בפני
כבוד השופטת שירי היימן,
סגנית נשיאה לענייני משפחה-מחוז חיפה
תובעת
מ.ו.
ע”י עו”ד חיים מרדכי שכטר
נגד
נתבע
א.ו.
ע”י עו”ד ליאורה אוחנה
פסק דין
לפניי תביעת התובעת ז”ל (להלן: “התובעת” או “האם”) כנגד הנתבע שהוא בנה א’ (להלן: “א'”) לביטול עסקת מתנה שנחתמה ביום 4.2.2016 (להלן: “הסכם המתנה”) במסגרתה העבירה האם לנתבע במתנה את מלוא זכויותיה בדירה המצויה ברח’ י.ה. ב***, הידועה גם כגוש *** חלקה ** (להלן: “הדירה”).
אציין כבר כעת כי התובעת הלכה לעולמה ביום 13.10.2023, לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, אך בטרם ניתן פסק הדין. מאחר ושמיעת התיק הסתיימה והתובעת ז”ל אף היא נשמעה יינתן פסק דין זה.
רקע
התובעת, ילידת 1939 אלמנה שבעלה המנוח נפטר בשנת 1988. לתובעת 3 בנים, הבן י’ מתגורר ב*** (להלן: “י'”) הבן א’ מתגורר ב*** ובן נוסף ש’ ז”ל שנפטר ביום 21.5.2020 כשהוא רווק וללא ילדים. האם שימשה כאפוטרופוס לבן ש’ החל משנת 2003.
בהתאם לצו ירושה שניתן לאחר מות בעלה של התובעת ביום 7.6.93, האם ירשה מחצית מעיזבונו וכל אחד משלושת הבנים 1/6 מהעיזבון.
ביום 3.7.2013 חתמה התובעת על הסכם בינה לבין הנתבע י’ בו נקבע כי האם תמכור את זכויותיה במגרש הידוע כגוש *** חלקה **, בשד’ .ר. ב*** (חלקה של התובעת 1/12) כאשר כספי התמורה יתחלקו בחלקים שווים בין שלושה מתוך ששת ילדיו של א’ (א, י, ט) לצד ג’. סכום התמורה יופקד בחשבון מיוחד שייפתח על שם כל אחד משלושת הנכדים לצורך חיסכון להוצאות הנישואים שלהם. עוד מצוין בהסכם שהאם מעוניינת שחלקה בדירה ברח’ י.ה. יחולק בין שלושת ילדיה בחלקים שווים (להלן: “ההסכם מיום 3.7.2013″) ונקבע שאף אחד לא ינהג בניגוד להסכמה זו.
ביום 18.7.2013 חתמה האם על צוואה בה ציוותה את עיזבונה לשלושת ילדיה בחלקים שווים.
ביום חמישי 4.2.2016 חתמה האם על הסכם המתנה, בפני עו”ד ק, על פיו נתנה ל – א’, ללא תמורה, את כל זכויותיה בדירת המגורים המצויה ברחוב י.ה. 10, *** הידועה בגוש *** חלקה ***.
באותו היום, 4.2.2016, חתמה האם על הצהרת מוכר להעברת זכויותיה בדירה ל- א’ במתנה. א’ חתם על טופס ההצהרה למחרת ביום 5.2.2016.
באותו מעמד חתמה האם על יפוי כוח בלתי חוזר בו היא מייפה את עו”ד ק’ להעביר את הזכויות לידי א’, על שטר מכר והצהרת מוכר למיסוי מקרקעין.
למחרת, ביום שישי 5.2.2016 חתמו האם ו- א’, בפני עו”ד ק’, על הסכם בו היא מבקשת לשנות את ההסכם מיום 3.7.2013. בהסכם מיום 5.2.2016 קבעה כי המגרש הידוע כגוש *** חלקות 17,18 יימכר על ידי התובעת לצד ג’, תמורת המכירה, לאחר ניכוי הוצאות המכירה, תופקד בחשבון נאמנות לטובת כל אחד מששת ילדיו של א’ (י’, א.ט., א’, נ’, י’, צ’). הכספים ישמשו לצורך הוצאות נישואי הילדים של א’.
ביום זה חתם א’ על הצהרת קונה למיסוי מקרקעין.
ביום 6.2.2016 שלחו האם, י’ ואשתו של י’ , מכתב ל-ב’ ובו נטען כי האם לא ידעה כלל שהיא חותמת על תצהיר המתנה מיום 4.2.2016 בו העניקה לא’ את מלוא זכויותיה בביתה ברח’ י.ה. 10, ***, כשכוונתה היא לחלק את זכויותיה בחלקים שווים בין שלושת ילדיה, ועל כן הם דורשים את ביטול המתנה.
ביום 6.2.2016 כתבה התובעת מכתב לעו”ד ק’ בו כתבה שב’ שכנעה אותה לחתום על שני חוזי המתנה, היא התבלבלה ומבקשת לבטל את המתנה כי לא התכוונה לתת במתנה את זכויותיה בדירה רק לא’ אלא התכוונה לחלקם בחלקים שווים בין שלושת ילדיה, א’, י’ ו- ש’.
ביום 7.2.2016 שלח עו”ד ש’ מכתב לעו”ד ק’ ובו ביקש ממנו שלא לעשות שימוש במסמכים עליהם חתמה התובעת בפניו, שכן התובעת לא הבינה את משמעות המסמכים ולא התכוונה להעביר לא’ ללא תמורה את זכויותיה בדירה.
ביום 10.2.2016 חתמה האם על תצהיר מתנה בפני עו”ד ש’ ובו נתנה במתנה 1/3 מזכויותיה בדירה ל-י’. באותו יום חתם י’ על תצהיר מקבל המתנה וכן חתמה האם על ייפוי כוח בלתי חוזר בו היא ממנה את עו”ד ש’ לביצוע עסקת המתנה.
ביום 11.2.2016 הגיש עו”ד ש’ בקשה לרישום הערת אזהרה לפי סעיף 128 – על הצורך בהסכמה על זכויותיה של האם לטובת י’ – הערה נרשמה.
ביום 11.2.2016 נרשמה הערת אזהרה על הבעלות של התובעת לטובת א’ בהתאם לייפוי הכוח הבלתי חוזר עליו חתמה בפני עו”ד ק’.
ביום 22.2.2016 כתבה האם צוואה חדשה ובה חילקה את רכושה ואת זכויותיה בחלקים שווים בין שלושת ילדיה. את הזכויות בבית המגורים ברחוב י.ה. 10 *** חילקה בין א’ ו-ש’, שכן בימי חייה כבר העבירה 1/3 מזכויותיה בבית ל-י’. את הנכס הידוע כגוש 18104 חלקה 7/2 (2% חלקה של התובעת) ציוותה לבנה י’.
בהתאם לנסח רישום מקרקעין מיום 23.6.2020, עוד בטרם ניתן צו ירושה אחר הבן ש’ ז”ל, הזכויות בדירה היו רשומות כך: 1/2 ע”ש התובעת מכוח ירושה, 1/6 ע”ש ש’ מכוח ירושה, 1/6 ע”ש י’ מכוח ירושה, 1/6 ע”ש י’ מכוח מכר ללא תמורה. ביום 11.2.2016 נרשמה הערת אזהרה על 1/3 מהחלקים בדירה מתוך חלקה של האם לטובתו של י’. מהות הפעולה: הערה על צורך בהסכמה. כן נרשמה ביום 11.2.2016 הערת אזהרה על מלוא זכויות האם בדירה לטובתו של א’ מכוח ייפוי כוח בלתי חוזר.
כל המסמכים צורפו לתיקי המוצגים מטעם הצדדים.
טענות התובעת
התובעת טוענת שחתמה בהטעיה ובטעות על הסכם המתנה מיום 4.2.2016. לטענתה סברה שההסכם התייחס לחלקות 17,18 בגוש *** ושמהותו הוא העברת זכויותיה בחלקות אלו לנכדיה, בניו של א”. גם על הסכמה זו חתמה, לטענתה, לאור לחץ כבד שהפעיל עליה הנתבע והתערבות אחייניתה ב’.
התובעת טוענת כי הוכחה לכך שחתימתה על הסכם נבעה מלחץ היא שביום 18.7.2013 וביום 22.2.2016 ערכה צוואות בהן היא מצווה את כל נכסיה וכספיה בחלקים שווים לשלושת בניה והדבר אינו עולה בקנה אחד עם הענקת מתנה לבן א’ בלבד.
עוד טוענת התובעת כי יום לאחר החתימה, ביום 6.2.2016 במוצ”ש, לאחר שהבינה את מהות ההסכם הודיעה לעו”ד ק’, שערך את ההסכם, כי היא מבקשת שלא לבצע אותו וכך גם הודיעה ל-ב’, לבנה ולכלתה. אולם למרות הודעה זו הן עו”ד ש’ (ייצג התובעת בביטול עסקת מתנה) והן עו”ד ק’ (ייצג את התובעת בחתימה על עסקת המתנה) הקדימו ורשמו הערות אזהרה בלשכת רישום מקרקעין. עו”ד ק’ רשם הערת אזהרה על מלוא זכויותיה של התובעת בדירה ואילו עו”ד ש’ רשם הערת אזהרה רק על 1/3 מזכויות התובעת בדירה.
התובעת טוענת כי לא ניתן לסמוך על עדותו של עו”ד ק’ שהעיד כי התובעת הבינה על מה היא חותמת. עוד טוענת התובעת כי הדירה נשוא ההסכם היא קורת הגג היחידה שיש לה, לא הייתה לה כל כוונה לחלק את הדירה באופן לא שוויוני בין שלושת בניה, התובעת הוטעתה ע”י א’ וע”י ב’ ובתוך יום אחד לאחר שהבינה את הטעות שהוטעתה בה חזרה בה מההסכם והודיעה על כך הן ל-א’ והן לעו”ד ק’. למרות זאת, א’ התנהג בחוסר תום לב ופעל במהירות על פי ההסכם.
הסכם המתנה מבוטל שכן נחתם מתוך הטעייה, כך גם ייפוי הכוח הבלתי חוזר עליו חתמה התובעת, ועל כן אין לראות בייפוי הכוח הבלתי חוזר משום ויתור של התובעת על זכות החזרה מהמתנה. י’ מצדו לא חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת התובעת כפי שהתחייב לעשות בסעיף 16ג’ להסכם המתנה.
מאחר ומדובר בעסקת מתנה במקרקעין, בהתאם לסעיפים 6 ו- 7 לחוק המקרקעין הקובעים שהעברת בעלות מסתיימת רק עם רישום הבעלות, הרי שכל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום המתנה אינה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עסקת מתנה בלבד. מאחר שבענייננו לא הסתיים הרישום אלא נרשמה הערת אזהרה בלבד מדובר בהתחייבות להעניק מתנה.
לפי סעיף 5 לחוק המתנה, המתחייב לעסקת מתנה יכול לחזור בו מהתחייבותו ככל והמקבל עדיין לא שינה מצבו לרעה ואם החזרה מוצדקת מחמת התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או בן משפחתו. התובעת טוענת כי שני התנאים מתקיימים במקרה זה, שכן כבר במוצ”ש, יום לאחר המתנה, חזרה בה מחתימתה והתנהגותו של הנתבע כלפיה עולה כדי התנהגות מחפירה לאחר שהנתבע הגיש תביעה נגד אמו למינויו כאפוט’ עליה למרות היותה במצב מנטאלי מצוין ואכן התביעה נמחקה. כמו כן, הנתבע, א’, התנהג כלפי אמו וכלפי אחיו בקללות והשפלות בביהמ”ש.
אשר על כן, טוענת התובעת כי על ביהמ”ש להצהיר כי המתנה מיום 4.2.2016 בטלה והערת האזהרה שנרשמה על בסיס ההסכם מבוטלת.
טענות הנתבע
הנתבע מכחיש את טענת התובעת כי הסכם המתנה נחתם במרמה והוא מפנה לעדותו של עו”ד ק’.
