לפני כבוד השופט ארז שני
התובע:
ד. ר.
נגד
הנתבעת:
א. ג.
החלטה
ביום 12.05.2023, בסמוך להגשת התובענה על-ידי האב החליט המותב העיקרי, כבוד השופט ל. ברינגר, להעביר בקשה לסעד זמני לשם הבטחת קשר שהגיש האב לשיפוט מוקד – הכל כאמור בהחלטה שם.
למעשה, הפנתה הבקשה לנוהל 2.20 (ולא לנוהל 2.2 כאמור בבקשה) אשר יצא תחת ידי נשיאת בית המשפט העליון, נוהל שעניינו חידוש קשר אשר נותק בין קטין לבין מי מהוריו.
על-פי האמור בבקשה, כתב האב כי "מדובר בניכור הורי חמור וללא הצדקה".
עניין לנו בקטין אשר נולד ביום …., לאמור שהוא מעט יותר מגיל 17 שנים.
עמדתי כבר בעבר על הקושי הקיים באכיפת חידוש קשר בין קטין הקרוב כבר לבגירתו לעומת קטין רך בשנים. אם תרצה, תאמר שהניסיון מלמדנו כי גם להורה מנכר קשה הרבה יותר, פתע פתאום ובגיל קרוב לבגרות, לגרום לניכור הורי.
אומר האב כי הנתק בקשר הוא גם מעשה שלא כדין, הוא גם גורם נזק של ממש לקטין ולאחיותיו (בנות שהן לאב, להבנתי, מקשר אחר – בת אחת ואחותו של הקטין הנוספת).
דומני שאין ויכוח ביני לבין האב בשאלת חשיבות קשר בין הקטין לבין אביו ואחיותיו, וכפי שהסברתי בנסיבות העניין, השאלות עוסקות בעניין האם באמת קיים ניכור הורי כפי שטוען האב, והאם הדרך הראויה לעסוק בסוגיה הינה בטיפול משפטי מואץ.
אומר, כי בניגוד לדעתו של האב, אין המדובר בניכור הורי.
קשה לי ואינני בטוח שאני צריך "לשים את האצבע" מתי אירע וכמה שאירע: האם אירע שעה שהקטין פנה למשטרת ישראל בתלונה כנגד האב, הדברים אינם מוכחשים, ובלשונו של האב: "נתן לו כאפה" – אירוע אשר אירע בין בשנת 2019 ובין בתחילת שנת 2020, אירוע אשר הביא בשעתו לנתק מסוים בקשר בין האב לבין הבן.
יכול ו"קו השבר" מתחיל ביום 08.02.2022, עת פתחה האם תיק הוצל"פ כנגד האב וזה האחרון, לטענת האם, נקט בלא פחות מ- 17 הליכים שונים.
יכול ואולי הטראומה המצערת אשר חוותה האם בעקבות פטירת אחותה כפי שטוען האב, הביאה למתחים בין האם לבין האב. יכול גם ו"קו השבר" מתחיל בתגובות האב, אשר פנה לבן וכתב לו: "אבא מת; אין יותר אבא, תסתדרו עם אמא" (הודעה מיום 16.01.2023), אשר משמעה מן הודעה לבן בדבר רצון בהפסקת הקשר.
נדמה שאין עורר כי באמצע שנת 2020, אגב תכתובת מסרונים בין ההורים, כינה האב את הבן "לא מתפקד; סתום; אידיוט; בטלן; עצלן; מי שבא להקיא ממנו".
ברור לכן שהפסקת הקשר בין האב לבין הבן, אשר אירעה להבנתי לפני כ- 3 חודשים, אירעה על רקע מורכב, כשבגילו של הקטין בהחלט ניתן לכנותו בשם "צידוק".
אזכיר, כי צידוק הוא מצב בו אפשר להבין, בנסיבות אובייקטיביות, את הסיבה לנתק אשר נגרם בקשר.
