצוואה אינה מתיישבת עם ההתנהלות המתחייבת מהמקצוע ואף לא עם שורת ההיגיון והשכל הישר.
ראשית, לגרסתו, המנוחה הגיעה XXXו על מנת לחתום מסמכים המאפשרים לתובע להוציא כספים מחשבונה. הדבר הראשון המתבקש והפשוט ביותר הוא עריכת ייפוי כוח המאפשר לתובע לפעול בחשבונה של המנוחה (לרבות למשוך כספים) ותמוה בעיני עד מאוד כי הדבר לא הוצע על ידי עו”ד XXX ולא על ידי התובע עצמו אשר כבר החזיק בידו יפוי כוח מטעם האב המנוח. יתירה מכך, לנוכח ידיעתו בדבר קיומו של הליך אפוטרופסות בעניינה של המנוחה, והגם שהוא סבור שהמנוחה כשירה ואין מקום למינוי אפוטרופוס למנוחה, מן הראוי היה טרם החתמת המנוחה על כל מסמך משפטי, לרבות ייפוי כוח וודאי צוואה, לדאוג לקבלת חוו”ד רפואית המעידה על כשירותה של המנוחה לחתום על מסמכים משפטיים.
בנוסף, עו”ד XXX, אשר כאמור לעיל מונה על ידי בית המשפט בהליך האפוטרופסות כאפוטרופוס רכוש חיצוני עבור המנוחה, והתובע אף סומך ידיו על עדותו עו”ד XXX בכל הנוגע למצבה הקוגניטיבי של המנוחה, העיד בהליך זה מטעם התובע כי “אני חייב הודות שהשיחה הייתה חיונית, חיונית מבחינת לשון חיוניות. היתה שיחה כל כך חיונית ביני לבינה, לא בטוח שהיא יודעת מה זה בדיוק אפוטרופוס ומה תפקידו…” עמ’ 45 ש’ 11-16, דגש שלי א.ו)
משכך, מתקשה אני לקבל את הטענה לפיה המנוחה ביקשה להגיע למשרד עו”ד לצורך הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס וכי המנוחה ביקשה למנות את התובע כאפוטרופוס עבורה.
שנית, עוה”ד בעצמו הצהיר כי המנוחים התנגדו בכל תוקף למינוי אפוטרופוס עבורם, כי המנוחים היו צלולים ועו”ד XXX אף ייצג את המנוחה בהליך האפוטרופסות ובערעור שהוגש על החלטת בית המשפט למנות לה אפוטרופוס. לפיכך טענתו כי המנוחה ביקשה למנות לה אפוטרופוס אינה עולה בקנה אחד עם טענתה של המנוחה עצמה כי אין כל מקום למנות לה אפוטרופוס. זאת ועוד, הטענה כי המנוחה הגיעה למשרדו בבקשה למינויו של XXX כאפוטרופוס, הייתה צריכה אף היא להדליק “נורה אדומה” בדבר יכולותיה הקוגניטיביות של המנוחה, שהרי עוה”ד ידע על קיומו של הליך כזה ואף המנוחה, ככל שהייתה צלולה ובמצב נפשי תקין, הייתה אמורה לדעת שמתנהל הליך כזה.
שלישית, עו”ד העיד בתצהירו כי המנוחה ביקשה ממנו להסדיר עבורה צו מינוי אפוטרופוס והוא אמר למנוחה כי ממילא מתנהל הליך כזה בבית המשפט ואין מקום להגיש בקשה נוספת. עולה השאלה, מדוע, בנסיבות אלו, לא פנה עו”ד XXX לבית המשפט בבקשה למנות את התובע כאפוטרופוס, בהתאם לרצונה של המנוחה.
יתירה מכך, ככל שהמנוחה הייתה צלולה, כטענת התובע ועו”ד XXX, הרי שהתשובה לבקשת המנוחה להסדיר עבורה מינוי אפוטרופוס היא כי נוכח צלילותה אין מקום להסדיר עבורה אפוטרופוס אלא יפוי כוח ולא רק כי מתנהל הליך בבית המשפט בעניין זה.
כמו כן עולה השאלה מדוע נדרש עוה”ד להגיד למנוחה כי מתנהל הליך כזה בעניינה. האם המנוחה לא ידעה כי מתנהל הליך כזה בעניינה? לעניין זה אציין כי הליך האפוטרופסות התנהל בעצימות גבוהה תוך עירובם של המנוחים בהליך והתובע אף יידע את המנוחים כי המתנגדות הגישו בקשה למינוי אפוטרופוס עבור המנוחים, עו”ד עצמו שוחח עם המנוחה בעניין זה (עמ’ 28 ש’ 16-17) כך שהמנוחה הייתה אמורה לדעת כי מתנהל הליך כזה.
ככל שהמנוחה לא ידעה שמתנהל הליך כזה בעניינה, עולה השאלה האם אכן הייתה המנוחה כשירה לערוך צוואה באותה העת? ולעניין זה מצאתי להביא (שוב) את דברי חברתי כב’ השופטת יוכבד גרינוולד-רנד אשר הייתה המותב שדן בתיק האפוטרופסות 38538-06-18 וזאת בהחלטתה בסיום הדיון מיום 1.1.18:
“שוחחתי עם הגב’ XXX XXX בת ה – 88. בעקרון התרשמותי הינה, כי הגב’ XXX לא הבינה לאן היא מובאת ולאיזה צורך (היא סברה שהיא נמצאת בקופת חולים).