עו”ד ק’ העיד כי נפגש עם התובעת ביום חמישי בערב 4.2.2016, אך בפגישה זו האם לא חתמה על ההסכם מאחר והייתה ללא תעודת זהות והרגישה עייפה. למחרת נערכה פגישה נוספת במהלכה חתמה האם על הסכם המתנה ועל ייפוי כוח בלתי חוזר. בהתאם להסכם התובעת העבירה את זכויותיה בדירה לא’ כנגד זכות מגורים בדירה לכל ימי חייה. עו”ד ק’ העיד כי האחיינית ב’ נכחה הן בפגישה ביום חמישי והן בפגישה ביום שישי והייתה מעורבת בתהליך. לדבריו האם הייתה מעוניינת שהזכויות ישמשו לצורך עזרה בחתונת ילדיו של א’, שהם נכדיה.
א’ טוען כי האחיינית ב’ העידה שהאם ביקשה לעזור לו וב’ סייעה לה במימוש רצונה. עוד העידה כי לפני שהיא ומ’ הגיעו למשרדו של עו”ד ק’ הן נכנסו לבנק על מנת לפתוח חשבון בנק על שם ילדיי א’ כיוון שהאם לא הייתה מעוניינת להעביר כספים נזילים לא’, שכן חששה שלא ישמור על כספים אלו.
הנתבע טוען כי מעדויות ב’ ועו”ד ק’ עולה שהאם הייתה מעורבת בפרטי ההסכם, הייתה מודעת לתוכן ההסכם והבינה את משמעות המסמכים עליהם חתמה. הסכם המתנה ארוך ומפורט בו מסבירה האם מדוע היא מעבירה את הזכויות לא’, כן מסבירה את ההטבות שהטיבה עם בנה השני י’ ומדוע החליטה לעזור לא’ בדרך זו. עו”ד ק’ אף הוא העיד שהאם ביקשה לאזן בין י’ לא’ לאחר שי’ קיבל נכסים רבים במהלך השנים וא’, שהוא במצב כלכלי קשה יותר, קיבל פחות.
א’ טוען שי’ הפעיל לחץ בלתי ראוי על האם כשגילה שחתמה על הסכם המתנה ובעקבות לחץ זה ביקשה לחזור בה מההסכם. א’ טען כי במהלך השנים י’ גזל מהאם נכסים רבים, זכויות בשתי דירות ברח’ ז’ 9 ב***, 50% מהזכויות במגרש ברח’ ב’ 45 ב***, 1/12 מהזכויות במגרש ברח’ ח’ ב***.
א’ טוען שמאחר ולאם לא היו עוד נכסים, האם היא זו שיזמה את הרעיון להעביר אליו, אל א’, במתנה את זכויותיה בדירה, בכפוף לזכות מגורים בדירה לכל ימי חייה. לטענתו, חזרתה של האם מהעסקה נעשתה בגין השפעה בלתי הוגנת של י’ על האם. כך גם עדותה בביהמ”ש הייתה תחת השפעתו של י’.
א’ טוען כי האם הייתה כשירה לחלוטין לחתום על הסכם המתנה וגמרה בדעתה להעניק לו את זכויותיה בדירה. העדים היחידים לחתימה, ב’ ועו”ד ק’, מבהירים היטב כי לאם הייתה גמירות דעת, מסוימות ודיוק. האם הבינה לפרטי פרטים את מהות תצהיר המתנה ואף הסבירה את ההנמקות למתנה. האם השתתפה בשתי פגישות ממושכות בינה לבין עו”ד ק’, במהלכן הסבירה במדויק את רצונה המובהק. אשר על כן, טוען א’, האם חתמה על ההסכם מרצונה החופשי ללא כל כפייה ועושק ודווקא החזרה מההסכם היא זו שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת של י’ עליה, תוך ניצול התלות רבת השנים שפיתחה בו. הסכם המתנה מהווה הסכם הוגן שמיטיב עם א’ מצד אחד ושומר על זכויותיה של האם למגורים מצד שני, וזאת לאחר שבמשך שנים רבות העבירה האם זכויות וכספים לי’ בלבד.
אשר על כן, טוען א’ שיש לדחות את התביעה, להורות על ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת י’ במסגרת העסקה המאוחרת ולהורות על השלמת העסקה.
השתלשלות ההליכים
ביום 4.8.2020 הגישה האם התובעת תביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הסכם המתנה מבוטל.
ביום 7.12.2020 הגיש א’ בקשה למינוי אפוט’ לרכוש על האם, לטענתו האם צלולה בדעתה ומתפקדת באופן יחסי לגילה אך מאחר והבן י’ השתלט עליה ועושה ברכושה כבשלו, האם פיתחה תלות בי’ ועל כן יש מקום למינוי אפוט’ להבטחת צרכיה וזכויותיה של האם. במסגרת הליך זה הוגש תסקיר בו נקבע שהאם אינה זקוקה למינוי אפוט’, שהיא יכולה לנהל את ענייניה ורכושה בכוחות עצמה ואין להיעתר לבקשה. נוכח המלצות אלו והעדר התנגדות מטעם הצדדים, ניתן ביום 6.5.2021 פסק דין המורה על דחיית הבקשה.
ביום 13.12.2020 הגיש א’ תביעה כנגד האם וי’ לפירוק שיתוף ברח’ ב’ 45 *** (תמ”ש 26882-12-20), שם לאם 50% מהזכויות ולא’ וי’ 25% מהזכויות לכל אחד.
ביום 24.2.2022 הגיש י’ תביעה כנגד א’ (57446-02-22) בה טען כי לא’ אין זכויות בחלקה ברח’ ב’ 45 *** (חלקה 20 גוש 11014) ועל כן יש להקפיא את התביעה לפירוק שיתוף בחלקה שהגיש י’, עד אשר תתברר תביעה זו.
ביום 23.2.2021 התקיים קדם משפט, בסיומו הסכימו הצדדים לפנות להליך של גישור, אולם הליך הגישור לא צלח ולמעשה לא עלה בידי המגשרת אף לתאם ישיבת גישור עם הצדדים.
ביום 9.6.2021 התקיים קדם משפט בשני ההליכים, במסגרתו הסכימו הצדדים כי ימונה שמאי שיעריך את שווי הדירה ברח’ ב’ 45 ***. ביום 13.10.2021 הוגשה חוות דעת השמאי שקבע ששווי הדירה הוא 1,580,000 ₪.
ביום 2.3.2022 התקיים הליך הוכחות, בתחילת הדיון טענו הצדדים בעניין התביעה לפירוק שיתוף שהגיש א’ לגבי הדירה ברחוב ב’ 45 ב***. א’ טען כי מאחר וקיימת חוות דעת שמאי יש להורות על פירוק שיתוף מידי והעובדה שבאיחור רב, רק ביום 24.2.2022, הגיש י’ את תביעתו, שנתיים לאחר שהוגשה התביעה לפירוק שיתוף אין בה כדי לעכב את פירוק השיתוף. האם וי’ טענו מנגד, כי בכתב ההגנה נטען שלא’ אין זכויות בדירה מהטעמים המפורטים בכתב ההגנה ויש לברר טענות אלה בטרם יינתן צו לפירוק השיתוף. בסיום הדיון נקבע שאין להמתין לבירור התביעה שהגיש י’, לאחר שזו הוגשה שנתיים וחצי לאחר התביעה לפירוק שיתוף, נקבע כי בדיונים הקודמים ביהמ”ש הסב את תשומת לב הצדדים שעל מנת לטעון כנגד המרשם יש צורך בהגשת תביעה לסעד הצהרתי ולא ניתן להסתפק בטענת הגנה. הדיון בתביעה לפירוק שיתוף התקדם ואף מונה שמאי בהסכמה ובשיהוי ניכר, והנה כשבוע לפני מועד ההוכחות, הגיש י’ את התביעה לסעד הצהרתי.
על החלטה זו הגיש י’ ערעור לביהמ”ש המחוזי, ביהמ”ש קבע כי למרות השיהוי הרב הפוגע בזמנם היקר של הצדדים ושל ביהמ”ש, עדיין נדירים המקרים בהם שיהוי יחסום טענה קניינית ועל כן הוא סבור שבטרם יינתן פסק דין בתביעה לפירוק שיתוף על ביהמ”ש לשקול את הנזק שנגרם כתוצאה מההתנהלות הדיונית ולשקול את סיכויי התביעה להתקבל ולהורות בהתאם על הוצאות ממשיות, אך לא לחסום את דרכו של י’ בהוכחת טענותיו.
דיוני הוכחות התקיימו ביום 2.3.2022, 14.6.2022, 21.9.2022 במסגרתם נשמעו עדי הצדדים והצדדים עצמם.
הסוגיות שבמחלוקת
האם התובעת חתמה על הסכם המתנה בגמירות דעת, הבינה על מה היא חותמת עת חתמה על הסכם המתנה – “סוגיית לא נעשה דבר”.
מה מהות העסקה עליה חתמה התובעת האם המדובר במתנה שהושלמה או בהתחייבות לתת מתנה בלבד.
ככל והמסקנה תהא כי התובעת חתמה מתוך גמירות דעת והמדובר בהתחייבות לתת מתנה בלבד, יש לדון בשאלה האם התובעת רשאית הייתה לבטל את המתנה לפי סעיף 5ב לחוק המתנה.
כדי לענות על שאלה זו יש להכריע תחילה האם המתנה היא בלתי הדירה נוכח ייפוי הכוח הבלתי חוזר עליו חתמה התובעת במעמד החתימה על הסכם המתנה.
כן יש לדון בשאלה האם הנתבע שינה מצבו לרעה בהסתמך על עסקת המתנה.
ככל ויתברר שההתחייבות לתת מתנה היא הדירה והנתבע לא שינה מצבו לרעה הרי שהתובעת הייתה זכאית לחזור בה מהתחייבותה, ואזי יש להכריע בשאלה האם חזרה בה התובעת מהסכם המתנה מתוך גמירות דעת.
המתווה הנורמטיבי
מתנה היא “הקניית נכס ללא תמורה” (סעיף 1(א) לחוק המתנה התשכ”ח – 1968 (להלן: חוק המתנה). בסעיף 2 לחוק המתנה נקבע: “מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה”.
מאחר ועסקינן בהענקת מתנה במקרקעין יש לשים לב להוראות חוק המקרקעין: סעיף 6 ו – 7 לחוק המקרקעין, התשכ”ט – 1969 (להלן: “חוק המקרקעין”) קובע:
“6. עסקה במקרקעין היא הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה, למעט הורשה על פי צוואה.
7. (א) עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.
(ב) עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה”.
חוק המתנה אינו מאפשר לחזור ממתן מתנה (להבדיל מהתחייבות לתת מתנה המוסדרת בסעיף 5 לחוק) ואף אינו מתייחס לסוגית גמירות הדעת, אולם בעניינים שחוק המתנה אינו דן, יחולו הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג – 1973 (להלן: “חוק החוזים”). יפים לענייננו דברי כב’ הש’ ברק בע”א 495/50 ברקוביץ נ’ קלימר וערעור שכנגד, פ”ד לו(4) 57:
“המתנה, כמו המכר, היא חוזה. היא משתכללת על ידי הצעה וקיבול. היא עסקה דו-צדדית. היא אינה פעולה משפטית חד-צדדית, כמו צוואה או הרשאה” עמ’ 61.
בספרו “חוק המתנה תשכ”ח – 1968” כותב ראבילו בעמ’ 37:
“בהיות המתנה חוזה חד צדדי, יש משנה חשיבות לגמירת – דעתו של נותן המתנה. הוא המציע בדרך כלל למקבל המתנה להתקשר בחוזה. יש לוודא מעל לכל ספק, כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה מתוך רצון חופשי וכי אין ליקוי רצון הפוגע בגמירת דעתו. במקרה זה דרוש “חופש מצפון והחלטה מלאים ושלמים יותר מאלו הדרושים בחוזים דו – צדדיים.” מאחר שמדובר במתנה, שהיא, כאמור, חוזה חד- צדדי, יש לשים דגש מיוחד על רצונו של הנותן ועל גמירת- דעתו בזמן יצירת החוזה”.
