תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
נגד
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
כבוד סגן הנשיאה נתן זלוצ'ובר- אב"ד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט דניאל בן טולילה
שראל
המאשימה:
כב' השופט דניאל בן טולילה:
מדינת ישראל
פמייד – ע"י ב"כ עו"ד אסף בר יוסף
הנאשם : ואליד אבו מדיעם
ע"י ב"כ עו"ד מוסטפא נסאר
הכרעת דין
כתב האישום :
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע מעשה טרור של ניסיון לרצח, בהתאם להוראת סעיף
305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ובצירוף סעיף 37 לחוק המאבק בטרור,
התשע"ו-2016 (להלן: "חוק המאבק בטרור") ועבירה של החזקת סכין, בהתאם להוראת סעיף 186(א)
לחוק.
על פי המתואר בעובדות כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, כשנה עובר ליום
6.11.20, בעקבות כעס שצבר כלפי אנשי ביטחון יהודים, גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה לפגוע
בשוטרים יהודים, בהר הבית בירושלים, ולמות כיישאהידיי. בתאריך 6.11.20 בשעות הערב, גמלה בלבו
של הנאשם ההחלטה להוציא לפועל את תכנית הפיגוע, באותו לילה, ולגרום למותו של שוטר או חייל,
באמצעות דקירה בסכין בצוואר.
בהמשך לאמור, טרם יציאתו לירושלים, ניגש הנאשם לאשתו נדא, סיפר לה על תכניתו לבצע פיגוע,
נפרד ממנה לשלום וביקש ממנה לא לספר לאיש על התכנית. נדא ניסתה להניא אותו מתכניתו אך
ללא הואיל. הנאשם הצטייד בסכין יפנית אותה נטל מביתו. סמוך לכך, התקשר לאנס אבו ג'עפר,
(להלן: "אנס") המוכר לו, וביקש ממנו לעשות לו טובה ולהסיעו לסידור. הנאשם הציע לשלם לאנס
את עלות הדלק ואף משך סכום כסף מבנק ברהט, תדלק את הרכב ורכש מזון ושתיה. הנאשם חיפש
לרכוש גז מדמיע וסכין, אך לא מצא בשעת לילה היכן לרכשו.
1 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
כשעלו לרכב, אמר הנאשם לאנס כי הוא רוצה לנסוע לירושלים, על מנת להתפלל ואנס הסכים להסיעו
לירושלים. הנאשם ואנס החלו לנסוע ברכב והגיעו סמוך למחלף קמה, לכיוון כביש 6, התנהגותו
הלחוצה של הנאשם ברכב והרצון לקנות גז מדמיע וסכין עוררו את חשדו של אנס אשר שאל את
הנאשם אם הוא מתכנן לבצע פיגוע. הנאשם השיב בחיוב ואז אנס עצר את הרכב ודרש מהנאשם לרדת
ולחשוב שוב על מעשיו.
סמוך לאחר מכן, הנאשם טען בפני אנס, כי צחק עליו וכי הוא מתכנן לנסוע לירושלים על מנת לפגוע
במי שמתכתב עם אשתו ופגע בכבודה, למרות שהדבר אינו נכון, זאת על מנת לשכנע את אנס להסיעו
לירושלים. בעקבות דברים אלו, הסכים אנס להסיע את הנאשם לירושלים והביאו לאזור שער שכם
"באב אלעמודיי.
במהלך הנסיעה, הוציא הנאשם מברג מתא ברכב והסתיר אותו בבגדיו. במהלך הנסיעה לא ענה
הנאשם לשיחות ולהודעות ששלחה לו אשתו ואף כתב לה שאם תגלה אודות התכנון שלו היא מגורשת.
לאחר שירד מהרכב, סמוך לשעה 1:00 לפנות בוקר, החל הנאשם לצעוד ברחובות העיר העתיקה עד
שהגיע סמוך לשער האריות כשהוא מחפש אחר הכיוון להגיע למסגד אלאקצא בהר הבית.
שוטרים שביצעו סיור במקום, ברחוב ויה דולורוזה, הבחינו בנאשם. הם פנו אליו ובמהלך השיחה הוא
עורר את חשדם והם שאלו למעשיו במקום. הנאשם התבקש לרוקן את כיסיו אך לא הוציא את המברג
והסכין שהחביא בבגדיו.
רק לאחר שהשוטרים שבו ודרשו ממנו להוציא את החפצים מכיסו, בלית ברירה, הנאשם הודיע כי יש
לו מברג, ולאחר ששבו ודרשו ממנו להרים את ידיו ולהשעינן על קיר, הוציאו את המברג מכיסיו, רק
אז הודיעם כי יש לו גם סכין במעילו, הנאשם אמר לשוטרים במהלך החיפוש כי התכוון לבצע פיגוע
בהר הבית ונעצר. עד כאן עובדות כתב האישום.
זירת המחלוקת:
מרבית עובדות כתב האישום אינן שנויות במחלוקת. אין חולק כי הנאשם יצא מרהט לכיוון ירושלים
בנסיבות המפורטות בכתב האישום, כאשר בכוונתו לבצע פיגוע. המחלוקת שנתגלעה אפוא בין
הצדדים היא משפטית בעיקרה ולה שלושה ראשים; האם מעשיו של הנאשם עברו את שלב ההכנה
והגיעו לכדי ניסיון; האם עומדת לנאשם הגנת פטור עקב חרטה (בין אם מדובר בניסיון ובין אם מדובר
בהכנה); האם המתואר בכתב האישום, גם אם יוכח, יש בו כדי להקים עבירה של יימעשה טרוריי
ומכאן לקיים את הנסיבה המחמירה של ניסיון רצח בהתאם לחוק המאבק בטרור.
2 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
שאלתי את הנדון האם מתחרט על מעשיו, השיב כי לא מתחרט ועשה זאת כי היהודים
פוגעים בערבים וכי עזה כיום נצורה וזה בגלל היהודים אמרתי לנדון כי אני מתפלא איך
הוא מושפע בקלות ממה שהוא רואה בחדשות הנדון שאל אותי האם זה לא נכון. אמרתי
לו כי בוודאי כל אחד מייצג את הצד שלו, אבל יש אמת והיא שמדינת ישראל יצאה
מעזה לפני כחמש עשרה שנים ובמקום שהמקום יפרח חמאס הרגו את אנשי הפת"ח
והחלו לבצע כנגדנו ירי ולחפור מנהרות, הנדון השפיל את מבטו ואמר כי אכן אני צודק
ואולי טעה לדבריו… אמרתי לנדון כי עליו לחשוב שוב על מה שעשה וכי אני מקווה
שהוא מצטער ולא יחזור לעשות דבר כזה שוב הנדון השפיל את מבטו ואמר כי האמת,
הוא מצטער ומקווה לחזור מהר לחיים שלו האישיים ומבטיח לא לעשות עוד פעם דבר
כזה."
גרסה חמישית הודעה לפני חוקר משטרה מיום 15.11.20 שעה 14:00 (ת/11) (לאחר שהסתיימה
מניעת המפגש והנאשם שוחח עם עורך דין):
בהודעה זו הנאשם חזר לתאר את הסרטונים שראה והיוו עבורו השראה. בנוסף, חזר וסיפר על המקרה
עם סבתא שלו. לדבריו, לא קנה או חשב לעשות שימוש בנשק בפיגוע. בהמשך, סיפר על אקדח שקנה
ומכר בעבר וכן על אירוע יידוי אבנים על שוטרים ביום מותו של סאמי אלג'אר, שבו השתתף. לדבריו,
זרק אולי 6-5 אבנים מרחוק. יחד איתו השתתפו המון אנשים. לא היה רעול פנים כשזרק אבנים.
השתתף בהתפרעות יום למחרת בבית הקברות אבל לא זרק אבנים (עמ' 6-3).
מאשר שהוציא 600 ₪ ביום 6.11.20. לשאלה מדוע לא קנה ועישן סמים עם הכסף עונה: "לא רוצה
לבזבז את הכסף שלי על הסמים והשעה מאוחרת ואין מי שיסיע אותי למשוך כסף". מאשר את תוכן
ההודעות שקיבל מאישתו, לרבות כך שניסתה לשכנע אותו שלא לבצע את הפיגוע. לשאלה מדוע לא
ענה למסרונים ששלחה לו ענה: "לא רוצה לענות לאף אחד זו זכותייי.
גרסה 6 הודעה לפני חוקר משטרה מיום 16.11.20 שעה 9:44 (ת/12) :
הנאשם מזהה את עצמו בסרטוני מצלמות האבטחה בעיר העתיקה: "ש': בוידאו המעצר אתה פגשת
שוטר אבל לא דקרת. ת': נכון כי חשבתי על המשפחה שלייי. לאחר שממשיכים להציג לו סרטונים,
הנאשם אומר לחוקר כי הוא לא מעוניין להמשיך לראות אותם וכי זה הוא שמופיע בהם. לשאלה מדוע
לא רוצה לראות את כל הסרטונים, עונה: "זה אני זייא אם אראה באחד או עשרה שלי, זה אני, לא
מכחישי.
11 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
גרסה 7 – הודעה לפני חוקר משטרה מיום 16.11.20 שעה 56 :14 (ת/13) :
במענה לשאלה האם תכנן לבצע את הפיגוע במקום אחר מלבד זה שנעצר בו, עונה: "אני תכננתי לבצע
פיגוע בירושלים נגד כל שוטר ולא ביצעתי כי חשבתי על הוריי. ש: אתה לא ביצעת כי השוטר, כאשר
פגשת אותו, לקח משנה זהירות ממך וחשד בך וביקש עוד שוטרים לכן לא ביצעת. ת: לא. ש: אני
אומר לך כי אתה לא ביצעת, כי אתה רצית תחילה להתפלל באל אקצא ואחר כך לבצע את הפיגוע.
ת: לא. ש: אבל אתה התעקשת לבצע פיגוע, ונסעת לירושלים לפיגוע, למה לא ביצעת ודקרת שוטר.
ת: חשבתי מה הולך לקרות להוריי מבחינת זכויותיהם במדינה, וביתם שהולך להיהרס […] אני כל
הדרך רציתי לבצע את הפיגוע וכאשר הגעתי לשוטר, תוך כדי מחשבה על משפחתי, הסגרתי את
עצמי ולא ביצעתי… משפחתי, לא יכול שלא לחשוב עליהם. ש: אבל לא חשבת עליהם קודם ולא
היית יוצא לפיגוע במקום. ת: המוח שלי סגוריי.
מסגרת נורמטבית:
הנאשם בחר להעיד להגנתו וביקש לראות באמרותיו במשטרה ובשבייכ כעדות ראשית. מלבדו לא
העידו, במסגרת פרשת ההגנה, עדים נוספים. הואיל ובמסגרת הדיון וההכרעה תינתן התייחסות
נרחבת לעדות, היא לא תפורט בשלב זה של הכרעת הדין.
דיון והכרעה:
נסיון לרצח
עבירת הניסיון לרצח, נקבעה כעבירה עצמאית בסעיף 305 לחוק העונשין :
"305. העושה אחת מאלה, דינו – מאסר עשרים שנים:
(1) מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם;
(2) עושה שלא כדין מעשה, או נמנע שלא כדין מעשות מעשה שמחובתו לעשותו,
בכוונה לגרום למותו של אדם, והמעשה או המחדל עלולים מטבעם לסכן חיי
אדם."
על עבירת ניסיון לרצח חלות הוראות החלק הכללי של חוק העונשין ובכלל זאת, הוראת סעיף 25 לחוק
המגדיר מהו ניסיון :
"אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד
והעבירה לא הושלמה".
12 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
היסוד הנפשי שבעבירה:
היסוד הנפשי לעבירת ניסיון רצח מבוסס על שני אדנים: יש להוכיח כי הנאשם ניסה לעבור את
העבירה ייבמטרה לבצעהיי, כאמור בסעיף 25 לחוק העונשין; ובנוסף, יש להוכיח את קיומו של היסוד
הנפשי לעבירה המושלמת (ראה עייפ 297/11 סעיד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.7.2013)
בעבר נקבע, כי לשם הוכחת יסודותיה של עבירת ניסיון רצח – להבדיל מעבירת הרצח המושלמת –
ניתן להסתפק בכך שיוכח כי הנאשם ניסה לגרום למותו של הקורבן, כאשר מתקיימת בו ייכוונת
קטילהיי ואין צורך לבחון את כל שלושת הרכיבים המצטברים ההכרחיים לקיומה של ייכוונה תחילהיי
(עייפ 155/59 דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פייד יד 233, 240 (1960) (להלן: "הלכת דרעי"י).
לאורך השנים נמתחה על הלכת דרעי ביקורת חריפה עד שבמסגרת עייפ 1474/14 פלוני נ' מדינת
ישראל, (פורסם בנבו, 15.12.15) (להלן: ייעניין פלוני") שונתה ההלכה ונקבע על ידי בית המשפט
העליון כי "הלכה למעשה, הלכת דרעי חלפה מן העולם, כך שבמסגרת היסוד הנפשי בעבירת הניסיון
לרצח, יהא צורך להוכיח כי התקיימו שלושת חלקיו של היסוד הנפשי בעבירת הרצח…".
המעשים שביצע הנאשם התרחשו לאחר שנכנסה לתוקפה הרפורמה בעבירות ההמתה (תיקון 137
לחוק). הרפורמה בעבירות המתה, שינתה את עבירת הרצח וקבעה מדרג של מספר עבירות המתה,
שבמרכזן עבירות הרצח אשר כוללות עבירה של רצח ייבסיסייי ועבירה של רצח בנסיבות מחמירות.
סעיף 300 לחוק מגדיר את עבירת הרצח הייבסיסיתיי:
ירצח: הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם"
סעיף 301א לחוק קובע כי עבירת רצח בסיסית שתבוצע בנסיבות מסוימות תיחשב "כרצח בנסיבות
מחמירות", שלצדו עונש מאסר עולם ועונש זה בלבד. נסיבות מחמירות אלו כוללות בין היתר רצח
שנעשה לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה; המעשה נעשה מתוך מניע של גזענות ;
כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות או מורא; הקורבן הוא בן זוגו והמעשה נעשה לאחר התעללות ;
המעשה נעשה באכזריות מיוחדת; הקורבן הוא חסר ישע; המעשה בוצע במסגרת פעילותו של ארגון
טרור; המעשה הוא מעשה טרור כהגדרתו בחוק המאבק בטרור.
על פני הדברים, מקום שבו עבירת הרצח שונתה ואין עוד יסוד נפשי של "כוונה תחילהיי (הכולל
במצטבר את הרכיבים של החלטה להמית, הכנה והיעדר קנטור), פשיטא כי אין עוד מקום לדרישה
שלעבירת ייניסיון רצחיי ילווה יסוד נפשי של "יכוונה תחילה"י.
