לפני
כבוד השופט אלעד לנג
תובעת
אלונים אחזקות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד דרור חי
נגד
נתבעים
1. יוסי לוי
2. טלילה לוי
ע"י ב"כ עוה"ד ארז רזניק וגל שרי
פסק דין חלקי
לפני תביעה למתן חשבונות הכוללת סעד כספי בסך של 2,180,000 ש"ח בגין טענות התובעים כי הנתבעים הפרו התחייבויותיהם על פי "הסכם מייסדים" שנערך בין הצדדים.
העובדות הרלוונטיות
ביום 29.12.08 נערך בין התובעת (אלונים אחזקות בע"מ) לחברת לה קרים סופ בע"מ (להלן: "לה קרים סופ") לנתבעים (יוסי וטלילה לוי) ולמר משה חאוי הסכם שהוכתר כ"הסכם מייסדים" במסגרתו הסכימו הצדדים על הקמת חברה בשם "לה קרים 2009 בע"מ" (להלן תכונה: "החברה") אשר תעסוק בפיתוח, ייצור ושיווק של מוצרי קוסמטיקה ותהיה בבעלות וניהול משותף של הצדדים להסכם (ההסכם צורף כנספח 1 לכתב התביעה, להלן: "הסכם המייסדים").
במסגרת הסכם המייסדים נקבע, בתמצית, כי החל מיום 1.1.09 יועברו אל החברה כל הנכסים, הזכויות והפעילות של לה קרים סופ – חברה בבעלות וניהול הנתבעים אשר עסקה בפיתוח וייצור של מוצרי קוסמטיקה, כאשר התובעת תעביר מצדה אל החברה את כל הזכויות והפעילות במותג שהחזיקה בשם "כנען" וכן תממן את פעילות החברה באמצעות הלוואות בעלים (ר' ס' 17 ו-21 להסכם המייסדים).
בתוך כך הוסכם כי החל מיום 1.1.09 "תסיים לה קרים סופ את פעילותה, ולא תעסוק עוד בכל פעילות שהיא הקשורה בתחומי פעילותה המועברים לחברה כמפורט לעיל" (ס' 19 להסכם המייסדים); כי "כל פעילות הקשורה בחברה, בתחום עיסוקה או בעסקיה כהגדרתם במטרות החברה, תבוצע על ידי הצדדים אך ורק במסגרת החברה" (ס' 27.2 להסכם המייסדים); כי הנתבעים מתחייבים לעבוד בחברה "…במשרה מלאה ולהשקיע בה את מיטב מרצם ויכולתם, ולעשות כל שביכולתם על מנת לקדם את ענייני החברה ועסקיה וזאת לתקופה של 5 שנים לפחות ממועד חתימת ההסכם…" וכי "כל עוד הבעלים מועסקים בחברה הם לא יעבדו בכל עבודה נוספת… למעט עבודה של יוסי [הנתבע 1, א.ל] במשרד החינוך" (ס' 30 להסכם המייסדים. המשפט האחרון האמור הוסף בכתב יד להסכם המייסדים).
בנוסף, הסכימו הצדדים על התחייבות לאי-תחרות, אשר מפאת מרכזיותיה למחלוקת שבין הצדדים בהליך שלפני, אביאה להלן כלשונה:
"27.3. כל צד מתחייב, כי הוא לא יעסוק ולא יהיה קשור, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם אחרים, כשכיר או כעצמאי, בין כדירקטור ובין כבעל מניות, בין כשותף ובין כעובד, כיועץ ובין בכל מעמד אחר, בכל עסק או עיסוק המצוי בתחום העיסוק של החברה ו/או שיהיה מצוי או עלול להיות מצוי בתחרות עם עסקיה של החברה, וכן לא יעשה שימוש במידע וסודות מסחריים כאמור לעיל בכל עסק או עסקה כאמור. התחייבות זו תחול כל עוד אותו צד הוא בעל מניות בחברה, אך בכל מקרה לתקופה שלא תפחת מ-5 שנים ממועד חתימת הסכם זה".