איך בוחנים השתכללותה של גמירות דעת נותן המתנה? המבחן הינו מבחן חיצוני אובייקטיבי, הנמדד על פי מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים, וכדברי כב’ הש’ בייניש בע”א 3601/96 ע’ בראשי ואח’ נ’ עיזבון המנוח זלמן בראשי ז”ל, פ”ד נב(2) 582, 596:
“המבחן להתקיימותה של גמירת-דעת הוא מבחן חיצוני-אובייקטיבי,מבחן שנועד להעניק הגנה להסתמכות המתקשר ולקיים את הוודאות העסקית והביטחון המסחרי. במסגרת מבחן זה יש להביא בחשבון את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו, ולבחון על-פי קנה-המידה האובייקטיבי את המתקשרים עצמם.
“קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפת הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה” (פרידמן וכהן [19], בעמ’ 157)”.
סוגיה נוספת המתעוררת בענייננו היא טענת התובעת “לא נעשה דבר” בתמ”ש 12784/99 (ת”א) (פורסם במאגרים) סיכמה כב’ השופטת גליק את ההלכה:
“הטענה הנוספת שנשמעה מפי התובע היא הטענה כי התובע לא הבין על מה הוא חותם עת חתם על ההסכם לרכישת הדירה, כי חתם ללא שקרא את חוזה הרכישה, וכי עורך דינו לא יידע אותו בדבר תוכן החוזה עליו חתם (ראה סעיפים 24 ו- 33 לכתב התביעה).
הטענה הנשמעת מפי התובע כאמור לעיל כונתה בפסיקה כטענת “לא נעשה דבר” (non est factum). הפסיקה קבעה כי הנטל להוכחת טענת “לא נעשה דבר”, בהיותה טענת הגנה, מטילה על הטוען אותה נטל כבד יותר מן הנטל הרגיל במשפט אזרחי, ונדרשות ראיות חזקות וברורות ועדויות חד משמעיות ופוזיטיביות כדי להוכיח את הטענה. הפסיקה קבעה עוד, כי אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו “לא ישמע בטענה כי לא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם… חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהיה תוכן המסמך אשר יהיה”.
מן הדין לבעל הדין
כבר כעת אומר שלאחר ששמעתי את הצדדים ואת העדים מטעמם והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי ולאחר שעיינתי בכל המסמכים שהוצגו בפני ובטענות הצדדים הגעתי למסקנות הבאות:
התובעת חתמה על הסכם המתנה מתוך גמירות דעת והבנה.
העסקה היא התחייבות לתת מתנה בלבד שלא הסתיימה ברישום.
התובעת לא הבינה את משמעות חתימתה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר ועל כן ההתחייבות לתת מתנה היא הדירה.
התובעת הייתה רשאית לחזור בה מההתחייבות לתת מתנה לפי סעיף 5ב לחוק המתנה, שכן הנתבע לא שינה מצבו לרעה.
התובעת חזרה בה מהמתנה מתוך גמירות דעת ועל כן המתנה מבוטלת.
להלן אפרט נימוקי:
מה מהות העסקה שבפנינו, האם מדובר במתנה שהושלמה או בהתחייבות לתת מתנה בלבד
התובעת חתמה על תצהירי המתנה ביום 4.2.2016. ביום 6.2.2016 שלחה התובעת לעו”ד ק’ ול-ב’ הודעה על חזרתה מהמתנה. ביומיים אלו לא הושלמה העברת הזכויות ומכאן שהמתנה לא הושלמה ברישום ועסקינן בהתחייבות לתת מתנה בלבד. אמנם עו”ד ק’ רשם הערת אזהרה ביום 11.2.2016 בהסתמך על ייפוי הכוח הבלתי חוזר, על מלוא זכויותיה של התובעת בדירה, אך אין בכך בכדי להפוך את העסקה למתנה שהושלמה.
האם התובעת חתמה על הסכם המתנה בגמירות דעת, והאם הבינה על מה היא חותמת.
התובעת טוענת כי כאשר חתמה על מסמכי הסכם המתנה במשרדו של עו”ד ק’ ובנוכחות א’ וב’, התכוונה לתת את חלקה בחלקות 17,18 בגוש *** לששת נכדיה (ילדיו של א’), אותן כבר הבטיחה לא’ בהסכם מיום 3.7.2013. התובעת טוענת שסברה שהיא מתקנת את ההסכם משנת 2013 בו העניקה את תמורת הזכויות לשלושה מששת ילדיו של א’, כך שהתמורה תתחלק בין כל ששת ילדיו.
לטענתה, רק בדיעבד התברר לה שהוטעתה וחתמה על מסמך שונה, מסמך שמכוחו העניקה את מלוא זכויותיה בדירת המגורים שלה ברחוב י.ה. ב*** לא’. משום כך, טוענת התובעת יש לבטל את הסכם המתנה, שכן לא הייתה לה גמירות דעת להעניק את המתנה כפי שהוענקה.
א’ טוען כי לא הטעה את האם והיא חתמה מרצונה החופשי על המתנה מתוך אהבה ורצון לאזן בין ילדיה, תוך שזכות האם למגורים נשמר עד שארית ימיה. האם היא זו שהציגה בפני עו”ד ק’ את פרטי ההסכם והסיבות שהביאו אותה להעניק את הזכויות לי’. התובעת ביקרה במשרד של עו”ד ק’ ביום חמישי 4.2.2016, אז לא נחתמו המסמכים, שכן לא הייתה עמה תעודת הזהות שלה ורק למחרת, ביום 5.2.2016 נחתם ההסכם. לתובעת היה יום שלם לחשוב על ההסכם והשלכותיו והיא עמדה על רצונה וחתמה על המסמכים. לטענתו, הן בקשת האם לבטל את ההסכם והן תביעה זו מקורן בהשפעה בלתי הוגנת של י’ על האם.
נסיבות חתימת ההסכם
כפי שכבר ציינתי לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי הגעתי למסקנה שהתובעת הבינה את משמעות שני ההסכמים עליהם חתמה בפני עו”ד ק’, הן את משמעות הסכם המתנה עליו חתמה ביום 4.2.2016 והן את משמעות התיקון להסכם המתנה משנת 2013 עליו חתמה ביום 5.2.2016. אולם הגעתי למסקנה שלא הבינה כי בחותמה על יפוי הכוח הבלתי חוזר היא מוותרת על זכותה לחזור בה מהמתנה.
התרשמתי שמאז נפטר בעלה עשתה התובעת מאמצים רבים לדאוג לשלושת בניה ולנכדיה ככל יכולתה. הן י’ והן א’ מציינים שהתובעת לא דאגה כלל לעצמה והקדישה את כל זמנה לדאוג לנכדיה. י’ העיד: “היא עזרה לי המון בבניה ובחוכמתה והבקשה הכי גדולה שלה הייתה שנטפל בש'” (עמ’ 66 לפרוטוקול שורה 2 ואילך) וא’ העיד: “אמא שלי אשה טובה, אמא שלי חיה בפשטות” (עמ’ 71 לפרוטוקול שורה 24). ב’ העידה כיצד הדאגה לשני בניה הדירה שינה מעיניה של התובעת: “היא אמרה לי שכואב לה הגב, היא לא מרגישה טוב ושהיא בלחץ, היא אמרה שהיא בלחץ כי הילדים שלה רבים.” (עמ’ 44 לפרוטוקול שורה 22 ואילך).
התובעת הייתה נתונה בתווך בין שני ילדיה, א’ ו-י’, וניסתה לעזור לשניהם ולרצות את שניהם. אך מאחר ורצונותיהם היו שונים נקלעה, שלא באשמתה, נוכח הלחצים ששניהם הפעילו עליה לחתימה על הסכמים וביטולם.
מהעדויות עלה שי’ היה מעוניין שהסכם המתנה משנת 2013, בו נתנה התובעת מתנה לשלושה מתוך ששת ילדיו של א’, ישונה כך שהתמורה תתחלק בין ששת ילדיו של א’ ועל כך ניתן ללמוד הן מדבריה של ב’ והן מעדותו של מ.ו, אחיינה של התובעת, שהעיד כך:
“יש לנו מגרש משותף שייך למשפחה בין היתר לדודה מ’. כשהוא חיתן את אחד הילדים שלו בא לאמא שלו וביקש כסף. היא באה אלינו והחברה נתנה לה הלוואה ואנחנו לא תובעים את הכסף חזרה. היא אמרה לנו כשהיא תמכור את החלק שלה במגרש היא תחזיר את הכסף. בינתיים לא קרה שום דבר במגרש. לפני 6 שנים י’ בא אלי ואמר לי שא’ צריך כסף הוא מחתן את הבן שלו ואמא צריכה כסף והיא תיתן את המגרש. אמרנו בסדר. כמה חודשים אחרי זה אמר שאמא רוצה לתת את המגרש מתנה לילדים של א’. אמרתי תקשיב אנחנו לא מחכים לשום דבר מהמגרש אם זה יעשה לה טוב והוא ירגע ויפסיק לבקש כספים לנו לא מפריע. שאלתי מי העו”ד שעושה את החוזה אמר יש לנו בת דודה חרדית ב’ מקורבת לאמא האמא אוהבת אותה היא תקח אותה לעו”ד ב****. הוא יעשה את החוזה ותעביר את המגרש על השם של הילדים. לא יודע מי העו”ד הזה. י’ דיבר איתי ביום שני והוא התקשר אלי והיה נסער ומבולבל, סיפר שאמא הלכה עם ב’ לעו”ד וחתמה על המתנה והוא בא יום שישי לבקר את אמא שלו ואמרה ב’ השאירה את הניירות אצלה. י’ נסע יום שישי בצהריים לקחת את הניירות וראה את ההסכם. חוץ מזה היה הסכם שהיא נתנה את החלק שלב במתנה בדירה בי.ה. ל-א’.” (עמ’ 23 שורה 25 ואילך).
ב’, שהייתה מעורבת בעריכת הסכם המתנה וליוותה את התובעת לעו”ד ק’ הן ביום 4.2.2016 והן ביום 5.2.2016, העידה כי הלחץ בו הייתה נתונה התובעת נבע מהסכם המתנה עליו חתמה בשנת 2013 ובו נתנה מתנה לשלושה מתוך ששת ילדיו של א’ ואילו י’ ביקש שהמתנה תתחלק בין ששת הילדים:
“ש. מה הקשר שלך עם כל הפרשה?
ת. אני עשיתי טיפולי שיניים ובאתי לבקר אותה, היא אמרה לי שכואב לה הגב, היא לא מרגישה טוב ושהיא בלחץ, היא אמרה שהיא בלחץ כי הילדים שלה רבים, היא נתנה מתנה ב 2013 לשלושת הנכדות, י’ רוצה שתחלק ב 6. היא אמרה שהיא בלחץ. בפעם הראשונה שבאתי שהמתח שלה בגלל שהם רבים, היא ביקשה שהיא רוצה לממש את המתנה שהיא נתנה לשלושת הנכדות ב 2013. (עמ’ 44 לפרוטוקול שורות 21-27).
ב’ העידה שבביקור הראשון שביקרה את התובעת כך ביקשה ואמרה “שהיא רוצה לגמור את העניין שמ’ – 2013 י’ מתווכח” (עמ’ 45 לפרוטוקול שורה 23).אך בביקור השני שבו ביקרה את התובעת, סיפרה התובעת שי’ ומשפחתו היו אצלה בשבת וסיפרה: “הם היו אצלי בשבת וראיתי שהמצב הכלכלי. אשתו עובדת מבוקר על ערב ואני רוצה מאוד לעזור.” (עמ’ 45 לפרוטוקול שורה 29 ואילך).
ב’ העידה שהיא עצמה התערבה בעניין על מנת לעזור לכולם ובעיקר לתובעת, הן לא’ בעניין הדירה והן לי’ בעניין שינוי הסכם המתנה משנת 2013: “אני לא מנסה לעזור לנתבע, עזרתי גם ל-י’. הוא ביקש לחלק ב 6 עזרתי לו. הנתבע לא ביקש לעזור בכלום. כולם מבקשים עזרה, י’ ביקש עזרה עזרתי לו. גם מ’ ביקשה ועזרתי לה.” (עמ’ 46 שורה 14-18).
