centercenter
00
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
22 אוגוסט 2023
תמ”ש 15378-03-20 מ.ח. נ’ א.ו. ואח’
בפני
כב’ השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט
תובעת
מ.ח.
ע”י ב”כ עו”ד ניצן שיקלי
נגד
נתבעים
צדדים שלישיים
1. א.ו.
ע”י ב”כ עו”ד טלי אלנקרי מנשה
2. נ.פ.
ע”י ב”כ עו”ד יוסי עקיבא
3. א.ח. (ז”ל)
4. ג.ח.
ע”י ב”כ עו”ד אלי בוטובול – מטעם הלשכה לסיוע משפטי
פסק דין
בפניי תביעה מטעם התובעת (ולהלן גם – האם) לחיוב הנתבעים, שהם הוריו של בן זוגה לשעבר, מר ש’ (ולהלן – האב), במזונות שלושת ילדיהם הקטינים של התובעת ושל האב. התובעת עותרת כי יושת על הנתבעים תשלום מזונות בסך 10,655 ₪ בחודש, בתוספת נשיאה ב-2/3 מהוצאותיהם החריגות של הילדים.
הנתבעים הגישו הודעת צד ג’ נגד הורי האם, וההליך התברר אף נגדם.
רקע
התובעת והאב היו נשואים זל”ז כדמו”י, ומנישואיהם נולדו להם 3 ילדים: XXX, ילידת 2004 (כיום בת 19); zzz, ילידת 2005 (כיום בת 18); ו-YYY, יליד 2009 (כיום בן כ-14 שנים).
התובעת והאב התגרשו זמ”ז בשנת 2015 ועם גירושיהם אושר הסכם גירושין הכולל בין היתר הוראות בנושא מזונות הילדים.
הוסכם על תשלום מזונות שוטפים בסך 3900 ₪ לחודש (לכל שלושת הילדים גם יחד), לא כולל מדור, כאשר נתונה לתובעת זכות להמשיך לגור עם הקטינים בדירה המשותפת שלהם, והאב ימשיך לשאת במחצית תשלומי המשכנתה. ככל שהדירה תימכר, האב יחוב בתשלום נוסף בסך 1700 ₪ בחודש בגין מדור.
אוסיף, כי הוסכם על הסדרי שהות מצומצמים, יחסית, בין האב לבין הקטינים (פעם אחת באמצע השבוע למשך מספר שעות ללא לינה, ובכל שבת שלישית כולל לינה).
בחלוף כשנתיים (2017) שונתה ההסכמה בין האם והאב: הוסכם כי הדירה המשותפת תימכר, וחלקו של האב בתמורה שתתקבל מהמכירה, יתחלק כך שחלק יועבר לידי האב, חלק נוסף יכסה חוב של האב בתיק ההוצאה לפועל ויתרת חלקו תועבר לידי התובעת – וסכום זה ישמש לצורך תשלום מזונות הילדים חלף התשלום החודשי. כאשר הסכום שנועד למזונות עתידיים ימוצה וינוצל עד תומו – או אז יחודש חיוב המזונות החודשי השוטף החל על האב.
בפועל נטען (סעיף 6 לכתב התביעה) כי הסכום שהועבר לידי התובעת מתוך חלקו של האב לצורך תשלום מזונות עתידיים עמד על 153,000 ₪. היות שחיוב המזונות לפי ההסכם עמד על 5600 ₪ בחודש (3900+1700 כאמור לעיל), אזי הסכום אמור היה לשמש לתשלום המזונות לילדים כולל מדורם למשך כשנתיים, החל ממועד המכירה, יום 1.2.2017 (ראה נספח 3 לכתב התביעה, הנספח להסכם הגירושין).
בנוסף לכך, התובעת אף קיבלה את חלקה שלה בתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה המשותפת, סכום של למעלה מ- 333,000 ₪ (עולה מן המסמכים שצורפו, נספח 3 לכתב התביעה). משמע, סה”כ הגיע לידי האישה כתוצאה ממכירת הדירה סכום של קרוב לחצי מיליון (חלקה שלה בתמורה, ועוד סכום של האיש עבור מזונות).
בחודש 9.2018 האב עזב את מדינת ישראל ועבר לגור במדינת DDD. לטענת התובעת, האב אמור היה לנסוע לחופשה קצרה בלבד בDDD, אך הוא ניצל לרעה את הסרת צו עיכוב היציאה נגדו ונשאר לגור בDDD לצמיתות, תוך שהוא מתחמק מחובתו לשלם מזונות. לאב זוגיות חדשה, ולטענת התובעת הוא רכש שם דירה ויתכן שצבר נכסים נוספים.
לטענת התובעת, האב ברח לחו”ל ללא כוונה לשוב ארצה, הוא אינו משלם מזונות, והליכי הוצאה לפועל שפתחה נגד האב בישראל אינם מניבים תוצאות. אציין כבר עתה, ואשוב לכך בהמשך, כי התובעת לא ציינה אילו הליכים ננקטו כנגד האב במסגרת תיק ההוצאה לפועל, והאם באמת לאור ההליכים שנקטה ניתן לקבוע כי מיצתה את ההליך כנגדו בישראל. אולם, יתר בעלי הדין לא עמדו על כך אלא בלשון רפה בלבד (ר’ למשל טענת נתבע 1 בתגובה מיום 7.4.2020 סעיף 30).
עוד טענה התובעת כי לא נמצאה זכאית לקבלת מזונות ילדים מן המוסד לביטוח לאומי.
משכך, הגישה התובעת תביעה זו, מכוח החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט – 1959 (להלן – חוק המזונות) לחיוב הורי האב, הם נתבעים 1-2, במזונות שלושת הקטינים (שהינם הנכדים שלהם). נתבעים 1-2 היו נשואים זל”ז בעבר, אך התגרשו לפני שנים רבות. נתבעת 2 נישאה מאז לבן זוג אחר, ולנתבע 1 יש בן קטין מזוגיות נוספת.
נתבעים 1-2 הגישו הודעת צד שלישי נגד הורי התובעת, בטענה שככל שיחויבו במזונות הרי שיהיה מקום להשית חיוב גם על הסבים מצד התובעת, ולא רק על הורי האב.
בהחלטה שניתנה בסמוך לאחר פתיחת ההליך, ביום 2.4.2020, התבקשה התובעת להבהיר האם פתחה בהליכי גביית מזונות בחו”ל, באמצעות הלשכה לסיוע משפטי. מתגובתה הסתבר כי טרם נקטה באפשרות זו, ובעקבות ההחלטה הנזכרת, התובעת אכן פתחה בהליכי גביית מזונות בDDD, ובהמשך הבהירה כי קודם לכן לא היתה מודעת לאפשרות המשפטית הזו.
לאורך ההליך התובעת הגישה לתיק מספר עדכונים לגבי התקדמות הליך הגבייה בDDD (באמצעות העו”ד המטפל בכך), בתוך כך אף דווח כי האב נטל ייצוג משפטי בקשר להליך שנפתח נגדו בDDD. בסמוך לפני חתימתו של פסק דין זה עדכנה האם כי האב עבר להתגורר במדינת KKK והרשויות בDDD מחקו את ההליכים נגדו, והיא עתידה לפתוח בהליכי גביה בKKK. היינו, עד תומו של ההליך שבפניי לא דווח מטעם התובעת על הצלחה בגביית מזונות.
זמן לא רב לאחר שמיעת עדותו בהליך זה, ולאחר תום שמיעת הראיות בתיק, הלך לעולמו מר א.ח. ז”ל, אביה של התובעת, שהיה אחד הצדדים השלישיים בתיק.
עיקר טענות התובעת
התובעת פעלה ככל יכולתה לשם גביית חוב המזונות מהאב באמצעות הליכי הוצאה לפועל, וכן “במסגרות אחרות” (סיכומי התובעת סעיף 9).
