בפני
כב' השופט ארז שני
תובע
ע. ש.
ע"י עו"ד ידין גלעדי
נגד
נתבע
ד. ש.
ע"י עו"ד עדי חן
פסק דין
לפני תביעה אשר הוגדרה על ידי התובע כתביעה "נזיקית, חוזית/כספית", בסך 315,300 ₪ בעבור שווי תכשיטים, בצירוף "פיצוי" בגובה 20% (מהסך הנ"ל) בסך 63,060 ₪ ובסך הכל 378,360 ₪, אשר הוגשה על ידי התובע כנגד אחיו הנתבע.
רקע
התובע כבן 65 שנה, גימלאי, … בעברו, רווק ללא ילדים (להלן: "התובע") והנתבע, כבן 68 שנה, … ובעלים של …, נשוי + 3 ילדים (להלן: "הנתבע").
התובע והנתבע הם אחים (להלן: "הצדדים"), ילדיהם היחידים של הוריהם המנוחים.
אביהם המנוח של הצדדים הלך לבית עולמו בשנת 1997 ועזבונו הועבר לרעייתו, אמם של הצדדים, אשר הלכה לבית עולמה בשנת 2010. עיזבונה חולק בין הצדדים בהתאם לצו ירושה.
עיזבונה של האם המנוחה כלל בין היתר גם תכשיטים (להלן: "התכשיטים"), מטבעות זהב ומדליות (להלן: "חפצי הערך"), אלו חולקו בין הצדדים (בצורה זו או אחרת) והם המהווים את נשוא תובענה זו.
תכולת ביתה של האם המנוחה הוערכה ביום 24/10/2010 על ידי "יובי הערכות רכוש" לצורך חלוקת העיזבון בין הצדדים, בה נאמד שווי התכשיטים וחפצי הערך בסך 295,700 ₪.
לבקשת התובע הוכנה לצורכי ביטוח, חוות דעת נוספת ביום 13/8/2017 על ידי "גמולב שמאות כללית", בה נאמד שוויים של התכשיטים וחפצי הערך בסך כולל 373,990 ₪.
חוות דעת מעודכנת הוגשה ביום 27/12/2022, גם היא מ"יובי הערכות רכוש", בה נאמד שוויים של התכשיטים וחפצי הערך בסך 368,800 ₪.
בתחילת שנת 2020 החל מצבו הנפשי של התובע להתדרדר, הוא סבל מהחמרה דכאונית, הזנחה גופנית ותופעות נוספות, בגין מצבו זה אושפז התובע למשך מספר חודשים.
בעקבות מצבו זה, מסר התובע לנתבע את התכשיטים וחפצי הערך שהיו מצויים ברשותו ואף חתם על ייפוי כוח כללי לטובת הנתבע (להלן: "ייפוי הכוח").
בספטמבר 2021 שוחרר התובע מאשפוז ובהמשך נקבעו לו בשל מצבו אחוזי נכות אשר כיום עומדים על 100%.
לאחר שחרורו של התובע מאשפוז ביקש הוא מהנתבע להשיב לו את התכשיטים וחפצי הערך שמסר לו, אך פניותיו אלו לא נענו על ידי הנתבע.
ביום 27/7/2022 השיב הנתבע לתובע 2 חבילות אך אלו לא כללו את התכשיטים.
בעקבות זאת שלח התובע אל הנתבע דרישה להשיב את שקיבל ואף הגיש תלונה במשטרה כנגד הנתבע.
בהמשך, הוגשה בקשה לצו הגנה כנגד התובע על ידי הנתבע, רעייתו ובתו.
תביעת התובע הוגשה ביום 18/9/2022 ועתרה ל"מתן צווים להחזרת נכס". לאור טענת הנתבע כי התכשיטים הותכו, הגיש התובע בקשה לתיקון סכום התביעה ובהמשך (ביום 8/1/2023) הגיש כתב תביעה מתוקן.
טענות התובע
התובע, בהיותו במצב גופני ונפשי ירוד, מסר את התכשיטים למשמורתו של הנתבע בהיותו קרוב משפחתו היחיד במעגל המשפחתי הקרוב, אשר ידע והיה עליו לדעת כי הוא מקבל את התכשיטים לידיו לצורך שמירה עליהם עד להטבה במצבו הרפואי של התובע.
על הנתבע חלה חובת הזהירות באשר לשמירת התכשיטים בכספת לטובת התובע, הנתבע ידע כי מדובר בתכשיטים בעלי ערך כספי ורגשי רב בעבור התובע.
הנתבע חב חובת זהירות והגינות מוגברת כלפי התובע בעת שנטל על עצמו לשמור על חפציו ובעת שחתם על ייפוי כוח נוטריוני שבמסגרתו נטל על עצמו לטפל בענייניו של התובע בהיותו במצב רפואי קשה.
הנתבע הוא בבחינת שומר חינם כהגדרתו בסעיף 1(ב) לחוק השומרים שכן הוא החזיק כדין בנכס שלא מכוח בעלות, שלא על מנת להשתמש בו ומבלי לקבל על כך תמורה. בהתאם לסעיף 5(א) לחוק השומרים, על הנתבע מוטלת חובת הפיצוי לכל נזק/אובדן שייגרם לנכס אם אובדן זה נגרם ברשלנותו.
מעת שהתובע דרש את השבת התכשיטים והנתבע סירב, יש לראות בו כמי שמחזיק התכשיטים שלא כדין והוא בבחינת מעוול.
הנתבע היה שלוחו של התובע מכוחו של ייפוי הכוח עליו חתם וגזילת התכשיטים לטובת אשתו וביתו של הנתבע עומדת בסתירה לתפקידו כמיופה כוח, היא בבחינת גזל כמשמעותו בסעיף 54 לפקודת הנזיקין ובהתאם לסעיף 55 לפקודת הנזיקין, רשאי בית המשפט להורות על החזרת הגזילה בנוסף לכל תרופה אחרת.
התנהגות הנתבע היא התנהגות בחוסר תום לב קיצוני ושלא בדרך מקובלת, בניגוד לחובה הקבועה בחוק עת הציג בפני התובע מצג לפיו ישמור על הפריטים היקרים בעוד שמצג זה היה כוזב.
הנתבע בנטלו את "תרמיל" התכשיטים ובחתמו על ייפוי הכוח הנוטריוני, העמיד עצמו כנאמן, למעשה מעין אפוטרופוס לתובע אשר נתן בו אמון רב.
חזקה היא כי במצב בו התובע סבל מחולשה שבסופו של יום הביאה אותו לאשפוז וטיפולים ממשוכים ואגרסיביים, לאחיו (הנתבע) יש חובה מוגברת לנהוג בהגינות ויושר מוחלט כלפי בן משפחה בשמירה עליו ועל רכושו, גם ללא מינוי רשמי כאפוטרופוס ולא לנצל את חולשתו לצורך הפקת טובת הנאה.
מעשיו של הנתבע גרמו לתובע פגיעה ונזק בריאותי ומכאן כי יש לחייב את הנתבע בנוסף לגזילה, בפיצויים בגין נזקים אלו ועוגמת נפש, אותם מעמיד התובע בכ – 20% משוויים של התכשיטים ובסך 63,060 ₪.
פיצוי בגין עוגמת נפש אינו זקוק להוכחה נפרדת.
הנתבע הוסיף חטא על פשע בהתיכו את התכשיטים שביטאו את רוחה ונפשה של אמם המנוחה של הצדדים.
טענת התובע אודות מתנה שניתנה בנסיבות בהן התובע אדם מוחלש הנזקק לסיוע, הינה טענה מופרכת, אין בה שמץ של אמת, היא משקפת חוסר תום לב קיצוני מצד הנתבע ומאיינת כלל את האפשרות ליטול מתנה תוך ניצול חולשת המעניק.
דווקא לאור מערכת היחסים הגרועה לאורך השנים, לו אכן היתה ניתנת מתנה, היה מצופה לתגובה כלשהי מצד אשת הנתבע ובתו כמו תודה או כל תגובה ממי שמקבל מתנה יקרת ערך ובעלת ערך רגשי, תכשיטים העוברים במשפחת הצדדים מדור לדור.
מערכת היחסים בין התובע לרעיית הנתבע וביתו היתה מערכת יחסים ירודה, התובע מעולם לא קיבל אותן כחלק מהמשפחה ואין כל היגיון כי התובע ייתן מתנה לאלו במאות אלפי ₪.
הודאת הנתבע כי ה"תרמיל" נמסר למשמורתו, מעידה כי אין המדובר במתנה.
טענת הנתבע כי קיבל את התכשיטים במתנה (להבדיל מהמטבעות למשמורת) היא בבחינת "הודאה והדחה" שכן הוא מודה בכל העובדות המקימות את עילת התביעה ומוסיף טענות חדשות אשר יש בהן, לסברתו, כדי להפקיע את זכות התובע.
התובע עתר למינוי מומחה מטעם בית המשפט בפרט לאור טענת הנתבע לשווי נמוך ב – 30% מזה שהובא בחוות הדעת אשר צורפה, בקשה אשר נדחתה.