ב’ העידה שבדרך לעו”ד ק’, י’ ביקש שתיקח את התובעת לבנק על מנת לפתוח 6 חשבונות לילדיו של א’:
“ת. לא הצעתי לה ל חלק ב 6. הם נמצאים בירושלים ובאופקים, אני מבינה בבנקים. לא הצעתי לה ללכת בכלל לבנק. י’ ביקש ממני שאלך איתה לבנק לפתוח 6 חשבונות.
ש. הוא יזם את זה.
ת. לא, זה היה לפני כן. בדרך לעו”ד ק’ הלכנו לבנק אז איך עו”ד ק’ יזם את זה. איך אפשר לפתוח לאנשים מעל גיל 18 חשבון בנק?” (עמ’ 47 לפרוטוקול שורות 11-20).
ב’ חזרה והדגישה ש-י’ הוא זה שיזם את שינוי הסכם המתנה מ – 2013 והענקתה לכל ילדיו של א’:
“ש. לשיטתך איך הבדל אם זה 3 או 6 נכדים?
ת. יש הבדל אבל בגלל שמ’ ביקשה אמרתי שאני מסכימה לשכנע את א’. מ’ ביקשה שהיא לא מרגישה טוב מזה, היא רוצה שיקחו את המתנות, היא רוצה שיתחתנו, מספיק שהבנות לא התחתנו. היא רוצה לשמוח. בגלל זה אמרתי לחלק ל 6. י’ רצה לחלק ל 6, היא רצתה לחלק ל 3. הוא רצה להשכיב בבנק כסף של ילדה בת 13 כשהילדה אחרת רצתה להתחתן.
ש. י’ היה מוכן לתת את החלק שמגיע לו.
ת. לא, הוא רצה לחלק ל 6. הוא רצה להכתיב דברים שהוא רוצה לקרוא למשפחה אז הוא אמר שהוא רוצה לוותר, אבל זה חלק שלו – על מה הוא מוותר? האמא חיה איך יש לו חלק.” (עמ’ 48 לפרוטוקול שורה 10 ואילך).
דהיינו, שני נושאים הטרידו את מנוחתה של התובעת, בקשתו של י’ כי הסכם המתנה משנת 2013 ישונה והצורך לעזור ל-א’ שהיה במצב כלכלי קשה, למרות שבשלב זה לא היו עוד לתובעת נכסים שבאמצעותם יכולה הייתה לסייע לא’.
א’ העיד: “הסיפור היה כזה: בעקבות העובדה שלאמא לא היו עוד נכסים אז ב’ באה ברעיון, זה לא אומר שתכננתי איתה משהו, היה לה קשר אמיתי, היא נחשבה כבת שלי, י’ מנסה בכל צורה שהיא לערטל את הרצון האמיתי של אמא שלי” (עמ’ 72 שורה 12 ואילך).
לביקור אצל עו”ד ק’ היו אם כן שתי מטרות: שינוי הסכם המתנה משנת 2013 וסיוע ועזרה לא’.
כך העידה ב’ לגבי נסיבות חתימת הסכם המתנה לא’:
“ש. איך קורה שאת תתני הוראה מתי למכור את הדירה שלה שהיא גרה בה?
ת. זה מה שהיא ביקשה ממני, היא לא רצתה לתת לא’ כסף נזיל כי יש ניסיון עם זה וכסף נזיל נגמר לו.
ש. האמא חתמה ביום חמישי או ביום שישי ועל מה היא חתמה?
ת. ביום חמישי האמא חתמה על הסכם מתנה לא’, היא אמרה שהיא עייפה ואין לה כוח. א’ היה ואמרנו לו שאנחנו מנסים לפתור את המתנה.
ש. איזו מתנה?
ת. היא חתמה על המתנה של י.ה. ביום חמישי. ביום שישי הייתי אחרי עבודה, היא אמרה שהיא רוצה שאהיה שם, בעלי אמר שהוא לא רוצה שאבוא בבוקר כי זה יום לחוץ. אחרי זה הם חתמו על ההסכם לחלק 6.
ש. ביום שישי י’ בא אליך לקחת את ההסכמים?
ת. כן, היא לא ביקשה אבל אני לקחתי העתק שיהיה אצלי. היא לא ביקשה העתק כי היה חסר פרטים כמו ת.ז. של הילדים. לא היה הסכם ש… עשה. העו”ד אמר שיצטרכו לבוא עוד.
ש. אבל למה ההסכם אצלך?
ת. י’ בא לקחת, נתתי לו. מה הבעיה?” (עמ’ 48 לפרוטוקול שורה 28 ואילך).
“ש. ביום שישי היית איתה בבית?
ת. זה לא היה ביום שישי, הייתי אצלה לפני כן.
ש. את אמרת לעו”ד ק’ שע”פ השיחות ככה הבנת שהיא נותנת מתנה?
ת. לא אמרתי ככה, אמרתי שהיא רוצה לתת מתנה לבן שלה בי.ה. בביקור השני דיברנו, אחרי שהיו אצלה בשבת, היא ראתה את המצב הכלכלי שלהם, שמעה שאישתו עובדת מבוקר עד ערב. העליתי נקודות בשביל להגן עליה כאילו שזאת אמא שלי, שלא יוציאו אותה מהבית.” (עמ’ 49 לפרוטוקול שורות 20-26).
וכן:
“ש. עד כמה מ’ היתה מעורבת בניסוח ההסכם, בתכנים שלו?
ת. את הניסוח ניסח עו”ד ק’. אני כתבתי נקודות מה מ’ אמרה לי שהיא רוצה ומה חשוב לה מאוד, הוא שאל אותה אם זה נכון, אחרי שדיברתי הוא שאל אותה אם זה נכון, היא אמרה שאין לה כוח לדבר, הוא אמר שהיא חייבת לדבר, שהוא חייב לשאול אותה אם הנקודות שאני אומרת זה נכון והאם היא מסכימה.
ש. הוא שאל אותה והיא ענתה?
ת. כן.
ש. היא אישרה שהיא מסכימה לתכנים של ההסכם?
ת. כן.
ש. האם ההסכם הוקרא לה?
ת. נתנו לה לקרוא אותו וכל סעיף הוא הקריא לה בקול.
ש. מתי ההסכם נחתם?
ת. ביום חמישי, מיד אחרי זה. למחרת הביאו את א’ כי היו צריכים ת.ז. ולא היה לנו.
ש. אני מפנה אותך לסעיף 16 לתצהיר המתנה שעליו חתמה מ’ (צורף לכתב ההגנה). אני מקריאה את סעיף 16 “אודות ואני מעוניינת לדאוג לעצמי …”, מקריאה סעיף 16 ב.
ת. היא אמרה שמישהו צריך לנהל את זה.
ש. זאת אומרת שאת חלק מההסכמות.
ת. לכן לקחתי העתק. י’ ביקש ונתתי לו, חשבתי שיראה ניירות יהיה שלום בבית.” (עמ’ 50 לפרוטוקול שורות 13-30).
התובעת העידה למעשה שהבינה על מה היא חותמת אך עשתה זאת תחת לחץ ושכנוע של ב’, כפי שאמרה: “שאנחנו הולכים לעו”ד לרשום לא’ את הדירה הוא במצב פחות טוב מאשר י’. חודש ימים היא בלבלה לי במוח. לא רציתי ללכת והיא היתה באה ל***. אחרי שמשכנעים אדם כל כך הרבה פעמים אז השתכנעתי.” (עמ’ 21 לפרוטוקול שורה 14 ואילך)
אמנם התובעת העידה כי לא הבינה וכי ב’ היא זו שמסרה את הפרטים לעו”ד ק’, אך מסקנתי היא שהתובעת הבינה את משמעות ההסכם עליו חתמה וכך העידה:
“ש.מה קרה עם כל העניין עם הדירה, עם הכספים, המתנה?
ת.ב’ זו אחיינית ששמענו בקולה, אהבנו אותה, אהבתי אותה מאוד. היא באה אלי מידי שבוע ואמרה שצריך לעזור לא’ כי המצב הכלכלי שלו לא כל כך טוב וצריך לתת לילדים שלו עזרה שהם יתחתנו. זה היה מובן מאליו אבל לא ידעתי שהמתנה השנייה הייתה כאילו שאני צריכה לתת לא’ את הדירה שאני גרה בה עוד היום וכביכול י’ לא צריך.
ש. מה הסכמת לתת ?
ת. אני הסכמתי שווה בשווה. כלומר, כמו שמגיע לי 50% להם 1/3 ,1/3/ ,1/3.
ש. כתוב שנתת מתנה את הדירה שאת גרה בה , לזה התכוונת?” (עמ’ 12 לפרוטוקול שורות 23-29).
ובהמשך…
“ת. לא התכוונתי. אני לא הבנתי אותה. היא הטעתה אותי, בלבלה אותי. היא אמרה שנלך לעורך דין, סירבתי כל הזמן עד ששכנעה אותי שיש עורך דין טוב ויסתדר איתך. אני עשיתי את זה מבלי דעת עצמי. חתמתי ובאמת לא ידעתי על מה אני חותמת. למחרת בא י’ הבן הצעיר, שאל אם אני יודעת על מה חתמתי ואמרתי ..
ש. באיזה תאריך זה היה?
ת. פברואר 2016. אני הייתי בטוחה שאני נותנת מתנה לנכדים שלי עבור מגרש שהיה צריך להימכר.” (עמ’ 13 לפרוטוקול שורות 1-7).
בחקירה נגדית נשאלה התובעת:
“ש. תאשרי לי שאת הגעת עם ב’ לעו”ד ק’ ביום חמישי בערב וזה היה ב- 4.2.16?
ת. כן. באותו יום בבוקר כש-א’ גר ב*** והוא הגיע אלי ב- 07:45 נדהמתי מה קרה, אמר שהיה לו טרמפ ובא. אח”כ ב’ באה, היא הביאה אותי אז לבנק לחתום עם הנכדים אבל לא היה מספרי תעודת זהות וכל זה. היא היתה צריכה ללכת לבדיקה בסביבות **** ונסעתי איתה בספיישל ואח”כ בערב נכנסנו לעו”ד ק’.
ש. תאשרי לי שפגישה שנייה במשרדו של עו”ד ק’ התקיימה גם למחרת ביום שישי 5.2.16?
ת. כן.
ש. האם הפגישה אצל עו”ד ק’ ביום חמישי נמשכה משהו כמו 3 שעות?
ת. כן. אז הייתי באמת פתי. בילה דיברה ואני לא דיברתי מילה אחת והוא כתב הכל במחשב.
ש. הגעת לפגישה שנמשכה 3 שעות, אני מניחה שהתנהל שם שיח?
ת. אני לא התערבתי בכלל. רק היא דיברה. אני לא אמרתי מילה.
ש. ישבת ושתקת, ב’ דיברה, עו”ד ק’ הכין מסמכים ואת חתמת?
ת. הוא כתב במחשב כל מה שהיא הוציאה מהפה.
ש. מה עשית?
ת. בגלל שהייתי פתי, טיפשה ולא הבנתי אני חתמתי. למה היא לקחה אותי? חודש ימים היא בלבלה לי את המוח.
ש. על מה חתמת? על תצהיר מתנה?
ת. הבנתי שאני צריכה לתת הכל לא’ את כל הדירה. ככה זה היה כתוב.
ש. איפה היה כתוב?
ת. מה שהיא דיברה שלא’ מצב כלכלי פחות טוב ולי’ יותר טוב ותתני לא’.
ש. ואת הסכמת?
ת. היא כל כך בלבלה אותי חודש ימים ונסעתי איתה.
ש. את אומרת שהיא נדנדה לך חודש ימים ובסוף הסכמת ללכת לעו”ד ק’, זאת אומרת שידעת למה הלכת לעו”ד ק’ כי היא נדנדה לך, ידעת למה את הולכת, נכון?
ת. לו היתה אומרת שכל הדירה היתה שייכת לא’ לא הייתי מסכימה בכלל.” (עמ’ 18 לפרוטוקול שורות 14-31).
