בפני
המבקש
נגד
המשיבה
.1
.2
.3
רקע עובדתי רלוונטי והליך קודם
.4
כבוד השופטת ורד ריקנטי-רוסהר
.5
בית משפט לענייני משפחה בטבריה
XXX
שראל
XXX
החלטה
עניינה של החלטה זו הכרעה בבקשה לסילוק על הסף של התביעה שבכותרת כנגד המבקש.
מדובר בתביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקש וכנגד נתבעים נוספים (להלן: “הבקשה”).
המשיבה הינה אלמנת המנוח XXXX זייל (להלן: “המנוח ר'”) אשר נשא בחייו ת.ז. XXX
ונפטר ביום XXXX והינה גם היורשת היחידה שלו על פי צו ירושה מיום XXXX אשר ניתן
על ידי בית הדין הדתי XXXX, לאחר הסתלקות כל ילדיו.
המבקש (הנתבע א.3. על פי כתב התביעה) הינו גיסה של המשיבה, אחיו של המנוח ר’.
המנוח ר’ והמבקש הינם בניו של XXX זייל (להלן: “המנוח ד’יי), שנשא בחייו ת.ז. XXX
ומלבדם היו למנוח ד’ 3 בנים זכרים נוספים: האחד, XXX זייל (יורשיו צורפו כצד להליך
כנתבעים 1. א עד ז לכתב התביעה); השני, “XXXX” (נתבע א.2 לכתב התביעה); השלישי,
XXXX נתבע א.. לכתב התביעה).
המנוח די הינו הבעלים הרשום של 1/3 מהזכויות במקרקעין הידועים כחלקה XX בגוש XXX
בכפר XXX (להלן: “החלקה”), כאשר לחלקה 2 בעלים רשומים נוספים אשר עייש כייא מהם
רשומות 1/3 מהזכויות : XXXX זייל ו- XXXX זייל (להלן: “המנוחים ח’ ו- לייי), אשר
יורשיהם צורפו כצד להליך זה (ר’ נתבעים ב’ ו- ג’ לכתב התביעה).
1 מתוך 11
2
23
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
.6
.7
שראל
בית משפט לענייני משפחה בטבריה
אין מחלוקת בין המבקש לבין המשיבה שהמנוח ד’ הקים על החלקה בית (להלן: “הבית”) בו
התגורר עד למועד פטירתו בחודש XX/XX. כן לא היתה מחלוקת על כך שהמנוח ד’ השאיר
אחריו צוואה מיום XXXX שקוימה בתאריך XXXXX (להלן: “הצוואה”) על ידי בית הדין
הדתי XXX. בצוואתו נתן המנוח די הוראות שונות ביחס לחלק מעיזבונו ובין היתר קבע
שהבית שנבנה על החלקה יוקנה לחמשת בניו הזכרים, ביניהם המנוח ר’ והמבקש, וזאת
לאחר אריכות ימי אשתו ומתן זכות מגורים לבנותיו הרווקות. להשלמת התמונה יצוין שניתן
גם צו ירושה מיום XXXX אחר יתרת עזבונו של המנוח ד’, אותו חלק בעיזבון שאינו נזכר
בצוואתו, כאשר יורשיו על פי דין לאחר הסתלקות אלמנתו ובנותיו, הינם 5 בניו הזכרים
הנייל.
