לפני
כבוד השופטים יהודית שבח, סג"נ, יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ
בעניין
1. יוסי כהן
2. אמנון זכאי –הערעור נדחה ביום 24.11.2022
3. עופרה שמעוני – הערעור נדחה ביום 24.11.2022
מערער 1 ע"י ב"כ עו"ד רינה מיוחס
מערערים בע"א 30785-11-21
ובענייןהליכוד – תנועה לאומית ליברלית
ע"י ב"כ עוה"ד אבי הלוי וניבה הלוי
מערערת בע"א 32530-11-21
נגד
ובעניין
מנחם נפתלי ואח'
ע"י ב"כ עו"ד גונן בן יצחקהמשיב
פסק דין
השופטת י. שבח:
שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט השלום בהרצליה (כבוד השופט גלעד הס) מיום 30.08.2021 בת"א 564442-02-15 לפיו התקבלה תביעת לשון הרע שהגיש המשיב נגד שבעה נתבעים, ולפיו חויבו ששה מהם, לרבות המערער 1 בערעור מס' ע"א 30785-11-21 והמערערת בערעור מס' ע"א 32530-11-21 לשלם לו פיצויים בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
רקע נדרש
1. הימים ימי שנת 2015, ימי הסערה הציבורית סביב פרסום דו"ח מבקר המדינה המעביר תחת שבט ביקורתו את נושא הוצאות אחזקת מעונו הרשמי של ראש הממשלה (להלן- המעון) בעת ההיא, מר בנימין נתניהו, סביב התפטרותו של אב-הבית של המעון המשיב מר מנחם נפתלי (להלן – נפתלי), והתגובות הציבוריות ל"פרשת המעונות", מכאן ומכאן.
אלו מתומכי ראש הממשלה דאז נחפזו לחלוק על ממצאי הדו"ח, טענו לחוסר מעורבותה של רעייתו בהוצאות החריגות, וגלגלו, בפרסומים כאלו ואחרים, את האשם לפתחו של נפתלי, בהיותו אב הבית של המעון והאחראי על הוצאותיו. נפתלי ראה בחלק מהפרסומים הוצאת דיבה אודותיו, והגיש את התביעה שפסק הדין שניתן בה הוא נושא שני הערעורים המונחים לפנינו.
התביעה
2. התביעה הכספית על סך 500,000 ₪ שעילתה פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן- החוק) הוגשה נגד שבעה נתבעים: ניר חפץ – מנהל קמפיין הליכוד בשעתו שנמחק מהתביעה ביום 02.12.2019, עו"ד דוד שמרון; עו"ד שולמית אשבול; עו"ד יוסי כהן – נתבע 4 בבית משפט קמא והמערער בערעור מספר ע"א 30785-11-21 (להלן- כהן); הליכוד- תנועה לאומית ליברלית, נתבעת 5 בבית משפט קמא והמערערת בערעור מספר ע"א 32530-11-21 (להלן- הליכוד); אמנון זכאי, נתבע 6 (להלן- זכאי); ועופרה שמעוני, נתבעת 7 (להלן – שמעוני) המערערים 2 ו- 3 בערעור מספר ע"א 30785-11-21.
בפתח תביעתו גולל נפתלי את משנתו באשר להתנהלות במעון בתקופה בה שימש אב הבית השנים 2011-2012 שהתאפיינה, לדבריו, באי-סדרים, כאוס וניפוח הוצאות.
את מעמדו במעון השווה לתפקיד "השרת" מימי בית הספר, תפקיד "זוטר" ש"אינו הגורם המוסמך ו/או המאשר את הוצאות המעון" וטען כי "לתובע אין ולא היה שיקול דעת ו/או חלק ולו מזערי בהחלטות מהיכן מזמינים, כמה מזמינים ומה מזמינים", וכי היה אחראי רק על ביצוען של ההוראות שקיבל.
נפתלי גם כפר בעובדת גידול הוצאות המעון בתקופתו, והוסיף וטען כי אם אמנם כך הוא הדבר, הרי שהדבר נבע מהוצאות חריגות שכלל לא קשורות אליו כמו שיפוצים, החלפת מזגנים, ועוד.
לגופה של תביעה נטען כי הנתבעים פרסמו אודותיו לשון הרע עת ייחסו לו את האחריות לגידול בהוצאות.
הפרסומים
3. בפתח הדיון בערעור נדחו הערעורים שהוגשו בשם זכאי ושמעוני, ומשכך יסוב פסק דיננו רק על אותם הפרסומים שנעשו ע"י כהן והליכוד ואשר צוטטו ע"י נפתלי בכתב תביעתו ככאלו המבטאים את דברי לשון הרע שפורסמו אודותיו, ורק על הטענות שנטענו לפנינו בקשר לאותם הפרסומים.
פרסומי כהן
בראיון שנתן כהן באחד מערוצי הטלויזיה בחודש פברואר 2015, נאמרו על ידו, בין היתר, הביטויים הבאים, שאין מחלוקת כי כוונו לנפתלי:
"אני באתי לומר לכל עם ישראל שמדובר באדם שאסור להאמין לו וזה כעו"ד, לא הייתי מעיז להחתים אותו על תצהיר ויש לי ראיות מפרוטוקולים להליך פלילי";
"…פנו אלי עשרות אנשים…והציבו בידי ראיות חותכות שמדובר באדם כזבן, בלתי אמין, פרובוקטיבי";
"בתקופתו, הוצאות כל מזון כמעט הוכפלו, בגלל שהוא נהג בצורה לא מאוזנת";
"הוא נהג לשים מוצרים שלא היו נחוצים";
"הוא הוציא (הוצאות כספיות) והוא עשה זאת בכוונה";
פרסומי הליכוד
4. בפוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק של הליכוד, נכתב בין היתר:
"… ההוצאות גדלו משמעותית בתקופה מסויימת, שבה ניהל את המעון הרשמי מני נפתלי – עובד ממורמר לשעבר, המוביל מסע השמצות והכפשות נגד ראש הממשלה, על מנת להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה ולפגוע בראש הממשלה ובליכוד בתקופת בחירות. הוצאות המעון הרשמי ירדו ופחתו משמעותית לאחר עזיבתו של נפתלי את התפקיד".