התובע צירף חוות דעת מעודכנת לבקשת הנתבע, זו נערכה בהתאם לשווי השוק בקנייה, המומחה אף נחקר ועדותו נמצאה אמינה. מכאן יש לדחות את טענת הנתבע על העלאה מכוונת של שווי לצורך פוליסת הביטוח ושווי תכשיטי זהב משומשים, בפרט שהמומחה העיד כי מחיר הזהב עלה.
הנתבע התנגד למינוי מומחה לאור גרסתו כי התכשיטים הותכו/הושמדו ומשכך לא היה טעם במינוי מומחה שממילא לא היה ביכולתו לבחון את התכשיטים ומכאן כי יש לקבל את השמאות שנעשתה על ידי "יובי שמאות".
בכלל, מומחה ככל שהיה ממונה לא יכול היה לבחון את התכשיטים באופן ישיר כפי שנבחנו על ידי מר …, לאור טענת הנתבע כי התכשיטים הותכו ואינם עוד.
יש להורות למומחה לשערך את התכשיטים נכון ליום פסק הדין, לאור הזמן שחלף מאז הגשת חוות הדעת, באופן שישקף את השווי הריאלי של התכשיטים כיום.
טענות הנתבע בסעיף 14 לסיכומיו (רכוש וכספים מעיזבון אמם), טענות סתמיות ומכפישות, לא רלוונטיות, ללא בדל של ראיה ושלא כדין.
יש להורות על היפוך סדר הבאת הראיות ולהורות כי על הנתבע להוכיח כי התכשיטים נתקבלו אצלו במתנה ולא למשמורת.
יש לחייב את הנתבע בסך 315,300 ₪ (כפי קביעת המומחה בחוות הדעת), בצירוף 63,060 ₪ בעבור נזק לא ממוני שנגרם עקב מעשי התובע.
טענות הנתבע
התובע עצמו נטל סך 29,000 יורו שלא כדין, השווים כיום 110,000 ₪, השייכים לנתבע והוא עשה זאת מאחורי גבו של הנתבע וללא הסכמתו תוך שמשך סכום זה מחשבון הבנק על שם שני האחים. מעשה זה לא הוכחש על ידי התובע אך נטען על ידו כי מדובר בהתחשבנות בין הצדדים, טענה אשר אינה נכונה.
באם תתקבל התביעה, יש לקזז סך זה מן הסכום אשר יפסק.
התובע אף השתלט בעבר על אמו, על כספיה ועל רכושה.
העובדה כי התובע הפך לבעלים משותפים בכספת בבנק שהיתה שייכת לאמו, אין בה כדי ללמד שתכשיטי האם הפכו לקניינו.
התכשיטים לא נמסרו לנתבע למשמרת אלא במתנה על מנת שימסור אותם לאשתו ובתו משום שלתובע לא היה בהם כל שימוש, זאת בשונה ממטבעות הזהב והמדליות אשר נמסרו למשמורת והושבו לידי התובע.
המתנה ניתנה בעת שהתובע היה ביחסים טובים עם אשתו ובתו והתביעה הוגשה כנקמה וכעס על צו ההרחקה שהוצא כנגד התובע ביום 7/8/2022 ולאחר שחזר בו מהסכם המתנה או ששכח מאירוע זה.
לתובע אין כל עניין בתכשיטים, גם לא קשר רגשי אליהם (לאחר שהוצעו על ידו לילדי הנתבע מנישואיו הראשונים עימם התובע לא היה בקשר במשך שנים רבות), כך אף הצהיר בפני הנתבע בעת מסירתם.
מדובר במתנה גמורה שניתנה בין האחים ביוזמת התובע, מרצונו הטוב והחופשי, זאת לאחר שכמה ימים קודם לכן (ביום 17/8/2020) שיגר התובע מכתב תודה לנתבע, שיבח אותו על יחסו החם כלפיו ומסר ברכות לאשת הנתבע ובתו, עמן היה מצוי במערכת יחסים טובה, עליה ניתן ללמוד מהודעת מייל נוספת מיום 21/10/2021. הודעה זו מלמדת כי התובע ביקש להוקיר תודה ולגמול לו.
קיימת חזקת מתנה שהוחלה בפסיקה לא רק על יחסים בין הורים וילדים אלא גם על יחסים בין קרובים, כמו ביחסים בין אחים ונטל ההוכחה והשכנוע שלא מדובר במתנה רובץ על התובע.
התובע, ככל הנראה התחרט והוא מבקש את המתנה חזרה, לחילופין, בשל טיפולים שונים אותם עבר, שכח את האירוע.
אלמלא האמין הנתבע כי התובע העניק לו התכשיטים במתנה, לא היה הוא מחלקם בין אשתו לבתו ולא היה מאפשר את התכתם בהמשך.
מכתבו של התובע אל הנתבע מיום 27/7/2022, מאשר כי במפגש בין השניים, הנתבע נשבע לו שהתכשיטים הוענקו לו במתנה.
אין מדובר במצב של הודאה והדחה שכן הנתבע התכחש לטענת התובע כי התכשיטים נמסרו לו למשמרת וטען למתנה.
אין מדובר בגזל או בתכשיטים שנמסרו למשמורת ובכל מקרה התכשיטים הותכו, החליפו צורה ואינם קיימים.
חוות הדעת נעשתה לצורך ביטוח הדירה והמיטלטלין והמספרים הנקובים בה גבוהים לפחות בכ – 30% מהשווי האמיתי. המסמך משקף הערכה פרטית ללא שהתכשיטים הוצגו ואינו יכול לשמש כחוות דעת שכן בבית משפט לענייני משפחה בהתאם לסדרי הדין לא ניתן לצרף חוות דעת באופן עצמאי אלא ברשות בית המשפט.
עוד, לא ניתן להסתמך על דו"ח הסוקר המעודכן מטעם מר … ולראות בו כחוות דעת מומחה בהתאם לסעיף 20 לפקודת הראיות והעובדה כי העד זומן לעדות ונחקר אינה יכולה להפוך את עדותו ואת הדו"ח שהכין לחוות דעת מומחה שבית המשפט יכול להסתמך עליה.
העד נבחר על ידי התובע ששילם את שכרו ולא על ידי בית המשפט מתוך רשימת מומחים, הוא אינו אובייקטיבי, בעל אינטרס לסייע לתובע והנמצא בניגוד עניינים, ולנתבע אף לא ניתנה ההזדמנות להגיש מטעמו מסמכים ולהפנות אליו שאלות הבהרה.
מדובר בתכשיטים ישנים ומשומשים שערכם בשוק הוא אפסי, דבר אשר נמצא בידיעתו השיפוטית של בית המשפט.
התובע עושה שימוש לרעה במצבו הדיכאוני, מצב ממנו סובל לאורך שנים ומצב זה לא מנע ממנו לתפקד מעת לעת כ…, לנהל את נכסיו הפיננסיים לרבות בחו"ל, הוא היה בעל יכולת שיפוט, לא היה צד מוחלש שנעשק, כשיר והבין את מעשיו והשלכותיהם.
התובע חתם ביום 6/9/2020, ביוזמתו ולבקשתו, על ייפוי כוח כללי בפני הנוטריון עו"ד …, לטובת הנתבע ואלמלא העדר הספק בעניין כשירותו ויכולת השיפוט שלו, כפי שנתפסה אף בעיני צד ג' (הנוטריון), ייפוי הכוח הכללי לא היה נחתם.
המייל מיום 27/7/2022 מוכיח כי התובע שולט בענייני מניות, קיזוזים ומיסוי והוא דווקא זה שמדריך את הנתבע ולא להיפך, עובדה המעידה על כושרו ויכולתו למרות מצבו.
התובע לא טרח לפרט על עוגמת הנפש ועל הנזק הנפשי שנגרמו לו.
דיון והכרעה
נטל ההוכחה
אין חולק כי הנתבע קבל לידיו את התכשיטים וחפצי הערך מהתובע, אלו שהיו ברשותו, שכן הנתבע אינו מכחיש זאת, אלא שלטענתו, התכשיטים ניתנו לו במתנה ולא למשמורת, כטענת התובע.
במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה", החייב להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט, ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות. כלומר עליו להוכיח, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שקיום גרסתו למערכת ההתרחשויות, סבירה יותר מגרסת הנתבע.
(ראה: ע"א 475/11 יעקב נ' כלל חברה לביטוח, מ(1) 589 {פמ"מ – 26/2/1986}).
יחד עם זאת, כאשר בעל דין מודה בעובדות שטוען בעל הדין שכנגד, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין יריבו זכאי לסעד המבוקש, הרי שטענתו היא טענת "הודאה והדחה".
(ראה: רע"א 296/11 נג'אר נ' עלואן {פמ"מ – 23/2/2012}).
"כאשר בעל דין מודה בעובדות שטוען בעל הדין שכנגד, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין יריבו זכאי לסעד המבוקש – הוא טוען טענת 'הודאה והדחה'… הטוען טענת 'הודאה והדחה' נתפס על הדברים שהודה בהם, ואילו לגבי העובדות 'המדיחות' הנטענות מפיו, נטל ההוכחה מוטל עליו. אם לא ירים נטל זה יינתן פסק דין נגדו".
(ראה: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 132 (2013)).
תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (כפי שהיו נכון ליום 31/12/2020), שעניינה קביעת סדר הטיעון כאשרה קיימת הודיה בעובדות, קובעת כך:
"הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש – יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158".
אומנם בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות"), לא נקבעה תקנה המקבילה לתקנה 159, אולם הוראותיה מצאו ביטוי בתקנה 66 לתקנות החדשות, הקובעת:
"באין קביעה אחרת המתחייבת מנסיבות העניין, בתחילה תבוא פרשת התביעה ולאחריה פרשת ההגנה; הבאת ראיות מפריכות טעונה רשות מבית המשפט".
(ראה: תא (ב"ש) 4598-09-18 רקייק נ' עו"ד ענבר {פמ"מ – 14/2/2021}).
עקרונות היסוד הקבועים בחלק א' לתקנות החדשות, רלוונטיות הן גם בכאן, ואת תכליתם יש לצקת להוראות התקנות, כמו גם לפסיקה רלוונטית.
(ראה: תא (ת"א) 22062-11-18 יאני נ' עלגור {פמ"מ – 22/3/2021}).
שאלת נטל ההוכחה כי ה"דבר" ניתן במתנה, הוכרעה בפסיקה אשר קבעה כי הנטל מוטל בעניין זה על מקבל המתנה.
"כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת: כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה – האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה, או לא? התשובה לשאלה היא לדעתנו, בחיוב".
(ראה: ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח 262 {פמ"מ – 26/2/1954}).
במקרה זה שלפני, משהנתבע הודה כי קיבל לידיו את התכשיטים וחפצי הערך, הרי שהוא מצוי במצב של "הודאה והדחה", טענה המעבירה את נטל ההוכחה כי מדובר במתנה, על שכמו.
(ראה: ע"א 4396/90 רוזנמן נ' קריגר, מו(3) 254 {פמ"מ – 14/5/1992}).
דברים אלו נאמרו על ידי (ראה פרוטוקול הדיון מיום 8/2/2024, בעמ' 38), אך אלו לא מנעו מן הנתבע לטעון, אף בסיכומים אותם הגיש, כי אין המדובר בטענת הודאה והוכחה והנטל להוכיח כי התכשיטים וחפצי הערך ניתנו שלא במתנה, מוטל על התובע.
על מנת להכריע בתביעה, יש להכריע בשאלה עובדתית – האם קיבל הנתבע את התכשיטים וחפצי הערך במתנה ללא תמורה מהתובע, כטענתו, או שמא אלו נמסרו לו למשמורת, מתוך יחסי שליחות ו/או נאמנות בלבד, לאור מצבו של התובע וקרבתו אל הנתבע כקרוב משפחתו היחיד, ומעשיו של הנתבע נעשו שלא כדין, כטענת התובע.
באם אקבל את טענת התובע, כי לא התכוון להעניק את התכשיטים וחפצי הערך כמתנה לנתבע, הרי שיהיה צורך לבחון את השבתם של אלו. במקרה זה לנוכח העובדה כי מרביתם של התכשיטים הותכו, יש לקבוע מהו השווי הכספי בו חב הנתבע כלפי התובע.
כל טענה באשר לחלוקה כזו או אחרת בעיזבון אמם המנוחה אינה רלוונטית שעה שהמנוחה הלכה לבית עולמה עוד בשנת 2010 ומאז חלפו שנים רבות. אף לא מי מהצדדים היה חלוק או העלה טענה ברבות השנים על כי חלוקה זו בוצעה בניגוד להסכמותיהם.
האם מתנה?
סעיף 1(א) לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה"), קובע כי "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה".
סעיף 1(ג) לחוק המתנה קובע:
"מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו".
סעיף 2 לחוק המתנה הקובע כי "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה", מבהיר כי החוק רואה במתנה חוזה, וכי כדי ליצור מתנה – כמו גם כל חוזה אחר – נדרשת נוכחות של ההסכמה.
(ראה: מ' ראבילו, "חוק המתנה", תשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, תשנ"ז, בעמ' 270, להלן: "מ' ראבילו").
חוק המתנה דורש זהירות מקסימלית בהחלתו, שכן אין לייחס לאדם כוונת מתנה מבלי שהדבר יהיה ברור מעל לכל ספק, הואיל ש"אין אדם מוחזק נדבן".
(ראה: "מ' ראבילו", בעמ' 87).
כאשר נטענת טענה למתנה, יש ליתן דגש מיוחד על רצונו של הנותן ועל גמירת דעתו בזמן יצירת החוזה.
הקניית המתנה עצמה כרוכה בשני יסודות. האחד, כוונה להקנות (למעשה, הסכם שמכוחו מעביר הנותן את הזכות והמקבל ניאות לקבלה), השני, ביטוי חיצוני לפעולה.
(ראה: ע"א 3780/94 פלוני נ' לינדנבאום, נג(5) 529 {פמ"מ – 19/10/1999}).
היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן, השאלה אם במקרה ספציפי נלוותה למעשה החיצוני כוונה להקנות את הנכס במתנה היא שאלה שבעובדה. לעיתים עשויה להתעורר שאלת פירוש מסמך ממנו ניתן ללמוד על הכוונה, וזו נחשבת לשאלה שבדין אולם אף בעניין זה קובעת כוונת הנותן.
(ראה: ע"א 712/74 פרומן נ' עזבון פרומן, ל(3) 110 {פמ"מ – 16/5/1976}).
מתנה היא חוזה חד צדדי, באמצעותו מקנה נותן המתנה או מתחייב להקנות עוד בחייו נכס לאדם אחר, ללא תמורה, תוך הסכמה בין השניים כי הדבר ניתן במתנה.
דיני החוזים הכללים חלים בכל נושא שלא הוסדר בחוק המתנה, כגון "אופן קשירת חוזה, בטלותו והזכות לבטלו". העובדה, שנותן המתנה אינו יכול לחזור בו ממנה איננה עומדת בסתירה לאפשרות ביטול הסכם המתנה בגלל הפגמים בחוזה.
(ראה: ע"א 173/72 גנאיים נ' גנאיים, כז(1) {פמ"מ – 31/1/1973}).
בהתאמה, יש לבחון האם התקיימו כל היסודות הקבועים בדיני חוזים לצורך השתכללות חוזה המתנה לחוזה מחייב.
המתנה היא חוזה הנכרת בדרך של הצעה וקיבול והציפיות של שני הצדדים הן אינטרס מוגן. אולם, בחוזה החד צדדי מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחה של גמירת הדעת, משום שגובר האינטרס להגן על מעניק המתנה. בפסיקה נקבע כי אין תוקף למתנה אשר ניתנה על ידי אדם שמצבו הנפשי היה מדורדר, וזאת למרות שאותו אדם חתם על חוזה המתנה לאחר שקיבל הסברים עליה.
(ראה: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון בראשי, נב(2) 582 {פמ"מ – 11/6/1998}).
מכאן יש לוודא, מעל לכל ספק ובאופן קפדני, כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה מתוך רצון חופשי וכי לא קיים ליקוי רצון הפוגע בגמירות דעתו. לרצונו של הנותן יש חשיבות גדולה יותר מזה של המקבל, והגם שרצונו של המקבל מהווה חלק מתהליך יצירת החוזה, לרצונו חשיבות משנית בלבד.
(ראה: ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי {פמ"מ – 19/11/2007}).
טרם ראשיתה של הפרשה בין הצדדים בעניין מסירת התכשיטים וחפצי הערך למשמורת, שמא הענקת התכשיטים כמתנה וחפצי הערך למשמורת, בתכתובת הודעות דואר אלקטרוני (להלן: "מייל"), בין התובע לנתבע, בעיקר ביוזמתו של התובע, אך דומה כי חלקים ממנה לא צורפו על ידי מי מהצדדים, אם בכוונת מכוון, אם בתום לב, אף כי ניתן ללמוד ממנה בכמה:
התובע נהג לעדכן את הנתבע בעניינים כספיים אחרים.
מייל (כמה במספר) מיום 23/8/2020 על ענייני "גנבים ורמאים", בהם מעדכן התובע את הנתבע.
הנתבע מצידו נהג לחזקו ואף הציע לסייע לו.
התובע סבל מבעיה רפואית ודומה כי אין היה מדובר בעניין של מה בכך.
מייל מהתובע אל דר' … ביום 3/8/2020 בו מתאר הוא כי "מרגיש רע…רעידות בידיים רגליים….אין לי תאבון ואני חלש גם ירידה במשקל רוב הזמן שוכב במיטה ואין שום שיפור בדכאון ובחרדות…אודה על תשובתך ומה את ממליצה".
מייל מיום 17/8/2020, בו כתב התובע לנתבע, בין היתר, כי ממתין להחלטת הפסיכיאטרית.
מייל מיום 22/8/2020, בו כתב התובע לנתבע:
"שבת שלום אחי היקר …אני סובל מחוסר יציבות בעמידה או בהליכה, נאלץ ללכת ללא יכולת שליטה..רוב הזמן שוכב במיטה וסובל מקוצר נשימה התקפי חרדה ועוד. אני לא חושב שאוכל ללכת איתך לעת עתה או מחר לעו"ד …. כדי לחתום על ייפוי כוח לטובתך כפי שביקשתי".
