בפני
כב’ השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט
תובעים
פלונים
באמצעות ב”כ ענבר שמואלי אבוהב ועו”ד מיטל נחמד
נגד
נתבע
1. האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים משרדי ממשלה 999009
2. אלמוני
באמצעות ב”כ עוה”ד שרית רחימי
בעניין המנוח פ. מ. ט
פסק דין
התנגדות לבקשה למתן צו קיום צוואת המנוח פ.מ.ט ז”ל
המנוח חתם על צוואה בפני שני עדים , ביום 21.09.2018 וביום 23.09.2018 נפטר.
המנוח, יליד x.x.1959. התגרש מאימם של המתנגדים, בהמשך התחתן בשנית והתאלמן מאישתו (לא ידוע על ילדים נוספים מנישואין אלו, ובכלל) .
התובע, מבקש צו קיום הצוואה, הינו הרב x, רב בית הכנסת y הזוכה בהתאם לצוואה, אשר קיבל הוראות מה יעשה ברכושו של המנוח לאחר פטירתו (ועיקרן, עריכת גמילות חסדים או שיפוץ בית הכנסת, וכל דבר בהתאם לשיקול דעתו). מנגד, המתנגדים לצוואה, הינם ילדיו של המנוח.
מספר עובדות מרכזיות ומוסכמות בענייננו הינן שהמנוח היה חולה סופני במועד חתימת הצוואה, לאחר שהתגלה כי בגופו פשתה מחלת הסרטן עם גרורות בכבד. המנוח אושפז בבית החולים ביום 31.08.2018, אשפוז שנמשך עד לפטירתו ביום 23.9.2018. במהלך האשפוז, יממה וחצי לפני פטירתו, חתם על הצוואה. עוד אין חולק שהמנוח וילדיו לא היו בקשר כמעט כשלושים שנים, והמנוח גם לא היה בקשר גם עם יתר בני משפחתו: אחותו ומשפחתה (ולכל הפחות, וכפי עדותה, כשנה טרם לפטירתו).
ההתנגדות עניינה טענת המתנגדים כי המנוח לא היה כשיר פיזית וקוגניטיבית לחתום על הצוואה במועד שנחתמה, וטענתם כי ישנם ספקות קשים בדבר יכולתו להבין טיבה של הצוואה במועד חתימתה.
לצורך בחינת מצבו של המנוח במועד עריכת הצוואה ניתנו צווים לבית החולים בו היה מאושפז והתקבלו מסמכים רפואיים. בהמשך, מונה מומחה לצורך עריכת חוות דעת בדבר כשירותו של המנוח. המומחה סבר כי “ניתן לקבוע בסבירות גבוהה יותר, כי במועד הנדון (21.09.18) לא הייתה למנוח כשירות משפטית”. נשלחו שאלות הבהרה למומחה, והתשובות אף הן היוו חלק מחומר הראיות בתיק. המומחה לא הוזמן לחקירה.
העדים אשר נשמעו בדיון הינם עדי הצוואה, עו”ד א’ ועו”ד ב’; חברו של המנוח מר ג’ אשר ביקר אותו ביום חתימת הצוואה; עדים אלו העידו כי המנוח היה צלול וענייני ביום ובמועד עריכת הצוואה. עוד העיד הרב x בדבר קשריו עם המנוח ורצונו, כן העידה המתנגדת, בתו של המנוח.
חוות הדעת המתחקה אחר מצבו של המנוח, מחד, והעדויות של האנשים שראו את המנוח במועד ובסמוך לחתימה על הצוואה , מנגד, הם העומדים בבסיס ההליך והנסיון להתחקות אחר מצבו של המנוח במועד פטירתו.
טענות המתנגדים
המתנגדים טוענים, כי הצוואה נערכה יומיים לפני פטירת המנוח, עת גסס מסרטן, ובשעה שמצבו הרפואי הפיזי והמנטלי התדרדר בצורה דרסטית, והוא קיבל תרופות רבות שהשפיעו על כשירותו ולא היה כשיר צלול ובהיר. המתנגדים הפנו לתרופות אותן קיבל המנוח באותו היום, למסמכים הרפואיים מהם עולה כי ביום 20.09.18 (יום לפני עריכת הצוואה) טען כי כי הורעל על ידי חבריו וכן לחוות דעת המומחה.
המומחה שמונה לבחון את מצבו של המנוח במועד חתימת הצוואה, קבע כי החל מיום 20.09.28, יום לפני מועד חתימת הצוואה, חלה התדרדרות פיזית וקוגניטיבית דרסטית אצל המנוח, אשר אף סבל מהפרעת חשיבה פעילה, וחלה התדרדרות במצבו ועל כן קבע כי בסבירות גבוהה יותר במועד הנדון לא היה המנוח בעל כשירות משפטית לחתום על הצוואה. המומחה אף הבהיר בתשובותיו, כי לא סביר שהמצב הפסיכוטי בו לקה המנוח יום לפני פטירתו היה רגעי וחולף אלא נותר גם ביום חתימת הצוואה.
בהתנגדות אף נטען, כי המנוח היה מכור לסמים קשים; טענת השימוש בסמים נזנחה בהמשך. אף העידו הרב x ומר ג’ שהמנוח לא השתמש בסמים, וכך אף עלה מהמסמכים הרפואיים (ראה מסמך מיום 2.9.18), ועל כן אין מקום לטענה זו.
