לפני
כבוד השופטת טל לחיאני שהם
בעניין:
המאשימה
מדינת ישראל
ע”י ב”כ עוה”ד ליאת לוי סיגל
נגד
הנאשם
מוחמד אל אטרש (עציר)
ע”י ב”כ עוה”ד נתי טרבלסי
גזר דין
כתב אישום
הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בביצוע עבירת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”), 2 עבירות חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, עבירות נשק (נשיאה והובלה), עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, ועבירת היזק לבעל חיים, עבירה לפי סעיף 451 לחוק העונשין.
מכתב האישום עולה כי הנאשם וחסן, יליד 1976 (להלן: “המתלונן”) הם אחים, ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה קיים ביניהם סכסוך על רקע חלוקת הירושה של אביהם. המתלונן הוא אביהם של הקטין ס’, יליד 2005 ושל עטיה, יליד 1997. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, הנאשם והמתלונן התגוררו, עם משפחותיהם, בשכנות זה לזה בפזורת אל אטרש, מולדה (להלן: “מתחם המשפחה”).
ביום 11/08/21, בסמוך לשעה 17:00, רכב הקטין ס’ על סוס השייך למשפחתו (להלן: “הסוס”), בשטח הסמוך לביתו, בעוד סוס אחר השייך למשפחתו של הנאשם (להלן: “הסוס של הנאשם”), עמד קשור בשביל בו רכב.
בשלב מסוים, כאשר הקטין ס’ עבר ליד הסוס של הנאשם, ומסיבה שאינה ידועה במדויק, הסוס של הנאשם השתחרר מהקשירה והחל לדהור בשטח, בסמוך לסוס של הקטין ס’. דבר הבריחה של סוסו נודע לנאשם, ובתגובה לכך הוא הגיע ברכבו, מסוג ג’יפ מיצובישי פג’רו (להלן: “הרכב”), לשטח בו רכב הקטין ס’, נסע לעבר הסוס עליו רכב, והתנגש בו באמצעות הרכב, וזאת בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה (להלן: “אירוע הפגיעה הראשון”). כתוצאה מהפגיעה בסוס, הקטין ס’ נפל מהסוס על הקרקע, נפגע בכתפו וסבל מכאבים, והסוס נפצע בבטנו והחל לדמם. הנאשם נסע מהמקום לכיוון הבית.
בשלב זה, עטיה, שנודע לו על אירוע הפגיעה הראשון, הגיע למקום כדי לסייע לקטין ס’, והחל להוביל את הסוס הפצוע בחזרה לכיוון הבית. במקביל למתואר, הנאשם חזר לשטח, כשהוא נוהג ברכב ומחזיק ברשותו אקדח מסוג שאינו ידוע במדויק (להלן: “האקדח”), התקרב אל עטיה ואיים עליו בכך שכיוון כלפיו את האקדח. מיד לאחר מכן, המשיך הנאשם לנסוע ברכב במהירות ליד עטיה והסוס, עד שבשלב מסוים נסע לעבר הסוס והתנגש בו, בעוד עטיה עומד מאחורי הסוס, וזאת בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה. כתוצאה מההתנגשות – עטיה נפל ארצה והנאשם המשיך לנסוע, תוך שהוא עולה עם גלגל הרכב על רגלו הימנית של עטיה (להלן: “אירוע הפגיעה השני”). כתוצאה ממעשיו של הנאשם, עטיה נפגע ברגלו הימנית ורגלו האחורית של הסוס נשברה.
הנאשם המשיך לנהוג ברכב, עלה על הגבעה, וירה מהאקדח מספר יריות באוויר (להלן: “אירוע הירי באוויר”). המתלונן, אשר קיבל דיווח מבני משפחתו אודות המתרחש – הגיע למקום ברכבו מסוג סוברו (להלן: “רכב הסוברו”), התקשר למוקד 100 של המשטרה, וכאשר הבחין ברכבו של הנאשם – החל לנסוע אחריו תוך שהוא מדווח על כך למשטרה. בשלב מסוים במהלך המעקב, הנאשם עצר את הרכב, ובעקבות כך המתלונן עצר גם הוא. הנאשם יצא מהרכב, התקרב אל החלון הימני הקדמי הפתוח של הרכב הסוברו וניסה לקחת מהמתלונן את הטלפון, אך לא הצליח בכך. מיד לאחר מכן, הנאשם ירה דרך החלון הפתוח, באמצעות האקדח, שתי יריות לעבר גופו של המתלונן, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום. בשלב בו המתלונן הבין כי הנאשם עומד לירות בו – הוא התרומם בכיסאו ושני הכדורים שירה הנאשם פגעו בברכו הימנית של המתלונן (להלן: “אירוע הירי”). הנאשם נמלט מהמקום והמתלונן פונה באמצעות אמבולנס למיון של המרכז הרפואי “סורוקה”, שם נמצא כי למתלונן, שסובל מסכרת לא מאוזנת, נגרמו שני פצעי כניסה ויציאה באזור הברך הימנית, שבר בעצמות השוק, ונמצאו רסיסים מתכתיים ברקמות הרכות בגופו. המתלונן טופל באמצעות סד גבס ואושפז למשך חמישה ימים. גם כעבור כחצי שנה המתלונן המשיך לסבול מכאבים ברגלו ומהגבלה בתנועה. עטיה, שגם הוא הובא לטיפול במרכז הרפואי “סורוקה”, סבל מרגישות במישוש ובהנעת ברך ימין, התקשה לישר את הרגל וטופל באמצעות חבישה אלסטית. הסוס, אשר נפצע בבטנו וברגלו, הומת בסמוך לאחר התאריך הנ”ל על ידי ווטרינר.
הכרעת דין
ביום 22.06.23 ניתנה הכרעת דין מנומקת במסגרתה קבעתי כי המאשימה עמדה בנטל הבאת הראיות והוכיחה מעל לכל ספק סביר את העובדות המפורטות בכתב האישום ולפיכך הרשעתי את הנאשם בביצוע העבירות המיוחסות לו.
תסקיר נפגעי עבירה
תסקיר נפגעי העבירה התייחס לשלושת נפגעי העבירה בתיק דנן – המתלונן ושני בניו, הקטין ס’ ועטיה.
התסקיר מתאר כי עסקינן במשפחה שבנתה לעצמה זהות ערכית ואידיאולוגית התומכת בגורמי הממסד, כפי שהנחיל למתלונן אביו ז”ל. יחד עם זאת, ההתרשמות היא כי משפחת המתלונן מתמודדת עם משבר זהות עמוק ותחושת קונפליקט נאמנויות בין החברה הבדואית ממנה מגיעה ובין התפיסה הערכית עליה חונכו, כאשר מתיחות זו גרמה לאירוע העבירה המתואר בכתב האישום. ביחס לאירוע העבירה, נפגעי העבירה תארו כולם את תחושת הדריכות, החרדה והפחד המלווה אותם מאז וכן, את החשש הממשי מפני נקמה. עוד תארו כי תחושת המוגנות והביטחון נלקחה מהם.