13 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
במקרה שלנו, כפי שיפורט להלן, ניסיון הרצח בוצע במחשבה פלילית של כוונה. היסוד הנפשי של
עבירת הרצח הבסיסית בענייננו כולל: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת
התוצאה, מישור חפצי של כוונה, לצד מטרה לבצע את הרצח. רכיב הייכוונהיי מוגדר בסעיף 20 לפרק
הכללי בחוק העונשין, וחופף במהותו ליחס החפצי המופיע בסעיף 25 לחוק (ניסיון).
עוד יאמר בנוגע לתיק זה, כי אשר למטרה לגרום למותו של אדם", בהתאם למבחנים שנקבעו
בפסיקה, נדרש להוכיח כי הנאשם צפה את האפשרות כי תתרחש התוצאה הקטלנית, וכי הוא חפץ
בהתקיימותה של אותה התוצאה (ע"פ 9308/12 עיסא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.7.2015); עייפ
1119/11 סרחאן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.5.2015)). עוד נקבע שנוכח הקושי להתחקות אחר
נבכי נפשו של אדם, בגדרי יסוד ההחלטה להמית, יש להוכיח את מחשבתו הסובייקטיבית של הנאשם,
בראיות ישירות. על כן, פותחה בפסיקה חזקה עובדתית ראייתית, הקרויה ייחזקת הכוונה", ולפיה
חזקה על אדם כי הוא מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו ( עייפ 8667/10 ניג'ם נ' מדינת
ישראל (פורסם בנבו, 27.12.12) ועייפ 2478/12 אגבריה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.5.15)). נפסק
שחזקת הכוונה בעבירת הרצח, יפה גם לעבירת הניסיון לרצח.
להשלמת המסגרת הנורמטיבית נציין כי בענייננו מיוחס לנאשם ניסיון רצח שהוא מעשה טרור.
ההתייחסות לרכיב המחמיר של היות ניסיון הרצח יימעשה טרוריי תעשה בפרק נפרד.
מן הכלל אל הפרט:
בענייננו, למעשיו של הנאשם קדמו תכנון והליך ממשי של שקילה והחלטה להמית. הנאשם תיאר
בחקירותיו כיצד המחשבה לבצע פיגוע עלתה בראשו מזה תקופה ארוכה: "מלפני שהתחתן"
(ת/7);ייחושב על זה למעלה משנה" (ת/1, ס' 17); "מזה מספר שנים הנדון חשב לעשות פיגוע בעקבות
זה שהיהודים פוגעים בערבים" (ת/1, ס' 29); "לפני כשנתיים חשב לעשות פיגוע על רקע שנאתו למה
שקורה לערבים"(ת/3, פס' 10); "לפני שנה חשבתי לעשות פיגוע באלאקצא כי ראיתי צעירים
שמבצעים פיגועים" (ת/10, ש' 155).
הנאשם חשף את כוונות לבצע פיגוע באופן גלוי וחד משמעי, לאשתו, ולאנס, טרם הגעתו לירושלים.
בחקירותיו בשבייכ ובמשטרה, הבהיר כי כוונתו הייתה להרוג חייל או שוטר במסגד אלאקצא. הנאשם
הבין היטב את משמעות פעולותיו וחפץ בתוצאות הטבעיות של מעשיו. כך ולא באופן ממצה התבטא
בחקירותיו :
14 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
יילטענתו הוא התכוון לרצוח שני אנשי ביטחון ולאחר מכן למות" (ת/7, עמ' 1); "שאלתי
את הנדון מדוע הגיע לירושלים בלילה השיב כי רצה להרוג שאלתי אותו כיצד חשב
להרוג אמר כי ברשותו מברג וסכין ורצה לדקור שוטר או חייל בהר הבית" (ת/1, עמ' 1,
פס' 9-6); "הנדון לקח מהבית מברג וסכין יפנית כדי שאיתם יוכל לעשות את הפיגוע
ולהרוג, ציין כי רצה לדקור שוטר או חייל בהר הבית בצוואר כדי לגרום למותו (ת/1, עמי
2, פס' 6) ; "יש': איך עלה לך לראש לקחת איתך סכין יפנית ומברג לפיגוע. ת: אמרתי
אלה כלים חדים…גורמים למוות… המטרה רצח…" (ת/10, עמ' 10, ש' 206-203);
"איפה תכננת לדקור שוטר או חייל בסכין או במברג שלא הצלחת לבצע את הפיגוע?
ת: בצוואר כי ימות מיד… גורם למוות מיידי. ש': האם אתה יודע שםכרך אך מברג
יכולים לגרום למוות או לנזק לאדם שנפגע? ת: יודע" (ת/10, עמ' 10, ש' 222-217).
עבירת הניסיון – היסוד העובדתי:
דיני העונשין מאפשרים חיובו של אדם בפלילים גם כאשר לא עלה בידי המבצע להשלים את העבירה
המוגמרת. לאחר תיקון 39 לחוק העונשין, העונש על עבירת הניסיון הוא זהה לעונש על ביצוע העבירה
המושלמת, מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת. כאמור, לניסיון רצח כמעשה טרור נקבע
עונש מקסימום של 25 שנים.
עבירת הניסיון מוגדרת בסעיף 25 לחוק העונשין :
"ניסיון מהו: "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו
הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה".
מניסוח זה למדים אנו כי עבירת הניסיון מוגדרת על דרך השלילה. במעשה שאין בו הכנה בלבד ושהוא
חוליה בשרשרת המעשים לקראת ביצוע העבירה. לצורך קיום עבירת הניסיון, לא די בכך שהמעשה
הפיזי לא הושלם (תנאי מחייב), אלא יש צורך בפעולה המהווה את הוצאתה של הכוונה הפלילית
לפועל, במעשה גלוי ובאמצעים המתאימים להגשמת המטרה (ע'יפ 9511/01 קובקוב נ' מדינת ישראל
(פורסם בנבו, 22.01.02)) (להלן: ייעניין קובקוביי).
לקו הגבול בין מעשה הכנה לניסיון, חשיבות מעשית רבה שכן בעוד מעשי ההכנה, למעט חיקוקים
ספציפיים אינם ענישים, הניסיון לבצע כל עבירה מסוג עוון או פשע הוא עניש (ר' עייפ 3806/16 ליאור
בלתי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.05.19)). יוער כי חוק המאבק בטרור, באופן חריג, קובע כי גם
ייהכנה לביצוע מעשה טרוריי ענישה, כשעונש המקסימום הנו מחצית מהעונש הקבוע לעבירה או 15
שנה כאשר מדובר בעבירה שדינה מאסר עולם (ר' סעיף 28(א) לחוק המאבק בטרור).
15 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
בהעדר הגדרה מדויקת בחקיקה לגבי קו הגבול בין הכנה לניסיון, ההבחנה בין השניים התגבשה בדרך
של פיתוח פסיקתי. במרוצת השנים, הוצעו מבחנים שונים לסיווג מעשיו של אדם כניסיון לביצוע
עבירה מוגמרת. כך, בין היתר, הוצע "מבחן המעשה האחרון"; "מבחן תחילת הביצועי; "מבחן חד
משמעות (הסרט האילם)"; "מבחן הקרבה המספקתי. באופן סכמתי, ניתן לחלק את המבחנים לשתי
קבוצות עיקריות, אלו הבוחנים את המעשים שכבר יצאו אל הפועל כשהדגש מושם על הייישיי ואלו
שנקודת המוצא שלהם היא העבירה המושלמת וממנה נגזור את מספר הפעולות שנותרו לצורך
השלמת העבירה (ר' עייפ 1996/11 עבדל נחאל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.12.14)) (להלן: ייעניין
נחאליי). מבין מבחנים אלו מקובל השימוש בשני מבחנים עיקריים: יימבחן הקרבה המספקתיי ויימבחן
החד משמעותיי:
"(1) מבחן הקרבה המספקת
על פי מבחן זה, שלב הניסיון מתחיל מרגע שנעשה מעשה המקרב את
תהליך ביצועה של העבירה המושלמת'. כביכול עומדים אנו במסדרון
המוליך אל טרקלין העבירה המושלמת ובוחנים את המרחק שנותר עד
לטרקלין. אם מעשיו של המבצע קירבו אותו לטרקלין ייחשב הדבר
לניסיון, וככל שבוצעו חלקים רבים יותר מ'שרשרת העבירה' והמבצע היה
קרוב יותר להשלמתה, כך נקל לראות במעשיו 'ניסיון'. סמיכות של זמן
ומקום או חדירה למקום שהייתו של הקורבן המיועד, מחזקים את
התקיימותו של מבחן זה […] עם זאת, סמיכות הזמן והמקום אינה
הכרחית. יש ששרשרת הפעולות שכבר התבצעה מעידה על כך שהפוסע
במסדרון העבירה חלף כבר על שלב ההכנה והוא נמצא בעיצומו של שלב
הניסיון, גם מבלי שתתקיים דרישת הזמן או המקום […]
(2)מבחן החד משמעות
על פי מבחן זה, גם מעשה ראשוני של תחילת ביצוע לכיוון העבירה
המושלמת, עוד לפני שהמבצע מתקרב להשלמת העבירה, יכול שייחשב
כ'ניסיון'. זאת, ובלבד שהמעשה מעיד באופן ברור וחד משמעי על המטרה
העבריינית הקונקרטית ואינו מוביל למספר התנהגויות אפשריות […].
המבחן המקובל לבחינת ההתנהגות הוא מבחן 'הסרט האילם', כאילו
היינו צופים בסרט אילם, בו ניתן לראות רק את שרשרת הפעולות של
המבצע. מנקודת הזמן בו נתבררה לצופים מטרת המעשים, מתממש מבחן
החד משמעות ומתחיל שלב הניסיון. אם נחזור לדימוי המסדרון, מהשלב
בו ברור כי פעמיו של ההולך במסדרון מועדות לטרקלין העבירה ולא לחדר
אחר, נכנסים אנו לשלב הניסיון. לפיכך, גם מעשה ראשוני ביותר יכול
שייחשב לניסיון, כל עוד משתמע ממנו באופן חד משמעי כוונתו הפלילית
של העושה […]" (ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר (פורסם בנבו,
12.7.10) (להלן: "עניין סנקריי).
למותר להוסיף כי על פי שני המבחנים, עצם הגעתו של הנאשם לזירת העבירה, כשהוא מצויד
באמצעים המתאימים ובכוונתו לפעול על פי תכנית קונקרטית – אף שהעבירה לא הושלמה – נתפס
כמעבר משלב ההכנה לשלב הניסיון (ר' עניין סנקר ועייפ 9849/05 מדינת ישראל נ' ראובן ברואיר
(פורסם בנבו, 23.11.06) (להלן: ייעניין ברואירי). יצוין כי מדובר במבחנים חלופיים ודי בהתקיימות
16 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
אחד מבין השניים על מנת ללמד כי מעשיו של אדם הגיעו לכדי ניסיון. כך, ולשם ההמחשה, יפורט
להלן כיצד יושמו מבחנים אלו במקרים אחרים.
בעניין ברואיר – התקבל ערעורה של המדינה על זיכויו של המשיב מעבירה של ניסיון שוד בנסיבות
מחמירות. על פי הנטען, המשיב הגיע אל בנק הדואר כדי לבדוק אם מיקומו של הסניף מתאים לביצוע
השוד. בהגיעו למקום היה המשיב מצויד בסכין ובפתק שמוען לכספר. מספר ימים לאחר מכן, שב
המשיב לסניף והפעם התכוון לממש את תכניתו. הוא נשא על גופו סכין, מעטפות, פתק, חבש כובע,
לבש שתי חולצות ומשקפי שמש. בהגיעו לסניף הבנק הבחין המשיב בקהל הרב שנכח בו, ועל כן עזב
את המקום. לאחר כעשרים דקות שב המשיב לכיוון הסניף בכוונה לבצע את השוד, אולם נעצר בקרבת
מקום על-ידי המשטרה ולא השלים את זממו. בית המשפט המחוזי זיכה את המשיב מאחר שבעת
שנתפס הוא לא הספיק לחדור לסניף הבנק. בית המשפט קיבל את הערעור והרשיע את המשיב בקבעו :
"אינני סבור כי במקרה הנדון היה ראוי להימנע מהטלת אחריות עד לשלב כה מאוחר, שבו המשיב
היה חודר למקום השוד המתוכנן. סקירת רצף הפעולות שביצע המשיב עד לנקודה שבה נתפס,
מעידה על כך כי אין מדובר במי שנקט במעשי הכנה גרידא, אלא במי שבליבו גמלה החלטה להוציא
אל הפועל – עוד באותו יום – את מזימתו".
בעייפ 3806/16 ליאור בלטי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.5.19)
נדחה ערעורם של המערערים על
הרשעתם במסגרת האישום החמישי בעבירה של נסיון לרצח. על פי המתואר בהתאם לתכנית לרצוח
אדם אשר מסוכסך עמם באמצעות רובי M16, נפגשו המערערים עם עד המדינה והחלו לנסוע ברכב,
עצרו בסופר מרקט ובעת שהמערערים ירדו מהרכב כדי לרכוש כפפות, עד המדינה דיווח למשטרה על
כוונתם לבצע רצח. סמוך לאחר מכן הגיעו למקום כוחות הביטחון ועצרו אותם. בית המשפט דחה את
הערעור בקבעו: "יכעניין של מדיניות משפטית ראויה, אין להגיע לתוצאה שעלולה להעמיד את
המשטרה בדילמה קשה: האם לסכל את העבירה בדקה ה-88 או להמתין לדקה ה-90, על כל
הסיכונים הכרוכים בכך לביטחון הציבור, רק על מנת שהעבריין ייחשב כמי שהגיע כבר לשלב
הניסיון" (פסקה 109 לפסק דינו של כב' הש' עמית).
–
בעניין נחאל – דובר על מערער שהורשע בעבירה של נסיון לרצח, בדרך של פיצוץ חגורת נפץ במקום
הומה אדם. על פי הנטען, המערער ציין בפני פעיל בארגון טרור כי הוא מעוניין לבצע פיגוע התאבדות.
לשם הגשמת תכניתו נפגש עם פעילים שונים בארגון; קיבל ספרי הדרכה; אומן אימונים צבאיים
בפירוק, הרכבה וירי בכלי נשק; ערך תצפית; הצטלם מקריא צוואה שכתב ועוד. בהמשך, סופקה לו
חגורת נפץ. לאחר שעבר את הגבול כשחגורת הנפץ במכוניתו נעצר על ידי כוחות הביטחון. בית המשפט
העליון דחה את הערעור בקבעו: "אין בידי לקבל גם את טענת המערער לפיה יש בעובדה שהוא נעצר
17 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
בשלב מוקדם ובטרם הגיע למקום בו התכוון לבצע את הפיגוע, כדי ללמד שמעשיו לא הגיעו כדי שלב
הניסיון" (פסקה 32 לפסק דינו של כב' הש' דנציגר).