לטענת המתנגדים, העדויות מטעם מבקש הקיום לא היו אובייקטיביות, מדובר בחברי בית הכנסת של הרב x, הזוכה על פי הצוואה. עו”ד א’ מקושר לבית הכנסת, וייצג אותו. נטען, כי עו”ד א’ היה מודע למצבו הקריטי של המנוח עת נקרא לבית החולים לערוך צוואה, וממילא היה מודע לצורך בתיעוד החתימה או בקבלת חוות דעת רפואית, ויש לתת משקל להימנעותו מביצוע פעולות מתבקשות אלה.
במהלך ההליך התברר, כי המנוח זימן את עו”ד א’ אליו עוד ביום 13.9.18 ובמועד זה נתן לו הוראות בדבר צוואתו. עו”ד א’ ערך תרשומת של הדברים ובהתאם לכך ערך את צוואת המנוח, ובעדותו ציין כי אף צילם את אירוע. המתנגדים תמהו הכיצד עו”ד א’ צילם את מעמד מתן ההוראות ורישום המזכר אך לא הציג אותו, ואף מנגד, לא צילם את מועד חתימת הצוואה. לטענתם, אי צירוף הראיה מדבר בעד עצמה, שכן, ראיה שיכולה לסייע חזקה שהיתה מצורפת.
עוד מציינים המתנגדים אי התאמות בין טענות עו”ד א’ לעדות הרב x שכן לגרסתו של הרב x המנוח ביקש ממנו רק בערב יום כיפור (18.9.18) לערוך לו את הצוואה, ואילו לגרסת עו”ד א’ כבר ביום 13.09.18 , חמישה ימים קודם לכך, נפגש עם המנוח וקיבל ממנו הוראותיו, ועל כן אין תיאום בין המועדים.
נטען עוד בסיכומים, כי לא ידוע אם העדים חתמו על הצוואה יחדיו, על אף הוראות החוק להחתים את המנוח ולחתום ביחד, ועו”ד א’ העיד כי חתם על הצוואה מחוץ לחדרו של המנוח, והתנהלות זו מעלה תמיהה. עוד עולה שאלה כיצד טען עו”ד א’ שהמנוח קרא את הצוואה, שעה שהיו לו בעיות ראיה, ומכל מקום מצבו הרפואי לא יכל לאפשר מעמד כפי המתואר.
סופו של דבר נטען, כי כל הנסיבות סביב עריכת הצוואה תמוהות.
טענות התובע, מבקש צו קיום הצוואה
לטענת התובע, המנוח לא היה בקשר עם ילדיו, אשר לא התעניינו בו, והוא אף לא עדכן אותם במצבו הרפואי. משכך, אין תמיהה על כך שבחר להוריש את רכושו למי שהיו קרובים אליו ביותר, אנשי בית הכנסת.
המנוח פנה כבר עשרה ימים לפני מותו, ביום 13.09.18 לעו”ד א’ וביקש לערוך צוואה תוך מתן הוראות מפורטות. עורך הדין ערך תרשומת להוראות של המנוח וצרף אותה כראיה לתיק בית המשפט. בהוראות אלו הבהיר המנוח מדוע אינו מוריש דבר לילדיו, הביע את רצונו בצורה ברורה באשר יעשה ברכושו לאחר פטירתו. כמו כן, ביום חתימת הצוואה, המנוח ביקש (באמצעות צד שלישי שהתקשר אל עו”ד א’ והוא אינו מכירו) שעורך הדין יבוא על מנת להחתים אותו על הצוואה, ובמועד החתימה היה אמנם חלש אך היה צלול והיה מודע לרצונו וחתם על הצוואה תוך הבנתה.
לא ניתן ללמוד מתוך חוות הדעת באופן מוחלט וחד משמעי שהמנוח לא היה כשיר במועד חתימת הצוואה, באשר מדובר בקביעה רטרוספקטיבית של הכשירות לערוך צוואה. המומחה ציין מפורשות כי מדובר בהערכה על דרך הסבירות ולא מדובר בקביעה חד משמעית.
נטען, כי בחינת העובדות הנוספות מטות בבירור את מאזן ההסתברות; עדי הצוואה שנחקרו והם שמעו וראו את המנוח בזמן אמת; עדות התובע שהצהיר והעיד לגבי הקשר עם המנוח, והמנוח נתן בו אמון מלא ; העד ג’ שפגש את המנוח ביום החתימה והעיד על מצבו באותו יום; פגישת המנוח עם עורך דין ביום 13.09.18 מועד בו אין מחלוקת כי היה כשיר משפטית, בו שטח בפניו את רצונו; רישומים רפואיים מיום החתימה בהתאם להם המנוח היה בהכרה מלאה.
לכל אלו מתווסף כי למנוח לא היה קשר עם ילדיו, והוא היה בקשר עם אנשי בית הכנסת, וברור שהנטיה הטבעית של האדם היא להוריש את נכסיו למי שדאג לו היה קרוב אליו בימיו האחרונים ולא למי שאינו בקשר עימו.
