בפני
כבוד השופטת מירה רום פלאי
תובעת/נתבעת
א' ל'
ע"י ב"כ עוה"ד מירה ז'ק ועוה"ד עומר ז'ק
נגד
תובע/נתבע
א' ל' סוג זיהוי צד ב'
ע"י ב"כ עוה"ד הלנה שמחי
פסק דין
על המדוכה שש תובענות אשר דורשות הכרעה: תביעה למזונות אישה ומזונות משקמים, תביעה למזונות קטין ותביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים- שהוגשו על ידי התובעת (להלן: "האם" או "האישה"); תביעה לחלוקת רכוש ואיזון משאבים, תביעה לדמי שימוש ראויים ותביעת מזונות קטין- שהוגשו על ידי התובע (להלן: "האב" או "האיש").
אציין כי ההליך הראשון בעניין מזונות אישה נידון בראשיתו בפני סגה"נ, כב' השופט נחשון פישר, וביום 25.03.21 הוחלט כי התיק יעבור לטיפול מותב זה, לנוכח טענת ב"כ האיש למניעות של כב' השופט פישר לדון בתיק, מפאת היכרותם האישית. עוד יצוין כי ביום 14.11.21 נדחתה בקשת האישה לפסלות מותב זה מלדון בהליכים שבין הצדדים, שהוגשה בשל טענתה לקיום חשש למשוא פנים כנגדה.
רקע עובדתי ודיוני
האישה והאיש נישאו כדמו"י ביום 31.05.2006, ולהם שני ילדים קטינים; הבכור יליד 11.07.2007 בן כ-16, המתגורר אצל האם, והצעיר יליד 20.01.2010 בן כ 13 וחצי, המתגורר אצל האב.
האיש עובד כעצמאי בעסק שבבעלותו "א' ל'", בתחום השילוח הבינלאומי. העסק התקשר עם חברת "א' שילוח בינ"ל בע"מ"- חברת משלוחים, ובמסגרת התקשרות זאת, מרבית הכנסות העסק היא מחברת "xxxx".
האישה בעלת עוסק מורשה בעסק "א' ל'", בתחום קידום מכירות ואתרים באינטרנט. בעבר עבדה האישה בעבודות שונות, ביניהן בחברת "xxxxx". כיום האישה אינה עובדת ומתקיימת מקצבת נכות כללית בשיעור 100%, בין היתר בגין אבחונה כסובלת ממחלת המאניה דפרסיה (ראו מסמך רפואי מיום 29.10.20 מהמרכז לבריאות הנפש בxxxxxx- נספח 1 לכתב ההגנה של האיש בתביעה למזונות אישה).
במהלך שנות הנישואין, הצדדים התגוררו ביחידת מגורים הרשומה על שם הוריה של האישה, ברחוב xxxx xxxx, הידועה כחלקה xxx גוש xxxx (הלן: "יחידת הדיור"). לפני כן, הם התגוררו בדירה שכורה, שעה שיחידת הדיור הושכרה לצד ג' והם קיבלו את דמי השכירות עבורה. לצדדים היה חשבון בנק משותף, ולכל אחד מהם חשבון בנק פרטי משלו.
עקב משבר שנוצר בין הצדדים, האיש עזב את יחידת הדיור יחד עם הקטינים, ועבר להתגורר בשכירות נפרדת ביום 27.10.20. מאז הצדדים פרודים באופן סופי, וביום 19.05.22 התגרשו.
בדיון שהתקיים ביום 17.03.21 בפני כב' השופט פישר, חויב האב לשלם לידי האם סך של 7,500 ₪ לחודש עבור מזונות אישה זמניים, בקיזוז הגמלה אותה מקבלת מהביטוח הלאומי בגין נכותה הנפשית. לאחר שהתיק הועבר לטיפולי, התקיים דיון ביום 25.05.21, אליו האישה לא התייצבה, ובו נקבע כי דמי המזונות הזמניים לאישה יופחתו לסך של 1,700 ₪ בחודש, אשר יתווספו לקצבת הביטוח הלאומי של האישה.
ביום 06.01.22 ניתנה החלטה למזונות זמניים, בה נקבע כי האב ישלם לאם סך של 1,500 ₪ בחודש עבור הקטין הבכור, שבינתיים חזר להתגורר עמה בבית המגורים, כאשר סכום זה כולל הוצאות מדור. ביום 17.07.22 נדחתה בקשת האב לחייב את האם במזונות הקטין הצעיר המתגורר אצלו.
ביום 19.10.21 מונו מומחים מטעם בית המשפט בתביעות הרכושיות:
מר אורי לפיד מונה כאקטואר, לצורך בירור חשבונות ומשאבי הצדדים ממועד הנישואין ועד למועד עזיבת האיש את הבית בתאריך 27.10.20. המומחה הגיש חוות דעת (מעודכנת) ביום 07.07.22, לאחר השלמות מידע מצד האיש. הצדדים לא חקרו את המומחה על חוות הדעת.
הגברת אורית שפט מונתה כשמאית מומחית, להערכת שווי יחידת הדיור בה התגוררו הצדדים, כשהייתה בת 20 מ"ר לפני שהורחבה, וכן לאחר שהורחבה ל-120 מ"ר כפי שהיא כיום. כמו כן, התבקשה הערכת שווי דמי השכירות החודשיים בגין השכרת היחידה. המומחית הגישה את חוות הדעת ביום 27.01.22.
התקיימו שבעה דיונים בעניינם של הצדדים, לרבות דיון הוכחות ביום 03.04.22, במהלכם בית המשפט ניסה להביא את הצדדים להסכמות אשר תייתרנה הכרעה שיפוטית, אולם כל צד התבצר בעמדותיו ולכן אין מנוס ממתן פסק דין. הצדדים הגישו סיכומיהם, סיכומי תשובה הוגשו ביום 18.01.23.
מזונות אישה ומזונות משקמים
טענות הצדדים
האישה;
בכתב התביעה העמידה האישה את מזונות האישה על סך 7,200 ₪ לחודש ומזונות משקמים בסך 300,000 ₪, או לחלופין בסך 5,000 ₪ לחודש למשך 5 שנים, לצורך קיום בכבוד ולצורך שיקומה ושיקום חייה, כדי שתוכל לעמוד על רגליה מבחינה כלכלית.
לטענתה נקלעה למצוקה נפשית קשה בין היתר בעקבות אירועים שעברה במשפחה (בהם אשפוזה של אמה ומות אביה ז"ל). האיש התכחש לאשתו, לא תמך בה, מנע ממנה לקבל כספים לצרכים אלמנטריים בטענה שלא "תבזבז", ואף ניצל את מצבה הנפשי כדי להחתים אותה על יציאה מהחשבון המשותף. בזמן שהייתה מאושפזת, האיש הודיע לה כי בכוונתו לסיים את הנישואין ומאז נטש אותה וניתק לה את כל אמצעי הקיום.
האישה העבירה את כל הכנסותיה בעבר (לרבות מעבודותיה, כספי פיצויים ודמי אבטלה שקיבלה) לצרכי קיום המשפחה לחשבון הבנק המשותף, שכיום בבעלות האיש בלבד לבקשתו. מאחר שלחשבון המשותף הוכנסו שתי משכורות, ולא היו להם הוצאות למגורים או התחייבויות כספיות מהותיות, המשפחה חיה ברמת חיים טובה.
האיש נטש את אשתו החולה, בעודה מאושפזת, ללא כל חמלה, והותירה להתמודד עם בעיות בריאות, מצוקה נפשית קשה והעדר כל מקורות הכנסה, עם חובות בבנקים, וללא תמיכה מצדו. האישה אינה מסוגלת לדאוג לעצמה, מרגישה נטושה ואין תכלית לחייה.
האישה מעוניינת ללמוד מקצוע שיאפשר לה פרנסה ועניין. במיוחד נדרש הדבר, לאחר שהאיש נטש את האישה חסרת כל וללא בית מגורים (שכן מקום מגוריה בבית אימה הוא זמני). נסיבות המקרה, בהן האיש הפר את חוזה ה"מכללא" שבין הצדדים והפקיר את האישה שעה שמצבה הבריאותי והכלכלי קשה, מצדיקות לחייבו במזונות אישה ומזונות משקמים.
אמנם כיום הצדדים גרושים מחודש מאי 2022, אולם לטענתה לאחר גירושי הצדדים, הגיש האיש בקשה לביטול מזונות אישה, ומבלי להמתין להחלטת בית המשפט, הפסיק לשלם את דמי המזונות שנקבעו עבורה על דעת עצמו.
האיש;
אין כל הצדקה לחייבו במזונות אישה ו/או מזונות משקמים לאישה המתפרנסת בכבוד ממעשה ידיה וגם מקבלת קצבת נכות. האישה מנסה ליצור מצג שווא כאילו ננטשה על ידי האיש בקור רוח, אולם היא הסתירה בתביעתה את עובדת היותה משתכרת די והותר למחייתה, ומנגד הוצאותיה הן מינימליות ביותר.
האיש הוטעה על ידי האישה באופן מכוון בטרם נישאו הצדדים, עת הסתירה מפניו את היותה סובלת ממחלות נפש קשות, ואת היותה מאובחנת כסובלת מהפרעת אישיות וממאניה דיפרסיה עוד מנערותה. אילו האיש היה מודע למצבה מלכתחילה, לא היה נכנס לקשר הזוגי ונישא לה. עובדות אלו התגלו לאיש בהמשך באופן אקראי כאשר האישה החליטה ביוזמתה להפסיק ליטול תרופות והחלה בהתפרצויות אלימות.
האיש טיפל באישה במסירות אין קץ והוציא כספים רבים על ביקורים וטיפולים פרטיים, אולם האישה לא עמדה בהבטחותיה להתמיד בטיפולים. כחלק מהתפרצויותיה, היא אף סילקה את בנם הקטין מהבית.
תופעות התנהגותה התוקפנית של האישה החריפו, עד שביום 27.10.20 לאחר התפרצות אלימה וקשה של האישה כלפי האיש והילדים, האיש החליט לשים סוף להתעללות האישה ונאלץ לעזוב את הבית עם שני הילדים, על מנת להגן עליהם ולהציל את נפשם מפניה. בכך למעשה הוא סולק מהבית עם הילדים והם נאלצו לעבור להתגורר בבית הוריו של האיש. בהמשך הוא עבר לשכור דירה בקרבת מקום לאישה, כדי שהיא תוכל להיפגש עמם.
יש לראות בהכנסה של האישה מהעסק, מקצבת הנכות מביטוח לאומי, ומסיוע ממשפחתה של האישה- כ"מעשה ידיה תחת מזונותיה". בנוסף יש לקבוע כי האישה הפסידה מזונותיה על פי עילות הדין הדתי לרבות בשל הטעמים הבאים: מאיסות והסתרת מחלת הנפש של האישה, מיגור תופעת סרבנות גט בקרב נשים סרבניות, שיקולי צדק, ועוד.
מסגרת נורמטיבית
סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק המזונות"), קובע כך: "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". חובתו של בעל לזון את אשתו מוכרעת אך ורק על פי הדין האישי.
בענייננו, הצדדים הם יהודים, לפיכך יש לבחון את חבותו של הבעל במזונות האישה על פי הדין העברי, לפיו אחת מחובות הבעל כלפי אשתו היא החובה לזון אותה לפי מעמדה ולפי כבודה, בהתאם לרמת החיים לה הורגלה, וחובה זו קיימת כל עוד הצדדים נשואים.
הדין האישי קובע שאשת איש זכאית למזונות, אלא אם כן איבדה זכותה ושהבעל יהיה פטור מלזון את אשתו במקרה בו אינה חיה עמו, אם הסיבה שגרמה להפסקת הדיור המשותף באה ממנה (ע"א 256/65 מילר נ' מילר, פ"ד יט(3) 171).
הדין העברי מכיר במספר עילות שיש בהן כדי לפטור איש מחובתו למזונות אשתו, העיקריות שבהן הן נאיפת האישה, מרידתה ועזיבתה את בית הצדדים (תמ"ש (ת"א) 33045-03-14 פלונית נ' 2 פלוני 28.01.16 וההפניות שם).