ההגנה
5. הנתבעים, כל אחד לפי פרסומיו, גייסו לעזרתם את מרבית ההגנות המנויות בחוק, וטענו לפרסומים מותרים – לפי סעיף 13 לחוק, להגנות תום הלב- לפי סעיף 15 לחוק, לרבות פרסום תוך כדי דיון, דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר בישיבה פומבית, פרסום שהמפרסם היה חייב לעשותו על פי דין, הבעת דעה, ועוד.
טענת ההגנה המרכזית התמקדה בהגנת האמת בפרסום, כך גם הדיון, וכך גם פסק הדין.
פסק הדין
6. בפסק דין מפורט ומנומק הכולל התייחסות מקיפה לפסיקה הרלבנטית, כמו גם התייחסות לטענות המרובות שבעלי הדין הרעיפו עליו, קבע בית המשפט קמא, כצעד ראשון, כי "כלל הפרסומים המפורטים בכתב התביעה מהווים לשון הרע כמובנו בחוק איסור לשון הרע"; לאחר מכן דחה את מקבץ הטענות שעניינן בפרסומים מותרים לפי סעיף 13 לחוק, שאז נפנה לבחון את הגנת האמת, בה התמקד עיקר הדיון לפניו, ובהלימה גם פסק הדין.
בראש ובראשונה בחן בית משפט קמא את הפרסום שעניינו בגידול ברכישות במעון, ובחלקו של נפתלי ברכישות ובגידול בהיקפן, לו הוקדש החלק המרכזי של פסק הדין, והחיל עליו את הגנת האמת, תוך קביעת הממצא לפיו ההוצאות אכן גדלו: "… אין מחלוקת כי בשנים 2011-2012 עלו הוצאות המעון הרשמי באופן משמעותי. עוד אין מחלוקת, כי מרבית העלייה נובעת מעליה בהוצאות המזון והוצאות הניקיון" (סעיף 124 לפסה"ד).
בית המשפט קמא דחה את טענת נפתלי לפיה נשא בתפקיד זוטר וקבע כי "… עצם העובדה כי התובע אחראי על מספר עובדים ומנהל אותם, מחייבת את המסקנה, כי אין מדובר בתפקיד זוטר, כפי שמציג זאת התובע (סעיף 155 לפסה"ד), כי הרכישות היו חלק אינטגרלי מתפקידו "…כאשר במסגרת תקציב זה היה התובע, כאב הבית, אחראי לבצע את הרכישות… היה זה תפקידו של התובע כאב הבית לבצע את הרכישות" (סעיף 134 לפסה"ד), וכי "…התובע לא היה רק חוליה טכנית ושולית בניהול התקציב ובאחריות להוצאות, אלא היה בעל תפקיד משמעותי בעניין, תפקיד הכולל אחריות ושיקול דעת" (סעיף 156 לפסה"ד).
בית משפט קמא הוסיף וקבע את אחריותו של נפתלי, המשותפת לאחרים, לגידול ברכישות ולחריגה מהתקציב: "גם לתובע אחריות של ממש לגידול בהוצאות בתקופתו כאב הבית במעון הרשמי" (סעיף 148 לפסה"ד), "שותף פעיל בהוצאות העודפות" (סעיף 172 לפסה"ד).
כפועל יוצא מהאמור קבע כי "החלקים בפרסום הנוגעים להוצאות המעון הרשמי, אשר כפי שנטען בפרסום עלו בתקופת כהונתו של התובע כאב בית וירדו לאחר מכן, מדובר בפרסום שהינו אמת" (סעיף 187 לפסה"ד).
7. לאחר מכן נפנה בימ"ש קמא לבחון את הגנת האמת בנוגע ליתר הפרסומים.
באשר להיגד מפי כהן לפיו "הוא הוציא, והוא עשה זאת בכוונה", גם אותו בחן בימ"ש קמא מההיבט העובדתי, קבע כי "אין מדובר באמת בפרסום. אמנם, קיימת לתובע אחריות להוצאות, כפי שקבעתי לעיל, אולם לא מצאתי בחומר הראיות כל אינדיקציה, שלא לומר הוכחה, כי עשה זאת 'בכוונה' וזאת כפי שניתן להבין את האמירה 'בכוונה' באופן אובייקטיבי מהפרסום הזה" (סעיף 185 לפסה"ד).
כן נדחתה הגנת האמת בכל הנוגע לאותם הפרסומים המתייחסים לאופיו של נפתלי ותכונותיו עת נקבע "… מצאתי שלא רק שהנתבעים לא הוכיחו כי התובע הינו אדם בלתי אמין ושקרן גדול, אלא שמחומר הראיות שלפניי עולה כי התובע הינו אדם אמין" (סעיף 195 לפסה"ד); כי "בחינה של הראיות שהוצגו לגבי המקרים המפורטים מגלה כי לא עולה מהם כי התובע הינו אדם שקרן, ובוודאי שלא 'כזבן מועד'" (סעיף 195 לפסה"ד); "…אלא דווקא באדם ערכי ואמין" (סעיף 261 לפסה"ד).
8. בית משפט קמא לא ראה מקום להכריע בטענת כהן והנתבעים האחרים לפיה נפתלי מתאפיין ב"תכונות של אלימות, עבריינות כללית ואף תקיפה מינית" אך מהנימוק לפיו "… כאשר אין טענות כאלו כלפי התובע בפרסומים, לא מצאתי לנכון לדון בנושאים וטענות אלו" (סעיף 195 לפסה"ד).
9. בית משפט קמא קבע "שאין כלל צורך לבחון את חזקות סעיף 15" כי "הפרסום נעשה שלא בתום לב, ואף מתקיימת חזקת חוסר תום הלב לגביהם" זאת משום הניסוח "בלשון בוטה ואגרסיבית שאין בה מידתיות אלא רצון לפגוע בתובע".
