בפניי :כבוד השופטת לירון זרבל – קדשאי
התובעים : 1. קטין
באמצעות אמו
2. פלוני
ובעניין : 3. אלמונית
התובעת מס' 3
בתמ"ש 53433-03-23
נ ג ד
הנתבעת:פלונית
ובעניין :אלמוני
הנתבע מס' 1
בתמ"ש 53433-03-23
פסק דין
פסק דין למחיקת התביעות על הסף.
מבוא
בהחלטה מפורטת מיום 26.4.23 (להלן – "ההחלטה הקודמת") הועמדו שתי התובענות דנן על בלימה. בית המשפט שרטט באריכות את המסגרת המשפטית ואת הדין שחל בענייננו מתוקף הוראות סעיף 122(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. הוראה זו מחייבת את התובעים לפעול בהסכמת כלל יורשי המנוחה, בעוד ניכר שהגשת צמד התובענות, שהוגשו בשם המנוחה לכאורה, אינה על דעת כלל היורשים. נמצא אפוא ששתי התובענות לוקות בפגם משפטי שיורד לשורשו של עניין, ושיש בו לכאורה להביא לכל הפחות למחיקת התביעות על הסף. יחד עם זאת ביקש בית המשפט לתת בידי התובעים את השהות והאפשרות לתיקון הפגמים, אותם פרש בית המשפט באריכות יתירה בהחלטה הקודמת, ולהגיש בקשות מתאימות לשם כך. בהקשר זה נקבע בהחלטה הקודמת בזו הלשון:
"עיון בפסיקה מעלה שבכוחו של הפגם המהותי שנפל בענייננו בשתי התביעות להביא למחיקת התביעה על הסף, הואיל והוגשו כאמור בניגוד מפורש להוראות חוק הירושה. יחד עם זאת, עולה מן הפסיקה גישה נוספת, לפיה יש מקום להקדים ולאפשר את תיקון התובענה טרם מחיקתה או דחייתה ומצאתי לנכון בנסיבות העניין לאמץ גישה זה. לפיכך נקבע כדלקמן:
ניתנת בזאת לתובעים שהות בת 30 יום מהיום לפעול לתיקון הפגמים שנפלו בשתי התובענות ולפעול על פי דין באמצעות הגשת בקשה כדין, לתיקון כתב התביעה ו/או למתן סעדים אחרים, באופן אותו יראו לנכון ומתיישב לפי ראות עיניהם עם הדין […]" (ס' 24-23 להחלטה הקודמת).
התובעים הגישו בקשה לתיקון כתבי התביעה, והוגשה תגובת הנתבעים. לאחר עיון בזו ובזו, מצא בית המשפט שדין בקשת התובעים לתיקון כתבי התביעה להידחות, ודינן של שתי התובענות להימחק על הסף על בסיס הוראות סעיף 122(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. נפנה להלן לתיאור תמציתי של שתי התובענות.
התביעה בתמ"ש 8888-12-22
התובעים הם שני אחים, קטין ובגיר, בניה של גב' רחל […] (להלן – "רחל"), והם יורשיה הישירים של סבתם המנוחה, גב' […] ז"ל (להלן – "המנוחה") מתוקף סעיף 14(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הואיל ואביהם, מר ראובן ז"ל (בעלה של רחל ובנה של המנוחה, להלן – "ראובן ז"ל") הלך לעולמו לפני המנוחה. מטעם זה, חשוב להבהיר, רחל, שהיתה כלתה של המנוחה, אינה יורשת של המנוחה, שלא הותירה צוואה וניתן אחריה צו ירושה.
בלב התביעה טענות קשות, חוזרת ונשנות מצד רחל כלפי הנתבעת, שהיא בתה של המנוחה וגיסתה של רחל (להלן – "לאה"). יוטעם שלמנוחה היו בחייה 6 ילדים, לרבות לאה והבן המנוח ראובן ז"ל. לאה שימשה אפוט' של המנוחה טרם פטירתה ולטענת רחל, לאה גזלה מכספי המנוחה. רחל העלתה טענות אלה פעמים רבות בעבר ועוד בחיי המנוחה, וטענותיה מעולם לא הניבו סעד כלפי לאה – לרבות במסגרת תביעה שהגישה רחל לבית משפט זה למינוי מנהל עזבון (ת"ע 66716-05-22), שנמחקה על הסף בהתאם להחלטות הח"מ מיום 20.1.23 ו – 20.2.23.
התביעה דנן (תמ"ש 8888-12-22) הוכתרה כתביעה לסעד "הצהרתי", אך עוסקת בסעד כספי לכאורה, והסעד המבוקש בכתב התביעה הוא ככל הנראה מתן חשבונות, במטרה להתחקות אחר הכספים אותם לפי הטענה גזלה לאה מחשבון המנוחה. צמד התובעים עותרים לקבל לידם את דפי החשבון של המנוחה משנת 2017 ועד למועד פטירתה.
לאה התגוננה מפני התובענה בטענתה שלמנוחה 11 יורשים, ביניהם, מלבד 5 ילדי המנוחה, גם 3 ילדיהם של ראובן ז"ל ורחל (שרק שניים מהם מהווים תובעים), ו- 3 ילדיו מנישואיו הראשונים. היא רואה בתביעה המשך הרדיפה אחריה מצד רחל שהחלה עוד בחיי המנוחה, בין היתר באמצעות ההליך בו פתחה רחל להתמנות כאפוט' על המנוחה, הליך שהסתיים במינוי לאה לאפוט', בניגוד לרצונה של רחל.
בהחלטה הקודמת עמד בית המשפט כאמור על הוראות סעיף 122(ב) לחוק הירושה ועל דרישת הדין שהתביעה תוגש בהסכמת כל יורשי המנוחה, מראש או בדיעבד. בהקשר זה נקבע בהחלטה הקודמת בין היתר בזו הלשון:
"בכתב התביעה רחל שמה עצמה כ'תובעת' ואת הנתבעת כ'גיסתה לשעבר'. עוד ציינה כי 'היורשים האחרים לפי צו הירושה שומרים לעצמם זכות להצטרף לתביעה זו'. אמירה זו אינה מלווה בהסבר, בשם מי מן היורשים היא נאמרה, האם נאמרה מידיעה, והאם 'היורשים האחרים' או חלקם מודעים להגשת התביעה" (ס' 4 להחלטה הקודמת).