הכלל הוא כי האישה "עולה עימו ואינה יורדת עימו", לפיו החובה לזון את האישה אינה מתפרשת על פני צרכיה ההכרחיים בלבד, אלא יש לזון אותה לפי מעמדה ולפי רמת החיים לה הורגלה קודם הסכסוך, בתקופה בה חיו הצדדים יחד (ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(1) 721). עם זאת, כאשר האישה עובדת ומתפרנסת, זכאי האיש לטעון "מעשה ידיה תחת מזונותיה".
אשר "למזונות משקמים", הדין הנוהג הוא, כי פסיקה זו אינה עניין שבשגרה ואולם מקום בו אין מקור חיוב חוזי מפורש, ניתן לבחון האם מכוח הסכם מכללא בין בני הזוג, ניתן לחייב במזונות לאחר פירוד (ראה בע"מ 10497/08 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 15.2.09); סעיף 5 לפסה"ד ע"א 805/82 הנ"ל.
הזכות למזונות משקמים אינה זהה לזכות למזונות על פי הדין האישי. מדובר במזונות אזרחיים, אשר יקבעו על פי תוכן החוזה הספציפי שנכרת בין הצדדים, ונועדו למלא אחר התמיכה הכספית של בן זוג אחד באחר, להבטיח את רמת חייו של בן הזוג ולאפשר את שיקומו לאחר הפרידה הפיזית. כאשר שיעור המזונות, משך תקופת החיוב בהם, כמו גם עילות השוללות את המזונות, הן שאלות שיקבעו כולן על פי תום הלב, על בסיס נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה, ונגזרות מהערכת התנהגות הצדדים, מצבם הכלכלי, ויתר הנסיבות. ראו: עניין רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני פ"ד נח(2) 233 (2003); בע"מ 10497/08 פלונית נ' פלוני (2009); תמ"ש (ת"א) 5659-07-12 ז. ר נ' ש. ז (2015); עמ"ש (ת"א) 7519-11-16 פלונית נ' פלוני (2018) (להלן: "עמ"ש 7519-11-16); בע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (5.11.2015) (להלן: "בע"מ 3151/14"); בע"מ 10497/08 פלונית נ' פלוני (2009).
בבע"מ 3151/14 לעיל, בית המשפט העליון דן במזונות "משקמים" מכוח עקרונות כלליים של הדין האזרחי, על בסיס עקרונות של הסתמכות ותום לב. ראו עמדת כבוד השופטת ד' ברק ארז לפיה ניתן לפסוק מזונות משקמים מכוח הדין האזרחי רק במצבים שבהם בן הזוג אינו זכאי עוד למזונות לפי הדין האישי, וזאת בשני מועדים אפשריים: "אם לפני שניתן גט, אך קמה עילה לשלילת המזונות; ואם לאחר שניתן גט, ומטעם זה פוקעת הזכות למזונות" (סעיף 50 לפסק הדין).
נקבע כי השיקול המרכזי אותו יש לבחון על מנת להכריע אם אחד מבני הזוג זכאי למזונות משקמים וגובהם, הוא ההיתכנות לקיומם של מקורות פרנסה חלופיים. לפיכך, יש חשיבות לשאלה מהם ההכשרה המקצועית והניסיון התעסוקתי של בן הזוג "הביתי", מה גילו ומהו שוויו של הרכוש של בני הזוג והאם כבר חולק (סעיף 54 לפסק הדין).
הודגש כי "אין מדובר בזכאות קבועה למזונות, אלא בזכאות שנועדה להשיג תכלית שיקומית של השתלבות בשוק העבודה – תכלית שעניינה קיום בכבוד לאותה תקופה של "השתקמות", המשקפת את ההסתמכות על הקשר הזוגי עד כדי פגיעה ביכולת להתפרנס…" (סעיף 53 לפסק הדין). לאור האמור, ככלל, צריך לקבוע מועד קצוב למתן המזונות.
בעמ"ש 7519-11-16 לעיל, נפסק כדלקמן:
"18. המזונות המשקמים נועדו לגשר על אותו פער, בין היתר על אותם נכסי קריירה אשר רכש אחד מבני הזוג על חשבונו של בן הזוג הביתי, על אותן אפשרויות תעסוקה שבן הזוג רכש ולא התאפשר לבן הזוג הביתי לרכוש, על כן כשמם כן הוא, "מזונות שיקומיים", מזונות אלו באים בכדי לתת "מרווח נשימה" לבן הזוג אשר לא היה מורגל בעבודה תובענית או בעבודה בכלל בכדי שיוכל להתאים עצמו כלכלית למצב החדש שנוצר בעת פירוד הצדדים, כל זאת ללא שיקולי אשם כלל, במי האשם בפירוד בין בני הזוג, והאם יש סיבה או אין סיבה לפירוד בין בני הזוג.
בנוסף, יש לבחון את שאלת ההסתמכות אשר נטענת על-ידי מי מבני הזוג.
19. הנה כי כן, על בית המשפט לבחון כל מקרה לנסיבותיו, ובכלל האמור, וכעולה מהפסיקה שהובאה, משך הקשר הזוגי, נסיבות היווצרות הקשר, מערך היחסים הכלכלי בין בני הזוג, הבטחות מפורשות או מכללא, ככל שניתנו, וכשבסופו של יום, על בית המשפט לקבוע אם יש מקום לפסיקת מזונות משקמים וככל שהתשובה חיובית – שיעורם…"
ניתן לסכם כי חיוב במזונות משקמים בסיסו בהסכם מכללא בין בני זוג החיים כבני משפחה, לתמוך זה בזה, כאשר קיימת הייתה הסתמכות שהולדתה במערכת תלות ותרומה זוגית הדדית ומטעמים של הוגנות, שוויון ותום לב. תכליתם של המזונות המשקמים היא להבטיח את רמת חייו של בן הזוג ולאפשר את שיקומו לאחר הפרידה הפיזית בין הצדדים, ומכאן שמם "מזונות משקמים". מטרתם לאפשר לבן הזוג הנעזב להסתגל למצב ולהביאו לידי כך שיוכל לתמוך בעצמו.
משך תקופת הזכאות תלויה בנסיבות העובדתיות, תוך שגם שיקולי הגינות, יושר ותחושת הצדק יהוו בסיס להכרעה בעניין זה. ניתן לפסוק מזונות בסכום חד פעמי או בתשלומים עיתיים. ראו לעניין זה תמ"ש (ת"א) 63323/97 מאגין נ' מקס [פורסם במאגרים] , (פס"ד מיום 22.05.2000).
מן הכלל אל הפרט
מזונות אישה
בענייננו, האיש לא הוכיח כל עילה שבדין לפיה האישה אינה זכאית למזונותיה. טענות האיש הועלו בעלמא, והאישה אף לא נחקרה על כך.
אין חולק שהאיש הוציא את האישה מחשבון הבנק המשותף, וכיום הוא בבעלותו הפרטית, כפי שאישר זאת האיש בחקירתו (03.04.22, עמ' 6 ש' 30-29). עוד אין חולק שבפועל, האיש הוא שעזב מיוזמתו את בית מגורי הצדדים ביום 27.10.20 (ראו סעיף 17 לכתב ההגנה של האיש). על אף שבד בבד לטענה זו הוא טוען כי היא זו שסילקה אותו.
בהעדר טעם לסתור על פי הדין האישי, על האיש להמשיך ולפרנס את האישה כל עוד הם נשואים, כפי שאכן עשה, כאשר נשא בתשלום מזונות אישה זמניים בסך 1,700 ₪ החל מחודש מאי 2021 בהתאם להחלטת מותב זה בדיון (לאחר שאלו הופחתו מסך של 7,500 כפי שנקבעו ע"י המותב הקודם בחודש מרץ 2021). על החלטות אלו לא ביקש האיש לערער.
כאמור ביום 19.05.22 משהוסדר הגט בין הצדדים, ברי כי ממועד זה אין האישה זכאית למזונות אישה.
עם זאת, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את העדויות ושקלתי את המשתנים הרלוונטיים, נחה דעתי כי יש לחייב את האיש במזונות משקמים עבור האישה.
ואלו נימוקיי;
מזונות משקמים
שוכנעתי כי לפחות בתקופה הקרובה אין היתכנות כי לאישה יהיו מקורות פרנסה חלופיים. הצדדים לא צברו רכוש כלשהו ממנו האישה יכולה להפיק הכנסות, והמשבר הבריאותי אליו נקלעה, דורש מנוחה והתחזקות, ומקשה עליה להשתקם מקצועית.
על פי מסמך רפואי שצרף האיש לכתב ההגנה ולתע"ר שלו מיום 29.10.20 מהמרכז לבריאות הנפש ב- בxxxxxx ביחס לאישה (נספח 1), עולה כדלקמן: "בת 46 שנה …, אינה עובדת, מתגוררת עם המשפחה ב-xxxx. מאובחנת כסובלת ממניה דיפרסיה … מזה כשנתיים מטופלת באופן פרטי…"; ובסיכום האשפוז: "… בבדיקות חוזרות התגלו הפרעות קשות במהלך חשיבתה … הייתה חסרת תובנה לחלוטין למצבה הנפשי, טענה כי היא בריאה ואינה זקוקה כלל לאישפוז ולטיפול … נצפתה לפרקים במצב היפומאני אשר בא לידי ביטוח בשטף דיבור לפרקים, אמירות עם גוון מגלומני, שאינם בגדר מחשבון שווא, כגון: "אני המנהלת התפעולית כאן במחלקה … כעת, לאחר שיפור נוסף במצבה של המטופלת, ולאור העדר מסוכנות מיידית לעצמה או לזולתה, משתחררת על פי בקשתה להמשך קבלת מעקב וטיפול פסיכיאטריים בקהילה".
האישה, כיום בת 49, אינה עובדת, מאובחנת כסובלת ממניה דיפרסיה, נעדרת הכשרה, השכלה פורמלית, או מקצוע רשמי, כאשר את ניסיונה התעסוקתי צברה בעבודותיה המזדמנות שהניבו הכנסה סמלית. מגרסאות שני הצדדים עלה כי היו תקופות בהן האישה עבדה והשתכרה ותקופות אחרות בהן לא עבדה.
מערכת היחסים בין הצדדים הושתתה על כך שהאיש היה המפרנס העיקרי של הבית, כאשר האישה הייתה סמוכה על שולחנו, בפרט בשנים האחרונות לנישואיהם. ראו לעניין זה עדותו של האיש:
"בשנת 2019 בשנים 2018 2017 2016 היינו זוג נשוי, יש חשבונות בבית, כשהיא לא עבדה אני הכנסתי מאות אלפי שקלים מהחשבון העסקי לחשבון המשפחתי"
(03.04.22, עמ' 4 ש' 18-16);
"תנועה תמיד הייתה שם, תנועה תמיד הייתה בין החשבונות, כן, כי אני הייתי צריך לשחק עם החשבונות ולהעביר כספים מצד לצד כי אני החזקתי את כל הבית, אני החזקתי את הילדים, אני החזקתי את כל המשפחה, כן"
(שם, עמ' 4 ש' 36-33);
וגם: "זו תקופה שא' רק הפסידה כספים והוציאה כספים, לא הכניסה שקל אחד, שקל אחד היא לא הכניסה, הכל היא חיה במזומן, שאמא שלי קנתה ממנה בגדים ואחותי קנתה ממנה בגדים איפה החשבוניות עד היום? אין לה חשבון בנק, אין לה חשבון פייפאל, כלום, מזומן בכיס, אבל מה, שצריך כסף, אז א' הבנק יביא כסף"
(שם, עמ' 5 ש' 36-32).
