בפני
כבוד השופטת מירה רום פלאי
תובעת ונתבעת
א' ח' ע"י ב"כ עוה"ד גלית ברוש
נגד
תובע ונתבע
י' ח' ע"י ב"כ עוה"ד רון טורקלטאוב
פסק דין
חמישה הליכים, החל מחודש ספטמבר 2017, מנהלים הצדדים בפני בית המשפט.
תביעה למזונות ותביעת רכוש לסעד הצהרתי שהוגשו על ידי התובעת/הנתבעת (להלן: "האישה" או "האם"), ותביעה להתרת נישואין, פירוק שיתוף וחלוקת זמני שהות שהוגשו על ידי התובע/הנתבע (להלן: "האיש" או "האב").
בין השאר, ביום 09.08.22 הוחלט על ידי סגנית הנשיא כבוד השופטת מטלין כי תיק התרת הנישואין בעניינם של הצדדים יאוחד עם שאר התיקים.
ביום 28.09.22 התקיים דיון לצורך קידום ההליך לרבות התרת הנישואין. לאחר שיח מחוץ לפרוטוקול, בית המשפט הציע הצעה לפשרה אשר תסיים את כלל ההליכים בין הצדדים, אולם ההצעה לא התקבלה על ידי הצדדים.
לאחר בקשות ארכה להגשת סיכומי הצדדים, הצדדים הגישו סיכומיהם, וביום 16.11.2022 הוגשו סיכומי תשובה מטעם האישה.
רקע עובדתי וממצאים שאינם שנויים במחלוקת
הצדדים, אשר משתייכים לעדה הנוצרית, נישאו זל"ז בטקס נישואין דתי נוצרי בכנסייה פרוטסטנטית הלותראנית, בירושלים ביום 08.06.1996, עת היתה האישה בת כ-18.5 שנים.
מנישואי הצדדים נולדו להם שלושה ילדים. כיום שניים בגירים ורק הצעיר ביניהם עדיין קטין.
בבעלות הצדדים דירת מגורים בת שלושה חדרים ברחוב xxxxx בעיר xxxxx, בה מתגוררת כיום האישה עם הילדים (להלן: "דירת הצדדים").
אין מחלוקת כי האישה לא עבדה מעולם ואין לה כל הכשרה מקצועית. במשך שנות הנישואין, האישה היתה עקרת בית ואילו האיש היה בעל עסק עצמאי בתחום המוניות.
במהלך שנת 2014 ו/או במועד סמוך לכך, נוצר משבר בין הצדדים שנגרם כתוצאה ממספר גורמים, ובסוף שנת 2016 האיש עזב את הדירה המשותפת, ועבר להתגורר בדירה הנמצאת בבעלות אמו ואחיותיה. שם הוא מתגורר מאז ועד היום.
סלע המחלוקת
עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע לדירה בה מתגורר האיש. לטענת האישה, על אף שהדירה רשומה על שם אמו של האיש ודודותיו, בפועל היא נרכשה מכספים משותפים שצבר האיש במהלך נישואי הצדדים.
על כן, עותרת האישה להצהיר כי הזכויות בדירה או חלק מהן, שייכות לאיש, ועקב פער ההכנסות בין הצדדים, האישה תקבל 70% מהזכויות והאיש יוותר עם 30% בלבד, וזאת בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
עוד חלוקים הצדדים בנוגע לקשר בין האיש לילדים. מאחר שהשניים הגדולים כבר בגרו, הרי שעל בית המשפט נותר להכריע רק בעניינו של הקטין, הן בנוגע למזונותיו והן בנוגע לזמני השהות שלו עם האיש.
תה"ן 56754-11-20 תביעה להתרת נישואין
תביעה זו הינה תביעת האיש להתרת נישואיו מהאישה. האישה מתנגדת להתרת הנישואין בבית משפט זה.
הצדדים כאמור נישאו זה לזו בנישואין דתיים נוצרים בכנסייה פרוטסטנטית הלותראנית, בירושלים ביום 08.06.1996.
נישואי הצדדים לא עלו יפה והם נפרדו בחודש דצמבר 2016, עת עזב האיש את הבית, ומאז ועד היום הם פרודים. כאמור לצדדים שלושה ילדים, כיום שניים מהם בגירים ואחד קטין.
לטענת האיש, חייהם המשותפים של הצדדים הגיעו לקיצם ואין כל סיכוי לשקמם. הצדדים אינם מתגוררים יחד במשך מספר שנים. אשר על כן, האיש מעוניין להיפרד בדרכי שלום, ולנהל אורח חיים נפרד ובלתי תלוי. משכך מבקש להיעתר לתביעתו להתרת הנישואין.
לטענת האישה, הסמכות להתיר את נישואי הצדדים נתונה באופן בלעדי לבית הדין הכנסייתי המוסמך. לשיטתה אין סמכות לבית משפט זה להתיר את נישואי הצדדים, ויש לדחות את התביעה על הסף.
לאחר שעיינתי במלוא החומר המונח בתיק ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה להתרת נישואי הצדדים.
סעיף 3(א)(1) חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין") קובע:
"הוגשה לבית המשפט בקשה להתרת נישואין ואחד מבני הזוג הוא יהודי, מוסלמי, דרוזי או בן אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בית דין דתי, או התעורר ספק ביחס להשתייכותו של אחד מבני הזוג לעדה דתית כאמור (בחוק זה – בן דת מוכרת), או ששני בני הזוג הם בני דתות מוכרות שונות, יפנה סגן נשיא בית המשפט או שופט מוסמך בכתב, לראש בית הדין הנוגע בדבר, כדי שיקבע אם יש צורך בגירושין על פי הדין הדתי שלפיו הוא דן, ולו מספק, כדי שבן הזוג שעליו חל אותו דין דתי יוכל להינשא מחדש (בחוק זה – פניה);"
בתאריך 02.06.22 הוגשה לבית המשפט חוות דעת של הכנסייה המרונית, לפיה, מאחר שהאישה משתייכת לעדה המרונית קתולית, חלים בענייניה הוראות קודקס החוקים של הכנסיות המזרחיות, על פיהם הכנסייה נהנית מסמכות בלעדית לדון במקרה שהצד המרוני מתכוון להינשא שוב בכנסיה.
בנוסף ע"פ חוות הדעת, במקרה שבית המשפט לענייני משפחה מחליט להתיר את הנישואין, הצד המרוני עדיין לא יכול להינשא שוב בכנסיה הקתולית אלא לאחר פסק דין מטעם בית הדין המרוני שמצהיר על בטלות הנישואין מעיקרם.
בעניינו, הצדדים משתייכים לעדות דתיות שונות בנצרות. האישה משתייכת לעדה המרונית קתולית, ואילו האיש משתייך לעדה הפרוטסטנטית. נישואי הצדדים נערכו בטקס דתי בכנסייה פרוטסטנטית. ואולם, חוות הדעת התייחסה לדין ביחס לצד המרוני בלבד.
אשר לטענת האישה כי בית משפט זה אינו יכול להתיר את נישואי הצדדים אלא רק בית הדין הקתולי מרוני, הרי שאין הוא חל על האיש בהיותו בן דת אחרת- נוצרית פרוטסטנטית, על כן, נושא התרת הנישואין הובא להכרעת בית משפט זה ולא לבית הדין המרוני.
מחקירת האישה עלה: "ש. את פנית לכנסיה כדי להתגרש? ת. אמרו לי ש-, קודם כל לסגור את התיק פה בהתרת נישואין הם מקבלים. כן. ש. פנית למישהו? ת. לא פניתי. אבל בשאלתי בטלפון הכומר. אמר לי "צריך לסגור פה התרת נישואים ואחר כך לכנסיה כדי לעשות תביעה". כנסייתית" (פרו' מיום 11.05.22, עמ' 72 ש' 29-25).