באשר למתלונן – בן 47 ומתגורר עם משפחתו ו-12 ילדיו באזור הפזורה בדואית ובסמוך למשפחתו המורחבת. צוין כי המתלונן סובל מבעיות רפואיות בגינן בעל 100% נכות. המתלונן תאר שעוד בילדותו משפחתו חוותה קשיים והעדר תחושת שייכות ועוינות מצד משפחתו המורחבת על רקע שירות אביו במערך כוחות הביטחון שאף הובילה לתקיפה שהופנתה כנגדו וכנגד אביו על ידי בני משפחה רחוקים. המתלונן סיפר כי אביו נפטר בתאונת דרכים בגיל 58 ומותו הפתאומי גרם לטלטלה קשה עבור משפחתו ובפרט עבורו. בשל הקשר הקרוב שהיה בין המתלונן ובין אביו, לאחר מותו המתלונן טיפל בסוגיות משפחתיות שונות עניין שגרם לחלק מאחיו לקנא בו ולמרוד בהחלטותיו ובהשקפת עולמו – ביניהם הנאשם. הקונפליקטים במשפחה התעצמו לאחר מות אביו לאחר ששניים מבניו של המתלונן התגייסו לכוחות הביטחון עניין שבא לידי ביטוי בהפגנת גילויי אלימות שונים, התנכלויות והסתה של החברה הבדואית כנגדו. בעקבות אירוע העבירה המתלונן נפצע ברגלו כתוצאה מהירי שספג עניין הדורש הליך שיקום אינטנסיבי. המתלונן סובל מכאבים עזים ומקושי ללכת באופן ממושך על רגלו, נעזר בקביים ונאלץ להסתייע בליווי על מנת להגיע לבדיקות רפואיות. בתסקיר תואר כיצד הפגיעה הפיזית העמיקה את עוצמת הפגיעה הנפשית ולמעשה הרחיבה את הקושי הרגשי בהתמודדות עם הטראומה, מה גם שהמתלונן חש בושה בצליעתו עקב הפגיעה ואלה מתווספים למצב בריאותו הרעוע ממילא. עד אירוע העבירה, המתלונן תפס עצמו כאדם אופטימי ובעל חוסן נפשי אך כתוצאה מהפגיעה, כיום חש כבוי רגשית מרבה להסתגר, נמנע מחיי חברה ואף סובל מקשיי שינה. רובד פגיעה נוסף המעצים את הפגיעה מתבטא בהיבט המשפחתי. המתלונן לא דמיין כי אחיו, יהא מסוגל לפגוע בו ובילדיו באופן זה, עניין שגרם לניתוק מוחלט מאחיו שאינם מתעניינים בשלומו.
באשר לעטיה, בן 26 נשוי, אב לשניים ועובד כחשמלאי. צוין כי לאחר לימודיו התיכוניים התגייס לגדס”ר הבדואי ושרת שירות צבאי מלא בתפקוד גבוה, זאת על רקע החינוך שהנחיל לו אביו לתרומה למדינה וגאווה במוסדותיה. עטיה תאר את המתיחות בינו ובין דודו הנאשם, מזה שנים על רקע השוני בתפיסותיהם האידיאולוגיות. כתוצאה מאירוע העבירה עטיה נדרס על ידי רכבו של הנאשם ומתאר כאב רב, פיזי ורגשי המלווה בתחושות של הלם, חוסר אונים ואימת מוות. מאז אירוע העבירה ומעבר לכאבים הפיזיים עימם מתמודד, עטיה מתמודד עם תחושות דריכות, מובסות, השפלה וחשש מנקמה בו ובמשפחתו בשלהן מסתגר בביתו ומצמצם את מרחב פעילותו לעבודתו וביתו. על אף תחושות אלה עטיה מנסה לשמור על תדמית חזקה מול משפחתו. עטיה מתאר כי כיום חי את חייו באופן הישרדותי ומתקשה לחוות סיפוק והנאה. תחום נזק נוסף קשור לגדיעת תכניותיו להמשיך בשירות קבע, עטיה שיתף כי בשל אירוע העבירה, הוגשה כנגדו תלונה מצד הנאשם וההליכים המשפטיים כנגדו טרם הסתיימו.
באשר לקטין ס’, כיום בן 18 רווק המתגורר בבית אביו ועובד לפרנסתו. צוין כי גם ילדותו של הקטין ס’ עברה בצל הקונפליקט המשפחתי המפורט לעיל בשלהן חי בתחושת בדידות ומידור חברתי. לקטין ס’ תחושת אשמה מאחר ואירוע העבירה התרחש בזמן ששהה עם סוסו בשדה בו בזמן שסוסו של הנאשם השתחרר. תמונת הנזק של הקטין ס’ מראה כי מותו הטראגי של סוסו האהוב השפיע עליו מאוד והפגיעה בסוסו צרובה בזיכרונו ולא מניחה לו. תחום נזק נוסף קשור להחרפת המידור החברתי ובעוינות שחש מסביבתו הקרובה בשל אירוע עבירה. הקטין ס’ תאר כי בתום יום עבודתו מסתגר בביתו וממעט לצאת מהבית – מציאות שאינה אופיינית לבני גילו.
הומלץ לנפגעי העבירה אפיק טיפולי שיסייע להם לעבד את הטראומה שחוו ויטפל בקשיים הרגשיים והאישיים עימם מתמודדים אך אלה סרבו, עניין המבטא לדעת כותבת התסקיר את הפער התרבותי עמו מתמודדים. בתסקיר הומלץ כי בין יתר רכיבי הענישה, יוטל על הנאשם רכיב פיצוי משמעותי עבור כל אחד מנפגעי העבירה ובכך לסייע להם לקבל הכרה בפגיעה שחוו ובהשלכותיה.
ראיות לעונש
ב”כ המאשימה הגישה את גיליון הרישום הפלילי של הנאשם (ת/118) וב”כ הנאשם הגיש לבית המשפט תעודת הכשרה של הנאשם (נ/6) מיום 03.10.22 על סיום קורס עזרה ראשונה בהיקף 30 שעות.