בעניין קובקוב – התקבל ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירה של ניסיון לגרום חבלה בכוונה
מחמירה ובעבירה של ניסיון הצתה. על פי המתואר, הגיע המערער לקרבת מסגד חסן בק לאחר שהכין
עשרה בקבוקי תבערה, הטמין שמונה מהבקבוקים במקום סמוך, ונטל בכיסיו שניים מהם. לדבריו,
משנוכח לדעת שהמסגד מכותר בשוטרים ואין בו ערבים, החל פונה לעבר יפו, אז עצרו אותו שוטרים
אשר עקבו אחרי מעשיו במקום. בית המשפט העליון זיכה את המערער בקבעו: יי[המערער] היה בשלב
של סיום ההכנה לקראת ביצוע עבירה אשר טיבה המדויק ונסיבות ביצועה לא היו מגובשים עדיין…
מהודאותיו של המערער ומהשלב המקדמי של הביצוע עולה, כי פעולתו של המערער נקטעה בטרם
הייתה לו מחשבה מגובשת ביחס לדרך הפעולה ולאופן ביצוע המעשה" (פסקה 5 לפסק דינה של כבי
הש' ביניש(.
בתפ"ח (מחוזי ים) 703-01-17 מדינת ישראל נ' עאישה אפגאני (פורסם בנבו, 20.12.18)
הורשעה
הנאשמת (בדעת רוב) בניסיון לרצח באמצעות דקירה של חייל. כדי להוציא לפועל את תוכניתה, הגיעה
הנאשמת לשער שכם בירושלים, כשהיא מצוידת בסכין בתוך תיקה. בהגיעה לצומת, הבחינה הנאשמת
בשני שוטרי מגייב, התקרבה אליהם כשהיא אוחזת בתיקה שאותו הצמידה לגופה והוציאה את הסכין
מתוך התיק כשהייתה במרחק של כמטר אחד מן החיילים, נעצרה על-ידם. בית המשפט קבע כי שלב
הניסיון החל עוד מוקדם משלב שליפת הסכין מהתיק יילפיכך, השניות שבהן היססה הנאשמת, האם
להמשיך בתכניתה או לסגת, עת הכניסה את הסכין לתיק חזרה והוציאה אותה פעמיים נוספות,
בעקבות תגובת השוטרים, ובטרם פסעה לאחור והניחה את התיק על הארץ – הו שלב שלאחר
השתכללות הניסיון הפלילי" (פסקה 40 לפסק דינו של כב' הש' נועם). ערעור על פסק הדין עודנו תלוי
ועומד.
בהלכת סעיד – קשר המערער קשר עם שני פעילים בארגון טרור לחטוף חייל ישראלי מגדר הגבול.
במסגרת הקשר נפגש המערער עם פעיל נוסף בארגון שאימן את המערער בשימוש בנשק והנחה אותו
על אופן ביצוע הפיגוע. לאחר תום אימוניו יצא המערער יחד עם אחר לכיוון גדר הגבול כשהם נושאים
את האמצעים הדרושים לביצוע החטיפה. לבסוף שב המערער על עקבותיו בשל נוכחותם של כוחות
הביטחון. יום למחרת יצאו שוב על מנת להשלים את תכניתם, ופעם נוספת חזר המערער על עקבותיו
בשל נוכחות כוחות צהייל באזור. בית המשפט העליון מזכה את המערער בגין יציאתו השנייה לביצוע
החטיפה, ומותיר את ההרשעה בניסיון החטיפה הראשון בקובעו: "ברי איפוא שיציאתו של
המערער לכיוון גדר הגבול והגעתו בסמוך לה מהוות במובהק "קפיצה איכותית", או
"תנועה לעבר הביצוע" המכניסות את פעולותיו של המערער אל תוך מתחם הנסיון. זאת
18 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
ועוד
אין בענייננו מחלוקת כי המערער פעל על פי תוכנית מפורטת שיעדה הסופי היה
חטיפתו של חייל צה"ל. במצב זה מתמלאת גם הדרישה המצמצמת שעלתה בעניין קובקוב"
(פסקה 45 לפסק דינו של כב' הש' מלצר).
יישום שני המבחנים האמורים למקרה שבפנינו, מלמד במובהק כי מעשיו של הנאשם הגיעו לכדי
ניסיון. הנאשם התחיל בביצוע פעולות המהוות גילוי ברור וחד משמעי בדבר כוונתו לבצע את עבירת
ניסיון לרצח, ובתוך כך ביצע שרשרת פעולות איכותיות שיש לראותן כמקרבות אותו באופן משמעותי
לקראת השלמת העבירה.
הנאשם התחיל את פעולותיו בכך שהוא הודיע באופן גלוי, ברור וחד משמעי לאשתו כי בכוונתו לנסוע
לירושלים ולעשות פיגוע. אשתו הורתה לו יעשה כן וחרף בקשתה זו, הוא התעלם ממנה והתקשר
לחברו אנס וביקש ממנו שיגיע אליו בדחיפות עם רכבו על מנת להסיעו לירושלים. כאן המקום להזכיר
כי מדובר ביום שישי בלילה, בסמוך לחצות, כאשר עצם היציאה מהבית בנסיבות המתוארות, אינה
דבר שגרתי.
לאחר שאנס הגיע, הם מתדלקים את הרכב ובדרך הנאשם עצר ליד חנות חומרי בניין על מנת לקנות
גז מדמיע וסכין. הנאשם היה לחוץ ועצבני, וכל התנהלותו הביאה לכך שאנס (שבאותה העת עוד לא
התוודע לכוונת הנאשם) הטיח בו כי הוא רוצה לבצע פיגוע. האשמת אדם כי ברצונו לבצע פיגוע, אינה
דבר של מה בכך, שלא לומר חריגה שבחריגות. בכך, הלכה למעשה, הוכח בזמן אמת קיום מבחן החד
משמעות עת אנס מגיע לכלל מסקנה כי ברצונו של הנאשם לבצע פיגוע.
המשכם של דברים בכך שאנס סרב לשתף פעולה עם התכנית והוריד את הנאשם בסמוך לפני צומת
בית קמה. הנאשם הפגין יידבקות במשימה", נחישות ועל אתר, בנה לפני אנס יסיפור כיסוייי לפיו כל
מטרת הנסיעה היא לפגוע באדם שלדבריו משוחח עם אשתו דרך האינסטגרם.
לאחר שאנס התרצה והעלה חזרה את הנאשם לרכבו, הנאשם פתח את תא הכפפות והוציא משם מברג
אותו הוא החביא בצמוד למותנו. השניים המשיכו בנסיעה לעבר ירושלים.
במהלך הנסיעה, הנאשם שלח לאשתו, שבשלב זה כבר מודעת לכוונתו להוציא לפועל פיגוע, מסרונים
ובהם הוא התריע לבל תספר לאיש על רצונו לבצע פיגוע: יינדא, אני משביע אותך באלוהים"; ייאל
תספרי לאף אחד"; "ישעה וחוזר"; "לביתי. לאחר שזו הודיעה לו כי היא יוצאת מביתם, הנאשם שאל
אותה לאן היא הולכת ומיד שלח לה מסרון נוסף: "את מגורשת, מגורשת, מגורשת"; "אם תצאי
19 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
מדלת הבית". אשתו של הנאשם נסתה להרגיעו ושלחה לו מסרונים "אוהבת אותך"; "ליבייי; ייתענה
ליי; "בבקשה"; "אני אצל משפחתי"; "ליבי"; "אוהבת אותך"; "לא אמרתי לאף אחד".
עוד אנו למדים כי בנוסף למסרונים אלו, אשתו, אביו ואחיו התקשרו אליו מספר פעמים, אולם זה לא
ענה להם (ר' ת/1, ס' 16 ו-23). יתר על כן, על מנת שלא יפריעו לו, הנאשם העביר את הטלפון הנייד
שלו ליימצב טיסהיי.
הנאשם ואנס נסעו עד שהגיעו לירושלים, לעיר העתיקה, שם הנאשם ירד מהרכב ואנס חזר חזרה
לרהט. בנקודת זמן זו ועל מנת להגיע למסגד אל-אקצא, הנאשם שאינו מתמצא ברחובות, פתח
במכשיר הטלפון שלו את אפליקציית "WAZE" ובאמצעותה התקדם לעבר מסגד אל-אקצא. כפי
שניתן לראות בסרטוני מצלמות האבטחה, הנאשם הולך מספר דקות בתוככי העיר העתיקה, כשכל
העת הוא מחזיק בידו את הטלפון ונעזר בו על מנת לנווט. הנאשם נתקל באקראי בשוטר לד סרחאך
שמעכבו ומתחיל לתחקרו על פשר מעשיו במקום ובשעה האמורים. התנהגותו הלחוצה של הנאשם
ותשובותיו המגומגמות הביאו את השוטרים לערוך עליו חיפוש, לגלות את המברג ולעצרו.
במעשיו אלו חצה הנאשם את רף ההכנה ואלו הגיעו לכדי ניסיון, הן בהתאם למבחן הקרבה
המספקת והן בהתאם למבחן החד משמעיות.
[…]
המסגרת הנורמטיבית של ניסיון לרצח המהווה מעשה טרור
סעיף 37 לחוק המאבק בטרור קובע החמרה בענישה בשל עבירה שהיא מעשה טרור:
יי37. (א) העובר עבירה שהיא מעשה טרור, למעט עבירה כמפורט להלן, דינו – כפל העונש
הקבוע לאותה עבירה אך לא יותר מ-25 שנים:
(ד) קבע בית המשפט כי אדם ביצע עבירה שהיא מעשה טרור או הרשיע אדם בעבירה
כאמור, יציין זאת בפסק דינו".
המונח "מעשה טרוריי מוגדר כדלהלן :
"מעשה המהווה עבירה או איום בעשיית מעשה כאמור, שמתקיימים לגביהם כל אלה:
(1) הם נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי;
(2) הם נעשו במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה לאלץ ממשלה או רשות
שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית אחרת של מדינה זרה, או ארגון ציבורי
בין-לאומי, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה;
(3) במעשה שנעשה או במעשה שאיימו בעשייתו, היה אחד מאלה, או סיכון ממשי לאחד
מאלה:
(א) פגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו;
(ב) פגיעה חמורה בבטיחות הציבור או בבריאותו;
20 מתוך 34
שראל
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
"[…]
לעניין הגדרה זו –
(א) נעשה המעשה או האיום כאמור בפסקה (3)(א) תוך שימוש בנשק או בסכין, יראו אותו
כמעשה טרור גם אם לא התקיים בו האמור בפסקה (2);
בענייננו הוכח מעבר לכל ספק סביר כי מעשיו של הנאשם נעשו מתוך מתוך מניע לאומני או
אידיאולוגי; מעשיו היוו משום סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם. פיגוע בדרך של דקירת
שוטר או חייל, מטבעם, יש בהם כדי לעורר פחד בציבור. אף שכך, ולמעלה מן הצורך, בהתאם להוראת
סייק (3)(א) נוכח השימוש בסכין ומברג, מעשיו של הנאשם הם בבחינת מעשה טרור, גם אם לא
התקיים בו האמור בסעיף (2) (במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור).
על ההיבט הלאומני-אידיאולוגי במעשיו של הנאשם ניתן ללמוד מעצם כוונתו לדקור חיילים או
שוטרים באשר הם במסגד אל אקצא, כמו גם אמירותיו הברורות חוזרות ונשנות ולפיהן מעשיו נעשו
בתגובה לפשעים שלדבריו מבצעת מדינת ישראל כלפי הערבים ככלל, תושבי עזה, וכן כלפי מתפללים.
הנאשם ציין כי ברצונו למות כיישאהידיי. הנאשם פירט כי צפה בסרטונים בהם רואים לדבריו ייחיילים
יהודים" מרביצים לערבים לצד סרטים בהם מוצגים פיגועים בירושלים וכן פיגועים כלפי כוחות
הביטחון. סרטים אלה הניעו אותו וההיוו עבורו השראה. הנאשם הצטייד בסכין ובמברג עם כוונת
קטילה: "לדקור… בצוואר כי ימות מיד… גורם למוות מיידי" (ת/10 עמ' 9). שילובם של אלה מלמד
בעליל כי מדובר במעשה טרור. להשלמת הדברים, יצוין כי אין מחלוקת לגבי כך שהנאשם נשא עמו
סכין שלא למטרה כשרה. מדובר בעבירה שהושלמה כבר מרגע יציאתו של הנאשם מביתו.
פטור עקב חרטה :
דרך הילוכנו אינה נפסקת בקביעה כי המעשים הנם בגדר ניסיון, שכן לטענת ההגנה, בין אם יקבע כי
מעשיו של הנאשם חצו שלב ההכנה ובין אם לאו, הנאשם, במעשיו, הוכיח כי הוא זכאי לפטור עקב
חרטה.
סעיף 28 לחוק העונשין קובע:
ימי שניסה לעבור עבירה, לא יישא באחריות פלילית לניסיון, אם הוכיח שמחפץ נפשו בלבד ומתוך
חרטה, חדל מהשלמת המעשה או תרם תרומה של ממש למניעת התוצאות שבהן מותנית השלמת
העבירה; ואולם, אין באמור כדי לגרוע מאחריותו הפלילית בשל עבירה מושלמת אחרת שבמעשה".
21 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
התנאים הנדרשים לקיומו של פטור עקב חרטה, תכלית הפטור, סיווגו, ההיסטוריה החקיקתית
שקדמה לו, ודרך יישומו נדונו רבות בפסיקה (ובפרט ר' ע'יפ 5767/14 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם
בנבו, 16.6.15 (להלן: ייעניין פלוני בייי), עניין נחאל; עייפ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל (פורסם
בנבו, 11.12.06) (להלן: "עניין גמליאל"). מכיוון שכך, המסגרת הנורמטיבית הצריכה לעניין
תיפרש בקצרה.
שני טעמים מרכזיים למתן פטור עקב חרטה: טעם מוסרי, לפיו החרטה מעידה על שינוי במצבו הנפשי
של הנאשם ועל כך שהוא מתנער מהעבירה וטעם תועלתני, לעודד עבריינים לחדול ממעשה העבירה
לפני השלמתו למנוע את תוצאות המעשה היה ומדובר בעבירה תוצאתית (ר' עניין גמליאל, פס' 18).
–
על מנת ליהנות מהגנת הפטור יש להוכיח שלושה תנאים מצטברים: על הנאשם להראות כי חדל
מהשלמת המעשה או תרם תרומה של ממש למניעת התוצאה; כי עשה זאת מחפץ נפשו בלבד,
והשלישי, כי עשה זאת גם מתוך חרטה :
ייתנאי ראשון חדילה מהשלמת המעשה או הרמת תרומה של ממש למניעת
התוצאות… הדרישות מהעושה לגבי תנאי זה, מתייחסות למישור העובדתי בלבד,
ואילו במישור הנפשי, על העושה להיות מודע לכך שהוא חדל מהשלמת המעשה או
שהוא תורם תרומה של ממש למניעת התקיימות תוצאות, שבהן מותנית השלמת
העבירה.
