תפ"ח 55639-05-17 מדינת ישראל נ' דוד בוקובזה
ת ק צ י ר ה כ ר ע ת ה ד י ן
כנגד הנאשם דוד בוקובזה הוגש כתב אישום המייחס לו באישום הראשון עבירת רצח בכוונה תחילה של המנוח אבי אלתר (להלן- המנוח); באישום השני בעבירות של ניסיון רצח, חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, הצתה וכן עבירות בנשק, בשל הפגיעה בגרושתו (להלן- גרושתו) והצתת ביתה; ובאישום השלישי בעבירות של הצתה ועבירות בנשק, בשל הצתת רכב כשהוא בתוכו, בסמוך לבית המשפט העליון.
הנאשם וגרושתו, היו נשואים בעבר ונולדו להם שתי בנות. לאחר שנפרדו, בעת שהבנות היו במשמורת אימן, סבר הנאשם כי יש אנשים שפוגעים בבנותיו בהיותן בבית גרושתו. בשעה שהבנות היו בחזקתו במסגרת הסדרי ראיה, חטף הנאשם את בנותיו אל מחוץ לגבולות המדינה, לתאילנד, שהה שם מספר חודשים עד שהמשטרה איתרה אותו בתאילנד, לקחה ממנו את הבנות והעבירה אותן לחזקת אמן. בהמשך חזר הנאשם ארצה, נעצר והועמד לדין בשל חטיפת בנותיו, הורשע ונדון למאסר בפועל של 17 חודשים, שאותו סיים לרצות ביום 28.7.2016.
בכתב האישום נטען, כי עובר למאסרו, גמלה בלבו של הנאשם ההחלטה לנקום בגרושתו ובאנשים נוספים שסבר כי פגעו בו ובבנותיו, ולצורך ביצוע ההחלטה, תכנן הנאשם להצטייד בנשק, וערך רישומים מפורטים, שבהם פירט את האפשרויות השונות להוציא לפועל את החלטתו. אחת האפשרויות שעלו ברשימותיו הייתה "לחסל" את המנוח, שעמו הייתה לו היכרות מוקדמת, ולקחת ממנו את אקדחו, באמצעותו ביקש הנאשם להוציא לפועל את תכניתו לפגוע בגרושתו ובאחרים.
ביום 7.4.2017 בבוקר, ניסה הנאשם להיכנס לביתה של גרושתו כשהוא מתחזה לאדם חרדי, אולם ניסיונו לא צלח. לאחר מכן, בשעה 08:48 התקשר הנאשם למנוח, והזמין אותו לביתו באמתלה של בילוי משותף במשחק קלפים. הנאשם הצטייד מבעוד מועד באמצעים שנועדו לפגיעה במנוח, ובכללם קשת וחיצים וכן חומצה ואלה. בשעה 10:00 לערך, הגיע המנוח לביתו של הנאשם כשהוא נושא את אקדחו, ובעת ששהה בבית הנאשם, הנאשם תקף אותו במטרה לגרום למותו, פגע בו בבטנו באמצעות חץ, היכה אותו באלה, ואף שפך חומצה על גופו. המנוח סבל מפציעות קשות, ולבסוף נפח את נשמתו כתוצאה מאיבוד דם רב, בעקבות פצע דקירה עמוק בבטן שפגע בשורש המעי.
לאחר מכן, הנאשם לבש שוב את הבגדים שבהם התחזה לאדם חרדי, ונטל עמו תיק צד ובו בין היתר בקבוקים שבהם חומר דליק, וכן לקח את אקדחו של המנוח ומחסנית. כשהוא מצויד בכל אלה, הגיע הנאשם שוב לבית גרושתו, ונכנס פנימה בדלת שלא הייתה נעולה. עם כניסתו, הצמיד את האקדח למצחה של גרושתו, ודחף אותה לחדר השינה, ולאחר מכן הוביל אותה לכיוון דלת הכניסה, כשכל הזמן האקדח צמוד למצחה, והבנות שהיו בבית צועקות לנאשם שלא יהרוג את אמן.