ובהמשך…
“ש. כשאני קוראת את התצהיר של המתנה ושם מפורטות כל הסיבות שהביאו אותך להחליט שאת רוצה לפצות את א’ ולתת לו את מלוא זכויותייך בדירה, אני מבינה שהעובדות לא היו ידועות לעו”ד ק’ אלא מפיך?
ת. מפי? מפיה של ב’.
ש. הצגתי בפנייך בפתח הדיון תצהיר של 3 שורות שאת מאשרת שהאמור בכתב התביעה אמת. הקפדת וקראת לפני שאישרת שזו חתימתך. את רוצה להגיד שחתמת בלי לקרוא? בלי להבין? אני אומרת שאת אישה אינטליגנטית .
ת. אני הייתי טיפשה.” (עמוד 19 לפרוטוקול שורות 17-24).
ובהמשך…
“ש. בחקירה הראשית שלך היום כשנשאלת על ידי עו”ד שלך “את השבת לעו”ד ב’ הטעתה אותי בלבלה אותי עד שהיא שכנעה אותי” את בעצם מתארת תהליך של הבנה של שכנוע שהוא לגיטימי, איפה הבעיה?
ת. אבל מדוע השתכנעתי, הוא עו”ד טוב והכל שיהיה לטובתי.
ש. איפה הטעתה אותך?
ת. שאנחנו הולכים לעו”ד לרשום לא’ את הדירה הוא במצב פחות טוב מאשר י’. חודש ימים היא בלבלה לי במוח. לא רציתי ללכת והיא היתה באה ל***. אחרי שמשכנעים אדם כל כך הרבה פעמים אז השתכנעתי.” (עמ’ 21 לפרוטוקול שורות 9-16).
עו”ד ק’ העיד על נסיבות חתימת הסכם המתנה:
ש. באיזה יום החתמת את מ’?
ת. זה היה ביום שישי 5.2.2016. החתמתי אותה על הסכם תצהיר מתנה שהיא מעבירה את הזכות במקרקעין ברח’ י.ה. *** בכפוף לזכות מגורים כל ימי חייה. גם על יפוי כוח בלתי חוזר בשביל שאוכל לבצע את העברת הזכויות על שם בנה א’.
ש. רק על זה החתמת או על עוד משהו?
ת. לא זכור שהחתמתי אותה על עוד משהו.
ש. לא זוכר שבאו אליך ביום שישי?
ת. זוכר אבל לא זוכר שחתמו על עוד משהו. ביום חמישי היו אצלי אבל לא חתמו כי הגב’ מ’ לא היה עליה תעודת זהות ולא רציתי להחתים אותה ללא תעודת זהות וסיבה שנייה שלא הספקנו לעבור על כל הדברים. זה היה פגישה בחמישי בערב והיא אמרה שמרגישה שהיא עייפה, נאלצנו לסיים את הפגישה. בפגישה היתה מ’ יחד עם ב’ שהיא האחיינית של מ’ שהגיעה איתה יחד וליוותה אותה.היא הגיעה עם דף, נקודות מסוימות, שעליהם הם שוחחו יחד ובעקבות הנקודות האלו פיתחנו שיחה
ש. מי הכין לך את תצהיר המתנה?
ת. הכנתי לבד, אף אחד לא הכין לי אותם זה היה עם נקודות שב’ כתבה ודברים שמ’ אמרה.
ש. על מה החתמת אותה?
ת. על תצהיר מתנה. ערכנו בנוסף הסכם נוסף שקשור למתנה על קרקע ב***, לא זוכר שהיא חתמה על זה. לדעתי לא. ערכנו טיוטת הסכם בנוגע לזכויות. היה מו”מ בשנים עברו על אותם זכויות. מדובר על קרקע שמ’ היתה מעוניינת ששווי הזכויות ישמשו לצורך עזרה בחתונת הילדים של א’, הנכדים שלה.
ש. כל הילדים? (עמ’ 34 לפרוטוקול שורה 1 ואילך)
ובהמשך:
ש. תתאר את מהלך השיחה?
ת. ב’ הגיעה עם דף עם נקודות שרשמה על הדף הזה, שאפילו לא עיינתי בנקודות , היא העלתה את הנקודות ועל כל נקודה שוחחתי עם גב’ מ’ וכשהיה צורך ללבן דברים עם ב’ שישבה לידה ועזרה להסביר לה. למעשה ניסינו למצוא דרך, הבנתי ממנה במהלך השיחה שהיא רוצה לעזור לבן שלה שכבר חיתן ילד או שניים ויש לו … (עמ’ 39 לפרוטוקול שורות 4-8).
“ת. ויש לו עוד מספר ילדים נוספים והעלינו את האפשרות שמצד אחד נותרה עם הנכס ברח’ י.ה. 10 *** ויש נכס מקרקעין נוסף שהוא בשותפות עם עוד הרבה בעלויות, נכס אחר ב*** וגם סיפרה לי על ההסכם שהיה בזמנו לפני כמה שנים שבסופו של דבר לא יצא לפועל שלא ניתן יהיה למכור את הזכויות בנכס המקרקעין הנוסף שיש לה ומצד אחד לא רוצה להעביר כסף לא’ כי מפחדת שיתבזבז על חובות שיש לו ורוצה שזה יישמר לחתונת הילדים. העליתי בפניה את הרעיון שהנכס שהיא גרה בו ברח’ י.ה. 10 תוכל להמשיך לגור שם ושזה לא יפגע לה בשום הליך בהמשך, אף אחד לא יגרום לה לצאת או משהו כזה. ליבנו את הדברים האלה כמה פעמים . היה חשוב לה לדעת שלא ייפגעו לה הזכויות. היא נתנה אור ירוק למהלך הזה. בעקבות זה ניסחנו תצהיר מתנה והרצון של היה שהכספים שיתקבלו משם נוכל גם כן להעביר את זה לחשבון נאמנות מסוים שמשם נוכל גם לעזור לחתן, לעזור לא’ בעצמו ונוכל להרים אותו. מצבו הכלכלי היה גרוע ונוסף על זה דיברנו על י’ שקיבל בעבר זכויות מקרקעין מאיזשהו בניין שהיה שייך לה ולבעלה ושהוא קיבל שם דירה פלוס עוד דירה שרשומה על שם אחד הילדים בשם ש’ שהיה חסוי באותה תקופה ואח”כ נפטר כמה שזכור לי. למעשה י’ בחור מסודר, עובד בצורה מסודרת, בעל נכסים והיא רוצה לעזור לא’.” (עמ’ 40 לפרוטוקול שורות 16-30).
“ש. את זה שמעת מגב’ מ’?
ת. כן.
ש. האם התרשמת מאיזושהי השפעה מגב’ ב’ במהלך הפגישה?
ת. גב’ ב’ הגיעה עם מ’ אחרי שכבר הביעה רצונה שנעשה הליך של זכויות במקרקעין. זו לא המצאה שנוצרה במהלך הפגישה. איך לעשות שהזכויות לא יפגעו, זה מה שעשינו במהלך הפגישה. ההיכרות של ב’ את גב’ מ’ היו לפני כן, היא הגיעה עם מסמכים. ברור שמ’ שוחחה עם ב’ על הדברים האלה. הרעיון של לעזור לא’ זה רעיון שהיא הגיעה למשרד יחד עם ב’. במסגרת הפגישה לא היתה השפעה ולא היה לחץ. עשינו פגישה רגועה ונינוחה, דיברנו כמה וכמה פעמים על הדברים, העליתי על הכתב, הקראתי, תיקנו מה שצריך.
ש. היו תיקונים שהם כתוצאה של מ’ לתקן אחרי קריאה?
ת. כן. מילה או משפט שלא היה מובן ניסחתי לשביעות רצונה. היא אמרה לי שהיא עייפה ושנמשיך פעם אחרת ובפגישה למחרת בבוקר ב’ התקשרה אלי שמ’ יצרה איתה קשר בבוקר והיא רוצה להמשיך את הפגישה והזמנתי לפגישה נוספת. (עמ’ 41 לפרוטוקול שורות 1-14).
וכן השיב:
“ש. מדבריך יוצא שאתה וב’ שכנעת לתת מתנה. הסברת לגברת את כל המהלך . כלומר שכנעת אותה או לא?
ת. אני לא שכנעתי מתנה לתת מתנה. היא הגיעה אלי עם רצון לתת מתנה, רצון לעזור לא’ והרעיון היה כבר אצלה כשהייתה אצלי במשרד. איך לבצע בלי שיפגע בה את זה הסברתי לה שזה לא יפגע במהלך חייה.
ש. אתה משכנע אותה לתת את זה?
ת. לא.
ש. מה התפקיד של ב’? מה עשתה בפגישה הזאת?
ת. היא אחיינית של גב’ מ’. היא סיפרה לי שכמה פעמים מ’ אמרה לה שרוצה לעזור לא’, היא דיברה איתה על זה כמה פעמים.
ש. היה לה דף עם פרטים?
ת. היה לה דף ולא ראיתי מה כתוב שם. מתוך הדף היו לה נקודות שדיברנו עליהם.” (עמ’ 42 לפרוטוקול שורות 1-15).
מעדויות ב’, עו”ד ק’ והן מעדותה של התובעת מסקנתי היא שהתובעת הבינה כי היא חותמת על הסכם מתנה בו היא מעבירה את מלוא זכויותיה בדירה לא’.
האם ביטלה התובעת את ההסכם לפי תנאי חוק המתנה והאם עשתה זאת בגמירות דעת
סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ”ח – 1968 קובע:
5. (א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.
ראשית יש לבחון האם בחותמה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר ויתרה התובעת על הרשות לחזור בה מהמתנה
ביום 4.2.2016 בד בבד עם החתימה על תצהיר המתנה חתמה התובעת על ייפוי כוח בלתי חוזר בו מינתה את עו”ד ק’ לבצע את הסכם המתנה.
בבע”מ 4778/17 פלוני נ’ פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 02.08.17) קבע כב’ השופט מזוז:
“10. בפסיקתו של בית משפט זה נדונה לא אחת השאלה האם ייפוי כוח בלתי חוזר שנתן נותן המתנה למקבלהּ מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מההתחייבות. בע”א 404/84 סעתי נ’ סעתי, פ”ד מא(2) 477 (1987) נדונה לראשונה שאלה זו, ושלושת השופטים שישבו בדין נחלקו בדעותיהם. השופטת נתניהו קבעה כי ככלל אין לראות בייפוי כוח בלתי חוזר משום ויתור על זכות החזרה, שכן ייפוי כוח אינו אלא מכשיר למימוש המתנה, ואם העסקה שעומדת ביסודו כבר לא תקפה, אין מניעה לבטלו. לעומתה, קבעה המשנה לנשיא בן-פורת כי ככלל יש לראות בייפוי כוח בלתי חוזר משום ויתור על זכות החזרה, אך ייתכנו נסיבות יוצאות דופן או הוראה בגוף ייפוי הכוח שיובילו למסקנה שהוא לא מהווה ויתור. השופט בך הצטרף בעיקרון לעמדתה של המשנה לנשיא, והדגיש כי לגישתו ניתן לראות בייפוי כוח בלתי חוזר משום ויתור על זכות החזרה, אך אין בקיומו של ייפוי כוח כאמור משום מסקנה קונקלוסיבית, וייתכן מצב שבו ייפוי הכוח הבלתי חוזר אינו מלמד על ויתור על זכות החזרה.
11. מאז פסק דין זה, שבה ונדונה השאלה בפסיקתו של בית משפט זה מספר פעמים, וגם מלומדים שונים הביעו דעתם. כך, בע”א 380/88 טוקאן נ’ אלנששיבי, פ”ד מה(5) 410 (1991) (להלן: ענין טוקאן) הביע השופט מצא את דעתו לפיה ייפוי כוח בלתי חוזר מלמד ככלל על ויתורו של נותן המתנה על זכות החזרה, כדעתה של המשנה לנשיא בן-פורת בענין סעתי. עם זאת, הבהיר כי היה מצטרף לעמדתה של השופטת נתניהו לפיה אין להסיק מייפוי הכוח ויתור על זכות החזרה “אילו – זולת ייפוי הכוח – הקפידו הצדדים לערוך גם מסמך הקובע את תנאי עיסקת היסוד, שייפוי הכוח נועד לשרתה”. וכן: “אילו נערך מסמך, זולת ייפוי הכוח, הרי שאלת יצירתה של התחייבות לתת מתנה, ושאלת ויתורה של המשיבה לחזור בה מן המתנה, בגדר סעיף 5(ב) לחוק, היו טעונות הכרעה על-פי האמור באותו מסמך, ולא על-פי האמור בייפוי הכוח” (שם, בעמ’ 432). יצוין כי באותו ענין ישבו בדין גם השופטת נתניהו והשופט בך אשר חזרו על עמדותיהם כפי שהובעו בענין סעתי.