מייל מיום 22/8/2020 בו כתב הנתבע אל התובע:
"שבת שלום אחי היקר
הדאגת אותי אתמול מעט. מקוה שהמצב ישתפר.
רצית ללכת מחר לרופאה ולבית החולים. יש משהו שאוכל לעשות עבורך?
כרגע חשוב שתשתפר, כל השאר זניח.
שבוע טוב."
ומייל נוסף מיום 23/8/2020, גם הוא מהנתבע אל התובע:
"אחי היקר. ראיתי את המיילים. אתה חייב לנוח ולהרגע. האמן לי שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר…..אני כאן עבורך ומקווה שתרגיש טוב יותר. תאכל מהלחמניה המתוקה ש… הכינה ותתחזק. נשיקות".
הנתבע, לאחר שהתובע הודיעו כי לא יחתום למחרת על ייפוי הכח, הגיע מיוזמתו/לבקשת התובע לביתו (עניין אשר לא הוכחש) לקחת את התכשיטים וחפצי הערך, וזאת כעולה מהמייל מיום 23/8/2020 (בצהריים), וכך:
"תודה שבאת חוגם (צ"ל קודם) לקחת את החבילה עם המטבעות והתכשיטים. אני מצטער שאני ממשיך לחיות כי אין לי בשביל מה אבל לא אעשה דבר שיפגע בעצמי…".
דברים אלו, דברים קשים!
מכל אלו ניתן להבין כי התובע סבל בימים אלו, אולי גם שנים קודם או בתקופות אחרות, מבעיה רפואית שאינה פשוטה, זו גרמה לאי תפקודו כמעט באופן מוחלט, הן גופנית והן נפשית, בליווי תופעות נוספות כאלו ואחרות.
סבור אני כי אותה התדרדרות במצבו הרפואי של התובע, אשר יכול וחש בחוסר אונים נוכח מצבו וכיצד יפתחו הדברים, הובילה לכך שהתובע רצה להבטיח כי התכשיטים וחפצי הערך שהיו ברשותו לא יוותרו ללא השגחה, שיהא מי שידאג לנהל את ענייניו הכספיים/רכושיים בהינתן כי הדבר ימנע ממנו.
התובע, ככל הנראה, קיבל החלטה, אם בעצמו ("כפי שביקשתי"), אם בשיתוף הנתבע, כי חפץ הוא לערוך ייפוי כח לטובת הנתבע, בבחינת – "מי יודע עד לאן מצבי יתדרדר", על מנת שכאמור יהיה מי שידאג לניהול הנכסים והכספים.
ויוזכר, הנתבע הינו קרובו היחידי של התובע וכפי עדותו, "עם כל המתיחות שהייתה, הנתבע הוא קרוב משפחה הכי קרוב שלי ובצר לי חשבתי שאני יכול לסמוך עליו ולתת בו אמון".
דומה כי מערכת היחסים בין הצדדים היתה מערכת יחסים תקינה. התובע מצידו נתמך והנתבע מצידו תומך.
לא דומה המצב למערכת היחסים אשר שררה בין התובע לרעיית הנתבע ו/או בתו.
לטענת הנתבע התובע ביקש ממנו כי התכשיטים יחולקו בין אשתו ובתו, זאת נעשה בתקופה בה היה התובע ביחסים טובים עם אשתו ובתו, מערכת יחסים טובה ולא מנוכרת (ראה סעיפים 3, 11 ו – 12 לסיכומיו).
וכך מעדותו של הנתבע, בעמ' 49:
"עו"ד ידין גלעדי: באופן כללי מה היה היחס של אשתך ל…, אחרי יום ההולדת ה-50 שהיה לפני 20 שנה, מה, מה היה מערכת, היה ביניהם איזושהי מערכת יחסים?
העד, מר …: מערכת היחסים שהייתה בין אשתי ובין הבת שלי ל… הייתה מערכת שהיא משהו שאפשר להגיד שהיא ירודה או שאולי היא פחות סטנדרטית ממה שצריך להיות אבל הוא מעולם, מעולם ואני רוצה להדגיש את זה, לא קיבל אותן כחלק מהמשפחה, חלק מהמשפחה, חלק מהעובדה שהיא אשתי והבת שלי".
קשה לי לראות באיזו תקופה היתה מערכת היחסים טובה, כזו אשר תגרום לתובע לחפוץ ליתן מתנה למי מהן.
התובע מצידו מכנה את רעייתו של הנתבע כ"וולגרית וגסת רוח, התנהגה כלפי ברוע לב והתנשאות…רודפת בצע ועוד", גם מבתו לא חסך התובע (וראה מכתבו לנתבע, רעייתו ובתו מיום 27/7/2022).
מייל בו התובע פונה לנתבע במילים – "רוב תודות אחי היקר והאהוב. אין לי מילים להודות לך על החיזוק והגיבוי שלכם….", יש בו להודות אולי על תמיכה במצבו, אולי סיוע כלשהו מצד אשתו ובתו של הנתבע גם באשר לאותה תסבוכת כספית אליה נקלע, אלא שאין הוא פונה במייל אליהן.
"נשיקות ואחר צהריים טובים חיבוק ל… ול……", יכול ומגלה אהדה לתמיכתן, יכול ומרגיש צורך לחזק הנתבע באמצעות איחולים, יכול גם תודה על "הלחמניה המתוקה ש… הכינה, "יכול גם מילות נימוסין או כל אפשרות אחרת, אך איני סבור כי יש בכך ללמוד דווקא על מערכת יחסים טובה אשר יש לגרום לתובע פתע פתאום, ובמצבו אותה עת, לחפוץ להעניק להן את התכשיטים, ללא כל מחשבה תחילה.
וכך מעדותו לפרוטוקול, בעמ' 32:
"עו"ד חן: בנספח 2 שצירפנו אותו גם לתצהיר וגם לכתב ההגנה המתוקן ב-17/08/2020 אתה כותב לאחיך או-קיי "אין לי מילים להודות לך על החיזוק והגיבוי שלכם", שלכם ברבים או-קיי, ומסרת נשיקות ואחר צהריים טובים וחיבוק ל… ול….
העד, מר …: או-קיי. מה השאלה?
עו"ד חן: אתה, אתה מאשר את זה.
העד, מר …:כתבתי את זה אבל זה לא אומר שזה מבטא מצב מתמשך. זה מצב של אדם
שהוא במצוקה ולא יודע אם הוא ימשיך לחיות, והוא מנומס".
לא מצאתי כל הודייה, הוקרה מצד אשת הנתבע ו/או בתו, ככל שאכן ניתנה להן מתנה, שהרי אין המדובר ב"סתם מתנה", והרי שמדובר בכללי נימוס בסיסיים.
בעניין זה הסתפק הנתבע כשנשאל איך רעייתו הודתה לתובע – "זה מה שאשתי אמרה".
הגם שאין לך כל אסמכתא בכתובים, ניתן היה אולי לתמוך עניין זה בתצהיר או במתן עדות, אך זאת לא נעשה.
בהמשך, ביום 6/9/2020 חתם התובע על ייפוי כח כללי בפני הנוטריון, עו"ד …, בו ייפה את כוחו של הנתבע לביצוע פעולות כספיות, ניהוליות ומשפטיות שונות, אלו מפורטות על פני 30 סעיפים.
התובע אושפז בבית החולים ביום 13/5/2021 במחלקה הפסיכיאטרית בשיבא ושוחרר לאחר כארבעה חודשים (ביום 13/5/2021).
ביום 20/7/2021, במסגרת ועדה שהתקיימה במוסד לביטוח לאומי, הוכר התובע בשיעור נכות 100%, זאת (בהתאם לכתוב) עד ליום 30/6/2023.
כתבתי בעבר לא מעט ואחזור על הדברים היפים גם בכאן, כי הנוטל על עצמו טיפול באדם מוחלש, גם ללא מינוי רשמי, ועוסק הוא בכספיו של המוחלש, חב הוא חובת זהירות והגינות מוגברת.
(ראה: תמ"ש (ת"א) 4808-05-18 א. כ. נ' צ. כ. {פמ"מ – 4/9/2023}).
ואין עורר כי התובע היה אדם מוחלש במצבו הרפואי ואין גם עורר כי הנתבע קיבל לידיו את התכשיטים וחפצי הערך ובחר לעשות בהם כבשלו.
באמצעות ייפוי הכוח עליו חתם התובע, הרי שבכך יש ללמוד על מוחלשתו אותה עת.
במעמדו זה, כמעין אפוטרופוס לתובע, רואים את חובות התובע כזהות לאלה של אפוטרופוס שמונה על ידי בית משפט, בין היתר חובה לדאוג לטובתו של המוחלש. החובה לדאוג לשלומו, טובתו ועוד, אינה כוללת קבלת מתנה אליה לא התכוון התובע, כל שכן באותם ימים.
חובתו זו אינה כוללת מעין האשמת שווא כזו שבשל מצבו הרפואי של החלש (התובע), נשתכחה המתנה מזיכרונו.
יש חוסר תום לב משווע בטענת הנתבע כי התובע עשה שימוש לרעה במצבו הדכאוני ממנו סובל שנים רבות, שבעת "הענקת המתנה" היה כשיר ובעל יכולת שיפוט וכלל לא היה צד מוחלש.