דיון והכרעה
את הנחת היסוד לבחינת צוואה אביא מתוך פסק דינו של בית המשפט העליון מבע”מ 6251/15 הופה ואח’ נ’ קסוטו ואח’ (27.06.16) על ידי המשנה לנשיא כב’ השו’ רובינשטיין:
“נקודת המוצא לדיוננו היא, כאמור העיקרון הבסיסי המונח ביסוד דיני הירושה, לפיו יש לקיים את דבר המת, בעקבות כלל המשפט העברי “מצוה לקיים דברי המת” (בבלי גיטין י”ד, ע”ב); ראו ב”צ גרינברגר “‘מצוה לקיים דברי המת’ – הכלל והשלכותיו”, פרשת השבוע בראשית (א’ הכהן ומ’ ויגודה עורכים), תשע”ב-2012, 368; מ’ ויגודה, “על הצוואה”, שם 361; פרופ’ ש’ שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ”ה-1915 (תשנ”ב), 229; ע”מ (י-ם) 729/05 סובול נ’ לויטן (2005), פסקאות 29 ואילך. להלכה כפי שנקבעה ראו שולחן ערוך חושן משפט רנ”ב ב “מצוה לקיים דברי המת אפילו ברי שצוה ומת, והוא שנתנו לשליש (לנאמן – א”ר) לשם כך; (הגה) אבל היו בידי קודם ולא לשם כך, או שבעו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת…”. עיקרון זה מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית (ראו ע”א 724/87 כלפה נ’ גולד, פ”ד מח(1) 22, 29 (1993); א’ ברק פרשנות במשפט – פרשנות הצוואה 58), והוא נגזר מן האוטונומיה של הרצון הפרטי (ראו ע”א 1482/92 הגר נ’ הגר פ”ד מז(2) 793, 803-802 (1993); ע”א 245/85 אנגלמן נ’ קליין, פ”ד מג(1) 772, 784 (1989)). העיקרון לפיו יש לקיים את דבר המת מעניק איפוא למצוה חופש לקבוע את תוכן צוואתו. יש בכך גם רכיב של הגינות מוסרית בסיסית. מרבית המצוים מן הסתם, עשו את הונם בעצמם. פרי עמלם מקנה להם את הזכות – שבעיני היא גם חוקתית (ראו סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) – לעשות בו כרצונם. בודאי בישראל, מעטים יחסית הם שעשו את הונם מאבותיהם, אך גם לאלה נתונה הזכות הקניינית”.
“מטרתם של הכללים שבדין לבחינת תוקפה של צוואה הינה לקבוע אם, ובאיזו מידה, הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, שהובע בדעה צלולה ובלי שהיה נתון להשפעה בלתי הוגנת. …”
השופטת ארבל דנ”א 7818/00 אהרן נ’ אהרוני, פ”ד נט (6) 653, 688.
ככלל, מוטל נטל השכנוע על בעל-הדין המתנגד לקיום הצוואה. שעה שמדובר בצוואה שנערכה באחת הדרכים הקבועות בסעיף 20 לחוק הירושה, צוואה בעדים, וצורתה תקינה על פניה, חזקה עליה כי היא כשרה, ועל הטוען אחרת מוטל הנטל להוכיח כי היא פסולה (ראה בוסקילה נ’ בוסקילה ע”א 2098/97 פ”ד נה(3)837).
משכך, יש לבחון האם הצוואה משקפת את רצונו של המנוח, והאם רצונו זה הובע על ידו בדיעה צלולה.
רצונו של המנוח הובע בפני עו”ד א’ ביום 13.09.2018, מועד בו הגיע עו”ד א’ לבקר את המנוח בבית החולים, ובפגישה זו המנוח ביקש ממנו לערוך לו צוואה ונתן לו את הוראותיו באשר יעשה ברכושו לאחר מותו.
בפועל, אין טענה כי המנוח היה נעדר כשירות קוגנטיבית באותו היום.
המומחה ציין בחוות דעתו כי “מעיון במעקב הרפואי, ניתן לראות, כפי שניתן לצפות, כי בהדרגה חלה התדרדרות במצבו הגופני והוא טופל בנוגדי כאב. אולם, עד ל – 20.9.18 לא צוינה כל בעיה קוגניטיבית ובדוחות הסיעודיים אף צוין במפורש כי מצב מנטלי תקין. ב – 13.9.18 צוין כי סובל מכאבים חזקים ואף הוחל בטיפול נוגד כאב אולם לא צוינה כל בעיה קוגנטיבית. יתרה מכך – ב 16.9.18 צוין במפורש כי הוא ערני ומתמצא”. (ה.ש.מ.ד.ר)
עו”ד א’ העיד בנוגע לפגישה זו שמצבו של המנוח היה מצויין, והוא שהה עימו כארבעים דקות וסיפר לו כי מצבו סופני ונותרו לו ארבעה חודשים לחיות. המנוח ביקש ממנו לערוך צוואה וסיפר לו שיש לו שני ילדים שאינם בקשר עימו, וכן על הקשר המיוחד שיש לו עם הרב x וביקש ממנו לערוך לו צוואה (ר’ תצהיר עדותו).
עו”ד א’ צרף תרשומת שערך בכתב ידו באותו יום, נושאת תאריך, ובה פורט בין היתר :
ולאחר פירוט מצבו הרכושי וההוראות בנוגע לרכושו הוסיף וציין “עשה בעבר מאמצים לראות אותם אולם לא היו מעניינים,”.
ולעניין ההוראות בנוגע לרכושו ציין כי “יעשה גמילות חסדים לפי הוראות הרב x רב בית הכנס (צ.ל בית הכנסת, מ.ד.ר). ככל שצריך לשיפוץ בית הכנסת או לצרכים אחרים”
גם הרב x העיד באשר לרצונו של המנוח, וכן על קשריו עימו. העיד כי המנוח הגיע לבית הכנסת בשנתיים האחרונות, וכי אביו ז”ל עזר רבות למנוח. המנוח שיתף אותו במצבו המשפחתי, שיש לו ילדים שאין לו קשר עימם ואינו מעוניין בקשר, וכך אף בנוגע לאחותו. המנוח שיתף את הרב x בכך שעל אף שיכל להשתחרר מבית החולים לראש השנה העדיף להשאר בבית החולים שכן, הוא חי בגפו. הרב x העיד כי המנוח “אמר לי אני רוצה לתת לך שאתה תעשה עם הרכוש שלי מה שאתה חושב. רצינו להחליף ריהוט בבית הכנסת ושיפוץ במטבח, אמר לי לתת את זה לבית כנסת כפי שכתוב בצוואה ותביא מישהו שיעשה את זה” (פרוטוקול 19.09.18).