אין חולק בין הצדדים כי בפועל הנתבעים לא הועסקו כ"עובדים" בחברה, אלא הם נתנו לחברה שירותים כנגד חשבוניות שהופקו על ידם לאורך השנים מלה קרים סופ וכי זו אף הוציאה חשבוניות בגין עבודות בתחום ההוראה שביצע הנתבע 1 עבור משרד החינוך. בתוך כך, הנתבע 1 נתן לחברה שירותים של איש מכירות בעיקר למוצרי "כנען" וזאת בשנים הראשונות לאחר חתימת ההסכם (2009 עד 2013 לפי טענתו) והנתבעת 2 נתנה לחברה שירותים בתפקיד של מנהלת פיתוח מיום 1.9.09 ועד ליום 1.2.20 או אז הופסקה ההתקשרות עמה בחברה.
ביום 18.2.20, היינו בסמוך לאחר הפסקת "העסקת" הנתבעת 2 בחברה, מכרה הנתבעת 2 את כל מניותיה לחברה עצמה ללא תמורה, וכן, למחרת, 19.2.20 הודיעה הנתבעת 2 על התפטרותה מדירקטוריון החברה (הודעת התפטרות הנתבעת 2 מדירקטוריון החברה והצעתה למכירת המניות לחברה צורפה כנספח ג1' לכתב ההגנה; רישום העברת מניות הנתבעת 2 על-שם אחרים צורפו כנספחים ג2' ו-ד' לכתב ההגנה).
עוד אין חולק בין הצדדים כי לאורך השנים נתקלה החברה בקשיים כלכליים משמעותיים, עד כי ביום 14.7.20 הגישה התובעת לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה לכינוס נכסי החברה, בהמשך לכך מונה לה נאמן בהליך פירוק והיא חדלה לפעול (הבקשה למינוי כונס נכסים צורפה כנספח 5 לתצהיר הגב' מיכל רייס; החלטת בית המשפט של חדלות פירעון מיום 10.8.20 ב-פר"ק 30393-07-20 צורפה כנספח ה' לכתב ההגנה).
ביום 13.4.21 הוגשה התביעה שלפני בה עתרה התובעת לקבלת סעד כספי בסך של 2.18 מיליון ש"ח בגין "דמי הנזק" (כלשונה) שנגרמו לה וכן להורות לנתבעים "להמציא דין וחשבון מאומת על ידי רואה חשבון המעיד על הרווח הגולמי שהפיקו כתוצאה מגניבת הלקוחות" (ס' 3(א) ו-3(ב) לכתב התביעה). אשר לרכיב "דמי הנזק" הבהירה התובעת בתביעתה כי היא אינה יודעת לחשב את היקף נזקיה המדויק שכן היא "אינה יודעת את היקפי ההפרה ואת סכומי הכסף אשר שולמו לנתבעים ע"י הלקוחות שגנבו מהחברה", לשם כך נדרש ומתבקש על ידה הצו למתן חשבונות (ס' 42 ו-43 לכתב התביעה).