עוד במסגרת הראיות לעונש מטעם ההגנה, העידה הגב’ קטיה מסורב, מעסיקה של הנאשם בין השנים 2016 – 2020 בחברת “בדים נט”. הגב’ מסורב סיפרה כי תפקידו של הנאשם היה ניהול פרויקטים וכחלק מתפקידו, הנאשם עבד מול גופים מוסדיים שונים. הנאשם היה אהוב מאוד, מוערך ומקצועי בעבודה. למעשה, הנאשם היה הפנים של החברה מול לקוחות בשטח וכי זה “מעולם לא הגיע למצב של ויכוחים או חוסר הסכמה”.
עוד העיד בנו הבכור של הנאשם אשר שיתף כי הוא בן 17 ומיום מעצרו של אביו, הפסיק ללכת ללימודים והתחיל לעבוד ברמלה במפעל כדי לפרנס את משפחתו המונה 9 אחים. עוד שיתף הבן, כי אביו תמיד היה בעבודה, הרחיק אותם מבעיות ודאג להם ללימודים.
טיעוני הצדדים לעונש
המאשימה הגישה טיעוניה בכתב (ת/117) וגם טענה בעל פה. המאשימה עתרה לקביעת עונש הולם שינוע בין 12 ל- 15 שנות מאסר בפועל. המאשימה הפנתה לערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה מעבירות והם שלמות הגוף, קדושת החיים כאשר אלה פוגעים באופן ישיר על תחושת ביטחון הציבור ושלומו. המאשימה הפנתה לפגיעה נוספת – בבעלי חיים – הנחשבים לחסרי ישע ועל הציבור מוטלת החובה לדאוג לשלומם ורווחתם. המאשימה טענה כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים בנסיבות המקרה דנן, גבוהה מאוד ומעשיי הנאשם מעידים על חוסר גבולות פנימיים, אכזריות ואי מורא מהדין.
המאשימה בטיעוניה הפנתה לענישה שהמחוקק קבע לצד העבירות המיוחסות לנאשם (20 שנות מאסר בגין עבירות חבלה בכוונה מחמירה ; 10 שנות מאסר בגין עבירת הנשק ; 3 שנות מאסר בגין עבירת היזק לבעל חיים). ביחס לעבירות האלימות שבכתב האישום, המאשימה הפנתה לפסיקת בית המשפט העליון לפיה, יש להטיל עונשים מרתיעים על אלה הנוטלים את החוק לידיים ובוחרים לפתור סכסוכים בדרך אלימה ומשכך יש להחמיר בענישה, במיוחד כאשר מדובר בעבירות נשק להן פוטנציאל הסלמה וסיכון ממשי לביטחון הציבור ושלומו וכי תפקידו של בית המשפט הוא לסייע במיגור והוקעת התופעה מהחברה בכלל, ומהמגזר בפרט. באשר לעבירות הנשק, המאשימה טענה, כי בעבירות הנשק טמון סיכון רב לפגיעה בגוף ובנפש המעצים את חומרתן ומקרה זה הוא דוגמה לאותם מקרים עליהם מדברת הפסיקה לפיהם החזקת נשק בלתי חוקי הסלימה לכדי שימוש בו. המאשימה הפנתה הן לפסיקה הקובעת את הצורך בהחמרה בענישה והן לתיקון 140 לחוק העונשין המעיד אף על עמדת המחוקק בדבר הצורך להחמיר בענישה בעבירות כגון דא. באשר לעבירת היזק לבעל חיים, המאשימה הפנתה להיות בעל חיים חסר ישע, שאינו יכול להגן על עצמו או להלין על הפגיעה בו והחובה המוטלת על בני האדם לשמור ולחוס עליו.
המאשימה התייחסה בטיעוניה לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה וטענה, כי שרשרת הנסיבות שהרכיבו את אירוע העבירות בתיק דנן מעידות על נאשם, בעל יצר נקם אכזרי, שפעל לבדו ככל הנראה בגין סכסוך משפחתי. מתוך בחירה מודעת דרס את אחיינו הקטין ולאחר מכן המשיך ודרס אחיין נוסף ופגע בסוסו, המשיך במעלליו לא רק אחז בנשק, אלא גם עשה בו שימוש וירה באחיו וגרם לו לנכות לטווח הרחוק. קרי, הנאשם יכל לחדול ממעשיו בכל שלב, אך באופן מודע לא רק שבחר להמשיך את האירוע אלא גם הסלים את מעשיו מרגע לרגע. עוד הפנתה המאשימה לפוטנציאל הנזק הקיים במעשיו של הנאשם.
ב”כ המאשימה התייחסה לתסקיר נפגעי העבירה שהוגש ממנו עולות הפגיעות הרבות שנגרמו לכל אחד מהם כתוצאה ממעשיי הנאשם, פיזיות ונפשיות, להם השפעה ארוכת טווח על נפגעי העבירה.
ביחס למדיניות הענישה הנוהגת, לדעת המאשימה אין בנמצא הרבה מקרים הדומים למקרה דנן אך הפנתה למדיניות המלמדת על כיוון בפסיקה ומציינת, כי מדיניות הענישה הוא אך פרמטר אחד המסייע לבית המשפט בעיצוב המתחם.
באשר למקומו של הנאשם בתוככי המתחם עתרה המאשימה למקמו בחלקו האמצעי ולגזור על הנאשם 14 שנות מאסר לצד מאסר מותנה, קנס ופיצוי משמעותי לנפגעי העבירה אשר ישקף את הנזקים הגופניים והנפשיים שנגרמו להם לרבות, מות הסוס.
המאשימה ציינה כי בקביעת העונש ההולם לנאשם, יש גם לקחת בחשבון את עברו הפלילי של הנאשם (ת/118) ממנו עולה, כי לנאשם 2 הרשעות קודמות, האחת משנת 2012 בגין עבירה של תקיפה סתם- בן זוג והשניה משנת 2005 בגין עבירות פריצה לרכב, חבלה במזיד ברכב ונהיגה פוחזת בגינן נדון למאסר על תנאי. עוד יש לקחת בחשבון, כי הנאשם לא לקח אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה בעבירות חמורות שהתבצעו על ידי הנאשם, כנגד משפחתו.
ב”כ הנאשם בראשית דבריו התייחס לטיעוניי המאשימה וביקש להבהיר, כי טענת המאשימה לפיה הנאשם במעשיו הותיר את המתלונן נכה, איננה מבוססת על מסמכים רפואיים ונולדה מדברי המתלונן בלבד ומשכך אין ליתן לטענה זו משקל. עוד התייחס ב”כ הנאשם לעבר הפלילי אליו הפנתה המאשימה וכי עסקינן בעבירות שהתיישנו ולפיכך אף לעניין זה אין ליתן משקל.