המתנגדים מעלים טענות נסיבתיות בנוגע לאותו היום – לטענתם הרב x העיד כי ביקש ביום 18.9.18 מעו”ד א’ להגיע למנוח לקבל ממנו הוראות בנוגע לצוואתו, אך לעדותו של עו”ד א’ הוא הגיע אליו ביום 13.9.18 וקיבל ממנו הוראות באשר יעשה ברכושו ובהתאם לכך ערך את הצוואה.
ברם, מעבר לכך שהמתנגדים לא הניחו בפני בית המשפט את מסקנת טענתם, מה משמעות הטענה בדבר הסתירה בין העדויות, האם אי אמינות של מיהם מהם, או שהדבר פגם באמינות האירוע עצמו, הרי שסבורתני כי אין בהכרח סתירה בין הגרסאות. הרב x סיפר כי ראה את המנוח בפעם האחרונה בערב יום כיפור(18.9.18), ושוחח איתו בפעם האחרונה ביום חמישי ויום שישי (בימים 20-21.9.18). כאשר מפרט הרב x את הוראותיו של המנוח, אינו אומר כי הם ניתנו לו בפעמים האחרונות בהן ראה לאחרונה את המנוח ויתכן שהיה זה במועד אחר.
עוד תמהים המתנגדים מדוע לא צורף צילום המנוח שכנטען נעשה באותו היום, ברם, משעה שאין מחלוקת בדבר כשירותו של המנוח באותו יום, והמועד הרלוונטי הינו מועד חתימת הצוואה, הרי שלא היה צורך להוכיח את מצבו (ראה תשובת עו”ד א’ עמ’ 4 ש’ 11).
לסיכום חלק זה יאמר כי אין מחלוקת בדבר כשירותו של המנוח ביום 13.09.2018; וכי המנוח הביע רצונו באשר יעשה ברכושו לאחר לכתו לבית עולמים, ואת רצונו זה הביע בצורה ברורה בפני הרב x ובפני עו”ד א’; כן עולה כי הוראתו אינה משוללת בסיס – המנוח לא היה בקשר עם ילדיו כ 35 שנים (לא ראיתי כי ילדיו סתרו את הטענה כי הוא ביקש להיות עימם בקשר אך הם סירבו) ובמשך תקופה ארוכה אף לא היה בקשר עם אחותו, וקודם לכך לא היה עימה בקשר רציף. העד ג’ העיד כי המנוח “רוב הזמן הוא היה בבית הכנסת עם הרב x האבא….בית הכנסת היה כל החיים שלו” (עמ’ 11). משכך, על פניו, תוכן הצוואה משקף את רצונו של המנוח ואינו מעורר תמיהה וסימני שאלה. ברם, בכך לא סגי, ויש לבחון האם החתימה על הצוואה נעשתה בשעה שהמנוח היה ידע להבחין טיבה של הצוואה, והיא שיקפה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח.
לצורך כך יש לבחון מצבו ביום 21.9.18, מועד חתימתה, וישנה חשיבות גדולה אף לשעת חתימת הצוואה, על מנת להבין תחת השפעת איזה תרופות היה המנוח בעת החתימה.
עו”ד א’ העיד כי הצוואה נחתמה בין השעות 11:00 ל 12:00 (עמ’ 4 ש’ 24-27; עמ’ 5 ש’ 3) וכך גם עד הצוואה הנוסף, עו”ד ב’ (עמ’ 9 ש’ 8), ושעות אלו לא נסתרו, ואף מתיישבות עם כך שהיה מדובר ביום שישי (בהתאם ללוח השנה העברי שבת נכנסה באותו יום בשעה 18:00 לערך).
במסגרת המסמכים הרפואיים שהגיעו מבית החולים שערי צדק הגיעו בין היתר מסמכי ביקורי רופא, מעקבים סיעודיים, ופירוט התרופות שקיבל, אשר מסייעים להתחקות אחר מצבו של המנוח במועדים שונים.
כאמור, המנוח אושפז ביום 31.8.2018. המסמכים הרפואיים עולה, כי המנוח סובל מסרטן הלבלב עם גרורות בכבד ואינו מתאים לטיפול כימותרפי.
במסמכי הקבלה למחלקה האונקו המטולוגית מדווח על אדם “עצמאי לחלוטין”, הכחיש שימוש בסמים או אלכוהול, מודע למצבו, משפחתו אינה מודעת למצבו “אין משפחה בארץ” וכאיש קשר עיקרי רשם את הרב x ובנוסף את חבריו י’ ו ג’ (מסמכים מיום 02.09.18). פירוט הימים הבאים מעלה שימוש בנוגדי כאבים, והתאמת טיפול תרופתי למנוח.