10. בסופו של יום חויבו ששת הנתבעים לפצות את נפתלי.
על כהן הושת פיצוי בסך 65,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪, ועל הליכוד הושת פיצוי בסך 25,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
הערעורים
11. בפתח הדיון בערעור נדחו הערעורים שהוגשו בשם זכאי ושמעוני כך שיריעת המחלוקת הצריכה הכרעה בערעורים צומצמה ונסבה רק על הקביעות המתייחסות לפרסומיהם של כהן והליכוד.
הקביעות לגבי ארבעת הנתבעים האחרים – הפכו חלוטות.
ערעור כהן
12. בערעורו, טוען כהן אך להגנת האמת, ומונה תשע-עשרה "שגגות" שנפלו לדבריו בפסק הדין, בהקשר להגנה זו.
הראש האחד של טענותיו עניינו בהתעלמותו המוחלטת של בימ"ש קמא משורה ארוכה של ראיות החותרות תחת מסקנתו להיות נפתלי "אמין וערכי", כמו למשל עדות עובדת המעון ס'ג', שבה נהג נפתלי לפי עדותה באלימות מינית; עדות עו"ד נתן שרייבר המלמדת על התנהגות אלימה של נפתלי; עדות אב הבית אפי אזולאי; ועוד.
הראש השני של הטענות יוצא נגד מסקנותיו של בימ"ש קמא שאינן מתיישבות, כך נטען, עם הממצאים שבית משפט קמא בעצמו קבע, ואינן עולות בקנה אחד עמם.
כהן גם יוצא נגד אמירת בית משפט קמא לפיה נפתלי הוא אולי שקרן אך "לא באופן בוטה", שקרן אך לא "שקרן גדול". לדבריו, אם הוכחה אמירת שקר מפי נפתלי הרי "האיש שקרן יהיו מניעיו אשר יהיו", ואין נפקא מינא אם קטן הוא או גדול.
כהן גם מלין על התעלמות בית משפט קמא מהכלל הקובע שבהגנת האמת אין לדרוש זהות מוחלטת בין הפרסום לבין המציאות העובדתית.
ערעור הליכוד
13. הליכוד חוזרת על טענת הרקע לפיה תביעת נפתלי היתה "חלק מקמפיין תקשורתי" ששם לו למטרה לפגוע במועמד הליכוד לראשות הממשלה ו"בסיכויי הליכוד לזכות בבחירות, להטות פוליטית את תוצאותיהן".
לגופו של הפרסום בפוסט נטען כי כל ההיגדים שצוטטו בתביעה אינם עולים כדי לשון הרע לפי מבחן האדם הסביר; כי הפרסום חוסה בצל הגנת תום הלב בהיותו פרסום ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום" לפי סעיף 15(2) לחוק, משנוכח המועד בו נעשה – פרסום דו"ח מבקר המדינה – "הייתה לליכוד זכות ואף חובה להציג בפני הציבור את גרסתה לקמפיין של המשיב וכן לדוח מבקר המדינה…", אף מחמת ההגנה שבסעיף 15(10) לחוק. כן נטען כי אף הוכחה הגנת האמת.
תשובת נפתלי
14. בפתח טיעונו עתר נפתלי לדחיית ערעורם של זכאי ושמעון משלא הפקידו ערבון.
לגופם של ערעורים טען נפתלי כי המערערים מבקשים לנהל את ההליך מחדש, אף מערערים על ממצאי עובדה וקביעות מהימנות, שערכאת הערעור לא נוהגת להתערב בהם.
ביחס לערעורו של כהן טען נפתלי כי עדיו נתגלו כעדי שקר; כי טענותיו קרסו במהלך הדיון; כי המסמכים שהגיש מוכיחים שטענותיו הן "טענות כזב ארסיות"; כי נימוקי ביהמ"ש קמא משתרעים על מסכת ראייתית רחבה; כי כהן כשל מלהוכיח פגם באישיותו של נפתלי; כי זכאי ושמעון העידו עדות שקר משום שחששו למקום עבודתם; כי כהן ניסה להשחיר את דמותו של נפתלי; כי עו"ד שרייבר שלל התנהגות אלימה מצד נפתלי; וכי בית המשפט קבע כי עדותה של עובדת המעון היתה רצופה אי אמירת אמת.
וביחס לערעור הליכוד – נפתלי מפנה להרשעתם של הגברת שרה נתניהו ועזרא סיידוף, ולזכייתו בתביעה שהגיש נגדם לבית הדין לעבודה. נפתלי טוען כי כלל לא ניהל קמפיין תקשורתי; כי הסערה הציבורית לא היתה פרי יוזמתו; כי הפרסום נעשה לא כחלק מחובה מוסרית כי אם "חלק מקמפיין פוליטי" ערב הבחירות, אף כדי "להשיב למשיב כגמולו"; כי הליכוד כשלה מלהוכיח את הגנת תום הלב; כי אינה מפרשת כהלכה את מבחן האדם הסביר; וכי הגנת החובה המוסרית לפרסום טעונה אדן עובדתי שלא הונח כלל.
ד י ו ןו ה כ ר ע ה
15. כאמור לעיל, פסק דיננו יתייחס רק לאותן הקביעות שבפסק דינו של בית משפט קמא באשר לפרסומי כהן והליכוד.
הפסיקה הישראלית שופעת הלכות בהקשר לדיני פרסום לשון הרע: חופש הביטוי מזה, והזכות לשם טוב מזה, פרסומים מותרים, הגנות, חופש הביטוי במישור הציבורי, ועוד. ההלכה ברורה והתקדימים, לרבות אלו המתייחסים לפרסומים בעלי רקע פוליטי, כפי ענייננו, מרובים המה. לא אכביר אפוא מילים מיותרות, ומשההכרעה בערעורים שלפנינו עוברת דרך שדה משפטי חרוש, אגש ישירות לשאלות הצריכות הכרעה.
ערעור כהן
16. כתב התביעה מייחס לכהן פרסום לשון הרע בגין חמשת ההיגדים שצוטטו בסעיף 3 לעיל.