התביעה בתמ"ש 53433-03-23
גם בתביעה זו תובעים שני ילדיה של רחל, לצד בתה גב' אלמונית. התביעה הוגשה נגד לאה ונגד אחיה, בן נוסף של המנוחה, אלמוני. לפי הטענה, האחרון מתגורר בביתה של המנוחה, המהווה חלק מעזבונה. לאה נתבעת כמי שהתירה לנתבע כביכול את מגוריו בבית המנוחה. התביעה היא לתשלום שכר דירה והועמדה על סכום של 36,000 ₪. גם בתביעה זו מבקשים התובעים, לכאורה בשם כל יורשי המנוחה, לכפור בזכותו של הנתבע להתגורר בדירת המנוחה ואף תובעים בשם היורשים כולם שכר דירה עבור מגוריו שם. הנתבעים, לאה ואחיה, טרם התבקשו להגיש כתב הגנה, ובהקשר זה נקבע בהחלטה הקודמת, בין היתר:
"התובענה דנן סובלת אף היא, למצער מאותו פגם מהותי של רעותה שעה שהתובעים מתיימרים לתבוע בשם היורשים כולם, מבלי שהציגו את הסכמת היורשים האחרים להגשת התובענה. לחילופין, לא התבקש אישור בית המשפט להגשת התביעה בשם היורשים. גם תביעה זו שותקת לעניין מעמדם של התובעים בה להגיש תביעה בשם היורשים כביכול.
טרם הוגש כתב הגנה לתובענה דנן, אך מצאתי לנכון לשם היעילות הדיונית להתייחס גם לפגמים שנפלו בה ולהקדים ולעמוד על דרישות הדין המהותיות גם בהקשרה. כל הנקוב לעיל לעניין דרישות הדין והפסיקה יפה אף לתובענה דנן בשינויים המחויבים ואין מקום לשוב על הדברים" (ס' 22-21 להחלטה הקודמת).
טענות התובעים
התובעים צרפו לבקשתם מכתבים מטעם בא-כוחם שנמסרו ליורשים, הנושאים נוסח אחיד, בו מתבקשים הנמענים לתת הסכמתם להגשת התביעות. לטענת התובעים, באמצעות בא-כוחם, ילדיה של המנוחה לא נתנו הסכמתם להגשת התביעות. לבקשתם צרפו את הודעת לאה בשם ילדי המנוחה (5 במספר, כולל לאה), כי אינם נותנים הסכמתם כאמור. לגבי ילדיו של המנוח ראובן ז"ל מאשתו הראשונה (…) צוין בבקשת התובעים כי "אינם מעוניינים לקחת חלק" וצורפו העתקי ההודעות מטעמם ברוח זו. משמעות הדבר היא, שלמעט התובעים בענייננו, יורשי המנוחה לא נתנו הסכמתם להגשת התביעות.
בבקשתם, התובעים מבקשים לספק הסבר לסירוב מצד ילדי המנוחה, וטוענים כי ברור מאליו שהאחרונים ימנעו מלפעול נגד אחיהם הנתבעים, "מאחר והם עושים הכל כדי לנשל את המבקשים מהירושה" עוד לטענת התובעים, ילדי המנוחה "קיבלו טובת הנאה או הבטחה כלשהן, אחרת אין כל הסבר המניח את הדעת לסירובם להצטרף לתביעות כאשר מדובר בכספים שמגיעים להם כדין".
את סירובם של ילדי המנוח ראובן ז"ל, לתת הסכמתם להגשת התביעות או לקחן בהן חלק, מפרשים התובעים כך שלטענתם ילדי המנוח "משאירים למבקשים לפעול בנושא".
התובעים מוסיפים שלא יגרם ליורשים כל נזק מניהול ההליך נגד הנתבעים מפני שכל הכספים שיתקבלו מהתביעות "יחולקו בחלקים שווים בין המשיבים".
עוד לטענת התובעים יגרם להם נזק של ממש ככל ולא יותר להם לנהל את התובענות, והם עומדים על הכספים השייכים להם שניטלו מעזבון המנוחה כביכול, והן על קבלת דמי שימוש. זכותם לעמוד על כספים שלאה נטלה שלא כדין, וזכותם עוד לבקש מבית המשפט "שעת הכושר לחשיפת המעשים הבלתי חוקיים" ולחייב את לאה להשיב את הכספים לטובת כלל היורשים.
רחל חוזרת על טענתה (טענה אותה טוענת בגוף ראשון, כמי שלדבריה מייצגת את הקטין, ס' 12 לבקשה) שהנתבעת התחייבה להשיב כספים לחשבון המנוחה, ומשלא עשתה כן הגישה נגדה קובלנה פלילית.
עוד נטען כי התנגדות היורשים להגשת התביעות אינה מבוססת, הואיל וידוע להם שלאה שלחה ידה בכספי המנוחה, ובכך הם נוהגים בחוסר תום לב.
התובעים מטילים אחריות למצב הדברים על בית המשפט. לפי הטענה, אם היה בית המשפט נעתר לבקשת רחל למנות מנהל עזבון, לא היה צורך בהסכמת היורשים וכך היתה נמנעת עגמת נפש "לחלק מהמבקשים". גם לאה נושאת באחריות לפי הטענה הואיל והתנגדה למינוי מנהל עזבון. עוד לדברי התובעים, הם "מבינים את רצון בית המשפט לעזור למשיבה 1", ואף מוסיפים להתגולל על בית המשפט על ש"לא בחן את הראיות ולא עיין בתיק הקובלנה, אחרת היה משתכנע כי אכן יש ממש בטענות המבקשים אשר מצריכים בירור משפטי". עצם ההתנגדות של לאה להצגת החומר מתיקי הקובלנה, צריכה להדליק נורה אדומה בעיני בית המשפט. התובעים מוסיפים כי "לא יתכן כי בית המשפט יעצום עיניים בהליך בו נטענו טענות כבדות משקל" בדבר ניצול המנוחה בחייה.
לתובעים "אין כל סמכות" לאפשר לנתבע מס' 2 להתגורר בבית המנוחה "במשך כ-4 שנים" מבלי לשלם דמי שכירות. עוד מוסיפים התובעים שהתביעה לתשלום שכר דירה מבוססת, שכן "הוגש אישור ממתווך על גובה דמי השכירות".
התובעים מוסיפים שעצם העובדה שלאה מתנגדת להגשת התביעות, מלמדת שאין ממש בטענותיה לרדיפה מצד רחל, ומלמדת עוד שהיא יודעת שעליה להשיב כספים שנטלה שלא כדין.
טענות הנתבעים
לטענת הנתבעים, בקשת התובעים מלמדת שלא ניתנה להם הסכמת יתר היורשים לניהול התביעות, והיה עליהם לפרט בבקשתם הנימוקים למתן רשות בית המשפט להגשת התביעות. טענתם היחידה היא שהובטחה לילדי המנוחה טובת הנאה תמורת סירובם לתת הסכמתם, באין הסבר הגיוני אחר כביכול.