עובדות אלה, מלמדות על הסתמכות האישה על האיש, אשר אפשר לה לא לעבוד בתקופות מסוימות במהלך חיי הנישואין, וצרכיה סופקו ברובם (אם לא במלואם) על ידו. הגם שהצדדים התגרשו, יש להכיר בעובדה, כי בנסיבות המיוחדות המאפיינות את המקרה שלפניי, נדרש לאישה זמן על מנת להתאים את עצמה לאורח חיים בו עליה לכלכל את צרכיה לבדה, ואין מדובר בעניין של מה בכך. יש להכיר בצורך של האישה להסתגל למצב דברים זה, ואף למצוא תעסוקה ההולמת את רצונה, אופייה, מצבה הבריאותי, יכולותיה והמשתנים השונים בחייה.
מידת הסתמכות האישה ואף המניע לסייע לה, מתעצמים לנוכח הפער הכלכלי בין הצדדים. פער זה התחדד כעת, משהצדדים נפרדו, והוא משתקף היטב בנתונים הכלכליים ע"פ חוות דעת המומחה מיום 07.07.22.
המומחה העריך בחוות דעתו את הכנסתה החודשית הממוצעת של האישה לשנים 2018 עד 2020 על סך של כ- 6,778 ₪ ברוטו וסך של כ- 5,938 ₪ נטו לחודש. בחוות הדעת צוין כי אין ממצאים חד משמעיים לקיומו של עסק על שם האישה, וגם אם קיימת פעילות עסקית כלשהי, מצא המומחה כי היקפה נמוך. עוד ציין המומחה כי הכנסות האישה ירדו בשיעור 82% בשנת 2020, לעומת שנים קודמות.
לעומת זאת, מחוות דעת המומחה וכן דוחות רווח והפסד של האיש לשנים 2020-2018 עלה כי שכרו המוצהר של האיש עומד על כ-26,576 ₪ ברוטו ו-17,748 ₪ נטו לחודש. על פי חוות דעת המומחה, הפרש השכר בין הצדדים הוא 11,810 ₪ בחודש.
יצוין כי מחוות הדעת עולה כי המומחה ביקש משני הצדדים מסמכים הנחוצים לו לצורך קבלת תמונה מלאה להערכת שווי כל זכויותיהם, אולם מסמכים רבים לא הוגשו לו על ידי שני הצדדים, ובעיקר על ידי האיש.
האיש נמנע מלהציג נתונים מלאים למומחה, ובכך מנע ממנו להשלים את חוות הדעת. ראו בעניין זה עדות האיש בה התקשה לענות לשאלות ב"כ האישה ואף לשאלות בית המשפט, מדוע לא הגיש דוחות כספיים ומסמכים לבקשת האקטואר (03.04.22, עמ' 2 ש' 4 עד עמ' 2 ש' 8).
רק בעקבות החלטת בית המשפט בדיון מיום 05.04.22, בה ניתנו הוראות לאיש להמצאת מסמכים החסרים בהתאם לדרישת המומחה, וכן ניתן צו גילוי מסמכים הדדי לשני הצדדים, תוקנה חוות דעת המומחה לאחר השלמות המידע על ידי האיש, וזו הוגשה ביום 07.07.22.
מכל מקום מצאתי כי האיש הוא זה אשר קובע את גובה שכרו מהחברה שבבעלותו, וכי ייתכן שהכנסותיו של האיש גבוהות יותר מאלו המוצהרות, כפי שעולה הן מחוות הדעת, הן מהמוצגים בתיק והן מעדותו. לפיכך מצאתי להעמיד את הכנסתו משכר והטבות נוספות (כגון הוצאות שונות המכוסות על ידי החברה, רכב וכד') על סך של לפחות כ- 20,000 ₪ נטו בחודש.
הצדדים גם לא צברו כל רכוש משמעותי במהלך החיים המשותפים ולמעשה האישה שאיננה צעירה, יוצאת מקשר הנישואין ללא רכוש ועם צורך למצוא לעצמה מקור פרנסה חדש. אף האיש אינו יוצא עם רכוש רב, אך הוא נהנה מהכנסה חודשית גבוהה משמעותית מזו של האישה, אשר מאפשרת לו לסלק חובות משותפים לבדו. כפי שהעיד ביום 03.04.22, עמ' 6 ש' 33: "הצעתי לא' לקחת את כל החובות עליי, הכל עליי".
אמנם האישה לא הוכיחה כי יכולתה להתפרנס נפגעה כתוצאה מקשר הנישואין, ועולה כי יש לה כושר השתכרות מסוים, בתקופות מסוימות, עם זאת, בהתחשב בעובדות שפורטו לעיל, בשים לב למצבה הנפשי והרגשי השברירי, שוכנעתי כי לאישה נדרשים מזונות משקמים, לתקופה מסוימת, לצורך שיקום חייה ויכולת השתכרותה כדי לאפשר לה הזדמנות למצוא מקור פרנסה הולם.
לאחר ביסוס זכאותה של האישה למזונות המשקמים, יש לבחון מהו שיעור המזונות שהולם את נסיבות העניין, ומהו משך התקופה על פניה תיפרש הזכאות.
לצורך איזן בין יכולתם הכלכלית של הצדדים על יסוד כושר השתכרותם (בעבר ובעתיד) מתוך שאיפה להגשים תוצאה חלוקתית צודקת, בשים לב לתכלית המזונות המשקמים, "לרכך" את יציאת האישה לדרך עצמאית ולגשר על הפער הכלכלי בין הצדדים למשך תקופת הסתגלות, מצאתי כי יש לראות בסכום ששולם עד כה כמזונות אישה זמניים, גם לאחר תום הנישואין, כרשת בטחון מתאימה, עבור האישה, גם אם היא צנועה.
לאור זאת, ובנוסף לסכומים בהם חויב האיש עד כה, נקבע כי עליו לשלם לאישה מזונות משקמים בסך חודשי של 2,000 ₪, ממועד הגירושין ביום 19.05.22 ולמשך שנה מהיום. בזמן זה ניתנת לאישה הזדמנות סבירה "לעמוד על רגליה" מבחינה כלכלית.
חיוב האיש החל מחודש מרץ 2021 (שהופחת בחודש מאי 2021) ייחשב כמזונות אישה עד למועד הגירושין ביום 19.05.22, וממועד זה ישולם כמזונות משקמים, למשך שנה מהיום כאמור.
ככל ששולם סכום כלשהו לאישה בגין מזונות אישה החל ממועד הגירושין, ייחשב סכום זה כמזונות משקמים. ככל שלא שולם הסכום שנקבע והאיש החליט להפסיק את החיוב על דעת עצמו, כטענת האישה- הרי שעליו לשלם לאישה את הסכומים באופן מידי.
מזונות הקטינים
מסגרת נורמטיבית
סעיף 3(א) לחוק המזונות קובע: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין החל עליו".
שני ההורים הם יהודים, ושני ילדיהם מעל גיל שש. על פי הלכת בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.07.17) (להלן: "הלכת בע"מ"), שני ההורים חבים במזונות הקטינים מדין צדקה, כאשר נקבעה נוסחה לחלוקת הנשיאה במזונות בין ההורים על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכל המקורות, בנתון לחלוקת זמני השהות בפועל ובשים לב למכלול נסיבות המקרה.
עם זאת כידוע, הנוסחה שנקבעה בהלכת בע"מ 919/15 היא כלי עזר המסייע לבית המשפט, כאשר עליו להפעיל שיקול דעת שיפוטי בכדי להגיע לשיווין מהותי לרווחת הקטין והוריו, ולא בהכרח לדבוק בנוסחה מתמטית.
לצורך פסיקת שיעור המזונות, אין בית המשפט מחויב לחשב חישוב אריתמטי טכני גרידא, שכן מן הראוי לקחת בחשבון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לצורך קביעת החיוב הראוי בהתאם לטובת הילד ורווחתו. ראו לעניין זה סעיפים 40 ו-126 לפסק דינו של כבוד השופט פוגלמן בהלכת בע"מ 919/15.
יש לזכור כי ההלכה שנקבעה בבע"מ 919/15 נקבעה במקרה של שני הורים שגובה שכרם היה כמעט זהה וחלוקת הזמנים ביניהם אף היתה שווה. ככל שפער ההכנסות והפוטנציאל להשתכר בין שני ההורים גדל, הרי שיש לתת משקל גדול יותר לשיקולים כמו חוסן כלכלי של כל אחד מהבתים, סביבה כלכלית תומכת שמקורה אינו בשכר עבודה בהכרח, והחשוב ביותר לייצר תנאים שימנעו יצירת בית עני ובית עשיר. ראו בעניין זה סעיף 8 לפסק דינו של כב' השופט מ' מזוז בהלכת בע"מ 919/15: "יש להימנע במידת האפשר בחלוקת נטל המזונות מיצירת "בית עשיר" ו"בית עני", דבר שיש לו השלכות לא פשוטות מעבר להיבט החומרי-כלכלי, הן על "ההורה העני" והן על הילדים".
בהקשר זה נקבע בפסיקה כי "על אף השאיפה החשובה ליצירת דרך אחידה ופשוטה לקביעת המזונות, יתכנו מקרים, גם אם חריגים הם, בהם אין בכוחו של חישוב מתמטי מדויק להכיל ולהביא לידי ביטוי את נסיבותיו הייחודיות של המקרה העומד לפתחו של בית המשפט. זאת יש לזכור – החיים אינם מדע מדויק, במיוחד כאשר עסקינן בגידולם ובצרכיהם המשתנים כל העת של קטינים" (ראו עמ"ש 42513-09-14 א. ש. נ' י. ש, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] (להלן: "עמ"ש 42513-09-14).
לעניין זה אפנה לדברי בית המשפט בעמ"ש 42513-09-14 לעיל, שם נקבע: "שומה על בית המשפט לבחון את הדברים בראייה כוללת, בשים לב לשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בקביעת טובתו של הקטין, ובכלל זה קביעת גובה המזונות. השימוש בנוסחאות לצורך חישוב המזונות יהווה אם כן את ברירת המחדל, ממנה ראוי יהיה לסטות במקרים המתאימים וככל שתמצא לכך הצדקה. כך לדוגמה, במקרי קיצון של פערים גדולים בהכנסות כל אחד מהצדדים או במשך שהיית הקטינים אצל מי מההורים".
עוד יש לזכור בהקשר זה, כי בהתאם לעקרונות ההלכה שנקבעו בהלכת בע"מ 919/15, שכר אינו מהווה רק את "שורת הנטו" שבתלוש השכר של פלוני, ויש לבחון את המצב הכלכלי של הצדדים בהסתכלות רחבה.
הפסיקה קבעה, כי חובת אב בתשלום המזונות נמדדת לא רק לפי השתכרותו אלא גם לפי יכולתו ממקורות אחרים ובעיקר עסקינן בהתחשבות בנכסים נזילים (ראו: רע"א 250/09 פלוני נ' פלונים, פורסם באתר הרשות השופטת, מיום 2/6/2009 ; רע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(1) 721 (1984); ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14 (1984).
מן המקובץ עולה כי לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לקביעת דמי המזונות בפועל ובאשר לקביעת אופן חלוקת הנשיאה במזונות בין ההורים, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. על בית המשפט למצוא את הפתרון הראוי והמתאים למשפחה שלפניו בהתאם לנסיבותיה.
דיון והכרעה
בנם הבכור של הצדדים הוא יליד 11.07.2007 בן כ-16 (להלן: "הקטין הבכור") ומתגורר כיום אצל האם, בנם הצעיר הוא יליד 20.01.2010 בן כ 13 וחצי (להלן: "הקטין הצעיר"), ומתגורר אצל האב.
ביום 06.01.22 הוחלט כאמור כי האב ישלם לאם סך של 1,500 ₪ בחודש עבור מזונותיו הזמניים של הקטין הבכור, המתגורר עם האם, כאשר סכום זה כולל הוצאות מדור. ביום 17.07.22 נדחתה בקשת האב לחייב את האם במזונות זמניים עבור הקטין הצעיר המתגורר אצלו, מטעמים שפורטו שם.