התובע עצמו, ער לבעייתו, ומודה כי סובל מדיכאון מג'ורי משך שנים, חסר שיקול דעת ולא היה במצב של קבלת החלטות.
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), אינו רק חוק ספציפי, אלא הוא גם קו ומנחה ביחסים בין בני אדם, למשל לעניין עילת תום הלב וחובת ההגינות (וראה: סעיפים 12 ו – 39 לחוק החוזים).
דומה כי במקרה זה הנתבע לא נהג כפי שהיה מצופה ממנו לנהוג בנסיבות העניין, על אחת כמה וכמה, היתה נוגדת בתכלית את מידת היושר וההגינות הנדרשת בין בני משפחה.
"בעיניי, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפייה להגינות ביחסים בין בני-אדם בכלל – נגזרת של תום-הלב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשוו סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), בחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון [12], בעמ' 279). זו גם תמציתו הערכית של הכלל "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב…".
(ראה: בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, נט(1) 665 {פמ"מ – 8/9/2004}).
ואם אין רצונך ללמוד על חובה זו מכוח חובת תום הלב וההגינות אנא למד אותה מחובת הזהירות וההתנהגות כאדם סביר לבל תמצא מעוול ברשלנות.
(ראה: תמ"ש (ת"א) 17364-12-12 צ. ק. נ' ר. מ. {פמ"מ – 5/12/2013}).
אכן לא ניתן לומר, גם לא נטען באם נעשה שימוש כלשהו ומכל סיבה בייפוי הכח, הדבר אף אינו רלוונטי למחלוקת הניצבת לפני.
יחד עם זאת, בחתימת התובע על ייפוי הכח לטובת הנתבע יש כדי ללמד על מצבו הרפואי והנפשי אותה עת, כאשר בחר "להפקיד" את ניהול ענייניו בידי אחיו הנתבע שעה שחש שמצבו מתדרדר ואין לדעת מתי זו תיעצר.
ואכן התובע אושפז זמן מה לאחר מכן, לאחר שככל הנראה התדרדרות זו לא נעצרה, אולי המשיך לחוש רע, אשפוז למשך כמה חודשים בו קיבל טיפול למצבו אשר בסופו של יום הטיב עימו והוא "חזר לעצמו" במידה זו או אחרת.
התנהלות הנתבע הייתה למעשה ניצול הסיטואציה אשר נוצרה לתועלתו.
מתנה בין קרובים
לטענת הנתבע, חזקת המתנה בין הורים וילדים הוחלה בפסיקה גם על מתנות בין קרובים, כגון ביחסי אחים ומכאן כי חזקה זו חלה גם במקרה שבכאן.
טיבן של מתנות שהן ניתנות בשעה שקיימות קירבה וחיבה בין המעניק למקבל.
(ראה: ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, מג(3) 205 {פמ"מ – 21/9/1989}).
ככלל, טענת "מתנה" נטענת כטענת מגן ועל הטוען לה מוטל נטל השכנוע. אולם, הפסיקה הכירה בחריג המכונה "חזקת המתנה" לפיו כאשר בין הנותן למקבל מתקיימים יחסי קרבה מיוחדים של דאגה ואחריות לרווחת המקבל, הנטל יהיה על הנותן להוכיח שלא התכוון להעניק מתנה אלא שמדובר במעין הלוואה שיש להשיב.
(ראה: עמ"ש (ת"א) 50159-05-19 פלונית נ' אלמונית {פמ"מ – 16/2/2020}).
במהלך השנים נעשתה בפסיקה אבחנה בין הענקת מתנה בין אלו שאינם בני משפחה לבין הענקת מתנה בין בני משפחה. וכך:
"….כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה ,….. יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) …., והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה".
(ראה: ע"א 3829/91 וולס נ' גת, מח(1) 801 {פמ"מ – 10/2/1994} {להלן: "פרשת וולס").
אין ספק, שהקשר המשפחתי בין התובע לנתבע – אחים הם – אינו קשר של "דאגה לרווחה כלכלית", גם לא ניתן להגדיר את ה"מתנה" ככזו המטיבה כלכלית לזה הנמצא בחסר.
מכאן כי קשר זה אינו יוצר את הנחה כי מדובר במתנה.
במילים אחרות הנתבע אינו יכול להסתפק בטענה כי קיימת "חזקת מתנה" הואיל ומדובר בתכשיטים וחפצי ערך שניתנו בין קרובים וכי התובע הוא זו אשר צריך להוכיח כי אלו ניתנו למשמורת ולא כמתנה.
במקרה זה אין מדובר במתת לשאר בשרו של הנותן עצמו, או לו ולבן זוגו יחדיו, אלא (ומשום מה) תכשיטים וחפצי ערך אשר ניתנו לנתבע לבדו למשמורת, עת היה הנתבע קרובו היחיד של התובע ולנוכח מצבו הרפואי שהתדרדר באותם ימים.
טענת הנתבע כי התכשיטים, בשונה מחפצי הערך, ניתנו במתנה לרעייתו ולבתו, טענה לה לא מצאתי כל אסמכתא כי "רק התכשיטים", "להן ולא לנתבע", והצדק עם התובע כי כאמור גם לא נאמרה כל מילת תודה או הוקרה כלשהי מצד רעיית הנתבע ובתו, לפחות לא כזו אשר הוצגה לפני.
ואזכיר כי משונה לסבור כי חלק מן הממסר (מטבעות), נטען על ידי הנתבע להיות למשמורת וחלק אחר (תכשיטים) הוגדר "מתנה.
גם אם לא היה לתכשיטים שווי, מי הפריע לנתבע לשומרם עם המטבעות, בוודאי בנסיבות העניין.
מעדותו של הנתבע בעמ' 48:
"כב' הש' שני: הוא אומר לך תראה, קיבלת לגרסתך במתנה עבור אשתך ובתך את התכשיטים, איפה בכל התכתובות האלה יש אמירת תודה על המתנה. אתה יודע אם אתה היית נותן לי עכשיו גפרור, הייתי אומר לך תודה על הגפרור.
העד, מר …: אשתי, אשתי הודתה לו על מה שהוא נתן.
עו"ד ידין גלעדי: כן, איך היא הודתה בדיוק, איך היא הודתה?
העד, מר …: זה מה שאשתי אמרה. שהיא הודתה לו על הדברים. עובדה.
כב' הש' שני: זאת אומרת שאלת את אשתך אם היא הודתה לאחיך, והיא אמרה לך שכן.
העד, מר …: כן.
כב' הש' שני: עכשיו זה נהיה מעניין, אבל זה הדבר שיכול אולי לתמוך בגרסתך על התודה. יש תצהיר של אשתך?
העד, מר …: לא.
כב' הש' שני: איך אנחנו, אם הרגשת צורך לשאול את אשתך האם היא הודתה לאחיך, ככה סיפרת לי עכשיו, למה לא התקשרת בעצמך או שלחת מייל או שלחת אס אם אס או שלחת וואטסאפ או שלחת לא יודע, לא רוצה שתשלח סרטון בטיקטוק, אנחנו לא הדור הזה.
העד, מר …: אין לי תשובה לזה".
מכאן, גם אם נאמר כי חזקה היא בין בני משפחה, כי הענקה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה, הרי שבעניינינו נסתרת חזקה זאת.
כאמור ב"פרשת וולס", חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח כי מדובר במתנה. לא כך הוא הדבר בעניין שלפני.
פסק הדין אליו הפנה הנתבע (רע"א 8068/16) לצורך חיזוק טענתו זו בעניין חזקת המתנה בין קרובים, לא עסק בצדדים קרובים ובסופו של יום נקבע כי הסך הכספי ניתן כהלוואה ולא כמתנה.
עוד נקבע בפסק הדין כי אכן ניתן להחיל את חריג המתנה ביחסים שאינם בין הורה לבנו, אך זאת יעשה רק במקרים בהם קיימת הצדקה לסיווג הקשר כקשר חריג, כאשר אפיונו של הקשר הוא חיוב לדאוג לרווחתו הכלכלית של המקבל.
כאמור, מערכת היחסים בין הצדדים לא כללה בפועל הענקת מתנות וסיוע כלכלי, אינה עולה, אף אינה מתקרבת, לכדי יחסי הקרבה המיוחדים המקימים את חזקת המתנה.
(ראה: רע"א 8068/16 קטן נ' כהן {פמ"מ – 25/1/2018}).
דומני, כי סביר יותר להניח, כי הנתבע, שהיה כאמור קרובו היחיד של התובע (הקרוב אליו), לנוכח החמרה במצבו, כך לתחושתו, לא ידע הכיצד יתרחשו הדברים ולאן פניו בהיבט מצבו הרפואי, לא רצה כי במהלך תקופה זו יהיו בדירתו, אותם תכשיטים וחפצי הערך ללא השגחה. קשה לדעת מה עבר בראשו בפועלו כך, אך התנהגותו זו, לנוכח המצב, אכן נראית הגיונית, גם לנוכח סמיכות הזמנים.