בנסיבות העניין, מאחר ומדובר בבני זוג, אזרחים ישראלים, המשתייכים לשתי עדות שונות בתוך דת הנצרות, אשר נישאו בטקס דתי פרוטסטנטי- הצד אליו משתייך האיש, ונוכח העובדה כי בית הדין הכנסייתי המרוני ציין כי הסמכות נתונה לו אך ביחס לצד המרוני -אליו משתייכת האישה, מצאתי כי לבית משפט זה סמכות לדון בהתרת נישואי הצדדים.
סעיף 5 לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין קובע את כללי המשפט הבין לאומי הרלוונטיים ומונה את חלופות ברירת הדין. בחירה בכל אחת משלוש החלופות הראשונות- מקום מושבם המשותף של בני הזוג; מקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג; וארץ אזרחותם המשותפת של בני הזוג- מביאה לתוצאה המפנה לדין הפנימי בישראל.
בהתאם לאמור, יש לבחון התקיימותן של מספר עילות שיש בכוחן להצביע על התפרקות קשר הנישואין והעדר יכולת לשקמו, ובמקרים המתאימים, להורות על התרת הנישואין לטובת שחרור הצדדים מאותו קשר.
בענייננו, הנסיבות מצביעות על כך שהצדדים פרודים מזה שבע שנים. נראה שמצד האיש הפנייה להתרת נישואין והרצון לפרידה עמוק ובלתי הדיר. השארת הנישואין אין בה כל תועלת, איננה תורמת לאף אחד מהצדדים, השארת הקשר הזוגי יהיה פורמלי בלבד, שכן, מזה שנים שהצדדים חיים בפירוד מוחלט.
האישה הודתה כי היא רוצה להתגרש, אולם רק בכנסייה (פרו' מיום 24.03.21, עמ' 13 ש' 23), ובהמשך הסכימה להצעת בית המשפט כי נישואי הצדדים יותרו, בכפוף לתנאים שהוצעו (פרו' מיום 28.09.22 עמ' 1 ש' 15-10), לפיכך, אין עוד מקום לבחון האם הנישואין הינם ברי שיקום.
באיזון בין האינטרסים המנוגדים של הצדדים, גובר הצורך בהכרעה בתביעה להתרת הנישואין, וכן הצורך ב"שחרור" בני הזוג מנישואין אשר אינם ממומשים אלא מהווים נישואין על הנייר בלבד, ואף אין צפי כי ישתקמו.
לנוכח הפירוד הממושך המתקיים בין הצדדים, אי הגעתם להסכמה במשך שנים רבות ממועד הגשת התובענה הראשונה ועד היום, מביאים למסקנה המתחייבת לפיה לא ניתן לשקם את הקשר הזוגי, ועל כן, אין כל סיבה להותיר את האיש וגם את האישה, בקשר נישואין ששניהם, הלכה למעשה, אינם מעוניינים בו, רק בשל סירובה של האישה להתיר את הנישואין בהסכמה.
אשר על כן, אני מורה על התרת נישואי הצדדים.
עם זאת, מובהר כי אין בפסק דין זה כדי להעלות או להוריד או להשפיע על נישואי הצדדים מבחינה דתית בהתאם לדין הכנסייתי, ואין בו לקבוע כי נישואיהם של הצדדים מתבטלים מעיקרם לפי הדין הדתי.
תלה"מ 17953-10-21 תביעה לחלוקת זמני שהות
טענת האב בתמצית היא כי מאז שעזב את הבית, מסרבת האם לאפשר לו לראות את ילדיו בכל תוקף. לטענתו, האם עשתה שימוש בילדי הצדדים באופן שמנע מהם לראות את אביהם על מנת לייצר לחץ עליו. כמו כן הטילה עיקולים על רישיונו ובכך מנעה ממנו לעבוד, להחזיק בכרטיסי אשראי ובעצם מנעה ממנו את האפשרות לעבוד ולהשתכר.
לטענתו, האם ניצלה באופן ציני ותועלתני את הילדים והדירה את האב מזכויותיו ההוריות בנוגע לילדים. מנעה ממנו להיות אב לילדיו, והפחידה אותו לבל יתקרב אליהם.
האב עותר לקבוע חלוקת זמני שהות בשיעור שלא יפחת מ-35% מהשבוע.
טענת האם בתמצית היא כי מאז שעזב האב את הבית, הוא ניתק קשר עמה ועם ילדיו והיא חייה עם הילדים בעוני, בצמצום ובמצוקה יומיומית. האב לא מתעניין בילדיו, והם פגועים ממנו.
לטענת האם היא סבלה מאלימות פיזית ומילולית על ידי האב אף בהיותה בהריון עם בנם הקטין, בין היתר לנוכח סירובה לעשות הפלה.
אשר על כן, מבקשת האם לדחות את תביעת האב לקביעת זמני שהות עם הילדים.
שני הצדדים לא התאמצו בהבאת ראיות בנוגע לזמני השהות של כל אחד מהם עם הילדים, ובפרט, עם הקטין.
בית המשפט שוכנע כי שלושת הילדים מתגוררים עם האם וקיים נתק בין האב לבין הילדים, ובפרט, בינו לבין הקטין, שככל הנראה כלל אינו מכיר את אביו.
מדובר במקרה כואב, בו על רקע הבאת הקטין לעולם בחוסר הסכמה בין ההורים, נוצר משבר קריטי ביניהם, וכאמור, בשנת 2015, השנה בה נולד הקטין בתאריך 05.07.2015, או לכל המאוחר בחודש דצמבר 2016, האב עזב את הבית ומאז קיים נתק.
התביעה שהגיש האיש לחלוקת זמני שהות, כללית ומתארת בעיקר את המצב המשפטי בארץ המעודד אחריות הורית משותפת והסעד לו עותר האב הוא קביעת זמני שהות בשיעור של 35% לפחות.
בפועל, למעט הגשת תביעה כללית זו, האב לא עשה דבר למען הקמת הקשר בינו לבין הקטין, ודרישתו לקבוע כי הקטין ישהה עמו לפחות 35% מנותקת מן המציאות, ובוודאי שאינה לטובת הקטין, שביום בהיר אחד בית המשפט יקבע כי הוא נדרש לשהות במחיצת האב שאינו מכיר לפחות 35% מהזמן.
בנסיבות אלה, אני דוחה את עתירת האב לכך שהקטין ישהה עמו לפחות 35% מהזמן, אולם, אני מקנה סמכויות לאגף לשירותים חברתיים בעיר xxxxx, לצורך יצירת קשר הורי מובנה ואחראי בין האב לקטין, וזאת מכוח הוראות סעיפים 19 ו – 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, התשכ"ב – 1962. תוקף ההסמכה לשנתיים מהיום.
ככל והאב יפנה לאגף לשירותים חברתיים, האם תשתף פעולה באופן מלא, ויקבעו זמני שהות מדורגים, בראי טובת הקטין.
תלה"מ 9486-09-17 תביעה למזונות אישה וקטינים
תמצית טענות האם
האם אינה עובדת ואין לה הכשרה מקצועית. במשך כל שנות הנישואין ועד היום, היא תלויה באיש מבחינה כלכלית, מתפקדת כעקרת בית ונושאת לבדה בנטל גידול הילדים.
לאיש תעודת מקצוע הנדסאי חשמל, ובעבר אף עבד בתחום זה. עד חודש יולי 2017, כחודשיים לאחר שהוגשה התביעה למזונות ביום 09.05.17 היה האב עצמאי ומפרנס יחיד את המשפחה. הכנסותיו החודשיות עומדות לטענתה על סך של כ-55,000 ₪.
מאז שהאיש עזב את הבית, האם והילדים חיים בעוני ובמצוקה יומיומית. האם אינה יכולה לרכוש לילדים דבר מלבד מזון, וגם זה בצמצום רב. האם תלויה בחסדי הוריה, שמסייעים כפי יכולתם, שאם לא כן האם והילדים היו בחרפת רעב.