האם עותרת לחייב את האב במזונות קבועים עבור הקטין הבכור המתגורר אצלה, ולפיכך לטענתה היא זכאית לקבל מזונות מלאים עבור כל צרכיו.
בכתב תביעתה, האם העמידה את צרכי הקטין הבכור בסך של 4,500 ₪ בחודש, כולל חלקו בהוצאות מדור וכולל מחצית הוצאות חינוך ובריאות (על מנת למנוע חיכוכים מיותרים לגבי התשלומים), ולחלופין 3,500 ₪ בתוספת מחציות. בתע"ר האם העריכה את צרכי הקטין הבכור על סך של 3,000 ₪ בחודש, כולל חלקו בהוצאות מדור ומחציות. בסיכומיה שוב ביקשה לקבוע את מזונות הקטין הבכור בסך כולל של 4,500 ₪ (כמו בכתב התביעה).
על אף שהקטין הצעיר מתגורר אצל האב באופן קבוע, עותרת היא לחייב את האב אף בתשלום מזונותיו: בכתב התביעה- בסך של 2,000 ₪ לחודש, בתע"ר- הותירה לשיקול דעת בית המשפט את סך המזונות שייקבע, ובסיכומיה- שוב ביקשה לקבוע את מזונותיו בסך של 2,000 ₪, בטענה כי לאחר שיסתיים ההליך המשפטי, הקטין ישהה עמה בתדירות גבוהה יותר.
האב עותר לחייב את האם במזונות קבועים עבור הקטין הצעיר המתגורר אצלו. לטענתו הקטין הצעיר מתגורר עמו באופן קבוע למעט לילה בחודש בו הקטין לן בבית האם. האב טוען כי הוא ההורה המשמורן של הקטין, הוא מטפל בו ודואג לכל צרכיו, ולפיכך מבקש לחייב את האם לשאת במזונות הקטין הצעיר על פי כתב התביעה בסך של 2,150 ₪ בחודש, בתוספת חלקו בהוצאות מדור בסך 1,560 ₪, ובסה"כ 3,710 ₪.
האם מאשרת כי הקטין הצעיר מתגורר אצל האב ממניעיו של הקטין, כאשר לטענתה האב מנסה למנוע את המפגשים בינה לבינו. מכל מקום לטענתה אין לחייבה במזונות הקטין הצעיר, בשל מצבה הכלכלי והנפשי המוחלש לעומת זה של האב, ובשל ההוצאות הרבות בהן נושאת, לרבות בגין בריאותה ובגין הטיפול בשני הילדים.
האב לא צירף אסמכתא על הכנסותיו בשנים 2022-2020. האב צירף הסכם שכירות לפיו משלם על דמי השכירות סך של 5,200 ₪ לחודש. האם מתגוררת ביחידת הדיור שבבעלות אמה, ואינה משלמת הוצאות עבור מדור.
כפי שפורט לעיל בפרק "מזונות משקמים", מחוות דעת המומחה שהוגשה בתביעת הרכוש ביום 07.07.22, עלה כי קיים פער השתכרות משמעותי בין הצדדים לטובת האב, כאשר שכרו המוצהר של האב הוערך לשנים 2020-2018 בסך של על כ-26,576 ₪ ברוטו ו-17,748 ₪ נטו לחודש. כפי שהערכתי למעלה, על פי אומדנה, האב משתכר בסך של כ- 20,000 ₪ נטו בחודש לפחות.
לעומת זאת, הכנסתה החודשית הממוצעת של האם הוערכה על ידי המומחה לשנים 2018 עד 2020 על סך של כ- 6,778 ₪ ברוטו וסך של כ- 5,938 ₪ נטו לחודש. בחוות הדעת צוין כי אין ממצאים חד משמעיים לקיומו של עסק על שם האם וגם אם קיימת פעילות עסקית כלשהי, מצא המומחה כי היקפה נמוך.
מכל מקום, אין מחלוקת כי כיום האם אינה עובדת ומתקיימת מקצבת נכות בסך של כ-5,000 ₪ בחודש וכן בשנה הקרובה תקבל מזונות משקמים בהתאם לפסק דין זה בסך 2,000 ₪ לחודש. סה"כ תגיע הכנסתה לסך של כ-7,000 ₪ לחודש עד ש"תעמוד על רגליה" מבחינה כלכלית. ממילא האב לא הוכיח כי הכנסותיה גבוהות יותר.
על כל אלה יש להוסיף את הנתון על פיו האם מתגוררת ללא עלות ביחידת דיור אשר שופצה על ידי שני הצדדים, כך שבפועל נושאת היא אך ורק בהוצאות אחזקת הבית השוטפות, ואילו האב משלם דמי שכירות בסך של 5,200 ₪ לצורך מגוריו עם הקטין הצעיר.
לאור כל המפורט, אני מוצאת להעריך כי יחס ההכנסות בין ההורים הוא 80% לאב ו-20% לאם, בקירוב.
לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים בפסק הדין, יחסי הכוחות הכלכליים בן ההורים, נתונים אלה הביאוני לכלל מסקנה כי לנוכח קיומו של פער משמעותי בין הכנסות הצדדים לטובת האב, הרי שאין להיצמד לנוסחות אריתמטיות נוקשות הקושרות בין הכנסות ההורים והיקף זמני השהות של כל אחד מהם לבין שיעור המזונות.
במהלך שמיעת הראיות שני הצדדים לא התמקדו בצרכיהם של כל אחד מהקטינים. לפיכך ומשלא הוכחו צרכיהם של כל אחד מהקטינים, אין אלא להעריך את צרכיהם על דרך האומדנה.
כידוע, הוצאות הכרחיות של קטין עומדות כיום על סך של כ- 1,600 ₪ לחודש, כסך מינימלי חודשי שאינו נדרש לראיה (עמ"ש (תל אביב) 1971-12-16 – פלוני נ' פלונית, (2019); עמ"ש (מחוזי ת"א) 46291-01-16 פלונית נ' פלוני (2017), עמ"ש 32172-11-17 ע.ש נ. נ.ש (2019); תלה"מ (תל אביב) 70922-07-18 – ל' מ' נ' י' ס (2020).
נוכח כל המפורט לעיל, לרבות הפער המשמעותי בין יכולות ההורים לטובת האב, ובשל הצורך להימנע מפער גדול ברמת החיים של כל אחד מהקטינים, בין בית של הורה אחד לבית של הורה שני, מצאתי לקבוע כי החיוב במזונות הקטינים יוותר כפי שהוא: קרי- האב ימשיך לשלם לידי האם סך של 1,500 ₪ עבור הקטין הבכור המתגורר עמה, ואילו האם לא תחויב בתשלום מזונות הקטין הצעיר המתגורר אצל האב.
על כן, האב ימשיך לשלם לידי האם סך של 1,500 ₪ בחודש עבור הקטין הבכור, כשסכום זה כולל השתתפות בחלקו של הקטין הבכור בהוצאות אחזקת מדור, שכן, לאם אין הוצאות מדור.
בעניין זה יובהר כבר עתה, כי ככל ויהיה שינוי בעתיד, במסגרתו הקטין הצעיר יעבור להתגורר בבית האם, האב ישלם עבור מזונותיו את הסך שנקבע עבור אחיו הבכור, ובהתאם, שיעור ההשתתפות של האב בהוצאות מדור של הקטינים, במידת הצורך, יהיה 40%. במידה והקטין הבכור יעבור להתגורר עם האב הרי שהמזונות המשולמים עבורו לידי האם, ייפסקו, והאב יישא במזונותיו באופן ישיר.
שני הצדדים יישאו במשותף ובאופן שווה בהוצאות החינוך הנדרשות על ידי המסגרות החינוכיות בהן לומדים שני הקטינים, וכן, בהוצאות רפואיות חריגות של הקטינים, שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי הציבורי.
הוצאות אלו כוללות: הוצאות החינוך, בהתאם לדרישת מוסדות חינוך, לרבות: בית ספר, מעון, גן, סל תרבות, דמי שכלול, חוג אחד לכל קטין, טיולים, תנועת נוער, שיעורים פרטיים, אבחונים שונים ע"פ גורם מטפל וכיו"ב; וכן הוצאות הרפואיות של הקטינים, לרבות תשלומים לקופת חולים, טיפולי שיניים, טיפולים אורתודנטיים, משקפי ראייה, וכל הוצאה רפואית אחרת הנדרשת לקטינים, הכול כנגד הצגת אסמכתאות בכתב אחד לשני.
במקרה של מחלוקת בדבר נחיצות ההוצאה, יכריע בכך הגורם הרפואי או החינוכי הרלוונטי.
יחידת הדיור – טענות האיש לזכויות בעלות / דמי שימוש / השבת השקעות כספיות להשבחה
טענות הצדדים
האיש;
הצדדים התכוונו לשיתוף ספציפי ביחידת הדיור, שתהיה בבעלות שני הצדדים, כאשר רישומה על שם ההורים אינה מורידה מכוונת השיתוף. הצדדים לאורך כל הזמן התנהלו כבעלים של יחידת הדיור, בהתאם לכוונת כל הצדדים, לרבות הורי האישה. לפיכך יש לחייב את האישה, אשר נותרה להתגורר ביחידת הדיור, בדמי שימוש ראויים בגין מגוריה.
האיש השקיע השקעות כספיות עצומות, השקיע זמן רב עבור יחידת הדיור, וכן נטל הלוואות עבור שיפוץ יחידת הדיור, מתוך ידיעה וסיכום ברור בין הצדדים כי יחידת הדיור תהיה בשותפות של האיש, ולכן הוא גם לא רכש דירה לעצמו. מכאן יש ללמוד על כוונת שיתוף ספציפי.
האישה והוריה העניקו לאיש את הדירה במתנה, אותה הוא טיפח, השקיע בה כספים רבים השביח אותה. בין הורי האישה לבין הצדדים לא נחתם כל הסכם וההענקה הייתה בעל פה, שכן ממילא לא ניתן לבצע פרצלציה ולהפריד את רישום יחידת הדיור מהבית עצמו.
האישה;
לצדדים אין נכסים. בתקופת הנישואין הם התגוררו בשכירות, מעולם לא הייתה להם דירה בבעלותם נוכח הימורי האיש ומשחקי קלפים במהלך הנישואין. בהמשך, ביוזמת האישה עברו להתגורר אצל הוריה, ביחידת דיור הבנויה בחצר ביתם הצנוע. יחידת הדיור אינה קניינם של הצדדים אלא של הורי האישה, אשר עשו עם הצדדים חסד ואפשרו להם לגור בה. שם מתגוררת האישה כיום.
האיש לא הוכיח כל זכות ביחידת הדיור, אשר אינה בבעלות האישה אלא בבעלות בלעדית של אמה, לאחר שאביה נפטר. תנאי למגורי האיש ביחידת הדיור היה כי לא תהיינה לו כל דרישות. האיש כפוי טובה שקיבל זכות מגורים בלבד, לא נדרש להוצאות משכנתא או שכירות, ועתה טוען בעלמא לזכויות ביחידת הדיור, כדי לגזול כספים שאינם מגיעים לו.
האישה היא זו שדאגה ויזמה להרחיב אותה באמצעות שיפוץ. אף דרישת האיש לדמי שימוש הזויה, לאחר שהאיש גר ברשות בנכס של אחר ומבקש כספים בגין דמי שימוש, ביחידת דיור שאינה שלו ומעולם לא הייתה שלו. מכל מקום, האיש עזב מיוזמתו ולפיכך גם אם היו לו זכויות כלשהן, הרי שעזיבתו את הדירה מהווה ויתור על דמי שימוש.
אם כבר לטענתה יש לחייב את האיש בדמי שימוש בגין שבע השנים האחרונות בהן עשה שימוש ביחידת הדיור של הורי אשתו. כבר עתה יצוין כי טענות האישה בעניין זה הועלו בעלמא ולא במסגרת תביעה מתאימה. ממילא לא מצאתי כי בזמן מגורי הצדדים עם ילדיהם ביחידת הדיור, זכאית האישה לסעד זה.