ממילא סכום המזונות עליו הוסכם בין התובעת לבין האב אינו מספיק לסיפוק צרכי הילדים ויש לבחון מחדש את סכום המזונות, ובפרט שגם סכום מינימאלי זה אינו משולם וכל הנטל רובץ על כתפי התובעת לבדה.
לכל אחד מהורי האב כושר כלכלי גבוה, הכולל נכסי מקרקעין, רכבים מפוארים והכנסות שוטפות, אך למרות זאת הם אינם מסייעים מבחינה כלכלית לתובעת או לילדים. אמו של האב, נתבעת 2, אף סייעה לאב להימלט לDDD והיא נוסעת לבקר אותו שם.
לעומת זאת התובעת מצויה במצב כלכלי גרוע, והיא קורסת. הכנסותיה עומדות על כ-10,000 ₪ נטו בחודש, משלוש עבודות שונות של התובעת: עבודה ב… תמורת 4600 ₪ בחודש; עבודה נוספת ב… תמורת 5000 ₪ בחודש; עבודה ב… כעצמאית … – מעבודה זו היא מרוויחה לטענתה רק כמה מאות שקלים נוספים.
לעומת זאת ההוצאות עולות בהרבה על ההכנסות, והיא כילתה כמעט את כל הסכום שהתקבל בידיה ממכירת הדירה לצורך מימון ההוצאות ופירעון הלוואות שונות; מן הסכום שקיבלה ממכירת הדירה נותר כיום בידה סכום של כ-40,000 ₪ בלבד.
ההוצאות השוטפות של שלושת הקטינים עומדות בפועל על כ- 7600 ₪ בחודש, בהתאם לטבלה שצורפה לכתב התביעה, בתוספת 3055 ₪ בגין חלקם בהוצאות המדור והחזקתו, בהתאם לטבלה נוספת שצורפה – סה”כ הוצאות הקטינים בלבד עומדות ע”ס 10,655 ₪ בכל חודש, לא כולל הוצאות חינוך חריגות והוצאות בריאות (חוגים, שיעורים פרטיים, לימודי משפטים בתיכון, טיפולים רגשיים, ועוד).
יש לחייב את הנתבעים 1-2 לשלם לתובעת את הסכום הנזכר, וכן יש לחייבם בשני שלישים מכל הוצאות החינוך והבריאות החריגות של הקטינים (התובעת תישא בשליש הנותר).
בסיכומיה בכתב הוסיפה התובעת כי עם פטירת אביה, גדלה עוד יותר מצוקתה הכלכלית, היות שפחתה מאוד היכולת של אמה לסייע לה. היקף ההלוואות של התובעת עומד כיום על כ-100,000 ₪, וצרכי הילדים גדלו אפילו יותר.
התובעת אישרה כי הילדות הגדולות XXX וZZZ עובדות בעבודות מזדמנות, אך לטענתה הסכומים שהן מרוויחות מיועדים לדמי כיס לשימושן הפרטי, והן אינן מעבירות לתובעת את משכורתן.
באשר להליכי הגבייה בDDD, מדובר בהליך ארוך שעד כה לא הניב כל הצלחה. ככל שהיא תצליח לגבות מזונות מהאב במסגרת זו, הרי שכל סכום שייגבה מהאב יפחית את חיוב הסבים, ולא יהיה כפל תשלום. על כן, אין כל מניעה להורות על חיוב הסבים בתשלום המזונות.
עוד טענה התובעת בסיכומיה כי פגישותיה של הסבתא נתבעת 2 עם הנכדים אינן מפחיתות מחובתה של הסבתא לשאת במזונותיהם. נתבעת 2 רכשה לאחרונה לYYY, בנה של התובעת, קורקינט בשווי 5000 ₪; עובדה זו מוכיחה כי יש לנתבעת 2 יכולת כלכלית, ועל כן עליה לשלם מזונות לתובעת, על מנת לממן הוצאות מחיה בסיסיות של הקטינים. לאחרונה, נתבעת 2 אף הציעה לתובעת תשלום של 40,000 ₪ בתמורה לוויתור על יתר החובות של האב, אך התובעת סירבה להצעה זו, הסכום שהוצע הינו נמוך ביותר ביחס לחוב הכולל של האב בהוצאה לפועל, הנושק ל-300,000 ₪ (לא הוצגה אסמכתה לסכום הנטען).
טענות נתבע 1 – הסבא, אביו של האב
טרם מוצו אפשרויות הגבייה מהאב, ולמעשה התביעה הוגשה לפני שהתובעת בכלל פתחה בהליכים לגביית מזונות בחו”ל. התובעת טענה כי יש לאב דירה בDDD, משמע אף יש מהיכן להיפרע, ומכאן שהתביעה הוגשה שלא כדין, בטרם הוכח כי האב אינו יכול לשלם בעצמו את מזונות הילדים. היה על התובעת לנקוט בהליכי גבייה אלו שנים לפני הגשת התביעה, במקום זאת השתהתה ופתחה בהליכים לגביה בDDD רק מספר חודשים לאחר שהוגשה התובענה. מכאן, שיש לדחות את התובענה על הסף.
יתר על כן, עולה כי התובעת מבזבזת הון על חיי מותרות, ובתביעה זו מחפשת מקור מימון להמשך חיי הבזבוזים שלה בעלות עצומה ומוגזמת של עשרות אלפי ₪ בחודש. פירוט כרטיסי האשראי של התובעת מלמד על רמת חיים גבוהה ביותר, הוכח שהיו חודשים בהם הוצאותיה בכרטיס האשראי עמדו על למעלה מ-30,000 ₪ לחודש אחד ויחיד וחודשים אחרים עם הוצאות של למעלה מ-20,000 ₪ בחודש וזאת רק בכרטיס האשראי, כשבנוסף יש הוצאות נוספות המשולמות במזומן.
לתובעת הכנסות רבות מעבודתה כעצמאית.
האפשרות לחייב בני משפחה מורחבת לשאת במזונות קטין נועדה לספק צרכים בסיסיים לילד אשר הוכח שהוריו אינם יכולים לזון אותו; המחוקק לא התכוון לאפשר תביעת מזונות כנגד בני משפחה מורחבת לשם מימון חיי הוללות ומותרות ברמת חיים גבוהה ביותר כמו זו של התובעת.
יתרה מכך, מצבו הכלכלי של הנתבע 1 אינו מאפשר תמיכה כספית בקטינים. הנתבע 1 בן 64 שנים, מתקיים מפנסיה בסכום של כ-6800 ש”ח. הנתבע זן את בנו הצעיר, קטין בן 14 שנים, בסכום של כ-1700 ₪ בחודש, בתוספת מחציות; כמו כן הוא תומך כלכלית בבן נוסף שלו, בגיר, אחיו של האב, שהינו בעל צרכים מיוחדים וזקוק לעזרה רבה. לנתבע 1 מספר הלוואות שעליו להשיב, וההחזר החודשי בגינן הינו כ-3500 ₪ לחודש. נוסף על כל זאת, הנתבע 1 חולה במחלת הסרטן ונאלץ לשלם כ-1000 ₪ בחודש בגין רכישת תרופות. הוצאותיו הכוללות של הנתבע מכלות כמעט את כל הכנסותיו. כל חייו עבד הנתבע קשה כדי שלעת פרישה יוכל להתקיים בכבוד, ולא לשם מימון חיי הבזבזנות של התובעת.
אף עלה, לטענתו, כי להורי התובעת יש יכולת כלכלית טובה מזו של הנתבע 1.
התובעת לא הוכיחה כי הילדים זקוקים למזונות שעה שהכנסתה גבוהה מהממוצע, שתי בנותיה עובדות ומשתכרות, וכאשר לא מוצתה האפשרות להיפרע מהאב. לא מתקיימים אפוא תנאי החוק, ויש לדחות את התביעה.