בהתחשב ברמת החיים לה הורגלה המשפחה, ביכולתו הכלכלית של האב, בנתק הממושך של האב עם הילדים במשך 7 שנים, אותו יצר האב בעצמו, וכן בהתחשב בהעדר יכולתה הכלכלית של האם, מבוקש לחייב את האב בדמי מזונות בהתאם לכתב התביעה ובכל מקרה בסך שלא יפחת מ-2,500 ₪ לכל קטין.
בנוסף מבקשת האם לחייב את האב בשיעור של 70% מהוצאות החריגות ע"פ טבלת הוצאות שצירפה האם ביום 21.12.21, וכן לפסוק מזונות אישה בסך 10,000 ₪ אשר ישמשו פיצוי כושר השתכרות להבטחת פרנסתה מזונותיה מדורה ועתידה הכלכלי, עד למועד בו יותרו נישואי הצדדים.
תמצית טענות האיש
במהלך שנות הנישואים, האב עבד כנהג מונית והיה ברשותו כסף מזומן שהיה מספיק לצרכי היומיום ולכן כרטיס האשראי נותר אצל האם לשימושה. היא עשתה עם הכסף ככל שחפצה. האב מעולם לא אסר עליה דבר.
האם היתה "מגהצת" את כרטיס האשראי לפעמים בסכומים שלמעלה מ-10,000 ₪ בחודש. גם בפנקס השיקים עשתה שימוש והאב הודה כי הסכים לכך. הסכים בשתיקה לכל מעשיה גם שהעלים עין על כך שהיא מעבירה להוריה כספים במזומן.
בשנת 2014 כאשר חלה האב במחלת ריאות קשה הכל השתנה. הוא עבר ניתוח קשה שהסתבך עקב מחלת הסוכרת, טופל בטיפול נמרץ במשך עשרה ימים ושהה בבית חולים כמעט חודשיים. במשך חודשיים שלושה גר אצל הדודות שלו מאחר ולא היה מי שיטפל בו בבית. האם לא טיפלה בו. רק רצתה את כספו.
מאחר והיתה ירידה בהכנסות, האב מנע ממנה להעביר כסף להוריה, ואז פרצופה האמתי נחשף לאחר 20 שנה. בתקופה זו, האם גילתה שהיא בהיריון מזה שלושה חודשים. האב הרגיש נבגד שלא שיתפה אותו בהחלטה להביא ילד נוסף לעולם. ביקש להפסיק את ההיריון, והאם סירבה.
משפחתה השפיעה עליה ותמכה ברצון להביא את הילד לעולם, בניגוד לרצונו של האב. לאחר שהילד נולד בשנת 2015, האב עזב את הבית, וחזר לעבודה מלאה כדי לפרנס את המשפחה וגם את הילד הנוסף שנולד.
בחודש מאי 2017 הוכר האב כנכה בשיעור של 65% גם בביטוח לאומי, התחיל לקבל קצבה בסך של 3,500 ₪ בחודש. את הקצבה קיבל רטרואקטיבית מחודש ינואר 2017.
מאז שעזב את הבית, האם עשתה שימוש בכרטיס האשראי באין מפריע. עשתה שימוש בשיקים ללא ידיעתו, יצאה לבלות בירדן עם חברות, בזמן שהאב נאלץ לעבוד עד כלות, למרות מצבו הרפואי החמור. אמנם היתה מסגרת של 30,000 ₪ בחשבון הבנק, מכאן חשבה האם כי הוא משתכר סכומים כאלה, אולם לא כך היה.
האב החליט למכור את המונית ולעבוד כשכיר. בחודש יולי 2017 התחיל לעבוד בחברת "xxxxxxxx" והשתכר בסך של 3,800 ₪ לחודש.
ביוני 2017, האם פתחה תיק הוצל"פ לצורך גביית המזונות והפכה את חייו באמצעות גיסה עוה"ד, למסע רדיפה. האם יצרה חוב מדומה בסך של 70,000 ₪. לאחר דיונים בהוצל"פ במסגרת טענת פרעתי, החוב צומצם באופן משמעותי.
במסגרת הסנקציות נשלל רישיון הנהיגה של האב ומאפריל 2018 ועד לספטמבר 2019 לא עבד כלל. אפילו את קצבת הביטוח הלאומי עיקלה האם כך שבפועל גר אצל דודותיו ואמו ואחותו עוזרות לו מבחינה כלכלית.
מחודש ספטמבר 2019 האב עובד בחברת "xxxxxxx" בxxxxx כטלפן והשתכר 4,350 ₪ שהועברו לחשבון דביט ולא לחשבון הבנק לאור ההגבלות. מחודש פברואר 2020 המועד בו בוטלה ההגבלה על רישיון הנהיגה חזר לעבודה כנהג מונית שכיר ומשתכר סך של 4,500 ₪ נטו. האב מעולם לא החזיק ברישיון ירוק כי אין לו מספיק כסף לרכוש כזה.
האב משלם את תשלומי המשכנתא החודשיים בסך של 450 ₪, ונושא בשיעור של 80% מהוצאות הלימודים של הקטינים בסך של כ-8,000 ₪, לשנה.
אין קשר בין האב לילדים מאחר והם מוסתים.
האם לא מגלה את חשבונותיה והיא גנבה ממנו במשך שנים כספים שהתקבלו עבור מהמוסד לביטוח לאומי. ביום 04.03.19 נתקבלה החלטה שהפחיתה את דמי המזונות הזמניים.
האם לא יצאה לעבוד מעולם. אף בחלק מההוצאות נושא הבן הבכור בן 25 שעובד ומשתכר.
לאור כל המפורט, מבקש האב לדחות את הסעדים המבוקשים, ולחלופין לקבוע כי האב ישלם מזונות בסך 1,000 ₪ עבור כל אחד מהקטינים, וכן לקזז סכומים שהוא כבר שילם.
המסגרת המשפטית
סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959) (להלן – חוק המזונות), קובע: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".
הדין לעניין מזונות אישה נקוב בסעיף 2(א) לחוק המזונות :"אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".
ברמ"ש 18027-01-22 פלונית נ' אלמוני, פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] מיום 30.1.22) נקבע כדלקמן: "אמנם עסקינן בבני זוג המשתייכים לעדה הנוצרית אורתודוכסית, אשר הדין האישי החל לגביהם הוא חוק המשפחה הביזנטי […] עם זאת, בדין קבע ביהמ"ש קמא כי יש להחיל עקרונות שהותוו בבע"מ 919/15 […] חרף שמדובר בצדדים שאינם יהודים, תוך התייחסות להכנסות הצדדים וזמני השהות של הקטינים עמם.
המגמה הנוהגת היום בפסיקה היא ליישום עיקרון שוויון מגדרי שנקבע בהלכת בע"מ 919/15 […] כך שימצא ביטויו גם בחיוב דמי מזונות עפ"י הדין האישי, תוך ראיית התא המשפחתי ושקלול הכנסות שני הצדדים וחלוקת זמן הורי, מתוך מטרה לספק לקטינים רמת חיים נאותה אליה הורגלו בשני הבתים […]"
בנוגע להיקף צרכיהם של קטינים, סכום המזונות המינימלי המוכר בפסיקה הועמד ברף הנמוך על סך 1,300 ₪ (ללא מדור והוצאות חריגות (בהלכת "בן עמי" (בר"ע 1895/02 ב' י' נ. ב' י', "נבו" וברף הגבוה על 1,600 ₪ (עמ"ש (חי') 32385-11-18 א"ג נ' ר"ג, "נבו", מיום 22.5.2019; וראו עוד פסק הדין בעמ"ש (חי') 26409-10-18 מ"ש נ' ק"ש, נבו, מיום 25.7.2019).
בית המשפט מצא שאין מקום לכל אבחנה בין צרכיו של קטין מתוקף דין אחד לבין צרכיו של קטין מתוקף דין אחר – יהיה הדין אשר יהיה: "בין אם מדובר בקטין יהודי, מוסלמי, נוצרי, דרוזי או חסר דת – השימוש בפסיקת המינימום הינו עיוור צבעים ודתות. שכן צרכי הבסיס של ילד אינם משתנים רק בשל השתייכותו הדתית" (תמ"ש (נצ') 5151-06 ש"א (קטין) נ' א"א, נבו (01.02.11); תמ"ש 25361-11-10 י"ד ואח' נ' י"ח, נבו (24.05.11).
