בפני
כב' הרשמת בכירה ריבי לב אוחיון
תובעים
1. **** ***** ת"ז *********
נגד
נתבעים
1. האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים משרדי ממשלה 999009
2. *** ***** ת"ז ********
3. ******(****) ***** (המנוח) ת"ז *********
בעניין המנוח **** *****, ת"ז ********
החלטה
בפניי בקשה לחיוב המשיב (הוא התובע), בהפקדת ערובה בהתאם להוראת תקנה 15 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 ("התקנות" או "תקסד"א"), בהליך זה שעניינו בקשה לצו קיום צוואה, ובהליך הקשור שמספרו ת"ע 14794-12-1 שעניינו הוכחת צוואה.
בקצרת אומר, המשיב עותר למתן צו קיום צוואת המנוחה **** ***** ז"ל, שהיתה שכנתו / שכנת המשפחה, ובינה ובין אמו המנוחה ושאר בני המשפחה נרקמו יחסי ידידות קרובים. בין המשיב והמנוחה לא היה קשרי משפחה.
המבקשת הנה בתה המאומצת של המנוחה, כפי הנטען ע"י המשיב, מזה שנים שלא היה בין השתיים קשר, והמנוחה אף נאלצה לפנות בבקשות להוצאת צווי הרחקת המבקשת ממנה.
לכתבי התביעה לא צורפה צוואת המנוחה אולם צורף תצהיר של עו"ד ***** ******, בו הוצהר כי עוה"ד ערך צוואה למנוחה, אשר נחתמה בפניו ונשמרה אצלו, אלא שהיא אבדה ונעשה ניסיון עיקש לאתרה. כן צורף לכתבי התביעה הסכם שערכה המנוחה בו ציינה כי אין לה יורשים זולת המשיב.
ביום 8.9.22 הגישה המבקשת בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה בהתאם לאמור בתקנה 157 (א) לתקנות.
לטענת המבקשת בבקשתה, התביעה קלושה וסיכוייה נמוכים, ובינתיים בשל ניהול הליכי סרק נגרמים למבקשת נזקים בהליכים אחרים המתנהלים בבימ"ש שלום ומעוכבים בשל ניהול ההליכים דנן.
המבקשת סבורה, כי התביעה תידחה וכי המשיב יידרש לשלם הוצאותיה ולכן, מראש היא מבקשת לחייבו בהפקדת ערובה כאשר היא מפנה להליך אחר שפתחה המנוחה נגד המשיב בבימ"ש שלום בו תבעה אותו בגין הפרת ההסכם נגדה. לדאבון הלב, בעיצומו של ההליך הלכה המנוחה לבית עולמה ועיזבונה ובו המבקשת, נכנסו בנעליה (ר' ת"א 13355-10-18). המבקשת מפנה להחלטת כב' השופטת דורית פיינשטיין מיום 4.8.22 אשר נאלצה להקפיא את ההליך שם, וציינה כי ככל שיתברר כי המשיב (הנתבע 1 בהליך שם) מנהל הליכי סרק בבימ"ש זה, קרוב לוודאי כי יהיו לכך השלכות הן בבימ"ש זה והן בבימ"ש שם.
המבקשת עותרת לחיוב המשיב בהפקדת ערובה בסכום של 80,000 ₪ עפ"י הוראות החוק.
דיון והכרעה
מסגרת נורמטיבית
ברירת המחדל בהליכים אזרחיים הינה כי כל צד נושא בהוצאותיו, אולם הדין מאפשר לבית המשפט סמכות להורות כי צד אחד יישא בהוצאות הצד שכנגד [ראו למשל רע"א 7687/18 מדינת ישראל – רשות המסים – מנהל מע"מ לוד נ' מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 7 (15.07.2020) (להלן – עניין מרעב חסן בנייה וסחר)].
יתרה מזו, לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה, שתשמש לתשלום הוצאותיו של הנתבע במקרה בו יפסקו לטובתו הוצאות במסגרת ההליך.
כפי שטענו הצדדים עצמם בנידוננו, ההסדר החקיקתי הקובע את סמכותו של בית המשפט לחייב תובע יחיד בהפקדת ערובה קבוע בתקנה 157 (א) לתקנות, וזו לשונה:
"157. (א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע."
בין שיקולים אלו נקבעו ארבעה שיקולים עיקריים, כדלהלן [רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין, [פורסם בנבו] פס' 7(13.11.2014): א- תושבות חוץ של התובע, ב- אי ציון מען עדכני בכתב התביעה, ג- סיכויי התביעה, ד- מצבו הכלכלי של התובע.