טענות נתבעת 2 – הסבתא, אמו של האב
נתבעת 2 העלתה אף היא טענות דומות לאלו שהעלה נתבע 1, לרבות לעניין אי-מיצוי ההליכים נגד האב וכי לצורך תחולת החוק יש להתמקד באפשרות של האם לספק לקטינים צרכים בסיסיים בלבד, ולא מעבר לכך. כן הוסיפה טענות נוספות:
לטענתה, התובעת הסתירה בכתבי טענותיה ובתצהיר עדותה את העובדה כי שתי הבנות הגדולות עובדות כבר מספר שנים, וכל אחת מהן מרוויחה סכום משמעותי אשר מכסה את צרכיהן. משכך נותר הדיון בבן YYY בלבד, ולגביו ברי כי יש ביכולתה הכלכלית של התובעת לספק בעצמה את מלוא צרכיו.
התובעת לא סיפקה הסבר לאן נעלמו להם מאות אלפי שקלים שקיבלה ממכירת הדירה לפני שנים ספורות. עלה כי התובעת בזבזה בתוך תקופה קצרה מאות אלפי שקלים, דבר המעיד על אורח חייה הבזבזני, חיי פאר וראווה.
לתובעת עסק עצמאי… , העסק מצליח, כך עולה מפרסומיה של התובעת ברשתות החברתיות, והיא אינה מדווחת על מלוא הכנסותיה. היקף הוצאותיה הוא-הוא שמלמד על הכנסותיה האמיתיות, וכך גם ניתן ללמוד מאורח חייה: היא תורמת כספים לאחרים, לובשת מותגים, משלמת מאות שקלים לטיפולי שיער יקרים במספרות, ומוציאה לא פחות מ-2000 ₪ בחודש על אחזקת רכב. כל אלו ועוד מעידים על רמת החיים האמיתית של התובעת, ולכל הפחות זוהי הוכחה שביכולתה לפרנס את הקטין YYY. משכך יש לדחות את התביעה.
הנתבעת 2 מקיימת קשר קבוע עם הנכד YYY, היא לוקחת אותו לסוף שבוע בביתה בכל שלושה שבועות, וכן בכל יום שני בשבוע ישירות מבית הספר, כולל לינה, ועד להגעתו למסגרת החינוכית למחרת ביום שלישי. גם הנכדות XXX וZZZ מתארחות אצלה מעת לעת. הנתבעת מרעיפה על הנכדים אהבה וחום ולאירוח הנכדים יש עלויות כספיות לא מבוטלות שהיא נושאת בהן. היא גם רוכשת לנכדים מתנות, לעיתים יקרות, והיא אף ארגנה מסיבת יומולדת לYYY בה אירחה גם את בני משפחתה של התובעת. די והותר במה שנתבעת 2 נותנת לYYY ואין לחייבה בסכום כספי כלשהו, וככל שיחול חיוב של הסבים במזונות – אזי יש להחילו על נתבע 1 ועל הצדדים השלישיים בלבד, ולא עליה.
מבלי לגרוע מהאמור נתבעת 2 סובלת מבעיות בריאות שונות, המונעות ממנה לעבוד בעבודות פיזיות, והכנסותיה השוטפות נמוכות, אל מול הוצאות גבוהות, העולות בהיקפן על ההכנסות.
טענות הצדדים השלישיים – הורי התובעת
לטענתם, בניגוד להורי האב, אשר מצבם הכלכלי גבוה והם נהנים מחיי מותרות ושפע, הגם שניסו להסתיר זאת בהליך זה, הרי שמצבם הכלכלי של הורי התובעת בכי רע. טרם הלך לעולמו – כאמור לעיל, במהלך ההליך דנן – התקיים אביה של התובעת מקצבאות ביטוח לאומי עקב מצבו הרפואי החמור, ולא עבד, עד שנפטר. אמה של התובעת מתקיימת מפנסיה זעומה ומקצבאות המוסד לביטוח לאומי. עם פטירת אבי התובעת, החמיר והורע מצבה הכלכלי של אם התובעת עוד יותר: עליה להתמודד לבדה עם חובות שהותיר אחריו המנוח, קצבת הנכות ששולמה לבעלה וממנה התקיימו למחייתם הופסקה עם פטירתו, ובמקומה היא מקבלת קצבת שאירים זעומה, ומתגוררת בבית ישן בבית שמש.
נתבעים 1-2 חיים ברווחה כלכלית מפליגה ויכולים בנקל לשאת במזונות הקטינים; לעומת זאת אין בידי אם התובעת יכולת לספק את צרכיה שלה תחילה, היא מיוצגת בהליך זה בידי הלשכה לסיוע משפטי. על כן אין לחייבה במזונות הקטינים.
טענות הנתבעים כלפי הצדדים השלישיים
הורי התובעת נהנים מפנסיה ומקצבאות מפליגות המגיעים כדי 18,000 ₪ בחודש, ואף יותר. הם גרים בבית משלהם, ומצבם מאפשר תמיכה כלכלית בנכדים. על כן, ככל שיושת חיוב על הסבים מצד האב לשאת במזונות הנכדים, יש להשית חיוב זה גם על הסבים מצד האם.
דיון והכרעה
סעיפים 4-5 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט – 1959 (להלן – חוק המזונות), מבססים את האפשרות לחייב סבים במזונות נכדיהם, חיוב מכוח הדין האזרחי, כפוף להתקיימותם של מספר תנאים.
סעיף 4 לחוק המזונות קובע את סדר החיוב במזונות בני משפחה, ובהתאם לסעיף 4(3) חייב אדם במזונות נכדיו:
4. אדם חייב במזונות שאר בני-משפחתו, והם –
הוריו והורי בן-זוגו;
ילדיו הבגירים ובני-זוגם;
נכדיו;
הורי הוריו שלו ושל בן-זוגו;
אחיו ואחיותיו שלו ושל בן-זוגו.
אלא, שסעיף 5 קובע את התנאים המצטברים הנדרשים לתחולת סעיף 4 הנ”ל ולחיוב במזונות בני משפחה:
5. אין אדם חייב לספק מזונות לבן-משפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:
יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן-זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו;
אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;
אותו בן-משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן-משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4.
במילים אחרות, סעיף 5 לחוק מורה כי חיוב סבים במזונות נכדיהם מותנה בקיומו של כושר כלכלי מספק של הסבים; מותנה בכך שהנכדים הנזקקים למזונות אינם יכולים לספק לעצמם את צרכיהם (כגון מעבודה); וכי בן המשפחה הנזקק למזונות אינו יכול לקבל את המזונות מבן משפחה מרמת קירבה גבוהה יותר – כגון שאינו יכול לקבל את מזונותיו תחילה מהוריו.
סדר בחינת הדברים וקיומם של התנאים המבססים זכאות למזונות מן הסבים הינו כדלקמן (עמ”ש 20319-03-17, 11.1.2018):
“ואם כן המתווה לבדיקת סב בחיוב מזונות נכדו הקטין יהא באופן הבא –
בדיקת צרכיו של הקטין לפי הנסיבות האובייקטיביות.
בחינה האם מי מהוריו של הקטין יכול לספק צרכיו אלו. כאשר הבחינה בשלב זה היא כפולה – ככל שהאב המחוייב לשאת בצרכיו של הקטין אינו נושא בצרכיו – יש לבחון האם פעלה האם ככל הנדרש לגביית המזונות מן האב. ככל שהוכח שנעשה הנדרש לגביית המזונות מן האב ללא הצלחה, יש לבחון האם יש ביכולתה של האם לשאת בצרכיו האובייקטיביים.
ככל שהוריו של הקטין אינם יכולים לספק את צרכיו – האם קיימת דרך אחרת לסיפוקם, דוגמת מנכסים השייכים לקטין או מהכנסותיו, ככל שיש לו.
ככל שלא ניתן לדאוג לצרכי הקטין ע”י הוריו או נכסיו שלו, יש לבחון האם יכולים הסבים לדאוג לצרכיו אחר דאגה לצרכיהם שלהם או לצרכי מי שהם מחוייבים לצרכיו קודם לצרכי הנכד (כגון ילדם הקטין, או בן זוגם).”