לאחר ששוחחתי עמה והצדדים נכנסו לאולם עלה, כי היא מתגוררת בגפה, וכי אין גורם קבוע הנמצא עמה 24 שעות ודאג לצרכיה.
בנסיבות העניין מצאתי מקום למנות בדחיפות אפוטרופוס חיצוני לגוף…”
עולה לכאורה כי הן התרשמותה של כב’ השופטת גרינוולד-רנד בדבר הצורך האקוטי במינוי אפוטרופוס (ביום 1.1.18) והן התרשמותו של פקיד הבנק (כשלושה חודשים קודם לכן, ביום עריכת הצוואה 7.9.17) הייתה כי יש מקום ואף צורך וכדברי כב’ השופטת גרינוולד-רנד אף צורך דחוף, למנות אפוטרופוס למנוחה, משמע, המנוחה אינה מסוגלת לנהל את ענייניה, והבנתה לוקה בחסר, דבר שיש בו, לכל הדעות, כדי להשליך באופן מהותי על כשרותה לערוך צוואה.
רביעית, כאמור לעיל, עו”ד XXX ייצג את התובע ואת המנוחים בהליך האפוטרופסות וידע היטב כי קיימת מחלוקת, באותה עת, ביחס לכשירותה של המנוחה לנהל את ענייניה. עוד היה מודע עו”ד XXX לסיכום הרפואי מיום 13.6.2017 לפיו למנוחה ירידה קוגניטיבית והיא אף סובלת מבלבול.
אף על פי כן, לא מצא עו”ד XXX לקבל חוות דעת רפואית עדכנית ליום החתימה על הצוואה, וערך על אתר, צוואה המבטאת לכאורה את רצונה של המנוחה, והחתימה על הצוואה בו במקום.
בחקירתו הסביר עו”ד XXX כי “לא ראיתי צורך להזמין חוות דעת רפואית משום שאני סמכתי על ניסיוני וגם על השיחה הישירה שלי מול הגברת” (עמ’ 39 ש’ 6-8). סבורני כי בנסיבות המקרה דנן, חרף התרשמותו האישית של עוה”ד אשר למצבה הקוגניטיבי של המנוחה, מצופה היה ממנו, בהיותו עורך דין ותיק בעל ניסיון, לפעול בזהירות יתירה, ולהזמין חוות דעת רפואית טרם עריכת הצוואה.
לעניין זה כבר נפסק לא אחת כי מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים בדיקה רפואית טרם עריכת הצוואה, בפרט כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ובעיות רפואיות כאמור על מנת להסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, גם אם אין דרישה שכזו בחוק (בע”מ 3777/12 פלוני נ’ פלונית 8.7.2012). דברים אלו יפים ביתר שאת בנסיבות המקרה דנן.
בהמשך כאשר נשאל עוה”ד בשנית מדוע לא דאג לחוות דעת טרם עריכת הצוואה ענה:
“אני לקחתי צד” (עמ’ 45 ש’ 23-25). עו”ד XXX חזר מספר ואמר מספר פעמים כי הוא למעשה לקח צד בסכסוך בין ילדי המנוחים. כלומר, מהאמור עולה כי לכאורה עו”ד XXX לא ערך את הצוואה כעו”ד נייטרלי ולא מצא לנכון להפנות את המנוחה לבדיקה רפואית טרם עריכת הצוואה כי הוא “לקח צד”.
זאת ועוד. עו”ד XXX הצהיר כי תשובתו הניחה את דעתה של המנוחה לפיה אין מקום בשלב זה להגיש בקשה למינוי המבקש כאפוטרופוס והיא ביקשה לערוך צוואה. הצהרה זו בלתי סבירה בעיני. כיצד יש בכך כדי להניח את דעתה של המנוחה, כאשר כל שביקשה המנוחה הוא שהמבקש יוכל לפעול בחשבונה באופן עצמאי ועו”ד XXX השיב פניה ריקם? כיצד תשובה זו מניחה את דעתה כאשר לא נמצא לכך פתרון אחר וברי כי צוואה אינה מאפשרת למבקש לפעול בחשבונה של המנוחה בימי חייה בעצמו ללא ייפוי כוח מתאים?
הטענה כי המנוחה הבינה שלא ניתן להגיש בקשה לאפוטרופסות ולכן היא בעצמה החליטה פתאום לערוך צוואה שעה שכל חפצה היה לכאורה לאפשר לתובע לפעול בחשבונה בימי חייה הינה בלתי מתקבלת על הדעת בנסיבות העניין ואינה מתיישבת עם שורת ההיגיון והשכל הישר.
כך גם אין זה סביר כי עוה”ד ערך את הצוואה על אתר, כאשר המנוחה התייצבה במשרדו במפתיע ללא פגישה מראש ובוודאי שלא הייתה לה כל כוונה לערוך צוואה, והמנוחה אף חתמה על הצוואה באותו הפגישה.
כפי שמציתי לעיל, ככלל צוואה אינה מעשה ספונטני ומתקשה אני עד מאוד לקבל גרסה זו לפיה המנוחה החליטה בו ברגע לעשות צוואה והצוואה הוכנה על ידי עו”ד כבר במהלך הפגישה ואף נחתמה לאלתר.