שלושה מהם עוסקים בגידול שחל ברכישות שבוצעו במעון ובחלקו של נפתלי בגידול זה, והשניים הנותרים – בנפתלי האיש: "אדם שאסור להאמין לו"; "מדובר באדם כזבן, בלתי אמין, פרובוקטיבי";
משלושת הפרסומים המתייחסים לרכישות במעון נותר במחלוקת רק ההיגד "הוא הוציא, והוא עשה זאת בכוונה", שהרי בית משפט קמא פסק לגבי הנותרים, באופן החלטי, כי הם אמת: "לגבי הפרסום 'בתקופתו, הוצאות כל מזון כמעט הוכפלו, בגלל שהוא נהג בצורה לא מאוזנת' אני סבור כי לאור קביעותיי לעיל, האמירה מהווה אמת, כאשר התובע לא פעל בצורה מאוזנת בעניין ההוצאות", תוך סיוג ההיגד "כוונה" לגביו קבע כי "אין מדובר באמת בפרסום" וכי לא נמצאה "בחומר הראיות כל אינדיקציה, שלא לומר הוכחה, כי עשה זאת 'בכוונה'" (סעיף 185 לפסה"ד).
על המדוכה נותרו אפוא רק ההיגד "בכוונה" בהקשר לגידול ברכישות, ושתי האמירות הנוספות אודות נפתלי.
17. כאמור, כהן ייחד את ערעורו להגנת האמת, ולה בלבד, וטען לפנינו כי בית משפט קמא התעלם התעלמות מוחלטת משורה נכבדה של ראיות ועדויות שאינן מתיישבות עם מסקנתו להיותו של נפתלי "אמין וערכי", והדגיש במיוחד את עדות עובדת המעון ס'ג', שסיפרה כי נפתלי, שהיה אחראי על רישום שעות העבודה שלה, לרבות אישור השעות הנוספות, נהג כלפיה באלימות מינית, במלל ובמעשה, כמו גם את עדותו של עו"ד נתן שריבר, שייצג את קרובו של נפתלי בהליך פלילי, ממנה יש להסיק התנהגות אלימה של נפתלי.
18. בית משפט קמא הקדיש בפסק דינו לעדות ס'ג' סעיף אחד בלבד (סעיף 256), אף שעדותה מחזיקה לא פחות מ 67 עמודי פרוטוקול (ישיבה מיום 05.11.2919 עמו' 80-147) ודחה את עדותה, לפיה נפתלי נהג כלפיה באלימות, אך מהסיבה לפיה "עיון בפרוטוקול עדותה של הגב' –מגלה כי זו לא אמרה אמת לבית המשפט וכי אין לקבל את גרסתה" וכי עדותה "הייתה רצופה אי אמירות אמת ואי דיוקים ולא ניתן להסתמך על עדותה", ללא הסבר נוסף.
גם עדותו של עו"ד שרייבר, המשתרעת על פני 34 עמודי פרוטוקול, קיבלה בפסק הדין ביטוי בסעיף אחד בלבד (סעיף 257) בו נקבע כי "עד זה שלל התנהגות לא נורמטיבית של התובע בביקורו בבית הכלא, כמו גם שלל התנהגות לא הולמת של התובע למאבטחים בבית המשפט", ללא התייחסות שהיא למסמך הנושא כותרת "תצהיר", אף שמסמך זה ותוכנו עמדו במוקד החקירה הנגדית, ואף שעו"ד שרייבר אישר בעדותו, (עמו' 46-80, ישיבה מיום 02.12.2019) את חתימתו עליו (עמוד 67), אישר כי המסמך נוסח על ידו "אני עוד שני עורכי דין" (עמוד 69 שורה 1), אף הודפס במשרדו (עמוד 68).
אלא שהערכאה הדיונית היא ששמעה את העדים שהופיעו לפניה והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי, ולא יהא זה נכון שערכאת הערעור תבכר את התרשמותה מהכתובים ותעדיפנה על פני התרשמותו הישירה של בית משפט קמא מן העדים בשר ודם וממהימנותם.
19.אעבור אם כך לטענתו הנוספת של כהן לפיה גם אם ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי העובדה שנקבעו ע"י בית משפט קמא, וגם אם לא תסיק מהעדויות האחרות את שראוי היה להסיק מהן, עדיין, לפי הממצאים שבית משפט קמא קבע בעצמו, לא ניתן היה לדחות את הגנת האמת שבפיו, ולקבוע תחתיה שנפתלי הוא "אדם ערכי ואמין".
בהקשר זה חוששני שלא נשמרה בטיעוניהם של בעלי הדין, גם בפסק-הדין, ההבחנה בין אותם הביטויים שבסיסם עובדתי המהווים נושא להגנת האמת, לבין הביטויים המהווים הבעת דעה בהיותם עוסקים באופיו של נפתלי, המשתייך למיתחם הבעת הדעה. "…לעיתים קרובות ישנו ערבוב בין עובדות לדעות המושמעות, כאשר אלה משמשות את אלה. השאלה מתי אמירה היא תיאור עובדתי ומתי היא הבעת דעה אינה פשוטה והיא סוגיה עובדתית – משפטית מעורבת ומורכבת" (ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' נתן שרנסקי).
מכל מקום, כהן לא טען בערעורו, גם לא בפנינו, להגנת הבעת הדעה; נפתלי לא טען שתוכן פרסומי כהן לא הולם הילוך בדרך סעיף 14 לחוק, לא בכתב הגנתו, לא בכתב התשובה לערעור, וגם לא בדיון לפנינו; וגם בית משפט קמא בחן את הפרסומים, כפי שהצדדים טענו בפניו, במשקפי הגנת האמת. אפסע אפוא אף אנוכי במיתווה זה, אברור מתוך קביעותיו וממצאיו של בימ"ש קמא את אלו שבסיסם עובדתי, ולאורם אבחן את טענת כהן לפיה דחיית הגנת האמת לגביו אינה מתיישבת עם הממצאים שבית משפט קמא בעצמו קבע בהקשר לנפתלי.