ב”כ הנאשם הפנה להיות הנאשם יליד 1985 ולו 9 ילדים קטינים. הנאשם במעצר מיום 14.02.22. ב”כ הנאשם ציין, כי עובר למעצרו, הנאשם ניהל חיים נורמטיביים ופרודוקטיביים כפי שהעידה עליו מעסיקתו. הנאשם היה המפרנס היחיד למשפחתו וכיום בשל מעצרו, בנו הבכור נאלץ לעזוב את הלימודים כדי לסייע בפרנסת המשפחה.
ב”כ הנאשם טוען כי ניהול המשפט לא היה לחינם וקביעות בית המשפט בהכרעת הדין היו הכרחיות ביחס למחדלי החקירה שאמנם לא הביאו לזיכויו של הנאשם, אך יש בהם לדעת ב”כ הנאשם, כדי להשליך על התוצאה העונשית.
עוד ציין ב”כ הנאשם כי בעקבות אירוע העבירה, נאלצה משפחת הנאשם לעקור מקום מגוריה לעיר לוד וזאת מאחר וביתם נשרף כליל עניין שאף הוא הכביד על הנאשם ומשפחתו – ובעיקר ילדיו הקטינים.
ב”כ הנאשם הפנה לכך כי הנאשם לא חיפש להזיק לאחיו אלא היו אירועים מקדימים כנגד הנאשם ומשפחתו בגינם הוגשו תלונות ואלה חלק ממסמכי ההגנה בתיק. עוד טוען ב”כ הנאשם כי עסקינן באירוע ספונטני “מתגלגל” ולא משהו מתוכנן. ב”כ הנאשם גורס, כי לכתחילה הנאשם יצא כדי לתפוס את הסוס שלו שדהר בשטח וטענה זו לא נסתרה.
גם לאחר קביעת בית המשפט שהנאשם הצטייד בנשק – ב”כ הנאשם גרס כי לא עלתה טענה לפיה הנאשם הצטייד בנשק כדי לפגוע במאן דהוא כך גם בנוגע לאירוע הירי, לדידו הנאשם לא התכוון לכתחילה לירות במתלונן ומי שנסע אחריו היה המתלונן ולא הפוך.
ב”כ הנאשם התייחס לפסיקה שהוגשה מטעם המאשימה וטען, כי לא הוצגה פסיקה נוהגת המתאימה למקרה דנן שכן, גם אחרי שקרא את הפסיקה ודרישת המאשימה להחמרה בענישה, אלה אינם עולים בקנה אחד עם העונש החמור אליה עותרת המאשימה, שהוא חמור בהרבה מהמדיניות שהוגשה על ידה ואף אבחן את פסקי הדין והצביע מדוע לא ניתן ללמוד מפסקי דין אלו, למקרה דנן, אם זה בשל נסיבות המעשים שחמורים בהרבה, זהות הפוגע ועבר פלילי מכביד וחומרת החבלות או תוצאתן הקטלנית. עוד התייחס ב”כ הנאשם לפסיקה שהוגשה ביחס להיזק לבעל חיים וביקש לאבחן בין עבירת ההיזק המיוחסת לנאשם ובין עבירת ההתעללות אליה הפנתה המאשימה, אשר חמורה יותר.
ב”כ הנאשם אמנם לא מצא פסיקה שזהה לנסיבות המקרה דנן, אבל טען שלקח את העבירות החמורות שיוחסו לנאשם – חבלה חמורה ועבירת הנשק – בהן הענישה מתחילה ב 3.5 שנות מאסר – 5 שנות מאסר ואף 6 שנות מאסר במקרים חמורים יותר. ב”כ הנאשם ביקש לראות את האירוע כולו כאירוע אחד “מתגלגל” ולא מתוכנן. משכך, עתר ב”כ הנאשם לקביעת מתחם שינוע בין 3 ל-7 שנות מאסר ועתר למקם את עונשו של הנאשם בתחתית המתחם.
ב”כ הנאשם פירט את נסיבותיו האישיות של הנאשם בהיותו בעל עבר פלילי שהתיישן משכך יש לראותו כנעדר עבר פלילי שעובר למעצרו ניהל אורח חיים נורמטיבי. עוד ביקש ליתן משקל לנזק שייגרם למשפחת הנאשם כתוצאה ממעצרו ומאסרו בשים לב להיות ילדיו כולם קטינים.
לסיום התייחס ב”כ הנאשם לעובדה שבעניינו לא הוגש תסקיר וטען כי במקרה דנן הדבר מיותר שכן לדידו עסקינן באדם עצור וממילא לא ניתן להפנותו לטיפול וכל המידע אודות הנאשם שהיה מפורט בתסקיר, הובא בפניי בית המשפט.
במעמד הטיעונים לעונש טען הנאשם כי היה לו קשה לשמוע את דברי המאשימה במעמד הטיעונים לעונש. הנאשם שיתף כי מאז נעצר, חייו וחיי משפחתו “התהפכו”.
דיון והכרעה
קביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם נעשית בהתאם לעקרון המנחה בענישה – קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו. לשם קביעת מתחם העונש ההולם, בהתאם לעקרון ההלימה, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
אין מחלוקת בין הצדדים כי כתב האישום מתאר אירוע אחד שבגינו יש לקבוע מתחם עונש הולם אחד.
הערכים החברתיים המוגנים אשר נפגעו כתוצאה ממעשיו של הנאשם כוללים בתוכם את השמירה על שלום הציבור וביטחונו, שמירה על חייו וגופו של האדם וכן שמירה על בעלי החיים ודאגה לרווחתם.
מזה תקופה ארוכה שב ומבהיר בית המשפט העליון את חומרת עבירות הנשק ואת החובה להחמיר בענישה. כך למשל בע”פ 579/22 מדינת ישראל נגד אגבאריה ואח’ (13/06/22) נקבע כי: “עבירות הנשק הפכו זה מכבר למכת מדינה. חומרתן היתרה של עבירות אלה, פגיעתן הקשה והשפעתן על תחושת הביטחון של כלל אזרחי המדינה, זכו להתייחסות נרחבת בפסקי דין רבים של בית משפט זה. צוין כי עבירות אלה מייצרות במהותן איומים וסיכונים משמעותיים לשלום הציבור וביטחונו … והן מהוות בסיס לביצוע פעילות עבריינית, פשיעה לאומנית ופעולות טרור מסכנות חיים … זמינותם ונגישותם של כלי נשק בלתי חוקיים מאפשרות שימוש תדיר בנשק ככלי לפתרון סכסוכים, לעיתים תוך ירי באזורי מגורים, וגביית קורבנות בגוף ובנפש”.