אין להסתפק בעמדת שלושת ילדיו של ראובן ז"ל המנוח, שנטען כי אינם מעוניינים לקחת חלק בסכסוך. בכך אין מענה לדרישת הדין, לברר האם מסכימים הם אם-לאו להגשת התביעות.
הנתבעים מוסיפים שלא צורף לבקשת התובעים כתב תביעה מתוקן כדרישת הדין. כמו כן, לא צוין בבקשה מה מבוקש לתקן. האם הוספת נתבעים? או הוספת טענות עובדתיות או נימוקים חדשים? לצד זאת נעדרת הבקשה נימוקים לרשות המבוקשת להגיש את התביעות ללא הסכמת היורשים. על פניו צרפו התובעים משיבים ונתבעים לבקשה והתביעות, מבלי שקבלו לכך רשות.
הנתבעים טוענים שמזה שנים ארוכות רחל גוררת את לאה להליכים משפטיים חסרי תכלית, החל משנת 2018, עוד בעת חיי המנוחה, אז ביקשה להתמנות בעצמה כאפוט' על המנוחה. בנוסף הגישה נגדה קובלנות פליליות ולאחר פטירת המנוחה הגישה לבית משפט זה תובענה למינוי מנהל עזבון. משנדחתה תביעתה, הגישה תביעה נגד בנק […] בו נוהל חשבון המנוחה.
כמו כן, כחלק מנימוקי הבקשה, על התובעים היה לשכנע את בית המשפט כי סיכויי התביעות טובים, אך לא נטען דבר בהקשר זה. כמו כן, במסגרת בקשתם מתנצחים התובעים עם בית המשפט והחלטותיו בעבר.
לגבי התביעה נגד לאה והנתבע לתשלום שכר דירה, הרי הנתבע מתגורר בבית המנוחה עוד מעת שהיתה בחיים ובהסכמת המנוחה. הוא אינו מונע שימוש יתר היורשים בנכס ואין בסיס לחיובו בשכר דירה.
דיון והכרעה
לשם הדיון בבקשת התובעים, אדוּן בבקשה כבקשה למתן רשות לבירור התובענות הנדונות. הבקשה הוכתרה אמנם כבקשה לתיקון כתב התביעה, אך לא עולה ממנה מהו התיקון המבוקש ולא צורפו אליה העתקים מכתבי תביעה מתוקנים לצמד התובענות בענייננו. דרך המלך היא אפוא הגשת בקשה קונקרטית למתן רשות להגשת התביעות וכך אתייחס לבקשה (ר' ת"א (ב"ש) 57968-11-18 אלון גורן, עו"ד נ' עליזה מכלוף, , מיום 28.10.19).
משום חשיבותה אשוב ואסקור את הבסיס המשפטי לסוגיה, ולצורך בהסכמת היורשים להגשת התובענות בענייננו. סעיף 122(ב) לחוק הירושה מורנו:
"פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית המשפט, מראש או למפרע; בתובענה של אחד היורשים או נגד אחד היורשים יכול שהאישור יינתן על ידי בית המשפט הדן בתובענה".
הוראה זו שוללת את זכותם של התובעים לפנות לערכאות בשם היורשים כולם, או לחילופין בשם המנוחה כאילו באו בנעליה. הדין מחייב את הסכמת כלל היורשים לשם כך, או את אישור של בית המשפט. הדין מכיר עוד באפשרות שאישור כאמור יינתן למפרע ולאחר הגשת התובענה, כמבוקש בענייננו (ר' ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143 (1984)).
"עזבון" המנוחה אינו אישיות משפטית כידוע, ו"עזבון" אינו כלי שעומד לשימוש מי מהיורשים כגלימה להתעטף בה ולבוא בשערי בית המשפט, בשם המנוחה כביכול, או בשם יורשיה. היורשים, בניגוד ל"עזבון", הם צאצאים בשר ודם של היורשת, והדין אינו מתיר למאן דהוא, גם אם הוא יורש אחר, לתבוע או לטעון בשמם, או נגד מי מהם, או נגד המנוחה, או בשם המנוחה – אלא אם נתנו הסכמתם לכך (או במקרה בו מונה מנהל עזבון כדין), ובהקשר זה כבר נפסק:
"הגשת תביעה בשם עזבונו של אדם מחייבת פעולה משותפת של כל היורשים, ומקום שבו אין הסכמה, נדרש בית המשפט ליתן אישורו להגשת תביעה של אחד היורשים בשם העיזבון. אולם בית המשפט לא ייתן אישור כאמור, מבלי ששמע את היורשים שלא היו צד לתביעה המקורית" (ת"א (ת"א) 64066-09-19 דן חופשי נ' דניאל הלר בקר, מיום 29.6.21; ור' גם רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, מיום 28.5.12, פס' 5; ת"א (חי') 24386-01-17 עבד אלגבאר אל בויראת נ' פארס מרוח ז אלביראת ז"ל, מיום 22.5.19; ע"א 2447/93 רימון מנסור מעיוף נ' ג'מיל מוסא אבראהים ואח', פ"ד מח(5) 206, 1994; ע"א 526/89 סאלח עבד אל קאדר עומר עוואדה נ' עיזבון המנוח עומר עלי עוואדה, פ"ד מה(5) 749, 1991).
יפה לענייננו קביעתו של בית המשפט העליון בסוגיה:
"[…] העיקרון העומד בבסיס דרישת הסכמת שאר היורשים הינו שהיורש יחד עם אחרים אינו עומד לבדו. העיזבון, כידוע, הינו יחידה משפטית עצמאית. מכאן החשש שמא ייפסק הדין לטובת יורש אחד, מבלי שתישמע טענתו של יורש אחר. אמנם, תתכן מחלוקת בין יורשים, מחלוקת הדורשת פתרון. אך אל ליורש אחד לבצע עשיית דין עצמי בשם העיזבון כולו. בענייננו, לו אכן חפצים שאר היורשים לתבוע את זכויותיהם לפי האמור בכתב התביעה שהוגש – שומה עליהם כי ייעשו זאת" (ע"א 11085/08 עזבון המנוח אברהים מחמד מראד נ' רשות הפיתוח, מיום 9.10.11; וגם שוחט/גולגברג/פלומין – "דיני ירושה ועיזבון", סדן, 2005, ע' 204; וגם שמואל שילה – "פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965", 2002, ע' 344-343).