חמישית, לגרסת עו”ד XXX המנוח אמר לו לא אחת כי יורשו היחידי הוא התובע. אלא מאי שהמנוח עצמו לא ערך צוואה המבטאת את רצונו זה שעה שאין מחלוקת כי שנים רבות המנוח היה כשיר לצוות, עו”ד XXX שימש כעוה”ד של המנוח שנים רבות ולא הייתה כל מניעה כי המנוח יערוך צוואה (עמ’ 25 ש’ 9-11). העובדה כי המנוח לא ערך צוואה במסגרתה הוא מוריש את כל רכושו לתובע יש בה לטעמי לפגום בטענה כי זה אכן היה רצונו של המנוח או אף של שני המנוחים.
התובע בעצמו העיד כי המנוח מעולם לא אמר לו כי כל הרכוש הוא שלו (עמ’ 75 ש’ 2-5).
כך גם ביחס לגרסת עוה”ד כי המנוח אמר לו לא אחת כי הבנות במשפחה אינן יורשות שכן כל אחת מהן כבר קיבלה את חלקה (דירה) ורק הבנים יורשים וזה המנהג בXXX.
טענה זו אף היא אינה מתיישבת לטעמי עם שורת ההיגיון והשכל הישר.
ראשית, ככל שהדבר אכן כך, מדוע לא ערך המנוח צוואה המשקפת את רצונו זה?
שנית, מהעדויות בהליך זה עלה כי גם הבנים למשפחת XXX, כל אחד מהם בתורו קיבלו מהמנוחים, עוד בימי חייהם דירה אחת לפחות.
מכאן שהטענה כי הבנות אינן יורשות כי כבר קיבלו דירה אינה סבירה בעיני.
לא זו אף זו, מהראיות שהוצגו בפני עלה בבירור כי המנוחה ביקשה להרחיק את עצמה מענייני הרכוש ומהסכסוך בין ילדיה.
בנסיבות אלו, הטענה כי המנוחה, עשתה צוואה, כך לפתע פתאום המשקפת את רצונו של המנוח מיוזמתה החופשית, המורישה הכל לתובע ומדירה לחלוטין את בנותיה, איתן כך נראה היה לה קשר חם, אינה מתיישבת עם הראיות בהליך.
שישית, מדו”ח האפוטרופוס לרכוש שמינה בית המשפט בתיק האפוטרופסות עלה כי המנוחה לא ידעה אפילו איזה רכוש יש לה ועולה השאלה, איך נתנה בעצמה הוראות לעו”ד אשר לתוכן הצוואה המתייחסות לדירות ספציפיות?
לא זו אף זו. מחוות דעת המומחה הרפואי שהוגשה בערעור בעניין האפוטרופסות עלה כי המנוחה דיברה בערבית ובעברית גם יחד. כך גם התרשמתי מהקלטות אשר הוצגו בפני.
לפיכך מתקשה אני לקבל גרסת עוה”ד כי המנוחה, דיברה עמו עברית בלבד והיא אשר נתנה לו את הוראות הצוואה בעצמה. כאשר גם לעדותו הוא מכיר את הבניין היטב ולכן הוא ידע לאיזו דירות מתכוונת הגברת ויכול היה לתאר אותן בצוואה.
הסבר זה של עו”ד XXX מוקשה בעיני והדעת נותנת כי הוא דווקא מלמד כי לא המנוחה היא זו שנתנה את הוראות הצוואה.
בנסיבות המקרה דנן שעה שיש מחלוקת וספקות בדבר כשירותה של המנוחה לצוות, שעה שהמנוחה אינה יודעת קרוא וכתוב מן הראוי היה להסריט את עריכת הצוואה על מנת להוכיח, בבוא העת, את מצבה הקוגניטיבי של המנוחה וכי אכן הצוואה משקפת את רצונה האמיתי והיא מבינה אותה כראוי ולהסיר את הספקות אשר לנסיבות עריכת הצוואה. מצאתי כי קיימים סימני שאלה משמעותיים אשר להבנתה של המנוחה את המעמד, את הוראות הצוואה ויש גם ספק אשר לגמירות דעתה בעת עריכת הצוואה.
למעלה מכך. הגם שלא הובאה בפני ראיה חד משמעית לחוסר כשירותה של המנוחה לא שוכנעתי כי המנוחה הבינה כי מדובר בצוואה וכי המנוחה הייתה מודעת לטיבה של הצוואה.
כידוע, צוואה תהא תקפה ותקויים, אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה. המונח להבחין בטיבה של צוואה כולל שלושה תנאים: מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה; מודעות להיקף רכושו וזהות יורשיו; מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.
מקום שמדובר במצווה שאין בטחון מוחלט לגביו שידע להבחין בטיבה של צוואה מבחינה שכלית, הרי מדובר בנסיבה חשובה מאוד לעניין העילה של השפעה בלתי הוגנת, שכן קל יותר להשפיע עליו (ע”א 2500/93 שטיינר נ’ ארגון עולי מרכז אירופה, נ(3) 3338 פמ”מ – 4/9/1996), ומעורבות בצוואה אף אם לא עלתה כדי מעורבות פסולה לפי סעיף 35 לחוק הירושה, מהווה אף היא נסיבה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת במסגרת “מבחן נסיבות עריכת הצוואה (עמ”ש 45610-09-12(/
עו”ד XXX אשר מונה כאפוטרופוס למשיבה ציין בעדותו כי ספק אם המשיבה ידעה מה זה אפוטרופוס.
המומחה (מהליך הערעור בעניין האפוטרופסות) ד”ר XXX ציין בחוות דעתו כי המנוחה אינה מודעת להיקף רכושה ולערכו.