לא זו אף זו, תיקון 140 לחוק העונשין, קובע לצד עבירת הנשק בה הורשע הנאשם עונש מזערי בן 30 חודשים (רבע מהעונש המרבי שהוא 10 שנות מאסר בגין עבירת הנשק). בקביעת עונש מינימום לעבירה זו ביקש המחוקק להביע דעתו באשר לצורך בהחמרה בענישה בעבירות מסוג זה. עיון בדברי ההסבר להצעת חוק זו מלמד כי הרקע לקביעת עונש המינימום נבע מגידול משמעותי בעבירות החזקת נשק ומספר העבירות הקשורות לעבירה זו. לאור העלייה במספר עבירות הנשק שלא כדין, וכתוצאה מכך לעליה במספר אירועי הירי במדינה, ביקש המחוקק להביא להחמרה בענישה על ידי קביעת עונש מינימום לעבירה, הגם שמדובר בכלי חריג ויוצא דופן [ראו: דברי ההסבר להצ”ח הכנסת, 872, מיום 03/08/2021]. ניתן אמנם להטיל חלק מהעונש המזערי על תנאי וניתן אף לגזור עונש נמוך יותר, בהתקיים נסיבות מיוחדות – אך על דרך הכלל יש להחמיר בענישתם של מבצעי עבירות מסוג זה, ויש לקבוע מתחם עונש הולם אשר תחתיתו מושפעת ומתיישבת עם הנחייתו הברורה של המחוקק ומשקפת את החומרה המיוחסת לעבירה. לעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון בע”פ 5602/22 מדינת ישראל נגד פלוני (14/09/22) (להלן: “פס”ד פלוני”) כי: “מדיניות הענישה בעבירות נשק שבית משפט זה קבע בשורה ארוכה של פסקי דין הופנמה אך באופן חלקי – וחבל שכך…. בית משפט זה יישם את מדיניות ההחמרה האמורה ביחס לכלל עבירות נשק בשורה ארוכה של פסקי דין … מדיניות בלתי-מתפשרת זו קיבלה באחרונה ביטוי סטטוטורי בסעיף 144(ז) לחוק אשר חוקק במסגרת תיקון מס’ 140. … הענישה המחמירה והבלתי מתפשרת כאמור צריכה לחול ללא סייגים על כל נאשם בגיר באשר הוא, שכן “בטיפולנו בעבירות [נשק] מסוג זה ובמבצעיהן, להרתעת היחיד והרבים ולהרחקת עברייני הנשק מהחברה על ידי השמתם בין כותלי הכלא לתקופות ממושכות יש מעמד בכורה”.
ברי כי גם בעבירות האלימות בהן הורשע הנאשם קיים צורך להחמיר בענישה. חומרת העבירות נלמדת בראש ובראשונה מעונשי המקסימום שהמחוקק מצא לקבוע בצידן – עשרים שנות מאסר בפועל. הצורך בהחמרת הענישה נלמדת אף מפסיקה ענפה הקובעת כי עבירות אלימות, בוודאי כאלה שמבוצעות באמצעות נשק חם, מחייבות מדיניות ענישה מחמירה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע”פ 9104/20 מדינת ישראל נגד דוד טבנצ’ניקוב (04/03/21) לפיו: “..כפי שהודגש לא אחת, יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה כלפי עבירות הכוללות שימוש בנשק חם (ראו למשל ע”פ 4406/19 מדינת ישראל נ’ סובח, [פורסם בנבו] פסקאות 15–17 (5.11.2019)). השימוש הנפוץ בנשק חם ככלי ליישוב סכסוכים תוך נטילת החוק לידי מבצע העבירה; הסיכון הנשקף משימוש בנשק כלפי הציבור כולו, וקורבן העבירה בפרט; והמחירים החברתיים הרבים הנלווים למעשים אלו – בין היתר בשל הפגיעה בתחושת הביטחון הכרוכה בהם – מחייבים ענישה מוחשית ומרתיעה כלפי עבירות הכוללות שימוש בנשק חם כאמצעי ליישוב סכסוכים, במטרה לצמצם תופעה נפסדת זו….”
מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא קשה ומשמעותית, זאת לאור שילוב העבירות אותן ביצע הנאשם – עבירת נשיאת והובלת נשק, השימוש שנעשה בו לצורך פגיעה במתלונן, לצד עבירות האלימות הקשות שביצע הנאשם כלפי ילדיו של המתלונן תוך פגיעה אף בבעל חיים. ריבוי המעשים הקשים, הפגיעה המשמעותית במתלוננים השונים ובבעל החיים, תוך שימוש בנשק חם וקר, לצד פוטנציאל הנזק מביאים למסקנה, כאמור, ולפיה מעשיו של הנאשם פגעו פגיעה קשה ומשמעותית בערכים המוגנים.
מדיניות הענישה הנוהגת
בטרם הפנייה לפסיקה נוהגת אציין את הידוע לכל ולפיו הפסיקה הנוהגת מהווה פרמטר אחד מתוך מספר פרמטרים שהתווה המחוקק לבתי המשפט בקבעם את מתחם העונש ההולם וכי “מלאכת הענישה לעולם אינה מתמטית, ועליה להיגזר מנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה לגופו”. [ראו: ע”פ 4232/20 פלוני נגד מדינת ישראל (12/11/20) (פסקה 9)].
בבחינת מדיניות הענישה הנוהגת לא מצאתי מקרה זהה בו היה ריבוי כה משמעותי של מעשים, קורבנות עבירה ועבירות המיוחסים למבצע אחד כדוגמת המקרה דנן, אך מעיון בפסיקה ניתן לקבוע כי בתי המשפט שוקלים פרמטרים שונים, וביניהם את סוג הנשק בו נעשה שימוש, הנזק שנגרם בפועל לצד הנזק הפוטנציאלי וכי ככלל בעבירות מהסוג עליו נותן הנאשם את הדין נוהגים בתי המשפט להחמיר בענישה ולהטיל עונשי מאסר בפועל ממושכים מאחורי סורג ובריח.
ומכאן לפסיקה הנוהגת:
בפס”ד פלוני, נדון ערעור המדינה בעניינו של מי שהורשע, בהתאם להודאתו, בביצוע עבירות נשיאת נשק, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וכניסה ושהייה בישראל בניגוד לחוק. הנאשם, תושב ג’נין שלא היה מורשה להיכנס לישראל, נתפס כשהוא נוסע ברחבי אום אל פאחם כשהוא נושא על גופו אקדח חצי אוטומטי עם מחסנית וכדורים תואמים. כאשר התבקש לעצור לבדיקת השוטרים – יצא מהרכב והחל להימלט, ואחרי שנתפס – נאבק בשוטר, עד שנעצר בעזרת 2 שוטרים נוספים. בית המשפט המחוזי קבע מתחם הנע בין 16-40 חודשי מאסר בפועל, ובשל נסיבותיו האישיות של הנאשם והיעדר עבר פלילי – הטיל עליו 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, לצד מאסר מותנה וקנס. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש וקבע כי “כעולה מפסיקתו של בית משפט זה, מתחם הענישה הרגיל שראוי לקבוע לנאשם בגיר בגין נשיאה בלתי חוקית של נשק חם במרחב הציבורי נע בין 30 ל-42 חודשי מאסר בין סורג ובריח … הווה אומר: באין נסיבות מיוחדות לחומרא או לקולא, יהא זה בהחלט סביר אם בית משפט יטיל על נאשם כאמור עונש של 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל….”. [ראו פסקאות 15-16]. יובהר כי באמירה זו התייחס בית המשפט לקביעת מתחם עונש הולם בגין ביצוע עבירת נשיאת נשק במרחב הציבורי בלבד.