התשתית הנורמטיבית
כיוון שהצדדים נישאו בשנת 2006 חלות לגבי המשטר הכלכלי הנוהג בעניינם הוראות סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), הקובע את אופן איזון המשאבים בין הצדדים עם התרת הנישואים, באופן שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג.
חוק יחסי ממון, מבחין בסעיף 5(א) בין נכסים שנצברו במהלך הנישואים, הכלולים באיזון המשאבים והמכונים "נכסי המאמץ המשותף" לבין נכסים מלפני הנישואים, מתנות וירושות שאינם כלולים באיזון ומכונים "נכסים חיצוניים". על פי סעיף 5(א)(2) לחוק, נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואים, מוחרגים מהאיזון, שכן הם אינם תוצר של מאמץ משותף ולכן אין לראותם כתוצר של שותפות משפחתית, אלא כנכסים פרטיים.
עם זאת, בשורה ארוכה של פסקי דין, נקבע כי אין בהוראה זו כדי למנוע מבן הזוג האחר לטעון להכללתו של הנכס החיצוני בצבר הנכסים בני האיזון של בן זוגו, ובלבד שיוכיח כוונת שיתוף ספציפית. כלומר, כוונה של בן הזוג, בעל הנכס, לשתף אותו, ספציפית, בנכס זה (דעת רוב בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי [פורסם בנבו]; רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי [פורסם בנבו] ע"א 7687/04 ששון נ' ששון [פורסם בנבו];בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו]; בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני [פורסם בנבו].
כוונת שיתוף ספציפית
השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית היא שאלה שבעובדה (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו]). נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו.
כאשר מבוקש להצהיר על שיתוף ספציפי בנכס חיצוני, נקבע כי לא די בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שיתוף ספציפי מכח הדין הכללי, אלא נדרש "דבר מה נוסף", קרי נסיבות עובדתיות, נוסף לעצם קיום הנישואים, שמהן ניתן להסיק כונת שיתוף מפורשת המקנה זכויות בנכס האמור, אף אם מדובר בדירת מגורים אשר הצדדים גרו בה (רע"א 8672/00 אבו רומי, נו' (6), 175).
כך למשל, הדבר יכול להתבטא בהשקעות כספיות בדירה מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף, או בהבטחות ובמצגים אקטיביים, שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום, ולהקים עקב כך טענת מניעות. ראו בעניין זה פסק דינו של כבוד השופט עמית, בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.02.12) (פורסם בנבו).
ישנם מקרים בהם הורים מאפשרים למי מילדיהם לבנות על מקרקעין בבעלותו, כאשר תנאי השטח מאפשרים זאת. עם זאת, הכרה בזכות בעלות בדירה (או בזכות מגורים בלתי הדירה) במצב דברים שכזה, חותרת תחת זכות הקניין של בעל המקרקעין, ומשמעותה, כי בעל המקרקעין העניק לבן המתגורר בנכס זכות בעלות או זכות השווה לזכותו במקרקעין.
העובדה שהורים אומרים למי מילדיהם "זה ביתך" או "כאן תגור", אינה מקנה לבן ולכלה זכות בעלות או זכות שימוש חינם בבית בכל ימי חייהם, וההורים שהם בעלי זכויות הקניין, רשאים לחזור בהם מהתחייבותם זו. אכן יתכן והדבר יותנה בתנאים, בשל הסתמכות הבן/הבת והכלה/החתן או בשל השקעות שביצעו בנכס (תמ"ש (נצרת) 22915-10-15 ת.ד נ' א.ד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 8.9.2016).
בחינת טענה לכוונת שיתוף ביחס לנכסים חיצוניים, ראויה כי תיעשה תוך התחשבות ורגישות גבוהה לכוונת בעל הנכס. יש לכבד את ההוראה המתייחסת לנכסים חיצוניים כאל נכסים פרטיים ששווים לא יאוזן.
מכל מקום, במקרה שלפנינו, בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון, ככל שהאיש מבקש להכיר בזכויותיו ביחידת הדיור, שהיא בבעלות הורי האישה (וכיום לאחר פטירת אביה, בבעלותה הבלעדית של אמה של האישה), הרי שעליו להוכיח כוונת שיתוף קונקרטית לגבי יחידת הדיור (בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלוני [פורסם במאגרים [פורסם בנבו]] מיום 14.3.07 ובע"מ 5939/04 פלוני נ' פלוני, פ"ד נט(1) 663 (2004)).
הראיות בדבר כוונת שיתוף צריכות להיות ממשיות ובעלות משקל, ולא די במשאלת לב ובציפייה של בן הזוג הלא רשום. ראו: תמ"ש (י-ם) 62133-06-15 ח' ש' ס' נ' א' ס' [פורסם בנבו] (2017), עמ' 8 לפסה"ד; ש' ליפשיץ, "החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואים ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון", הון משפחתי, א2, עמ' 21 (2014); ש' ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון", חוקים, גליון א (2009) 227, 265.
מן הדין לנדון
זכויות האיש ביחידת הדיור
חרף טענות האיש להכרה בזכויותיו ביחידת הדיור, האיש כלל לא עתר לכך בתביעה מתאימה, אלא טענותיו הועלו במסגרת כתב תביעה לדמי שימוש, וזאת מבלי שהוכרעה או אף נידונה המחלוקת בעניין זה קודם להגשת התביעה.
לא זו בלבד שהאיש לא הגיש תביעה מתאימה להכרה בזכויותיו, אף בתביעה הראשונה שהגיש ביום 19.05.21 ל"חלוקת כלל הרכוש ולאיזון משאבים", כלל לא עתר לסעד זה, אלא כל שביקש הוא לכלול באיזון המשאבים את ערך ההשבחה ועליית ערכה של יחידת הדיור, לפני ואחרי השיפוץ ובזכותו, להשית את החובות וההוצאות בגין השיפוץ על האישה וכן לחלק את השבח ואת ההוצאות בין הצדדים (ראו, בין השאר, סעיפים 19-18 לכתב התביעה).
בסעיף 20 לכתב התביעה האיש אף הכיר בכך שהזכויות ביחידת הדיור אינן שלו, וכלשונו: "הנתבעת חיה בפועל בדירה משלה ולתובע אין דירה או זכויות עתידיות".
לא זו אף זו, בכתב התביעה הראשון שהגיש לעיל, אין כל אזכור לזכויות בדבר בעלותו הנטענות ביחידת הדיור, כפי שהועלו מאוחר יותר. ראו בין היתר: בסעיפים 12-11, 20, לכתב התביעה לדמי שימוש שהגיש האיש- שם נטען כי יחידת הדיור ניתנה לצדדים במתנה על ידי הורי האישה, באמצעות הסכם בעל-פה; סעיפים 9, 32-30 לתע"ר האיש- שם נטענה כוונת שיתוף ספציפית ביחידת הדיור, סעיפים 2-1, 26-24 לסיכומי האיש- שם כבר התייחס האיש ליחידת הדיור כ"דירת הצדדים" בשל כוונת שיתוף ספציפי, כאילו העניין כבר הוכרע.
אלא שכל טענותיו לזכויות בעלות ביחידת הדיור לא נזכרו ולו במילה בכתב התביעה הראשון שהגיש לחלוקת רכוש, וזאת על אף שהוא כן התייחס להשקעותיו ביחידת הדיור (שרק בהמשך ההליכים אלו יהוו מבחינתו ראיה לכוונת שיתוף ביחידת הדיור).
רק מטעמים אלו ניתן לדחות את התביעה כבר כעת אף מבלי להידרש לגופו של עניין. עם זאת, גם אם נכנס לעומקם של דברים, נמצא כי האיש לא הוכיח את תביעתו, ומשכך יש לדחות טענותיו בעניין במספר רבדים, כפי שיפורט להלן.
כוונת שיתוף ספציפי ביחידת הדיור
בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפניי מצביעה על כך שלא התקיימו המבחנים הנדרשים לצורך קיומו של דבר מה נוסף, אשר יצביע על כוונת שיתוף ביחס ליחידת הדיור, באופן שיקנה לאיש זכויות בעלות.
אין חולק כי מקור עלות הקרקע ו/או בניית יחידת הדיור עצמה מיסודה לא היתה מכספים משותפים של הצדדים. אין די בהשקעת הצדדים להשבחתה ועלות שיפוצים ושדרוגים בה כדי להעיד על מצג אשר הוצג לצדדים על ידי הורי האישה כי יחידת הדיור מיועדת לצדדים לכל ימי חייהם.
אף אין די בעובדה שהצדדים לא שילמו תמורה בגין מגוריהם ביחידת הדיור, על מנת לבסס זכויות קנייניות ביחידת הדיור.
זאת ועוד, אין מחלוקת ושני הצדדים מסכימים על כך, שבמהלך שנות נישואיהם ומגוריהם ביחידת הדיור, שניהם השקיעו כספים לשיפוץ היחידה והרחבתה (סעיף 6 לתע"ר האישה; סעיף ב.י-יא. לסיכומי האישה). אף אין מחלוקת כי הורי האישה תמכו בבני הזוג, באמצעות העברת דמי השכירות שהתקבלו מיחידת הדיור לחשבון הצדדים, לפני שהם עברו להתגורר בה (ראו עדות האישה מיום 03.04.22, עמ' 20-18). עם זאת, גם במוסכמות אלה אין די כדי לבסס כוונה של הורי האישה לשתף באופן ספציפי את האיש ביחידת הדיור.
העובדה שפירות דמי השכירות מיחידת הדיור הועברו לידי הצדדים, אין בה כדי להצביע על כוונת שיתוף בגזע העץ- יחידת הדיור. מאחר שמדובר בכספים של הורי האישה, ועד ליום מותם הם בבעלותם, הרי שהם רשאים היו לעשות בהם כרצונם.
אין כל ראיה התומכת בטענת האיש כי יחידת הדיור הוענקה לו במתנה על ידי הורי האישה, כפי שניסה לטעון בתביעה לדמי שימוש, להיפך. האישה צירפה תצהיר מטעם אמה הגב' ש' ש', שתמכו בגרסת האישה, וכן הצהירה כדלקמן (נספח 21 לתע"ר האישה): "אציין את כפיות הטובה של א' שהסכמנו לכך כי יתגורר בחצר ביתנו במשך שנים (ללא זכות) והוא נהנה מכך וכעת גומל רעה תחת טובה ובא בדרישות ובהצהרות שקריות".
האיש לא ביקש לזמן את אמה של האישה על תצהירה, ואין צורך להכביר במילים אודות ההלכה בדבר הימנעות בעל דין מהבאת עד רלוונטי, אשר מקימה חזקה, לפיה הבאתו הייתה פועלת לחובת בעל הדין הנמנע. שכן, אי הבאתו מעוררת חשד טבעי כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, סעיף 11 לפסק הדין).
גם במהלך עדותו, האיש לא ידע להפנות לכל ראיה שתומכת בטענתו להענקת יחידת הדיור במתנה על ידי הורי האישה, באופן שמלמד על כוונת שיתוף בה. אף טענתו כי אביה המנוח של האישה הבטיח לו בעודו בחיים את הזכויות ביחידת הדיור, נטענה בעלמה ולא הוכחה. לכך יש להוסיף את העובדה שאביה המנוח של האישה לא הניח צוואה ובה העניק לאיש כל זכות ביחידת הדיור.
בעניין זה ראו עדות האיש מיום 03.04.22, עמ' 19 ש' 36-26:
"ש: נכון שיעצו לך לומר שקיבלת את היחידה הזאת במתנה?
ת: דבר ראשון זה לא נכון, אבא שלה זכרונו לברכה, ואימא שלה שגם אותה הכנסת לתצהירים, לא משנה זה סיפור אחר, אמרו לי במפורש, הבית הזה, השטח הזה יהיה שלכם אנחנו נעשה פרצלציה שנייה רגע,
ש: זה שקר.