ביום 19.11.14 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקש לסילוק יד וכן לסעד כספי בגין דמי
שכירות בקשר עם החזקתו של המבקש בחלק מהחלקה הנייל, הליך בו ניתן על ידי פסק דין
ביום 6.3.19 הדוחה את התביעה על כל חלקיה (ר’ תמייש XXXX) (להלן: “ההליך הקודם”;
להלן: “פסק הדין’). לעניין הבניה בחלקה קבעתי כבר בפסק הדין כי:
“6. אין חולק שהתובעת והמנוח ר’ התגוררו בבית הבנוי על החלקה עוד בזמן
חיי המנוח ד’ ושהתובעת מתגוררת בו עד היום. אין גם חולק שמלבד הבית, על
החלקה קיימת תוספת בניה בהיקף של כ- 300 מ”ר אשר לדברי שני הצדדים
נבנתה בשלבים (להלן: “תוספת הבנייה”) (ר’ הצהרות ב”כ הצדדים
בפרוטוקול מיום 8.2.15 עמ’ 2 שורה 5 – 7; ובעמ’ 3 שורות 9 -10). הצדדים גם
אינם חולקים על כך שבמועד הגשת התביעה שלפני תוספת הבנייה שימשה
להפעלת מספר עסקים: חנות “סי” חנות XXX וחנות XXX, כאשר חנות ס’
מוחזקת ומופעלת על ידי הנתבע ואילו יתר העסקים מוחזקים ומופעלים על ידי
התובעת, בין ישירות ובין באמצעות מי מבין בני משפחתה. ”
בהליך הנוכחי עותרת המשיבה לקבוע שכל זכויות המנוח ד’ בחלקה שייכות לה, לרבות
מחצית הזכויות הרשומות עייש המנוחה לי, וכך נוסח הסעד המבוקש על ידי המשיבה:
“…ליתן פסק דין הצהרתי ולפיו המבקשת הינה הבעלים החוקי והבלעדי
וזכאית להירשם בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של 408 מ”ר מהמקרקעין
הידועים כחלקה XX בגוש XXX ששטחה הכולל הינו 816 מיר המצויה בכפר
XXX (להלן: “החלקה”) הן מתוך החלק הרשום על שם המנוח ד’ שבחייו
נשא ת.ז. XXX והן מתוך מחצית החלק הרשום בחלקה על שם המנוחה ל’ ז”ל
שנשאה בחייה ת.ז. מס’ XXX וכן זכאית להירשם בכל מוסד ממשלתי כבעלים
2 מתוך 11
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
.38
.39
שראל
בית משפט לענייני משפחה בטבריה
בשים לב לכך שיתר הנתבעים לא התגוננו מפני התביעה, המשיבה תודיע עמדתה לעניין המשך
בירור ההליך תוך 30 יום.
המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים ולהמשך מעקב בהתאם.
ניתנה היום, י”ח כסלו תשפייב, 22 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.
ורד ריקנטי-רוסהר, שופטת
ניתן היתר לפרסום החלטה זו לאחר השמטת שמות ופרטים מזהים.
11 מתוך 11
1
2
3
4
5
6
7
10
11
.9
.10
.11
.12
נימוקי הבקשה לסילוק על הסף
.13
שראל
בית משפט לענייני משפחה בטבריה
של כל הבניין המוקם בשטחה (המערבי) על מחצית החלקה הנ”ל הכולל שלוש
קומות.”
יצוין שלתיק בית המשפט הוגש כתב הגנה מטעם המבקש בלבד, וזאת על אף שחלף המועד
להגשת כתבי ההגנה מטעם יתר הנתבעים, בשים לב לאישורי המסירה שהוגשו לתיק מטעם
המשיבה.
המבקש עתר לסילוק התביעה כנגדו על הסף מנימוקים שונים ובהם מעשה בית דין
והתיישנות, המשיבה הגישה תגובה לבקשה לסילוק על הסף ואף התקיים דיון בבקשה
במעמד הצדדים. לאחר ששמעתי את עמדות הצדדים, ניתנה להם שהות, להודיע האם הם
מעוניינים לפנות להליך של גישור בכדי לייתר ההליך ולגבש הסכמות מחוץ לכותלי בית
המשפט, אולם המבקש הודיע שהוא אינו מסכים להליך גישור, ומכאן שנדרשתי לבקשה.
על פי האמור בבקשה, לטענת המבקש יש להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת מעשה
בית דין מהפן של השתק עילה ומהפן של השתק פלוגתא, זאת לשיטתו בשים לב להליך
הקודם שהתנהל בין הצדדים ופסק הדין שניתן בו. לחילופין טען המבקש שיש להורות על
סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה.
על פי גרסת המבקש, עילת התביעה בהליך הקודם הינה סילוק יד וסעד כספי וההליך הנוכחי
מתבסס למעשה על אותן טענות עובדתיות ומשפטיות. לדבריו, שני ההליכים נוגעים לאותו
עניין, קרי – חלוקת עיזבון של המנוח ד’ וזכויות הבעלות בחלק מהמקרקעין הנ”ל בהתאם
לצוואתו, כאשר עיקר המחלוקת נוגעת, לדבריו, לחנות הס’ המוחזקת על ידו מזה שנים רבות.