20.ואלו הממצאים שקבע בית משפט קמא בקשר לנפתלי (כל ההדגשים בקו הם של הח"מ):
"… התובע בעצמו לכל אורך חקירתו מודה בהגינותו כי ביצע מעשים שאינם תקינים שגרמו לעלייה בהוצאות…" (סעיף: 164 לפסה"ד)
"… התובע מודה כי ביצע מעשים אסורים, אלא שלטעמו לא יכול היה לסרב לעשות זאת" (סעיף 151 לפסה"ד)
"… התובע מודה על דוכן העדים בבית משפט זה, כי היה שותף מלא לזיוף מסמכים וזאת על מנת להוציא כסף מחשבות משרד ראש הממשלה שלא כדין" (סעיף 166 לפסה"ד)
"… התובע מודה כי ביצע בעצמו פעולות שגרמו להגדלת ההוצאות בידיעה ובמודעות כי פעולות אלו אסורות", בתירוץ לפיו "אני רציתי לקבל את התקן שלי" (סעיף 166 לפסה"ד)
"… לא רק בנושא ארוחות השף עסק התובע בעיוות נתונים אשר גרמו להגדלת ההוצאות, אלא גם בנושאים נוספים, כגון דיווח שעות לא נכונות של עובדים, מודה התובע כי פעל שלא כדין…" ( סעיף 168 לפסה"ד)
"התובע מודה כי רשם לעובד מסוים ארבע שעות כאשר זה עבד רק שעתיים… כאשר התובע יודע כי הוא מזין מספר שעות שקרי…" ( סעיף 169 לפסה"ד)
"… וזאת בכך שמילא אחר הוראות שידע היטב כי הן אינן תקינות או אינן חוקיות" (סעיף 178 לפסה"ד)
"אכן קיימת סתירה מסויימת בין אמירתו … לבין תצהירו בבית הדין האזורי לעבודה בדבר נסיבות ההתפטרות" (סעיף 219 לפסה"ד)
" יש סתירה מסויימת בין גרסה זו לבין גרסתו בהליך הפלילי במסגרתה טען כי התפטר עקב רצון לעזור ל…" (סעיף 223 לפסה"ד),
"…אף אם התובע לא אמר את כל האמת במשפט הפלילי של א' כאשר ציין כי סיבת ההתפטרות היא הרצון לעזור לא'" (סעיף 225 לפסה"ד), "… לא דייק בנסיבות ההתפטרות שלו מהמעון הרשמי" (סעיף 223 לפסה"ד).
ממצאי העובדה לעיל שנקבעו בפסק הדין ע"י בית משפט קמא בעצמו, ובמיוחד אלו המייחסים לנפתלי זיוף מסמכים על מנת לקבל כספים שלא מגיעים לו, עיוות נתונים, הזנת מספר שעות עבודה שקרי, אי אמירת כל האמת, ועוד, הכל במודעות – היה בכוחם, ברמת ההוכחה הנדרשת, להכניס את כהן תחת כנפיה של הגנת האמת.
21. נותר עוד לבחון את ההיגד לפיו: "הוא הוציא (הוצאות כספיות) והוא עשה זאת בכוונה".
בימ"ש קמא קבע כי לא מצא בחומר הראיות "כל אינדיקציה, שלא לומר הוכחה, כי עשה זאת 'בכוונה' וזאת כפי שניתן להבין את האמירה 'בכוונה' באופן אובייקטיבי מהפרסום הזה" (סעיף 185 לפסה"ד), אלא שגם קביעתו זו לא מתיישבת עם ממצאיו האחרים של בימ"ש קמא, בהקשר לגידול בהוצאות המעון, לפיהם נפתלי "ביצע בעצמו פעולות שגרמו להגדלת ההוצאות בידיעה ובמודעות כי פעולות אלו אסורות" (סעיף 166 לפסה"ד), וכי נפתלי "ידע היטב כי הן אינן תקינות או אינן חוקיות" (סעיף 178 לפסה"ד, ההדגשות בקו של הח"מ).
ידיעה, מודעות וכוונה – הן סוגים שונים של מצב נפשי, ואין לראות הבדל, בהקשר של חוק לשון הרע, לא בהקשר פלילי, בין האמירה לפיה הדברים נעשו בכוונה, לבין הקביעה כי הדברים נעשו "בידיעה היטב" אף "במודעות".
שנית, המבחן הקובע הוא הפרשנות הניתנת לאמירה ע"י הקורא הסביר: "המבחן העיקרי הוא מבחן הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר או האדם הרגיל" (ע"א 323/98 אריאל שרון נ' בנזימן, עא 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות). "… מהות הפרסום כקביעת עובדה או כהבעת דעה נבחנת לפי גורמים רבים, ובעיקר לפי התשובה לשאלה איך הפרסום נתפס בעיני האדם הסביר…" (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי, מהדורה שנייה מורחבת-2019, 97; להלן – גנאים-קרמניצר-שנור).
האדם הסביר יפרש את האמירה "הוא הוציא הוצאות כספיות… בכוונה" באופן שהאמירה מכוונת לכך שנפתלי לא עשה את המעשה המיוחס לו [הכפלת הרכישות] בשגגה, או בחוסר תשומת לב, או בחוסר עירנות למעשיו, כי אם ביודעין ובהבנת הנעשה, כפי שבימ"ש קמא קבע בעצמו. השימוש במילה "כוונה" מבטא היטב את הרעיון.
הנה כי כן, גם ההיגד "בכוונה" צלח את הרף הנדרש.
22. בכך לא תם הדיון. סעיף 14 לחוק דורש שבנוסף להוכחה "שהדבר שפורסם היה אמת" שהמפרסם גם יוכיח ש"היה בפרסום עניין ציבורי".