חשוב להדגיש, כי החוק בא להבטיח רמת חיים מינימאלית למי שנזקק למזונות, שיסופקו צרכיו ההכרחיים והבסיסיים, וכל עוד מספיקים אמצעיה של האם לשם מתן רמת חיים מינימלית לקטינים, כי אז לא ניתן לפסוח על האם ולתבוע את הסבים (עמ”ש 20319-03-17 הנ”ל פסקה 271; (חי’) 27570/06 תמש (חי’) 27570-06 ל.מ נ’ א.מ (5.9.2012); תמ”ש 5223/05: “משמדובר בחיוב סבים יש מקום לחייבם בצרכים ההכרחיים והבסיסיים בלבד, אף שנזקקים הקטינים להוצאות מעבר לכך”; תמ”ש 3528-03-16 (11.12.2017); וכן השווה – תמ”ש 17982-10-10 (20.6.2016)).
גישה זו אף עולה בקנה אחד עם היותה של זכות הקנין זכות חוקתית על-חוקית המעוגנת בסעיף 3 חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואין לפגוע בזכות זו אלא במידה שאינה עולה על הנדרש (ובהתאם ליתר תנאי פסקת ההגבלה, סעיף 8 לחוק היסוד).
יתרה מכך, אף אם נמצא כי מתקיימים התנאים לחיוב קרוב משפחה במזונותיו של ‘נצרך’, מי שזקוק למזונות, וכי לא ניתן לספק את מלוא צרכיו של הזכאי, גם אזי החיוב ייעשה “לפי מחסורו של הזכאי”, לצורך השלמת הצרכים החסרים לזכאי, ולא בהכרח יושת על החייב מלוא התשלום בגין מלוא צרכיו של הזכאי ככל שחלק מצרכיו כן מסופק לו (תמ”ש 61113-09-16, 12.3.2020).
ומן הכלל אל הפרט
נקודת המוצא לדיון בתביעה זו הינה בחינת צרכיהם ההכרחיים של הקטינים, כאמור.
ההסכם שנכרת בין התובעת לבין האב, והסכומים שנקבעו בגדרו למזונות הילדים, איננו עומד כנקודת המוצא לדיוננו (כאשר ההסכם ממילא אינו מחייב צדדים שלישיים), כי אם בחינת ההוצאות אשר יאפשרו לקטינים רמת חיים מינימלית ובסיסית.
אלא, שהתובעת לא תבעה לפי סכומי המזונות שהוסכמו בינה לבין האב, אלא תבעה סכומים גבוהים בהרבה מכך, כאמור לעיל תבעה סך של קרוב ל-11,000 ₪ לשלושת הילדים, ובנוסף לכך דרשה כי הסבים ישלמו שני שלישים מהוצאות החינוך והבריאות של הילדים, כולל הוצאות חריגות.
עיון בטבלאות שצירפה התובעת לשם פירוט הסכומים מלמד כי תביעתה דנן איננה מתמקדת רק בסיפוק הצרכים ההכרחיים והמינימאליים לקטינים, אלא ברצונה לספק לילדים רמת חיים הרבה יותר גבוהה מכך. למעשה, סכום המזונות הגבוה שנתבע מעורר קושי על פניו, עוד בטרם צללנו לעומק הנתונים. אזכיר ואדגיש, שההליך דנן עניינו מהם צרכיהם ההכרחיים והמינימליים הנדרשים לקטינים, ואינה בהתאם לרמת החיים לה זכאים הקטינים לטענת האם, או אליה התרגלו.
כך, לשם הדוגמה, בטבלת ההוצאות שצירפה לסעיף 20 לכתב התביעה, ציינה סך של 350 ₪ בכל חודש לכל אחד מהילדים(!) עבור נופש וחופש, סכום העולה כדי 12,600 ₪ בשנה רק עבור רכיב של נופש לילדים. זהו סכום מופרז בנסיבות בהן היא מתארת מצוקה כלכלית ומחסור, ואין מדובר בצורך בסיסי של קטין. לגבי יתר רכיבי ההוצאות שצוינו בטבלה, מצאתי שרובם גבוהים יותר מצרכים מינימאליים: למשל, 900 ₪ בכל חודש עבור ביגוד לשלושה קטינים; או 750 ₪ בכל חודש עבור חינוך – שהם 9000 ₪ בשנה – כאשר הסכום אינו נתמך באסמכתה על סכום זה, אלא על סכום נמוך בהרבה, וללא כל התייחסות מצד התובעת למענק לימודים חד-שנתי מהמוסד לביטוח לאומי (והתובעת אישרה בעדותה כי משולם לה סכום זה, העומד על כ-1000 ₪ לכל ילד). אף מזון נתבע על הצד הגבוה.
בהתבסס על ידיעה שיפוטית, ואף בהינתן כלל הצריכה השולית הפוחתת החל בענייננו, אניח כי צרכיו השוטפים ההכרחיים של כל אחד משלושת הקטינים בחודש עומד לכל היותר ע”ס 1670 ₪ בסה”כ, שהם כ-5000 ₪ בחודש לשלושת הקטינים גם יחד, לא כולל מדור על פי הפירוט הבא שנעשה לפי הערכה לשלושת הילדים יחדיו:
מזון 2700 ₪ לשלושה ילדים; ביגוד לשלושתם 400 ₪; בריאות 400 ₪ בהתחשב בצריכת ריטלין שצויינה; היגיינה – 200 ₪; חינוך – 400 ₪ לאחר הפחתת מענק לימודים חד-שנתי מן הביטוח הלאומי; תרבות 150 ₪; ועוד הוספתי על דעתי הוצאת תחבורה שלא צויינה בתביעה – 450 ₪ בחודש – סיכום כל הסכומים הללו מביא לסך כולל של 4700 ₪ לחודש. על כך עוד הוספתי 300 ₪ בחודש בגין הוצאות לא צפויות – סה”כ 5000 ₪ לחודש, שהם כ- 1670 ₪ לילד, כרף התחתון של צרכים מינימאליים לשלושה ילדים.
גם הטבלה השנייה בכתב התביעה, המתייחסת להוצאות המדור והחזקתו, כוללת מספר רכיבים החורגים מרמת חיים הכרחית או מינימאלית. כך, למשל, סכום של 600 ₪ מדי חודש בחודשו עבור צריכת חשמל הוא סכום מוגזם על פניו, וכך גם 430 ₪ בחודש עבור טלויזיה בכבלים. צריכת הגז שצויינה הינה לחודשיים, ולא לחודש, ונראה כי כך גם ביחס לצריכת המים. סכום המדור עצמו הינו בגדר הסביר למחירים בתקופתנו – 4200 ₪ בחודש עבור דמי שכירות, אך את הוצאות החזקת המדור ההכרחיות אעמיד ע”ס של 1300 ₪ לחודש לכל היותר, לפי הערכה, משמע הוצאת המדור והחזקתו הינה בסך כולל של 5500 ₪ בחודש, וחלקם של הקטינים בהוצאה זו – מחצית מן הסכום: 2750 ₪.
אשוב ואבהיר, כי ייתכן שהתובעת אכן מוציאה עבור הקטינים את כל ההוצאות שציינה בטבלאות שצירפה מטעמה; אלא שהשאלה איננה מהן הוצאות הקטינים שאותן מוציאה האם בפועל, אלא מהן הוצאותיהם ההכרחיות; ולא מן הנמנע שחרף המצב הכלכלי הקשה והדחוק הנטען בפי התובעת, בפועל היא איננה מסתפקת בצרכים מינימאליים אלא מוציאה הוצאות גבוהות יותר, המתאימות לרמת חיים גבוהה יותר. לענייננו אנו השאלה הנדרשת היא מהם צרכיהם ההכרחיים של הקטינים, ועל כך השבתי לעיל.