לדברי המבקש, הזכות או האינטרס המוגן בשני ההליכים זהים לחלוטין וכך גם כתבי
הטענות מבחינה צורנית, מה שמלמד שהמשיבה מנסה למחזר טענות במסגרת ההליך הנוכחי,
לאחר שההליך הקודם בו נקטה נדחה על ידי בית המשפט.
בהקשר להשתק פלוגתא טען המבקש שהפלוגתא העולה מכתב התביעה בהליך זה זהה
לחלוטין לפלוגתא בהליך הקודם, כאשר אין ספק שהתקיים דיון ביחס לאותה פלוגתא בהליך
הקודם כך שלצדדים היה את יומם בבית המשפט. לטענת המבקש, בית המשפט הכריע
מפורשות בשאלת זכויות הצדדים בחלוקת העיזבון ובזכויות הצדדים בחנות הס’, כאשר
לדבריו העובדה שהמשיבה לא ביקשה בהליך הקודם שהוגש על ידה סעד של בעלות, אינה
מעלה או מורידה לענייננו. כך גם לדבריו לגבי האמור בסעיף 20 לפסק הדין, אליו אתייחס
3 מתוך 11
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
.14
.15
.16
.17
.18
שראל
דיון והכרעה
בית משפט לענייני משפחה בטבריה
בהמשך, אשר לטענתו לא מקנה למבקשת זכויות יש מאין בחנות הס’, טענה שכבר הוכרעה
בפסק הדין.
טענתו החלופית של המבקש עניינה התיישנות התביעה, זאת בשים לב לגרסתו שלפיה מרוץ
ההתיישנות החל במועד פטירת המנוח ד’ בחודש XXX. בנוסף טען המבקש שהוא מחזיק
בחנות הס’ מאז שנת 1990 וגם בהתאם לכך, אם יחול מרוץ ההתיישנות מהמועד שבו החזיק
המבקש בחנות, המסקנה היא שחלפה תקופת ההתיישנות ויש להורות על סילוק התביעה על
הסף.
לטענת המשיבה, טענות המבקש מצריכות בירור עובדתי ולכן יש לדחות את הבקשה לסילוק
התביעה על הסף. המשיבה הפנתה לפסיקה הידועה שלפיה סילוק על הסף הינו צעד קיצוני
שיעשה רק אם התקיימו הקריטריונים לכך, זאת לצד הזכות לפניה לערכאות ובירור ההליך.
לשיטתה, המבקש לא טוען וממילא גם לא הוכיח שאם יתקבלו טענותיה היא לא תזכה בסעד
המבוקש. בנוסף היא טענה שטענות המבקש הן עובדתיות שכלל לא נתמכו בתצהיר ערוך
כדין, כך שהן מחייבות חקירה ודרישה.
ביחס להליך הקודם טענה המשיבה, שהסעד הנדרש בה – סילוק ידו של המבקש מחנות הס’
וחיובו בתשלום דמי שימוש, שונה מהסעד הנתבע בהליך הנוכחי. לצורך כך הפנתה המשיבה
לסעיף 20 לפסק הדין שניתן בהליך הקודם אשר לדבריה מתיר את הגשת התביעה הנוכחית
שעניינה זכויות הבעלות במקרקעין. המשיבה הוסיפה וטענה שלא מתקיים בענייננו השתק
פלוגתא, שכן בית המשפט בפסק הדין הקודם לא קבע כל ממצא עובדתי שיכול ליצור השתק.
לפי תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018, בית המשפט רשאי, בכל עת, לדחות
תובענה בשל קיומו של מעשה בית דין וכך גם היה לפי הדין הקודם (ר’ תקנה 101 (א)(1)
לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד 1984). מטרת הכלל בדבר מעשה בית דין היא למנוע
הטרדה חוזרת של בעל דין בגין אותה עילה וכן למנוע מבית המשפט את הצורך לברר ולהכריע
שוב בעילה או בפלוגתא שהוכרעו לגוף העניין.