נפתלי עצמו לא נמנה על המועמדים לכנסת בבחירות שעמדו על הפרק בתקופה הרלוונטית, גם לא נשא או היה מועמד לתפקיד ציבורי אחר. עם זאת, הקשר שבין הפרסומים לבין היותו של נפתלי "דמות ציבורית", ברמה כזו או אחרת, לפחות בהקשר הרלוונטי ובמועד הרלבנטי, בהיותו כרוך עם אנשים אחרים שאין מחלוקת לגבי היותם דמויות ציבוריות – מקובל אף על נפתלי עצמו עת טען בכתב תביעתו: "…בניסיון נואל של ראש הממשלה ורעייתו לרתום את התובע בעל כורחו למערכה הפוליטית, על מנת לגייס מנדטים נוספים בבחירות שהתקיימו ביום 17.03.2015… גברו ההשמצות והגיעו לשיא חדש, עליו התובע אינו יכול להבליג" (סעיף 85 לכתב התביעה המתוקן), וגם בסיכומים מטעמו – "מעידה הנתבעת 5 כי הסיבה שהתובע סומן כמטרה היה החשש הפוליטי שדבריו ביחס למעון הרשמי של ראש הממשלה יגרמו נזק פוליטי. לא האמת עמדה לרגליהם של הנתבעים אלא עמודות מנדטים ופתקי הצבעה" (סיכומים מיום 19.10.2020, סעיף 179).
יש לזכור כי הימים הם ימי ערב הבחירות לכנסת העשרים, ואחרי פרסום דו"ח מבקר המדינה, עת מי שעמד בראש רשימת הליכוד היה ראש הממשלה המכהן שבמעונו שימש נפתלי כאב הבית. נפתלי, מתוקף תפקידו זה כאב הבית של המעון, זקף את האחריות לאי-הסדרים במעון לאשת ראש הממשלה המכהן דאז והלין בפומבי על תנאי העסקתו במעון ועל אופן סיומה.
הצטברותן של הנסיבות המיוחדות: מקום עבודתו של נפתלי, היותו אב הבית של המעון, התביעה שהגיש, דו"ח מבקר המדינה על המעון, והיות התקופה תקופת בחירות – מגבשים את מסקנה המתבקשת לפיה מעשיו או דבריו של נפתלי מעוררים או עשויים לעורר עניין בציבור. יש להתבונן אפוא על הפרסום על נפתלי, בהקשר לנסיבות היחודיות, לרבות זיקתו לדמויות ציבוריות, לתפקיד, ולתקופה הרלבנטית – כבעל "עניין ציבורי".
ערעור הליכוד
23. לשלושה היגדים מתוך הפוסט שפרסם הליכוד מייחס נפתלי פרסום לשון הרע אודותיו:
הראשון- "ההוצאות גדלו משמעותית בתקופה מסוימת, שבה ניהל את המעון הרשמי מני נפתלי",
השני –נפתלי הוא עובד "ממורמר",
השלישי -"על מנת להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה"
24. כבר ראינו לעיל כי בימ"ש קמא קבע כי על ההיגד הראשון חלה הגנת האמת: "לגבי פרסום זה, אני סבור כי החלקים בפרסום הנוגעים להוצאות המעון הרשמי, אשר כפי שנטען בפרסום עלו בתקופת כהונתו של התובע כאב בית וירדו לאחר מכן, מדובר בפרסום שהינו אמת, וזאת גם אם אראה בפרסום כהטלת האחריות לאותה עלייה בהוצאות על התובע".
היגד זה יוצא אפוא מגדרי הדיון.
נותר להכריע בהיגד השני והשלישי, לגביהם קבע בימ"ש קמא כי "הנתבעת 5 לא הוכיחה כי דברים אלו הינם אמת".
בימ"ש קמא אף דחה את טענת הגנת תום הלב שהעלתה הליכוד לפי סעיפים 15(2) ו-15(10) לחוק, עת קבע כי "לא מצאתי כי מתקיימות חזקות אלו", כי הטענה שהפרסום עולה כדי "חובה מוסרית" היא "שאלה מורכבת"; וכי "אין צורך לדון בה במקרה" הנוכחי, משהפרסום שנעשה "חורג מאותה חובה" (סעיף 337 לפסק הדין) בהיותו "משמיץ באופן אישי" וכן "חסר קשר לדוח מבקר המדינה ולביקורת על ראש הממשלה מכוחו…".
25. הליכוד מלינה על הקביעה לעיל, וטוענת: ראשית, אין המדובר בכלל בלשון הרע; שנית, הדברים הם אמת לאמיתה; ושלישית, כי למצער חלות עליהם הגנות סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע – "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום", וסעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע – "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן").
זאת משלעמדתה "הפרסום… נעשה על ידי המפלגה במהלך מערכת הבחירות… בדף הפייסבוק והוא הופנה אל אזרחי המדינה, בעלי הזכות לבחור, זכותם הפוליטית להצביע בבחירות לכנסת כללה גם את הזכות לדעת מה עמדתו של הליכוד ביחס להשמצותיו של התובע… חלק מחובתה החברתית של המפלגה להסביר לאזרחי המדינה, שבאותה עת גיבשו את עמדתם הפוליטית בעד מי להצביע בבחירות, מהי עמדתה ביחס להכפשות, שהתובע הטיח בראש הממשלה ורעייתו".
26. בימ"ש קמא קבע כאמור ביחס להיגד "על מנת להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה" שהליכוד "לא הוכיחה כי דברים אלו הינם אמת". אלא שמסקנתו זו אינה עולה בקנה אחד עם ממצאו האחר לפיו "… התובע מודה על דוכן העדים בבית משפט זה, כי היה שותף מלא לזיוף מסמכים וזאת על מנת להוציא כסף מחשבות משרד ראש הממשלה שלא כדין" (סעיף 166 לפסה"ד), ועם ממצאו הנוסף לפיו "…כגון דיווח שעות לא נכונות של עובדים, מודה התובע כי פעל שלא כדין…" ( סעיף 168 לפסה"ד).