בנסיבות אלו, שעה שהמנוחה אינה יודעת מה היקף רכושה, מה ערכו ומכל שהובא בפני אף אינה יודעת ומבינה מה זה אפוטרופוס סבורני כי לא ניתן לומר שהמנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה וספק בעיני האם המנוחה הבינה את משמעותה של צוואה.
על כך יש להוסיף את ידיעתה המצומצמת של השפה העברית ואת העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, שלא ידעה קרוא וכתוב לא בעברית ולא בערבית.
בנוסף לחוסר הסבירות שבגרסת התובע ועו”ד XXX עוד מצאתי לציין כי עדותם של התובע ועדיו לא עשתה עלי רושם מהימן. בגרסתם של עו”ד XXX והתובע נתגלו סתירות ועל מנת להאריך שלא לצורך את פסק הדין לא מצאתי לפרט את כל הסתירות שנתגלו בהן.
לכאורה, לא עלה בידי המתנגדות להוכיח באופן מוחלט את חוסר כשירותה של המנוחה או השפעה בלתי הוגנת ברמה הנדרשת לבטלות הצוואה.
ואולם, שילוב הטענות, חוסר כשירותה של המנוחה ונסיבות עריכת הצוואה מחזקות מסקנתי כי יש לקבל את ההתנגדות ולדחות את הבקשה לקיום הצוואה.
בבחינת הנסיבות כולן, מצבה הרפואי הן הפיזי והן המנטלי של המנוחה, הספק הרב אם המנוחה הבינה את משמעות הצוואה, העובדה כי התובע היה המוציא והמביא בבית המנוחים וכי על פי יישק דבר, הגשת תצהירים בכתב יד בשמם של המנוחים שעה שהמנוחים לא ידעו כלל קרוא וכתוב וזאת מבלי שהדבר צוין בתצהיר, נוכחות התובע בזמן עריכת הצוואה בחדר הסמוך, הסיבה לעריכת הצוואה והחיפזון בו נערכה, העובדה כי התובע לקח את המנוחה לעוה”ד, חוסר סבירותה של גרסת התובע לעריכת הצוואה, התשלום לעוה”ד בגין עריכת הצוואה, העובדה שעוה”ד לא דאג לחוות דעת רפואית טרם החתימה על הצוואה וזאת על אף שידע שמתנהל באותה עת הליך אפוטרופסות בעניינה של המנוחה, מובילים כולם למסקנה כי הליך עריכת הצוואה אינו תקין ולוקה מאד וכי יש לקבל את ההתנגדות לצוואה.
סוף דבר
ההתנגדות מתקבלת.
הבקשה לצו ירושה אחר המנוחה מתקבלת. צו ירושה פורמלי אחר המנוחה יינתן בהחלטה נפרדת.
התובע ישלם הוצאות הנתבעות בהליך זה בסך של 45,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים.
צוואת שכיב מרע – 62900-08-19
בפני תובענת המבקש לביטול צו הירושה שניתן אחר המנוח YYYXXX ז”ל ביום 17.9.2018.
לטענת המבקש, המנוח הותיר אחריו צוואת שכיב מרע במסגרתה הותיר את כל רכושו למבקש.
המבקש טוען כי במהלך 30 הימים שטרם פטירתו, ואף ערב פטירתו הביע המנוח, באמירות חוזרות ונשנות, אמירות שנאמרו על ידו מתוך ידיעה שהוא הולך לעזוב את העולם, לפיהן יורשו היחיד הוא התובע.
אמירות אלו של המנוח נאמרו לטענת המבקש בפני מספר רב של אנשים, אשר הכירו היטב את המנוח וידעו על אהבתו את בנו ויד ימינו ואף ידעו כי רצונו הוא שהתובע יהא יורשו היחיד ולא בכדי. התובע היה יד ימינו של המנוח בעסקיו והמבקש ובני משפחתו הקדישו את מיטב מרצם לטיפול במנוח וכן באם המנוחה.
עוד טוען המבקש כי לעדים, אשר שמעו את המנוח מצווה את רכושו למבקש, לא היה את הזמן הדרוש לערוך את זכרון הדברים ולהפקידו אצל רשם הירושות נוכח מצבו הבריאותי של המנוח ואף לא ידעו כי עליהם לעשות כן ואין בכך כדי לפגום בתוקפה של הצוואה.
אשר למועד הגשת הבקשה טען התובע כי השיהוי בהגשת הבקשה נבע מצוק העתים, התארגנות ואיסוף החומר הרלוונטי אשר דרשה בנסיבות העניין בירור מעמיק ויסודי.
טענות המשיבים
המנוח נפטר ביום 28.8.2017. בקשת המשיבים לצו ירושה הוגשה עוד ביום 4.7.2018. המבקש לא התנגד לבקשה לצו ירושה אחר המנוח ואף לא הגיש בקשה לצו קיום צוואה באותה העת.
תנאי היסוד של הצוואה אינם מתקיימים במקרה דנן. צוואה בעל פה יכולה להיעשות רק על ידי שכיב מרע או על ידי מי שרואה עצמו שכיב מרע.
כדי שאדם ייחשב שכיב מרע צריכים להתקיים שני תנאים – סכנת מוות ממשית אובייקטיבית וכן תחושתו של המצווה כי הוא ניצב מול פני המוות.
לא יכולה להיות מחלוקת כי ביום 10.8.2017 לא היה המנוח בסכנת חיים והוא שהה בביתו במצב בריאותי שפיר.