טענות הצדדים, ראיותיהם והמהלך הדיוני
בתביעתה טוענת התובעת כי יש היא זכאית לקבל את הסעדים המבוקשים על ידה לנוכח כך שהנתבעים הפרו את התחייבויותיהם על פי הסכם המייסדים "…ברגל גסה ובאופן בוטה, ולמעשה הציעו הנתבעים ללקוחות לקנות את המוצרים דרך החברה שלהם, לה קרים סופ, במחיר מוזל. הלקוחות החלו לרכוש את המוצרים דרך חברת הנתבעים, החברה הפסידה חלק מהותי מלקוחותיה והחלה לקרוס כלכלית עד לסגירתה בסופו של יום משלא הצליחה לעמוד בהתחייבויותיה" (ס' 13 לכתב התביעה. ההדגשה במקור). לטענת התובעת בתביעתה, המידע האמור התגלה לה "לאחרונה", או אז שכרה שירותיה של חברת חקירות פרטית אשר מדוח שהוגש מטעמה ביום 24.3.21 עלה כי ל-לה קרים סופ היו לקוחות להם היא מכרה מוצריה בזול, וכי הנתבעים מכרו מוצרים והרוויחו כספים בסכומים ניכרים באמצעותה, תוך ביצוע מעשה גניבה מהחברה (ס' 15, 17-18 לכתב התביעה. העתק דוח החוקר צורף כנספח 3 לכתב התביעה). עוד טוענת התובעת כי הנתבעים הפעילו אתר אינטרנט בשם "הרוקחת בקלחת" באמצעותו מכרו מוצרי קוסמטיקה (צילומי מסך מהאתר צורפו כנספח 4 לכתב התביעה) וכן כי הנתבעים הפרו את סעיפי הסודיות, אי התחרות והתחייבותם להעביר את נכסי לה קרם סופ ופעילותה לחברה וכי בעקבות מעשים אלה של הנתבעים – כל השקעות התובעת ירדו לטמיון והחברה נסגרה (ס' 19-20 לכתב התביעה). לנוכח טענות אלה ועל רקע מערכת יחסי האמון שחייבה את הצדדים להסכם המייסדים – טוענת התובעת כי היא זכאית לקבל צו למתן חשבונות אשר יחייב את הנתבעים להציג בפניה את "הרשימות של הלקוחות שגזלו מהחברה" (ס' 47 לכתב התביעה).
לתמיכה בטענותיה הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעם הגב' מיכל רייס (יו"ר דירקטוריון החברה) ומטעם מר קובי פאר (מנכ"ל חברת סנסיישן, לה מכרו הנתבעים, לטענת התובעת, מוצרים תוך הפרת התחייבויותיהם) כמו גם את דוח החקירה שנערך על ידי החוקר הפרטי מר מאיר נווה. כן עתרה התובעת לזמן לעדות בעלי תפקידים ונושאי משרה ב-5 חברות שונות אשר נטען כי אף להן מכרו הנתבעים מוצרים כאמור, כמו גם את מר משה חאוי שהיה צד להסכם המייסדים (ר' הודעה מיום 28.8.23 ובקשה לזימון העדים מיום 4.6.24 וכן החלטת בית המשפט מיום 5.6.24 אשר נעתרה לבקשה במלואה).
ברם, ביום 19.6.24, בפתח הדיון שנקבע לשמיעת ראיות הצדדים, הודיע ב"כ התובעת כי הוא מוותר על התצהיר שהוגש מטעם מר קובי פאר, מוותר על הגשת חוות דעת החוקר הפרטי מר מאיר נווה וכן מוותר על זימון 6 העדים שזומנו על ידו ולא התייצבו לדיון, חרף כך שהוזמנו על ידו כדין. בהקשר זה יוטעם כי הודעת ב"כ התובעת זו נמסרה לאחר בית המשפט הבהיר לתובעת כי הוא נכון לקבוע מועד אחר לשמיעת ראיות הצדדים אליו יזומנו 6 העדים שזימונם התבקש, לרבות באמצעות צו הבאה שיוצא להם, כאשר כל ראיות הצדדים ישמעו באותו מועד עתידי. חרף כך, הודיע ב"כ התובעת כאמור לעיל כך שבסופו של יום הובאה לעדות מטעם התובעת רק הגב' מיכל רייס, אל תוכן עדותה והמסמכים שצורפו לתצהירה – אתייחס, ככל שיידרש, בהמשך.