לטענת המתנגדים ובהתאם לחוות הדעת הרפואית, הבעיה הקוגנטיבית של המנוח החלה ביום 20.09.18, וראה מתוך חוות דעת המומחה:
“….עד ל 20.9.18 לא צוינה כל בעיה קוגנטיבית ובדוחות הסיעודיים אף צוין במפורשת כי מצב מנטלי תקין….ב – 20.9.18 ….צוין כי הבוקר רושם שמבולבל. צוין כי מבקש בדיקות לרעל בגוף כי חושש שהרעילו אותו חברים לפני הכניסה לאשפוז. כלומר, כאן כבר מופיעה הפרעת חשיבה פעילה. …מצבו הגופני החמיר מאד…נגרמה פגיעה במצבו הקוגניטיבי ודוח על בלבול ומחשבת רדיפה (מצב פסיכוטי). כמו כן במועד הנדון (21.9.18) הוחל טיפול בנוגדי כאב חזקים מאד, שהם בעלי השפעה רבה על יכולת קוגניטיבית. לכן, ניתן לקבוע בסבירות גבוה יותר, כי במועד הנדון (21.9.18) לא הייתה למנוח כשירות משפטית”.
להערכתו של המומחה, המצב הבילבולי ומחשבותיו הפרנואידיות של המנוח, ביום שלפני מועד חתימת הצוואה (יום 20.9.18), לא נובעות מתרופות שקיבל ולא סביר לדעתו כי היה מדובר במצב חולף.
במסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט ישנו אף פירוט התרופות שניתנו למנוח ביום חתימת הצוואה, ולהלן פירוט התרופות עד לשעת הצהריים:
בשאלות ההבהרה, נשאל המומחה מהם התרופות נוגדי הכאב שקיבל המנוח ביום חתימת הצוואה אשר לדעתו הינם בעלי השפעה רבה על היכולת הקוגנטיבית, ומהו המינון הנדרש להגיע למצב האמור. המומחה השיב כי מדובר בדורמיקום ומורפין ולמרבה הצער לא השיב על השאלה למינון הנדרש לצורך השפעה על הקוגנציה. יצויין, שהמנוח קיבל דורמיקום (המוכר אף בשם midazolam) בשעה 17:00 ועל כן אינו רלוונטי. לעניין המורפיום, קיבל המנוח מנה של 5 מ”ג בשעה 07:30 ובשעה 10:40 קיבל מנה נוספת של 5 מ”ג. הפעם הבאה שקיבל הינה לאחר השעה המשוערת לצורך מועד חתימת הצוואה.
לטענת באי כוח התובעים בסיכומים, יש לתת את הדעת אף על נלוקסין ואוקסידודון (אשר ניתנו בצורת כדור טרגין) שקיבל המנוח בשעה 07:00 בבוקר שהינם משככי כאבים נרקוטיים. ברם, המומחה לא התייחס אל תרופות אלו כתרופות המשפיעות על היכולת הקוגנטיבית.
דהיינו, מסיכום ביניים של המצב הרפואי של המנוח כפי שעולה מחוות הדעת של המומחה ומפירוט התרופות שקיבל עולה כי המנוח היה לאחר שתי מנות של 5 מ”ג מורפיום, כסם המשפיע על היכולת הקוגנטיבית, ומסקנתו היתה כאמור, כי “ניתן לקבוע בסבירות גבוהה יותר כי במועד הנתון לא הייתה למנוח כשירות משפטית”.
ברם, כפי שציין המומחה עצמו הרי שתשובותיו “אינה הערכה קוגנטיבית” (ראה תשובה לשאלה 10) וציין כי “רפואה הינה מקצוע הסתברותי” (תשובה לשאלה 13).
ראוי לציין, כי ישנם תהליכים רפואיים הנפרסים על פני זמן ממושך ומספקים שורה של נקודות ציון המאפשרות לזהות מגמה. לדוגמה, הנפוצה בתיקי צוואות, היא הליך דמנטי הנפרס לאורך חודשים ושנים, ומתועד בשורה של מסמכים שנוצרו לאורך תקופה זו המאפשרים – יחד עם הידע הרפואי לגבי התהליך – הערכה בהסתברות גבוהה יחסית של הכשירות לאורך נקודות שונות בציר הזמן. לא כך בענייננו, עד ליום 20.9.18 לא צוינה בעיה קוגניטיבית שיכולה להשפיע על הכשרות, הצוואה נערכה בתוך זמן קצר מאוד לאחר הדיווח על “רושם שמבולבל” (כיממה), אין מסמכים רפואיים מזמן אמת (מעבר לגיליון התרופות) המתעדים תהליך של התדרדרות של המצב הקוגנטיבי ו/או נפשי, ולכל האמור השלכה גם על רמת ההסתברות ומידת הוודאות של חוות הדעת. בשונה מהתדרדרות דמנטית בה ניתן לומר, כי בראשית ההליך היה המנוח צלול, ובסופו – בחלוף חודשים – לא היה כשיר. כאן המדובר במתיחת קו מדויק בלוח זמנים מצומצם כמעט כחוט השערה.
אל מול הערכות הסתברותיות אלו, פגשו שלושה אנשים את המנוח ביום חתימת הצוואה אשר העידו על אדם אשר דיבר לעניין. אדם חולה, חלש, אך צלול. עד הצוואה עו”ד א’ העיד כי הגיע למנוח, שוחח עימו והמנוח אמר לו שאינו מרגיש טוב. ציין שהמנוח לא ראה טוב, ולכן גם נכתבה הצוואה באותיות גדולות, המנוח “לקח את הנייר קרוב. הוא קרא עברית. עברנו על זה, שאל שאלה שתיים, לא זוכר מה וחתם על הצוואה…התרשמתי באופן אישי שהוא יודע על מה הוא חותם וגם בשאלות שהוא עבר איתי שאלה שתיים ראיתי שהוא בעניינים ומבין שמה שדיברנו 10 ימים לפני כן שזה בפני…הוא עבר איתי על הדרישות אם הן בצוואה , שהירושה לא עובר לילדים אלא לבית כנסת. הוא ממש הדגיש את זה” (דיון מיום 19.7.22). עדותו של עו”ד א’ היתה קוהרנטית ואמינה ולא מצאתי את העובדה שייצג את בית הכנסת בעבר כפוגעת באמינותו או הופכת אותו לנוגע בדבר. מדובר באיש מקצוע, ללא זיקת הנאה אישית, שלא מצאתי כל סיבה שלא לתת אמון בעדותו.