המנוח נפטר ביום 29.8.2017 כתוצאה מאירוע מוחי פתאומי ולכן ברי כי אין מדובר בצוואת שכיב מרע.
בנוסף יש להבחין בין צוואה בעל פה לבין רצון לעשות צוואה. עיון בתמלילים ובקלטות שצירף המבקש מעלה כי מדובר בשיחות חולין ולא באמירות העולות לכדי צוואת שכיב מרע.
דיון והכרעה
המסגרת המשפטית
חוק הירושה התשכ”ה – 1965 מכיר בארבע סוגי צוואות: צוואה בכתב יד, צוואה בעדים, צוואה בפני רשות או צוואה בעל פה. מדובר ברשימה סגורה ובתי המשפט לא הכירו בצורה אחרת או נוספת של צוואה. (ש’ שוחט, נ’ פינברג, וי’ פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית(2014), עמ’ 91).
סעיף 23 לחוק הירושה קובע כדלקמן:
“(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים”.
בשים לב לקשיים העולים מצוואה בעל פה נקבע על ידי בית המשפט העליון:
“ברצוני להדגיש כי גישת בית-המשפט צריכה להיות בדרך כלל ההנחה. שאין לקיים צוואה בעל-פה.
אפילו אין למצוא פגם בנוסח הדיבור המהווה את הצוואה. יש לאמץ את ההנחה הנ”ל אלא-אם-כן הנסיבות סביב עשיית צוואה כזאת הן כאלו שהן משכנעות ללא ספק כל-שהוא, כי אמנם העניין היא בצוואה אמיתית, כלומר בכוונה בולטת שהדיבור יפעל כצוואה. ושקיים גם נימוק המתקבל על הדעת להעדר צוואה בכתב.”
(ע”א 99/63 פלג נ’ היועץ המשפטי לממשלה, יז 1122 פמ”מ – 4/6/1963).
סעיף 23 לחוק הירושה שעניינו צוואה בעל פה מונה חמישה תנאים מצטברים לקיומה:
המצווה הינו ‘שכיב מרע’ או מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות; שהציווי יהיה בעל פה בפני שני עדים שמבינים את שפת המצווה; דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בידי שני העדים; זיכרון הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה; הרישום, החתימה וההפקדה יעשו בסמוך לאחר שניתן לעשותם. על חמשת התנאים האמורים יש להוסיף גם שעל בית המשפט להשתכנע באמיתות הצוואה וכן שהיא משקפת את גמירות דעתו של המצווה, שמעמד האמירה בעל פה יהווה צוואה וכן ביחס לתוכנה (ע”א 8991/04 ברגות נ’ ברגות [פורסם בנבו] (4.10.2006), ע”א 88/88 יעקובוביץ נ’ היועמ”ש, פ”ד מד(2) 69).
קיומם של מרכיבי היסוד של צוואה הם תנאים מקדמיים, אשר בהעדרם לא ניתן לקבוע שיש לפנינו צוואה, אשר קיומה מבוקש.
המחוקק אמנם ראה אפשרות שאדם ייתן הוראות בעל פה, באשר לצוואתו, בתנאים מסוימים, אלא שהוראות אלו צריכות לקבל ביטוי כהוראות ציווי ולהיאמר במפורש לפני שני עדים ואלה צריכים להעלותם על הכתב, בסמוך למועד בו נאמרו.
עת מדובר בצוואה בעל פה, על בית המשפט לוודא קיומם של תנאים מצטברים אלו בדווקנות, על מנת להבטיח את קיום רצון המצווה, משום שבניגוד ליתר סוגי הצוואות, צוואה זו לא נכתבת על ידי המצווה והוא גם אינו רואה את נוסחה ואינו חותם עליה (ע”א 436/01 רכאב נ’ רכאב, פ”ד נח(6) 913).
בנוסף, לצורך קיום צוואה בעל פה יש צורך בראיות חזקות ביותר, ועל הטוען לקיומה מוטל הנטל להביאן והוא אף הנושא בנטל השכנוע (ת”ע 60464-01-14 ס’ ואח’ נ’ א’ ש’ ואח’, ניתן ביום 12.2.2017).
התנאי הראשון: המצווה ‘שכיב מרע’ או מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.
“המונח “שכיב מרע” לא הוגדר בחוק והוא נקלט בו מן המשפט העברי (ראה דברי הכנסת, כרך 42, עמ’ 954). מותר לנו איפוא להיזקק לעקרונות כלליים של ההלכה העברית בסוגיה זו “התמצית ובקירוב” (כדברי השופט אגרנט, אמנם בהקשר אחר, ב-בד”מ 1/49, [1], בעמ’ 1045). מצבו הגופני של שכיב מרע מוגדר בשולחן ערוך, חו”מ, סימן ר”נ, סעי’ ה’: “חולה שתשש כח כל הגוף וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המיטה.”
(ע”א 252/70 רוזנטל נ’ טומשבסקי פ”ד כה(1) 488, 491 (1971).