לסיכום נקודה זו, מצאתי כי הצרכים ההכרחיים השוטפים של הקטינים עומדים על סך של כ-1670 ₪ לילד בחודש, סה”כ 5000 ₪ בחודש, לכל היותר.
לכך מתווספת הוצאה של כ- 5500 ₪ בחודש בגין מדור והחזקתו, לכל בני המשפחה (כולל האם).
את הוצאותיה השוטפות של האם עצמה אעמיד לצורך תביעה זו על סכום סביר (וכלל לא מינימאלי) של כ-2000 ₪ בחודש (לא כולל מדור והחזקתו, שאותו כבר חישבתי לעיל). האם לא פירטה בתביעתה מה היקף הוצאותיה שלה, אך ראיתי כי ציינה שהוצאותיה כוללות בין השאר הוצאת רכב ודלק בסכום שאינו פחות מ-2000 ₪ בכל חודש בגין רכיב זה בלבד. מדובר בסכום גבוה מאוד, יחסית, כאשר לצורך תביעה זו עלינו לבחון האם באפשרותה של האם, אילו הצטמצמה להוצאות סבירות ומינימאליות, לספק לבדה את הוצאות הקטינים, לאחר סיפוק הוצאותיה הסבירות שלה. לשם מענה על שאלה זו, אין מקום להתחשב, לדוגמה, בהוצאת רכב גבוהה ומופרזת של 2000 ₪ בכל חודש, ואף ספק רב האם הוצאה בגין החזקת רכב צמוד בכלל הולמת רמת חיים בסיסית (ואף אם כן, לא בסכום כזה). הילדים כולם היו כבר בעת הגשת התביעה בגיל שבו יכלו לנסוע בעצמם בתחבורה ציבורית, ואינני מקבלת הטענה כי הוצאת הרכב הכרחית לסכום מזונות לצורך הסעת הילדים ממקום למקום.
לסיכום, סה”כ הוצאה חודשית מינימאלית סבירה למשפחה כולה, כולל האם, כ- 12,500 ₪ בחודש: 5000 ₪ הוצאה שוטפת לשלושת הילדים; 5500 ₪ הוצאת מדור והחזקתו; 2000 ₪ הוצאות האם.
אבהיר, כי במקרה דנן השימוש במונח “רמת חיים מינימאלית” איננו מכוון לחיי עוני או מחסור; במונח זה כוונתי שיסופקו מלוא הצרכים הבסיסיים הדרושים לכל קטין לשם קיום חייו בכבוד אנושי בסיסי – קורת גג, מזון, ביגוד, חינוך, תחבורה ובריאות, וכן גם תרבות – ולא יסבול מחסור; אלא שיסופקו ברף התחתון ולא מעבר לכך. כל ילד יוכל להגיע ממקום למקום אולם בתחבורה ציבורית ולא בהכרח ברכב פרטי; כל ילד יוכל לצפות בטלויזיה מגוונת אך לא תמורת 430 ₪ בחודש, אלא כנגד 50 ₪ בחודש ואפילו פחות בגין אופציות זולות הרבה יותר הקיימות בשוק זה; לא יחסר לאף ילד ביגוד או הנעלה אך המבחר אולי יהיה מעט יותר מצומצם ולא יכלול מותגים; וכן הלאה. הסכומים שננקבו לעיל, תואמים לרף התחתון, ואף מעליו במידה מסויימת, מכאן שיש בהם לספק את מלוא הצרכים הנדרשים לקטינים לשם קיום רמת חיים ראויה מינימלית ובכבוד בסיסי.
מכאן לשאלה הבא: מהו כושרה הכלכלי של האם, והאם ביכולתה הכלכלית של האם לספק לבדה את הצרכים הנדרשים לילדים כמפורט לעיל.
הכנסות האם הינן ממספר מקורות: עבודה כשכירה במשרה חלקית של כ- 40 שעות בשבוע (עדות התובעת 2.2.2022 עמ’ 16)) – בתפקיד ….; עבודה חלקית נוספת כשכירה (על בסיס שעתי בהיקף משתנה. פעמיים בשבוע – משמרת לילה החל משעה 22:00, ושבת – פעם בחודש – ר’ עדות התובעת 2.2.22 עמ’ 16) – בתפקיד…. ; ועבודה כעצמאית …., כשתדירות העבודה היא בהתאם לביקוש …. (על כך להלן).
מן הנתונים שהוצגו עולה כי ממוצע ההשתכרות של האם משתי העבודות כשכירה הינו 10,237 ₪ נטו בחודש, להלן טבלה המסכמת את הנתונים שעלו ממסמכי התובעת שהוגשו ביום 27.4.2020:
חודש
משכורת 1
משכורת 2
מענק עבודה
5.2019
4718
6
4638
7
7620
2160
8
5826
*1221
9
4833
6735
2160
10
4758
4218
11
4595
4777
12.2019
4719
5529
2160
1.2020
4416
5088
2
4694
5233
2160
3
4218
4704
4
4463
5949
ממוצע לחודש:
4958
5279
*התובעת החלה לעבוד ב….. רק בחודש זה, ועבדה חמישה ימים בלבד.
השוואת תלושי השכר שצורפו לכתב התביעה לעומת אלו שצורפו לתצהיר עדותה של התובעת מלמדת כי חלה בינתיים עלייה בשכרה של התובעת, כאשר שכר הבסיס (שכר שעליו מתווספות תוספות שכר כמפורט בתלוש) בעת הגשת כתב התביעה עמד על 2384 ₪ בשלהי שנת 2019, לאחר עמד מכן על 2502 ₪, ובעת הגשת התצהיר עמד שכר הבסיס על 2656 ₪ (בהתאם לכך גם תעריף יום כמפורט בתלוש השכר עלה מ-281 ₪ בשלהי 2019 ל-300 ₪ בתחילת שנת 2021. בסוף שנת 2021 חלה עליה קלה נוספת בשכר הבסיס (צורף מטעם התובעת ביום 1.3.2022), ויש להניח כי בחלוף הזמן מאז חלה עוד עליה מסויימת בשכר. משכרה של התובעת נוכו ניכויי רשות של התובעת בגין נטילת הלוואה או מפרעות, ואשר בגינם עמדה לבסוף המשכורת החודשית נטו על שכר נמוך יותר מזה שהציגה בכתב התביעה, אך אלו אינם מלמדים על ירידה בשכרה, וכפי שראינו – התרחשה דווקא עלייה בשכר.
בנוסף, התובעת מקבלת קצבת ילדים בסך 534 ₪ בחודש. יש לשער כי הסכום פחת כעת עם בגירתה של XXX, אך התחשבתי בנתונים שהיו קיימים בעת בירור התובענה, ובהתאם לכך – ומנגד – התעלמתי מכך שXXX כבר איננה תלמידה בעת הזו, ואין בגינה הוצאת חינוך, אלא חישבתי את הוצאת החינוך גם עבורה.
על כן, סה”כ הכנסות התובעת מעבודותיה כשכירה ומקצבת ילדים: 10,773 ₪ בחודש.
כמו כן, כאמור לעיל, לאם עסק עצמאי …..
את העסק החלה במהלך שנת 2019, זמן לא רב לפני הגשת התביעה, ובתחילת ההליך טענה התובעת כי מקור הכנסה זה מניב מדי חודש לכל יותר כמה מאות בודדות של שקלים. אולם, לתצהיר עדותה הראשית צירפה אישור ולפיו הכנסת התובעת מן העסק העצמאי שלה לשנת 2020 (שנת הגשת התביעה) עמד על סך ממוצע של 2300 ₪ נטו בחודש (נספח ה’ לתצהיר עדותה). הנתבעים טענו כי חלק מהכנסותיה כלל לא מדווח, אולם לא הוצגה ראיה לכך, משכך אניח לצורך הליך זה כי זו היתה הכנסתה החודשית הממוצעת מן העסק בשנת 2020.
והנה, ביום 1.3.2022 התובעת צירפה אישור ולפיו הכנסותיה מן העסק לשנת 2021 כבר עמדו על ממוצע של 2700 ₪ בחודש נטו (לאחר ניכוי מס).