12. בע”א 493/91 מזרחי נ’ מזרחי, פ”ד נ(1) 199 (1996) קבע בית המשפט, בעקבות דעות השופטים בן-פורת, בך ומצא בענין סעתי ובענין טוקאן, כי יש בחתימת ייפוי כוח בלתי חוזר משום ויתור בכתב על זכות החזרה “באין כל ראיות שתסתורנה את הכוונה המשתמעת מייפוי הכוח…” (שם, בעמ’ 206). קיימים כמובן פסקי דין נוספים שעסקו בסוגיה, ברוח דומה, אך לצרכינו די לנו בכך.
13. כאמור, גם מלומדים שונים הביעו את דעתם בסוגיה, ואף שקיימים ניואנסים מסוימים ביניהם ובדברי הביקורת השונים שהפנו כלפי עמדה זו או אחרת שנשמעה בפסיקה, נראה שניתן לסכם את עמדת כולם כעמדתם של המשנה לנשיא בן-פורת והשופט בך בענין סעתי (שכמובן גם בין עמדות אלה ניתן למצוא הבדלים, ואף נראה שלא כל המלומדים תמימי דעים לגבי מהי עמדתו של כל אחד מהם; אך נראה שמדובר בהבדלים של דגש ומשקל לכל היותר, ולא של מהות) – דהיינו, כי ייפוי כוח בלתי חוזר מלמד, ככלל ובהעדר ראיות אחרות, על כוונתו של נותן המתנה לוותר על זכות החזרה מהתחייבותו, אך ניתן להפריך זאת על ידי ראיות אחרות (ג’ טדסקי “הרשאה בלתי-הדירה לביצוע מתנה לאדם שלישי” משפטים י”ט 205 217-214 (1989); מ’ א’ ראבילו חוק המתנה, תשכ”ח-1968 377-366 ובפרט 375 (מהדורה שניה, 1996); ד’ פרידמן ונ’ כהן חוזים א 487-485 (1991)).
14. הנה כי כן, נראה שניתן לקבוע כי הדעה הדומיננטית בפסיקה ובספרות היא, כי ייפוי כוח בלתי חוזר אכן מהווה, ככלל ובהעדר ראיות אחרות, משום ראיה לוויתור של נותן המתנה על זכותו לחזור בו מהתחייבותו, זכות המוקנית לו בסעיף 5(ב) לחוק.”
לאור הלכה זו ולאחר שעיינתי במסמכים ובעדויות הגעתי למסקנה שבמקרה זה אין בייפוי הכוח הבלתי חוזר בכדי להפוך את ההתחייבות להתחייבות בלתי הדירה החוסמת את דרכה של התובעת לבטל את המתנה ואלו נימוקי:
לא שוכנעתי מעדותו של עו”ד ק’ כי הסביר לתובעת את משמעות החתימה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר והתרשמותי היא שעו”ד ק’ החתים את התובעת על ייפוי הכוח כחלק מפעולות שגרתיות של עריכת הסכם במקרקעין. וכך העיד:” גם על יפוי כוח בלתי חוזר בשביל שאוכל לבצע את העברת הזכויות על שם בנה א’. ” (עמ’ 35 לפרוטוקול שורה 2).
עו”ד ק’ העיד שלא החתים אותה על ההסכם בפגישה הראשונה ביום 4.2.2016 כי היתה ללא תעודת זהות והייתה עייפה: “ביום חמישי היו אצלי אבל לא חתמו כי הגב’ מ’ לא היה עליה תעודת זהות ולא רציתי להחתים אותה ללא תעודת זהות וסיבה שנייה שלא הספקנו לעבור על כל הדברים. זה היה פגישה בחמישי בערב והיא אמרה שמרגישה שהיא עייפה, נאלצנו לסיים את הפגישה.” (עמ’ 35 לפרוטוקול שורה 7 ואילך). אולם, התובעת חתמה הן על הסכם המתנה והן על ייפוי הכוח הבלתי חוזר ביום חמישי – 4.2.2016, עת הייתה עייפה ולדברי עו”ד ק’ – לא הספיקו לעבור על הדברים. מכאן מסקנתי שלא הוסברה לתובעת המשמעות של חתימה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר.
עוד עולה מעדותו של עו”ד ק’ שרק כאשר פנתה אליו התובעת וביקשה לבטל את הסכם המתנה הודיע לה שהסכם המתנה הוא בלתי חוזר וכך העיד: “אמרתי לה שהסכם המתנה הוא בלתי חוזר ואני מבין שהמכתב נעשה תחת השפעה של ילד אחר שלה ואין לי אפשרות לבטל את המתנה, פרט שמקבל המתנה הסתמך עליה ואם לא תהיה ברירה שתפנה לסיוע משפטי.”(עמ’ 36 לפרוטוקול שורה 12 ואילך).
בנוסף לכך ביום 5.2.2016, יום לאחר החתימה על הסכם המתנה, חתמה התובעת בפני עו”ד ק’ על הסכם מתנה נוסף בינה לבין א’ שבו היא משנה הסכם מתנה שחתמה בשנת 2013. (נספח 3 לסיכומי התובעת). בהסכם נכתב בהואיל הראשון כך: “ביום 3.7.2013 האמא חתמה על הסכם (מתנה) במטרה לסייע לא’ לחתן 3 מילדיו,….” ובהואיל האחרון נכתב: “והואיל והאמא מבקשת להוסיף ולשנות את ההסכם מיום 3.7.2016” ובהמשך נקבעו השינויים מההסכם המקורי. מכאן שסביר שהאם הבינה שהסכם מתנה הוא הסכם שניתן לשינוי ולראיה היא עורכת שינוי בהסכם מתנה שנחתם לפני 3 שנים.
בנוסף לכל אלו יש לשים לב לסעיף 16 בהסכם המתנה שהוא סעיף מהותי שאמור להבטיח פתרון לתובעת לעת זקנה. בסעיף 16 ג’ להסכם המתנה נקבע: “א’ יחתום אצל עו”ד ק’ על יפוי כוח בלתי חוזר לטובתי לפיו במידה ואזדקק לכספים לצרכים מיוחדים לעת זקנה, אני אוכל לקבל את ההכנסות שיתקבלו מהתשואות מהנכסים שיירכשו.”
עו”ד ק’ אף העיד כי: “העליתי בפניה את הרעיון שהנכס שהיא גרה בו ברח’ י.ה. 10 תוכל להמשיך לגור שם ושזה לא יפגע לה בשום הליך בהמשך, אף אחד לא יגרום לה לצאת או משהו כזה. ליבנו את הדברים האלה כמה פעמים. היה חשוב לה לדעת שלא ייפגעו לה הזכויות.” (עמ’ 40 לפרוטוקול שורה 21 ואילך).
והנה למרות שהבטחת זכויותיה של התובעת והבטחת עתידה היו חשובים לתובעת ולשם כך נוסח סעיף 16 להסכם המתנה, עו”ד ק’ לא החתים את א’ על ייפוי הכוח הבלתי חוזר המצוין בהסכם. לא ייתכן אם כן שהתובעת תהיה כבולה בהסכם המתנה ותהיה מנועה לבטלו מאחר וחתמה על יפויי כוח בלתי חוזר, בעוד שמקבל המתנה אינו מקיים את חלקו ולא חתם על יפויי הכוח.
מכאן שמסקנתי היא שאין בייפוי הכוח הבלתי חוזר עליו חתמה בכדי למנוע מהאם לבטל את הסכם המתנה בהתאם לחוק המתנה.
האם שינה א’ מצבו לרעה שהסתמך על עסקת המתנה
התשובה לשאלה זו היא שלילית. עסקת המתנה נחתמה בימים חמישי ושישי 4.2.2016 ו – 5.2.2016 ובוטלה על ידי התובעת במוצאי שבת- 6.2.2016. ביומיים אלו שכללו את השבת לא הספיק א’ לשנות מצבו לרעה. במיוחד שעה שמדובר בזכויות שיוכל לעשות בהן שימוש רק לאחר 120 של התובע, שזכאית לגור בדירה לכל ימי חייה ובמיוחד שעה שהוא לא השלים את התחייבותו על פי ההסכם ולא חתם על ייפוי הכוח שהיה אמור לחתום עליו. מכאן שהתובעת הייתה רשאית לחזור בה מהמתנה.
האם התובעת ביטלה את עסקת המתנה מתוך גמירות דעת
התובעת העידה כי לא התכוונה לחתום על העברת מלוא זכויותיה לא’ והסכימה לתת לשלושת הבנים שווה בשווה: “כלומר, כמו שמגיע לי 50% להם 1/3, 1/3, 1/3.” (עמ’ 12 לפרוטוקול שורה 28) כן העידה שחתמה על הצוואה השנייה בשנת 2016 כי “רצינו לסדר את העניין שהכל יהיה שווה בשווה” (עמ’ 13 לפרוטוקול שורה 14) וכי היא לא מוכנה למכור לאף אחד “עד אחרי שאני אמות” (עמ’ 13 לפרוטוקול שורה 18) כן הסבירה לגבי המכתבים שכתבה (מוצגים 9,14,19,21 למוצגים מטעמה):
“ש. מפנה למוצג 9, למה כתבת את המכתב?
ת. זה בעניין של אירוסין של נכד לא יכולתי לבוא כי הייתי חולה ולא באתי.
ש. כתבת למה את לא מגיעה?
ת. כתבתי שלא יכולה לבוא בגלל כאבי גב וכתבתי שיסיר את חתימתי וחתימתו אצל שני חוזי המתנות אצל עו”ד ק’.
ש. מפנה למוצג 14. למי כתבת את זה?
ת. זה לאחיין שלי … שגר ב***. הוא הבעל של אחיינית. גם שם כתבתי שאני רוצה שיבטל את החתימות. כתבתי שעל גופתי המתנה לא תקבל את הדירה שלי.
ש. מפנה למוצג 19 – את חתומה עליו?
ת. כן. כתבתי שם שככל וחתמתי על מסמכי א’ לתיקון הבקשה לצו ירושת המנוח נעשה הדבר מתוך אושק כפייה הטעייה ולא מרצוני החופשי ומבלי להבין.
ש. מפנה למוצג 21 – מה כתבת להם?
ת. כתבתי לב’ האחיינית ולא ענתה לי ולכן כתבתי להורים שלה. ביקשתי מאבא של ב’ לעזור לשכנע את ב’ לבטל את המתנה כדי שאוכל לחלק שווה בשווה.” (עמ’ 13 לפרוטוקול שורה 24 ואילך).
וכן העידה:
“ש. מתי י’ גילה שחתמת על תצהיר המתנה ועל יפוי הכוח הבלתי חוזר?
ת. ביום שישי בא אחה”צ לפני שבת. הוא גילה שא’ היה צריך לנסוע הביתה אבל היה שבת אז הוא אמר שלא יספיק להגיע הביתה ושיבוא אלי. י’ התקשר אלי ואמרתי לו שהיינו אצל עורך דין וחמנו. הוא עלה אלי ל*** וא’ היה שם. הוא שאל אותי אם אני יודעת על מה חתמתי ואמרתי שלא. ביקשתי מב’ שתבוא איתי ביום ראשון לעו”ד ק’ ונבטל, אמרה שלא יכולה וא’ בא איתי.
ש. איך הגיב י’?
ת. ברור שלא שמח.
ש. למה? זה שלך?
ת. אבל זה היה שווה בשווה בצוואה עוד לפני כן.” (עמ’ 19 לפרוטוקול שורה 19 ואילך).