כך גם בתמ"ש (טב') 50191-03-16 פלונית נ' אלמוני, פורסם במאגרים [פורסם בנבו] מיום 21.1.18 נקבע: "בהתאם לפסיקה, אין שוני בין מזונות מינימליים של יהודי לבין אלו של דרוזי או בן כל דת אחרת, בשל היותו תחשיב ממוצע של צרכי קיום ברמת המינימום שבלעדיהם אין קיום אנושי לקטין".
מן הכלל אל הפרט
האם עתרה בתביעה לפסיקת מזונות עבור שלושת ילדי הצדדים, כאשר אחד מהם היה בגיר והשניים האחרים היו קטינים. נכון להיום הבת האמצעית הפכה בגירה, ונותר הקטין הצעיר יליד שנת 2015- כבן שמונה שנים.
האם העמידה בתביעתה את צרכי הילדים על סך 1,500 ₪ עבור הבן הבגיר, סך של 3,400 ₪ עבור הבת האמצעית שכיום בגירה, וכן סך של 2,400 ₪ עבור הקטין. בתצהירה העמידה האם את צרכי הבת האמצעית והקטין על סך של 3,600 ₪ לכל אחד, ופירטה את מרכיביה של דרישה זו כאשר בתוכם נכללו הוצאות מדור, הוצאות חינוך והוצאות בריאות. בסיכומיה העמידה האם את דרישתה למזונות ומדור בשיעור 2,500 ₪ לכל ילד.
בהחלטה למזונות זמניים מיום 13.03.18 חויב האב לשלם לידי האישה עבור מזונותיהם הזמניים של שני הקטינים סך של 2,500 ₪ לחודש (1,250 ₪ לכל קטין). בנוסף האב חויב במזונות אישה זמניים בסך 1,000 ₪ בחודש. סה"כ סכום המזונות שנקבע בסך של 3,500 ₪ לחודש, כולל מזונות אישה וקטינים. עוד נקבע שהאב ימשיך ויישא בתשלום המשכנתא המוטלת על דירת הצדדים, ובכך יבטיח את מדורם של הקטינים.
בנוסף והואיל ולא הייתה מחלוקת כי האם אינה עובדת, נקבע כי האב יישא בשיעור 80% מהתשלום עבור מוסדות החינוך בהם לומדים הקטינים, וכן במחצית ההוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים.
בתאריך 04.03.19 הופחתו דמי המזונות הזמניים, באופן בו נקבע כי ככל והאב ישלם לידי האם מידי חודש סך של 1,600 ₪ באמצעות העברה בנקאית, סכום המזונות שנקבע בסך 3,500 ₪ הכולל בתוכו מזונות אישה וקטינים, ישולם באופן שקצבת התלויים תועבר ישירות אל האם והיתרה לתשלום בסך 1,600 ₪ בקירוב, תשולם על ידי האב בהוראת קבע בעשירי לכל חודש.
בתאריך 24.03.21 התקיים דיון בו נשמעו ראיות בנוגע לתביעת המזונות. בית המשפט לא השתכנע שצרכי הילדים ובכלל זה הקטין בענייננו, חורגים משיעור הצרכים המינימלי שהוכר בפסיקה, ומקל וחומר שהאם לא הוכיחה את צרכי הקטינים עליהם היא עמדה בתצהירה.
כאמור, אין מחלוקת כי האם מעולם לא עבדה וגם כיום אינה עובדת ואינה משתכרת. למעט טענת האב כי היא יכולה לצאת לעבוד אולם היא אינה עושה זאת, לא הוצגו ראיות מטעם מי מהצדדים מדוע אינה עובדת, או מהו פוטנציאל השתכרותה לו יצאה לעבוד. אף כאשר האב נשאל בחקירתו האם פעם ביקש מהאישה שתצא לעבוד, השיב: "אני? אף פעם לא.." (פרו' מיום 24.03.21, עמ' 21 ש' 33-32).
האב מחזיק ברישיון למונית, הוא עובד כנהג מונית שכיר בחברת מוניות ויש לו מניות בחברת מוניות אחרת. בסמוך להגשת התביעה הראשונה על ידי האם, האב מכר את רישיון המונית והפך מעצמאי לשכיר.
שיעור הכנסותיו של האב נתון למחלוקת חריפה בין הצדדים. לטענת האב הכנסותיו כיום עומדות על סך של כ-4,500 ₪. לטענת האם, האב פעל להפחתת הכנסתו באופן מלאכותי. לדבריה, רמת החיים של הצדדים לפני פרוץ הסכסוך מלמדת על הכנסה בסך של 55,000 ₪.
בסעיף 44 לתע"ר של האב, הוא מודה כי הוא מחזיק ב -30 מניות רגילות של חברת המוניות "xxxxxx". לטענתו מדובר במניית בית, ואין היא מניבה דיבידנדים. להוכחת טענתו צירף אישור מרואה חשבון של החברה מיום 16.06.20 לפיו לא חולקו דיבידנדים בשלוש השנים האחרונות.
לאחר עיון בטענות הצדדים ובסימוכין מטעמם, מצאתי לדחות את טענות שני הצדדים גם יחד.
מצד אחד, יש מקום להנחה הסבירה שהאב מרוויח מעבר לסכומים המדווחים, בין היתר נוכח ההוצאות הרבות בהן עמד בעבר. כך למשל בחקירתו אישר כי הוצאותיו היו עולות על 30,000 ₪ בחודש (פרו' מיום 11.05.22 עמ' 73 ש' 22-20).
התרשמתי כי הכנסותיו של האב עולות באופן משמעותי על אלה המוצהרות על ידו. שיעור ההשתכרות שהאב מייחס לעצמו אינו הולם את העובדה שהכנסתו של האב הייתה ההכנסה הבלעדית של המשפחה ומימנה את מלוא הוצאות המשפחה שהיו מעל ומעבר לסכום זה. האב גם הודה בחקירתו שהרוויח הרבה כסף, אלא שלטענתו האם לקחה אותו (שם, עמ' 83 ש' 5-1), ומכל מקום שיכולתו הכלכלית השתנתה בהתאם למצבו הבריאותי.
מצד שני, הוצגו מסמכים על פיהם נכנסו לחשבון האב עשרות אלפי שקלים בחודש, אולם לא הוכח באופן חד משמעי איזה חלק מהם שולם עבור הוצאות או מיסים, ובסופו של יום, האם לא הצליחה להוכיח כי האב אכן השתכר בסכומים להם היא טוענת.
לפיכך מהנתונים שלפניי אני קובעת על דרך האומדנה, כי האב משתכר בסך של כ- 15,000 ₪ בחודש נטו. לכך יש להוסיף את קצבת הביטוח הלאומי אותה הוא מקבל בסך של 3,500 ₪.
החל מהיום האב ישלם עבור מזונות הקטין סך של 2,800 ₪ באמצעות קצבת התלויים בסך של 2,000 ₪ המועברת ישירות לאם על ידי המוסד לביטוח לאומי ויוסיף סך של 800 ₪ עבורו (להלן: "מזונות הקטין").
בנוסף, האב ימשיך לשלם עבור הבת האמצעית סך של 800 ₪ עד לחודש יולי 2023.
מזונות הקטין ישולמו על ידי האב לידי האם עד הגיעו לגיל בגירות או עד למועד סיום לימודיו התיכוניים, על פי המאוחר ביניהם (להלן: "מועד הבגירות").
במקרה שקצבת התלויים תופסק מסיבה כלשהי, האב ישלם עבור מזונות הקטין סך של 2,800 ₪, שכן, האם היא זו שנושאת במלוא נטל גידול הקטין ופרנסתו.