בע”א 516/73 אומר נ’ קוגוט, נקבע כי לעניין שכיב מרע נדרש יסוד אובייקטיבי וסובייקטיבי של סכנת מוות ממשית:
“… הרי פירושו של דבר שדרוש גם אלמנט אובייקטיבי וגם אלמנט סובייקטיבי. האובייקטיבי. היינו סכנת מוות ממשית אורבת לו, ומבחינה סובייקטיבית, כי תהיה למצווה תחושה זו. דברים כאלה יכולים לקרות למשל במקרה של אדם הסובל ממחלת לב המרגיש כי התקפת לב ממשמשת ובאה, וחושש שמא לא תהיה לו שהות לערוך צוואתו בכתב או לבקש מאת מישהו שינסח לו צוואה בכתב; ואז יוכל לומר לאנשים הנמצאים לידו: שמעו. אני רוצה לצוות בפניכם, וזוהי צוואתי האחרונה; או חייל הנמצא במערכה ונקרא להתקרב לחזית, וגם במקרה כזה מוצדק שהחייל יגיד לחבריו כי יקשיבו לדבריו וישימו לב שזוהי צוואתו האחרונה. למקרים כאלה התכוון המחוקק בישראל”
(ע”א 516/73 אומר נ’ קוגוט פ”ד כט(1) 107, 108 (1974)).
המבחן לבחינת קיומם של שני התנאים לעיל, הוא מבחן האדם הסביר:
“…המבחן הוא מבחנו של האדם הסביר: האם אדם סביר באותן נסיבות (באותו מצב שבו מצא המצווה את עצמו) היה חש ומרגיש באופן סובייקטיבי כי הוא עומד מול פני המוות. היסוד האובייקטיבי נדרש אפוא להרגשתו הסובייקטיבית של המצווה ולא למהות הסכנה, דהיינו, האם אכן הייתה זו סכנה אובייקטיבית ברורה ומיידית לחיי המצווה (ראו ש’ שוחט, שם, עמ’ 157-156). היסוד הסובייקטיבי הנו הרגשתו של המצווה כי הוא עומד מול פני המוות. מבחינה ראייתית, אם המנוח נפטר ממחלתו זמן קצר לאחר שערך צוואה בעל פה, יש בכך כדי לבסס את היסוד האובייקטיבי. על התקיימות היסוד הסבוייקטיבי ניתן להסיק מהתנהגות המנוח, שאינו בין החיים ולא ניתן לשאול את פיו (ת”ע (י-ם) 185/96 XXX ישראל XXX נ’ המנוח רחמים XXX (24.11.1996)).”
(שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 117 (מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת 2014) ).
המושג “שכיב מרע” הינו ביטוי המלמד על מצב רפואי מוגדר של המנוח במועד עשיית הצוואה, ועניינו כאמור, אדם הלוקה במחלה קשה ושוכב על ערש דווי.
יש צורך בעדות רפואית מוסמכת למצבו הרפואי של האדם, ואין להסיק אך ורק על יסוד סמיכות הזמנים בין מועד עריכת הצוואה לבין יום הפטירה, כי אכן מדובר במצב של “שכיב מרע”.
( עמ”ש (חיפה) 24171-06-13 מ. ד. נ’ עיזבון המנוחה ר. ד. ז”ל 15/12/2013).
בתי המשפט פרשו בצמצום את המונח שכיב מרע כאשר יש להבחין בין אדם חולה, אפילו במחלה קשה, המסוגל ללכת ולתפקד, ובעת הצורך, לדאוג לעריכת צוואה בכתב, בין בכתב ידו ובין בחתימתו על צוואה בנוכחות שני עדים, לבין אדם, השוכב על ערש דווי, במחלה שאינו יכול לקום ממנה עוד, אינו מתפקד, ואין בכוחו וביכולתו לטפל בענייניו, כולל עריכת צוואה בכתב.
אדם חולה, ואפילו במחלה קשה, המסוגל ללכת ולתפקד ובעת הצורך לדאוג לעריכת צוואה בכתב יד או בעדים אינו “שכיב מרע”, כמשמעות מונח זה בסעיף 23 לחוק הירושה.
(ש. שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית מורחבת, התשע”ו – 2016, הוצאת סדן, בעמ’ 123).
בנסיבות המקרה דנן טוען המבקש כי בחודש האחרון לפני פטירתו חזר ואמר המנוח כי המבקש הוא יורשו היחידי.
אלא מאי שהמבקש לא הוכיח כי המנוח היה שכיב מרע, בחודש האחרון לחייו, לא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. המנוח כאמור נפטר ביום AAAלאחר שיומיים קודם לכן איבד את הכרתו בביתו והובהל לבית החולים. עם זאת, המבקש לא הציג בפני כל אסמכתא רפואית למצבו של המנוח בחודש זה, קל וחומר אסמכתא לפיה המנוח היה בסכנת חיים ממשית בחודש האחרון לפטירתו והיה מודע לכך או סבר כך.
אמנם, המנוח היה מוגבל פיזית אולם לא היה בסכנת חיים עקב מוגבלותו הפיזית.
נהפוך הוא, מהראיות שהוגשו על ידי המבקש עולה כי המנוח שהה בביתו, אפילו לא במיטתו, וניהל שגרת חיים רגילה וכל השיחות נערכו עמו במהלך שגרת חייו הרגילה, כגון לימוד תורה, ארוחת ליל שבת וכדומה.
וכך העידה בתם של המנוחים XXX:
ש. אתם לא חשבתם שהמנוחים הולכים למות. כי האבא קיבל שבץ מוחי, הייתם בשבת, זה לא היה מצב שהוא גסס, לא הוא ולא אמא, נכון?
ת. לא
(עמ’ 20 ש’ 19-22).