תנאי שני – מחפץ נפשו בלבד […] בהצעת החוק הכללי של חוק העונשין, משנת 1980,
תנאי זה נוסח כדרישה לכך שהחזרה מהשלמת העבירה תהיה "מיוזמתו של העושה
(סעיף 20 להצעה זו) […]עולה מהדברים הללו, כי תנאי זה משמעו כי החזרה מהשלמת
העבירה תהא מיוזמתו של העושה, וללא השפעה של גורם חיצוני…
תנאי שלישי מתוך חרטה […] בעניין פלוני, חזר בית משפט זה, הלכה למעשה,
למתווה שנקבע בע"פ 7399/95 נחושתן תעשיות מעליות בע"מ נ' מדינת ישראל… שם
נפסק, כי ככל שהחזרה מהכוונה להשלים את העבירה נבעה מחפץ נפשו של העושה,
וללא השפעות חיצוניות, יש להעניק את הפטור למי שחזר בו מכוונתו להשלים את
העבירה עקב חרטה, אף שחרטתו אינה "רגשית-מוסרית"[…] וכך נאמר בע"פ
5268/04 מינין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (07.11.2005): "הפטור מאחריות פלילית
מותנה בהתקיימותה של חרטה. חרטה זו איננה ויתור על השלמת העבירה עקב נסיבות
חיצוניות. החרטה היא הלך רוח נפשי פנימי שמדריך את העבריין למנוע את השלמת
העבירה" (עייפ 8457/15 עומר בן גאזי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.11.18)).
רמת ההוכחה הנדרשת לפטור עקב חרטה היא של מאזן הסתברויות כנהוג במשפט האזרחי (ר' הלכת
סעיד).
22 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
מן הכלל אל הפרט:
יישום האמור לעיל לנאשם ולמקרה שלפנינו, מוביל למסקנה ברורה כי לא התקיימו התנאים
המצטברים לקיומו של פטור עקב חרטה, אף לא ברמת הספק סביר, משורה של טעמים.
במישור העקרוני, טענתו של הנאשם לפטור, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענתו האחרת כי
מעשיו לא הגיעו לכדי ניסיון "זאת מן הטעם שטענת החרטה מקפלת בתוכה הודאה בבר ביצוע
הניסיון" (עניין נחאל, פס' 37, ועייפ 5271/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.5.11).
חשוב מכך, למקרא טיעוני ההגנה יכול להיווצר הרושם כי טענת החרטה, מצאה ביטויה במעשיו של
הנאשם בשטח ומיד בסמוך לאחר מכן, בחקירתו. ודוק, גם במצב דברים שכזה שהנו "אופטימלייי
מבחינתו של נאשם, אין לומר כי הפטור חל מניה וביה שהרי על בית המשפט להתרשם כי העושה חזר
בו "חזרה מלאה מכוונתו להשלים את העבירה, מיוזמתו וללא השפעה של גורמים חיצוניים" (עניין
פלוני ב' פס' 70).
כפי שיפורט להלן, למעט הימנעות מהשלמת העבירה (אשר נעוצה בגורם חיצוני) טענת הפטור עקב
חרטה עליה משליך הנאשם יהבו, נעדרת תימוכין ולא מצאה כל ביטוי פיזי מילולי או אחר עובר
לאירוע, במהלכו או לאחריו. המדובר בטענה כבושה, שהתגבשה רק לקראת סוף חקירותיו ונמצאת
בסתירה לאמירות ברורות מפיו לפיהן אלמלא היה נעצר היה ממשיך בדרכו ומבצע פיגוע במסגד אל
אקצא.
"הדרך לירושלים":
הפעולות שביצע הנאשם עובר למעצרו בעיר העתיקה פורטו בניתוח היסוד העובדתי של ניסיון הרצח.
ההידרשות למעשים אלו בשלב זה של הכרעת הדין נעשית אך בזיקה לטענה לפיה המחשבה על
משפחתו של הנאשם הניאה אותו מלפגוע בשוטרים ולטענתו הכבושה בעדותו בבית המשפט בה ציין
כי כבר בהיותו ברכב של אנס שינה דעתו לגבי הפיגוע (ר' עמוד 63 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.21).
כאמור, אשתו של הנאשם ביקשה ממנו שלא יממש את רצונו לבצע פיגוע. זאת עשתה כבר בביתם ואף
הודיעה לו כי אם לא יקשיב לה היא תתגרש ממנו (ת/8, עמ' 3). בהמשך, וכפי שפורט, שלחה לו שורה
ארוכה של מסרונים ובאמצעותם היא ניסתה לדבר אל לבו. כך גם עשו אביו ואחיו שניסו ללא הצלחה
ליצור עמו קשר. הנאשם התרה באשתו לבל תספר ואף הודיע לה שהיא יימגורשתי, בתוך כך לא ענה
לשיחות הטלפון ובהמשך העביר את הטלפון ליימצב טיסהיי. התנהלות זו של הנאשם והאופן בו הגיב
לנסיונות של בני משפחתו להניאו, אינם מתיישבים עם טענתו (הכבושה) לפיה בשל כך שחשב
עליהם נמנע מלבצע את הפיגוע.
23 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
הטענה ולפיה כבר באוטו שינה דעתו לגבי הפיגוע אינה מתיישבת עם כך שהמשיך בנסיעה עד לעיר
העתיקה והחל בצעידה לעבר מסגד אל אקצא כשעל גופו הסכין והמברג .
ההליכה בעיר העתיקה :
סרטוני מצלמות האבטחה בעיר העתיקה מתעדים את הנאשם הולך כשבידו אחת מלפנים הוא מחזיק
את מכשיר הטלפון (מנווט באמצעות תכנת ה-WAZE) ובידו השנייה מחזיק בקבוק שתייה. הנאשם
עובר בין הרחובות במשך מספר דקות עד אשר הוא נתקל בקצין חאלד סרחאן. ניכר כי המפגש עצמו
הוא אקראי. הקצין עומד בנקודה גבוהה מעט מזו שבה נמצא הנאשם כשהוא עם אפוד ונשק בעוד
הנאשם עצמו מעט נצמד לימין. הקצין הוא זה שקרא לנאשם להגיע לעברו.
בנקודה זו נזכיר כי תנאי בסיסי למתן פטור עקב חרטה הוא הוכחה שהנאשם חדל "מחפץ נפשו
בלבד", היינו החרטה היא ביוזמתו של הנאשם בלבד מתוך החלטה פנימית ללא תלות בהשפעות
חיצוניות. דוגמה החוזרת כחוט השני להשפעה חיצונית שלא תחשב כחזרה מחפץ נפשו היא התקלות
במשטרה או באיש ביטחון: "כדי להדגים אומר, אם הוא רואה מכונית משטרה מתקרבת וחזר בו זה
לא מחפץ נפשו אלא מפני שהוא ראה את המשטרה. לכן הוא יצטרך להוכיח שזה מחפץ נפשו ולא
מתוך פחד או חשש…" (דברי חבר הכנסת דן מרידור, כתוארו אז, שהביא את הצעת חוק תיקון מספר
39 לחוק העונשין בפני הכנסת, דייב תשנייד, 2297); "ויוזכר, כי במקרים שבהם החזרה מהכוונה
להשלים את העבירה נובעת מנסיבות חיצוניות – כמו למשל אם העושה ראה ניידת משטרה – התנאי
של 'מחפץ נפשו בלבד' לא יתקיים, ולפיכך לא יוענק הפטור עקב חרטה" (ר' עניין פלוני ב', פס' 69).
שלב החיפוש והמעצר :
עיכובו של הנאשם, החיפוש שנערך על גופו ובבגדיו, כמו גם מעצרו מתועדים כמעט במלואם באמצעות
מצלמות הגוף של השוטרים. סרטונים אלה הוגשו וסומנו ת/5 ותומללו (התמלול יחד עם הערות
המתמללת לנצפה בסרטון סומן ת/5א ו-ת/5ב). השפה בה משוחחים השוטרים היא ערבית. לקצין
סרחאן אין מצלמת גוף (המפגש שלו עם הנאשם מתועד באמצעות מצלמות הרחוב בעיר העתיקה) כך
שהתיעוד במצלמות הגוף נעשה רק לאחר שהשוטרים סלמאן מוהנא ושחאדה חסבאני (שעל גופם יש
מצלמות) מצטרפים לסרחאן. יוער, כי מתוך הסרטונים עולה, כי מצלמת הגוף של שחאדה חסבאני
מופעלת ראשונה ורק בשלב שבו הנאשם מוצמד לקיר ונאזק מופעלת מצלמת הגוף של סלמאן מוהנא.
בנוסף לתמלילים, נערך דויים פעולה מפורט התורם למתועד ולנשמע בסרטונים (ת/6) אף שהסרטונים
מדברים בעד עצמם מן הראוי לציין את הנקודות הבאות :
24 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
גם בעת המפגש של הנאשם עם הקצין הוא עדיין אוחז ביד אחת מכשיר טלפון ובידו השנייה את
הבקבוק. התשאול של הנאשם ובכלל זאת השאלה האם הוא לא יודע מתי מבוצעת תפילת השחרית
נעשה כבר בשלב שהנאשם מוקף על ידי שלושת השוטרים שחלקם שומרים ממנו מרחק. בתשובתו של
הנאשם כי הוא יודע שהר הבית סגור עכשיו, עלה חשד אצל השוטרים (ר' ת/6, שורה 2) והנאשם
התבקש ללכת הצידה ולהוציא את החפצים שיש עליו.
הנאשם נצפה בסרטון מכניס ידיו לשני כיסי מכנסיו ומוציא החוצה את הבטנה שלהם. בהמשך,
הנאשם אוחז בחלק החיצוני של כיסי מעילו ובהמשך מוציא מתוך הכיסים מה שנראה כטלפון,
סיגריות, מצת ושטרות כסף. בשלב זה הנאשם לא מוציא מיוזמתו את המברג או הסכין ולא מיידע
את השוטרים על דבר קיומם.
בנקודת זמן זו השוטרים מבקשים מהחשוד להיצמד לקיר על מנת שיערכו עליו חיפוש (השוטרים
נצפים עוטים כפפות גומי על ידיהם). ניתן לראות כי הקצין שמבצע את החיפוש אוחז בידו האחת את
האקדח שבמותנו ואת ידו השנייה מניח על גבו של הנאשם ומורה לו לפתוח את רגליו תוך שהוא בעצמו
דוחף את רגליו של הנאשם. זה השלב שבו מצלמת הגוף של מוהנא מתחילה לפעול כשכבר בהתחלה
ניתן לראות את ידו אוחזת אקדח ומושטת קדימה לכיוונו של הנאשם. כפי הנשמע וכפי המופיע
בתמליל, השוטר שואל את הנאשם אם יש לו עוד משהו בכיסים ונענה בשלילה.
הנאשם מרים את ידיו כלפי מעלה ואז ניתן לראות שחפץ מבצבץ ממותנו הימנית. מוהנא מצביע עם
הפנס לעבר המותן של הנאשם תוך שנשמע קורא לעבר הקצין יפה, פה, פה, פה, פה". הקצין בשלב
זה אוזק את הנאשם (ללא התנגדות) ומוציא את המברג שהוסתר במותנו הימנית. הנאשם נשאל אם
יש איתו עוד משהו ועונה שיש בז'קט מבפנים סכין (ייכוסאיי). מוהנא נצפה לוקח את המעיל ומחפש
את הסכין ולאחר רגעים קצרים אומר לקצין שהסכין נמצאה (הוצאת הסכין מהכיס הפנימי לא
נקלטה במלצמת הגוף).
העובדה כי הנאשם בשני שלבים של האירוע מסתיר קיומם של סכין ומברג ואף עונה בכזב כי אין עמו
דברים נוספים (בשלב זה שוטר מפנה לעברו אקדח), אינה מתיישבת בכל דרך שהיא עם טענה של
חרטה. "הדיווח מרצון" על קיומה של הסכין נעשה בשלב שהוא כבר מנוטרל, לאחר שכבר נמצא
המברג וממילא לא היה ביכולתו לעשות דבר נגד השוטרים.
25 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
ההמתנה לחקירה
גם השלב בו הובל הנאשם לנקודת המשטרה, במשך דקות ארוכות, לרבות ההמתנה לחקירתו ובהמשך
הסעתו ברכב, מתועד במצלמת גוף. מדובר בפרק זמן קריטי הקרוב ביותר ליימהפך" הנטען בנפשו של
הנאשם ובו ניתן היה להתרשם באופן אותנטי ובלתי אמצעי מהתנהגותו ומאמירותיו. אף שכך,
הנאשם לא ראה לנכון לתת ביטוי ולו ברמיזה לגבי חרטה או צער שהוא חש בעקבות מעשיו. הנאשם
ידע לציין כי בא לעשות פיגוע נגד "הצבא הישראלי… באל אקצא"י ובהמשך טען כי את מה שיש לו
לומר הוא יספר בתחנה. גם התנהלותו הפיזית המתועדת במצלמת הגוף בעת המתנתו לחקירה אינה
מלמדת על חרטה כלשהי.
קריאת ביניים
עובר לאירוע במהלכו ובסמוך לאחר מכן אין כל רמז מילולי או פיזי ענת הפטור עקב חרטה.
אדרבא, התנהלותו של הנאשם מלמדת על נחישות, ואלמלא היה נעצר, היה ממשיך בתוכניתו להוציא
לפועל פיגוע בייאלאקצאיי.
אמרותיו של הנאשם בחקירותיו:
כפי שיפורט, טענת הפטור, מעבר לכך שהיא אינה עומדת בקנה אחד עם התנהגותו בשטח, היא
במהותה טענה כבושה שבאה לידי ביטוי חלקי, בסוף חקירתו ובבית המשפט, ונמצאת בסתירה
חזיתית לדברים שאמר בתחילת חקירתו.
כך דקות לאחר האירוע, התבטא הנאשם בפני החוקר אדיב (ת/7):
"שאלתי אותו אם השוטרים לא היו מעכבים אותו בשטח בבדיקה האם היה מבצע פיגוע, ענה
שכן…". ואם יטען הטוען כי מדובר באישור של הנאשם לשאלה ולא מלל חופשי מפיו הרי כפי הנלמד
בהמשך, הנאשם חוזר על אותם התכנים: "…לטענתו אם השוטרים לא היו מספיקים לעצור אותו
ברחוב אז היה מבצע פיגוע עם השוטר/חייל הראשון שהיה נתקל בו …".
לימים, יטען הנאשם כי המחשבה על משפחתו והפגיעה הצפויה להם כתוצאה ממעשיו היא זו שהביאה
אותו לחדול ממעשיו. והנה, כאשר ההשלכה האפשרית של מעשיו מוצגת לו בסמוך לאחר מעצרו, ממש
מושמת בפיו הוא דוחה אותם באופן מוחלט: "שאלתי אותו מה הוא הרוויח מכל מה שעשה והודעתי
לו עכשיו המשפחה הגיסים ואשתו יפגעו הזכויות שלהם במדינה, ענה שלא אכפת לו זה מה
שאלוהים רוצה" (יוער כי אכן הראשון שמעלה את אפשרות הפגיעה במשפחתו של הנאשם היה אדיב
ולא הנאשם).