ההיגד "שלא כדין" שבפרסום מתייחס אמנם להגשת התביעה לבית הדין לעבודה, עת נפתלי הודה בהתנהלות אסורה כדי לקבל כספים "שלא כדין" במסגרת עבודתו במעון, בכך שרשם שעות עבודה מעבר לאלו שסופקו בפועל, אלא שזה אף זה עוסקים בעבודת נפתלי במעון, וההבדל ביניהם נעוץ אך ב"פרט לוואי" [סעיף 14 לחוק סיפא] שאין להקפיד לגביו, משהחלק הדומיננטי בפרסום, כמו גם בממצא שנקבע, הוא המוטיב "שלא כדין".
בכל מקרה, כפי שאראה להלן, חלה על האמירה גם הגנת סעיף 15(2) לחוק.
27. ביטויים בהקשר פוליטי, כרקע לתביעת דיבה, אינם זרים למשפט בישראל, וההתבוננות עליהם היא לרוב במשקפיים של "פרסום מעורב" שהבעת הדעה לגביו היא החלק הדומיננטי, לאו דווקא בהקשר של אמירה עובדתית הטעונה הוכחת אמיתות.
"… לפי מבחן הדומיננטיות (כאשר הוא המתאים), אמירות פוליטיות בפרסום מעורב הן לרוב בגדר דעה, ולא עובדה… בוויכוח פוליטי כל צד מנסה לשכנע את הציבור בצדקת דרכו, והעובדות מגויסות למטרה זו ונצבעות על ידיה. רוב האנשים מבינים שמדובר בהצגה מגמתית של נתונים, וכי אין לקבל את האמירה (גם בצד העובדתי שלה) כמבטאת דברים כהווייתם" (גנאים-קרמניצר-שנור, עמוד 96).
בהתייחסות לפרסומים בתקופת בחירות לכנסת, הגישה היא מקלה יותר: "הביטוי שלפנינו – תשדיר במסגרת שידורי התעמולה בבחירות לכנסת – ראוי להגנה מיוחדת. זאת, משום שמדובר בביטוי פוליטי אשר נעשה במסגרתה של מערכת בחירות, תקופה בה נועדה חשיבות מיוחדת להחלפה חופשית של דעות ורעיונות" (בג"ץ 2194/06 מפלגת שינוי מפלגת המרכז נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, פסקה 14 לפסק דינו של השופט ברק, ניתן ב-28.06.2006).
28. בקשר להגנת סעיף 15(2) לחוק נפסק כי "… ההגנה בנויה משלושה רכיבים ששילובם מקים חובה לפרסם – היחסים שבין המפרסם לנמען הפרסום, תוכנו של הפרסום והנורמה החוקית, החברתית או המוסרית המחייבת לפרסם דברים אלה. כל אחד משלושה גורמים אלה עשוי להשפיע על השאלה אם יש להכיר בחובת פרסום, שהיא, כאמור, תנאי לתחולת ההגנה. היחסים בין המפרסם לנמען עשויים ללבוש מגוון צורות… אין מניעה עקרונית שתקום חובה מכוח יחסיו של מפרסם עם ציבור רחב של נמענים… במקרים רבים מתקיימים יחסי גומלין בין יסוד 'היחסים' לבין יסוד ה'תוכן'. מקום בו משקלו של אחד משני יסודות אלה הוא גבוה במיוחד, עשויה לחול נורמה המחייבת את עשיית הפרסום, וזאת אף אם משקלו של המשתנה השני הוא קטן יחסית… אין הכרח כי הנורמה תהא כזו המעוגנת בחוק באופן מפורש. גם נורמה הקיימת במישור החברתי-מוסרי בלבד ואף נורמה שאין סנקציה בצידה, עשויות להקים הגנה מפני אחריות בגין לשון הרע" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין, פ"ד סז(1) 677, 721-722).
29. ובהשלכה לענייננו: מועד הפרסום – תקופת בחירות ואחרי פרסום דו"ח מבקר המדינה המתייחס למעון; מיקום הפרסום – דף הפייסבוק של מפלגת הליכוד המכוון לקהל בוחרי הליכוד או אוהדיו או אלו ששוקלים את עמדתם; מבצע הפרסום – הפרסום נעשה בשמה של מפלגה, במובחן מפרסום שנעשה ע"י אדם פרטי; ותוכן הפרסום – היות תוכנם של ההיגדים על רקע הלך רוח ומניע המיוחסים לפעילות ציבורית המכוונת נגד המפלגה תוך התגוננות נגד הלך הרוח ומניעים אלו – כל אלו בהצטברותם עולים כדי נורמה בין הליכוד לבוחריו שחייבה את הליכוד ליתן הסברים לדו"ח המבקר ולביקורת שנשמעה מפי נפתלי על המתרחש במעון וזכתה לפרסום בתקשורת.
30. ההיגדים מייחסים לנפתלי, כאמור, את היותו "ממורמר" [ביטוי שספק אם בכלל היה מקום להחשיבו מלכתחילה כפרסום לשון הרע] ואת היות פעילותו המשמיצה נגד ראש הממשלה מכוונת "להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה".
הפרסום נעשה ע"י מפלגה שהיא – "חבר בני-אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על ידי נבחרים" (סעיף 1 לחוק המפלגות, התשנ"ב-1992), הנושאת מעצם טיבה בחובות כלפי כלל הציבור, וודאי כלפי קהל בוחריה, לרבות מתן האמון בה ובאנשיה במסגרת בחירות כלליות, ובכלל זה הזכות להציג את עמדתה בנושאים החשובים לה שעל הפרק. אין גם מניעה להתבונן על ההיגדים ככאלו המהווים ביטוי בעל תכלית אלקטורלית, על דרך הצגת דעה משוערת באשר למניעיו של מי שפרסם את הטענות המופנות כלפי החבר הבכיר במפלגה.
31. הפרסום אמנם אינו מחמיא [שאם לא כן הרי לא עסקינן היינו בלשון הרע] אך גם לא כולל תוכן פוגעני מחמיר, ממילא מיוחסת לפרסום ע"י הקורא "חשדנות-מה" נוכח זהות המפרסם וההקשר, ונוכח היותו הבעת דעה. אעיר כי התבטאות לפיה תובע מנסה לקבל כספים "לא כדין" משאלו לא מגיעים לו, היא התבטאות שכיחה המקובלת בכתבי הגנה המוגשים חדשות לבקרים לבתי המשפט, כך שאין להפליג בחומרתה.