מן הכלל אל הפרט
נקודת המוצא לבירור הבקשה היא העדר הסכמה מצד יתר היורשים להגשת התביעות ובירורן. יצוין שילדי המנוחה – לאה, הנתבע ויתר האחים – מודעים היטב לטענות התובעים ולצמד התביעות והטענות מכוחן, שעלו כולן במסגרת התביעה למינוי מנהל עזבון (ת"ע 66716-05-22). נזכיר עוד שההאשמות מצד רחל כלפי לאה אינן חדשות כלל והן עלו עוד בחיי המנוחה, לרבות בבקשת רחל להתמנות כאפוטרופוס על המנוחה עוד בחייה (א"פ 30323-10-17, להלן – "תיק האפוט' ").
לא מצאתי ממש בטענות הספקולטיביות מצד התובעים לפיהן ילדי המנוחה זכו לטובת הנאה, לא ברור מצד מי, עבור סירובם להסכים להגשת התביעות. אף לא מצאתי היכן טמון הגנאי כלפי ילדי המנוחה בטענה לפיה עומדים לצדה של לאה ואחיהם הנתבע בהתגוננותם מפני התביעות. פשיטא שאינם רואים עין בעין עם התובעים ואינם שותפים להאשמות כלפי אחיהם ואחותם. ילדי המנוחה מודעים ודאי לכך שלאה שימשה אופט' על אימם המנוחה ולכלל פעולותיה בהקשר זה, והן לעובדה שאחיהם אלמוני מתגורר בבית המנוחה, עוד מעת היותה בין החיים. העובדה שאינם שותפים לטענות התובעים ומסרבים לתת ידם או הסכמתם לניהול התביעות אינה גוררת את המסקנה לפיה זכו לטובת הנאה או כי דבק בעמדתם רבב מכל סוג. טענת התובעים לפיה לא ניתן למצוא "הסבר" מניח את הדעת באי-הסכמת ילדי המנוחה להגשת התביעות אינה מעלה או מורידה אפוא.
אף לא מצאתי ממש במניע הנוסף אותו מייחסים התובעים לילדי המנוחה, "לנשל את המבקשים מהירושה". לא עולה מטענה זו כיצד יש לשיטת התובעים באי-הסכמת ילדי המנוחה להגשת התביעות משום נישול מי מהתובעים מהיותם יורשים על פי דין של המנוחה ומתוקף צו ירושה שניתן כדין. לא למותר להוסיף שמי מהיורשים לא הגיש התנגדות לבקשה לצו ירושה – אותה הגישה רחל בעצמה. יש להזכיר עוד שהיתה זו רחל עצמה, שאינה יורשת של המנוחה, שביקשה לנשל את לאה מהיותה יורשת על פי דין של אמהּ המנוחה (ר' ס' 27 להחלטה מיום 20.1.23 בתיק ת"ע 00000-05-22 הדוחה את בקשת התובעים למינוי מנהל עזבון, ור' עוד פרוט' הדיון שם, עמ' 5 ש' 17-19). לא היה באף טענה מטענות מי מהיורשים בפניי אף לא רמז לדעה שמי מהתובעים אינו זכאי לחלקו על פי דין בעזבון המנוחה (ר' עוד דברי לאה שם, ע' 4, ש' 4).
כמו כן, אין בידי לקבל את פרשנות התובעים לפיה המשמעות של אי-הסכמת ילדי ראובן מנישואיו הראשונים (להלן – "הנכדים"), היא כי הנכדים "משאירים למבקשים לפעול בנושא". בתשובתם לפניית התובעים, הנכדים נקטו בלשון – "לא מעוניינים לקחת חלק בסכסוך המשפחתי". אין ללמוד מהדברים הסכמה לניהול ההליך, אלא להפך. אם היו מסכימים לקחת חלק, היו לכל הפחות מסכימים להגשת התביעות, או שמא מצטרפים כתובעים לתובענות.
יש לייחס מסקנה זו ופרשנות זו לתשובת הנכדים, גם לנוסח הפניה מצד התובעים ליורשים ולנכדים לשם קבלת הסכמתם להגשת התביעות. יש מקום להעלות מספר תהיות לגבי אופן ונוסח הפניה. לכל הפניות נוסח אחיד, ועל המכתבים חתומה רחל, מסיבה שלא הובהרה כלל. הדעת נותנת שמטרת הפניה היא לקבל את הסכמת הנמען תוך שכנועו שיש מקום לבירור התביעות בשם המנוחה, ושבערבו של יום יזכה הנמען לחלקו על פי דין בכספים שיתקבלו מכוח התביעה, ככל שתצלח. תחת זאת, מזכירה רחל לנמען שטרם הגשת "התביעה" (וענייננו בצמד תביעות כזכור) "ניהלנו" מו"מ בנוגע למעשיה של לאה, ששלחה ידה בכספי המנוחה, אך "למרבה הצער, בדקה ה – 90, חזרתם בכם מהסכמות אלה, ועל כן עמדתי על זכותי לחשוף את כל מעלליה בלתי חוקיים של לאה […]".
לא ברורה מטרת הדברים בפניה לנכדים, שמעולם לא נטען שהיו חלק מאותו מו"מ, וכיצד יש בהטחת האשמות בנכדים, או בילדים, כי חזרו בהם כיבכול מסיכומים כאלה ואחרים, על מנת לשכנע אותם לתת יד להגשת תביעות בשם המנוחה. יש לתהות עוד על הלשון בה בחרה רחל להתנסח:
"הנך מתבקש להודיע לי תוך 10 ימים על הסכמתך לפעול בשם כל יתר היורשים למעט הנתבעים, על מנת להגיש כתב תביעה מתוקן, אם לא כן, על פי חוק, אצטרך להגיש לבית המשפט בקשה […] במצב זה, ברור כי אתה תהא המשיב לבקשה לתיקון תביעה ותצטרך לפעול להביע את עמדתך על הכתב. כולי תקווה כי תבין שאני פועלת לטובת בנו של בעלי ז"ל, שמעון לוי, על מנת שהוא יזכה בחלק נכבד מהירושה" [הדגשות אינן במקור, לז"ק].
ספק רב אם התנסחות כגון זו יכולה היתה לקדם את קבלת הסכמת מי מהיורשים להגשת התביעות. תמוה עוד שאותו נוסח ממש, בו רחל תולה את מניעיה בטובתו של שמעון לוי, נשלח לנכד שמעון לוי עצמו, שהשיב שאינו מעוניין לקחת חלק בסכסוך. בית משפט זה עמד בעבר על התמיהה העולה מהטענה כאילו נועדו התביעות לקיים את רצון ראובן ז"ל ולזכות את בנו שמעון לוי. בהחלטה מיום 20.1.23 בתיק ת"ע 00000-05-22, קבעתי כך:
"רחל הבהירה בדיון כי היא פועלת למען אינטרס כלכלי של אחר, שאינו בנה הקטין, לצורך מילוי צוואתו של ראובן. אותו אחר הוא כאמור בגיר, אינו בעל דין בהליך וכלל לא ברור מדוע הוא זקוק, אם בכלל, שרחל תנהל ההליך המשפטי עבורו" (ס' 28(ב)) [הדגשה אינה במקור, לז"ק].