בענייננו רלוונטיים 2 שיקולים: סיכויי התביעה – יש לבחון את סיכויי התביעה על פניה, אך גם בכך אין טעם בלבדי המספיק לשם חיוב התובע בהפקדת ערובה;
ההלכה הנוהגת בפסיקה היא שכאשר עסקינן בהליך שנמצא בערכאתו הראשונה – שיקול זה כלשעצמו אינו יכול, על פי רוב, להביא לחיוב התובע בערובה להוצאות הנתבע [ראו למשל רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן, [פורסם בנבו] פס' 5 (16.01.2013); רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין, [פורסם בנבו] פס' 7 (13.11.2014)].
עוד נקבע בפסיקה כי ברירת המחדל היא שתובע לא יחויב בהפקדת ערובה. בהתאם לכך, נקבע לא אחת, כי מתוך שאיפה לצמצם את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, המהווה זכות חוקתית, בית המשפט יפעיל את סמכותו לפי תקנה 157 (ותקנה 519 בשעתה) אך במקרים חריגים [רע"א 3746/20 קריל נ' ריטיקר [פורסם בנבו] (12.11.2020) (להלן – עניין קריל); רע"א 6562/14 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, [פורסם בנבו] פס' 5 04.12.2014)).
שיקול שני – מצבו הכלכלי של התובע יש לאזן בין הקושי של יכולת התובע לשיפוי הנתבע בגין הוצאותיו בתום ההליך, ובין החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות, כאשר כפות המאזניים ייטו לטובת הגנה על זכות הגישה לערכאות.
מן הכלל אל הפרט
ע"מ להכריע בבקשה נדרשתי ליישם את מבחני הפסיקה, ומצאתי כי בהתאם לאלו, ובשים לב לנסיבות העניין דנן, אכן יש מקום לחייב את המשיב בהפקדת ערובה, מבלי לקבוע מסמרות באשר לתוצאותיו של ההליך.
באשר לסיכויי התביעה, סבורתני כי הם די נמוכים ואכן ישנו צורך לחייב המשיב בהפקדת ערובה. המדובר בתביעה להוכחת צוואה שאינה קיימת ולצו קיומה של אותה צוואה וזאת בהתבסס על תצהיר של עו"ד אשר נטען בו כי הוא יודע בוודאות שהכין צוואה עבור המנוחה והחתימה עליה. בשלב זה של ההליך, ובאין צוואה של המנוחה או העתקה, אכן ניתן לומר כי סיכוייה של התביעה להתקבל אינם גבוהים. ר' לעניין זה תגובת ב"כ היועמ"ש לממשלה מיום 20.3.22 ולשאלות שנתעוררו בעקבות תצהירו של עו"ד ******
בפני המשיב משוכה גבוהה אותה הוא נדרש לעבור, להרים את נטל הראיה ולשכנע את ביהמ"ש כי המנוחה אכן ערכה צוואה, בהעדר הצוואה המקורית או העתק שלה. הנטל המוטל על המשיב גבוה אף יותר לנוכח התביעה של המנוחה נגדו בהליך שם.
אמנם, קיים הסכם בין המנוחה למשיב, בו מצוין כי היא מורישה לו את כספי תמורת מכר דירתה כנגד מגורים ביחידת דיור שתוקצה לה וטיפול מסור בה ובצרכיה אולם לא ידוע האם ההסכם נעשה לפני או אחרי הצוואה ומה באמת היו כוונות המנוחה אותה העת.
לנוכח האמור אין בידי בשלב זה להכריע באשר לסיכויי הרמת נטל ההוכחה על ידי המשיב, ולכן מצאתי כי יש בכך כדי להטות את הכף לטובת חיובו בהפקדת ערובה.
לאמור לעיל אוסיף, את עניין ההליך המשפטי שבין המנוחה למשיב, והסכסוך שנוצר ביניהם בערוב ימיה של המנוחה כך שאף לו נערכה צוואה, יתכן שהמנוחה ביטלה אותה בצוואה מאוחרת.
אשר למצבו הכלכלי של המשיב, הדברים אינם ברורים דיים מן האמור בבקשה ובתגובה לה, אולם דומני כי די באמור לעיל כדי להיתער לבקשה.
במאזן ההסתברויות, אל מול זכות הגישה לערכאות זכותה של בעל דין שכנגד להבטיח הוצאותיו בפרט בהליך שסיכוייו אינם גבוהים, מצאתי לקבל את הבקשה ולהורות לתובע להפקיד ערובה בסך 30,000 ש"ח, לפי הוראות תקנה 157 (א) לתקסד"א, עבור שני ההליכים דנן.
סוף דבר
דין בקשת המבקשת לחיוב התובע בהפקדת ערובה להתקבל.
המשיב יפקיד במזכירות בימ"ש סך של 30,000 ₪ להבטחת הוצאות המבקשת בגין ההליך זה וההליך הקשור לו.
המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסך 1,500 ₪.
ככל שלא תוגש התנגדות עד ליום 25.10.22, החלטה זו תפורסם. יובא לעיוני ביום 26.10.22.
ניתנה היום, י' תשרי תשפ"ג, 05 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים (מוצאי יוה"כ).