הפן הסובייקטיבי – גם כאן לא התרשמתי כי אכן המנוח ראה את עצמו כשכיב מרע. ראשית כאמור לא הוכח בפני כי המנוח היה בסכנת חיים מבחינה רפואית, על אף הבעיות הרפואיות מהם סבל וכן לא הוכחו בפני נסיבות אובייקטיביות אחרות אשר בשלן עשוי היה המנוח לחשוב כי הוא עומד אל מול פני המוות.
הגב’ XXX XXX, אחותם של הצדדים העידה לעניין זה כך:
“ש: אולי פעמיים שלוש. הבנתי. עכשיו תגידי לי, אני כבר מסיים. את פשוט הכנסת תצהיר, ואני כבר אומר לגבי אבא שזה לא רלוונטי כי אנחנו מדברים פה על האימא אבל אני חייב לשאול אותך, את בסעיף 3 כותבת על אבא בתצהיר מיום ה-28.11.18, 11 או 10 אני כבר לא יודע,
ת: אה, שבת אחרונה שלו?
ש: כן.
ת: אז אני אגיד.
ש: רגע, לא אמרתי כלום, אני שואל שאלה. “במהלך כל השבת אבי הרגיש אי נוחות ורוב הזמן צעק אני הולך למות..”,
ת: הוא תמיד צעק, לא רק, עוד לפני, חודש לפני הוא צעק אני הולך למות.
ש: זה היה כאילו, אבל הוא לא מת מזה כי לא הזמנתם לו אמבולנס באותה שבת, נכון?
ת: לא.
ש: ידעתם שהוא צועק את זה ככה אני הולך למות,
ת: כן, דיכאון היה לו. ”
(עמ’ 15 ש’ 14-25; עמ’ 16 ש’ 1-5).
מגרסתה עולה כי המנוח לא ראה עצמו על ערש דווי.
זאת ועוד. העדים כולם תיארו שיחות שהיו להם עם המנוח בהן לטענתם ביקש המנוח להוריש כל רכושו למבקש. אולם רק הקלטה אחת המוכיחה לכאורה את צוואת שכיב מרע הוגשה לתיק.
חתנו של התובע, מר XXX צירף את תמליל השיחה עם המנוח:
“המנוח: מה שיש לי זה שלו
XXX: של מי?
המנוח: של XXX
XXX: זה שלך אבל לא שלו
המנוח: לא חשוב
XXX: מה זה לא חשוב?
המנוח: רוצה לתת הכל
XXX:אתה נותן לו הכל למה?
המנוח: ככה
XXX: למה? ומה עם הילדים האחרין [ם], בגלל זה הם כועסים, בגלל שהם חושבים שאתה עושה ככה, בגלל זה הם כועסים ועושים לו צרות.
המנוח: אני עושה דווקא
XXX: מה דווקא
המנוח: דווקא נותן לו הכל שהם ישברו את הראש, שימותו. אני אומר להם במפורש, אני מותן את הכל אני חותם לו על הכל בבית משפט”
(תמליל 1090-17 עמ’ 12)
אמירות אלו שנאמרו על ידי המנוח, אינן באמירות בעלות אופי של צוואה ואשר ניתן לראות בהן הוראות צוואה. הבטחה בעל פה לאדם שיהיה יורש בעתיד אינה בגדר צוואה.
יש להבחין בין אמירות המנוח לכך שהסכסוך המשפחתי בין הילדים אכן גורם למצוקה ואי נחת אצל ההורים ו”זה יהרוג אותי” לבין תחושה אמיתית, הנובעת ממצב אובייקטיבי (רפואי או אחר) כי הוא רואה עצמו אל מול פני המוות באותו הרגע.
עוד יש לומר, כי ככל והמנוח אכן חפץ להוריש את כל אשר לו אך למבקש, היה בידו לערוך צוואה. התרשמתי מהראיות שהוצגו בפני כי המנוח היה מסוגל להביע את רצונו ויכול היה לממש רצונו באמצעות צוואה, מה גם שכפי שהעיד עוה”ד XXX ליווה את המנוח שנים במתן ייעוץ משפטי. כך גם יכול היה המנוח לערוך צוואה כאשר עוה”ד XXX הגיעה לבית המנוחים. עם זאת, המנוח לא מצא לעשות דבר מכל אלו.
העובדה כי המנוח לא מצא לנכון לערוך צוואה שאינה צוואה בעל פה, בשום שלב בחייו, לא בחודש האחרון לפני מותו ואף לא קודם לכן, שעה שאף לגרסת המבקש המנוח היה צלול עד ליום מותו ולא הייתה כל מניעה לעריכת צוואה, וכי במהלך החודש האחרון טרם פטירתו חזר ואמר כי הוא מוריש את כל רכושו למבקש, מקשה עלי לקבל טענת המבקש כי אכן רצון המנוח היה להוריש לו ורק לו את כל אשר לו. לו היה אכן רוצה להוריש את כל רכושו למבקש, לא הייתה כל מניעה שיעשה כן, על אחת כמה וכמה ככל שלטענת המבקש, סבר שקיצו קרב. אין מחלוקת כי לא מצא לעשות כן.
זיכרון דברים
אין מחלוקת כי העדים לאמירותיו של המנוח, בשום שלב לא ערכו רישום ולא הפקידו אותו אצל רשם הירושה, הגם שטרחו להקליט את המצווה בהזדמנויות שונות.