26 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
דברים אלו מתיישבים ומשתלבים עם התנהלותו במהלך הנסיעה בכביש 6, שבה התעלם מהטלפונים
של משפחתו והמסרונים שנשלחו אליו. מעבר לכך, נזכיר כי לדברי אדיב, הנאשם: "… היה מאוד
מאוד חמום. היה כזה עצבני בדיבור שלו תוקפני כזה, גם איתי. הוא היה אגרסיביי. התנהגות שכזו
אינה עולה בקנה אחד עם מי שלכאורה מכה על חטא ומצר על כוונותיו לפגוע באנשי ביטחון.
לטענת הסנגור, אין להסתמך על האמור בדויים תשאול זה, שכן הוא אינו מתועד (אף שניתן היה לעשות
זאת); מבלי שהזהיר את הנאשם; מבלי שדברי הנאשם נרשמו באופן מדויק מילה במילה אלא
כתמצית (בדיעבד); מבלי שהודעו לו זכויותיו לרבות הזכות להיות מיוצג על ידי עוייד מטעם הסנגוריה
הציבורית.
בהקשר לאמור ובניגוד לנטען, החוקר, שמצאנו לתת אמון מלא בדבריו, הציג עצמו ככזה בפני הנאשם,
הודיע לו על זכויותיו, לרבות זכות השתיקה כמו גם על זכותו להיוועץ עם עורך-דין. כמפורט, הנאשם
ויתר על זכותו להיוועץ עם עורך דין, ולא נטען אחרת. אכן, מוטב היה להמתין לפתיחתה של חקירה
מסודרת לאחר שיקבע מי הוא הגוף שהתיק עובר לטיפולו. אף שכך, אינני סבור כי מדובר בפגם
בשיקול דעתו של החוקר, לא כל שכן פגם מהותי, כאשר בנסיבות העניין, רק לפני זמן קצר סוכל פיגוע,
החוקר ראה חשיבות לקבל גרסה ראשונה. הקושי אפוא נעוץ בכך שהתחקור לא הוקלט ודבריו של
הנאשם לא נרשמו בצורה סימולטנית ומפיו, אלא בדיעבד.
במקרה הנדון, לצד הפגמים הנטענים הנוגעים לאופן רישום הדברים, לא נטען באופן קונקרטי (בדומה
לזכיידים של השב"כ) כי דברים מסוימים נרשמו אף שלא נאמרו, ולהיפך, או דברים מפיו של הנאשם
נרשמו בצורה שאינה מדויקת. יתרה מכך, האמור בזכייד עולה בקנה אחד עם דברים שנאמרו על ידי
הנאשם במהלך האירוע ותועדו, כמו גם עם הודעות מאוחרות שנגבו ממנו.
גם הדברים שמסר הנאשם בחקירתו הראשונה בשב"כ 3 שעות מאוחר (ת/1), רחוקים מללמד על
חרטה כלשהי. אדרבא, הנאשם שב וחוזר על כך שמדינת ישראל פוגעת בחפים מפשע ומתעללת
במבוגרים: "[…] שאלתי אותו מדוע רוצה לעשות כך השיב כי שונא את מה שמדינת ישראל עושה
לערבים […] כי ישראל הורגת חפים מפשע בעזה ובנוסף מתעללת במבוגרים שבאים להר הבית,
ושחיילים מרביצים לערבים סתם שאלתי את הנדון היכן ראה דברים כאלו הנדון אמר לי כי אני
מיתמם וזה מה שעושים היהודים לערבים ולכן רצה להרוג יהודי בהר הבית…";
כך לא מתבטא אדם שחרטה שוררת בליבו. כך לא מתבטא מי שגמר אומר בליבו לסגת לחלוטין ובאופן
סופי מרצונו לנקום במי שלדבריו פוגע בחפים מפשע.
27 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
כשם שאין צורך בחזקות על מנת ללמוד מה הייתה כוונתו של הנאשם לבצע באל אקצא, כך גם אין
צורך בפרשנויות או בסברות על מנת לדעת מה הייתה הסיבה האמיתית שבגינה לא מימש רצונו זה.
בהמשך החקירה, הנאשם תיאר את השתלשלות האירועים וציין באופן ברור כי הסיבה שבגינה לא
הוציא לפועל את הפיגוע הייתה כי נתפס על ידי השוטרים: "…בשלב זה פנה אליו שוטר שהיה קרוב
אליו ותחקר אותו מה הוא עושה ומה הוא מחפש הנדון החל להתבלבל בתשובות שלו זמן מה לאחר
מכן, הגיעו עוד שני שוטרים והחלו לבצע עליו חיפוש, במהלך החיפוש הבין הנדון כי נתפס ולא יכול
לעשות דבר ולכן אמר לשוטרים את האמת שבא לעשות פיגוע […] שאלתי את הנדון האם הוא רציני
בכוונותיו השיב בחיוב ואמר לי לא להיתמם בגלל שכל הזמן היהודים פוגעים בערבים הוא החליט
לעשות פיגוע שאלתי את הנדון האם היה יהודי שפגע בו, השיב בשלילה אולם אמר כי זה שלא פגעו
בו זה לא אומר שערבים אחרים נפגעו…" (שם).
בחקירתו במשטרה יום למחרת (ת/10) הנאשם פרט את השתלשלות האירועים שקדמה למעצרו באופן
כרונולוגי במלל חופשי מהתחלה ועד הסוף ולא הזכיר בשום דרך חרטה שאחזה בו (ר' ש' 66-74
המתייחסות למפגש עם השוטרים). רק לקראת סופה של החקירה, כאשר החוקר מיזמתו שואל את
הנאשם מדוע לא פגע בשוטרים שעצרו אותו הוא ענה: "היססתי, במה שיקרה למשפחתי".
ובתשובתו לשאלה מדוע הביא עמו סכין ומברג, ענה: "המטרה רצח, אבל אני מתחרטי.
בייכ הנאשם ביקש ללמד שטענת הנאשם בדבר חרטה מצאה ביטוי גם בשורות 156-155 להודעה, שם
מצוין: "לפני שנה חשבתי לעשות פיגוע באל אקצא כי ראיתי צעירים שמבצעים פיגועים, אמרתי
לעצמי אלך כמוני, כמוהם, לבצע פיגוע, אבל חשבתי על משפחתי, וזכויותינו במדינה". אין בידנו
לקבל את הפירוש בו אוחזת ההגנה. האמור במשפט זה מדבר בעד עצמו ואינו מלמד בשום דרך שהיא
על כך שמדובר ב-"מחשבה" שעברה בראשו של הנאשם בהיותו בעיר העתיקה, בדרכו לביצוע הפיגוע.
הנאשם תיאר במספר הזדמנויות, שקיננה בראשו המחשבה לבצע פיגוע עוד הרבה לפני מועד מעצרו
והאמור במשפט זה נועד להסביר מדוע לא ביצע אותו עוד קודם לכן. לא מיותר להוסיף, כי ככל שסבור
הסנגור שהמשפט מנוסח באופן לא ברור או שאינו משקף את הדברים נאמנה, היה עליו להפנות בנושא
שאלות לגובה האמרה, דבר שלא נעשה.
היעדר כל חרטה מצדו של הנאשם מוצא ביטוי גם בחקירתו הרביעית שנערכה בשבייך גם בחלוף שבוע
לאחר שנעצר (ת/3) :"שאלתי את הנדון האם התחרט על מעשיו, השיב כי לא מתחרט ועשה זאת כי
היהודים פוגעים בערבים וכי עזה כיום נצורה וזה בגלל היהודים. אמרתי לנדון כי אני מתפלא איך
הוא מושפע בקלות ממה שהוא רואה בחדשות הנדון שאל אותי האם זה לא נכון. אמרתי לו כי בוודאי
כל אחד מייצג את הצד שלו, אבל יש אמת והיא שמדינת ישראל יצאה מעזה לפני כחמש עשרה שנים
ובמקום שהמקום יפרח חמאס הרגו את אנשי הפת"ח והחלו לבצע כנגדנו ירי ולחפור מנהרות, הנדון
השפיל את מבטו ואמר כי אכן אני צודק ואולי טעה לדבריו…"
28 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
גם בהמשך הודעותיו במשטרה, לאחר שהוסרה מניעת המפגש עם עורך דינו (ת/11, ת/12, ת/13) לא
ניתן למצוא גרסה מפורטת, אותנטית וסדורה ביחס למהפך הנפשי שעבר והחרטה שהתמלא בה
לטענתו. בת/11, הנאשם נשאל לגבי אירועים אחרים בהם היה מעורב (רכישת נשק ויידוי אבנים)
וכאשר שב ונשאל על הפיגוע שתכנן, לא ראה לנכון להזכיר את ההבנה בזמן אמת שמוטב לו לא לפגוע
בשוטרים וזאת אף שכשנשאל על ניסיונותיה של אשתו לשכנע אותו לא לבצע את הפיגוע ואף שבסופה
של החקירה נשאל האם יש עוד דברים שברצונו להוסיף (ר' ש' 164-130). בת/12, כל שמוצא הנאשם
לפרט ביחס לטענתו הוא שלא דקר ייכי חשבתי על המשפחה שלייי.
בחקירתו מיום 16.11.20 (ת/13) הנאשם פירט מעט יותר לגבי כך שנמנע מלפגוע בשוטרים כי "חשבתי
על הוריי"; "חשבתי מה הולך לקרות בהוריי מבחינת זכויותיהם במדינה וביתם שהולך להיהרס";
"…וכאשר הגעתי לשוטר תוך כדי מחשבה על משפחתי הסגרתי את עצמי ולא ביצעתי".
אמנם לאחר פסק הדין בעניין פלוני ע"פ 5767/14, אין עוד צורך בכך שהחרטה תהיה מתוך חרטה
מוסרית הנעוצה בשינוי ערכי שחל אצל המתחרט ודי בכך שהמנסה חוזר בו גם אם הטעם לכך נעוץ
בסיבות כלכליות, חברתיות או אחרות. אף שכך, גם אם מדובר בחרטה מטעמים תועלתניים, חובה
להראות שמדובר בחרטה מלאה ולא בדחייתו של הביצוע למועד אחר. קשה לומר גם יימשברי
אמירותי כי מדובר בחרטה מלאה.
נמצא איפוא כי טענת ההגנה העיקרית של הנאשם היא טענה כבושה שנמצאת בסתירה חזיתית
לאמירות מוקדמות שלו בחקירותיו לפני חוקרי השב"כ והחוקר אדיב. גם כאשר "התגבשה" טענת
הפטור, בפועל היא לכל יותר מלמדת על היסוס מאשר חזרה מלאה מכוונת הפגיעה באנשי ביטחון.
די בכך כדי לדחות אותה.
אכן, כעובדה הנאשם לא ניסה לדקור את השוטרים שעצרו אותו, ואולם, עצם אי השלמת העבירה,
אין בה די כדי לבסס פטור עקב חרטה. מלכתחילה, המפגש האקראי עם השוטר בדרך לאל אקצא לא
היה חלק מתכניתו המקורית של הנאשם. בעניין זה, נדמה כי הייתה חשיבות רבה בעיניו של הנאשם
לבצע את הפיגוע דווקא באל אקצא ולא בירושלים בכללותה או בעיר העתיקה. הנאשם יכול היה
לנסות לפגוע בשוטר או חייל גם בדרומה של הארץ, בעיר מגוריו. העובדה ששם פעמיו ביום שישי
בלילה מרהט למסגד אל אקצא ממחישה את החשיבות שראה לבצע את הפיגוע דווקא במקום זה, ובו
בלבד. הוא גם ציין את רצונו להיות שאהיד אל אקצא.
אין זו מקריות שכמעט בכל אמרותיו, הנאשם הדגיש שהפיגוע אמור היה להתבצע באל אקצא,
בתפילת הבוקר. כך, ולא באופן ממצה, עוד בתיעוד במצלמת הגוף של השוטרים, הנאשם נשאל היכן
תכנן לבצע את הפיגוע והוא עונה לשוטר בשאלה רטורית: "איפה?, באל אקצא"י. עוד ר' דבריו בת/7:
29 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
"שאלתי אותו איפה הוא תכנן לעשות את הפיגוע, ענה בהר הבית, שאלתי אותו מתי, ענה בתפילת
פאג'ר […] שאלתי אותו למה דווקא רצה לעשות פיגוע בהר הבית, ענה כי הוא רואה הרבה דברים
בתקשורת שהם לא טובים, לטענתו ההתייחסות של השוטרים כלפי המתפללים היא כמו התייחסות
לבעלי חיים […] ענה היה יורה בהם לשאלתי איפה, ענה בהר הביתי. בדומה, ר' ת/1: ייאמר כי
ברשותו מברג וסכין ורצה לדקור שוטר או חייל בהר הבית […] ישראל הורגת חפים מפשע בעזה
ובנוסף מתעללת במבוגרים שבאים להר הבית […] ולכן רצה להרוג יהודי בהר הבית […]". ר' ת/10 :
ייש: למה אתה הלכת לירושלים ת: כדי לבצע פיגוע טרור במסגד אל אקצא […] ש: מה המניע שגורם
לך לבצע פיגוע במסגד אל אקצא ת: האזור הראשון שעלה לי לראש ירושלים, רוצה להיות שהיד אל
אקצא"י.
אך מסתבר הוא כי במפגש הראשוני עם הקצין הנאשם חשב שיוכל להפריך את החשד שעורר ולהמשיך
בייתכניתו הגדולה" (לפגוע בחיילים באל אקצא). השוטר שיעכב אותו לא היה יעד מבחינתו והנאשם
אף אישר זאת בעדותו בבית המשפט: "הוא היה בהליכה והשוטר עצר אותו, אם השוטר לא היה
עוצר אותו הוא היה ממשיך בהליכה" (ר' עמ' 89 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.21). ואולם, עד מהרה
הנאשם מצא עצמו מוקף בשלושה שוטרים חמושים וממוגנים ללא יכולת של ממש לפגוע בהם. נזכיר,
כי הסכין הייתה מצויה בתוך הכיס הפנימי של מעילו וכבר במפגש הראשוני שתי ידיו אחזו בטלפון
ובשתיה. בין כך ובין כך, נהיר כי לא חרטה מחפץ נפשו של הנאשם הביאה אותו להימנע מהשלמת
העבירה.