הכלל בדבר השתק עילה קובע כי מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט
מוסמך, אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על
עילה זהה (עייא 246/66 קלוז’נר נ’ שמעוני).
4 מתוך 11
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
.19
.20
.21
.22
שראל
בית משפט לענייני משפחה בטבריה
התנאי הוא שלבעל דין, שנגדו נטענת טענת מעשה בית דין, ניתנה הזדמנות הוגנת ומלאה
להעלות את טענותיו בהליך קודם, כאשר בעלי הדין בשני ההליכים זהים (ראה- עוייד משה
קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה, מהדורה 15, כרך אי
ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס”ז, בעמ’ 662, 669). ויודגש, המבחן הוא יזהות
העילהיי להבדיל ממבחן “זהות הסעדיי (ראה עייא 54/87 אמגר חברה לשיווק והשקעות בע”מ
נ’ ק.י.מ.א. להשקעות ובניין בע”מ, פייד מג(2) 347).
בע”א 823/08 אריה חזן נ’ רשות המסים, פקיד שומה נתניה, נקבע כי המבחן לקביעה האם
קיימת זהות עילות בין שתי תובענות הוא מבחן רחב החורג מן הבחינה הפרטנית של שני
כתבי התביעה זה מול זה והוא בודק האם מבחינת מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות
באותו עניין עצמו. בפסיקה אחרת נקבע שאין לדקדק במרכיבים משניים ויש לראות את
העיקר, את התשתית הבסיסית של העילה (ראה ע”א 8/83 דן גורדון נ’ כפר מונאש – מושב
עובדים, פייד לח(4) 797; עייא 1650/00 מרדכי זיסר נ’ משרד הבינוי והשיכון, פייד נז(5) 166,
181 (2003); עייא 246/66 קולז’נר נ’ שמעוני).
מהפן הנוסף של מעשה בית דין, טען המבקש להשתק פלוגתא. בע”א 735/07 צמרות חברה
לבניין נ’ בנק מזרחי-טפחות נקבע כי “השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין
המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר,
בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז
בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה
מעילתה של התביעה הראשונה”.
קבלת טענה זו מונעת למעשה מבעל דין להביא ראיות בפלוגתא מסוימת שמתקיימת חזקה
חלוטה שהיא הוכחה כדבעי בהליך אחר. תנאי להתקיימות השתק פלוגתא הוא שההכרעה
הייתה מבוססת על ייממצא חיובייי, להבדיל מממצא של ייחוסר הוכחה”י וכי לצד שנגדו
מועלית טענת השתק פלוגתא היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא (ע”א 246/66
קלוז’נר נ’ שמעוני, פ”ד כב(2) 561 (1968)).
;
בע”א 4087/04 מוטי גורה נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ, ציין בית המשפט את התנאים של
ייהשתק פלוגתאי כפי שסכמה דייר זלצמן בספרה “מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991):
הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים
א.
והעובדתיים
5 מתוך 11
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
.23
.24
.25
.26
ב.
ג.
ד.
שראל
בית משפט לענייני משפחה בטבריה
בין הצדדים התקיימה התדיינות בכל הנוגע לפלוגתא זו;
ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי
ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין הראשון.
;
עוד אפנה להלכה הקובעת שסילוק תובענה על הסף הוא אקט קיצוני שהשימוש בו יהא
מצומצם ביותר ויבוצע רק כאשר נעלה מעל לכל ספק כי לתובע אין כל סיכוי להצליח
בתביעתו. כאשר קיים סיכוי כלשהו, ולו קלוש, אין לנקוט בצעד זה (ר’ ע”א 7218/10 שיליאן
נ’ בנק מזרחי טפחות (פורסם בנבו)).
ומן הכלל אל הפרט. בחינת שני כתבי התביעה מעלה שאין זהות בין בעלי הדין בכל אחד
מההליכים. בעוד ההליך הקודם הוגש כנגד המבקש בלבד, בהליך הנוכחי התביעה הוגשה
כנגד המבקש ונתבעים נוספים, ובהם אחיו של המבקש אשר הינם יורשיו הנוספים של המנוח
די וכן כנגד כל יתר בעלי הזכויות בחלקה ו/או יורשיהם.