בשונה מפעמים קודמות בהן "נסע ברחבי העולם" ולא דאג ל"סידור" לתכשיטים כטענת הנתבע, הרי שבמקרה זה לא ידע התובע כאמור, מה ילד יום ואיך יתגלגלו הדברים, בהשוואה לנסיעותיו, ללא מועד חזרה.
לכך יש להוסיף את סמיכות הזמנים.
מסירת התכשיטים, לשיטת הנתבע, הענקתם במתנה, נעשתה ביום 22/8/2020.
ביום 23/8/2020 קבעו הצדדים לילך למשרדו של עורך הדין לצורך חתימת התובע על ייפוי הכח.
מתכתובת המיילים עולה כי התובע, אשר לא חש בטוב, דחה את מועד החתימה.
ימים ספורים לאחר מכן, קרי, ביום 6/9/2020, חתם התובע בסופו של יום על ייפוי הכח.
האם חתם התובע גם בעבר על ייפוי כח, עת "הסתובב" ברחבי העולם? ככל הנראה שהתשובה היא בלאו.
הדברים עולים אף מעדותו של הנתבע לפרוטוקול, בעמ' 44:
"כב' הש' שני: תראה, בא אליך אחיך עם תרמיל אומר לך קח תשמור לי חלק, אתה לא שואל אותו מה קרה היום, למה לא הבאת את זה אתמול, למה לא הבאת לפני 5 שנים, למה אתה מביא לי את זה עכשיו ולא מחר?
העד, מר …: הסיבה היחידה, הסיבה היחידה שהוא עשה את מה שהוא עשה,
כב' הש' שני: כן,
העד, מר …: כל, כל התרמיל הזה היה אצלו מתחת למיטה באיזשהו חדר בבית,
כב' הש' שני: כן.
העד, מר …: והוא ידע פשוט שהוא כנראה לא יוכל להישאר בבית בתקופה הקרובה לכן הוא ביקש ממני שאני אקח את ה,
כב' הש' שני: הוא לא יכול היה להישאר בבית כי הוא אושפז.
העד, מר …: או-קיי".
…..
"העד, מר …: הוא ידע שהוא לא יהיה בבית, הוא פחד שיפרצו אליו הביתה, זאת הסיבה היחידה שהוא עשה את זה.
כב' הש' שני: תגיד לי, במסעות של אח שלך בחו"ל הוא לא פחד שיפרצו לו הביתה?
העד, מר …: אני לא יודע. אני לא שאלתי שאלות".
רצף פעולות אלו מצידו של התובע, יש בהן להצביע על כי חש מצוקה בשל מצבו הרפואי, וכך החליט לפעול, לטעמי, כאדם אחראי אשר מנסה להבטיח מה יעשה ברכושו, בנכסיו ובכספיו, עת לא יהא הוא בעצמו כשיר לעשות כן.
לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי התובע התכוון להעניק לו וליתר דיוק, כפי טענתו – לרעייתו ולבתו, את התכשיטים במתנה, וכי גם אם נאמר כי קיימת חזקה שהמדובר במתנה, הרי שחזקה זו נסתרה. במילים אחרות, גרסת התובע, כי לא התכוון להעניק את התכשיטים וחפצי הערך במתנה אלא רק הפקידם בידי הנתבע למשמורת, עומדת במבחן המציאות וההיגיון יותר מגירסת הנתבע כי המדובר במתנה.
מערכת היחסים
אין לפני כל ראייה להשתלשלות הדברים או לטיב מערכת היחסים בין הצדדים לאחר שחרורו של התובע מאשפוז, למעט אותם מיילים שהועברו בין השניים והתיעוד מביטוח לאומי אשר יש בו להעיד כי הנתבע ליווה את התובע במהלך הועדה.
וכך:
בוועדה שהתקיימה בביטוח הלאומי ביום 20/7/2021 צויין כי "קרבת משפחה אח נכח בדיון (… …)…".
במכתב השחרור מאשפוז התובע מיום 12/9/2021 צויין כי "מתגורר לבד עם תמיכה משפחתית…איש הקשר …".
ביום 20/12/2021 מצאתי מייל אותו כתב התובע אל הנתבע, וכך:
"נבחרתי לוועד אז יש עוד תעסוקה.
רציתי לבקש אם תוכל להביא ביום חמישי את התכשיטים שאצלך בכספת – אני רוצה לבטח אותם או את חלקם ולהחזיק אותם בבית. זה לא בוער יכול להיות גם שתביא בפעם הבאה כשניפגש ונלך למסעדה הבולגרית….נשיקות
מייל נוסף מיום 29/6/2022 מהתובע אל הנתבע:
"…תואיל לדאוג להביא לי את התכשיטים ומטבעות הזהב שנתתי לך לשמור כשהייתי חולה. תאשר שאתה מביא אותם לפגישת החתימה.. תודה".
מייל נוסף מיום 27/7/2022 מהתובע אל הנתבע:
"תואיל להביא לי את התכשיטים …צ'יק או מזומן על 225 שקל השתתפות בעלות תיקון המצבה… תוספת בכתב יד – "בוקר הפגישה …… החזיר לי …את התכשיטים…".
מכל אלו יש ללמוד:
הנתבע המשיך לתמוך בתובע וליווה אותו הן בשחרורו מאשפוז הן במועד הועדה בביטוח הלאומי בה נקבעו לתובע אחוזי הנכות.
לעת ההיא יחסי הצדדים היו ככל הנראה תקינים, אף יותר מכך, אם המשיכו להיפגש, גם ללכת יחדיו למסעדה.
התובע חתם את המייל במילה "נשיקות".
דרישת התובע מן הנתבע היא השבת "התכשיטים שאצלך בכספת…", קרי השבה למה שהופקד או נמסר, לא החזרת מתנה או דומה לכך.
ככל והיה אכן מדובר במתנה, סבור אני כי נוסח הבקשה היה שונה מ"תכשיטים שאצלך בכספת" ל"תכשיטים שניתנו במתנה", השבה, חרטה ועוד, או כל אמירה אשר יש ללמוד ממנה כי המדובר פעולה אשר הגיע למתת לתובע. לא כך הוא. גם לא הסבר מה טעם התחרט.
אם נשוב לאחור בזמנים, נמצא גם במייל התובע אל הנתבע (מיום 23/8/2020) כי מודה לו שהגיע לקחת את החבילה עם המטבעות והתכשיטים.
ככל שהתובע היה מעניק התכשיטים במתנה, לא סביר הדבר כי היה מוצא לנכון ללוות את הענקת המתנה במילת תודה לנתבע מצידו.
כך או אחרת, ככל שהיה מדובר במתנה סביר שלעניין זה היה ביטוי בכתובים, אך לא כך.
לא מצאתי כל מייל או מענה – לא לטוב, גם לא לרע, מצידו של הנתבע אל התובע בנוסח כגון, התכשיטים ניתנו לי במתנה, אינך זוכר, התכשיטים בכלל אינם כי הותכו או כל דבר דומה לכך.
על כך נשאל הנתבע והעיד לפרוטוקול מעמ' 50:
"עו"ד ידין גלעדי: או-קיי. ואנחנו מדברים כרגע על, על פרק הזמן שאחרי האשפוז, אני פשוט רציתי למקם אותו בלוח הזמנים, אנחנו מדברים על 20/12/2021 כותב לך …" "היי אחי בחרתי, נבחרתי לוועד הבית יש לי עכשיו תעסוקה רציתי לבקש אם תוכל להביא לי ביום חמישי את התכשיטים שאצלך בכספת, אני רוצה לבטח אותם או את חלקם ולהחזיק אותם בבית. זה לא בוער יכול להיות גם שתביא לי בפעם הבאה שנלך למסעדה הבולגרי", ואתה לא עונה. אין תשובה, שתיקה רועמת.
כב' הש' שני: אחדד את זה עוד יותר. למה באותו רגע לא כתבת לו מה אתה לא זוכר שנתת לי את זה במתנה?
עו"ד ידין גלעדי: בדיוק. זה שאדוני ממש,
העד, מר …: אז אני רוצה להשיב.
כב' הש' שני:זכותך המלאה.
העד, מר …: זו הייתה, זו הייתה התקופה שהקורונה הייתה בעיצומה, העסק שלי קרס בתחום ה…, אני עברתי חודשיים לפני כן ניתוח קשה של החלפת מפרק בכתף והאמת שבכלל לא היה לי ראש כמעט לשום דבר. ולכן פשוט לא עניתי.
עו"ד ידין גלעדי: תגיד אבל אתה שומע דבר כזה, לא עולים לך כל, לא עולה לך הדם לראש, אתה אומר תגיד לי אתה השתגעת, אני כבר נתתי את זה לאשתי, ואשתי עשתה מזה תכשיטים אחרים, אתה, אתה,
כב' הש' שני: עזוב, לא היה לך ראש, אומרים לאשתך תעני לו שהוא לא זוכר. זה דקה להגיד לה תעני לו. היא כבר עשתה לו עוגה.
העד, מר …: אז שוב אני חוזר, אני חוזר ואומר הייתה לי תקופה מאוד-מאוד קשה,
עו"ד ידין גלעדי: מתי התקופה הזאת הסתיימה, התקופה הקשה?