הנתבעים כופרים בטענות התובעת מכל וכל. לטענתם, הם עמדו באופן מלא בכל התחייבויותיהם על פי הסכם המייסדים, הם לא "גנבו" לקוחות של החברה באמצעות מכירת מוצרים או בכלל, לא עשו שימוש אסור בקניין רוחני של החברה או של התובעת וכן לא הפרו התחייבותם לאיסור תחרות (ס' 10-11 לכתב ההגנה). הנתבעים מוסיפים וטוענים כי אין קשר בין המעשים המוכחשים המיוחסים להם בכתב התביעה ובין הסיבה בשלה קרסה החברה ונכנסה להליכי חדלות פירעון – זו טמונה במעשי התובעת עצמה ובניהול כושל של מנהלי החברה (ס' 13-14 לכתב ההגנה). עוד טוענים הנתבעים כי לא קיימת יריבות משפטית בין הצדדים ולתובעת אף לא קיימת עילת תביעה ישירה כלפיהם, שכן זכות התביעה, ככל שקיימת, נתונה בידי החברה (לה מונה נאמן בהליך חדלות פרעון) ולא בידי התובעת שהנה בעלת מניות בה – כך שבפנינו, למעשה, "תביעה נגזרת" שהוגשה מטעם התובעת, מבלי שמילאה את התנאים להגשה שכזו, וזו ואף לא הוגשה נגד לה קרים סופ – אשר הנה ה"מפרה" של הסכם המייסדים על פי טענות התובעת.
לתמיכה בטענותיהם הגישו הנתבעים תצהירי עדות ראשית מטעם כל אחד מהם וכן תצהיר מטעם בנם, מר יובל שדה.
ביום 19.6.24 נשמעו עדויות עדי הצדדים בבית המשפט, לאחריהן נשמעו סיכומי הצדדים בעל-פה.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, על רקע הראיות שהוצגו בפניי, אני סבור כי דין עתירתה של התובעת לקבל צו למתן חשבונות להתקבל. להלן אבאר החלטתי זו.
ג.1. קיומה של עילת תביעה לתובעת
בפתח הדברים ובטרם אדרש לטענות הצדדים לגוף התביעה אבהיר כי אין בידי לקבל במלואה את טענות הנתבעים לפיהן יש לדחות את תביעת התובעת מחמת היעדר יריבות משפטית בין הצדדים או היעדר עילת תביעה בשל כך שהתובעת הגישה למעשה "תביעה נגזרת" בשם החברה מבלי שהתקיימו התנאים להגשתה (לעניין תנאי הגשת תביעה נגזרת ר' 194 לחוק החברות, תשנ"ט-1999). זאת, משעיקרה של תביעת התובעת, כפי שנוסחה על ידה בכתב תביעתה, אינו מבוסס על עילת תביעה נטענת של החברה, אלא על טענות התובעת להפרת התחייבויות הנתבעים כלפי התובעת עצמה, בהיותה צד (פורמלי ומהותי) להסכם המייסדים.
ודוק: בהסכם המייסדים נטלו על עצמם הצדדים התחייבויות שונות זה כלפי זה באופן הדדי, כאשר אלה כללו התחייבויות להקים את החברה ולהעביר אליה נכסים וזכויות. משמע – בעת החתימה על ההסכם החברה טרם יוסדה והתחייבויות הצדדים נעשו בהכרח זה כלפי זה. מכאן, שכבר מהבחינה הפורמלית, התחייבויות הנתבעים נעשו כלפי התובעת ולא כלפי החברה, שטרם הוקמה. ואולם, גם מהבחינה המהותית, אף אם תמצא לומר כי ניתן לראות בחלק מהתחייבויות הצדדים כחלות כלפי החברה לאחר הקמתה (בפרט באשר לאיסור שנטלו על עצמם הצדדים להתחרות בחברה) הרי שאין בכך כדי לגרוע מהתחייבויות הצדדים זה כלפי זה, מקום בו כל צד להסכם נטל על עצמו התחייבויות מתמשכות על פני זמן מתוך ציפייה כי הצד שכנגד להסכם ימשיך למלא אף הוא את התחייבויותיו. כך הדבר בענייננו עת התובעת המשיכה למלא התחייבויותיה, בין היתר, לנהל את החברה ולממן את פעילות החברה – עת השקיעה בחברה כספים רבים, בשיעור העולה משמעותית על התחייבותה על פי בהסכם המייסדים. הנתבעים, מצדם, ובראשם הנתבעת 2 – המשיכו למלא תפקידם בניהול ועבודה בחברה, תוך הישענות על המימון שניתן על ידי התובעת לפעילותה.