השוני בין זהות בעלי הדין נעוץ קשר ישיר לעובדה שגם עילות התביעה שונות, למרות שיש
חפיפה מהותית בין עובדות שתי התביעות. בהליך הקודם עתרה המשיבה לסעד של סילוק יד
וחיוב המבקש בדמי שימוש ביחס לאותו חלק מהחלקה שבו מחזיק המבקש (הס’). לעומת
זאת במסגרת התביעה הנוכחית עתרה המשיבה לסעד הצהרתי לפיו היא בעלת הזכויות
הבלעדית של 408 מייר מהחלקה, הכוללים גם את הבית בו היא מתגוררת, לרבות הס’ שבו
מחזיק המבקש, אך לא רק – שכן המשיבה עותרת גם לקבוע שהיא הבעלים של מחצית
מזכויותיה של המנוחה לי בחלקה. אלא שהשוני בעילות התביעה, אינו מגן על המשיבה מפני
קבלת טענת השתק פלוגתא ביחסים שבינה לבין המבקש בכל הנוגע לזכויות הצדדים בחלקה,
ואסביר.
המכנה המשותף של שתי התביעות הוא שבשתיהן נתבע סעד שהוא תולדה של טענות המשיבה
לזכויות בעלות בחלק מהחלקה. בהליך הקודם ביקשה המשיבה להורות על סילוק ידו של
המבקש מהחזקתו בחלק מהחלקה (הס’), על יסוד הטענה שמלוא זכויות הבעלות של המנוח
די בחלקה הועברו למנוח ר’ – וממנו אליה, כיורשת שבאה בנעליו. את עילת תביעתה ביססה
המשיבה על הטענה שמלוא חלקו של המנוח די הוקנה למנוח ר’ מכוח הסכם חלוקת עיזבון
בין יורשיו. כן בקשה המשיבה לתמוך טענותיה בתצהיר ויתור אשר נחתם על ידי ילדיו של
המנוח ד’, למעט המבקש, ובו ויתור לטובת המנוח ר’. וכך נטען בכתב התביעה בהליך הקודם:
“5. בהתאם לצוואת המנוח ד’ זייל הבית הבנוי על החלקה הנ”ל היה צריך
לעבור לחמש ילדיו הזכרים.
6 מתוך 11
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
.27
.28
.29
.30
שראל
בית משפט לענייני משפחה בטבריה
בפועל בעלה המנוח של התובעת קיבל את הבית שבחלקה הנ”ל, ויודגש שאחיו
של ר’ ז’יל ויתרו על חלקם בחלקה לטובתו”.
השוואה של כתב הטענות בהליך הקודם לכתב התביעה הנוכחי, מעלה שהמשיבה מבקשת
לקבוע עתה שהיא הבעלים של מלוא חלקו של המנוח ד’ בחלקה, בדיוק על יסוד אותן טענות
בדבר הסכם לחלוקת עיזבונו וחתימה על תצהיר הוויתור לטובת המנוח ר’, כפי שטענה בהליך
הקודם. וכך נאמר בכתב התביעה בהליך שלפני באותו עניין:
י9. בהתאם לצוואת המנוח ד’ ז”ל הבית הבנוי על החלקה הנ”ל הורש לחמשת
ילדיו הזכרים…
10.בפועל בעלה המנוח של המבקשת קיבל את הבית שבחלקה הנ”ל, ויודגש כי
כל אחיו של ר’ ז’יל ויתרו על חלקם בחלקה ובבית לטובתו”.
גם טענות המשיבה לעניין הנסיבות שהביאו להפעלת עסק הס’ בחלקה על ידי המבקש וזכויות
המנוח ר’ (ושלה) בס’, טענות אשר עלו כבר במסגרת ההליך הקודם (ר’ סעיפים 8 עד 11 לכתב
התביעה בהליך הקודם), שבו ונטענו בדיוק באותו אופן, למעט שינויים קלים, בכתב הטענות
הנוכחי מטעם המשיבה (ר’ סעיפים 15 עד 18 לכתב התביעה בהליך הנוכחי).