העד, מר …: התקופה הזאת, התקופה הזאת הסתיימה איפשהו במהלך החצי שנה השנייה של 2022.
עו"ד ידין גלעדי: חצי שנה או-קיי, אז אנחנו מדברים,
העד, מר …: (לא ברור), לחזור לאט-לאט למציאות.
עו"ד ידין גלעדי: אז יופי אז חצי, חצי שנה בסביבות יוני הסתיימה התקופה הקשה, ו-29/06 עמוד 54 לתיק המוצגים, אני רואה שיש מייל נוסף מ…, אני אצטרך לחתום באופן אישי על הסכמים למכירה כנראה זה קשור אצל …, תועיל לדאוג להביא לי את התכשיטים ומטבעות הזהב שנתתי לך לשמור כשהייתי חולה. תאשר שאתה מביא אותם לפגישת, לפגישת החתימה.
העד, מר …: או-קיי.
עו"ד ידין גלעדי: ואתה לא עונה. ואתה לא עונה. אז מה פעם, המפרק בכתף, התקופה הקשה, אתה לא עונה, למייל אתה לא עונה?
העד, מר …:העובדה שהבאתי את התכשיטים לפגישה באותו יום שהייתה.
עו"ד ידין גלעדי: אבל אני שואל אותך למה אתה לא עונה, אני, מתי הפגישה הייתה, מתי הפגישה הייתה?
העד, מר …: הפגישה הייתה איפשהו במהלך, במחצית, נדמה לי מחצית יולי 2020,
עו"ד ידין גלעדי: אני אגיד לך בדיוק, הייתה חודש אחרי זה. הייתה ב-27/07/2022, אני מפנה כאן לעמוד 55 ת' 8 לתצהיר של …, ובבוקר הפגישה אומר "בוקר טוב אחי היקר תועיל להביא לי את התכשיטים וצ'ק או מזומן על 225 שקל השתתפות בעלות תיקון המצבה".
העד, מר …: או-קיי".
באותה תקופה, בה לשיטת הנתבע מחלת הקורונה היתה בעיצומה, העסק קרס, ניתוח קשה ועוד, ואיני מקל בכך ראש כלל וכלל, אלא שהנתבע לא היה מנותק מהתובע.
השניים היו יחדיו (בתמיכת הנתבע) בוועדה בביטוח לאומי.
שחרור התובע מאשפוז, מלווה בתמיכת הנתבע.
פה ושם, קבעו השניים להיפגש.
התובע המשיך לעדכן ולשתף את הנתבע על הסכמים למכירה, חתימות משותפות, מכירת מניות, מכירת מגרש ועוד ועוד, על אף שלא הוצגו תשובות הנתבע דומה כי בין הצדדים נשמר קשר עסקי.
וכפי שנשאל הנתבע, יכול היה הוא גם לבקש מרעייתו או בתו כי יעשו זאת עבורו.
הדברים עולים גם ממייל אותו כתב הנתבע לתובע ביום 21/10/2021 בו מעדכנו על המשך תעסוקתו, על … בתו ועל כי עליהם ללכת לאכול יחדיו במסעדה רומנית.
קרי, צדדים היו בקשר טוב, הנתבע בחר שלא להעלות את נושא התכשיטים, אולי מתוך תקווה כי הדבר ישכח ואולי מסיבות אחרות, כאלו השמורות עימו.
מכאן, ועל אף הנסיבות, מתקשה אני לקבל את הסברו לכך כי לא הלין או העמיד את התובע על טעותו, ככל שהיה אכן מדובר במתנה.
הדברים נלמדים גם מהמייל אותו כתב התובע אל עו"ד … ביום 28/7/2022, בו ביקש לבטל את ייפוי הכח, וכך:
"הנדון: ביטול יפויי כח נוטריונים ואחרים לטובת ….
ברצוני להודיעך ואבקש שתעביר את המידע ל… הנ"ל כי כל יפויי הכוח מכל סוג שהוא שנעשו אי פעם במשרדך או בכל מקום אחר לטובתו של … הנ"ל, בטלים ומבוטלים החל מהיום".
מייל נוסף מיום 29/7/2022 בו כתב התובע לעו"ד …:
"….השארתי לך בתיבת הדואר מכתב ממני בו אני דורש לבטל מיידית את כל יפויי הכח שנעשו לטובת … בכל עת שהיא.
אשתף אותך רק בעובדה שהוא ואשתו וביתו גנבו ממני מאות אלפי שקלים וגם את התכשיטים היקרים והאישיים שאמי הותירה לי ושעבור מחציתם שילמתי ל… … למרות שיכולתי להעלים ממנו את קיומם כי הגישה לכספת של אמא שלי המנוחה היתה רק בידי.
כשהייתי מאוד חולה זמן קצר אחרי שחתמתי במשרדך על יפוי כוח לטובתו ביקשתי ממנו שיבוא לביתי ויקח את התכשיטים וישמור עליהם בכספת שלו עד שאחלים – אושפזתי חודשיים לאחר מכן בבית החולים למשך 4 חודשים".
דבריו האחרונים אלו תואמים את חלופת המיילים וגם את ההיגיון שבפעולת התובע – בחירתו להפקיד בידי הנתבע את התכשיטים וחפצי הערך, עת לא היה הוא בקו הבריאות ולא ידע מה טומן לו עתידו.
"מאז שהחלמתי ביקשתי מ… שיחזיר לי את כל מה שהפקדתי בידו-אבל הנבל חסר האופי … התחמק מלהחזיר לי את כל מה שביקשתי ורק ביום רביעי האחרון בלית ברירה החזיר לי חבילה שהכוללת חלק קטן מהתכולה שנמסרה לידו בתואנה ש"אתה אמרת שאחלק את התכשיטים בין אשתי וביתי" שקר וכזב- אמי המנוחה עוד בחייה נתנה לי הנחיות קדושות מה לעשות עם התכשיטים לאחר שאעבור מהעולם ואשת … וביתו לא היו בין המוטבים….לכן אני דורש שתבטל מיידית את יפויי הכוח ותחזיר לי במייל את הטופס המבוטל.
תמסור ללקוחך שאני אלחם בו עד חורמה כדי לקבל בחזרה את מה שמגיע לי- ואחשוף את פרצופו האמיתי כגנב ונצלן סדרתי….".
מה טעם קשר התובע את ייפוי הכח לעניין התכשיטים וחפצי הערך אין אני יודע שעה שאלו לא הוזכרו בייפוי הכח, אך יש בכך כדי ללמוד על מצבו הנפשי אותה עת ועל פעולותיו אלו אשר נעשו במאוחד ובסמיכות.
ביום 27/7/2022 כתב התובע מכתב אל הנתבע, רעייתו ובתו, כותרתו – "דרישה תקיפה שתחזירו לי ללא דיחוי את כל התכשיטים וחפצי הערך שגנבתם ממני במרמה".
במכתב נכתב בין היתר:
"מסרתי לך את החפצים לפיקדון ולשמירה במצב של מצוקה גדולה מחשש שלא יגנבו את החפצים לפני שאספיק לבטח אותם…..אני דורשששששששששששששששש שתחזירו לי את כל מה שגנבתם)כאמור יש לי תמונות שלחפצי הערך והתכשיטים שגנבתנו ממני( ללא דיחוי ולכל המאוחר עד ה – 10 באוגוסט 2022 בשעה 1200 בצהריים. ולא אגיש נגדכם תלונה במשטרה ואנקוט בכל הליך חוקי ומשפטי כדי להשיב לי מה שגזלתם ממני.
אני אמתין כאמור עד ה10 – באוגוסט כדי שתשיב לי את כללללללללל מה שגנבתם בלי רשותי או הסכמתי ומיד אחר כך לא אהסס לנקוט בכל אמצעי כדי להשיב לי את כל מה שגנבתם".
התובע אף הגדיל לעשות והגיש ביום 31/7/2022 תלונה במשטרה, בהמשך אף הוגש על ידי הנתבע, רעייתו ובתו בקשה לצו הגנה כנגד התובע (ה"ט 61700-07-22).
לא מצאתי כל ראיה או אסמכתא מצד הנתבע אשר יש בה לסתור את כוונת התובע, או את השתלשלות הדברים כפי שאלו עולים מהכתובים במיילים.
יכול היה הנתבע לזמן לעדות, שיכול והיה בה לסייע לתמיכת גרסתו, את עו"ד …, את רעייתו, אולי אף את בתו, זאת כאמור לא נעשה.
לאור כל האמור דומה כי בנסיבות העניין, כשל הנתבע בהוכחת טענתו כי התכשיטים ניתנו לו מהתובע במתנה.
הצדק עם התובע כי בהתאם גם לחוק השומרים, תשכ"ז – 1967, עליו נשען הוא בטענותיו, חב הנתבע בחובת השבה, עת הופקדו בידיו התכשיטים, לאלט כאמור נגרם נזק עת הותכו ואינם עוד.
וכך קובע סעיף 2(א) לחוק השומרים:
"שומר חנם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו".
סעיף 3 לחוק השומרים קובע:
"שומר חנם או שומר שכר שקיבל נכס על מנת לשמרו אישית, והוא מסר אותו לאדם אחר בלי שהורשה לכך במפורש או מכללא, אחריותו לאבדן הנכס או לנזקו תהא כשל שואל".