בהקשר זה אציין את טענת המתנגדים על פיה היה על עו”ד א’ להמציא תעודה רפואית למועד חתימת הצוואה. אין ספק כי תעודה זו היתה חוסכת זמן שיפוטי יקר, וכי מדובר בפרקטיקה מומלצת במקרים כגון דא, ברם, לא ניתן להתעלם מכך שאין כל חובה חוקית המחייבת עריכת תעודה רפואית טרם לעריכת צוואה בעדים, להבדיל מצוואה נוטריונית בה ישנה חובה במקרה בו המוריש שוהה בבית חולים או מרותק לביתו. כך גם העדים לא סברו שיש חשש לכשרותו של המנוח לצוות ועל כן ניתן לקבל התנהלותם לפיה לא ביקשו תעודה רפואית. בהעדר חובה חוקית לכך, אינני סבורה שיש לתת לכך משקל משמעותי ואין לקבוע כי כל אדם העומד לנגד פני המוות או מאושפז בבית חולים הינו בחזקת חסר כשירות.הדבר נתון לנסיבות של כל מקרה.
עו”ד ב’ העיד כי ידע שהוא נוסע לבית חולים להחתים אדם חולה על צוואה, וכי בחן את כשרותו “חיפשתי איפה לראות שהבן אדם נורמלי ומקשיב, שואל כעניין ומשיב כהלכה…מה שעניין אותי לראות ניסית לבחון שאני רואה שהוא (=עו”ד א’) מדבר עם בן אדם שמבין מה שמדברים איתו”. עו”ד ב’ העיד שעו”ד א’ והמנוח דיברו על הצוואה, ואף הוא שאל כמה שאלות, ובפרט להבין האם המנוח הבין שהוא מדיר את ילדיו מעזבונו, ועומד על כך. כן העיד שהמנוח היה נראה מאוד חלש, שכב במיטה, אך ענה לעניין והוא התרשם שהוא כשיר. עו”ד ב’ אינו חלק מקהילת בית הכנסת, אין לו קשר עם הרב x, ולו קשרים מקצועיים עם עו”ד א’. עדותו היתה קוהרנטית, ואמינה, ולא מצאתי כל סיבה שלא לתת בה אמון.
אדם נוסף שפגש את המנוח ביום חתימת הצוואה, הינו חברו ג’ . מר ג’ סיפר כי הגיע לבקר את המנוח ביום שישי, יום חתימת הצוואה, בסביבות 10:00-11:00 למשך כחצי שעה (הדבר מתיישב אף עם המסמכים הרפואיים, טופס ביקור הרופא מיום החתימה, מהשעה 10:37 מציין כי נמצא חבר של המנוח, ג’ ) והעיד “דיברנו. הוא לא היה מבולבל בכלל. לא היה פרנואיד. הוא סבל מכאבים, הוא אמר שכואב לו אבל היה צלול לחלוטין. הוא דיבר איתי כמו שאני מדבר כאן איתך. באופן רגיל” מר ג’ ניסה לעודד את רוחו של המנוח, לשוחח עימו על חזרה הביתה. גם עדותו היתה אמינה. הטענה כי אין מידע מיהו אותו אדם אין בה בכדי להטיל בו פגם וניתן היה לחקור את שאר העדים אודותיו.
מעדויות אלו עולה כי המנוח היה חלש, סבל מכאבים, אך היה צלול ודיבר לעניין ביום הנדון. כידוע, “גם הפסיקה וגם הספרות המקצועית מורים, כי לעיתים עדות מהימנה של עורך הצוואה ו/או העדים לה עדיפה על פני חוות דעת של מומחה” (עמ”ש (מחוזי תל אביב) 63262-01-14 ד’ ע’ נ’ ל’ ע’ ((16.11.15)) פסקה 23):
“יש לזכור, כי חוות הדעת הרפואית ניתנת, על דרך הכלל, על ידי מומחה, אשר לא ראה את המנוח, ובמרבית המקרים אף לא הכירו באופן אישי. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המצווה, וכל כולה אינה אלא בבחינת ‘ניתוח לאחר המוות’… משום החיסרון האמור, רשאי בית המשפט, במקרים המתאימים, להסתייע בחומר ראיות אחר, נכון למועד עשיית הצוואה – כגון עדויותיהם של מי שהכירו את המצווה במועדים הרלבנטיים, לרבות רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים אלה – ולהעדיפן על פני חוות דעת רפואיות. לעיתים, עדות מהימנה של עורך הצוואה או העדים לעשייתה, עדיפים על חוות דעתו של המומחה, כך שחוות דעת זו אינה בבחינת ‘כזה ראה וקדש'” (עמ”ש (מחוזי תל אביב) 55336-12-14 ר.ז. נ’ ר.א (6.3.16) פסקה 6; ראו גם עמ”ש (מחוזי תל אביב) 38138-09-11 א’ נ’ ש’ נ’ א’ מ’ ק’ (14.4.13)).