מקובלת עלי בהקשר זה טענת המבקש כי השינויים בין שני כתבי הטענות, לא היו כאלה
שנגעו למבקש, אלא מדובר בשינויים שהתחייבו מעצם הוספת בעלי דין לתביעה הנוכחית
והפנייה למסמכים נוספים אשר המשיבה בחרה לצרף לכתב הטענות לתמיכה בטענותיה.
ראוי לציין שבכתב התביעה הנוכחי מעלה המשיבה טענות לזכות בעלות בחלקה החורגת
מהחלק שהיה שייך למנוח ד’ והיא תובעת מחצית מזכויותיה של המנוחה לי בחלקה. סוגיה זו
כלל לא עלתה בהליך הקודם, אולם לכאורה היא גם אינה נוגעת למבקש, אשר אינו טוען
לזכויות בחלקה בהיקף החורג מזכויות המנוח די ובהתאם לירושתו.
בפסק הדין בהליך הקודם דחיתי טענות המשיבה לעניין תוכנו של הסכם חלוקת העיזבון –
ותצהיר הוויתור אליו הפנתה המשיבה ממילא לא כלל וויתורו של המבקש, כך שכל הסעדים
שהתבקשו בכתב התביעה נדחו. בפסק הדין קבעתי, בין היתר, שלא שוכנעתי שבמסגרת
חלוקת עיזבון המנוח ד’, נפלו בחלקו של המנוח ר’ הזכויות בחנות הס’ הבנויה בחלקה, בין
היתר, לאחר שהתרשמתי שעדות המשיבה הייתה לאקונית, דלה והתקשיתי ליתן בה אמון.
המשיבה גם נמנעה מלהגיש לבית המשפט מסמכים מהותיים להוכחת עילת תביעתה ולכן
העדפתי את גרסת המבקש על פני גרסת המשיבה בכל הנוגע להחזקת חנות הס’ על ידי
7 מתוך 11
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
.31
.32
שראל
בית משפט לענייני משפחה בטבריה
המבקש וכן טענתו לזכויות בחלקה בהתאם לחלקו בירושת המנוח ד’ (ר’ סעיפים 22
לפסק הדין). וכך למשל קבעתי בסעיף 44 לפסק הדין:
“באשר לסעד החלופי שהתבקש לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים
בגין שימושו בחנות הס’, הרי שגם דינו להידחות. משלא הוכיחה התובעת
שהנתבע אינו זכאי להחזיק בחנות הס’, ובשים לב להוראות הצוואה וטיבן של
הזכויות בחלקה, אשר הינן זכויות במושע, הנתבע לכל הפחות בעל זכות
להחזיק ולהשתמש בחנות הס’ ביחד עם יתר בעלי הזכויות. הואיל והתובעת
ביססה עילת תביעתה על הטענה שהיא בעלת מלוא הזכויות בחנות הס’, טענה
שנדחתה, ואין בפני תביעה לחיוב בדמי שימוש מכוח דיני השיתוף במקרקעין,
לא ניתן להיעתר לסעד המבוקש. ככל ולתובעת טענות לעניין שימוש ייחודי
שעשה הנתבע בחנות הס’ החורג מהיקף זכויותיו על פי דין, עליה להתכבד
ולהגיש תביעה בעניין זה בעילה הרלוונטית וזו תתברר על פי כל דיויי.
44 -1
יוצא אפוא כי בשני ההליכים שלפני עומדת להכרעה פלוגתא זהה כלפי המבקש והיא שאלת
הבעלות והחזקה בחלקה, לרבות בבית ובתוספת הבניה שנבנתה עליה וכן לעניין הפעלת חנות
הס’ על ידי המבקש. חלק מהפלוגתא אף תוחם על ידי מפורשות בפסק הדין בהליך הקודם,
בזו הלשון:
“21. התובעת מבססת דרישתה לסילוק ידו של הנתבע מחנות הס’ בה הוא
מחזיק, על הטענה ולפיה עיזבון המנוח ד’ חולק בין יורשיו כך שבחלקו של
המנוח ר’ נפלו הזכויות בחלקה ובבית הבנוי עליו. הנתבע לא הכחיש שהוא
ואחיו חילקו בפועל את עיזבון המנוח ד’ אשר כלל לדבריו רכוש נוסף, אלא
שלגרסתו הזכויות בחלקה לא חולקו מעולם ואלו נשארו שייכות לכל האחים
היורשים. נוכח האמור בכתבי הטענות, נותרה אפוא במחלוקת השאלה האם
זכויות המנוח ד’ בחלקה, בדגש על חנות הס’ ביחס אליה התבקש סעד סילוק
היד, חולקו בין יורשיו? וככל שכן, באיזה אופן? כאשר נטל השכנוע וחובת
ההוכחה בעניין זה מוטלות על כתפי התובעת בבחינת “המוציא מחברו עליו
הראייה”.