בע”פ 7850/21 דסוקי נגד מדינת ישראל (09/06/22) דחה בית המשפט העליון את ערעורו של מי שהורשע, בהתאם להודאתו, בביצוע עבירת חבלה בכוונה מחמירה ובנשיאת נשק. זאת בגין אירוע שבמסגרתו, על רקע סכסוך, עקב המערער אחרי המתלונן שנסע ברכבו, כשהוא מצויד באקדח, ולאחר שעצר את רכבו ליד רכבו של המתלונן – שאל לשלומו, ובעוד זה עונה – ירה לעברו 3 יריות, שאחת מהן פגעה בירכו. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המאשימה תעתור לעונש שיכלול 5 שנות מאסר, כולל הפעלת המאסר המותנה, לצד הטלת מאסר מותנה ופיצוי, והמערער יוכל לטעון באופן חופשי. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש הולם הנע בין 3 וחצי ל-7 וחצי שנות מאסר בפועל, קבע כי אין ליתן משקל משמעותי לסולחה שבוצע, והטיל על המערער, בעל עבר פלילי, 51 חודשי מאסר בפועל לצד מאסר מותנה ופיצוי למתלונן בסך 75,000 ₪ וכן הפעיל מאסר מותנה, חציו בחופף, כך שבסך הכל הוטלו על הנאשם 57 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט העליון הדגיש כי בית המשפט איננו כבול להסכמות הצדדים ויכול לקבוע מתחם אשר הרף העליון שלו גבוה יותר מטווח הענישה שהוסכם בין הצדדים, וכי העונש שהוטל על המערער מוצדק ואף מתון. ודוק, בשונה מהמקרה שלפניי, מדובר באירוע פגיעה יחיד כלפי נפגע עבירה אחד.
בע”פ 9104/20 מדינת ישראל נ’ טבצ’ניקוב (4.3.2021) קיבל בית המשפט העליון ערעור שהגישה המדינה על קולת העונש שהוטל על המשיב שהורשע על פי הודאתו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. המשיב באותו מקרה הגיע לעסק בו עבד המתלונן, ולאחר חילופי דברים בין השניים, שלף את אקדחו וירה בירכו השמאלית של המתלונן ירייה אחת. בעקבות הירי נזקק המתלונן לניתוח ברגלו. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה שנע בין 60-30 חודשי מאסר וגזר על המשיב 30 חודשי מאסר לצד עונשים נלווים. בית המשפט העליון החמיר את עונשו של המשיב והעמידו על 4 שנות מאסר והפעלת מאסר מותנה במצטבר. ודוק, בשונה מהמקרה שלפניי, מדובר באירוע פגיעה יחיד כלפי נפגע עבירה אחד.
בע”פ 517/19 שמאך אבו עמאר נ’ מדינת ישראל (06.07.20) נדחה ערעור שהוגש על הכרעת הדין וגזר דין. המערערים הורשעו לאחר ניהול הוכחות בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ונשיאה והובלת נשק בגין אירוע ירי במסעדה (בתגובה לקטטה שהתרחשה לילה לפני) כתוצאה מהירי נפצע עובד המסעדה – שבר בפיקת ברך ימין, שבר בעצם ירך שמאל ופצע נוסף בקרסול ימין שגרמו לו לנכות צמיתה וכן, נופצה שמשת המסעדה. מערער 1 (שמאך) הורשע כמבצע בצוותא על אף שלא ביצע ירי בפועל. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש למערער 1 (שמאך) שינוע בין 5-8 שנות מאסר ומתחם למערערים 2-3 שינוע בין 6-10 שנות מאסר, וגזר על מערער 1 – 6 שנות מאסר, על מערער 2, שהיה בעל עבר פלילי – 9 שנות מאסר, ועל מערער 3 – 7.5 שנות מאסר כמו כן הוטלו על כל אחד מהמערערים 10 חודשי מע”ת ופיצוי לנפגע העבירה בסך 80,000 ₪.
בע”פ 6359/18 מדינת ישראל נ’ מחאמיד (11.4.2019) קיבל בית המשפט העליון ערעור שהגישה המדינה על קולת העונש שהוטל על המשיב שהורשע על פי הודאתו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת נשק, לאחר שירה ברובה ציד כדור אחד לעבר המתלונן ופצע אותו בברך ימין. כתוצאה מכך עבר המתלונן מספר ניתוחים ונזקק להליך שיקומי ארוך. בית המשפט המחוזי העמיד את מתחם הענישה ההולם בטווח שבין 4 ל-7 שנות מאסר, וגזר על המשיב 5 שנות מאסר. בית המשפט העליון קבע כי העונש שהושת על המשיב אינו משקף את חומרת העבירה והפגיעה הקשה במתלונן. לאור זאת, הוחמר העונש ל-6 שנות מאסר בפועל, תוך שהודגש כי ערכאת הערעור, ככלל, אינה מתערבת בחומרת העונש אלא במקרים חריגים. ודוק, בשונה מהמקרה שלפניי, מדובר באירוע פגיעה יחיד כלפי נפגע עבירה אחד.
בע”פ 6101/16 אחמד עווד נ’ מדינת ישראל (28.06.16) דחה בית המשפט ערעור על הכרעת הדין, אך הקל במידת מה בעונשו של המערער. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, יריות באזור מגורים, נשיאת נשק ושינוי זהות של רכב. העבירות בוצעו על רקע חשדוֹ של המערער לקשר בין רעייתו לשעבר לבין המתלונן, במהלך האירוע הגיע המערער כשהוא מצויד באקדח וירה מספר פעמים לעבר המתלונן שישב ברכבו וכתוצאה מהירי נפצע בשתי רגליו. ביהמ”ש המחוזי קבע מתחם ענישה שנע בין 6 ל-12 שנות מאסר בפועל, ולבסוף השית על המערער 9 שנות מאסר בפועל, מאסר על-תנאי וחיוב בתשלום פיצויים בסך של 25,000 ₪. כאמור, בית המשפט העליון דחה את הערעור על הכרעת הדין, וקיבל בחלקו את הערעור על גזר הדין וקבע כי מתחם הענישה שקבע בימ”ש המחוזי מעט רחב ומחמיר. לצד חומרתם הרבה של מעשי המערער והתנהגותו, הפגיעה בפועל במתלונן לא הייתה קשה, ומן הראיות עולה כי המערער לא כיוון את כלי הירייה לעבר פלג גופו העליון של המתלונן. למעשי המערער היה פוטנציאל נזק גדול לאין ערוך מזה שנגרם בסופו של דבר למתלונן. לפיכך הוחלט להפחית ולהעמיד את העונש על 8 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו.