כשאנחנו מדברים בניכור הורי, אנחנו מדברים בהפעלת השפעה בלתי הוגנת וללא סיבה של הורה על קטין, לבל יהא בקשר עם ההורה האחר. סבורני שזה לא המצב כאן.
לו באמת השתדלה האם לגרום לנתק בקשר והיה חשוב לגרום לנתק כזה, אזי היו לה 17 שנים שלמות לעשות כן – מה שלא אירע.
אנו מאפיינים ניכור הורי, למשל בסירוב גם להיות בקשר עם משפחת המוצא של ההורה המנוכר, והנה שומע אני כי הקטין ביקר את סבו אך השבוע.
מסביר לי האב שהאם מספקת לקטין "מקלט" בזמני השהות.
אולי הגיע הזמן לומר במפורש: בעוד ש"אספקת מקלט" לקטין צעיר בזמני השהות וללא צידוק היא בלתי חוקית, אזי אשר לקטין בן 17 אין המצב כך.
העובדה שהקטין שוהה בבית האם ומסרב ללכת לאביו או לפגוש בו, לאור גילו של הקטין, אינה דומה למצב בו קטין רך בשנים מסרב לעשות כן.
הסברתי כי הנסיבות כאן הן בבחינת צידוק.
הדברים מביאים אותי למתח שיש בין הזכות והחובה לקיים זמני שהות לבין זכותו של קטין כי רצונו יישמע ויכובד, שהרי לקטין גם אוטונומיה כאדם, וכאשר קרוב הוא לגיל הבגרות אנו מכבדים אוטונומיה זו שבעתיים.
מסביר לי האב כי מדובר בטובת אחיותיו של הקטין, אלא שזה לא העניין שלפניי.
העניין שלפניי הוא אך ורק טובתו של הקטין הספציפי, שהוא בבחינת "גולת הכותרת" של השיקול האם להתערב התערבות דחופה כלשהי אם לאו.
אם תרצה תוכל להציג את הבעיה אחרת, ולומר – השאלה היא האם לאור האירועים אשר אירעו ולאור תיאורו של האב את הקשר הטוב ורב השנים בינו לבין הבן, יש להותיר את הסוגיה כולה ליחסיהם ההדדיים של האב והבן, ללא התערבות משפטית (בוודאי לא דחופה) שמא להפעיל את הסמכויות שיש לבית המשפט לכפות חידושו של קשר כזה.
האחריות לקיומו של קשר אינה מוטלת רק על הקטין ועל ההורה האחר. זה החפץ לקשר בינו לבין ילדו הוא הראשון הצריך לא רק לעשות מאמצים להתקשר, אלא גם להבין שהתנהגותו שלו ושליטתו העצמית של ההורה, יש לה משקל ומשמעות בסיבות לנתק בקשר.
כאשר התיר לעצמו האב להתנהג בצורה אמוציונאלית, אולי לא נשלטת, ולומר לבן שילך מביתו, ולאחר שהבן השיב בכנות לשאלתו של האב אם הוא הורה מכה אם לאו והתשובה לא היתה לרוחו של האב – צריך אז היה האב לצפות שאדם בן 17 יכול ויעשה, כמעשי קטינים רבים, ויימנע מאי הנעימות שבמפגש עם האב לאחר מכן.
לאור כל האמור לעיל, סבור אני שלא יהא זה מן הראוי להתערב התערבות דחופה כלשהי.
ממליץ אני לבן ולאב, ככל שהמלצתי תכובד, לנסות ולחדש את הקשר אט-אט, בדרכי נועם ובאופן נוח. כלל אינני בטוח שהאב מעדיף את הדרך הכוחנית תחת הדרך המרצה, מטעמיו שלו.
התיק מושב למותב העיקרי להמשך הוראותיו, כטוב חוכמתו.
<#3#>
ניתנה והודעה היום ט' סיוון תשפ"ג, 29/05/2023 במעמד הנוכחים.
ארז שני, שופט