ודוק, קשה להפריז בקושי והתמיהה שמעוררת טענתה של רחל, באמצעות התובעים, כאילו רואה לנגד עיניה בהליכים דנן דווקא את בנו של ראובן ז"ל מנישואיו הראשונים, שמעון לוי. ניכר שרחל מבקשת לאחוז בחבל בשני קצותיו לשם קידום ענייניה האישיים, ולא מוצאת מניעה לדבר לבית המשפט בשני קולות וכעניין של מה בכך. מחד גיסא, מעמידה עצמה כבעל-דין בהליכים בהם היא כלל אינה יורשת, בשם בנה הקטין וכאפוט' שלו, ומאידך גיסא מעמידה עצמה, בפה מלא, כמוציאה לפועל של רצונו של ראובן ז"ל כביכול, להיטיב עם בנו שמעון לוי, שעה שאיש לא הסמיכה לעשות כן, כל שכן מר שמעון לוי עצמו, שאינו מעוניין לקחת כל חלק בהליכים אלה, ובודאי שלא ראובן ז"ל שכלל אינו יורש של המנוחה הואיל והלך לעולמו לפניה, וילדיו יורשים את המנוחה מתוקף סעיף 14(א) לחוק הירושה. כאילו לא די בכך, רחל אינה מוצאת מניעה להטעות ביודעין את היורשים האחרים, ופונה אליהם בכתב, ובשמה, כאילו פעולותיה נועדו להטיב עם מר שמעון לוי, ללא כל סמכות או מקור חוקי לעשות כן. נראה כי רחל לא רואה כל מניעה מהפיכת ההליכים דנן לחוכא ואטלולא, מתוך אמונה שעל בית המשפט לעבור על הדברים לסדר היום ולא לפצות פה. ויתירה אף מכך, ובהינתן שאין לרחל כל מעמד משל עצמה בהליכים דנן, לא ברור ומעולם לא הוסבר מה מקור סמכותם של התובעים לפעול בשם ולטובת שמעון לוי.
המסקנה המתבקשת היא אפוא שמי מיורשי המנוחה, הילדים או הנכדים, אינו מסכים לניהול צמד התובענות, ויש לדחות את כל טענות התובעים בהקשר זה. בהעדר הסכמתם, יש לברר האם יש מקום להתיר את בירור התובענות חרף התנגדות יתר היורשים. אקדים ואומר שלא מצאתי מבין טענות התובעים נימוק מניח את הדעת לבירור התביעות חרף אי הסכמת יתר היורשים.
בנסיבות העניין הנדון, רק נימוקים כבדי משקל יצדיקו את בירור התביעות חרף התנגדות יתר היורשים, ואת המשך החסות לה זוכה רחל באמצעות פתיחת הליכים משפטיים, להוסיף ולהטיח בלאה האשמות שרובן ככולן נבדקו ונשללו, ואיני מוצאת כל תועלת בבירורן פעם נוספת. התרשמות בית המשפט למן תחילת ההליכים שהונחו על שולחנו, היא שרחל עושה שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות, לגרור את לאה להליכים, במסגרתם מבקשת לדלות מן הגורן ומן היקב רבב שנפל במעשיה, מבלי שיש אותות לדבר ומתוך תקווה שהליכי ביניים וצווים לגילוי מסמכים יניבו ראיה בדמות "אקדח מעשן". כפי שיפורט בהמשך הדברים, טענות אלה עלו במסגרת הליכי הקובלנה בה פתחה רחל נגד לאה, ובהליך למינוי אפוט' בחיי המנוחה, ולא הניבו סעדים כלפי לאה.
מבלי לגרוע מן הדברים, שוכנעתי שכל תועלת שיכול שתצמח מבירור התביעות, שתהיה ללא עוררין תועלת כספית צנועה בלבד, לא תצדיק, אף לא בדוחק, את המשך ניהול ההליכים נגד הנתבעים. סבורני עוד שבירור התובענות יעיב על פירוק השיתוף בדירת המנוחה ועל ניתוק הזיקה בין רחל והתובעים לבין יתר היורשים – ניתוק שיש לקדם ללא דיחוי. מאז פטירת אמם נתונים היורשים לעיסוק בטענותיה של רחל, אותן היא מעלה באמצעות ילדיה, ולמעשה נדרשו לעסוק בטענות אלה עוד בעת היותה של אמם המנוחה בחיים ועל ערש דווי. כאמור, בית המשפט לא התרשם שיש הצדקה, אף לא דחוקה, להוסיף ולעשות כן ולהעניק חסות משפטית להתנהלות זו, ויש למחוק על הסף את צמד התביעות בענייננו. להלן הנימוקים לדבר.
ראשית, יש לשוב ולהזכיר את היחס בין חלקם של התובעים בעזבון לבין חלקם של היורשים האחרים. היחס משתקף בצו הירושה:
[…]
לכל אחד מילדיה של המנוחה נתונה 1/6 מעזבונה (6/36), ולכל אחד מהנכדים, ולכל אחד מהתובעים, נתונים 1/36. לכל התובעים יחדיו נתונים 1/12 מכלל העזבון וליתר היורשים נתונים 11/12 חלקים מהעזבון. לא מדובר בחלק משמעותי בעזבון, כל שכן ביחס לילדיה של המנוחה שזכאים ל 1/6 מהעזבון כל אחד. לנתון זה משמעות מיידית כפולה. ראשית, רק נימוקים כבדי משקל יצדיקו בירור תביעות בשם המנוחה, נגד שנייים מילדיה, בטענות שעולות מפי מי שזכאים לחלק קטן מהעזבון – 1/12 בלבד כאמור. בענייננו, וכפי שעוד יבואר, לא מתקיים כל נימוק מניח את הדעת שיצדיק את בירור התביעות. שנית, כל תמורה כספית שתצמח מבירור התביעות, בהנחה שתתקבלנה, תזכה את התובעים בחלק זעיר מהסכום הפסוק, בשיעור כולל של 1/12 בלבד.
בשלב זה בשלה העת לדחות טענה נוספת מפי התובעים, אשר לטענתם סכומים שיתקבלו לאחר קבלת התביעות, ממילא "יחולקו בחלקים שווים בין המשיבים". נשוב ונדגיש, שכל סכום שיזכה את המנוחה ויהפוך לחלק מהעזבון, יחולק בין היורשים בהתאם לצו הירושה, ולפי חלקו של כל יורש בעזבון, ולא בחלקים "שווים". כאמור, חלקם של התובעים רחוק מלהיות "שווה" לחלקם של ילדי המנוחה.