בע”פ 4263/14 נעאים נגד מדינת ישראל (02/06/15) דחה בית המשפט העליון את ערעור המערער על הכרעת דין במסגרתה הורשע בעבירת חבלה בכוונה מחמירה ועל גזר דין במסגרתו הוטלו עליו, בין היתר, 3 שנות מאסר בפועל. זאת בגין אירוע בו על רקע סכסוך בין נהגים, המערער דרס את המתלונן באמצעות רכבו. כתוצאה מכך נחבל המתלונן בראשו, ידו ורגלו ופונה לבית החולים. בית המשפט קבע כי “עבירת האלימות בה הורשע המערער ונסיבות ביצועה יכלו להביא לפגיעה חמורה ביותר. כמו כן, השימוש ברכב על-מנת לפגוע במתלונן, והפקרתו לאחר מכן כשהוא מוטל שכוב ופצוע על הארץ, מעידים על זלזול בחיי אדם ועל מסוכנות גבוהה…”
נסיבות ביצוע העבירה
במסגרת נסיבות ביצוע העבירות יש לשקול את היות הנאשם מבצע יחיד ועיקרי של העבירות. אין בידי לקבל את טענת ב”כ הנאשם כאילו העובדה שהמתלונן נסע אחרי הנאשם תוך כדי האירוע מפחית במידה כלשהי את אשמתו של הנאשם. הגם שהמתלונן נסע אחרי הנאשם כדי לאתרו ולסייע לגורמי אכיפת החוק לא יכולה להקהות מחומרת מעשיו של הנאשם שבשל כך סבר שהוא יכול להמשיך בהסלמת האירוע ולירות לתוך רכבו של המתלונן, מטווח קצר.
במקרה דנן יש ליתן את הדעת אף לרקע לביצוע העבירות, אמנם לא מדובר באירוע שקדם לו תכנון משמעותי אך על רקע סכסוך בין חלקי המשפחה, ומחלוקת על דבר של מה בכך – שחרור ו/או הקנטת סוסו של הנאשם – הוביל לאירוע כל כך חמור במסגרת הנאשם לא בחל בשימוש באמצעים שונים כדי לפגוע באנשים ובבעלי חיים פגיעה ממשית.
עוד יש ליתן משקל לנזק שנגרם בפועל למתלוננים – כעולה מעובדות כתב האישום המתלונן וילדיו סבלו מנזקים פיזיים שונים. המתלונן ובנו עטיה אף נזקקו לטיפול רפואי בבית החולים ולמתלונן נגרם נזק משמעותי שהשלכותיו משפיעות עליו עד עצם היום הזה. מעבר לנזק לגוף, תסקיר נפגעי העבירה, מציג תמונת נזק קשה שפורטה בהרחבה לעיל. עוד יש ליתן את הדעת לנזק שנגרם לבעל החיים – פציעת הסוס שאף הובילה בסופו של יום לצורך להמיתו.
מעבר לנזק שנגרם בפועל, ברי כי דריסת אדם על ידי ג’יפ ו/או שימוש בנשק חם תוך ירי לעבר גופו של אדם טומנים בחובם פוטנציאל נזק משמעותי מזה שנגרם בפועל בו אף קיפוח חיי אדם. בעבר כבר הוכר בפסיקה כי התנגשות רכב באדם מסתיימת בדרך כלל בפגיעה משמעותית ובפסיקה כבר הוכר רכב כ”כלי נשק קר” [ראו: ע”פ 615/12 שושן נגד מדינת ישראל (14/02/13)(סעיף 6)]. בנוסף, במקרה דנן התממש פוטנציאל הנזק בביצוע עבירה של החזקה והובלת נשק כאשר הנאשם עשה שימוש בנשק שהיה זמין לו ובכך הסלים רף האלימות באירוע, שגם כך היה רף קשה וחמור עת הנאשם עשה שימוש ברכבו כדי לפגוע בילדי המתלונן ובסוס.
במקרה דנן, מעבר לנזק שנגרם ולפוטנציאל הנזק שתואר, הנשק בו נעשה שימוש לא נמסר לידי הרשויות ובכך נותר החשש להמשך שימוש ופגיעה באמצעותו. בעניין זה אפנה לדברים שכתב בית המשפט העליון בע”פ 4406/19 מדינת ישראל נגד יונס סובאח ואח’ (05/11/19), עת הורה על החמרת ענישה בגין אירוע ירי ופציעה של אחרים בקובעו כי “הצורך במדיניות ענישה מחמירה נחוץ במיוחד כאשר השימוש בנשק גורר פגיעה בגוף ובנפש, וכאשר מבצעי העבירות אינם מוסרים את כלי הנשק לידי רשויות החוק – ובכך מוסיפים לפגוע בביטחון הציבור וקיים חשש תמידי לשימוש עברייני חוזר בנשק זה, כמו גם להגעתו של נשק זה לגורמים עויינים ובכללם גורמי טרור”.
למקרא עובדות כתב האישום נחשפת לפנינו תמונה של מי שנהג באכזריות של ממש כלפי בני משפחה שונים וכלפי בעל חיים חסר ישע. הנאשם לא הסתפק בפגיעה קשה באחיינו הקטין ובסוס, אלא נסע לביתו, שב אליהם כשהוא נושא עימו נשק חם, ודרס פעם נוספת את הסוס שהיה כבר פצוע כתוצאה מהאירוע והוסיף חטא על פשע עת דרס את אחיין אחר כשזה שכב על הרצפה כתוצאה מפגיעת הסוס בו. גם בכך לא הסתפק הנאשם, עת המשיך ועשה שימוש בנשק חם, ירה שתי יריות לעבר אחיו ובכך גרם לו פציעה משמעותית ברגליו. מעשיו הקשים, המעוררים שאט נפש, כמו גם שילוב העבירות בהן הנאשם הורשע מציגים אירוע הכולל בתוכו נסיבות קשות וחמורות, המחייבות את בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם שיהיה בו כדי להביא לידי ביטוי חומרת המעשים ואת קביעתו הנחרצת של בית המשפט העליון כי נדרשת החמרה בענישה במקרים כגון דא.