ממועד בגירות ועד תום שירות חובה (צבאי, לאומי, או התנדבותי) ישלם האב עבורו שליש מהסכום ששילם עד למועד זה. במידה והקטין לא ישרת שירות כלשהו, סכום המזונות ייפסק במועד הבגירות.
הוצאות חינוך והוצאות רפואיות חריגות – בשים לב לפער ביכולת הכלכלית בין הצדדים, נקבע שהצדדים יישאו בכלל ההוצאות החריגות ביחס של 80% האב, ו-20% האם.
בנוגע למזונות האישה, עותרת היא לפסוק מזונות עבורה בסך 10,000 ₪ שישמשו פיצוי כושר השתכרות להבטת פרנסתה מזונותיה מדורה ועתידה הכלכלי, עד למועד בו יותרו נישואי הצדדים.
כזכור, בהחלטה למזונות זמניים 13.03.18 חויב האב במזונות אישה זמניים בסך 1,000 ₪ בחודש, לרבות המשך מגורים בדירה המשותפת כאשר האיש חויב במלוא הוצאות המשכנתא.
הצדדים נפרדו בחודש דצמבר 2016, עם עזיבת האב את בית המגורים. רק עתה, כעבור כמעט שבע שנים הותרו נישואי הצדדים.
לאחר ששקלתי את הדברים, שוכנעתי כי במסגרת החוזה הזוגי בין הצדדים סוכם כי האיש יעבוד ויפרנס, ואילו האישה, תגדל את הילדים, ותדאג למשפחה ולבית. זוהי גרסתם של שני הצדדים. הסכמה זוגית זו יצרה פער כלכלי מובהק בין הצדדים. בעוד האיש עבד ופרנס את האישה, הילדים, ודאג לכל צרכי הבית, האישה לא עבדה כלל, ולא יצרה לעצמה מקור פרנסה היכול לממן את הוצאות חייה. במועד בו החליט האיש כי הוא מפסיק לפרנס אותה, נגדע מטה לחמה.
בנסיבות אלה מצאתי להיעתר לתביעת האישה למזונותיה ולקבוע כי האיש ישלם לה סך של 5,000 ₪ לחודש החל ממועד מתן ההחלטה למזונות זמניים בחודש מרץ 2018, ועד היום, המועד בו התקבלה עתירת האיש להתרת נישואי הצדדים. התוצאה היא כי האיש ישלם לאישה סך של 315,000 ₪ בקיזוז כל סכום ששולם לה על ידו בגין מזונות זמניים, בהתאם להחלטה מיום 13.03.2018.
שאר תנאי התשלום יוותרו כפי שנקבע בהחלטה מיום 13.03.2018.
התביעות הרכושיות לאיזון משאבים, פירוק שיתוף, וסעדים הצהרתיים:
תלה"מ 56971-01-21 תביעה למתן פסק דין הצהרתי
במקור התביעה הוגשה כנגד האיש, אמו, דודותיו ואחותו. בתאריך 07.02.22, ניתן פסק דין על פיו נמחקו הדודות מהתביעה ונותרו האחות ואמו של האיש. עוד יצוין כי אמו של האיש לא הגיעה להיחקר מפאת מצבה הקוגניטיבי, לטענת האיש ולטענתה.
השאלה העומדת להכרעה בפני בתביעה הצהרתית שהגישה האישה כנגד האיש היא: מה דינה של דירה הרשומה על שם אמו של האיש ואחיותיה, האם מדובר בדירתן בלבד ואין לו כל חלק בה בהתאם לרישום, כטענת האיש, או בדירה שנרכשה באמצעות הברחת כספים מהרכוש המשותף כטענת האישה?
תמצית טענות האישה
האיש ניצל את תלותה הכלכלית של האישה בו, הבריח מהקופה המשותפת כספים בסכומים של אלפי שקלים בחודש, החביא אותם במקומות שונים, העביר לאחותו ולאמו והשקיע כספים אלה בדירת המגורים ברחוב xxx בxxxxx (להלן: "הדירה ברחוב xxx").
מדובר בדירה הרשומה מחצית על שם אמו של האיש ומחצית על שם אחיותיה של אמו- דודותיו, בה מתגורר האיש מעת שעזב את בית הצדדים ועד היום.
האישה חושדת כי רישום הזכויות של הדירה ברחוב xxx אינו משקף את מצב הזכויות האמתי לפיו האיש הוא הבעלים של הדירה או לפחות של מחצית מהזכויות בה, בהתאם לכספים שהשקיע בה מתוך הקופה המשותפת.
על כן עותרת האישה לפסק דין הצהרתי שיצהיר כי הזכויות בדירה או חלק מהזכויות בדירה, שייכות לאיש, וכפועל יוצא שייכות לה. בנוסף לכך עותרת להורות לאיש להשיב את הכספים שהבריח מהקופה המשותפת.
כמו כן, עקב פער ההכנסות בין הצדדים, מבוקש כי איזון המשאבים בין הצדדים לא יעשה מחצה על מחצה אלא 70% לאישה ולאיש 30% בלבד, בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.
תמצית טענות האיש
לאיש אין שום זכויות בדירה ברחוב xxx. כלל התשלומים לרכישת הדירה הגיעו מאמו ומהדודות בעצמן, וכתוצאה ממכירת דירה שהייתה בבעלותן, וזאת שנה וחצי לפני מועד הקרע, בעוד הצדדים חיו בזוגיות. הדירה ברחוב xxx מעולם לא הייתה שלו, הוא לא צד להסכם המכר, שמו לא רשום בנסח המקרקעין של הדירה, ומעולם לא העביר שקל עבור רכישת הדירה.
אין בידי האישה ולו ראשית ראיה לכך שהאיש החביא או העביר כספים לאמו, לאחותו ולדודותיו. האישה היא זו שהייתה לוקחת חלק מהכספים שהרוויח במזומן ומעבירה לבני משפחתה.
האישה הגישה את התביעה בינואר 2021, על אף שפתחה הליכים משפטיים כנגד האיש מיוני 2017, בהם לא העלתה זכר בעניין הזכויות בדירה. לפיכך טענות האישה נתונות בשיהוי רב בצד התיישנות.
דיון והכרעה
הדירה המדוברת רשומה בשלמותה ע"ש אמו של האיש ואחיותיה- דודותיו. הצדדים התגוררו בדירה אחרת בבעלותם עד שהאיש עזב את דירתם ועבר להתגורר בדירה ברחוב xxx, וכך עד היום במשך שבע שנים. האישה ביקשה לבסס טענותיה כי הדירה שייכת לאיש בהסתמך על טענתה להברחת כספים על ידי האיש מהקופה המשותפת לצורך רכישת הדירה.
מנגד, האיש טען כי הדירה שייכת במלואה לאמו ואחיותיה, והוא גר בדירתן ללא תמורה ברשותן מאחר שאין לו מה ואיך לשלם.
כאמור, לא יכולה להיות מחלוקת כי הדירה רשומה על שם אמו של האיש ואחיותיה (ראו נסח המקרקעין, נספח יא' לכתב התביעה), שהן צד שלישי שאינו קשור ליחסים בין הצדדים. לטובת בעלות הזכויות בדירה עומדת חזקת הרישום המקרקעין כאמור בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין לפיו: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו".
לצורך סתירת חזקת הרישום בלשכת רישום המקרקעין נדרשות ראיות משמעותיות וכבדות משקל, כאשר הנטל לסתור אותה מוטל על הטוען לאי נכונות הרישום בלשכת רישום המקרקעין, ובענייננו – על האישה.
אומר כבר עתה, כי לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו בפני ושקילת טענות הצדדים, מצאתי כי האישה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת טענתה כי הדירה הרשומה ע"ש אמו של האיש ואחיותיה, בפועל, שייכת לאיש או לצדדים. להלן אפרט הנימוקים ביסוד מסקנתי זו.