ניתן לשער שמאז ממוצע ההכנסה עלה מאז אפילו יותר: לתצהיר העדות של הנתבע 1 צורפו עשרות תמונות של עבודותיה …. שפרסמה התובעת ברשתות החברתיות, המעידות שהעסק זוכה להיענות, התובעת צברה מוניטין והעסק במגמת עליה והצלחה. התובעת אישרה שחל גידול בשנת 2021 לעומת 2020. יתר על כן, התובעת אישרה בעדותה מיום 2.2.2022 כי העלתה את התעריפים של העסק: “עד סוף 2021 גביתי 200-180. עכשיו העליתי את זה ל-250 ₪ ….” (ע’ 17 לעדותה). על כן, בהינתן שההעלאה בתעריפים … בוצעה רק בתחילת שנת 2022, משמע לאחר שהתובעת כבר עמדה על ממוצע הכנסות של 2700 ₪ נטו בחודש (לפי התעריף הקודם), ניתן אפוא להניח כי הכנסותיה מן העסק עלו החל משנת 2022 לסך של 2850 ₪ בחודש, לפחות, על פי ממוצע …. (כאמור בעדות התובעת ע’ 24 שורה 29).
כאשר סכום זה מתווסף ליתר ההכנסות של התובעת שפורטו לעיל מתוך הנתונים שהוצגו, התוצאה הינה שהכנסותיה מכל המקורות עומדת על סכום של 10773+2850 ₪ = 13,623 ₪ בחודש, סכום העולה ביותר מאלף ש”ח על סך ההוצאה המינימאלית הנדרשת למשפחה כולה, וההפרש עשוי לשמש למימון הוצאות חריגות של הילדים, להוצאות עבור מותרות, או אפילו לצורך חיסכון.
התוצאה המספרית מדברת בעד עצמה ומלמדת כי ביכולתה של האם לספק בעצמה את צרכי המשפחה כולה.
זאת ועוד; הוכח כי שתי הבנות הגדולות (כיום בנות 18 וכמעט 19 שנים) עבדו בעת בירור התובענה והרוויחו סכומים מכובדים למדי, כל אחת מהן כ-2000-3000 ₪ בחודש. ביחס לבת XXX הוצגו העברות שכר לחשבון התובעת בתחילת שנת 2020, ולטענת התובעת כך הן התנהלו לפני שהבת פתחה חשבון בנק משל עצמה (עדות התובעת עמ’ 20). עובדה זו כלל לא הוזכרה בכתב התביעה או בתצהיר העדות של האם, אך משעלתה הטענה בעניין זה מפי הנתבעים – האם אישרה בחקירתה הנגדית את העובדה (עמ’ 21-22 לעדותה), והוסיפה כי XXX עובדת ב…. מאז תחילת 2020, ושכרה יכול להגיע כדי 2500 עד 3000 ₪ בחודש. לדברי התובעת: “.. זה לא שהיא נותנת לי כספים, אני יודעת שהיא משלמת את הצרכים שלה ומתפנקת” (עמ’ 22 לעדותה). לגבי הבת ZZZ אישרה התובעת בעדותה שגם היא עובדת; בזמן העדות ZZZ עבדה ב…., ולפני כן עבדה כשנה ב… תמורת 3000 ₪ בחודש (עמ’ 23 לעדות התובעת).
שתי הקטינות לא מעבירות לתובעת את הכנסותיהן מעבודה אלא משתמשות בכסף שהרוויחו למימון “מותרות וכיף שלהן שאני לא יכולה לממן להם” (התובעת, עמ’ 23 לעדותה).
להיבט זה חשיבות כפולה לענייננו: ראשית, אם הקטינות מממנות לעצמן ביגוד ובילויים, אזי ממילא הוצאת האם בגין רכיבים אלו אמורה להצטמצם לעומת הסכומים שציינתי לעיל, בהתאם לכך סכום ההוצאות המשפחתי אמור להיות נמוך עוד יותר מהסכום שצויין; החשיבות השניה, וכפי שמורה חוק המזונות, תנאי לחיוב בני משפחה נוספים במזונות הוא שאין לאדם הנזקק למזונות אפשרות לספק את צרכיו ממקור אחר, כגון מעבודה (סעיף 5(2) לחוק). במקרה דנן, העובדה שיש לשתי הבנות מקור עצמאי לספק את צרכיהן כתוצאה ממשכורת מעבודה, משכורת לא קטנה, שוללת למעשה את האפשרות לפנות לבני משפחה אחרים בתביעה לחיובם במזונות שתי הבנות. היות שכך, יש לבחון האם באפשרות האם לספק את צרכיו של YYY בלבד, שאיננו בעל מקורות הכנסה משל עצמו. כיוון שמצאתי שבאפשרות האם לכלכל את שלושת ילדיה גם יחד, הרי שמכוח קל וחומר באפשרותה לכלכל ילד אחד וזאת אפילו ללא צורך בהכנסה הנוספת מן העסק העצמאי שלה.
על נתונים אלו אוסיף עוד נתונים המחזקים מסקנתי:
לטובת התובעת התעלמתי כליל ממענקי קורונה ששולמו לה (עדות התובעת ע’ 20); וכן ממענקי עבודה ששולמו לה (2160 ₪ ארבע פעמים בשנת 2020 שהם כ-720 ₪ בחודש בממוצע); ומתשלומים נוספים לחשבונה שלא הוסברו על ידה ועלו כולם מתוך דפי חשבון הבנק שלה;
התעלמתי מכך שXXX בינתיים בגרה, ולא נמסרו נתונים עדכניים לגביה, כגון האם התגייסה לצה”ל באופן המפחית עוד יותר את הוצאות המשפחה. יתכן שגם ZZZ עומדת לפני גיוס לצה”ל ולא נמסרו נתונים עדכניים אודותיה.
אף התעלמתי לטובת התובעת מהסדרי השהות הקבועים שהנתבעת 2 מקיימת עם הקטין YYY, באופן קבוע, פעם בשבוע כולל לינה ובכל סופ”ש שני ובכך חוסכת מהתובעת חלק מההוצאות השוטפות תלויות השהות של YYY בעת שהותו עימה, כגון מזון, חשמל, מים וכו. אשר אין כל ספק שיש בכך להפחית עוד יותר מהיקף הוצאותיה של התובעת.
התעלמתי לטובת התובעת מכך ששכרה כולל הפרשות לקרן השתלמות, דמי ועד וניכויי רשות אחרים.
התעלמתי לטובת התובעת משכך שאמה של התובעת גב’ ג.ח. ציינה כי היא תומכת באופן שוטף בבתה ומספקת לה מדי חודש צרכי מכולת ומזון, וכמו כן מעבירה לה מדי פעם סכומי כסף לתמיכה. שווי התמיכה של אם התובעת הינו להערכתה בסך של כ-300-400 ₪ בחודש (עדות ג.ח., 13.7.2022, עמ’ 118-119; עדות א.ח. ז”ל עמ’ 164), באופן שאמור להקטין את הוצאות המשפחה. בנוסף גב’ ג.ח. ציינה כי בתה התובעת יחד עם הנכדות XXX וZZZ מתארחות אצלה אחת לכל שלוש שבתות, מיום שישי ועד מוצאי שבת (כאשר הנכד YYY שוהה אצל הסבתא השניה, נתבעת 2. ר’ עדות ג.ח., 13.7.2022, עמ’ 121). מכאן שיש גם בהיבט זה חיסכון נוסף בהוצאות התובעת.