32. ובאשר לדרישת תום הלב.
בית משפט קמא קבע כאמור כי "הפרסום נעשה שלא בתום לב, ואף מתקיימת חזקת חוסר תום הלב לגביהם" זאת משום הניסוח "בלשון בוטה ואגרסיבית שאין בה מידתיות אלא רצון לפגוע בתובע".
נטל ההוכחה להוכיח את חזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק אכן מוטל על המפרסם. "התנאי השני לתחולת החזקה [שבסעיף 16(א)] הוא שהפרסום לא חרג מתחום הסביר, כפי שזה עולה מהנסיבה הקבועה שלתחולתה טוען המפרסם. בדיקת השאלה האם הפרסום חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, נעשית בעיקר באמצעות בחינת הפרסום עצמו. לשונו של הפרסום מהווה קנה מידה מרכזי לסבירות הפגיעה שנעשתה. פרסום שנעשה בלשון מתונה וזהירה יוגדר לרוב כפרסום שאינו חורג מתחום הסביר ואילו פרסום שלשונו בוטה וחסרת רסן עשוי להיות מוגדר כחורג מהסביר" (גנאים-קרמניצר-שנור, עמוד 265).
סבירות הפרסום נלמדת אפוא בעיקר מהפרסום עצמו ומלשונו, ואשר על כן משיכת תצהירו של ניר חפץ אינה צריכה לעמוד לליכוד לרועץ.
33. נתבונן בשנית בפוסט.
הפוסט משתרע על פני עמוד אחד המכיל 30 שורות, ותוכנו להלן:
פתיח (שורות 1-3); ראש הממשלה מכבד את המלצת דו"ח המבקר ופועל ליישומו באופן מיטבי (שורות 4-6); ביקורת נגד "קמפיין תקשורתי" המתנהל סביב דו"ח המבקר (שורות 7-11); על תוכן הדו"ח (שורות 12-14); ביקורת על הנאמר בדו"ח (שורות 12-22) על ההוצאות במעון (שורות 23-24). רק בקטע השורות 24-28 מובאת ההתייחסות לנפתלי, עת נאמר שבתקופתו גדלו ההוצאות במעון (על כך נקבע כאמור שחלה הגנת האמת), כי הוא משמיץ ומכפיש את ראש הממשלה [נפתלי לא טוען שהיגד זה מהווה לשון הרע נגדו] ומנסה להוציא כספים "שלא כדין" [על כך התביעה]. ולאחר מכן: ההוצאות פחתו עם עזיבתו (שורה 28); קטע סיום – "שתפו את האמת" (שורות 29-30).
הנה כי כן, עיקר הפוסט עניינו בדו"ח המבקר ובניסיון להתמודד עם תוכנו. ההתייחסת לנפתלי בפוסט היא שולית, הוא אינו הנושא שלו, גם לא נושא משני, ואיזכורו נחזה ככזה שנעשה רק בהקשר להתמודדות עם הקביעה בדבר גידול ההוצאות, ולא מכוון אישית נגדו. מכל מקום, אין למצוא בפוסט את אותה ה"לשון בוטה ואגרסיבית" כפי שקבע בימ"ש קמא, והקשר- שבימ"ש קמא שלל אותו קיים גם קיים שהרי דו"ח הביקורת התייחס לגידול בהוצאות המעון בתקופה שנפתלי שימש אב הבית.
אין אפוא סיבה להסיר מעל הפוסט את חזקת תום הלב.
משקלה הגבוה של החובה החברתית והצורך במתן הגנה מיוחדת לביטויים הנאמרים במסגרת חובה זו – מצד אחד, ומשקלה הנמוך יחסית של הפגיעה מתוכן הפרסום – מצד שני, מקימים לליכוד את ההגנה לפי סעיף 15(2) לחוק.
בה בעת לא מצאתי לנכון לקבל את הטענה לחלות ההגנה לפי סעיף 15(10) לחוק, משלא הונח לה הבסיס העובדתי הנדרש.
34. אמליץ אפוא לחברי לקבל את ערעוריהם של כהן והליכוד, לבטל את אותו החלק של פסק הדין המתייחס אליהם, ולהורות על דחיית התביעה נגדם, לרבות ביטול חיובם בהוצאות.
עוד אמליץ שלא לזכות את כהן בהוצאות ושכ"ט עו"ד, משלא השתכנעתי כי הערעור, שהוגש על פי הנחזה בהודעת הערעור גם בשם זכאי ושמעוני, אכן הוגש בהרשאתם, דבר שאילץ את נפתלי להתגונן גם בכתב תשובתו וגם בתמצית הטיעון נגד הטיעונים שהועלו בשמם.
לליכוד אמליץ לפסוק כהוצאות משפט סך של 10,000 ₪.
יהודית שבח, שופטת, סג"נ
השופט י. אטדגי:
אני מסכים.
494665-698500
יונה אטדגי, שופט
השופטת ש. יעקובוביץ:
אני מסכימה.
310515635000
שלומית יעקובוביץ, שופטת
התוצאה
שני הערעורים מתקבלים.
חיובם של עו"ד יוסי כהן, והליכוד – תנועה לאומית ליברלית, לפצות את המשיב – מבוטל.
אין לקרוא בתוצאה לעיל את שאין בה, גם לא הבעת עמדה, לכאן או לכאן, בכל הנוגע למכלול הנושאים שנדונו בבית משפט קמא ושלא נדרשו להכרעה בערעור.
המשיב מני נפתלי ישלם לליכוד – תנועה לאומית ליברלית שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪.
העירבונות שהופקדו בשני הערעורים, על פירותיהם, יושבו למפקידים באמצעות באי כוחם.
ניתן היום, י"ז טבת תשפ"ג, 10 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.
23685536385500
33591519939000
יהודית שבח, שופטת, סג"נ
אב"ד
יונה אטדגי, שופט
שלומית יעקובוביץ, שופטת