האישה מפנה להסכם המכר ולתשלומים שביצעו דודותיו בהמחאות בנקאיות וכן סך נוסף ששילמה אחותו של האיש הגברת ס', ועוד סכומים ששולמו במזומן שמקורם אינו ידוע. אלא שלא הוכח כי כספים אלה הועברו על ידי האיש לאמו, לצורך רכישת הדירה. אין די בהעלאת טענות בעלמא, יש להראות נתיב ברור של העברת כספים בין האיש לאמו.
במסגרת גילוי המסמכים התברר כי לאמו של האיש פיקדון בסך של 816,000 ₪ בחשבון "רדום", ובחשבון אחר בxxxxx אליו מופקדת קצבת חסכון בסך של 65,000 ₪. אמנם, עולים סימני שאלה כיצד לאמו של האיש, מאות אלפי שקלים, בזמן שהכנסתה היחידה היא הקצבה אותה היא מקבלת מאת המוסד לביטוח לאומי, אלא שלא נמצאה ולו בדל של ראיה להעברת כספים בדרך כלשהי מהאיש אל אמו.
גם הסכם המכר שנחתם ביום 04.05.2015, וצורף כנספח טו' לכתב ההגנה, בניגוד לעדות הדודות שהדירה שמכרו נמכרה בתאריך 06.07.2015, אין בו כדי להוכיח העברת כספים מהאיש אליהן, או אל אמו.
הטלת ספק בגרסת האיש ומשפחתו בנוגע למקור הכספים שהועברו לרכישת הדירה, לרבות אלו ששולמו במזומן, אינה מספיקה לצורך הוכחת הטענה, כי מי שהעביר את הכספים בפועל לרכישת זכויות בדירה היה האיש עצמו.
כל שעליו מסתמכת האישה בקשר למקורות המימון של הדירה ברחוב xxx, הן עדויותיהן של אחות האיש ס' ודודותיו שמאוששות את גרסת האיש (סעיף 15 לסיכומי האישה).
בנסיבות אלו, האישה לא הצליחה להוכיח כי המימון של דירה זו נעשה ממקורותיו של האיש ו/או מכספים שהעביר האיש לאמו ולדודותיו כטענתה. האישה גם לא עתרה לקבלת צווים נוספים ו/או מינוי מומחה חוקר לצורך הוכחת גרסתה אודות התנהלות כספית זו; ועל כן, מצאתי כי האישה לא הוכיחה את טענותיה בעניין זה.
טענת האישה לפיה הכספים בסך מאות אלפי שקלים ששולמו מחשבונה "הרדום" של האחות ס' אינם מהווים הלוואה שנתנה האחות ס' לדודות, אלא שולמו בפועל מכספים של האיש, לא הוכחה.
האישה לא הציגה כל אסמכתה על העברות כספים שבוצעו מהקופה המשותפת בסך מאות אלפי שקלים, ולא הוכיחה כי האיש הוציא כספים אלו לצורך רכישת הדירה. כל שטענה האישה בעניין זה הוא כי הדודות כלל לא נזקקו להלוואה לרכישת חלקן בדירה, אולם אין בכך כדי לפטור את האישה מהוכחת טענה זו.
במסגרת ההליך ניתן בהסכמה צו לגילוי מסמכים, כך שהייתה אפשרות לבדוק היטב את כל חשבונות הבנק. האישה הפנתה לשיקים בסכומים שונים מעל 10,000 ₪ שקיבל האיש במהלך שמונה חודשים על תקופה של 25 שנים, ושיק נוסף מקרן הפנסיה בסך של כ-50,000 ₪ שלא הוצגה אסמכתה על הפקדתו בשנת 2001. מכל מקום, אין בכל אלה כדי להוכיח כי האיש הבריח כספים וקנה חלק בדירה הרשומה על שם אמו ודודותיו.
סיכומם של דברים, האישה לא הצליחה להוכיח כי חרף האסמכתאות שהוגשו ובכלל זה חוזה המכר, תשלומים שהועברו לטובת רכישת הדירה וכלה ברישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין על שם אמו של האיש ואחיותיה, מדובר בדירה אשר נרכשה ע"י האיש ו/או בכספים שהועברו ע"י האיש לאמו או לדודותיו או לאחותו.
לא נעלמה מעיני העובדה כי האיש מתגורר בדירה כבר שבע שנים מאז שעזב את בית הצדדים, והגם שמגורים ללא כל תשלום עבור השימוש בדירה זו מעוררים תמיהות, לא מצאתי כי יש בהם או בשאר הראיות הנסיבתיות אליהן מפנה האישה, כדי לסתור את חזקת הרישום.
אשר על כן, אני קובעת כי האישה לא הוכיחה כי יש לה זכויות כלשהן בדירה ברח' xxx בxxxxx, ועל כן עתירתה בנוגע לדירה זו – נדחית.
תלה"מ 27512-07-21 תביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים
תמצית טענות האיש
האישה עשקה את האיש חודשים על גבי חודשים מעת שפתחה תיק הוצל"פ לגביית המזונות הזמניים. האישה מסרבת לעזוב את בית הצדדים ומבחינתה כל האמצעים כשרים.
האישה לא הביאה טעם כלשהו לחריגה מאיזון משאבים, לא נימקה מדוע לא ייערך איזון משאבים גם בהלוואות אותן נטל האיש במהלך חייהם המשותפים של הצדדים.
האישה אינה עובדת והיא בחרה להציג את עצמה כמסכנה. היא יכולה וצריכה לצאת לעבודה ולפרנס את בנה הקטין.
האישה לא גילתה ולו מסמך בנקאי אחד. היא דורשת 100% מהבית המשותף וגם 100% מחלקו הנטען של האיש בבית הרשום על שם דודותיו ואמו, וזאת מבלי שהביאה כל ראיה בנוגע לחשבונות הבנק שלה עצמה, או אסמכתאות על מקורות הכנסה אחרים של האישה.
על כן, מבקש האיש לקבל את התביעה במלואה.
תמצית טענות האישה
בין הצדדים קיים פער כלכלי מובהק מבחינת כושר ההשתכרות. פער שנוצר במהלך 20 שנות נישואין, בין היתר לנוכח הכנסתו ופוטנציאל השתכרותו של האיש בסך 55,000 ₪ ברוטו לחודש.
האיש היה המפרנס היחידי של המשפחה בעוד האישה הייתה עקרת בית כאשר תפקידה היה אך לעסוק בגידול הילדים ואחזקת הבית. האישה ויתרה על קריירה משלה לטובת הקריירה של האיש, אשר הייתה רווחית ביותר בזכות תרומתה של האישה.
יש לאזן את הפער בין הצדדים, לפסוק לאישה תשלום עיתי בשווי מחצית מהכנסת האיש העומדת על סך של 55,000 ₪ או לפסוק תשלום עיתי בסך שלא פחות מ-10,000 ₪. לחלופין יש לפסוק לאישה סכום חד פעמי בסך 1 מיליון ₪.
במקרה דנן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפעלת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, כך שאיזון המשאבים בין הצדדים לא יהיה מחצה על מחצה אלא ביחס של 70% לאישה ו-30% לאיש, כאשר יש לקבוע כי דירת הצדדים תועבר בשלמות לבעלות האישה.
מבוקש לדחות את עתירת האיש לחייב את האישה בתשלומי הלוואות והפרשי מזונות. סוגיית הפרשי המזונות נידונה בהוצאה לפועל והוסדרה שם, כך שהנושא נתון לסמכות רשם ההוצאה לפועל וממילא האישה אינה חייבת לאיש דבר. בנוגע להלוואות, משהאיש מחזיק בכספי הקופה המשותפת והבריח כספים, בעוד לאישה אין כל יכולת כלכלית לשאת בשום תשלום.
דיון והכרעה
הצדדים נישאו ביום 08.06.1996 ומשכך חל עליהם משטר איזון משאבים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973.