הפלוגתא המשותפת בין המשיבה לבין המבקש, זו שעמדה להכרעה בהליך הקודם ועומדת גם
עתה במחלוקת, נוגעת לאותה מערכת עובדתית משפחתית ביחס לעיזבון המנוח ד’ וחלוקת
עזבונו ולשאלת הבעלות והחזקה בחלקה, לרבות הפעלת חנות הס’. במסגרת ההליך הקודם
התקיימה התדיינות ביחס לפלוגתא זו לגופה, הוגשו תצהירי עדות ראשית, נשמעו ראיות
הצדדים – והוגשו סיכומים בכתב, בעקבותיהם הוכרעה הפלוגתא הנייל בפסק הדין.
8 מתוך 11
1
2
23
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
.33
.34
שראל
בית משפט לענייני משפחה בטבריה
בעניין זה המשיבה סומכת ידיה על העובדה שבהליך הקודם היא לא עתרה למתן סעד
הצהרתי בעניין זכות הבעלות בחלקה, בהפנותה לסעיף 20 לפסק דיני, בו קבעתי כך:
20. בטרם אבאר עמדתי, אקדים ואומר שהתובעת בחרה שלא להגיש תביעה
לסעד הצהרתי ביחס לזכויות בחלקה וגם לא עתרה לרישום הזכויות בחלקה
בהתאם לחלוקת עזבון המנוח ד’, כפי שנטענה על ידה. התובעת גם בחרה שלא
לנהל הליך כנגד כל יורשיו של המנוח ד’, ומיקדה תביעתה רק בסעד של סילוק
יד ותשלום דמי שכירות המופנה כנגד הנתבע, אשר אין חולק שהוא מחזיק
בחנות הס’ בלבד. כפועל יוצא, פסק דין זה לא יכריע במחלוקות הצדדים ביחס
לכלל הזכויות בחלקה, שכן מחלוקות אלה חורגות מהסעדים אשר התבקשו
בכתב התביעה, מה עוד שראוי ונכון שהן תוכרענה במסגרת הליך מתאים אשר
כל יורשי המנוח ד’ הינם צד לו.”
אין בידי לקבל טענתה זו של המשיבה. אמנם בהליך הקודם לא נדרשתי להכרעה ביחס לכלל
הזכויות בחלקה, מאחר והסעד שהתבקש נגע לסילוק ידו של המבקש מחנות הס’ בלבד. אולם
לטובת הכרעה בסעד זה, נדרשתי לדון בטענות המשיבה לעניין מקור זכותה הנטענת לבעלות
בחנות הס’, אשר הינן אותן טענות בדיוק ביחס לבעלותה הנטענת של המשיבה בכלל זכויות
המנוח ד’ בחלקה. בסופו של הליך, בפסק הדין, קיבלתי גם את גרסת המבקש לעניין זכויותיו
בחלקה מכוח ירושת המנוח ד’, תוך דחיית גרסת המשיבה לעניין תוכנו של הסכם חלוקת
העיזבון, אשר הותיר לדבריה את זכויות המנוח ד’ בחלקה לזכות המנוח ר’ בלבד.
סעיף 20 לפסק הדין בהליך הקודם אינו יכול להוות מקור בפני עצמו להקמת זכות דיונית או
מהותית למשיבה, שלא היתה קיימת לה קודם לכן – ולהעניק מטריית הגנה מפני טענת מעשה
בית דין, מקום שהוכח שהתקיימו התנאים להיווצרותו. הוראת סעיף 20 בפסק הדין הינה
תולדה של אופן ניסוח כתב התביעה בהליך הקודם על ידי המשיבה, אשר במקום בירור
הטענות ביחס לזכויות בחלקה מול כלל יורשי המנוח ד’, בחרה לנקוט בהליך רק מול המבקש
ולעתור לסעד בעניין חנות הס’ בלבד.