גרושתו של הנאשם נאבקה בו, ניסתה בלא הצלחה להימלט ממנו, ואף ניסתה לתפוס את האקדח והמחסנית, ובתגובה לכך הנאשם תפס אותה מאחור והטיח את ראשה בקיר מספר פעמים. הנאשם כשל בניסיונו להכניס את המחסנית לאקדח, פתח בקבוק ובו בנזין, מתוך כוונה לשפוך אותו על גרושתו, שפך עליה את הבנזין, אך היא הצליחה לברוח מהבית, בעוד הבנות נותרו בבית עם הנאשם. לאחר מכן שפך הנאשם חומר דליק בסלון הבית, והצית את הבית בעוד בנותיו נמצאות בו, כשלאחר שהאש התלקחה, הנאשם ברח מהמקום ואחריו גם הבנות הצליחו להימלט מהבית.
כתוצאה ממעשי הנאשם נגרם נזק רב לדירה ולדירות שכנות, וכן נגרמו לגרושתו חבלות של ממש.
אחר הדברים האלה, נסע הנאשם ברכב ששכר לכיוון ירושלים, לבית המשפט העליון, כשהוא נושא ברכב את אקדחו של המנוח, וכשהגיע לחניון של בית המשפט העליון, שפך חומר דליק בתא הנוסעים של הרכב כשהוא בתוכו והבעיר אש אשר התלקחה ברכב ופגעה גם בנאשם וגרמה לו לפגיעות חמורות.
הנאשם כפר בחלק מעובדות כתב האישום, ובמהלך המשפט טען בעיקר טענות הקשורות לאירועים שקדמו לחטיפת בנותיו על ידו ולתלונותיו ביחס לפגיעה בהן ולטיפול הלקוי של הרשויות בתלונותיו.
ראוי לציין כי המדובר בתיק שהיה מלא מהמורות ומכשולים, שנבעו בעיקר מקשיים בייצוגו של הנאשם, לאור התנהלותו מול סנגוריו. הנאשם היה מיוצג ע"י הסנגוריה הציבורית בחלק מההליך, מונו לו לא פחות מ-9 סנגורים שונים, אך הוא לא שיתף פעולה עם סנגוריו וטען כי אינם מוכנים להציג את קו ההגנה לו הוא טוען. נוכח מורכבות זו ולאחר ניסיונות רבים במשך תקופה ארוכה של הסנגוריה הציבורית ובית המשפט, בסופו של דבר, לקראת סופו של ההליך בית המשפט נאלץ לשחרר את הסנגוריה הציבורית והנאשם נותר בלא ייצוג משפטי וייצג את עצמו. מורכבות זאת גרמה להתמשכות ההליך המשפטי לפרק זמן חריג ושונה ביחס לתיקים אחרים, וזאת למרות מאמצים רבים שנעשו כדי לקדם את שמיעת התיק.
מורכבות נוספת התעוררה ביחס למצבו הנפשי של הנאשם, שכן עניין זה התעורר בעקבות חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי, שהוגשה עוד בתחילת ההליך. כאשר בתחילה אסר הנאשם על באי כוחו לנקוט קו הגנה בהיבט הנפשי, והפסיכיאטר המחוזי הוזמן לעדות ביוזמתו של בית המשפט. בעקבות עדותו של הפסיכיאטר המחוזי מינה בית המשפט פאנל מומחים בתחום הפסיכיאטרי שגם הם הגישו חוות דעת. ובסיום ההליך לאחר שכבר הוגשו סיכומי המאשימה, בפרק זמן שבו לנאשם סנגורים נוספים, הוגשה גם חוות דעת מטעם ההגנה.
בסופו של יום עמדו בפני בית המשפט 3 חוות דעת פסיכיאטריות שונות, שבכולן הייתה הסכמה על כשירותו הדיונית של הנאשם. כמו כן, הוסכם על המומחים כי הנאשם סובל מזה שנים רבות מהפרעה דלוזיונלית הכוללת מחשבות שווא.
עיקר המחלוקת נגעה לעניין השלכות ההפרעה ממנה סובל הנאשם על אחריותו של הנאשם למעשיו במועד ביצוע העבירות. בתמצית סבר הפסיכיאטר המחוזי כי הנאשם לא אחראי למעשיו באישום השני, אך אחראי לשאר העבירות; הפאנל סבר כי לנאשם לא עומדת הגנה של סייג אי שפיות הדעת, אך בנוגע לאישום הראשון סבר כי יש לו אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק העונשין; והמומחה מטעם ההגנה סבר כי לנאשם פטור מאחריות פלילית עקב אי שפיות הדעת בנוגע לכל העבירות.