שנית, התובעים לא ביססו את עילת תביעתם הכספית נגד לאה, אף לא בדוחק, ואף לא לכאורה. נזכיר שלטענת התובעים, בתיק הקובלנה נמצא ע"י רו"ח, כלשהו, שלא ניתן הסבר מצד לאה למשיכת סכומים מחשבון המנוחה בשיעור כ – 10,000 ₪ בחודש. בתביעה הכספית טוענים עוד התובעים שלאה "דאגה לאשפז" את המנוחה בבית אבות בזמן שרוקנה את חשבונה בסכומי עתק "שאינם נופלים ממיליון שקל". התובעים, או רחל, מעולם לא העמידו אף לא טענה אחת בדבר מקור טענות אלה, ועל איזה בסיס נטענים הדברים. לא זו בלבד, אלא שעיון בחומר המונח בפניי בית המשפט מעלה שטענות אלה שחוקות לעייפה, עלו בעבר בפני רבים וטובים, ונדחו. יתירה אף מכך, הטענות עומדות בסתירה לחומרים שעמדו בפניי ערכאות השיפוט.
ביום 12.3.23 הגישה לאה התנגדות לבקשת התובעים לצירוף תיק הקובלנה לתיקים דנן, ואליה צרפה מעט מן החומר שהונח בפניי בית המשפט בתיק האפוטרופסות (א"פ 00000-10-17), שהתברר בפניי מותב אחר. את ההליך פתחה רחל, שבקשה להתמנות היא כאפוט' על המנוחה. כבוד השופטת מינתה אפוט' לדין לבחינת טענותיה של רחל. לא למותר להוסיף שמן החומר שמצוי בפניי עולה שהטענות כלפי לאה לא עלו מפי אחיה, ראובן ז"ל (בעלה של רחל), והליך האפוט' נפתח על ידי רחל כשנה לאחר פטירתו.
האפוט' לדין פגש במנוחה והעלה את התרשמותו בדו"ח שהוגש לבית המשפט (נס' א/1 לתגובה מיום 12.3.23). נמצא שהמנוחה מטופלת היטב וילידה מבקרים אותה מידי יום, ולעיתים יותר מכך. המנוחה ראתה בבתה לאה כתובת לכל צרכיה, והיא דואגת לה לכל מחסור וממלאת כל בקשה ורצון שלה. המנוחה הביעה התנגדות לכך שרחל תשמש אפוט' עליה. האפוט' לדין התרשם שמינויה של רחל אינו תואם את טובת המנוחה או רצונה, כל שכן על רקע האיבה שרחל רוחשת ללאה. עוד הוסיף בזו הלשון, כי "הרושם שנוצר אצלו מעצם הגשת הבקשה, כי התנהלות המבקשת מטילה צל כבד של ניהול תיק עזבונות בטרם עת". יש להעדיף לדבריו את מינויה של לאה, שממילא ממלאת תפקיד זה הלכה למעשה ומרכזת את הטיפול במנוחה.
יש לזכור שבעת ההיא לאה טרם מונתה כאפוט', שכן רחל התנגדה לכך, ופעלה לטובת המנוחה באמצעות ייפוי כוח בחשבון הבנק. האפוט' לדין קיבל לידיו דפי חשבון בנק של המנוחה עבור כל השנה שקדמה לדו"ח, ולא ציין כי הוסתר ממנו דבר. בהקשר זה ציין כדלקמן:
"דעתו של הח"מ אינה נוחה אף לאחר קבלת הסברים מאת המשיבה 5 (דהיינו, משיכת סכומי כסף במזומן אחת לחודש לערך לשם נשיאה בצרכיה של הגב' [המנוחה]). יחד עם זאת המנגנון שהומלץ ברישא לסעיף זה (תוך מתן הזדמנות למשיבה 5 להציג עמדתה המגובה באסמכתאות באשר לסל המחיה החודשי של הגב' [המנוחה]) יכול לתת מענה לספקנותו של הח"מ".
עוד עולה מהדו"ח ששהיית המנוחה בבית האבות התאפשרה באמצעות "קוד" משרד הבריאות. כך שהכנסות המנוחה, באמצעות חשבון הבנק, שימשו לתשלום לבית האבות, וילדיה נשאו ביתרת התשלום. על בסיס זה ציין האפוט' לדין: "מטעם זה, הרי שלא קיים כיום כל חשש לשימוש לרעה בכספיה של הגב' [המנוחה]".
עוד עולה שבית המשפט לא מצא מקום להוסיף ולברר את טענותיה של רחל, כך אף לאחר קבלת עמדת ב"כ היועמ"ש והאפוט' הכללי. נחה דעתם של בית המשפט וגורמי המקצוע שאין לחשוד שהשימוש בחשבונה של המנוחה נעשה שלא לטובתה ולמילוי צרכיה. בקשתה של רחל נדחתה, ולאה היא שמונתה כאפוט' כלפי המנוחה. זאת, תוך הקביעה שמקור עמדתה של רחל הוא איבה אישית כלפי לאה (ר' החלטה מיום 3.7.19, שם, נס' ב'). מפאת חשיבות הדברים, אביא את ההחלטה כלשונה:
[…]
עוד עולה מהחומר שבפניי, שרחל הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו, והן בקשה לעיכוב ביצוע (רמ"ש 00000-07-19). מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.8.19, עולה שרחל העלתה בפניו את אותן טענות בהן אוחזים התובעים כעת, על עבירות פליליות מצד לאה; על ממצא שקבע רו"ח בדבר משיכות יתר מחשבון המנוחה; ועל משיכת 10,000 ₪ מידי חודש מחשבון המנוחה. אלא שלא על מיליון ₪ דובר, כי אם על כ 63,000 ₪ בלבד. כך לשון ההחלטה:
בקשתה של רחל לעיכוב ביצוע נדחתה, ונקבע:
יתירה מכך, רחל זנחה את בקשת רשות הערעור, ללא נימוק ועל דרך הפרת החלטה על צירוף נימוקים לבר"ע. הואיל ולא פעלה בהתאם להחלטה דלעיל, ולא הגישה את נימוקי הבר"ע, נמחקה הבקשה ביום 8.9.19.