בתביעה זו עותר האיש להורות על פירוק שיתוף ואיזון משאבי הצדדים. האישה מצדה עותרת להורות כי עקב פער ההכנסות בין הצדדים, יש ולהורות על איזון ביחס של לאישה 70% ולאיש 30% בלבד, כאשר הדירה תועבר לבעלות האישה בשלמות.
העיקרון המנחה באשר לאופן חלוקת נכסי בני הזוג בעת פקיעת הנישואין נקבע בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, הקובע את זכותו של כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של נכסי בני הזוג. עם זאת, הקנה המחוקק לבית המשפט שיקול דעת לסטות מעקרון זה, בנסיבות המפורטות בסעיף 8 לחוק.
הוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון קובעת:
"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג- אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין- לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים: … (2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".
בפסיקה נקבע זה מכבר, כי הפעלת סעיף 8(2) לחוק היא החריג, המותנה בקיומן של נסיבות מיוחדות והשימוש בו יעשה בזהירות תוך בחינת נסיבות כל תיק ותיק לגופו [ע"מ (י-ם) 638/04 ח.ר. נ' ר.ר, (פורסם בנבו, 23.1.05); ע"מ 614/07 (חי') פלונית נ' פלוני, (פורסם בנבו, 16.4.08]. בבע"מ 4699/08 פלונית נ' פלוני, (פורסם בנבו, 8.7.08) נפסק מפי כב' השופט רובינשטין: "… ברי כי הכלל הוא סעיף 5 ובגדריו יש לחתור לפתרון אופטימלי, לא בנקל וכעניין שבשגרה ייעשה שימוש בסעיף 8(2)" [ראו גם: בע"מ 1955/17 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] (2017); בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני, פסקה ט"ו (2015); עמ"ש 17280-11-20 כ. נ. כ. [פורסם בנבו] (2021); תמ"ש (נצרת) 4717-11-15 פלוני נ. פלונית, [פורסם בנבו] (2021)].
סעיף 8 מאפשר גמישות רבה בידי הערכאה השיפוטית בעניין איזון הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך לקיחת שיקולים כלכלים (וכן אחרים) בחשבון. נקבע שהחוק אינו מגדיר מהן אותן "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל האיזון השווה, אך צוין שעל הערכאה השיפוטית לבחון לא רק את העבר, אלא גם מבט צופה פני עתיד ולהוביל לאיזון משאבים שיאפשר לשני בני הזוג "סיכוי הוגן לקראת החיים שלאחר הפירוד".
הסעיף נועד אפוא לאפשר "עשיית צדק ותיקון עיוותים" וכן להקטין פערים כלכלים בין בני הזוג, תוך התחשבות במכלול הנסיבות האישיות של בני הזוג (כגון גיל, מצב בריאותי ונכסי קריירה), או בשוני ניכר בהכנסות הצדדים או בנכסיהם, ובכך לאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש" (בג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים סב(1) 235 (2006); בע"מ 2045/15 פלונית נ' פלונית (פורסם בנבו, 21.5.15); בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (פורסם בנבו, 26.10.11)); פרופ' יצחק כהן דיני המשפחה בישראל 142-141, 144 (התשפ"ב-2022)).
בענייננו, האישה הרימה את הנטל לשכנע שהמקרה דנן, על נסיבותיו, מצדיק סטייה מברירת המחדל של איזון שווה בשווה. האישה הוכיחה שמתקיימות בענייננו נסיבות חריגות המצדיקות שימוש בסמכות בית המשפט לקביעת איזון לא שוויוני.
עלה בידי האישה להוכיח חוסר איזון מובהק ביכולות הכלכליות של הצדדים במשך כל שנות הנישואין ואף לאחר שדרכי הצדדים נפרדו בפועל. בפסיקה נמנו התנאים הנדרשים לבחינת חלוקה רכושית החורגת מחלוקה רגילה: א) פער כלכלי משמעותי בין הצדדים עם סיום הקשר הזוגי; ב) פער משמעותי במעמד התעסוקתי בין "בן זוג ביתי" לבן זוג קרייריסט". ג) תקופה משמעותית של קשר זוגי (עמ"ש (חי) 31035-09-16, ש.ג נ' ד.ג [פורסם בנבו] (2017)). תנאים שמתקיימים בענייננו.
האישה הוכיחה קיומן של נסיבות מיוחדות המטילות זרקור על אפשרות לצבירת נכסים, או זכויות, לרבות זכות מגורים ללא תמורה בדירת אמו ודודותיו. (ע"מ (חיפה) 614/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (2008); בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (2014)).
עם סיום הקשר הזוגי נותר האיש עם חלקו בדירה המשותפת עם האישה (מבלי להחשיב את בית אמו וקצבת הנכות שמקבל מביטוח לאומי); רישיון להפעלת עסק של מונית (או תגמול על מכירתו); הכנסות בסך עשרות אלפי ₪ בחודש ברוטו (נספחים ג'-ד' לתצהיר האיש), לרבות מעיסוקו כנהג מונית בחברת ה"xxxxxx", וזאת מבלי להתעלם מהירידה הקיצונית בהכנסותיו סמוך להגשת התובענה הראשונה; מניות בחברת "xxxxxxx" שיניבו לו הכנסה נוספת; קופת גמל בסך עשרות אלפי ₪; ועוד.
לעומתו בסיום הקשר הזוגי עלולה האישה להיוותר ללא קורת גג, ללא נכסים מניבים, אלא אך עם חלקה בדירת הצדדים. לאישה גם לא הייתה אפשרות ממשית ומעשית לצבור רכוש נפרד לאחר פרידת הצדדים בפועל, משאין לה כל הכנסה לעשות כן. בהתאם לפסק דין זה, האישה כאמור גם לא זכאית לזכויות בדירת אמו של האיש. אף לא לזכות מגורים ללא תמורה בדירה זו.
מצב הדברים שתואר יוביל אפוא לתוצאה שתציב את האישה ב"חולשה כלכלית" ניכרת אל מול האיש, בנקודת היציאה של כל אחד מהם מהנישואים.
לכך יש להוסיף את התנהלות האיש והסתירות שעלו בגרסתו. כך למשל, העובדה ששינה את הסטטוס שלו מעצמאי לשכיר, כאשר מכר את "כובע" / רישיון המונית שהיה בבעלותו, בסמוך להגשת תביעת האישה בשנת 2017 (סעיף 23 לתצהיר האיש וסעיף 34 לכתב הגנתו), על אף שבחקירתו טען כי מכר את המונית בשנת 2014, לאחר ניתוח שעבר (פרוטוקול הדיון 24.03.21 עמ' 20 ש' 7-4, ומיום 11.05.22 עמ' 78-76).
בנוסף עלה מתצהירו של האיש (סעיפים 33-32) כי בשנים 2019-2018 הוא המשיך לשלם 1,600 ₪ עבור הרישיון הירוק, וכי המשיך לשאת בהחזר ההלוואה שנטל בגין המונית בנוסף לחיובי ריבית, וכל זאת למרות שכביכול מכר את המונית בשנת 2017 והפך לשכיר, או אף בשנת 2014 כטענתו המוקדמת יותר. כל אלה מעלים תהיות בנוגע להיקף נכסיו האמתיים של האיש, למעבר מסטטוס של עצמאי לסטטוס של שכיר, ובהתאם לכך, בנוגע להכנסתו החודשית או השנתית, האמתית.
האישה הצליחה להטיל ספק בדבר מהימנות גרסתו של האיש בנוגע להכנסותיו המדווחות אשר הופקדו לחשבון הבנק שלו, ובנוגע להכנסות שקיבל במזומן שלא הופקדו לחשבון הבנק ולא דווחו כפי שאף האיש אישר בעדותו (פרו' מיום 24.03.21 עמ' 17 ש' 36-34, עמ' 19 ש' 21-20, עמ' 20 ש' 33-30, עמ' 20 ש' 36 עד עמ' 21 ש' 13, עמ' 21 ש' 28-25; ופרו' מיום 11.05.22 עמ' 73 ש' 40-38). לא מן הנמנע שכספים אלה נותרו בכיסו של האיש.