כאן המקום להתייחס לרושם הרע שהותירה עדותו של הנאשם בבית המשפט אשר לא רק שאין בה
לתמוך בטענת הפטור, אלא גם יש בה כדי להחלישה עד מאוד וללמד כי מדובר בטענה נעדרת תימוכין,
מלכתחילה, הנאשם ביקש להסתפק באמרותיו בחקירה חלף עדות ראשית. אף שהדבר אפשרי, בחירה
מעין זו מעוררת קושי שכן כפי שפורט לעיל, אף שמבחינה עובדתית אין מחלוקת של ממש לגבי
השתלשלות האירועים, ביחס לסיבה בגינה לא השלים את העבירה, לנאשם מספר גרסאות, בחלקן
קוטביות.
לעצם העדות, הנאשם הוסיף פרטים רבים שלא בא זכרם בחקירותיו השונות, חזר בו מדברים שנאמרו
ובאופן כללי, התקשה להציג גרסה קוהרנטית. כך, לראשונה טען כי החוקר פהים איים עליו וגרם לו
למסור את הדברים שאמר בחקירתו (עמ' 36 לפרוטוקול הדיון מיום 5.10.21). עוד טען לראשונה כי
השוטרים שעצרו אותו בשטח, הכו אותו כהסבר לכך שלא סיפר להם על כך שהתחרט (עמ' 56
לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.21). זאת נטען אף שלכל אורך ניהול המשפט לא הועלתה טענת זוטא או
טענה לגבי אלימות שהופעלה נגדו.
30 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
בסיכומי ההגנה פורט, כי יש לנקוט משנה זהירות בהסתמכות על הזכיידים שנגבו מהנאשם במסגרת
חקירתו בשב"כ אשר כשמם, כן הם, תמצית של דברים שנרשמים באופן מגמתי; יש להעדיף את
אמרותיו במשטרה בהן טענותיו המשפטיות והאחרות מקבלות ביטוי נאות; אין לתת משקל לזכייד
שהוגש וסומן ת/7, שעניינו תשאול שנערך לנאשם סמוך לאחר מעצרו, טרם כניסתו לחדר החקירה
מבלי שתועד ומבלי שהועמד על זכותו להיות מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית.
נטען, כי יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה בנוגע להבחנה בין שלב ההכנה לשלב הניסיון לנסיבות
המקרה שבפנינו, מוביל למסקנה חד משמעית כי מעשיו של הנאשם לא עברו את שלב ההכנה, בין
משום שלא היו קרובים דיים לביצוע העבירה המושלמת, ובין כי לא היה בהם כדי לגלות בצורה חד
משמעית את כוונותיו. מסקנה זו הנה מקל וחומר נוכח מקרים אחרים שנדונו בפסיקה.
אשר לטענת הפטור עקב חרטה, הוטעם כי מתוך הסרטונים המתעדים את המפגש עם השוטרים בעיר
העתיקה בירושלים, ניכר כי הנאשם כלל לא ניסה לפגוע בהם, אף שהיו ברשותו האמצעים והיכולת
לעשות כן; הנאשם היה זה שאמר לשוטרים שיש ברשותו מברג וסכין; הנאשם היה זה שבכנות
ובחוסר תחכום ציין מיוזמתו כי התכוון לבצע פיגוע; נטען, כי אם רוחשים אמון לדבריו אלה, שיש
בהם כדי להפלילו, מדוע אין לרחוש אמון ליתרת גרסתו בנוגע לחרטתו; הנאשם תיאר כבר בחקירתו
הראשונה את דבר חרטתו והיה עקבי בכך לכל אורך הדרך, לרבות בבית המשפט. הואיל ומעשי הכנה
הינם ענישים לפי חוק המאבק בטרור, הרי שהפטור לו זכאי הנאשם חולש גם על שלב פעולות ההכנה
שהוא ביצע וזאת כאמור בסעיף 28(ג) לחוק המאבק בטרור.
תמצית ראיות התביעה:
עת/1, המכונה ייהרוש" :
המדובר בחוקר שביים ששימש כאחראי על החקירה. באמצעות העד, הוגשו אמרותיו של הנאשם
בחקירותיו בשבייכ (זכיידים שסומנו ת/1-ת/4). בחקירתו הנגדית, ציין כי בחקירות שבייכ לא נרשמות
הודעות אלא זכיידים שאמורים לשקף את עיקר הדברים. העד נשאל כיצד הוא יודע מה חשוב ומה לא
וענה כי שיחות רקע ירשמו בצורה מאוד כללית, אולם כל דבר שנאמר לזכותו של הנאשם יירשם (עמוד
19 לפרוטוקול הדיון מיום 14.9.21). אין לו הסבר מדוע הנאשם לא חשב לבצע את הפיגוע באמצעות
נשק, אף שבעבר, לדבריו, החזיק נשק: "אני לא יודע מה עובר במוחו של אדם ואיך הוא מתכוון לעשות
פיגוע. אני כן שאלתי אותו אם הוא התכוון לבצע את הפיגוע באמצעות נשק והוא אמר שלא"י (שם,
עמ' 20).
3 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
עת/2, רס"מ שחאדה חסבאני :
המדובר בסייר שנתקל בנאשם בדרכו למסגד אל אקצא ועצר אותו. באמצעות העד הוגשו שני סרטוני
מצלמות גוף המתעדים את המפגש עם הנאשם ומעצרו וכן סרטונים ממצלמות האבטחה בעיר
העתיקה (סומנו ת/5-ת/5(א)). בחקירתו הראשית ציין כי במסגרת סיור רגלי שביצעו בסמוך להר
הבית, הוא היה יחד עם השוטר סלמאן מוהנא, הם הבחינו בקצין המשמרת חאלד סרחאן שהיה עם
החשוד וחברו אליו. הסמטה הייתה מעט חשוכה והוא האיר בפנס, מזג האוויר היה חורפי והוא החל
לתשאל את החשוד שאמר לו שהוא בא להתפלל. הוא הטיח בחשוד שבשעה כזו אין תפילה. לדבריו:
"התגובה שלו הייתה לחוצה, הבן אדם הזיע, לחוץ, רואים בדיבור, בתגובה, הגמגום שלו. אמרתי
שהדלקנו את הפנסים, הוא רועד, מגמגם, לחוץ. בן אדם שהתבלבל באמת לא מביע כזה לחץ. אנו
כשוטרים גם יודעים לזהות את זה…אז ביקשנו מהחשוד להוציא כל מה שיש לו בכיסים" (עמ' 23
לפרוטוקול הדיון מיום 14.9.21). הוא דובר את השפה הערבית וכל האירוע מתועד במצלמת גוף.
הנאשם לא ניסה לעשות משהו במהלך האירוע ולא התנגד לאזיקתו. הנאשם יכול היה לעשות משהו,
היו לו האמצעים: "אני לא צריך לחכות עד שיעשה" (שם, עמ' 26). מבחינתו זיעה זה סימן ללחץ.
עת/3 סלמאן מוהנא:
המדובר בסייר שהשתתף במעצרו של הנאשם. הדויים שערך הוגש חלף חקירה ראשית (הוגש וסומן
ת/6). מפורט בדויים כי בתאריך 7.11.20, שעה 0:55, היה ביחד עם שחאדה חסבאני וסיים סריקה
בגגות של בית הספר "עומריה". הוא הבחין בקצין המשמרת חאלד סרחאן, יחד עם החשוד, ניגש
אליהם וביצע בדיקת מסוף. בחקירתו הנגדית, ציין כי הוא ושחאדה התבקשו על ידי קצין המשמרת
להגיע לבדוק חשוד. מעריך שלקח להם בין שלוש לארבע דקות להגיע לקצין.
עת/4 רס"מ אדיב ארשיד :
עד זה שימש כחוקר תורן וערך תחקור ראשוני לנאשם (הזכייד שערך הוגש וסומן ת/7). לדבריו, הודיע
לנאשם על זכותו להיוועץ עם עורך דין אולם הנאשם אמר כי הוא אינו מעוניין בעורך דין. הוא לא יידע
אותו על זכותו להיוועץ עם עורך דין מהסניגוריה התחקור נעשה ייעל הדרך" והוא היה צריך להעביר
ייתמונה ראשונית". התשאול נעשה בזמן שעלתה השאלה מי יחקור את התיק. העלה את הדברים שעלו
בתשאול כחצי שעה לאחר שנערך. לא החסיר דבר ורשם גם דברים שפועלים לטובתו של הנאשם. לא
זוכר האם קיבל בשלב התשאול את הדוחות של השוטרים שעצרו אותו, אבל ייהם הסבירו לי את
מהות האירוע" (עמוד 30 לפרוטוקול הדיון מיום 14.9.21). ביחס להלך רוחו של הנאשם, ציין: "הוא
היה מאוד מאוד חמום. היה כזה עצבני בדיבור שלו תוקפני כזה, גם איתי. הוא היה אגרסיבייי (שם).
לשאלה מדוע לא המתין עד אשר יוכרע מי יטפל בתיק (שבייך או משטרה), ענה: "לא הייתה החלטה
ואני חייב לרשום מה היה ביני לבינו. אני לא יכול להתעלם מהדברים האלה" (שם).
4 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
הנאשם התקשה לתת הסבר מניח את הדעת לאמירות שנרשמו מפיו, כמו גם להיעדרה של טענת
החרטה מאותן אמירות וטען, בין היתר, כי לא חקרו אותו על הדברים הללו והוא לא היה מודע
לדברים שאמר בחקירה "אני לא זוכר את השם של אבא שלייי (עמוד 37 לפרוטוקול הדיון מיום
5.10.21). את דבריו בחקירה לפיהם רצה לעשות פיגוע כנקמה על כך שהיהודים פוגעים בערבים, תירץ
בכך שמדובר ב-"להט הרגע" (שם, עמ' 39). הסבר זה אינו מתיישב עם משנתו הסדורה של הנאשם
לגבי פשעים שלדבריו היהודים מבצעים, כפי ביטויים לכל אורך חקירותיו.
בהמשך, ציין לראשונה שבעצם: "לא הייתה לי שום כוונה להרוג אף אחד, רציתי שמישהו יהרוג
אותי ושאני ינוח". כשהתבקש להסביר כיצד טענה זו עולה בקנה אחד עם הדברים שמסר בחקירה,
ענה שאמר דברים אלו רק "כי רציתי לסיים את כל העניין של החקירה".
הוא שיקר בחקירות אבל הוא לא יכול להגיד היכן בדיוק (שם, עמ' 40). בהמשך, ימסור שזה שקר
שמייחסים לו שהוא רצה לבצע פיגוע: "אם זה היה אמת הייתי עושה" וכשמעירים לו שבכך הוא
משנה תשובות קודמות שלו, הוא שואל איזה תשובה קודמת ולבסוף, הוא מיישר קו עם גרסתו
הראשונית, ומאשר שהוא כן רצה לעשות פיגוע.
הנאשם טען כי הוא אינו זוכר את הסבריו בחקירה מדוע רצה לעשות פיגוע, הגם שרגעים לפני כן טען
שאמר את הדברים אולם דובר ייבלהט הרגע" (שם, עמ' 41); "ימה לי וליהודים וערבים מה הקשר
שלי ליהודים או לערבים" (שם, עמ' 43).
בהמשך לקו זה, הכחיש שסיפר לחוקרים על כך שראה סרטונים ובהם צעירים מבצעים פיגועים או
שאמר שברצונו להיות שאהיד. כאשר התובע עימת אותו עם כך שצוין בחקירה שהוא הראה לחוקר
סרטונים מתוך הטלפון שלו, הוא הגדיל עשות ועונה תשובה (חסרת כל היגיון) ולפיה הוא אמנם הראה
לחוקר סרטונים אך בכלל דובר בקומדיה.
גם ביחס לאירוע עם סבתא שלו, עליו חזר ופירט מספר פעמים בחקירותיו, אמר כי הוא בעצם שיקר
ואמר זאת כי כי רצה לסיים את החקירה (שם, עמ' 42-41). ביחס לכך שזרק אבנים על שוטרים באירוע
קודם, הוא אישר שאכן אמר זאת לחוקר אבל הכחיש כי אמר לשוטר שיידה אבנים בגלל שהיהודים
פוגעים בערבים: "לא אמרתי ככה…לא יודע מה כתוב שמהיי (שם, עמ' 44).
כאשר מעמתים אותו עם הטענה ממנה נסוג בתחילת עדותו וחזר אליה בהמשך ולפיה רצה לעשות
פיגוע כנקמה ביהודים, הוא שוב חוזר בו (מחזרתו) ועונה: "אני כל חיי עובד איתם…לא יודע מה
31 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
שאתה רוצה שאני יגיד לך". לאחר שבית המשפט מבקש את הבהרת הנאשם נוכח תשובותיו, הוא
עונה: "הייתה לי כוונה אך בסוף לא עשיתי פיגוע" (שם, עמ' 44). גם בתשובה זו הנאשם לא התמיד
יותר מרגעים בודדים ובהמשך ענה: "אם הייתי רוצה לעשות פיגוע הייתי מביא נשק הורג אותו
במקום אבל אני לא רוצה" (שם, עמ' 47). בהמשך חקירתו, נשאל הנאשם לגבי אמירה לפני החוקר
פהים ולפיה אם היה לו כסף, היה קונה נשק ועושה איתו פיגוע נגד אנשי ביטחון. הנאשם ענה כי לא
אמר זאת ופהים משקר (עמ' 59 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.21).
הנאשם טען כי הוא זה שאמר לשוטרים שיש לו סכין ומברג, אף שמהסרטונים המתעדים את האירוע,
נלמד כי הוא לא סיפר עליהם מיוזמתו ורק לאחר שנאזק ונמצא בחיפוש המברג, כששני שוטרים
מכוונים לעברו אקדח, ציין כי יש סכין במעיל שמונח לידו על הרצפה.
הנאשם הסביר, כי לקח את הסכין והמברג לצורך הגנה עצמיתי וזאת בניגוד לדברים שמסר
בחקירות ובניגוד לטענתו בבית המשפט (שגם אותה שינה כל העת), שבעצם רצה לעשות פיגוע אבל
התחרט. עוד ולראשונה, הנאשם ענה (במענה לשאלה הקשורה לתכלית לקיחת הסכין והמברג) כי
בעצם: "רציתי להתנקם באבא שלי ובמשפחתי…אני ואבא שלי לא התייחס אלי כילד והיה מרביץ
לי לא היה לי כסף והייתי גונב ממנו כסף לקנות סיגריות" (עמ' 46 לפרוטוקול הדיון מיום 5.10.21).
לצד הסבר זה, ציין כי באותו זמן נמאס לו מהחיים יילא ידעתי מה אני עושה, לא היה לי מודעות לא
ידעתי מה אני רוצה בכלל…ולמה אני הולך לשם בכלליי (שם, עמ' 47).