אין להוסיף ולהאריך בדבר. אין ומעולם לא היו בידי רחל סימוכין או אף אותות לשימוש לרעה מצד לאה בכספי המנוחה. למעשה לאה וילדי המנוחה הוציאו כספים מכיסם כדי לשכן את המנוחה בבית אבות שיתאים לצרכיה. הליך הקובלנה לא הניב סימוכין לשימוש לרעה בכספי המנוחה, כל שכן בסכומים המגיעים לכדי מיליון ₪, אלא העמיד בסימן שאלה, כביכול, סכום פעוט בהרבה. טענות אלה לא הניבו הרשעה של לאה בקובלנה או הקובלנות, או כל סנקציה אחרת פרי ההליכים שרחל פתחה בעניינה. המותב בתיק האפוט' השתכנעה עוד שאותן משיכות עליהן האפוט' לדין נתן דעתו, לא שיקפו ניצול לרעה של החשבון אלא נועדו לטובת המנוחה בלבד. התובעים שמשמשים חזית לרחל, שבים ועולים לשערי בית המשפט לאחר פטירת המנוחה, עם אותן הטענות ממש, שאינן עומדות ברף הדרוש על מנת להתיר את בירור התובענות בשם המנוחה כביכול, ובניגוד לרצון היורשים.
למסקנה דומה הגעתי גם בהקשר לתביעה האחרת לעניין חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש. אין חולק שהנתבע מתגורר בבית המנוחה מזה מספר שנים, ועוד בטרם הלכה המנוחה לעולמה. לא שוכנעתי שהתובעים, או רחל, מצויים בעמדה המוסרית לכפור בשם המנוחה, במגורי בנה בביתה. התובעים הם נכדיה הצעירים של המנוחה, ומאחוריהם עומדת רחל. איני סבורה שיש מקום להעמיד את סירובם של אלה מול הסכמתם של ילדי המנוחה למגוריו של אחיהם הנתבע בבית אמו המנוחה.
ודוק: נזכיר שענייננו אינו בבירור זכותם לכאורה של התובעים כשותפים לכאורה בנכס, לדרוש דמי שימוש מהנתבע עבור מגוריו בדירה, כי אם בזכותם של התובעים כיורשים לדרוש דמי שימוש מבנה של המנוחה, בשם המנוחה, מבלי שאחיו ואחותו, ילידה של המנוחה, יעמדו על דרישה זו, ושעה שהאחרונים מסכימים למגוריו שם. לא מצאתי שיש בכוחם המוסרי והמשפטי של התובעים לכפות על ילדי המנוחה הר כגיגית את סירובם למגורי האח בבית המנוחה ללא תשלום.
יוסף לעניין זה, שאין הכרח שמגורי האח יסכלו את פירוק השיתוף בדירה, שיכול ויעשה במספר דרכים. כך או כך, הדבר אף לא נטען ויתברר בעת הראויה.
שלישית, קשה לראות כיצד האשמת בית המשפט מהווה נימוק לרשות המבוקשת להגשת התביעות. ואף על פי כן, גם במסגרת זו בחרו התובעים לבוא בטרוניה לבית המשפט, על שהחלטותיו כצנינים בעיני התובעים. הגדילו התובעים לעשות וטענו, כעניין של מה בכך, כי הם "מבינים את רצון בית המשפט לעזור למשיבה 1". באותה נשימה הואשם בית המשפט בעצימת עיניים נוכח מעשיה של לאה כביכול.
לא ניתן להגזים בחומרת הדברים, ולא ברור מניין עזות המצח להאשים את בית המשפט כלאחר יד במשוא פנים והטיית משפט. בכל הכבוד, כל אחת מהחלטותיו של בית המשפט נתונה לבחינת ערכאת הערעור, ודלתה של האחרונה פתוחה בפניי התובעים או רחל ככל שמוצאים שהחלטה אינה לרוחם. יצוין עוד שטענות אלה וכגון אלה עלו גם בבקשתה של רחל לפסילת המותב – בקשה אותה דחיתי ביום 7.2.23, ועליה לא הוגש ערעור. בהחלטה מיום 7.2.23 קבעתי בין יתר הדברים, כך:
"[…] יש להשתומם על הדרך בה אמירות והאשמות חמורות ביותר כלפי בית המשפט עלו על הכתב כלאחר יד, תוך זלזול בוטה בבית המשפט ומבלי לגבות את ההאשמות החמורות בסימוכין או נימוקים של ממש – האשמות בדבר כפייה וסחיטה של רחל על ידי בית המשפט ושיתוף פעולה עם גזילת המנוחה […] אלמלא חשיבותו של הסעד המבוקש, הייתי דוחה את הבקשה על הסף נוכח אופן התבטאות זה".
על אף אמירות ברורות אלה, לא שינו התובעים או רחל את דרכם ומוצאים לנכון לשוב ולטפול על בית המשפט האשמות חמורות מחמורות, ללא כל רסן. הפעם, על רקע הישנות הדברים, יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו להטיל סנקציה מתאימה שתהלום את החומרה אותה יש לייחס להתנהלות זו.
לסיכום
לאחר סקירה ארוכה ומדוקדקת של טענות התובעים, יש לאמץ את המסקנה, שבהעדר הסכמת יתר יורשי המנוחה לבירור התובענות, אין מקום להתיר את הגשתן ובירורן. התובעים לא העמידו טענות לגופו של עניין לעניין מתן הרשות, אלא הסתפקו בתקיפת אי-רצון המנוחים להסכים להגשת התביעות וייחסו להם מניעים זרים – ללא קצה ראיה ומבלי שהטענות התיישבו עם השכל הישר. בית המשפט מצא עוד שאין לתת בידיהם של התובעים את הכוח המשפטי או המוסרי לנהל את התביעות, בשם המנוחה כביכול ונגד ילדיה של המנוחה. כך, גם בזיקה לחלקם הקטן באופן משמעותי של התובעים בעזבון, כל שכן ביחס לחלקם של ילדי המנוחה. עוד נמצא שאין לכפות על ילדי המנוחה לדרוש את חיובו של הנתבע לשאת בדמי שימוש עבור מגוריו בדירת המנוחה, שעה שעושה כן בהסכמת אחיו, ועוד בהסכמת המנוחה מעת שהיתה בחיים.
בית המשפט התרשם עוד, כשם שהתרשם בעבר, שהמניעים שבלב התביעות אינם עשיית צדק עם המנוחה, או דאגה לזכויות המנוחה, או שמא לזכויות היורשים. בית המשפט שוכנע שהמניע שבלב צמד התובענות הוא אותו מניע שמביא את רחל שנים ארוכות, לכל הפחות מאז פטירת בעלה המנוח ראובן ז"ל, לפגוע בלאה ובאחיה בכל הכלים שעומדים לרשותה.