בהקשר זה אזכיר, כי בתום שמיעת דיוני ההוכחות הלך לעולמו מר א.ח. ז”ל. אולם, התובעת או ב”כ הצדדים השלישיים לא ביקשו להשלים טיעון או להציג ראיות ביחס לשינוי עובדתי שאירע, ככל שאירע, כתוצאה מפטירתו של מר א.ח. ז”ל. ראיתי כי הן התובעת והן צד ג’ כללו בסיכומיהם מספר טענות עובדתיות הנוגעות למצב הכלכלי של ג.ח. לאחר שבעלה הלך לעולמו – לכאורה; ברם טענות אלו לא הוכחו כאמור, וככלל, לא ניתן משקל לכל טענה עובדתית לכאורית אשר עלתה לראשונה מטעם מי מהצדדים רק בסיכומים וללא אסמכתה או מתן אפשרות לצדדים שכנגד להתייחס אליה (ובפרט בסיכומי התשובה של התובעת).
אציין אף קושי נוסף העולה מכתב התביעה והוא דרישת התובעת לחייב את הנתבעים במלוא ההוצאות השוטפות של הקטינים (סעיף 27, סעיף 33(א)), תוך התעלמותה, שלא כדין, מכך שגם על התובעת עצמה מוטלת חובה לשאת בצרכי הקטינים בהתאם ליכולתה הכלכלית (בע”מ 919/15), ומלכתחילה אין כל מקום לתבוע מהם לשאת בכל הוצאות הקטינים תוך התעלמות מחלקה של האם התובעת. אף דרישתה כי הנתבעים יישאו בשני שלישים מהוצאות החינוך והבריאות החריגות של הקטינים, ולא רק במחצית או לחלופין בחלק היחסי לפי יחסי הכנסות, לא נתמכה בבסיס משפטי.
חרף שהתעלמתי מכל אלו, התעלמות שהינה אך ורק לטובת התובעת, הנתונים המספריים מלמדים כי ההכנסות של התובעת עולות על ההוצאות ההכרחיות, ומשכך – ביכולתה של האם לספק לקטינים רמת חיים מינימאלית, וזהו הסטנדרט הנורמטיבי הנבחן בתביעות לחיוב בני משפחה במזונות. אילו התחשבתי בכל הנתונים הנוספים שמהם התעלמתי, ברי כי התוצאה היתה מובהקת אפילו יותר.
התשובה לטענת האם לפיה היא קורסת כלכלית ואינה מסוגלת לממן את מחייתה ומחיית ילדיה טמונה ככל הנראה בפער הניכר שקיים בין רמת החיים המינימאלית והסבירה שאמורה להיות למשפחה באופן התואם לרמת הכנסותיה של האם, לבין רמת החיים שאותה מנהלת האם והמשפחה בפועל.
ביום 24.7.2020 צירפה התובעת מסמכים מהם עולה התמונה הבאה ביחס להוצאותיה בכרטיסי אשראי:
חודש
כרטיס מס’…
כרטיס מס’…
כרטיס מס’…
סה”כ בכל כרטיסי האשראי
5.2019
17219
2513
19732
6
9325
2968
12293
7
7400
2475
9875
8
31086
4109
35195
9
20719
5290
26009
10
22104
4813
26917
11
15731
4702
20433
12.2019
17394
5098
22492
1.2020
15232
4076
19308
2
17010
2522
1839
21371
3
16762
4545
21307
4
12573
399
12972
ממוצע לחודש:
20,658
מדובר אפוא בהוצאות העולות באופן קבוע באלפי שקלים על כל הכנסותיה של האם, וכל זאת רק בכרטיסי אשראי – כאשר יש למשפחה הוצאות נוספות שאינן משולמות בכרטיסי אשראי אלא בשיקים ובמזומן (עדות התובעת 2.2.22 עמ’ 19). כמצויין בטבלה, היו חודשים שבהם ההוצאות בכרטיסי אשראי עמדו על למעלה מ-35,000 ₪ בחודש אחד ויחיד(!). בחינת סוג ההוצאות ששולמו בכרטיסי אשראי מגלה הוצאות של אלפי שקלים בגין ביגוד, חופשות ומסעדות, חדר כושר, לוטו והוראת קבע עבור מינוי למפעל הפיס ועוד ועוד. עלה כי עד סוף שנת 2021 תרמה בהוראת קבע מכרטיס האשראי מאות שקלים למוסדות כצדקה (עמ’ 27 לעדות התובעת).
הוצאה חודשית ממוצעת הקרובה ל-21,000 ₪ רק בכרטיסי אשראי איננה סבירה בנסיבות העניין ואיננה הולמת את רמת החיים של המשפחה. מדובר אפוא בהתנהלות כלכלית שאינה מותאמת להכנסות ולרמת החיים האמיתית של המשפחה, אלא תואמת רמת חיים ורמת הכנסות גבוהות בהרבה. פער זה שבין ההוצאות לבין ההכנסות בהכרח מייצר גירעון משמעותי בתקציב המשפחתי, אשר מניע את האם לקחת עוד ועוד הלוואות לשם מימון וכיסוי הגירעון, דבר שיוצר עוד הוצאות ועוד התחייבויות נוספות – ככדור שלג ההולך וגדל, וכדברי התובעת: “תמיד היו לי חובות” (ע’ 25 לעדותה).
יש לשער כי בכך אף מענה לתהייה שעלתה מצד הנתבעים הכיצד זה “נעלמו” להם בתוך זמן קצר יחסית מאות אלפי שקלים שקיבלה התובעת לידיה ממכירת הדירה (ובהתייחס לאמור בסעיף 18 לכתב התביעה).
במילים אחרות, הקושי שמתגלה מתוך התיק איננו ביכולת של האם לספק את צרכי הקטינים וצרכיה שלה – היות שהנתונים מצביעים על קיומה של יכולת עצמאית של האם לספק את מלוא צרכי המשפחה ההכרחיים ואפילו ברמה סבירה ובהינתן שהכנסותיה ראויות ועולות יחדיו על השכר הממוצע במשק; הקושי הינו ללא ספק בהתנהלות כלכלית בלתי מוקפדת ושאינה מתאימה כלל לרמת החיים של המשפחה, ועל האם לבחון אופן התנהלותה הכלכלית. כאמור, ההליך דנן מתנהל בהתאם לחוק ולפסיקה, ולא בהתאם לרמת החיים בה סבורה האם כי מגיע לקטינים לחיות.
לענייננו – לאור כל האמור לעיל, אין מתקיימים התנאים הקבועים בחוק אשר מאפשרים חיוב בני המשפחה המורחבת במזונות הילדים – ועל כן דינה של התביעה להידחות. מאחר שיש לאם האפשרות לספק לילדים את צרכיהם ההכרחיים, אזי אין מקום לפנות למעגלים משפחתיים רחבים יותר ולחייבם במזונות הילדים, ובפרט נכון הדבר לגבי הבנות הגדולות אשר גם עובדות ומשתכרות סכומים נאים, אשר יש בהם לכסות את צרכיהן ומעבר לזה.
היות שזו מסקנתי, כלל לא נדרשתי לניתוח מצבם הכלכלי של הסבים מהצד האב ומצד האם; יתכן, עקרונית, שביכולתם הכלכלית לסייע לנכדיהם, אולם זו איננה אמת המידה הנבחנת בהליך זה. בהליך זה נבחנת האפשרות לחייבם לסייע כלכלית לנכדיהם, לא מרצון טוב בלבד או מנדיבות הלב, כי אם מתוך חובה, ולשם הטלת חיוב במזונות על התובעת לעמוד תחילה בכל התנאים המנויים בחוק, וזאת לא עשתה. נוכח אי התקיימות התנאים המקדימים הנדרשים להטלת חובה זו על כתפיהם – אזי ממילא מתייתר הצורך לבחון את מצבם הכלכלי של הסבים, כמו גם את הטענות הנגדיות של הנתבעים בנוגע להוצאותיהם עבור עצמם ועבור ילדים הקודמים לנכדים (ואכן עלה כי יש לסבים משני הצדדים ילדים בגירים הנזקקים לסיוע, ואף יש ילד קטין לנתבע 1), ועוד.