כשעומת עם דבריו לאדיב לפיהם לא מוצא חן בעיניו שגיסים שלו משרתים בצבא ובמשטרה,
ומבחינתו כל מי שלובש מדים הוא בוגד, הנאשם הכחיש שאמר את הדברים ולא זו בלבד, הפתיע
בתשובתו, וציין כי מבחינתו הוא לא רואה כל בעיה שהוא ישרת במשטרה (אבל לא חייל כי הוא לא
רוצה לסכן את החיים שלו) (עמ' 59 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.21). עוד הכחיש כי אמר לאדיב שלא
אכפת לו ממשפחתו וזה מה שאלוהים רוצה (שם, עמ' 60). כאן המקום להזכיר כי חרף הטענות הרבות
של הנאשם לגבי דברים שאמר או לא אמר לאדיב, לא הופנתה לאדיב כל שאלה ספציפית לגבי תוכן
הדברים אותם כתב, למעט הטענות הכלליות על עצם עריכתו של התחקור.
לראשונה הנאשם טען ששינה דעתו לגבי הפיגוע עוד כשהיה באוטו יחד עם אנס (שם, עמ' 63). הנאשם
הסביר, כי לא אמר זאת עד עתה כי אף אחד לא שאל אותו. כאשר התבקש להסביר נוכח תשובתו
כיצד אם כן המשיך בנסיעה ובהליכה לכיוון מסגד אל אקצא אף שהתחרט כבר באוטו, השיב שנמאס
לו מהחיים ושהוא לא רצה לחזור הביתה (שם, עמ' 64). בהמשך, ציין כי הוא רק התחיל לחשוב על כך
באוטו וכששוב נשאל מדוע אם כן המשיך בתכניתו, ענה: "המשכתי, זהו, לא ידעתי לאן אני הולך,
לאיזה מקום אני הולך" (שם, עמ' 64).
32 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
גם ביחס לשאלה מתי עלה בראשו רעיון לבצע פיגוע, הנאשם סתר דבריו בחקירה. לטענתו, הוא חשב
על כך באופן ספונטני ייפתאום". כשעומת עם כך שבחקירות אמר שהוא חושב לבצע פיגוע תקופה
ארוכה, לא הכחיש כי הדברים נאמרו מפיו, אולם הסביר זאת (בדומה לדברים רבים שנרשמו מפיו
והוטחו בו) כי הדברים נאמרו רק על מנת שיפסיקו עם החקירה (שם, עמ' 65).
הנאשם טען כי לא אמר לאשתו שהוא הולך לבצע פיגוע ואם אמר לה, יכול להיות שהיא לא הבינה
אותו נכון. כשהתובע הזכיר לו כי אשתו (שאמרותיה הוגשו בהסכמה) מספרת את הדברים הללו, ענה
כי הוא לא זוכר (שם, עמ' 67). למשמע תשובה זו, התובע הציג לנאשם את המסרונים ששלח לאשתו
ובהם הוא מתריע בפניה לבל תספר לאחרים ואף מודיע לה שהיא מגורשת. גם בזו הפעם, הנאשם נותן
תשובה "יצירתית" ולפיה כוונתו הייתה שלא תספר לאף אחד שהוא משתמש בסמים (שם, עמ' 69).
מציגים לנאשם את טענתו של אנס לפיה לאחר שאנס הוריד אותו מרכבו, הנאשם אמר לו כי הוא לא
רוצה לעשות פיגוע אלא לפגוע במישהו שמתכתב עם אשתו. הנאשם טען כי אנס משקר ודברים אלו
נאמרו על ידי אנס על מנת להשתחרר ממעצר (שם, עמ' 73). בהמשך כינה אותו "זה מניאק גם משקרי
(שם, עמ' 74). בתשובה זו, שכח הנאשם כי את אותם התיאורים שאנס מוסר, הוא מוסר בעצמו
בחקירותיו (ר' למשל, ת/10 ש' 60).
לא יהא זה מופרז לומר שהדבר העקבי היחיד בעדותו של הנאשם היה חוסר העקביות שלו בתשובותיו.
לסיכום טענת הפטור עקב חרטה:
התנהלותו של הנאשם עובר לעיכובו ובעת מעצרו אינה מתיישבת עם מי שחרטה הובילה אותו מחפץ
נפשו להימנע מהשלמת העבירה. הנאשם נסע ביום שישי בשעת לילה מרהט לירושלים כשהוא מצויד
עם מברג וסכין, במטרה לפגוע בחיילם במסגד אל אקצא. בדרכו למסגד אל אקצא הנאשם נתקל
באקראי בשוטר חמוש לובש אפוד שקרא לעברו וביקש לברר פשר מעשיו. הנאשם העיד כי אלמלא
היה מעוכב, היה ממשיך בדרכו.
ערנות השוטרים ותשובותיו המגומגמות של הנאשם הובילו עד מהרה לכך שהלה התבקש להוציא את
החפצים אותם הוא נושא, כאשר גם בשלב זה הוא מסתיר קיום המברג והסכין. השוטרים ערכו חיפוש
על גופו כאשר בכל העת אקדח הופנה לעברו. רק לאחר שהמברג נמצא על ידי השוטרים והנאשם נאזק,
הוא ציין כי יש ברשותו גם סכין. הנאשם מודה בחקירתו בשב"כ כי הבין בשלב זה שהוא נתפס ולא
33 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
יכול לעשות דבר. בנפרד מכך, התקלות בשוטרים, במובהק, הנה נסיבה המלמדת על כך שגורם חיצוני
ולא חפץ ליבו הביאו נאשם להימנע מהשלמת העבירה.
בענייננו, במרבית אמירותיו של הנאשם אין זכר לטענת הפטור, אלא למדים אנו על כך שהנאשם היה
נחוש לבצע פיגוע והיה מוציאו לפועל אלמלא היה נעצר. סוג של טענת "יהיססתי, חשבתי על משפחתייי
מוצאת ביטויים מינוריים בחקירתו, כאשר גם בהם אין משום חרטה מלאה וממילא הם בבחינת עדות
כבושה ללא הסבר אמיתי ומהימן לכבישת העדות או למה גרם להפסקת כבישת העדות.
עדות הנאשם בבית המשפט בנוגע לטענת הפטור שמלכתחילה נעדרה כל תימוכין אינה מהימנה.
הנאשם לא הוכיח את טענתו ברמת יימאזן הסתברויותיי, ולא קרוב לכך.
סוף דבר, מכל המקובץ לעיל, הננו מרשיעים את הנאשם בעבירה של ניסיון רצח שהוא מעשה טרור
בהתאם להוראת סעיף 305(1) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, ובעבירה של
החזקת סכין שלא למטרה כשרה בהתאם להוראת סעיף 186(א) לחוק.
#
ניתן והודע היום כה בשבט תשפייב, 27/1/22 במעמד הנוכחים.
נתן זלוצובר, שופט אבייד
סגן הנשיאה
حراءت
דינה כהן, שופטת
34 מתוך 34
Dany
דניאל בן טולילה, שופט
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
עד התביעה רס"ר פהים חסון :
המדובר בחוקר משטרה השייך ליחידת פחייע נגב שגבה ארבע הודעות מהנאשם בשפה הערבית
שלאחר מכן תורגמו לעברית (הוגשו וסומנו ת/10-ת/13).
עדת התביעה, נדא טלאלקה:
המדובר באשתו של הנאשם. אמרותיה במשטרה הוגשו בהסכמה ללא חקירה נגדית. בהודעתה מיום
7.11.20, שעה 13:38 (ת/8). היא מתארת כי ביום 6.11.20, בשעה 23:00 בעלה, הנאשם, יצא מהבית
לאחר שהתקשר לחבר שלו וביקש שייקח אותו ובעלה ישלם לו דלק: "שאלתי אותו לאן הוא הולך,
בעלי אמר לי שהוא רוצה לעשות פיגוע בירושלים, לא אמר לי עם מה הוא רוצה לעשות פיגוע, הוא
רק אמר לי שבאותו יום, אתמול, הוא רוצה לעשות פיגועיי (עמ' 3, ש' 30). בהמשך: "אמרתי לו לא
לצאת ולא לעשות פיגוע הוא לא הקשיב לי ואמר שאם אספר נתגרש" (עמ' 3, ש' 42).
הודעה שנייה מיום 16.11.20 (ת/8א), מפרטת כי הנאשם התקשר ביום 6.11.20 למישהו שאינה יודעת
מי הוא וביקש ממנו להכין לו חשיש, והיא התעצבנה עליו. הנאשם הלך, התלבש בסלון ולאחר מכן :
הגיע אלי לחדר שינה ואמר לי אני רוצה ללכת לירושלים לעשות פיגוע ואני התחלתי לצחוק כי לא
האמנתי…ואז הוא התקשר לאנס ש(נ)עצר יחד איתו ואמר לו תבוא לקחת אותי לירושלים אני אמלא
לך דלק ויצא מהבית וליד ואני המשכתי להתקשר אליו ולשלוח לו הודעות אבל הוא לא ענה לי…"
(שם, עמ' 3). ובהמשך: "… שהוא אמר לי רוצה לעשות פיגועים ולא עונה לטלפון התחלתי לפחד והוא
גם שלח לי הודעה שאני מגורשת… כי הוא אמר לי שלא לספר לאף אחד על זה שהוא רוצה לעשות
פיגוע וכאשר אני שלחתי לו הודעה שאני הולכת להורים, כנראה הבין שאני רוצה לספר להם מה
הוא אמר לי בקשר לפיגוע". הוצגו לנדא המסרונים שהוצאו מהטלפון של הנאשם כפי שיפורטו
בהמשך והיא אישרה תוכנם.
עד התביעה אנס אבו ג'עפר:
מדובר בחברו של הנאשם שהסיעו ביום 06.11.20 מרהט לירושלים, לבקשתו של הנאשם. הודעותיו
הוגשו בהסכמה ללא חקירה נגדית (הוגשו וסומנו ת/9(א)-(ד)).
בהודעתו הראשונה מיום 7.11.20 (ת/לא), העד מתאר שהנאשם התקשר אליו: "אמר לי תבוא, רוצה
אותך דחוף… אך לא אמר לאן הוא רוצה ללכת… ועלה איתי ראיתי שהוא לחוץ ואמר לי תסע…"
(עמוד 3). הם מילאו דלק ב- 200 ₪ והנאשם שילם. ובהמשך: "אחרי זה נסענו ובדרך ליד שכונה 25
רהט היה שם עסק ייתכן מכולת או חומרי בניין, אך היה סגור, ווליד אמר העסק סגור רציתי לקנות
גז מדמיע וסכין ואני אמרתי לו, למה אתה רוצה לקנות סכין וגז מדמיע ואמר לי ווליד שנצא מרהט
נדבר בזמן הזה היה לחוץ ועצבני ואני פעם ראשונה רואה אותו כך ואמר לי תיסע לירושלים… לפני
5 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
הכיכר של בית קמה ב 300 מ', עצרתי בצד, ואמרתי לו מדוע אתה רוצה לצאת לירושלים, ולא ענה
לי, ואני אמרתי לו, 'אתה רוצה לעשות פיגוע', ואמר לי שכן, ואני הופתעתי והתחלתי לחשוש ולרעוד
מתגובתו…" (ההדגשות אינן במקור, וכך גם מכאן ולהבא, ד.ב.ט).
הוא אמר לנאשם שהוא לא מוכן להסיעו. הנאשם ירד מהאוטו והמשיך ברגל כמאה מטר. הוא המשיך
עשה פרסה בכיכר ובשלב זה הנאשם עצר אותו ואמר שהוא התבדח איתו ושהוא רוצה לנסוע
לירושלים ישיש מישהו שמתגרה באשתו דרך הטלפון והוא הולך אליו בכדי שירביץ לויי. הנאשם
שאל אותו אם יש לו מברג ברכב, פתח את המגירה של הרכב ולקח מברג אדום: יואני הרמתי את ידי
בכדי לקחת ממנו, והוא הרים את ידי, חששתי שהוא יעשה משהו עם המברג והחל לומר אני רוצה
להרביץ לצעיר מירושלים רוצה לעשות לו סימן בפנים". מהפחד המשיך לנסוע לירושלים. "רוצה
לומר שבדרך לירושלים על כביש 6 היו מספר התקשרויות לטלפון של ווליד, ראיתי כתוב שהמתקשר
שמו 'חיים שלי' והבנתי שזה אשתו, אך לא ענה לשיחות ווליד ואחרי זה (ו)ליד פתח את הטלפון ושם
מצב טיסה" (שם, עמ' 3). וליד ירד מהרכב כשהתקרבו לאל אקצא בעיר העתיקה.
אמרות הנאשם בחקירתיו בשב"כ ובמשטרה:
הנאשם נחקר מספר רב של פעמים בנוגע לנסיבות ביצוע העבירה על ידי השב"כ והמשטרה. הנאשם,
כאמור, מודה בכוונתו לבצע פיגוע אולם טוען כי הוא התחרט ובשל כך לא מימש כוונותיו. אין טענת
זוטא בתיק. להשלמת התמונה, יצוין כי הנאשם היה מנוע מפגש עם עורך דין מרגע מעצרו ועד ליום
15.11.20. נוכח חשיבות הדברים אותם הוא מוסר, אלו יפרוטו באריכות יחסית.
גרסה ראשונה – דו"ח תשאול מאת אדיב ארשיד 7.11.20 (ת/7):
המדובר בתחקור ראשוני שביצע לנאשם בסמיכות לאחר מעצרו, עוד בטרם הוחלט האם החקירה
תבוצע על ידי השב"כ או המשטרה (ר' הפירוט בנוגע לנסיבות רישום הדברים בעדותו של אדיב שצוינו
לעיל). הדברים אותם מסר הנאשם לא נרשמו באופן סימולטני, אלא הועלו על הכתב בסמוך לאחר
תשאול ומצאו את ביטויים כפי המפורט :
"שאלתי אותו מה קרה לו, ענה שנמאס לו מהחיים וחם לו…ענה שהוא בן אדם מכור
לסמים… שאלתי אותו למה הוא הגיע למצב הזה, ענה שהוא רוצה לדבר בחקירה…
שאלתי אותו עוד פעם למה הוא בא לעשות פיגוע, ענה כי נמאס לו מהחיים… שהוא
עשה הרבה דברים טובים ורעים בחיים שלו… שאלתי אותו אם הוא נוטל סמים, ענה
שלפני חמישה ימים הפסיק. שאלתי אותו איך הוא בא לעשות פיגוע ועזב את אשתו,
ענה שהיא אצל ההורים שלה ולא חסר לה כלום. שאלתי אותו איך הוא הגיע
מירושלים, ענה בטרמפ. שאלתי אותו אם הטרמפ מרהט, ענה שכן, שאלתי אותו מי
הסיע אותו ענה שהוא לא מכיר אותו. שאלתי אותו למה הוא בא לירושלים לעשות פיגוע
6 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
ולא חשב לעשות פיגוע בדרום, ענה שפה יותר טוב כי יש יותר אנשי ביטחון, שאלתי
אותו נגד מי הוא רצה לעשות פיגוע ענה נגד חיילים, שאלתי אותו מה לגבי שוטרים ענה
שהוא בא לעשות פיגוע נגד חיילים, שאלתי אותו איפה הוא תכנן לעשות את הפיגוע.