ההלכה היא, כי “לבית המשפט שיקול הדעת אם להעדיף חוות-דעת רפואית שהיא בבחינת ‘ניתוח לאחר המוות’ או להעדיף על פניה עדות מהימנה של עורך הצוואה או העדים לצוואה… כן קובעת ההלכה, כנדרש על פי השכל הישר, שאם חוות הדעת הרפואית נעשתה לאחר המוות ‘פוסט מורטום’ הרי יש בה חולשה מסויימת, שכן נותן חוות הדעת לא בחן את המנוח בזמן אמת, בהיותו בחייו והוא מסתמך על פרשנות של מסמכים” (עמ”ש (מחוזי חיפה) 30316-01-15 פלונית נ’ ש.ק (21.1.16) פסקה 30 לחוות דעתה של כבוד השופטת שטמר). סבורני כי דברים אלה יפים עוד ביותר בענייננו, הן נוכח ההתרשמות הישירה מהעדים, הן נוכח טווח הזמנים הקצר מאוד אליה מתייחסת חוות הדעת, הן בשים לב להוראות הצוואה, והן בשים לב לעובדות שיפורטו בפסקאות הבאות גם לגבי הטיפול הרפואי שקיבל המנוח בפועל, וגם לגבי המשקל שהצוות הרפואי שטיפל בו נתן לעמדתו, לרבות החתמתו על כתב הסכמה לטיפול רפואי והידברות עמו לגבי אופן המשך הטיפול.
דברים אלה יפים במיוחד, שעה שמראש מדובר בחוות דעת שהתבססה על חומר דל, והמשקל שניתן לתת לה בהתאם.
עד למועד חתימת הצוואה קיבל שתי מנות מורפיום (5 מ”ג כל אחת). עם תרופות אלו קיבל תרופות נגד בחילות, ליציאות, מלחים וויטמינים, סטרואידים ומשככי כאבים נוספים. ברם, עם הסבירות לכך שהמורפין יכול להשפיע על היכולת הקוגנטיבית של המנוח, הרי שכנגד לשאלה ההסתברותית של מה היה מצבו של המנוח בהתאם לתרופות שנטל, מבלי ידיעה קונקרטית כיצד תרופות אלו השפיעו על המנוח בו עסקינן ולא על בן אדם ממוצע, הרי שהיו אנשים שהתרשמו בפועל כי המנוח נותר צלול. ייתכן שהסם הרגיע את כאביו של המנוח, הפחית חרדותיו, ואין לומר כי בהכרח לקח ממנו את שיקול דעתו.
זאת ועוד.
אכן, יום לפני חתימת הצוואה ביום 20.09.18 דווח שיש רושם שמבולבל, וביקש בדיקת לרעל לגוף כי חשש שהרעילו אותו חברים לפני הכניסה לאשפוז. ברם, ועל אף שהמומחה לא מצא כסביר שהיה מדובר במשהו רגעי וחולף, ולא מצא סיבה לטענות מלבד מצב פסיכוטי, הרי שאין בדיווחים על טענה חוזרת על מצבי בלבול והזיה, ומדובר בפעם חד פעמית שלא הובררה דיה. אציין בהקשר זה, כי באותו יום, חתם המנוח בשעות הערב על מסמך הסכמה לקבלת עירוי דם ולא היתה כל דרישה מצד הרופאים למינוי אפוטרופוס והם ראו אותו כאדם שיכול לתת הסכמה מדעת (ר’ המסמכים הרפואיים שנסרקו לתיק, לרבות פירוט שעת קבלת מנות הדם בשעות הערב). לשון אחר: הצוות הרפואי שטיפל במנוח סבר שמצבו מאפשר לו לחתום על מסמך משפטי.
עוד לא ניתן להתעלם מכך שביום 21/09/18 בשעה 10:37 ישנו דיווח על פיו ירד לכורסא, חבר הגיע לבקרו, מצבה הכרתו מלא, מצבו המטלי תקין , וכי המנוח “… נראה סובל מאוד. מבקש “המתת חסד”. הסברתי שאנחנו לא יכולים לקצר את חייו אבל יכולים לתת לו לישון. שאלתי אותו אם להעיר אותו. מבקש שלא. לאור בקשתו נתחיל דורמיקום +מורפין”. דהיינו, גם בהתאם לדיווחים הרפואיים, נוהלה תקשורת מול המנוח אשר ידע להביע ולבקש רצונותיו. היה בהכרה, תקשר, קיבל חבר, ירד מהמיטה לצורך כך, ביקש “המתת חסד”. ורק באותו יום 21.09.18 בשעה 15:15 צויין מתן “טיפול בסוף חיים” המתיישב עם האמור לעיל לפיו לאור בקשתו יתנו לו לישון ויתחילו בטיפול בדורמיקום ומורפין והחל טיפול תרופתי אינטנסיבי יותר. ושוב: הצוות הרפואי סבר שיש מקום לבוא בדברים עם המנוח, שמצבו מאפשר לו להביע עמדה ושיש לכבדה.
מעבר לעדויות העדים מטעם התובע, שבניגוד למומחה ולילדי המנוח ראו את המנוח בזמן אמת, יש לזכור כי הצוואה עולה בקנה אחד עם הוראות שנתן המנוח לעו”ד א’ באופן מנומק מספר ימים קודם לכן במועד שאין כל טענה שלא היה כשיר. אילו היו הוראות הצוואה שונות מההוראות שניתנו באותו המועד, היתה עולה השאלה מה גרם לשינוי והאם אולי יש לייחסו לשינוי במצב הכשירות וההבנה. כמובן, שאם היה נקבע שהמנוח לא היה כשיר במועד עריכת הצוואה, העובדה שמדובר בהוראות שניתנו עת היה צלול לא היתה יכולה “לרפא” פגם מהותי זה. ברם, שעה שהתרשמתי כי יש לקבל את עדויות העדים שפגשו את המנוח בזמן האמת, ההתאמה בין הוראות הצוואה להוראות שניתנו במועד בו אין חולק לגבי הכשירות מסירה “סימני שאלה” אפשריים, ולדידי אף תומכת בתוקף הצוואה.