האינצידנטליות של ההכרעה בשאלת זכות הבעלות בחלקה במסגרת ההליך הקודם, אין בה
כדי למנוע על פי ההלכה הפסוקה ביסוס טענה להשתק פלוגתא במסגרת ההליך הנוכחי בכל
מקרה, שעה שגם הכרעה במחלוקת בעניין זכויות הבעלות בחלקה של יורשי המנוח ד’ מסורה
לבית משפט זה (ר’ ע”א (מחוזי חי) 14820-05-20 חברה קדישא נ’ האפוטרופוס הכללי מיום
9 מתוך 11
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
.35
.36
.37
שראל
בית משפט לענייני משפחה בטבריה
8.12.20 [פורסם בנבו]; ר’ גם ע”א 153/71 יורשי המנוחה אני אלטשולר נ’ בנינים ברח’
אלנבי ואח’ פייד כו (1) 693).
ההכרעה בשאלת זכויות המשיבה בחלקה היתה חיונית לצורך מתן פסק הדין בהליך הקודם
והכרעה בסעדים שהתבקשו שם לעניין סילוק ידו של המבקש מהחלק שבו החזיק בחלקה
(הס’) וחיובו בדמי שכירות. בנוסף, בפסק הדין נדחו טענות המשיבה לעניין אופן חלוקת
עיזבונו של המנוח ד’ ותוך קביעה פוזיטיבית בדבר העדפת גרסת המבקש לעניין זכויותיו
בחלקה מכוח ירושת המנוח ד’. כפועל יוצא אין בסיס לטענת המשיבה ביכול לא נקבעו
ממצאים עובדתיים בהליך הקודם.
גם היעדר קיומה של זהות מוחלטת בין בעלי הדין בהליך הנוכחי ובהליך הקודם, אינה
מונעת את האפשרות להסתמך על השתק פלוגתא במקרה שלפני הפועל לטובת המבקש
ולחובת המשיבה, שהיו צד להתדיינות הקודמת (ר’ ע”א 2576-03 אהובה וינברג נ’
האפוטרופוס לנכסי נפקדים מיום 21.2.07 – פורסם בנבו).
שעה שהתקיימו כל התנאים להיווצרות השתק פלוגתא, המשיבה אינה יכולה להיבנות
מהטענה לעניין זכות הגישה לערכאות, שכן ניתן לה יומה בבית המשפט במסגרת ההתדיינות
הקודמת מול המבקש והטענה כי ההכרעה בבקשה לסילוק על הסף שלפני מצריכה בירור
עובדתי נוסף אינה נכונה, בהתחשב במחלוקת שכבר הוכרעה. לא ניתן גם לקבל מצב בו ינתן
היתר למשיבה להציג ראיות “חדשותיי כנגד המבקש במסגרת ההליך הנוכחי, ראיות שלא
הוצגו על ידי המשיבה בהליך הקודם, לטובת הוכחת פלוגתא שכבר הוכרעה בין הצדדים
ובדין טוען המבקש שההליך הנוכחי אינו יכול להוות יימקצה שיפורים” להליך הקודם. מאחר
והבקשה התבססה על טענות משפטיות, כתבי הטענות בשני ההליכים המונחים לפני ופסק
הדין בהליך הקודם, איני מוצאת שהיה על המבקש לתמוך בקשתו בתצהיר, כך שגם בעניין זה
טענות המשיבה נדחות.
נוכח כל האמור לעיל, אני מוצאת לקבל את הבקשה בדבר סילוק על הסף של התביעה כנגד
המבקש ומורה על דחייתה עקב מעשה בית דין (השתק פלוגתא). בהתחשב בתוצאה אליה
הגעתי לא מצאתי כלל להידרש לטענתו החלופית של המבקש בעניין ההתיישנות.
כן אני מוצאת לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות המבקש ושכייט עוייד בגין הליך זה בסך
של 2,500 ₪ אשר ישולמו על ידי המשיבה תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה
וריבית עד למועד התשלום בפועל.
10 מתוך 11
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