לאור האמור אני קובעת כי מתחם העונש ההולם בגין מכלול מעשיו של הנאשם נע בין 9-13 שנות מאסר בפועל.
קביעת עונשו של הנאשם
נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה –
אשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות יש ליתן משקל לפגיעה של העונש בנאשם.
ככלל, לנאשם אשר נשלח לריצוי מאסר מאחורי סורג ובריח נגרם נזק, הן בשל הגבלת החירות והיעדר היכולת להתפרנס, והן מהפן הנפשי וההשפעות הסביבתיות הנלוות למאסר. במקרה דנן, עסקינן בנאשם אשר עד לשנת 2020 הוכח כי ניהל אורח חיים יצרני, היה משולב בתעסוקה ותפקד בה היטב. עוד עולה כי בהיות הנאשם מפרנס יחיד, מעצרו כבר השפיע על חיי ילדיו עת בנו הבכור נאלץ להפסיק את לימודיו לטובת סיוע בפרנסת המשפחה. עוד עלה בשלב ניהול ההוכחות כי זמן קצר לאחר האירוע נשוא כתב האישום ביתו של הנאשם נהרס ומשפחתו נאלצה לעבור להתגורר בעיר אחרת.
כפי שעולה מת/118, לנאשם 2 הרשעות קודמות ישנות, האחרונה שבהן משנת 2012 בגין עבירות אלימות ורכוש אלא שהרשעות אלה התיישנו ועל כן אין ליתן להם משקל ממשי בעת קביעת עונשו של הנאשם.
ב”כ הנאשם בטיעונים לעונש אף עתר לשקול את מחדלי החקירה עליהם הצבעתי במסגרת הכרעת הדין כשיקול לעונש, זאת בהתאם להוראת סעיף 40י(9) לחוק העונשין. כעולה מהכרעת הדין בתיק זה אכן היו תקלות באופן ניהול החקירה שהייתה יכולה להיעשות באופן מיטבי ביותר. עם זאת, בסופו של יום נקבע כי כל אותם מחדלים לא פגעו בזכותו של הנאשם להליך הוגן ועל כן יש אין מקום ליתן משקל משמעותי למחדלים שנמצאו.
הנאשם, גם לאחר הכרעת הדין, בחר שלא לקחת אחריות על מעשיו, לא הביע עליהם כל חרטה או צער. ברי כי ניהול ההוכחות לא ייזקף לחובתו, אך בהעדר לקיחת אחריות או הבעת חרטה הוא גם לא יזכה להקלה הניתנת למי שעשה כן.
הרתעת הרבים
נדמה כי אין צורך להכביר במילים בדבר הצורך הממשי בעת הזו לשקול אף את הצורך בהרתעת הרבים, הן בנוגע לעבירת הנשק והן לעבירות האלימות. עבירות הנשק הפכו זה מכבר למכת מדינה של ממש, כשחדשות לבקרים אנו עדים לתוצאות הטרגיות הנגרמות עת נעשה שימוש בנשק לא חוקי המוחזק בידי גורמים לא מוסמכים או חמור מכך – בידי ידיים עברייניות או לאומניות. תוצאות אלה לא רק פוגעות לצערנו בגופם של אזרחים חפים מפשע, אלא משפיעות אף על תחושת הביטחון הכללית של הציבור. בשל כך, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הורה בית המשפט העליון שבעבירות מסוג זה יש לשקול אף את שיקולי הרתעת הרבים ולהחמיר בענישת אלה המחזיקים או מובילים נשק לא חוקי. כך גם באשר לעבירות האלימות. לצערי, החברה בה אנו חיים כיום הפכה לחברה אלימה יותר שתחושת הביטחון בה (בלי קשר למצב הביטחוני הקשה בו אנו מצויים כיום) נפגעה. משכך, אף שומה על בית המשפט להרתיע באמצעות ענישה מחמירה את כל אלה ששוקלים לעשות שימוש באלימות כדרך לפתרון סכסוך כלשהו.
רכיב הפיצוי
בהתאם להלכה הנוהגת ובשים לב להוראת סעיף 77(ב) לחוק העונשין, תכלית הפיצוי במסגרת הליך זה היא מתן הכרה לסבל שנגרם לנפגע העבירה, באופן העשוי אף לתרום לשיקומו. כמו כן, כבוד השופט ג’ קרא בע”פ 764/21 מדינת ישראל נגד אמיר אבו לבן (21/04/21) קבע כי “סעיף 77(ב) לחוק העונשין מורה לבית המשפט לקבוע את הפיצוי במסגרת ההליך הפלילי, לפי מידת הנזק או הסבל שנגרמו ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים. תכליות פסיקתם של פיצויים לפי הסעיף, כוללות את הצורך ליתן סעד מיידי לנפגע; להכיר בסבלו; ולקדם אפשרות להיטהרות העבריין עצמו, באופן העשוי לתרום לשיקומו (ראו למשל: רע”פ 9727/05 גליקסמן נ’ מדינת ישראל…)”.
לאור האמור, ובשים לב לתמונת הנזק שנפרשה לפניי בתסקיר נפגעי העבירות, ברי כי יש לקבוע פיצוי ממשי לנפגעי העבירות.
סוף דבר, בשוקלי כלל השיקולים לחומרה ולקולה בעניינו של הנאשם באתי לכלל מסקנה כי יש להטיל עליו ענישה ברף הנמוך – בינוני של המתחם. כל זאת לצד ענישה צופה פני עתיד מרתיעה והטלת פיצוי משמעותי לנפגעי העבירות.
סוף דבר, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
10 שנות מאסר בפועל מהם ינוכו ימי מעצרו.
10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו שלא יעבור עבירה מסוג פשע לפי סעיף 144 לחוק העונשין ו/או סימן ד’ לפרק י’ לחוק העונשין ו/או עבירה לפי סימן ח’ לפרק י’ לחוק העונשין.
6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו שלא יעבור שוב עבירה מסוג עוון לפי סעיף 144 לחוק העונשין ו/או סימן ד’ לפרק י’ לחוק העונשין ו/או עבירה לפי סימן ח’ לפרק י’ לחוק העונשין ו/או עבירה לפי סעיף 451 לחוק העונשין.
הנאשם ישלם למתלונן פיצוי על סך 25,000 ₪.
הנאשם ישלם לעטיה פיצוי על סך 7,500 ₪.
הנאשם ישלם לקטין ס’ פיצוי על סך 5,000 ₪.
זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון.
ניתן היום, כ”ב חשוון תשפ”ד, 06 נובמבר 2023, במעמד הצדדים.