ובהקשר זה של תוכן הצוואה, ומעבר לכך שהוא עולה בקנה אחד עם הוראות שניתנו במועד בו אין טענה כלפי כשירות המנוח, הוא גם יכול להסתבר לגופו – נוכח הנתק בין התובע לילדיו – ואינו מעורר סימני שאלה שהיו יכולים להתעורר אם הנסיבות המשפחתיות היו שונות. אכן, לפי הפסיקה גם תוכן תמוה של צוואה לא יכול להביא מיניה וביה לבטלותה (ראו לדוגמה (ע”א 53/88 מנלה נ’ ברנדווין, פ”ד מו(1) 48, 51 (1991); ע”מ (מחוזי ת”א) 1100/05 פלוני נ’ פלונית (6.4.09)), ואולם תוכן הצוואה יכול להעלות – או שלא להעלות – “סימני שאלה” (בע”מ 4990/12 זילברסון נ’ זילברסון (13.11.12) – השופט הנדל).
נוכח המפורט לעיל, הרי שעל אף חוות הדעת של המומחה על פיה סבר המומחה כי קיימת סבירות גבוהה ולפיה למנוח לא היתה כשירות קוגנטיבית, הרי שקיימות עדויות קונקרטיות, אמינות, של שלושה אנשים שפגשו את המנוח בסמוך ובמועד חתימת הצוואה אשר העידו כי המנוח היה חלש וכאוב, אך צלול וענייני.
בהינתן שמחד שישנה חוות דעת שנשענת על נסיון להתחקות אחר מצבו של המנוח ביום חתימת הצוואה, ומאידך, ישנן עדויות של אנשים המעידים על מצבו באותו היום, אשר ראו והתרשמו אישית למצבו, אני מוצאת להעדיף את העדויות על פני ההסתברות העולה מהמסמכים הרפואיים. המתנגדים לא הצליחו להרים את נטל השכנוע כי הצוואה אינה משקפת את רצונו של המנוח, וכי המנוח לא ידע טיבה של הצוואה במועד חתימתה .
בהתנגדות, לא הועלתה טענה בדבר פגם צורני בצוואה, ברם, במהלך שמיעת הראיות עלה בעדויות עדי הצוואה כי הם לא חתמו על הצוואה מול עיני המנוח, כי אם מיד לאחר חתימתו יצאו מהחדר וחתמו בחוץ. עו”ד ב’ העיד “הוא חתם בתוך החדר, המנוח, ואני וא’ חתמנו בחוץ כי זה לא היה מקום נוח לחתום” (עמ’ 9). עו”ד א’ לא זכר היטב את הסיטואציה והשיב כי ייתכן שעדי הצוואה אכן חתמו מחוץ לחדר (עמ’ 5) , על אף שלא הורחבה טענה זו, ולא נטען על פגם צורני בצוואה והעברת הנטל הרי שמעל הצורך אדרש לכך.
סעיף 20 לחוק הירושה התשכ”ה 1965 קובע כי “צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור”.
סבורתני, כי חתימת העדים מיד לאחר חתימת המנוח, גם אם מחוץ לחדר, עונה על הגדרת “באותו מעמד”, ועל כן לא מצאתי כי נפל פגם צורני או מהותי בצוואה, ובטח שלא מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין ואשר אין לקיים את הצוואה, המשקפת את רצון המנוח, בגינו ומכל מקום ככל שהיה כזה, הרי שהוא ניתן לריפוי באמצעות סע’ 25 לחוק הירושה (ר’ לעניין זה ע”א 347/84 זימט נ’ בנימין, פ”ד מ (4), 118). ככל שמדובר בפגם, וכאמור, אינני סבורה כך, הרי שמדובר בפגם קל שאין מקום בגינו להעביר את נטל הראיה או את נטל השכנוע על כתפי מבקשי צו קיום הצוואה ומכל מקום, הוכח לפני רצון המנוח, והמתנגדים לא עמדו בנטל לסותרו.
בהקשר זה ראו דברי כבוד השופט שוחט בעמ”ש (ת”א) 38138-09-11 א’ נ’ ש’ נ’ א’ מ’ ק’ [פורסם בנבו (2013) לפיהם “הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה. פרשנות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה בהתייחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם – בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה והפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בהפעלתו – הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. פרשנות זו תשמר בצורה נאותה יותר את האיזון העדין בין כבוד המת וכבודם של החיים – אלה הטוענים לפסילת הצוואה – תוך מתן כבוד לרצונו של המת שעל קיומו אנו מצווים”.
נוכח המפורט, ההתנגדות נדחית. המתנגדים ישלמו הוצאות מבקש צו קיום הצוואה בסך של 15,000 ₪ אשר ישולמו לידיו בתוך 30 יום. לאחר מועד זה ישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה.
אזכיר , כי בהתאם להוראות הצוואה יש להקים הקדש ולצורך כך למנות מנהל עזבון. משכך, על המבקש לפתוח בהליך מתאים, טרם לחתימה על צו קיום הצוואה.
המזכירות תסגור את תיק ההתנגדות.
פסק הדין מותר בפרסום בהעדר פרטים מזהים.
ניתן היום, י”ג אב תשפ”ב, 10 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