למרות שהתובעת חתמה על הסכם המתנה מתוך הבנה וגמירות דעת, לאחר ששבה לביתה, ושוחחה עם י’, הבינה את משמעות הפעולה שעשתה והבינה שהענקת זכויותיה לא’ בלבד סותרת את כוונתה במהלך השנים כולן, לתת את זכויותיה בדירה בחלקים שווים לשלושת ילדיה. כוונה שבאה לידי ביטוי בצוואה הראשונה שערכה והוזכרה מפורשות בהסכם מיום 3.7.2013. כשגילתה זו ביקשה לבטל את הסכם המתנה. את כוונתה זו ביטאה בפני י’ ועו”ד ש’ במוצאי שבת 6.2.2016, בהמשך במכתבים שכתבה לי’, לב’ ולאביה של ב’. היא המשיכה ועמדה על כוונתה זו בכתב התביעה שהגישה וגם בעדותה ממנה עלה בצורה ברורה שרצונה הוא שזכויותיה בדירה יחולקו בחלקים שווים בין שלושת בניה והסכם המתנה סותר רצון זה.
י’ העיד על נסיבות ביטול המתנה:
“לא. אבל ביום שישי מה שקרה זה שהחתימו אותה על הרבה דברים, היא חזרה הביתה, באתי אליה הביתה לקחת אותה אלינו לשבת והיא אמרה שלא נתנו לה את החוזה שהיא חתמה. היא התקשרה לב’ שאני אסע להביא לה, נסעתי לב’ לפני שבת, לקחתי את ההעתק ואמרתי לאמא על מה שהיא חתמה. התברר שהיא חתמה על שתי מתנות. לפי התאריכים יש מתנה ב 4 לחודש ויש מתנה ב 5 לחודש. ביום 4 לחודש היא לא היתה עם ת.ז. אבל זה משהו אחר. נסעתי לב’ לקבל את כל הטפסים, הזמנו במוצ”ש את עו”ד ש’ שהוא יחסית שכן והוא מכיר אותנו, הוא בא במוצ”ש, היא סיפרה לו וכתבה מ כתב, הוא חתם בחתימה שלו והוא אמר לה שתלך למחרת לק’ ותבקש לקבל. היא התקשרה לב’ שתארגן פגישה ביום ראשון עם עו”ד ק’. הוא קיבל אותנו בקושי, ב’ אמרה שבעלה לא מרשה לא לבוא. זו היתה פגישה של שעה-שעה וחצי. אמא ואני לא הצלחנו ל תפוס את עו”ד ק’, ב’ ארגנה לנו את הפגישה. הוא אמר שיש לו ייפוי כוח בלתי חוזר, חשבנו שהוא כן יעצור את זה ולא ידענו שילך לטאבו לעשות הערת אזהרה. יום שישי ראיתי על מה אמא חתמה. מה זה “התנגדתי”?” (עמ’ 53 לפרוטוקול שורה4 ואילך).
וכן:
“ש. היא חתמה על ההסכם מתנה ב 4 לחודש וב 5 לחודש, אחרי זה ב 6 לחודש היא חוזרת בה, נכון?
ת. היא לא חוזרת בה, התברר לה לפני שבת על מה היא חתמה אז היא רצתה לתקן את זה.
ש. איך לתקן?
ת. מוצ”ש הבאנו את העו”ד השכן, עו”ד ש’.
ש. מה הוא עשה?
ת. היא חתמה מה קרה, שבלבלו אותה, בבית שלה היא יודעת שהיא מחלקת את הזכויות שלה לשלושת הילדים. היא אפילו ביקשה ממנו אחרי הטעות בחמישי שישי, אם הוא יכול לקיים את הצוואה שלה ולרשום את הדירה שלה 1/3 לי, 1/3 לש’ ו 1/3 לא’. אחרי שהוא ראה שעו”ד ק’ לא שיתף פעולה והוא ניסה להעביר 1/3 עלי.
ש. נשלחה הודעה לעו”ד ק’ שהיא רוצה לבטל?
ת. כן, הוא לא הגיב.
עו”ד ש’ רשם רק הערת אזהרה.
ש. גם אתה, עו”ד ש’ ועו”ד ק’ רצתם לטאבו לרשום הערות אזהרה. בהערת אזהרה שלך כמה אתה אמור לקבל ולפי עו”ד ק’ כמה אמור לקבל אחיך?
ת. שני עורכי הדין היו שם באותו היום, עו”ד ש’ הגיע לשם כמה שעות לפני. עו”ד ש’ עשה לפי בקשת אמא לקיים את הצוואה שהיא רשמה ב 2016, עו”ד ש’ אמר את הדירה שלך בואי ננסה לתקן. כמו שאת רוצה את רוצה לדאוג לבן שלך לחלק שווה שווה שלא תהיה קנאה. אני אנסה לרשום שליש לכל אחד. אמא נתנה מכתב ביד ביום ראשון. אני לויתי אותה. הייתה שיחה עניינית. אז הוא קלט את האירוע שקרה. הוא הבין שהאירוע יותר גדול. ביום ראשון הבין שהאירוע יותר גדול
עו”ד ש’ ניסה ללכת לרשום על כל ילד שליש בצוואה. ואחרי זה הגיע עו”ד ק’ רשם הערת אזהרה על כל הזכויות.” (עמ’ 56 לפרוטוקול שורה 11 ואילך).
י’ העיד על נסיבות הפגישה אצל עו”ד ש’ במוצ”ש 7.2.2016:
“ת. ביום שישי אחרי שבאתי מב’ אמא ביקשה ממני לבטל את זה, שאבקש מעו”ד ש’ שמכיר אותנו אישית שיבוא אלינו לפני שבת, הוא אמר שלא יכול להגיע לפני שבת. הוא בא במוצ”ש, דיבר איתה, הרגיע אותה, היא היתה מאוד מתוחה בשבת, היינו מאוד מתוחים, בכוונה לא הבאתי את אמא אלי הביתה. באנו במוצ”ש, היא הזמינה את עו”ד ש’ ובאתי אחרי שהוא הגיע. הוא בא לבד, בא ברגל מביתו, בא לאמא ואמר לה מה הוא יעשה.
ש. אם בא לבד איך ידע מה צריך לעשות?
ת. אמא סיפרה לו.
ש. מתי היא סיפרה לו?
ת. במוצ”ש. התקשרנו אליו ביום שישי. אמא התקשרה אליו.
ש. היא יודעת את הטלפון שלו?
ת. כן.
ש. ומה היא אמרה לו?
ת. שבלבלו אותה, שהיא לא ידעה על מה היא חותמת.
ש. איך אתה יודע מה היא אמרה ומה הוא אמר?
ת. אני באתי עם המסמכים לפני שבת מב’.
ש. איך אתה יודע מה היא אמרה לו בשיחת הטלפון?
ת. הייתי שם, הייתי ליד שהיא דיברה איתו לפני שבת.
ש. אתה גר ב***. הספקת לחזור ל*** לפני שבת?
ת. כן. עו”ד ש’ אמר שאם לא נצליח לבטל את המתנה, שהוא ינסה לרשום 1/3 על כל אחד מהילדים. זו עצה של עורך הדין.
ש. זה אומר אם קיבלת את חלקך, זה אומר שאחרי 120 של אמא אתה לא זכאי לקבל שום דבר מהדירה של אמא כי קיבלת את חלקך?
ת. אם יירשם, יירשם 1/3 על ש’, 1/3 עלי.
ש. לא מגיע לך יותר מ 1/3.
ת. זו הצוואה. אנחנו מקיימים את רצון אמא.” (עמ’ 61 לפרוטוקול שורה 30 ואילך).
וכן העיד לגבי הפגישה אצל עו”ד ק’ בו התבקש לבטל את עסקת המתנה:
“ת. לא הגעתי למשרד של ק’, לא ידעתי איפה נמצא, לא הכרתי אותו. יום שישי החתים את אמא. ב’ התחייבה במוצ”ש, היא אמרה “מ’ מה שאת רוצה נעשה”, אני אקח אותך ביום ראשון, אבוא איתך לק’. ב’ שאלה אותה למה שלא תלך עם י’, אמא אמרה לה שתבוא איתה, שהיא לא רוצה לערב את י’, שהיא רוצה שתבוא איתה ותכבד אותה. ב 23:00 או יותר מידי ב’ התקשרה לאמא ואמרה לה שבעלה לא מסכים שהיא תלך לעו”ד ק’, שהוא אוסר עליה. אמא התקשרה אלי וביקשה שאבוא איתה. אמרתי לאמא שאני רק מלווה אותה.
ש. יש פה עדות של עו”ד ק’.
ת. הוא אמר שהוא לא זוכר. חיכיתי בכניסה, לא רציתי להיכנס, אמא נתנה לו את המסמך ביד. ק’ לא דובר אמת בעדותו, אני נכנסתי אחרי זה עם אמא והסברתי לה, דיברנו בנוחות, לא הרמתי את הקול, אפילו ביקשתי ממנו להקליט את השיחה, הוא הסכים, דיברנו בנוחות, הוא כיבד את אמא ואותי. אמא נכנסה בהתחלה לבד, הגישה לו את המכתב, רק אחרי זה הצטרפתי.” (עמ’ 61 לפרוטוקול שורה 12 ואילך).
עו”ד ש’ העיד כי במוצאי שבת ה 6.2.2016 נקרא ע”י י’ לביתה של התובעת על מנת “לבצע פעולה משום שהחתימו את אמו על מסמך בלי שידעה על מה שחותמת.” (עמ’ 25 לפרוטוקול שורה 23). עוד העיד כי בטרם הגיעה הכינה התובעת מסמך בכתב ידה בו פרטה את העזרה שהושיטה לא’ במהלך השנים. (עמ’ 26 לפרוטוקול שורה 1 ואילך) וכן העיד כי “קראתי לה פחות או יותר את המסמך שהיא כתבה בכתב יד ואני אישרתי את חתימתי בסוף. לא יודע מתי כתבה את זה, היא חתמה בפניי.” (עמ’ 26 לפרוטוקול שורה 22 ואילך).
המכתב הוגש לתיק בית המשפט ביום 8.3.22 וכנספח 5 לסיכומי התובעת. במכתב מבקשת התובעת מעו”ד ק’ לבטל את תצהיר המתנה מיום 4.2.2016 ולדאוג לכך שזכויותיה בדירה יירשמו בחלקים שווים על שמות שלושת ילדיה. עוד היא מפרטת את העזרה שקיבל ממנה א’ במהלך השנים.
על מנת לעצור את עסקת המתנה שלח עו”ד ש’ מכתב לעו”ד ק’ הודעה שהתובעת מבטלת את הפעולה שנעשתה אצלו וכן העיד כי “בצעתי פעולה של העברת זכויות ללא תמורה של שליש מהחלק של מ’ לי’. בעיקרון נרשמה הערת אזהרה לטובת א’ סמוך אחריי ולכן נעצרה ולא הושלמה הפעולה.” (עמ’ 26 לפרוטוקול שורה 4-14).
ממוצג נ/3 עולה שהתובעת חתמה בפני עו”ד ש’ ביום 10.2.2016 על תצהיר מתנה לפיו היא מעבירה 1/3 מזכויותיה בדירה (1/6 מהנכס) לי’. י’ חתם על תצהיר קבלת המתנה. התובעת חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך העברת הזכויות. התובעת וי’ חתמו על בקשה לרישום הערת אזהרה לפי סעיף 128 – על הצורך בהסכמה והערת אזהרה אכן נרשמה.
מנגד, עו”ד ק’ העיד על נסיבות ביטול המתנה:
“ש. מפנה לנספח 5 בתיק המוצגים- המכתב שכתבה התובעת מ’ אליך?
ת. המכתב הזה קיבלתי, ראיתי, זה מכתב שנשלח אלי אחרי שעשינו את הסכם המתנה. זה נשלח בעקבות הפעלת לחץ, י’ הגיע אלי למשרד ודיבר בקולי קולות עם הרמת ידיים, ממש צרח עלי ורואים שהמכתב מדבר מגרונו של י’. חד וחלק.” (עמ’ 36 לפרוטוקול שורה 7 ואילך).