ת: א' שמעה את זה והיא אמרה אני לא רוצה לחתום עכשיו שזה עושה לי מריבות עם האחיות שלי אמרתי לה או-קיי נחכה עם זה אם אני לא הייתי מקבל הבטחה לא מאימא שלה ולא מאבא שלה שהשטח הזה הבית הזה יהיה שלי … לא הייתי שם שמה שקל".
וגם בעמ' 13 ש' 39-34:
"ש: יש לך איזשהו מסמך שמישהו הבטיח לך את היחידת דיור הזאת?
ת: לצערי אבא שלה נפטר,
ש: יפה שאפשר לגלגל על אבא,
ת: נו מה לעשות?
ש: כן, חוסר בושה.
ת: זאת עובדה."
עדותו של האיש נעדרה מהימנות, הסבריו לקו בחסר ובחוסר היגיון, וכאמור טענותיו כלל לא נזכרו בכתב התביעה הראשון שהגיש לחלוקת רכוש. כפי שניתן לראות, כל שטען האיש בעדותו על מנת לבסס את גרסתו, הוא כי הזכות הוענקה לו במסגרת שיחות בעל פה בינו לבין הורי האישה, אחרת לא היה משקיע בה.
מכל מקום אף מעדותו של האיש עולה כי על אף שהסתמך לכאורה על הבטחות הוריה של האישה בעל פה כי יחידת הדיור היא שלו, ידע היטב כי אין לו זכויות בה, כאשר אף לשיטתו נדרשה הסדרת הזכויות באופן רשמי, כגון ביצוע פרצלציה, מה שלא נעשה בענייננו.
אשר על כן, לא הוכח בפניי כי האישה או הוריה הציגו מצג כלשהו כלפי האיש, שהוא זכאי או יהא זכאי למחצית הזכויות ביחידת הדיור.
גם אם תתקבל טענת האיש כי לא היה משקיע כספים ביחידת הדיור לשיפוץ המבנה והשבחתו, לולא הובטח לו כי הנכס יישאר שלו, אין די בכך להקנות לו זכויות ביחידת הדיור, משאין כל ראיה התומכת בטענות אלה כמפורט לעיל.
לאור כל האמור לעיל מצאתי כי לא הוכחה כוונת שיתוף, וכי הזכות שניתנה לאיש להתגורר ביחידת הדיור, לבנות עליה ולעשות בה שימוש, במהלך חיי הנישואין, לכל היותר הייתה רשות מגורים הדירה וזמנית, וזו הסתיימה עם עזיבתו את הדירה במסגרת פרידת הצדדים.
השקעה בשיפוץ והשבחה ביחידת הדיור
כאמור, הצדדים הרחיבו את יחידת הדיור המקורית משטח של -20 מ"ר ל-120 מ"ר. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת השבת חלקו של האיש בכספים ששולמו עבור השבחת יחידת הדיור.
הפסיקה והספרות המשפטית הכירו באפשרות שהשבחה של 'נכס חיצוני' שנוצרה במהלך הנישואין, תחשב נכס חדש ועצמאי העומד בפני עצמו, ואף יתכנו מצבים בהם תחשב ההשבחה כנכס בר איזון. לעניין זה מקובלת ההבחנה בין השבחה שמקורה בהשקעת עבודה או משאבים של בני הזוג או אחד מהם, המכונה גם כ"השבחה אקטיבית"; לבין השבחה "טבעית" שמקורה בנסיבות חיצוניות, כגון: תנודות בשוק ההון, ריבית, עליית מחירי הנדל"ן וכיו"ב, המכונה גם "השבחה פאסיבית" (ראו: ש' ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון", חוקים א' (2009), 227, 265-266 (להלן: "ליפשיץ"); תמ"ש (י-ם) 21342/04 א.ש. נ' ד.ש. [פורסם בנבו] (2008); עמ"ש (ת"א) 1279/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (2010); תמ"ש (ב"ש) 43199-06-11 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (2013); תמ"ש (משפחה ירושלים) 22987-01-14 א.ג.ס נ' ש.ס (נבו 16.01.2020).
ביחס להשבחה מהסוג הראשון – "השבחה אקטיבית", ניתן לראותה כנפרדת מן ה"עץ" "המקורי" וכנכס בר איזון בפני עצמו. הרציונל לאיזון מושתת איפוא על אותו רציונל כללי של איזון המשאבים והוא קיום מאמץ משותף.
דהיינו במקרים בהם השבחת הנכס החיצוני דרשה מאמץ מתמשך במהלך הנישואין מצד בעל הנכס, בן זוגו, או שני בני הזוג, בהיקף משמעותי הדורש הקדשת זמן ומומחיות, או מקרים בהם שותף בן הזוג שאינו הבעלים של הנכס בניהול הנכס החיצוני ונעשה שימוש במשאבי המשפחה לצורך השבחתו. במקרים מעין אלה, ניתן יהא להכיר בהשבחת הנכס החיצוני כנכס בר איזון בפני עצמו. ראו: תמ"ש 43199-06-11 לעיל; וליפשיץ, לעיל.
מכאן כי ניתן להתייחס להשבחה הנובעת מהשקעת משאבים משותפים של בני הזוג, בתקופת הנישואין, כאל נכס חדש ועצמאי העומד בפני עצמו, אשר הושג כתוצאה מהשקעה ומעשים של בן זוג או בני הזוג בתקופת הנישואים, וכתוצאה ממאמץ של מי מבני הזוג בתקופת הנישואין- ואז מדובר בנכס בר איזון.
בענייננו, במהלך שנות נישואיהם ומגוריהם ביחידת הדיור, הם השקיעו כספים מהחשבון המשותף לטובת שיפוץ היחידה והרחבתה, לרבות באמצעות הלוואות שניטלות מהחשבון המשותף (סעיף 6 לתע"ר האישה; סעיף ב.י-יא. לסיכומי האישה).
לטענת האישה, היא שיזמה והוציאה לפועל את השיפוץ. בשנת 2013 ניטלה הלוואה מהחשבון המשותף לצורך השיפוץ, אשר פרעון ההלוואה מהחשבון המשותף ממילא אוזן ע"י האקטואר. האיש לא הוכיח באסמכתאות את דרישותיו הכספיות המופרכות, לא הציג קבלות על תשלומים ששילם או סכומים שהשקיע, למעט הלוואה שלכאורה נטל מאביו ושהאישה אינה חתומה עליה. לכן אין כל סיבה להשיב לאיש כספים בגין חלקו לכאורה בשיפוץ.
לטענת האיש, יחידת הדיור בר גרו הצדדים במקור הייתה בת 20 מ"ר וערכה הנדל"ני היה נמוך. האיש יזם, בנה והרחיב את היחידה לגודל של 120 מ"ר, נטל הלוואות והשקיע כספים רבים לטובת שיפוץ היחידה והרחבתה. לפיכך מבוקש לכלול את ערך ההשבחה באיזון המשאבים ולהשית את חובות והוצאות האיש בגין שיפוץ היחידה על האישה, ולחלק את השבח בין הצדדים. האישה מתגוררת ביחידה עד היום ונהנית מפירותיה.
אין חולק כי מקור ההשבחה של יחידת הדיור הוא בהשקעה משותפת של שני בני הזוג, כאשר לולא השקעה זו לא הייתה ההשבחה באה לעולם, ולפיכך היא בגדר הישג משותף של בני הזוג שכן מדובר בהשקעה משותפת, אשר היא שהניבה והיא הגורם להשבחת הנכס- יחידת הדיור. קרי, שווי ההשבחה של הנכס, שהוא נכס העומד בפני עצמו.
על אף שאין בשלל טענות האיש בדבר תרומתו והשקעת משאביו ביחידת הדיור כדי להצביע על כוונת שיתוף ביחידת הדיור מצד האישה או הוריה, הרי ששוכנעתי כי נוכח המאמץ והכספים שהשקיע האיש ביחידת הדיור במהלך הנישואין, השבחת יחידת הדיור מהווה נכס בר איזון.
מכלל הנתונים שהונחו בפניי לרבות עדויות הצדדים והמסמכים שצורפו, מצאתי כי האיש הוכיח מעורבותו בהשבחת יחידת הדיור, כמו גם תרומתו לרבות בהשקעה כספית לצורך השיפוץ, ומכאן שיש להשיב לו את מחצית הכספים שהושקעו בהשבחת יחידת הדיור.
לסיכום, מצאתי כי בנסיבות האמורות מן הצדק לחלק את ההשבחה שווה בשווה בין בני הזוג, היות והיא הישג משותף שלהם. לפיכך תיכלל ההשבחה באיזון הנכסים אף שיחידת הדיור עצמה אינה נכללת באיזון הנכסים.
האיש אמד את השקעת הצדדים לצורך השיפוץ וההרחבה של יחידת הדיור בסך כולל של 380,000 ₪, ששולמו לטענתו באמצעות הלוואות שנטלו בשווי של כ-300,000 ₪ לצורך השיפוץ וההרחבה. בנוסף לטענתו אביו נתן לצדדים הלוואה בסך 80,000 ₪. לפיכך לשיטתו יש להשיב, לקזז או לאזן לטובת האיש סך כולל של 380,000 ₪ (ראו סעיף 15.ד. לתע"ר האיש).
לטענת האישה, יש לדחות את נסיון האיש להציג מסמך הלוואה פיקטיבי שלכאורה קיבל מאביו. מדובר במסמך אשר "פוברק" לצורך ההליך, האישה אינה חתומה עליו, והאיש אף לא צירף כל תצהיר או עדות מטעם אביו להוכחת טענה זו. מכל מקום לטענתה עלות השיפוץ והעבודות שבוצעו ביחידת הדיור להשבחת הנכס והרחבתה, שולמה באמצעות הלוואה בסך 140,000 ₪ שניטלה מהחשבון המשותף אשר נפרעה וממילא אוזנה בחוות הדעת האקטואר (סעיף 7-6 לתע"ר האישה; סעיף ב.י-יא. לסיכומי האישה).
אכן האיש לא הציג קבלות על תשלומים ששילם לצורך שיפוץ היחידה שאותם הוא מבקש להשיב לו/לקזז. כל שהציג האיש בתמיכה לטענותיו בדבר היקף השקעותיו, היה הסכם הלוואה לכאורה שנטל מאביו בסך 80,000 ₪. מסמך זה אינו מהווה תחליף להוכחות בדבר הסכומים שטען כי ששילם, ובוודאי שאין בטענות בעלמא בלבד די לבסס השקעות המגיעות לסך של 380,000 ₪. על האיש היה להוכיח את העלויות וההוצאות שהוציא לצורך השיפוץ ושהוא מבקש להשיבן/לקזזן, וביתר שאת שעה שמדובר לגרסתו במאות אלפי שקלים.
אף כאשר נשאל האיש מדוע לא הביא את אביו לעדות על ההלוואה הנטענת, השיב בתשובות מתחכמות, תוך הפניית שאלות חוזרות לב"כ האישה, ובעיקר לא סיפק סיבה המניחה את הדעת להימנעותו מלהביא את אביו לעדות, ולדבריו: "כי אני לא כמוך מביא את כל המשפחה, אני לא עושה פה עסק משפחתי" (03.04.22, עמ' 7 לרבות ש' 31-30). בהקשר זה ראו המפורט לעיל בדבר אי הבאת עד רלוונטי.
אשר לטענת האישה בעניין הלוואה בסך 140,000 ₪ אותה נטלו הצדדים לצורך ביצוע השיפוץ וכי סכום זה אוזן בחוות דעת האקטואר; מעיון בחוות הדעת, עולה כי במסגרת איזון משאבי הצדדים לקחו הלוואות בסכומים שונים, עם זאת, המומחה ציין כי הוא לא קיבל אסמכתאות המעידות על הסיבות לנטילת ההלוואות (עמ' 49 לחוות הדעת), ולפיכך לא מצאתי לקזז סכום זה משווי ההשבחה של יחידת הדיור.