מיצוי הליכי גביה נגד האב
לכל אורך ההליך נשמעה מפי הנתבעים הטענה כי יש לדחות את התביעה בגין אי מיצוי הליכי הגביה כנגד האב תחילה. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לקבוע ממצא מחייב בשאלה האם התובעת מיצתה תחילה את הליכי הגבייה כנגד האב, שאף הוא תנאי נדרש להגשת התביעה כנגד בני משפחה אחרים, אך אעיר בענין זה מספר הערות כמפורט להלן.
ראשית, וכפי שצויין בתחילת דבריי, התובעת לא פירטה כדבעי את ההליכים שנקטה כנגד האב בישראל. הוצגו מטעם התובעת תדפיסי תיק הוצאה לפועל משנת 2017, זמן רב לפי הגשת התובענה דנן, ולא הובהר מהו החוב העדכני ובעיקר לא הובהר די הצורך מהן הפעולות שנקטה עובד להגשת התובענה על מנת לגבות את החוב מן האב, בישראל. נטען כי פעלה בהוצאה לפועל וב”מסגרות אחרות” (לא הוסבר מהן ה”מסגרות האחרות” ומה בוצע בגדרן), ללא פירוט וללא אסמכתאות רלבנטיות לפעולות שבוצעו (צורפו תדפיסי תיק הוצל”פ בעיקר עד לשנת 2017, עוד טרם שהאב טס לחו”ל, ישנה אסמכתה להקטנת קרן החוב כמעט לאפס בחודש 11.2017 בהתאם להסכם השני בין ההורים, ואילו תדפיסי התנועות הבודדות בתיק ההוצל”פ לאחר שנת 2017, ובפרט לאחר שהאב טס לחו”ל, הם בגין שערוך והגדלת קרן החוב, ולא ראיתי כל אסמכתה לפעולה אקטיבית שננקטה לצורכי גביה).
באשר להליכי גביה בDDD, אין חולק כי במקרה דנן לא נפתחו ההליכים בחו”ל טרם להגשת התביעה, אלא רק לאחר מכן ובהמשך להחלטת בית המשפט בנושא. משעה שאלו נפתחו – אזי לא מצאתי להורות על סילוק התובענה על הסף. עד סוף ההליך לא דווח מטעם התובעת על הצלחה בגבייה, וכאמור, הליכי הגביה בDDD הופסקו והאם נאלצת כעת לשוב ולפתוח בהם במקום מושבו הנוכחי של האב.
נוכח מורכבות הליך הגביה בחו”ל, אני נוטה לסבור, ומבלי לקבוע כל מסמרות כמובן, שלצורך בחינת מיצוי הליכי גביה כנגד ההורים, טרם להגשת תביעת מזונות נגד בני המשפחה המורחבת, יש להתמקד בעיקר בהליכים שבוצעו בישראל. ככל שההליכים בישראל מוצו ולא הניבו תוצאה, וככל שאכן נפתחו הליכים לגביה בחו”ל כתנאי הכרחי להגשת התביעה, אף אם הליכים אלו טרם מוצו וטרם הושלמו עד תום, אזי נראה כי אין מקום בנסיבות כאלה להעלות כנגד ההורה התובע טענה בדבר אי מיצוי הליכים. מדובר בהליכים מורכבים וארוכים למדי, והמתנה עד לסיום הליכי גביה בחו”ל לשם קביעת “מיצוי הליכים” וכתנאי מוקדם להגשת התביעה נגד בני משפחה מורחבת, עלולה להביא לפגיעה בקטינים בתקופת הביניים הלא-קצרה עד לסיום ההליכים בחו”ל.
אוסיף ואדגיש, כי אין בכל האמור לעיל כדי להפחית או לגרוע מחובתו של האב לשאת במזונות הילדים על פי כל דין, ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ואף מכוח חובתו המוסרית כאביהם מולידם. האב איננו צד ישיר להליך, ולא ניתן לו יומו בבית המשפט, ומשכך לא אקבע כל ממצא לגביו; ברם מובהר לאב, כי הקביעה ולפיה יש בידי האם היכולת לספק לילדים רמת חיים מינימלית ובסיסית אין בה כהוא זה כדי לשחרר אותו ממלוא חובותיו כלפי ילדיו, אותם עזב בישראל לפני מספר שנים. בהחלט יתכן כי ילדים אלו ראויים לרמת חיים גבוהה הרבה יותר מן הרף התחתון, בהתאם לרמה הכלכלית של שני הוריהם גם יחד. על האב לקחת אחריות על ילדיו ולהשתתף במימון צרכיהם גם אם ממקום מגוריו בחו”ל. אף אצפה כי הוריו, נתבעים 1-2, יפעלו בעניין זה מול בנם, ויביאו בפניו את דבריי אלו, למען טובת נכדיהם.
סוף דבר
מכל המפורט לעיל הרי שדין התביעה להידחות, והיא נדחית בזאת.
הגשת התביעה אילצה את הורי האב ואת הורי האם גם יחד להידרש להליך המשפטי, ליטול ייצוג משפטי, לחשוף את מצבם הכלכלי באמצעות מסמכים רבים, ולקחת חלק בהליך שנמשך כשלוש שנים וכלל שני דיוני הוכחות, עוד דיוני קדם משפט, ועשרות בקשות ותגובות. במהלך דיוני ההוכחות ולאחר שמיעת עדות התובעת, הציעו הנתבעים כי התובעת תמשוך את תביעתה נוכח הנתונים שעלו מעדותה, ואו אז לא יעמדו על הוצאות משפט, אך זו סירבה ועל כן ההליך נמשך. בשל כל אלו, אני אף מוצאת לחייב את התובעת בהוצאות משפט בסך 12,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים 1-2. על מנת לאפשר לתובעת לשלם את הסכומים, אורה כי הוצאות המשפט ישולמו לנתבעים עד יום 1.1.2024, לכל המאוחר, ולא באופן מיידי. עם זאת, לאחר מועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
באשר להודעת צד שלישי שהוגשה כנגד הורי האם, הרי שעם דחיית התובענה העיקרית ממילא נדחית גם תובענה זו.
לא אוכל לסיים מבלי להתייחס להיבט משפחתי נוסף שעלה מתוך בירור ההליך, אף אם בשוליו של ההליך ובעקיפין בלבד – היות שחשיבותו איננה שולית כלל וכלל. בתחילתו של ההליך היה נתק בין נתבעת 2 סבתא …. לבין הנכדים, הנכדות סרבו לשוחח עמה או לענות להודעותיה. לאחר פגישות של התובעת ונתבעת 2 ביחידת הסיוע ובסיוע עו”ס יחידת הסיוע, לא זו בלבד שחודש הקשר בין הסבתא לשלושת הנכדים, אלא שמאז סבתא …. מקיימת הסדרי שהות קבועים ורציפים עם הנכד YYY, כפי שפורט לעיל, כולל לינה קבועה בביתה. מלבד הסיוע הכלכלי שיש בכך מצד נתבעת 2, שהרי עלויות האירוח יוצאות מכיסה של הסבתא בלבד, נראה כי יש בכך לתרום לאין שיעור לרווחתו ולטובתו של YYY, ובפרט בנסיבות עזיבתו של האב. התרשמתי מ… כסבתא חמה ומעניקה, אשר שמה דגש על הקשר עם הילדים, והמשיכה לקיים את הסדרי השהות עם YYY, הגם שבכל אותה עת המשיכה התובעת לעמוד על תביעתה הכספית כנגדה, ועמדה על דרישתה לחייב גם אותה בתשלום מזונות. לא נותר לי אלא לקוות כי התובעת תשכיל להעריך את הרווח החשוב שהוליד ההליך המשפטי במובן הזה, תעריך את המקום שיש לסבתא בחיי הילדים, לא רק בפן הכלכלי, וכן יש לקוות שקשר זה יימשך באופן המיטיב עם כל הנוגעים בדבר, ובפרט עם זו של הילדים.
סוף דבר – התביעה נדחית.
מזכירות תשלח פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ה’ אלול תשפ”ג, 22 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