ענה בהר הבית שאלתי אותו מתי ענה בתחילת פאג'ר. בשלב זה אמרתי לו אם הוא
מדבר על תפילת פאג'ר אז במקום יש רק שוטרים ולא חיילים ענה לא אכפת לו הכל
אותו דבר שוטרים וחיילים. שאלתי אותו אם השוטרים לא היו מעכבים אותו בשטח
בבדיקה האם היה מבצע פיגוע, ענה שכן. לטענתו הוא התכוון לרצוח שני אנשי ביטחון
ולאחר מכן למות. שאלתי אותו ואם לא היית מספיק לרצוח והיו יורים בך אז מה
הרווחת, ענה כלום, הכל מאלוהים, שאלתי אותו למה דווקא רצה לעשות פיגוע בהר
הבית ענה כי הוא רואה הרבה דברים בתקשורת שהם לא טובים, לטענתו ההתייחסות
של השוטרים כלפי המתפללים היא כמו ההתייחסות לבעלי חיים שאלתי אותו ממתי
הוא במחשבה הזאת ענה מלפני שהתחתן […] שאלתי אותו מאיפה הוא הביא את
הסכין והמברג, ענה מרהט, שאלתי אותו מתי הוא הכניס אותם למכנסיים שלו, ענה
מאז שיצא. שאלתי אותו למה דווקא עם מברג וסכין הוא התכוון לעשות פיגוע, ענה אם
היה לו כסף בצד הוא היה קונה נשק ובא לעשות פיגוע עם נשק כנגד אנשי הביטחון,
שאלתי אותו איך, ענה היה יורה בהם. לשאלתי איפה, ענה בהר הבית ואם הזדמן לו
על הדרך, היה מבצע. לטענתו אם השוטרים לא היו מספיקים לעצור אותו ברחוב אז
היה מבצע פיגוע עם השוטר/חייל הראשון שהיה נתקל בו […] שאלתי אותו מה הוא
הרוויח מכל מה שעשה והודעתי לו עכשיו המשפחה הגיסים ואשתו יפגעו הזכויות
שלהם במדינה, ענה שלא אכפת לו זה מה שאלוהים רוצה. לשאלתי למה הוא לא חשב
לבנות משפחה ולהביא ילדים לחיים ענה שהמחשבה הזו הייתה לו מלפני שהתחתן אך
לא הזדמן לעשות פיגוע…
…י
גרסה שנייה – זכייד חקירה בשבייכ 07.11.20 שעה 50 :04 (ת/1) :
"שאלתי את הנדון מדוע הגיע לירושלים בלילה השיב כי רצה להרוג שאלתי אותו כיצד
חשב להרוג אמר כי ברשותו מברג וסכין ורצה לדקור שוטר או חייל בהר הבית […]
שאלתי אותו מדוע רוצה לעשות כך השיב כי שונא את מה שמדינת ישראל עושה
לערבים […] כי ישראל הורגת חפים מפשע בעזה ובנוסף מתעללת במבוגרים שבאים
להר הבית, ושחיילים מרביצים לערבים סתם שאלתי את הנדון היכן ראה דברים כאלו
הנדון אמר לי כי אני מיתמם וזה מה שעושים היהודים לערבים ולכן רצה להרוג יהודי
בהר הבית שאלתי את הנדון מה קרה עכשיו שהוא רצה לרצוח השיב כי חושב על זה
למעלה משנה אולם עכשיו היה לחוץ יותר ועצבני ולכן החליט לממש את המחשבות
שלו […] אמר כי הפסיק לעשן סמים לפני חמישה ימים ודבר זה גרם לו להיות לחוץ
7 מתוך 34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
ועצבני ולכן החליט לממש את כל מה שחשב עליו […] הנדון אמר כי סיפר רק לאשתו
לפני שיצא לעשות את הפיגוע ולכן התקשרה אליו […] שאלתי את הנדון מדוע גם אביו
התקשר אליו, השיב כי בוודאי אשתו עדכנה את כל המשפחה שלו ולכן אמא ואבא שלו
התקשרו אליו ושלחו לו הודעות וגם אחיו […] הנדון אמר כי הוא סיפר לאנס שהוא
הולך לעשות פיגוע אולם לאחר מכן אמר לו שזה היה בצחוק…מודה כי בתאריך 7.11.20
היה בדרכו לבצע פיגוע דקירה כנגד כוחות הביטחון ליד מסגד אל-אקצא נתפס על ידי
שוטרים טרם המעשה.
הנאשם חזר פעם נוספת באופן כרונולוגי על סדר הדברים והוסיף כמפורט:
"…הנדון לקח מהבית מברג וסכין יפנית כדי שאיתם יוכל לעשות את הפיגוע ולהרוג,
ציין כי רצה לדקור שוטר או חייל בהר הבית בצוואר כדי לגרום למותו […] הנדון ציין
כי במהלך הדרך קיבל הודעות מאביו אמו ואחיו ששאלו אותו איפה הוא אולם הוא לא
ענה להם… הנדון הראה בטליס שלו את ההודעות וההתקשרויות של אביו ואחיו להם
לא ענה, כאשר הגיעו לירושלים החל הנדון ללכת לכיוון מסגד אל-אקצא משום שידע
ששם יש חיילים או שוטרים בהם יוכל לפגוע… הנדון החל להסתובב בעיר העתיקה
עם WAZE משום שלא ידע את הדרך לאל-אקצא בשלב זה פנה אליו שוטר שהיה קרוב
אליו ותחקר אותו מה הוא עושה ומה הוא מחפש הנדון החל להתבלבל בתשובות שלו
זמן מה לאחר מכן, הגיעו עוד שני שוטרים והחלו לבצע עליו חיפוש, במהלך החיפוש
הבין הנדון כי נתפס ולא יכול לעשות דבר ולכן אמר לשוטרים את האמת שבא לעשות
פיגוע הנדון הראה להם היכן החביא את הסכין ואת המברג שהיו על גופו והסגיר אותם
לפני שהצליח לעשות את הפיגוע, שאלתי את הנדון האם הוא רציני בכוונותיו השיב
בחיוב ואמר לי לא להיתמם בגלל שכל הזמן היהודים פוגעים בערבים הוא החליט
לעשות פיגוע שאלתי את הנדון האם היה יהודי שפגע בו, השיב בשלילה אולם אמר כי
זה שלא פגעו בו זה לא אומר שערבים אחרים לא נפגעו… אמרתי לנדון כי עשה טעות
השיב כי מבין זאת…".
גרסה שלישית – הודעת הנאשם מיום 8.11.20 שעה 11:02 בפני חוקר משטרה פהים חסון (ת/10):
"…אני מה שקרה איתי יום שישי בלילה בתאריך 06.11.20 שעה 21:00 חזרתי
מהעבודה מהמאפייה הפסקתי לעשן סמים הידרו ולא מצאתי. ישבתי עם אשתי
אמרתי לה זהו אני מיואש… ואמרתי לה רוצה לעשות פיגוע וניסתה לשכנע אותי ולא
השתכנעתי התקשרתי לחבר שלי שעה 22:00-22:30 שמו אנס אבו ג'עפר… אמרתי לו
בוא אני רוצה שתסיע אותי לסידור ואמלא לך דלק הוא הגיע אלי הביתה… אמרתי לו
רוצה ללכת להתפלל בירושלים… יצאנו מרהט דרך בית קמה לכביש שש, ובדרך לפני
8 מתוך 34
[…]
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
שמגיע לבית קמה, שאל אותי אתה נראה לא נורמלי מה יש, אמרתי לו רוצה ללכת
לעשות פיגוע בירושלים. הוא עצר את הרכב ואמר לא ארשה לך לעשות דבר כזה אתה
תהרוס את חייך… אמר לי אנס, לא רוצה להסיע אותך, אני ירדתי מהרכב והתחלתי
ללכת בערך 10-5 מטר וראיתי אותו עומד והפעלתי את התאורה בטלפון שלי והגיע אלי
עם הרכב ואמרתי לו, צוחק איתך יש בעיה עם צעיר מירושלים שהוא משוחח עם אשתי
ומטריד אותה ואני מתכתב איתו כאילו אני אשתי כדי לפגוש אותו ואני נוסע בגלל זה,
ולא לפיגוע. אמר לי אנס אם כך אני אסיע אותך ונסעתי והסיע אותי עד שער שכם…
השעה הייתה בערך 01:00 לפנות בוקר ירדתי, ואנס הלך אני פתחתי את הWAZE
וכתבתי מסגד אל-אקצא והתחלתי ללכת עכשיו ראה אותי שוטר מרחוק, התקרבתי
אליו ושאל אותי בערבית, מה אתה בא לעשות כאן אמרתי לו שאני בא להתפלל
בירושלים, אמר לי שכרגע אין תפילה בשעה הזו שאל אותי איך באת, אמרתי לו באתי
בטרמפים, אז ביקש ממני השוטר תעודת זהות אמרתי לו שאין לי, יש איתי רק תמונה
בטלפון אז הוא התקשר על מנת לבדוק תעודת הזהות ובאו עוד שני שוטרים דוברי
ערבית, נתתי להם את מספר תעודת הזהות ואחד השוטרים שאל אותי איזה דברים יש
לי בג'קט, אמרתי לו שיש איתי סיגריות וטלפון וכסף עכשיו אמר לי השוטר תפתח את
הג'קט ותחפש בכיסי המכנס כדי להיות בטוח שאין איתך כלום, אז שאל אותי פעם
נוספת אם אין איתי עוד דברים, אז התחלתי לגמגם אז שמתי את הידיים שלי על הראש
ואמרתי לו שיש איתי מברג מצד ימין אז אמר לי תעמוד. אחד השוטרים שלף את
האקדח אמר לי שים את הידיים שלך על הקיר ולקח את המברג אחר כך שאלו אותי
אם יש איתי עוד דברים אמרתי להם שיש איתי גם סכין בג'קט לקחו אותה עצרו אותי
וזהו. ש: למה אתה הלכת לירושלים. ת: כדי לבצע פיגוע טרור במסגד אל-אקצא. ש:
מדוע בחרת בירושלים, מסגד אל-אקצא לבצע פיגוע. ת: הייתי רואה המון ביוטיוב שיש
הרבה פיגועים במסגד אל-אקצא נגד הצבא הישראלי והמשטרה לכן הלכתי לשם איך
המשטרה התנהגה עם האנשים שמבקרים במסגד אל-אקצא לא מכבדים את האנשים.
ש: מדוע פיגוע נגד המשטרה והחיילים. ת: הסיבה מה שקורה בעזה על ידי ישראל.
ש: מה הקשר שלך למה שקורה בעזה. ת: העם שלנו כולנו ערבים. ש: מה קורה בעזה
כדי שיגרום לך שתבצע פיגוע. ת: פיצוים, ירי בעזה על ידי הצבא… ש: אתה רצית
להיות שהיד. ת: כן […] מה המניע שגורם לך לבצע פיגוע במסגד אל-אקצא. ת: האזור
הראשון שעלה לי בראש, ירושלים רוצה להיות שהיד אל-אקצא
ש: למה לא ביצעת את הפיגוע ברהט או באזור הדרום יש גם כוחות ביטחון. ת: תחילה
עלה לי לראש ירושלים ראיתי הרבה סרטונים ביוטיוב שיש פיגועים בירושלים. ש:
9 מתוך 34
תפ"ח 49445-11-20 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (עציר)
למה בהתחלה כאשר הגיעו אלייך השוטרים בירושלים לא ביצעת פיגוע, הרי אתה
הלכת לבצע פיגוע נגדם. ת: היססתי, במה שיקרה למשפחתי
שראל
[…]
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
מה הייתה התכנית שלך לפיגוע. ת: פיגוע דקירה של שוטר או חייל. ש: ואם היית
פוגש בחור יהודי הייתי עושה אותו הדבר. ת: לא, רק לכוחות משטרה או צבא. ש: כמה
זמן אתה כבר מתכנן כזה פיגוע במסגד אל-אקצא. ת: פתאום, לא תכננתי, החלטתי
ויצאתי. ש: אתה אמרת בפני כוחות המשטרה והשב"כ בזמן מעצרך שאתה מתכנן
וחושב על הפיגוע הזה מלפני שנה בערך, מה תגובתך על כך. ת: לפני שנה חשבתי
לעשות פיגוע באל-אקצא כי ראיתי צעירים שמבצעים פיגועים, אמרתי לעצמי אלך
כמוני כמוהם לבצע פיגוע אבל חשבתי על משפחתי ועל זכויותינו במדינה…כאשר אתה
אומר לי צבא מה אתה מתכוון בלדקור צבא. ת: הכוונה שלי הצבא החיילים.
ש: ככה פתאום כל מי שמאס מהחיים ילך לבצע פיגוע. ת: כן יש בעיות עם הוריי. ש:
ואם יש בעיות עם הורייך אז תלך לקחת חיים של שוטר או חייל. ת: חשבתי שירו בי
ואמות שהיד. ש: אבל יש אנשי משטרה שהם מוסלמים ויכול להיות שהשוטר שאתה
תתעמת איתו הוא מוסלמי, היית מבצע את הפיגוע. ת: מבחינתי הוא שוטר כמו
אחרים.[…] איך עלה לך לראש לקחת איתך סכין יפנית ומברג לפיגוע. ת: אמרתי אלה
כלים חדים…גורמים למוות המטרה רצח אבל אני מתחרט […] איך תכננת לדקור
שוטר או חייל בסכין או במברג שלא הצלחת לבצע את הפיגוע. ת: בצוואר, ימות
מיד…גורם למוות מיידי. ש: האם אתה יודע שסכין או מברג יכולים לגרום למוות או
לנזק לאדם שנפגע. ת: יודע".
[…]
גרסה רביעית – זכייד מחקירת נאשם בשבייכ תאריך 15.11.20 (ת/3) :
"שאלתי את הנדון אודות האירוע שהתרחש עם סבתא שלו לפני כשנתיים הנדון החל
כועס ואמר כי זוכר את האירוע הזה וכי התנהגו לסבתא שלו בצורה לא מכובדת וזה
חלק מהסיבה שרצה לעשות פיגוע […] "מוסר כי לפני שנתיים חשב לעשות פיגוע על
רקע שנאתו למה שקורה לערבים ומה שראה בחדשות. עוד מציין כי דבר נוסף שגרם
לו לשנאה זה אירוע שקרה לפני כשנתיים כאשר נסע עם סבתו מצד אמו לירושלים…
וחיילים השפילו את סבתו… כל הזמן היה רואה בחדשות בערבית שמדינת ישראל
מפציצה בעזה… ראה צעירים שעושים פיגועים וחשב לעצמו שגם הוא יכול לעשות
כמוהם כבוד… ראה ביוטיוב מפגע שהרג חמישה חיילים ולאחר מכן נהרג על ידי החייל
השישי… סרטונים אלו היוו השראה מבחינתו לעשות פיגועים.
10 מתוך 34