בכל הנוגע לרישום דברי המצווה, הדגיש כב’ השופט שאול שוחט בספרו את הדברים כדלקמן:
” …זיכרון הדברים הנו תחליף דחוק לדרישת הכתב, ונועד להבטיח ודאות ואחידות בתוכן הצוואה. יש להקפיד הקפדה יתרה ברישומו. הוא צריך לכלול את דברי המצווה בדייקנות מרבית במטרה לוודא שאכן אמר אותם. רק דברים שנאמרו במו פיו, ביזמתו ומרצונו ישמשו כצוואה….עם זאת, חייבת להיות התאמה בין הכתוב בזיכרון הדברים ובין הדברים שאמר המצווה, ועל כן מן הראוי שהדברים יירשמו באותה שפה כדי להביא בדייקנות רבה ככל האפשר את אמרי פיו של המצווה ”
(שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 118 (מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת 2014) ).
על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם (ע”א 436/01 רכאב נ’ רכאב נח(6)913, 923 (2004):
“יש לבצע את רישום זיכרון הדברים, החתימה עליו והפקדתו במשרדי הרשם לענייני ירושה “ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם”. דרישה זו מבטאת את חששו של המחוקק מפני הטיות שונות שעלולות להיגרם לאורך זמן – ביודעין ובלא יודעין – לעדים, האוצרים את הצוואה בזיכרונם (או משהעולה על הכתב – בהחזקתם) ובא לוודא ככל שניתן את אמינותו של זיכרון הדברים כנדבך חשוב בקיומה של צוואה בעל פה (ע”א 470/73 אקשטיין נ’ XXX פ”ד כב (2) 432; פרשת רכאב, שם). איחור ברישום זיכרון הדברים הנו פגם בהליך הניתן לריפוי מכוח סעיף 25(א) לחוק (ע”א 631/88 קהא נ’ לוי פ”ד מד(3) 703). איחור של חמישה שבועות ברישום זיכרון הדברים ( מיום אמירת דברי המצווה בעל פה) אינו עומד במבחן הביקורת והנו פגום בהליך (ע”א 795/99 פרנסואה נ’ פוזיס פ”ד נד(3) 107). המבחן לרישום בסמוך ( ולעומת זאת – המבחן לאיחור) הוא אובייקטיבי, ולכן גם אם בעת אמירת הדברים לא היו הנוכחים מודעים לדרישה להעלותם על הכתב ולא עשו כן, יש בכך משום פגם בהליך (ע”א 8991/04 בורהאן סובחי ברגות נ’ זוהיר ברגות [פורסם בנבו] (4.10.2006)). גם לגבי האיחור בהפקדה המבחן הוא אובייקטיבי. איחור בהפקדה בא אף הוא בגדרו של פגם בהליך הניתן לריפוי מכוח סעיף 25(א) לחוק” (שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 119 (מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת 2014) ).
כאמור, אין מחלוקת כי לא נערך זיכרון דברים ואף לא הופקד אצל רשם הירושה, גם לא כאשר הגישו המתנגדות בקשה לצו ירושה אחר המנוחה. המבקש לא הציג הסבר המניח את הדעת אשר למחדל לבצע רישום ולהפקידו אצל רשם הירושה.
לא זו אף זו, מועד הגשת הבקשה במקרה דנן לביטול צו הירושה בטענה כי קיימת צוואת שכיב מרע מטיל צל כבד על מהימנות הבקשה.
הדעת נותנת כי אכן לו ערך המנוח צוואת שכיב מרע היה המבקש, מתנגד לבקשה לצו ירושה אחר המנוח שהוגשה על ידי המשיבות עוד מבעוד מועד בטענה כי בידו צוואת שכיב מרע.
המנוח נפטר ביום 29.8.2017.
בקשה לצו ירושה הוגשה על ידי המשיבות ביום 4.7.2018. המבקש, לא רק שלא הגיש מטעמו בקשה לקיום צוואת שכיב מרע, אלא שאף לא התנגד לבקשה לצו ירושה. המבקש אף הוא טוען כי עוד בחודש מרץ 2018, ציין ב”כ עו”ד XXX, כי המנוח הותיר אחריו צוואה. אשר על כן עולה השאלה מדוע המבקש לא הגיש בקשה לצו קיום צוואה ומדוע לא התנגד לבקשה לצו ירושה.
המבקש לא הניח כל הסבר המניח את הדעת מדוע, ככל שידע כבר בחודש מרץ 2018 כי קיימת צוואה, הגם שצוואת שכיב מרע, לא הגיש כל בקשה לקיומה ולא הגיש כל התנגדות לבקשה למתן צו ירושה.
למעשה, ההקלטות ותצהירי העדים הוצגו על ידי המבקש מספר חודשים לאחר שהמשיבות הגישו התנגדותן לבקשה לקיום צוואת המנוחה שהגיש המבקש, ובכך נוצר רושם כי מדובר במסמכים שנערכו והוכנו לטובת ההליך.
התרשמתי כי בקשה זו הוגשה כתגובת נגד להתנגדות המשיבות לבקשת המבקש לצו קיום צוואת המנוחה (אמם המנוחה של הצדדים) וכי מדובר בתביעת סרק שאין בה כל ממש.
משלא התקיימו התנאים לקיומה של צוואת שכיב מרע מצאתי לדחות את הבקשה לביטול צו הירושה אחר המנוח והבקשה לאישור צוואת שכיב מרע.
המבקש יישא בהוצאות המשיבות בגין הליך זה בסך של 25,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים.
פסק הדין ניתן לפרסום בהיעדר פרטים מזהים.
המזכירות תמציא את פסק דיני לצדדים ולסגור את התיקים שבנדון.
ניתן היום, כ’ אייר תשפ”ג, 11 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