האיש מודה שחלק מהכנסותיו היו במזומן. לטענתו האישה ידעה בדיוק כמה הוא מקבל, וחלק מכספים אלה העבירה לבני משפחתה. לטענתו תמיד הוצאו חשבוניות בגין כספים אלה.
ניסיון להתחקות אחר הכנסות האיש במזומן בתקופה של 20 שנות נישואין ולדרוש תיעוד עבור כל הכנסה אינו סביר ונועד לכישלון.
בהתחשבות במכלול הנסיבות המיוחדות של ענייננו, על מנת לבצע את איזון הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, מצאתי לסטות מכלל האיזון השווה על מנת לאפשר גם לאישה "סיכוי הוגן לקראת החיים שלאחר הפירוד" ולהקטין את הפערים הכלכליים בין הצדדים.
יצוין כי בכתב התביעה שהגישה האישה מיום 31.01.21 עתרה היא לקבל את "חלקה בדירת המגורים בה התגוררו הצדדים במשותף", אולם בכתב ההגנה שהגישה ביום 08.11.21 בתביעת האיש לפירוק שיתוף וכן בסיכומים ביקשה היא כי מלוא הזכויות בדירה יועברו לבעלותה הבלעדית. עתירותיה של האישה השתנו מכתב טענות אחד למשנהו, והיו מבולבלות בעניין זה.
עם זאת, מהטעמים שפורטו לעיל, שוכנעתי שמצב הדברים האמור עולה כדי קיומן של "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מאיזון שוויוני של הנכסים בין הצדדים, ולפיכך יש להורות שאיזון זכויותיהם של הצדדים בדירה שבבעלותם, לא יעשה מחצה על מחצה אלא בשיעור של 80% לאישה, ו- 20% לאיש.
לא ניתן להורות על איזון המשאבים של הזכויות הסוציאליות, כספים בקופות גמל וכספי פנסיה שנצברו אם נצברו, במהלך תקופת הנישואין, מאחר שאין בפני בית המשפט ממצאים לכך. איש מהצדדים לא עתר למינוי מומחה על מנת שיעריך את שווי הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים. הצדדים אף התעלמו מההחלטה מיום 16.03.22 בה הוצע להם להסכים למינוי מומחה שיבחן את התנהלותם הכלכלית של הצדדים.
במסגרת סיכומיו ניסה האיש להראות כי האישה שיקרה בנוגע לאי ידיעתה על הלוואה שנתנה אחותו הגברת ס' בסך 120,000 ₪ לרכישת דירתם, הלוואה שלטענת האיש לא כוסתה עד היום. ואולם להסכם שצורף לראשונה לסיכומים (נספח ב') אין זכר בכתבי הטענות של האיש ובתצהירו, האישה לא נחקרה עליו, והוא אינו חלק מהראיות בתיק, ועל כן טענה זו נדחית.
בנוגע לעתירת האיש לחייב את האישה בתשלומי הפרשי מזונות, מקובלת עליי טענת האישה כי סוגיית הפרשי המזונות נידונה בהוצאה לפועל והוסדרה שם, כך שהנושא נתון לסמכות רשם ההוצאה לפועל.
סוף דבר
מכל המקובץ לעיל נקבע כדלקמן:
בתביעת האיש להתרת נישואין- אני מורה על התרת נישואי הצדדים, כאשר אין בכך לקבוע כי נישואיהם של הצדדים מתבטלים מעיקרם לפי הדין הדתי.
בתביעת האיש לחלוקת זמני שהות- אני מקנה סמכויות לאגף לשירותים חברתיים בxxxxx לצורך יצירת קשר הורי מובנה ואחראי בין האב לקטין, למשך שנתיים. ככל והאב יפנה לאגף לשירותים חברתיים, יקבעו זמני שהות מדורגים, בראי טובת הקטין.
תביעת האישה למזונות מתקבלת. החל מהיום האב ישלם עבור מזונות הקטין סך של 2800 ₪ באמצעות קצבת התלויים בסך של 2,000 ₪ המועברת ישירות לאם על ידי המוסד לביטוח לאומי וכן יוסיף סך של 800 ₪ עבורו.
בנוסף, האב ימשיך לשלם עבור הבת האמצעית סך של 800 ₪ עד לחודש יולי 2023.
מזונות הקטין ישולמו על ידי האב לידי האם עד הגיעו לגיל בגירות או עד למועד סיום לימודיו התיכוניים, על פי המאוחר ביניהם (להלן: "מועד הבגירות").
במקרה שקצבת התלויים תופסק מסיבה כלשהי, האב ישלם עבור מזונות הקטין סך של 2,800 ₪, שכן, האם היא זו שנושאת במלוא נטל גידול הקטין ופרנסתו, וקיים נתק בין האיש לקטין.
ממועד בגירות ועד תום שירות חובה (צבאי, לאומי, או התנדבותי) ישלם האב עבור הקטין שליש מהסכום ששילם עד למועד זה. במידה והקטין לא ישרת שירות כלשהו, סכום המזונות ייפסק במועד הבגירות.
הוצאות חינוך והוצאות רפואיות חריגות – בשים לב לפער ביכולת הכלכלית בין הצדדים, נקבע שהצדדים יישאו בכלל ההוצאות החריגות ביחס של 80% האב, ו-20% האם.
עבור מזונות האישה האיש ישלם סך של 5,000 ₪ לחודש החל ממועד מתן ההחלטה למזונות זמניים בחודש מרץ 2018, ועד היום, המועד בו התקבלה עתירת האיש להתרת נישואי הצדדים. התוצאה היא כי האיש ישלם לאישה סך של 315,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מחודש מרץ 2018 ועד היום, בקיזוז כל סכום ששולם לה על ידו בגין מזונות זמניים, בהתאם להחלטה מיום 13.03.2018.
שאר תנאי התשלום יוותרו כפי שנקבע בהחלטה מיום 13.03.2018, לרבות תשלום הלוואת המשכנתא עד למועד פירוק השיתוף בפועל בדירה המשותפת, בין אם על ידי מכירה לצד ג', בין אם על ידי רכישת חלקו של האיש בדירה על ידי האישה.
בתביעת האישה למתן פסק דין הצהרתי- האישה לא הוכיחה כי יש לה זכויות כלשהן בדירה ברח' xxx בxxxxx, ועל כן עתירתה בנוגע לדירה זו – נדחית.
בתביעת האיש לפירוק שיתוף ואיזון משאבים- נתמלאו התנאים לחרוג מאיזון זכויותיהם של הצדדים בדירה שבבעלותם בדרך של מחצה על מחצה, ונקבע כי איזון הזכויות בדירה יהיה בשיעור של 80% לאישה ו-20% לאיש.
ניתן צו לפירוק השיתוף בדירת הצדדים באופן שלאישה זכות ראשונית לרכישת חלקו של האיש בדירה בשיעור 20%, באמצעות סכום המזונות שנקבע עבור מזונות אישה בהתאם לפסק דין זה, וכן באמצעות חוב מזונות עבר אם קיים בלשכת ההוצאה לפועל.
ככל והאישה תבחר שלא לרכוש את חלקו של האיש בדירה כמפורט בסעיף 162 יג' לעיל, הדירה תוצע למכירה לצד ג' ומחלקו של האיש בדירה בשיעור של 20% ישולם לאישה סכום המזונות שנפסק עבורה בפסק דין זה וכן חוב מזונות עבר אם קיים בלשכת ההוצאה לפועל.
פירוק השיתוף בדירה באופן שנקבע לעיל יבוצע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.
לאור תוצאת פסק הדין במסגרתה התקבלו טענות חלקיות של מי מהצדדים ונדחו טענות אחרות, וכן לאור התנהלותם של שני הצדדים לאורך ההליך – כל צד יישא בהוצאותיו.
כל התיקים ייסגרו.
ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ב' תמוז תשפ"ג, 21 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