ובהמשך:
“ש. אחרי שקיבלת את המכתב מהתובעת הלכת ללשכת המקרקעין עם יפוי הכוח, למרות המכתב?
ת. אני רשמתי הערת אזהרה על הזכויות. מתברר שאותם זכויות שניתנו במתנה לא’, אותם זכויות ניתנו במתנה סותרת מאוחרת יותר לי’. על אותו בית. נרשמו בנסח 2 הערות אזהרה סותרות על אותה עסקה.
ש. למרות המכתבים הלכת ורשמת את זה?
ת. נכון. לא זוכר אם המכתבים היו לפני או אחרי שרשמתי. אולי היו אחרי.
ש. קיבלת מכתב ב- 6.2 במוצ”ש וביום ראשון היתה אצלך י’ ומ’?
ת. י’ היה ומ’ לא. ב- 7.2.16 מ’ לא היתה אצלי.”(עמ’ 36 לפרוטוקול שורות 22-31).
ש. יש מכתב שנתנה לך ביד?
ת. את המכתב לא קיבלתי ממנה ביד אלא בפקס. אבל אני שואל מה הבעיה עם לרשום הערת אזהרה על הנכס?
ש. אין איסור. אני אומר שאת עסקת המתנה עשית בשיתוף ב’ והמתנה לא היתה מתנה בכלל. היא לא התכוונה לתת מתנה. אני טוען שהיא חתמה בלי שהבינה.
ת. דיברנו על הערת האזהרה ואני אומר שאני לא רואה בעיה לרשום הערת אזהרה כשיש וויכוח משפטי ויש שתי מתנות סותרות, אחת לא’ ואחת לי’. אני מבין שיש לחץ שמופעל ע”י י’ על אמא שלו.” (עמ’ 37 לפרוטוקול שורות 4-12)
א’ העיד כי י’ הוא זה שגרם לאם לבטל את המתנה:
“ש. איך קרה שאמא חזרה בה?
ת. אמא לא חזרה בה, אמא אוימה על ידו. הוא בא במוצ”ש, אני לא יודע אם היה שם חילול שבת, הם באו בסביבות השעה 20:00 – הוא האח המדופלם יחד עם עו”ד א. ש’ שהתעסק איתו. א.ש. בשבת קודם כנראה הכין לו את ההסכם איך לטרפד את המתנה.” (עמ’ 73 שורה 13 ואילך).
לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי במסמכים והתרשמתי מהעדים באופן בלתי אמצעי אני קובעת שהתובעת חזרה בה מהמתנה כבר במוצאי שבת 6.2.2016, יום/יומיים לאחר שחתמה על עסקת המתנה לאחר שהבינה לעומק את משמעות המתנה שהעניקה שהיא נוגדת את רצונה המפורש במהלך השנים כולן: לחלק את זכויותיה בדירה בחלקים שווים בין שלושת בניה. על רצונה זה חזרה ועמדה בהגשת התביעה ובעדותה בפני.
אשר על כן אני קובעת אי התובעת ביטלה את המתנה מתוך גמירות דעת והבנה וביטול זה בתוקפו עומד.
השפעה בלתי הוגנת – טענותיהם ההדדיות של הצדדים
י’ טוען שהתובעת חתמה על הסכם המתנה מחמת השפעה בלתי הוגנת של א’ וא’ טוען שהתובעת ביטלה את ההסכם מחמת השפעה בלתי הוגנת של י’ עליה. שתי הטענות דינן להידחות. כפי שכבר קבעתי התובעת הייתה נתונה בלחצים כבדים הן מצדו של א’ והן מצדו של י’, אך לחצים אלו לא עלו לכדי השפעה בלתי הוגנת כמשמעותה בפסיקה.
בבע”מ (חי’) 403/06 י.י.מ. נ’ ה.ע.מ. קבע כב’ השופט עמית כי שאלה שנויה במחלוקת היא האם עילה זו מוכרת במשפט הישראלי לאחר חקיקת חוק החוזים:
“שאלה שנויה במחלוקת היא, אם העילה של השפעה בלתי הוגנת מוכרת במשפט הישראלי לאחר חקיקת חוק החוזים. השופט בן יאיר גרס כי ניתן לעשות שימוש בעילה זו כתחליף לעילת העושק שבסעיף 18 לחוק החוזים – ע”א 236/84 מנהל עזבון יפה ז”ל נ’ שוורץ, פ”ד מה(5) 13 (1991). גם המלומדים פרידמן וכהן בספרם “חוזים” כרך א’ (תשנ”א) גורסים כי ניתן להחיל את דיני ההשפעה הבלתי הוגנת באנלוגיה לסעיף 30 לחוק הירושה (שם, בסעיף 17.27). מנגד, גורס המלומד ראבילו בספרו “חוק המתנה” כי גם על הסכם מתנה ניתן להחיל את עילת העושק (שם, בעמ’ 49). כך גורס גם המלומד טדסקי במאמרו “על השפעה בלתי הוגנת בדין החוזים הישראלי” משפטים כא (תשנ”ב) 517. שם מביע המחבר את דעתו, כי פגמי ההסכמה בחוק החוזים הם ממצים ויוצרים הסדר שלילי לגבי דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת. לשיטתו, אין מניעה להחיל את דיני הפגמים על עסקות חד צדדיות כמו ייפוי כוח בלתי חוזר דרך סעיף 61(ב) לחוק והוא מציע לכנותם “פגמי רצון” או “פגמי דעת” במקום “פגמי הסכמה”. עוד לסקירת המחלוקת ראה ס. דויטש “דיני החוזים הצרכניים מול דיני החוזים המסחריים” עיוני משפט כג(1) 135, 174 ה”ש 165.
הנטל להוכיח טענת עושק מוטל על הטוען, אך גם אם נכיר בעילה של השפעה בלתי הוגנת, על מנת להעביר אל המערער את הנטל, היה על המשיבה להוכיח תחילה כי נתקיימו יחסי תלות בינה לבין המערער – בהיקש לסעיף 30 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק הירושה”) – ויחסי תלות מעין אלו לא הוכחו.” (ניתן ביום 8.3.2007 – פורסם במאגרים, סעיף 19 לפסק הדין).
בדנ”א 1516/95 מרום נ. היועמ”ש פ”ד נ”ב (2) 813 (להלן: “דנ”א מרום”) קבע השופט מצא בעמ’ 826 מה הם המרכיבים של השפעה בלתי הוגנת:
בספרם פירשו שוחט, גולדברג ופלומין את משמעותה של השפעה בלתי הוגנת:
“עניין לנו בהשפעה הבלתי הוגנת, שאינה השפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו (ע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום פ”ד מט(1) 318; ע”א 3828/98 מיכקשווילי נ’ מיכקשווילי פ”ד נד(2) 337).
אחד המבחנים הבסיסיים הוא מבחן התלות והעצמאות, והשאלה היא האם בתקופה הרלוונטית היה המצווה עצמאי מבחינה פיזית ומבחינה שכלית הכרתית.
במסגרת בקשה למינוי אפוטרופוס שהגיש א’ (א”פ 12401-12-20) נקבע שהתובעת כשירה לכל דבר ועניין והבקשה נדחתה. בתסקיר שהוגש צוין כי לפי תעודת רופא התובעת היא “ללא פגיעה בכושר השיפוט ושיקול הדעת, במיוחד בנושאים הקשורים לרכושה.”
התסקיר התבסס גם על תעודת רופא מיום 21.12.2020 החתום ע”י ד”ר פשיניאן, מומחה לפסיכיאטריה שקבע: “יודעת טוב כמות הנכסים שיש לה ללא פגיעה בכושר השיפוט ושיקול הדעת, במיוחד בנושאים שקשורים לרכושה. ניתן להשתכנע שמסוגלת לנהל את ענייניה הכספיים. לאור ההסברים שלה על ההוצאות, מיסים והתנהלותה הכספית. מגלה תוכניות מציאותיות לגבי שימוש בכספיה.” מכאן שהתנאי הבסיסי אינו מתקיים, התובעת הייתה עצמאית מבחינה שכלית. אמנם הייתה סיעודית ונעזרה במטפלת, אך לא היה בכך בכדי לפגוע ביכולתה לנהל ענייניה ולקבל החלטות בנושאים רכושיים.
א’ גר במרחק מהתובעת ועל כן התובעת לא הייתה תלויה בו תלות שמקימה את החשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.
התובעת אמנם הייתה תלויה בי’ שגר בסמוך אליה, נוכח המוגבלות הפיזית ומחלתה, אך ניהלה קשרים עצמאיים עם כל אחד מבניה ונכדיה, כולל עם א’, שנהג לבקרה וכן עם בני משפחתה המורחבת ללא הפרעה מצדו של י’. ולראייה הלכה התובעת עם ב’ לבצע פעולות בבנק ופעולות משפטיות ללא נוכחות י’.
ההשפעה לחתום על עסקת המתנה לטובת א’ הגיעה במיוחד מכיוונה של ב’, לאחר שהתובעת עצמה הביעה דאגה למצבו הכלכלי של א’. ב’ אמנם השפיעה על התובעת, אך היא לא נהנית מהעסקה ועל כן אין המדובר בהשפעה שעולה לכדי השפעה בלתי הוגנת שיש בה בכדי להוביל לביטול ההסכם.
ההשפעה לבטל את עסקת המתנה הגיעה אמנם מכיוונו של י’, אך בסופו של דבר לאחר שנשלחה הודעת הביטול ולמרות שבהשפעת י’ העבירה לו התובעת 1/3 מזכויותיה בדירה, היה בכך משום הגשמת רצונה של התובעת לחלק את זכויותיה בדירה בחלקים שווים בין שלושת ילדיה.
רצונה של האם לחלק את זכויותיה בדירה בחלקים שווים לשלושת ילדים בא לידי ביטוי בצוואה שחתמה עליה ביום 18.7.2013 בה ציוותה את זכויותיה בדירה לשלושת בניה בחלקים שווים. כך גם עולה מהסכם המתנה מיום 3.7.2013 בו צוין במפורש שכוונתה לחלק את זכויותיה בדירה בחלקים שווים בין שלושת ילדיה ונקבע שאף אחד לא ינהג בניגוד להסכמה זו.
על מנת לשמור על רצונה של התובעת, לאחר שחתמה על העברת 1/3 מזכויותיה בדירה לי’, שינתה צוואתה וקבעה שיתרת זכויותיה בדירה יתחלקו בין א’ וש’ בלבד, שכן י’ כבר קיבל את חלקו. כך שמצבו של י’ לא השתפר לעומת מצבו ערב החתימה על הסכם המתנה לטובתו.
י’ העיד כך:
“ש. זה אומר אם קיבלת את חלקך, זה אומר שאחרי 120 של אמא אתה לא זכאי לקבל שום דבר מהדירה של אמא כי קיבלת את חלקך?
ת. אם יירשם, יירשם 1/3 על ש’, 1/3 עלי.
ש. לא מגיע לך יותר מ 1/3.
ת. זו הצוואה. אנחנו מקיימים את רצון אמא.” (עמ’ 62 לפרוטוקול שורה 19 ואילך).
מכאן שהטענות ההדדיות להשפעה בלתי הוגנת על התובעת נדחות.
סוף דבר
אשר על כן התביעה מתקבלת ואני קובעת כי הסכם המתנה וייפוי הכוח הבלתי חוזר מיום 4.2.2016, עליהם חתומה התובעת, מבוטלים. הערת האזהרה שנרשמה על בסיס הסכם זה וייפוי הכוח הבלתי חוזר תימחק.
מאחר והתובעת הלכה לעולמה ועל מנת שלא להחריף את הסכסוך בין האחים איני עושה צו להוצאות.
כולי תקווה שכיום ישכילו האחים ליישב את הסכסוכים ביניהם מתוך כבוד לאמם המנוחה אשר אהבה את שלושת בניה ועשתה כל שביכולתה לעזור לכל אחד ואחד מהם. הסכסוכים ביניהם הסבו לה עוגמת נפש קשה.
המזכירות תודיע לצדדים ותסגור תיק זה.
ניתן היום, ט”ו טבת תשפ”ד, 27 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.