בהכרעת הדין בית המשפט העדיף את עדויות עדי התביעה באשר להתרחשויות ביום האירועים, ודחה כלא אמינה את גרסתו העובדתית של הנאשם. משכך נקבע כי הוכחו העובדות שפורטו בכתב האישום.
אשר להכרעה הנוגעת למצבו הנפשי של הנאשם, לאחר שקילת חוות הדעת מצא בית המשפט לבכר את חוות הדעת של הפאנל על פני חוות הדעת האחרות, ובהתאם נקבע כי לא עומד לנאשם הסייג לאחריות פלילית של אי שפיות הדעת.
הוטעם, כי הגם שההפרעה הדלוזיונלית ממנה סובל הנאשם יכולה במקרים המתאימים להיחשב כמחלת נפש, בהתחשב באופי ועצמת התסמינים, בעניינו של הנאשם אין לומר כי המדובר ב"מחלה שפגעה ברוחו" באופן הנדרש בחוק, שכן אורח חייו ובוחן המציאות של הנאשם בכל מה שחורג מגבולותיה המצומצמים של הדלוזיה, לא נפגמו. עוד נקבע, כפי שקבע גם הפאנל בחוות דעתו, כי הנאשם הבין את הפסול שבמעשיו, וכי למרות ההפרעה הדלוזיונלית הנאשם לא היה חסר יכולת של ממש להימנע מביצוע המעשים.
אשר למסקנת הפאנל כי הנאשם עומד בתנאיה של עבירת ההמתה באחריות מופחתת, לה התנגדה המאשימה, הרי שלא הוגשה מטעם המדינה חוות דעת התומכת בעמדתה כי לא קמה לנאשם שום הגנה וכי יש להרשיע את הנאשם בכל העבירות בהן הוא הואשם. מנגד, הוגשו שלוש חוות דעת שבכולן נמצא כי לנאשם מתקיימת הגנה מסוימת. במצב דברים זה, יש לקבוע כי התעורר ספק סביר בדבר קיומן של נסיבות של אחריות מופחתת, לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק העונשין ביחס לאישום הראשון.
אותו ספק מסוים שמא אכן יכולתו של הנאשם הוגבלה במידת מה, אף אם מועטה, נובע מהאמור למעשה בכל חוות הדעת, ביחס לכך שקיימת אצל הנאשם מסכת של מחשבות שווא בה הוא עוסק באופן אובססיבי; וכאשר העיסוק במחשבות אלו במשך תקופה ארוכה היה בלתי פוסק באופן שאלו הפכו כמעט למרכז חייו, והפאנל אף ציין באופן ברור, כי לולא אותן מחשבות שווא שהציפו אותו הנאשם לא היה מבצע את מעשה הרצח.
הודגש, כי קיים קושי לא מבוטל לדבר על אחריות מופחתת, כשהנאשם תכנן את מעשיו זמן רב, ועשה פעולות הכנה כה רבות, מחושבות ומכוונות מטרה. על כן גם אם הוחלט בסופו של דבר לקבל את מסקנת הפאנל, הרי שהחלטה זו התקבלה לאחר לבטים רבים ולא בלי היסוס.
נוכח האמור, והגם שמעשיו של הנאשם ברצח המנוח נמצאים ממש בצמוד לפליליות מלאה של המעשה, וכי על הסקאלה שבין אחריות פלילית מלאה ופטור מאחריות פלילית, הנאשם נושק לאחריות פלילית מלאה, עדיין התעורר ספק בקיומו של הסעיף של אחריות מופחתת. משהוכחו העובדות שבכתב האישום לרבות רכיב הכוונה העולה מן הראיות, הורשע הנאשם באישום הראשון בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק העונשין.
נוכח המסקנות העובדתיות שקבע בית המשפט, ולאחר שנקבע כי הוכחו כל יסודות העבירות באישום השני והשלישי, הורשע הנאשם בגין האישום השני גם בעבירות של ניסיון לרצח; תקיפה הגורמת חבלה של ממש; הצתה; ועבירות נשק. ובגין האישום השלישי בעבירות של הצתה ועבירות נשק.