בהחלטה מיום 20.1.23 קבעתי בהקשר זה כדלקמן:
"[…] להתרשמות ביהמ"ש מהדוברים בדיון ומכל הסימוכין שהונחו על שולחנו, הסכסוך האישי עם לאה הוא העומד בבסיס פתיחת ההליך דנן ע"י רחל – עניין המעלה את שאלת תום הלב מצידה של רחל, העושה לכאורה שימוש בהליך זה לצורך השגת סעדים שכלל אינם רלוונטיים להליך. רוצה לומר, ככל ומבקשת רחל לפעול למען קיום צוואתו של ראובן ולמקסום חלקו של בנו שחר (הבגיר) בעיזבון המנוחה, אזי עמדה זו עומדת בסתירה ממשית להתנגדותה להצעת המשיבים לחלק את העיזבון באופן שממקסם את חלקו של שחר (חלוקה ב- 5 במקום ב- 6) ולפעול לחלוקתו, ללא כל צורך במינוי מנהל עזבון, על השלכותיו הכלכליות. הנקוב לעיל שופך אור על מניעיה של רחל בבקשת הסעד, ועל השיקולים הזרים הכרוכים בבקשתה […]".
עוד נמצא שהתנהלותה של רחל נגועה "בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים", ועוד:
"במעמד הדיון התברר כי אין רחל מסתפקת במיצוי הסעד הנדרש לאותו אחר (מקסום חלקו בעיזבון), אלא עומדת על קבלת סעד הצהרתי כנגד לאה, על רקע היריבות האישית בין השתיים; הסעד עליו עומדת רחל, הנובע מיריבות אישית בינה לבין לאה, אינו רלוונטי להליך דנן ולא הוכח כי הוא חלק מהאינטרס של מי מבעלי הזכות להיחשב כ'מבקשים', למעט אינטרס אישי של רחל, שכאמור אינה בעלת מעמד עצמאי בהליך;
בכל הכבוד, ביהמ"ש אינו יכול לתת יד להתנהלות מסוג זה, שהנה קנטרנית, תוך שימוש בהליך דנן לצורך השגת סעד שכלל אינו קשור להליך ותוך השתת עלויות כבדות על כתפי כל הצדדים. יש במעשים אלה אף משום שימוש לרעה בהליכי משפט" (ס' 28).
בית המשפט מוצא אפוא בהגשת צמד התובענות המשך ישיר להתנהלות זו, ומבלי לגרוע מכלל הנימוקים שבפסק דיני זה, הרי שאף מטעם זה יש מקום למחיקת התביעות על הסף.
עניין צירוף חומרים מתיק/י הקובלנה – בטרם חתימה אתייחס בקצרה לרצונה של רחל, או שמא התובעים, לצרף חומרים מתיק/י הקובלנה שפתחה רחל נגד לאה כמתואר לעיל. אמנם ההכרעה בסוגיה התייתרה נוכח מחיקת התובענות, ואף נזנחה על ידי התובעים מחודש אפריל 2023, אך למען הסדר הטוב ושלמות ההכרעה יבוארו בתמצית יתירה הנסיבות כדלקמן: ביום 26.1.23 הודיעו התובעים על רצונם לצרף חומר מתיק הקובלנה. ביום 8.2.23 דחיתי בהחלטה מפורטת, בין היתר גם בקשה זו, שעלתה על דרך הודעה כאמור. כמו כן, ההליך טרם בשל אז לשלב גילוי מסמכים או הגשת תצהירים. בעקבות החלטתי מיום 8.2.23, הוגשה ביום 13.2.23 בקשה לצירוף תיק הקובלנה, על בסיס הטענה לפיה בית משפט השלום הדן בקובלנה התיר לרחל לעשות כן. בהחלטה מיום 27.2.23 דחיתי את הבקשה, בין היתר בנימוק שבית משפט השלום לא התיר את צירוף "התיק". למחרת, ביום 28.2.23 התובעים שוב "הודיעו" שפנו בבקשה מתאימה לבית משפט השלום. כחודשיים לאחר מכן, ביום 23.4.23, הגישו התובעים "בקשה למתן החלטה" בבקשתם לצירוף הפרוטוקולים (על אף, ובשים לב להחלטת בית משפט השלום, שעתרו לצירוף "התיק" כולו כאמור). התובעים הסתמכו על החלטת בית המשפט השלום כביכול, בדיון שהתקיים מולו באותו היום (23.4.23).
אלא שעיון בהחלטת בית המשפט השלום (שצורפה ל"בקשה למתן החלטה"), מעלה שדחה את טענות רחל בפניו, והוסיף וקבע שהחלטתו בעבר התייחסה לפרוטוקולים בלבד וכפופה להחלטת בית משפט זה. אם כן, ההכרעה בסוגיה התייתרה, והמבוקש נזנח על ידי התובעים. יחד עם זאת אוסיף שאין ולא היה מקום לקבלת המבוקש. אין מחלוקת שהדיון בתיק או תיקי הקובלנות לא הוביל לנקיטת סנקציה כלשהי כלפי לאה. בהמשך לכך, בית משפט השלום דחה את בקשותיה של רחל לבטל את איסור הפרסום. כמו כן, כל הנטען כלפי לאה בהליכים שבפניי בית משפט זה נסתר בסימוכין עליהם עמדנו לעיל, ולא הוצג בדל ראיה לכאורה למעשה או מחדל פסול מצד לאה. החומרים מתיקי הקובלנה נותרו חסויים, בהסכמת הצדדים שם. חזקה על בית המשפט הדן בקובלנה כי הורה על איסור הפרסום מנימוקים שבדין וכשלנגד עיניו ניצבת תכלית ראויה לדבר. מהחלטותיו המונחות בפניי עולה שלא השתכנע מטענותיה של רחל, שעלו בפניו יותר פעם אחת, לחזור בו מאיסור הפרסום. בערבו של יום ועל רקע כל המנוי לעיל בפסק דיני זה, מצטרפת אני לעמדה זו.
סוף דבר
על בסיס כל הנקוב לעיל, אני קובעת כדלקמן:
התביעה בתיק 8888-12-22 נמחקת.
התביעה בתיק 53433-03-23 נמחקת.
בשים לב שלא הוגש כתב הגנה מצד הנתבעים בתיק 53433-03-23, וכן כי לאה שימשה פה לנתבע וליתר האחים, אני מחייבת את התובעים (כולל גב' אלמונית), ביחד ולחוד, לשלם ללאה הוצאות משפט ושכ"ט בשיעור 5,000 ₪.
בנוסף, אני מחייבת את התובעים ביחד ולחוד בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 ₪.
התובע מס' 1 יישא בהוצאות האמורות לטובת לאה ולטובת אוצר המדינה, ביחד ולחוד כאמור, באמצעות אמו, גב' רחל […].
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים הנקובים בכותרת.
פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה.
ניתן היום, י"ג אלול תשפ"ג, 30 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