מכל מקום, על מנת לקבוע את שיעור ההשבחה יש לערוך חישוב על בסיס ראיות מוצקות, ובראשן חוות דעת מקצועית (בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו]). קרי- דרך המלך בהוכחת היקפי השקעה והשבחה היא באמצעות חוות דעת שמאית ולמצער הצגת אסמכתאות בדבר ההשקעה והיקפה.
חוות דעת המומחית להערכת שווי השבחת יחידת הדיור
כזכור, הגברת אורית שפט מונתה כשמאית מומחית להערכת שווי יחידת הדיור בה התגוררו הצדדים, כשהייתה בת 20 מ"ר לפני שהורחבה, וכן להערכת שווייה לאחר שהורחבה ל-120 מ"ר כפי שהיא כיום. הובהר כי הערכת השווי תהיה אך ורק בנוגע למבנה עצמו ללא שווי הקרקע שאינה בבעלות הצדדים. המומחית הגישה את חוות הדעת ביום 27.01.22.
על פי חוות דעת השמאית, שווי המבנה בשטח מקורי של 20 מ"ר ללא מרכיב הקרקע, הוא 4,500 ₪ למ"ר (4,250 ₪ נכון למועד השיפוץ), וסה"כ 90,000 ₪ (85,000 נכון למועד השיפוץ). שווי יחידת הדיור בשטח של כ-120 מ"ר, ללא מרכיב הקרקע, עומד על סך של 4,500 ₪ למ"ר, וסה"כ 540,000 ₪ (510,000 ₪ נכון למועד השיפוץ). כלומר ההפרש בשווי לאחר הרחבת היחידה עומד על סך של 450,000 ₪, קרי- 225,000 ₪ לכל אחד.
ביום 26.01.22 הגישה האישה שאלות הבהרה למומחית, וביום 14.02.22 הוגשו תשובות המומחית לשאלות ההבהרה. האישה הגישה התייחסות לתשובות המומחית וטענה כי בחוות הדעת נפלו שגגות, וכן המשיכה לטעון כי לאיש לא מגיעים כל כספים בגין השיפוץ ששולם ונפרע מההלוואה בחשבון המשותף. עם זאת, האישה לא ביקשה לחקור את המומחית.
השגות האישה על הערכת השווי שביצעה המומחית, נוגעות בעיקרן למספר ממצאים והנחות מוצא, כמו גם אי בדיקת נתונים רלוונטיים, אשר בכל אלה לטענת האישה, היה כדי להשפיע על המסקנה הסופית. כך לטענתה, במענה לשאלות ההבהרה המומחית ציינה כי לא קיבלה קבלות ואסמכתאות בגין השיפוץ; המומחית התייחסה לרף הגבוה של עלויות השיפוץ, על אף שציינה כי רמת השיפוץ ביחידת הדיור בינונית, כאשר לשיטת האישה מדובר ברמת שיפוץ נמוכה מזו המוצגת בחוות הדעת. ולסיכום נטען כי הנתונים שהוצגו בפני המומחית שגויים וכי המומחית ציינה כי לא בדקה או מדדה את השטחים.
לאחר שעיינתי בחוות הדעת, בטענות האישה, שאלות ההבהרה ותשובות המומחית, מצאתי לדחות את שלל השגותיה של האישה על חוות הדעת.
מובן, כי הערכת שווי, ולא כל שכן הערכת שווי השבחה של נכס, אינה בבחינת מדע מדויק וטומנת בחובה שלל הערכות והנחות מוצא, כאשר חלף הנחת מוצא אחת ניתן היה "להציב" הנחת מוצא אחרת, ובכך לשנות את המסקנה הסופית.
ואולם, מקום בו אף אחד מהממצאים אינם נראים מופרכים מיסודם, הרי שיש להעדיף את קביעותיה ומסקנותיה הפרטניות של המומחית, כאשר אף אם ניתן היה לקבוע אחרת, בנקודה פרטנית זו או אחרת, מה שחשוב זה התמונה הכוללת והמסקנה הסופית, שיש בהן כדי לאזן את האפשרות שניתן היה להעריך או לאמוד אחרת בסוגיה ספציפית.
מצאתי כי המומחית בחנה במקצועיות את כלל החומרים שהומצאו לה, כאשר קביעותיה התבססו בהתאם למידע שהועמד לרשותה ולמיטב ידיעתה המקצועית (עמ' 17 לחוות הדעת). אשר על כן, מצאתי את חוות הדעת תקינה ומשקפת נכונה את שווי השבחת יחידת הדיור. ממילא איש מהצדדים, לרבות האישה, לא ביקשו לחקור את המומחית על חוות הדעת, ועל כן מצאתי לקבל את חוות דעתה. ממילא לא עלה בידי האישה לסתור את הטענה כי שני הצדדים שילמו מכספים משותפים עבור השבחת יחידת הדיור.
בהתאם לכך, חלקו של האיש בהשבחת יחידת הדיור בתקופת הנישואין- הוא מחצית ההפרש שבין שווי יחידת הדיור לפני ההשבחה – בסך 85,000 ₪ במועד השיפוץ, לבין שווי יחידת הדיור בשטח של 120 מ"ר לאחר השיפוץ בסך 510,000 ₪ במועד השיפוץ. ההפרש עומד על סך 425,000 ₪ ומכאן שמחציתו בסך של 212,500 ₪- אותם יש להשיב לאיש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד השיפוץ ועד למועד האיזון בפועל.
תביעות הצדדים לפירוק שיתוף, חלוקת רכוש ואיזון משאבים
טענות האישה
האישה עבדה בעבודות מזדמנות, וכל כספיה, לרבות פיצויים ומענק מעבודתה, הועברו לחשבון המשותף. לימים התברר לה כי האיש שניהל את החשבון המשותף, העביר כספים רבים לחשבונו העסקי ללא ידיעתה, והסתיר ממנה את מצב החשבון. לפיכך עליו להשיב לה את הכספים שגזל ממנה במרמה.
האישה נקלעה למצוקה נפשית קשה בעקבות אירועים משפחתיים, אולם האיש לא תמך בה, ואף ניצל את מצבה הנפשי כדי להחתים אותה לצאת מהחשבון המשותף. בזמן שהייתה מאושפזת, האיש הודיע לה כי בכוונתו לסיים את הנישואין ומאז נטש אותה וניתק לה את כל אמצעי הקיום, וכן נטל חפצים ומסמכים רבים.
האיש חי על חשבונה ועל חשבון הוריה, תוך שהוא מבזבז כספים על הימורים ומשחקי קלפים, נהנה מכספים שקיבלה האישה עבור יחידת הדיור, וכן נהנה ממגורים ביחידת הדיור ללא כל תמורה ומחויבות. במקביל הקריירה שלו פרחה והוא בעל עסק מצליח שמניב רווחים בסך עשרות אלפי שקלים בחודש, בזכות תמיכת האישה בו ודאגתה לו למקום מגורים.
לפיכך מבוקש לקבוע כי האישה זכאית לקבלת חלק בשווי נכסי הקריירה של האיש, וכן מחצית מהזכויות הסוציאליות שצבר האיש בתקופת הנישואין.
טענות האיש
הצדדים הוציאו כספים רבים על טיפולים פרטיים עבור האישה, אשר הפסיקה את עבודתה בתקופה מסוימת ויצרה חובות כבדים לקופה המשותפת לאורך השנים.
האיש מבקש להורות על חלוקת כלל הרכוש ואיזון משאבים ביחס של 75% לאיש ו-25% לאישה, את החובות להשית על האישה במלואם, לרבות הלוואה בסך של 30,000 ₪ שנטל האיש מהוריו על מנת להתמודד עם ההוצאות הרבות שנכפו עליו, וכן חובות נוספים בגין הלוואות שנטלה האישה בחשבון הבנק המשותף, וכספים שבזבזה. עוד מבוקש לחלק את המיטלטלין שנרכשו מכספי הצדדים, למעט הרכב שבבעלותו.
האיש מקבל את חוות דעת המומחה ומבקש להורות על איזון משאבי הצדדים בהתאם לחישובים, בנוסף לסכומים בהם לחייב את האישה: מחצית שווי יחידת הדיור, דמי שימוש ראויים וכן זכויות סוציאליות ופנסיוניות, ועוד.
דיון והכרעה
הצדדים נישאו זל"ז בשנת 2006 ומכאן שהמתווה הנורמטיבי שחל על חלוקת רכושם הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג, אשר קובע ככלל איזון שוויוני של כל נכסי הצדדים שנצברו במהלך הנישואין ועד למועד שבו הפסיקו לחיות בשיתוף כלכלי או עד לפקיעת הנישואין.
משמעות איזון המשאבים היא עריכת שומה של נכסי כל אחד מבני הזוג, ניכוי החובות הנובעים מהם וקביעת מחצית ההפרש והאופן שהיא תשולם מצד אחד למשנהו (ראו סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון).
הוסכם וממילא לא נסתר, כי מועד הקרע לצורך איזון המשאבים הוא המועד בו האיש עזב את הדירה בה התגוררו הצדדים, והוא המועד שנקבע לאיזון בחוות דעת המומחה, קרי- ביום 27.10.20.
כאמור לשם איזון משאבי הצדדים מונה האקטואר אורי לפיד כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה" או "האקטואר"), אשר התבקש לערוך בירור חשבונות ומשאבי הצדדים ממועד הנישואין ועד למועד עזיבת האיש את הבית בתאריך 27.10.20. המומחה הגיש חוות דעת (מעודכנת) ביום 07.07.22.
כידוע, מינוי המומחה נועד לסייע לבית המשפט לבירור התובענה במסגרתה נתמנה ולהכריע בסוגיות המחייבות ידע מקצועי שבמומחיות, מעין זרוע ארוכה של בית המשפט (ראו בהקשר זה ע"א 5509/09 מסארווה נ' מסארווה, פסקה 14 לפסה"ד מיום 23.02.2014).
לא אחת נפסק שבית המשפט לו נתונה הסמכות להכריע באופן סופי במחלוקת, נוטה לאמץ את מסקנותיו של המומחה אשר מינה בהעדר סיבה הבולטת לעין (רע"א 1773/15 קלדרון אינסטלציה בע"מ נ' רו"ח אמיר, ניתן ביום 20.04.2015).
התערבות בית המשפט בחוות דעת המומחה, מצומצמת למקרים יוצאי דופן בהם נפלה טעות גסה, נעשתה פגיעה בכללי צדק טבעי, חריגה מסמכות, מרמה או כאשר נפל פגם היורד לשורשו של עניין שיש בו כדי לגרום לעיוות דין קשה (ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, [נבו] פסקה 9 (15.9.2010)).
המומחה ערך את חוות הדעת הראשונה ביום 31.03.22, ימים ספורים לפני קיומו של דיון ההוכחות ביום 03.04.22. המומחה פירט בחוות הדעת את דרכי חישוב הנכסים הכספיים של הצדדים וחלוקתם נכון למועד הקרע בחודש אוקטובר 2020. ביום 07.07.22 הוגשה חוות דעת מעודכנת, לאחר השלמות מידע מטעם האיש בהתאם להחלטה בדיון מיום 05.04.22.
כמצוין מעלה, בחוות הדעת הראשונה ציין המומחה כי הוא ביקש משני הצדדים מסמכים רבים הנחוצים לו לצורך קבלת תמונה מלאה להערכת שווי כל זכויותיהם, אולם מסמכים רבים לא הוגשו לו על ידי שני הצדדים, ובעיקר על ידי האיש.
רק בעקבות החלטת בית המשפט בדיון מיום 05.04.22, בה ניתנו הוראות לאיש להמצאת מסמכים החסרים בהתאם לדרישת המומחה, וכן ניתן צו גילוי מסמכים הדדי לשני הצדדים, תוקנה חוות דעת המומחה לאחר השלמות המידע על ידי האיש, וזו הוגשה ביום 07.07.22.
מכל מקום, איש מהצדדים לא חלק על חוות הדעת, לא הציג כל שגגה מהותית שנפלה בחוות הדעת, ולא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו. מכאן שחוות הדעת לא נסתרה ויש הסכמה על ממצאיה.
