בפנייכבוד השופטת לירון זרבל – קדשאי
בעניין המנוח:המנוח
המבקשת :עו”ד פלונית
ובעניין הצדדים:
המבקש :הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל
ע”י ב”כ עו”ד יובל אדלר ואח’
נ ג ד
המתנגד :הבן
ע”י ב”כ עו”ד בועז קראוס ואח’
החלטה
החלטה בבקשה לעיון בתיק בית המשפט (שנסגר לאחר מתן פסק דין) ע”י צד שלא היה חלק מההליך דנן. נטען לדמיון בין ההליך דנן לבין הליך המתנהל בין צדדים אחרים ולכך שיש בחומר הקיים בתיק דנן כדי לסייע בניהול ההליך האחר.
ביום 12.11.20 ניתן פסק דינה של המותב הקודם בתיק דנן, טרם פרישתה לגמלאות. נסיבות פסק הדין מורכבות ביותר והובילו את בית המשפט לבטל את צוואותיו של המנוח, שאובחן כסכיזופרני-פרנואידי והדיר את בנו יחידו מעזבונו (להלן – “פסק הדין”).
המבקשת היא עורכת דין, המייצגת מתנגדים לצוואה בהליך שמתברר בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. לדבריה ההליך שם “זהה” להליך דנן, ועניינו במנוחה חולת סכיזופרניה שהדירה את בני משפחתה מעזבונה, ולפי הטענה עשתה כן תחת השפעת מחשבות שווא. המבקשת מוסיפה כי המומחה שמונה בתיק האמור קבע כי המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה, אך התעלם לטענתה ממחשבות השווא שליוו את המנוחה כלפי בני משפחתה. מכאן עולה לטענת המבקשת הצורך להסתייע בתיק דנן, בחוות הדעת ובחקירות הנגדיות שנערכו בהליך, שכן בערבו של יום נקבע בעניינו כי המנוח ערך צוואתו תחת מחשבות שווא כאמור.
את סמכותו של בית משפט זה להיעתר לבקשה תולה המבקשת בתקנה 4(א) “לתקנות העיון” כלשונה. הכוונה היא לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), תשס”ג-2003, ולשון תקנה 4(א):
“כל אדם רשאי לבקש מבית משפט לעיין בתיק בית משפט (להלן – בקשת עיון), ובלבד שהעיון בו אינו אסור על פי דין”.
המבקשת מוסיפה כי הוראה זו היא “נגזרת של עקרון פומביות הדיון” ומפנה לפסיקה התומכת בדבר.
דיון והכרעה
לאחר שהפכתי בדבר מצאתי כי דין הבקשה להידחות. אף הסימוכין המשפטיים עליהם המבקשת משליכה יהבה אינם מעלים או מורידים והדין בענייננו נגזר מדברי חקיקה המצויים בזירה משפטית אחרת.
לא ניתן להפריז בחשיבות עקרון פומביות הדיון, המעוגן בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984 (להלן – “חוק בתי המשפט”). אך כבר במסגרת חוק בתי המשפט המחוקק החריג את ההליכים המתבררים בבית משפט זה, לרבות ההליך דנן, מעקרון פומביות הדיון, כנקוב בסעיף 68(ה)(1):
“עניני משפחה, כמשמעותם בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ”ה-1995, למעט תובענות לפי חוק הירושה, התשכ”ה-1965, שעילתן אינה סכסוך בתוך המשפחה ותובענות לפי חוק השמות, התשט”ו-1956, ולפי חוק קביעת גיל, התשכ”ד-1963 – יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בענין, כולו או מקצתו, בפומבי”
בענייננו לא אתקשה לקבוע כי עילת התביעה שבבסיס פסק הדין היא סכסוך בתוך המשפחה, ולא נטען אחרת. למעלה מן הצורך יצוין, מבלי לקבוע מסמרות, כי סבורני שעקרון פומביות הדיון נסוג בנסיבות העניין גם מתוקף סעיף 68(ב)(4), “לשם הגנה על עניינו של […] אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס”ו-2005”, בשים לב למחלתו של המנוח בעניינו.
המבקשת מפנה להוראות המצויות בתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), תשס”ג-2003. אין באלה לסייע בידי המבקשת. מבלי להמעיט בחשיבות זכות העיון, תקנה 2(ב) מעגנת את העיקרון לפיו “כל אדם רשאי לעיין בהחלטות שאינן אסורות לפרסום על פי דין”. כאמור, החלטותיו של בית משפט זה אסורות בפרסום כברירת מחדל. כך אף מכוח תקנה 4(א) אליה מפנה המבקשת:
“כל אדם רשאי לבקש מבית משפט לעיין בתיק בית משפט (להלן – בקשת עיון), ובלבד שהעיון בו אינו אסור על פי דין”.
עולה אפוא שתקנות אלה אינן גוברות על איסור פרסום הקבוע בחקיקה, כל שכן חקיקה ראשית. לא בכדי סעיף שמירת הדינים בתקנות, בתקנה 7(א), אינו מחיל את התקנות על בית משפט זה: “תקנות אלה יחולו, בשינויים המחויבים, גם על בתי הדין לעבודה”.
ניתן לסכם ולקבוע כי ברירת המחדל החלה על התיקים בענייננו היא איסור פרסום ואיסור עיון, ואין במקורות החוק והתקנות אליהן הפנתה המבקשת כדי להסיג את העקרונות הללו ולהתיר את העיון. הגנה נוספת חלה בענייננו שעה שהמנוח סבל מליקוי נפשי וזוכה להגנת המחוקק. טעמים אלה מובילים לדחיית הבקשה. אוסיף כי פרטי התיק מצויים בליבת זכותם של הנוגעים בדבר לפרטיות וסודיות. מערכת היחסים של המנוח עם בני משפחתו, בנו ורעייתו פרושים לאורכו ורוחבו של התיק, כמו גם פרטי בנו של המנוח, פרטיו הרפואיים ופרטי בני משפחתו. מבלי להמעיט מהתחייבות המבקשת לשמור על סודיות, יחטא בית המשפט לתפקידו ולכוונת המחוקק אם יפקיד את שמירת הסודיות ואת פרטיהם האינטימיים ביותר של הנוגעים בדבר בידי צדדים זרים להליך לרבות מייצגם.
לשם שלמות התמונה אוסיף שקיים ספק שמא יכולה המבקשת להסתייע בפרטי המקרה הקונקרטי בענייננו. עיון בפסק הדין מלמד כי המומחה מטעם בית המשפט סבר כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה. היתה זו עדותו הקונקרטית של הרופא המטפל שהביאה את המומחה לבחון את חוות דעתו הראשונית ולערוך חוות דעת משלימה, ולפיה המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה (ר’ ס’ 86, 108-107 לפסק הדין).
מכל הטעמים האמורים, אני דוחה את הבקשה.
ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמצא את ההחלטה למבקשת.
ניתנה היום, י”ח שבט תשפ”ד, 28 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