הנתבע, אשר למעשה העביר את התכשיטים לרעייתו ובתו, הוא אם כן הוא בבחינת שומר חנם ונושא באחריות לאותם תכשיטים שנמסרו לו למשמורת.
שווי התכשיטים
התובע כאמור, לאחר שהובהר כי לא ניתן יהיה להשיב התכשיטים, תיקן את כתב תביעתו לתביעה כספית לתשלום שווי התכשיטים.
התובע צירף לכתב תביעתו 2 חוות דעת.
האחת, מיום 24/10/2010, מטעם "יובי הערכות רכוש" אשר נערכה בשעתו לצורך חלוקת עיזבון אמם המנוחה של הצדדים, בה נאמד שווי התכשיטים, המדליות והמטבעות (סה"כ 30 פריטים) בסך 295,700 ₪ (להלן: "חוות דעת 2010").
השנייה, מיום 13/8/2017, מטעם "גמולב שמאות כללית", אשר נערכה לבקשת התובע לצורכי ביטוח, בה נאמד שווי התכשיטים (27) בסך 217,490 ₪, השעונים (4) בסך 37,000 ₪ והמטבעות (6) בסך 119,500 ₪ (להלן: "חוות דעת 2017").
לתצהיר עדות ראשית מטעמו, צירף התובע הערכת שווי תכשיטים עדכנית מיום 27/12/2022, גם היא מ"יובי הערכות רכוש", בה נאמד שווי התכשיטים וחפצי הערך בסך 368,800 ₪ (להלן: "חוות דעת 2022").
טען הנתבע כי התובע לא הוכיח את שווי התכשיטים ולא ניתן לראות בחוות הדעת המעודכנת (חוות דעת 2022) כחוות דעת מומחה בהתאם לסעיף 20 לפקודת הראיות ועל בעל דין המבקש למנות מומחה ולהסתמך על חוות דעתו, לעתור למינויו של מומחה מטעם בית המשפט.
הצדק עם הנתבע כי אין המדובר בחוות דעת מטעם מומחה בית המשפט, אלא שסבור אני, והדברים אף נאמרו על ידי, כי מדובר ב"שווי תכשיטים".
כך או אחרת נטען על ידי התובע (והדברים נכתבו במסגרת הדיווח על ההליך המקדמי), כי במסגרת ההליכים המקדמיים בי הצדדים הוצע לנתבע כי שווי התכשיטים יוערך על ידי מומחה מטעם בית המשפט אך ההצעה נדחתה תוך שאם חפץ התובע יגיש חוות דעת מעודכנת.
אלו כאמור לא הוכחשו על ידי הנתבע.
עוד, משהעד זומן לעדות, על אף שלא הוגדר כמומחה, הרי שהנתבע מושתק לטעון עתה, לאחר אותה עדות ממושכת, כי אין המדובר בחוות דעת בהתאם לפקודת הראיות.
אותה הערכת שווי תכשיטים המעודכנת ליום 27/12/2022, הועברה לידי הנתבע עוד בטרם חקירת הסוקר, ובהחלט יכול היה הוא, בטרם חקירתו, להפנות מסמכים, לשאול שאלות, כל זאת על מנת לסתור את ממצאיה או לחלוק על קביעתו. זאת כאמור לא נעשה.
העריך הנתבע במסגרת הסיכומים כי הערך הנקוב בחוות הדעת גבוה מערכם הריאלי, שווי שנקבע לפי ערכי כינון (חדש כנגד ישן), קיים פער משמעותי בין שווי התכשיטים כ"נמכרים בשוק החופשי כישנים לשוויים בקנייה כחדשים" והדברים אף עולים מחקירת העד, מר … (להלן: "הסוקר").
וכך מעדות הסוקר לפרוטוקול, בעמ' 18:
"עו"ד חן: או-קיי. עכשיו כמומחה בסדר, כמי שמתעסק הרבה בתחום הזה ונותן הערכות שווי, אתה מסכים איתי שהערכות שווי לצורך הביטוח, תמיד מעלים את המחיר של התכשיטים, משהו שהוא שגרתי בחברות הביטוח?
העד, מר …: לא נכון. אני לא מסכים איתך כי אנחנו, אין לנו אינטרס המעריכים בהתאם ל, אלא אם כן כמובן את יודעת שאם את קונה מחנות מסוימת אז זה באמת מעריך, מראים את שווי התכשיט.
עו"ד חן: לא, אם אני, אם אני מציגה בפניך קבלה ברור לי שאתה תציין את שווי, את המחיר שמצוין על הקבלה.
העד, מר …: חברות הביטוח, יש לנו תעריף של מחיר שוק זהב ולרוב הוא מחיר שהוא
די ריאלי, הוא לאו דווקא כמו שאת אומרת גבוה מדי.
עו"ד חן: אז יש ידיעה,
העד, מר …: כן.
עו"ד חן: והיא שכיחה ולא צריך אפילו להביא ראיה שבפוליסות ביטוח תמיד הערכת השווי לפחות ב-30% יותר, למה, כי ככה נוהגות חברות הביטוח.
העד, מר …: אני לא מסכים איתך.
עו"ד חן: אתה לא מסכים איתי?
העד, מר …: לא.
עו"ד חן: ממש לא?
העד, מר …: ממש לא".
……
"העד, מר …: אם הוא עכשיו יותר זול, הוא אמור להיות, מאז ארכה של 2010?
עו"ד חן: כן.
העד, מר …: הוא אמור להיות יותר יקר כי מחיר הזהב עלה, כי אם את מממשת אותו
עכשיו כמובן שהערך מימוש ב-22 הוא יותר גבוה מערך המימוש מ-2010".
אותו שווי נמוך אליו טען הנתבע מתייחס לעניין מכירת תכשיט בשוק החופשי אך לא כך הוא במקרה שלפני, שכן אין חולק כי גורלם של התכשיטים לא היה מכירה בשוק החופשי אלא מסירה למשמורת.
דומה כי הנתבע השקיע שאלות רבות בחקירת מר … על שווי וערך וצורת העבודה, ללמדך כי מטרתו היתה בעיקר להפחית את שוויים, תוך שלמעשה בכך יש כדי להודות כי התכשיטים לו ניתנו לו כמתנה.
עיינתי בדו"ח הסוקר מיום 27/12/2022 בפרק 13 – "תכשיטים", בו פורטו 30 פריטים ובסך הכל בשווי של 368,800 ש"ח.
מעיון בפירוט התכשיטים אשר הוחזרו לתובע, עולה כי יש לקזז מסך זה את שוויים של אותם תכשיטים בסך 14,400 ₪, ואת אותה טבעת שנמכרה לנתבע (פריט 21) בסך 60,000 ₪.
אותו "תליון זהב" ו"אבן איזמרגד" להם טוען התובע כפריטים שלא הוחזרו, אין ביכולתי להתייחס, לא לכאן ולא לכאן, שעה שאלו פריטים אשר אינם מופיעים בדו"ח הסוקר.
גם לא לפריט שנרכש במועד מאוחר לחוות הדעת בסך 6,500 ₪.
מכאן כי שווי התכשיטים אשר בהם חב הנתבע לתובע עומד על 294,400 ₪.
בנוסף מצאתי להעמיד את גובה הפיצוי, בשל התנהלות הנתבע על כ – 10% מסך זה בסך 29,440 ₪ ובסך הכל 323,840 ₪, שהרי פיצוי בגין "עוגמת נפש" אינו מרקיע שחקים.
(ראה: ע"א 611/89 זכריה נ' נחמיאס {]מ"מ – 15/3/1992}).
ואומר כי אין התובע נדרש להוכיח פיצוי בגין עוגמת נפש כפי טענת הנתבע שכן בהתאם לסעיף 5(א) לחוק השומרים, זכאי גם התובע לפיצויים בגין הנזק אשר נגרם לתכשיטים – התכתם.
בטרם סיום
אין בכוונתי לדון בטענת הנתבע לקיזוז סך 29,000 יורו, אשר נלקחו על ידי התובע שלא כדין, שעה שטענה זו לא הוכחה על ידי ובכלל אין מקומה בתביעה זו.
אין בידי לקבל את טענת הנתבע כי הערכת שווי תכשיטים לטובת ביטוח גבוהה יותר משוויים האמיתי ומדובר ב"ידיעה שיפוטית שאינה מצריכה ראיה". מדובר בעניין בו לבית המשפט אין כל ידיעה שיפוטית, כל מקרה שונה בנסיבותיו, הקביעה צריכה להסתמך על הראיות שהובאו ובמקרים אלו בית המשפט ממנה מומחה מטעמו על מנת לסייע להגיע לחקר האמת ועל בעל דין להוכיח טענותיו.
סוף דבר
תביעת התובע להשבת שווי התכשיטים מתקבלת.
על הנתבע להשיב לתובע סך 323,840 ₪.
בנוסף ולנוכח התוצאה אליה הגעתי, יוסיף הנתבע ויישא בהוצאות התובע בסך 30,000 ₪.
ניתן היתר לפרסום פסק הדין ללא גילוי כל פרט מזהה אודות הצדדים.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, י"ד סיוון תשפ"ד, 20 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