כעת, יש לפנות לבחינת השאלה אילו נכסים יכללו באיזון הרכושי בין בני הזוג ובאיזה אופן יתבצע האיזון, כמפורט להלן.
טענת האיש לאיזון בלתי שוויוני
לטענת האיש, יש להורות על חלוקת כלל הרכוש ולאיזון משאבים בלתי שוויוני בשיעור 75% לאיש ו-25% לאישה. זאת, מאחר ולטענתו האישה גרמה להפסדים ולחובות כבדים, בזבזה סכומי כסף גבוהים לאורך השנים מהכנסות הקופה המשותפת, אותה רוקנה חודש בחודשו. מנגד האיש נשא במאמץ לגדל את הקטינים, לתמוך באישה כלכלית ונפשית ובנוסף להתפרנס ולפרנס גם הוא, תוך השקעת מלוא משאביו בשיעור של לפחות 75% מהמאמץ המשותף. בנוסף לטענתו קיים פער משמעותי בכושר השתכרות הצדדים, ולפיכך מבוקש שלא לקפח את האיש.
לטענת האישה, בקשת האיש לאיזון בלתי שוויוני כנטען היא בדיחה גרועה שאין אבסורד ממנה, לנוכח התנהלותו של האיש כנטען ובכלל זה: נטישת אשתו החולה וניצול מצבה המוחלש, מחייה על חשבון הוריה, ריקון הקופה המשותפת בהימורים ומשחקי קלפים, הוצאתה מהחשבון המשותף ונטילת הלוואות גבוהות ללא ידיעתה, פערי ההשתכרות בין הצדדים לטובת האיש, טיפול בילדים על ידי האישה במסירות אין קץ, וכן בהתחשב בכך שהאיש העלים כספים, הסתיר פנסיה וכו' ע"פ חוות דעת האקטואר.
העיקרון המנחה באשר לאופן חלוקת נכסי בני הזוג בעת פקיעת הנישואין, נקבע בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, הקובע את זכותו של כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של נכסי בני הזוג.
עם זאת, הקנה המחוקק לבית המשפט שיקול דעת לסטות מעקרון זה, בנסיבות המפורטות בסעיף 8 לחוק יחסי ממון הקובע: "ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג- אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין- לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים: … (2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".
בפסיקה נקבע זה מכבר, כי הפעלת סעיף 8(2) לחוק היא החריג, המותנה בקיומן של נסיבות מיוחדות והשימוש בו יעשה בזהירות תוך בחינת נסיבות כל תיק ותיק לגופו [ע"מ (י-ם) 638/04 ח.ר. נ' ר.ר, (פורסם בנבו, 23.1.05); ע"מ 614/07 (חי') פלונית נ' פלוני, (פורסם בנבו, 16.4.08]. בבע"מ 4699/08 פלונית נ' פלוני, (פורסם בנבו, 8.7.08) נפסק מפי כב' השופט רובינשטין: "… ברי כי הכלל הוא סעיף 5 ובגדריו יש לחתור לפתרון אופטימלי, לא בנקל וכעניין שבשגרה ייעשה שימוש בסעיף 8(2)" [ראו גם: בע"מ 1955/17 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] (2017); בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני, פסקה ט"ו (2015); עמ"ש 17280-11-20 כ. נ. כ. [פורסם בנבו] (2021); תמ"ש (נצרת) 4717-11-15 פלוני נ. פלונית, [פורסם בנבו] (2021)].
בפסיקה נמנו התנאים הנדרשים לבחינת חלוקת רכוש החורגת מחלוקה רגילה: א) פער כלכלי משמעותי בין הצדדים עם סיום הקשר הזוגי; ב) פער משמעותי במעמד התעסוקתי בין "בן זוג ביתי" לבן זוג "קרייריסט". ג) תקופה משמעותית של קשר זוגי (עמ"ש (חי) 31035-09-16, ש.ג נ' ד.ג [פורסם בנבו] (2017)).
בענייננו, האיש לא הרים את הנטל לשכנע שהמקרה דנן מצדיק סטייה מברירת המחדל של איזון שווה בשווה לטובתו, ולא הוכיח שמתקיימות בענייננו נסיבות חריגות המצדיקות שימוש בסמכות בית המשפט לקביעת איזון לא שוויוני.
בנוסף במהלך החיים המשותפים וגם היום, האיש עובד בעסק שבבעלותו, ממנו הוא מרוויח סכומים נאים. לפיכך אין הוא עונה על הגדרת "בן הזוג הביתי", ואין מקום לקבוע כי קיים פער משמעותי במעמד התעסוקתי בין האישה כ"בן זוג ביתי" לבין האישה כבת זוג "קרייריסטית".
גם לא התרשמתי כי האיש ויתר והקריב למען התפתחותה של האישה. התרשמתי כי שני הצדדים היו מעורבים בחיי הילדים, בטיפול ובמטלות משק הבית, ואף זאת לא על חשבון התפתחותו הכלכלית והתעסוקתית של האיש.
לא עלה בידי האיש להוכיח חוסר איזון מובהק ביכולות הכלכליות של הצדדים לטובת האישה, במשך כל שנות הנישואין ואף לאחר שדרכי הצדדים נפרדו בפועל. נהפוך הוא, בשקלול כל הנתונים שלפניי כפי שפורטו לעיל במהלך כתיבת פסק דין זה, הוכח כי ביחסי הכוחות הכלכליים קיים פער משמעותי לטובת האיש (ראו בין היתר הכרעות בנוגע ליחס הכנסות הצדדים ואי הצגת דוחות כספיים ומסמכים שביקש המומחה).
מבדיקת התשתית הראייתית הרחבה שהונחה בפניי, שוכנעתי שמצב הדברים האמור אינו עולה כדי קיומן של "נסיבות מיוחדות", המצדיקות סטייה מאיזון שוויוני של הנכסים בין הצדדים ע"פ סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. לפיכך דין תביעת האיש בעניין זה להידחות וכך אני מורה.
איזון משאבי הצדדים
ביחס לזכויות וחובות המשותפים של הצדדים, הרי שאלו פורטו בחוות הדעת, אשר הצדדים לא חלקו עליה, לא שלחו שאלות הבהרה ולא ביקשו לחקור את המומחה, משכך, אני מקבלת את חוות הדעת במלואה על כלל ממצאיה, ונותנת לה תוקף של פסק דין.
הגישה הרווחת בפסיקה היא שאיזון זכויות עתידיות יעשה במועד התגבשותן והבשלתן בפועל, ורק במקרים חריגים ניתן להורות על היוון זכויות מיידי (תמ"ש (משפחה נצרת) 7801-11-08 ח.צ נ' מ.צ (פורסם בנבו, 18.10.2011).
בענייננו, לא מצאתי נסיבות מיוחדות המצדיקות לסטות מהכלל של איזון דחוי, ולפיכך יבוצע האיזון של הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות על פי חלופה ב'- איזון זכויות לפי חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד-2014.
בנוגע למיטלטלין, בנסיבות בהן אין אפשרות מעשית להעריך את שווי המיטלטלין שנטל כל אחד מהצדדים, משעה שאין בנמצא קבלות המעידות על שווי המיטלטלין שנלקחו; נוכח הזמן הרב שחלף ממועד רכישתם – המיטלטלין בבית יחולקו בין הצדדים באופן שכל המיטלטלין של הקטין הבכור יועברו אל האישה, המיטלטלין של הקטין הצעיר יועברו אל האיש, ובנוגע לשאר המיטלטלין המשותף לצדדים, האישה תערוך שתי רשימות, ומהן האיש יבחר אחת.
סוף דבר
תביעת האישה למזונות אישה ומזונות משקמים:
נקבע כי האיש ישלם לאישה מזונות משקמים בסך חודשי של 2,000 ₪, החל ממועד הגירושין ביום 19.05.22 ולמשך שנה מהיום (קרי- למשך שנתיים בקירוב ממועד הגירושין), בזמן זה ניתנת לאישה הזדמנות סבירה "לעמוד על רגליה" מבחינה כלכלית. הסכום בו חויב האיש החל מחודש מאי 2021 ייחשב למזונות אישה עד למועד הגירושין.
ככל ששולם סכום כלשהו לאישה בגין מזונות אישה החל ממועד הגירושין, יקוזז סכום מהמזונות משקמים. ככל שלא שולם הסכום שנקבע והאיש החליט להפסיק את החיוב על דעת עצמו, כטענת האישה- הרי שעליו לשלם לאישה את הסכומים באופן מידי.
תביעות הצדדים למזונות כל אחד מהקטינים:
כפי שפורט בגוף פסק הדין, האב ימשיך לשלם סך של 1,500 ₪ בחודש עבור מזונותיו וצרכיו של הקטין הבכור, המתגורר עם האם, כולל הוצאות אחזקת מדור (להלן: "דמי המזונות").
תביעת האב לחיוב האם במזונות הקטין הצעיר המתגורר עמו- נדחית, נוכח פער ההכנסות הגדול והפער בחוסן הכלכלי בין הצדדים.
ככל שיהיה שינוי בעתיד, במסגרתו הקטין הצעיר יעבור להתגורר בבית האם, האב ישלם לאם עבור מזונותיו סך של 1,500 ₪, ובהתאם, שיעור ההשתתפות של האב בהוצאות מדור של הקטינים, במידת הצורך, יהיה 40%. במקרה שהבן הבכור יעבור להתגורר אצל האב, המזונות עבורו ייפסקו, והאב יישא במזונותיו באופן ישיר.
שני הצדדים יישאו במשותף ובאופן שווה בהוצאות החינוך הנדרשות על ידי המסגרות החינוכיות בהן לומדים הקטינים, ובהוצאות רפואיות חריגות של הקטינים, שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי הציבורי, בהתאם להמלצת הגורם החינוכי / הרפואי הרלוונטי.
דמי המזונות, ישולמו ביום הראשון לכל חודש, עבור כל חודש מראש, ויהיו צמודים למדד הידוע היום. חישובי הצמדה יערכו אחת לשלושה חודשים ללא תשלום הפרשים למפרע.
דמי המזונות, ישולמו עד הגיעו של הקטין לגיל 18 או עד סיום לימודיו התיכוניים (להלן: "מועד הבגירות"). ממועד הבגירות ועד לסיום שירות חובה צבאי, לאומי או התנדבותי של הקטין, יישא האב בשליש מסכום המזונות בו נשא עד לאותו מועד.
פיגור בתשלום דמי המזונות (ובמידת הצורך, דמי המדור) יגרור תשלומי הפרשים כחוק מהיום שהיה מיועד לביצוע התשלום ועד ליום התשלום בפועל.
קצבאות מאת המוסד לביטוח לאומי תשולמנה לידי האישה, בנוסף לדמי המזונות.
תביעת האיש לדמי שימוש מכוח בעלותו הנטענת ביחידת הדיור: נדחית, משלא הוכחה כוונת שיתוף. עם זאת, נמצא כי האיש זכאי להשבת מחצית מסכום ההשבחה ע"פ חוות דעת השמאית בסך של 212,500 ₪- אותם תשיב האישה לאיש בתוך 90 ימים ממועד פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד האיזון בפועל.
תביעות הדדיות לחלוקת רכוש ואיזון משאבים –שוכנעתי כי חוות הדעת נערכה תוך בחינה מקיפה של כלל האסמכתאות שהובאו לעיון וידיעת המומחה בדבר זכויות הצדדים. לפיכך מתקבלת חוות הדעת במלואה, תוך אימוץ חלופה ב' שבה.
לסיום, בית המשפט מייחל כי עם תום הסאגה המשפטית, מלוא משאבי הצדדים, הכספיים והאחרים, יופנו לטובת ילדיהם הקטינים.
לאור תוצאת פסק הדין, במסגרתה התקבלו טענות חלקיות של מי מהצדדים ונדחו טענות אחרות, כל צד יישא בהוצאותיו.
משתמו ההליכים, כל ששת התיקים ייסגרו.
ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ה' אלול תשפ"ג, 22 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