משמעות הדבר היא כי בגין טענת התובעת להפרת התחייבויות הנתבעים על פי הסכם המייסדים עומדת לתובעת עילת תביעה ישירה ועצמאית, שאינה תלויה בעילת התביעה של החברה, וממילא לצורך הגשת התביעה שלפני לא נדרשה התובעת לפעול לקבלת זכות התביעה מהחברה בהליך של תביעה נגזרת.
שונה הדבר ביחס לטענה שהעלתה התובעת לפיה הנתבעים הפרו או גזלו את זכויות הקניין הרוחני של התובעת או של החברה (ר' ס' 30 ו-41 לכתב התביעה וסעיף 29 לתצהיר הגב' רייס בו נטען לראשונה להפרת זכויות החברה, במובחן מהתובעת). זאת, משעל פי הסכם המייסדים, העבירה התובעת את כל זכויות הקניין הרוחני שהיו בידיה (אלה מתמצים בזכויותיה במותג "כנען") אל החברה, כך שלמעשה לא נותרו בידי התובעת זכויות קניין רוחני אותן יכולים היו הנתבעים להפר או לגזול ממנה (וראה אישור מפורש לדברים אלה בחקירת הגב' מיכל רייס מטעם התובעת). משמע, בעניין זכויות הקניין הרוחני, רק לחברה עמדה הזכות להגיש תביעה ישירה (במובחן מנגזרת) כלפי הגורם המפר – בעוד שלתובעת לא עומדת זכות שכזו.
סיכומה של נקודה – טענות התובעת בכל הנוגע להפרת זכויות הקניין הרוחני שלה (שאינן קיימות) או של החברה (שאינה תובעת בהליך שלפני) נעדרות עילה והן נדחות בזאת. יתר טענות התובעת בתביעתה אינן נעדרות עילה והתובעת רשאית הייתה להגישן במסגרת תביעתה הנוכחית.
ג.2. התביעה למתן חשבונות
הלכה היא כי תובענה למתן חשבונות מתנהלת, ככלל, בשני שלבים: בשלב הראשון קובע בית המשפט אם התובע אכן זכאי לחשבונות מהנתבע – אם כן מוציא בית המשפט צו למתן חשבונות ועובר לשלב השני. בשלב השני נדרש הנתבע לשכנע כי החשבונות שנמסרו על ידו נאותים, רק לאחר מכן ייקבע אם הוא מחויב בתשלום על פי החשבונות, אם לאו (ר' ע"א 198/73 יהודה שרגאי נ' רות שרגאי, פ"ד כט(1) 159 וכן ע"א 127/83 בר לב ואח' נ' לוינזון ואח' פ"ד מ(3) 249, 256. עוד ראה: ע"א 127/95 מועצת הפירות יצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4) 337, 344-345; ע"א 85/83 פרופ' בניאל נ' תמ"י מכון למחקר ולפיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 606, 614 ו-רע"א 1296/14 צוקר נ' דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (7.5.2014)). השאלה אם צורפה לתביעה למתן חשבונות גם תביעה כספית אינה משנה את אופן בירור התביעה כאמור לעיל, אך זו יכולה להשליך על שאלת הסמכות העניינית של בית המשפט לדון בתביעה (ר', למשל, ע"א 28/85 פיתוח יהודה בע"מ נ' עיזבון המנוח זיס, פ"ד מ(1) 78, 81).
על מנת שתובע יוכיח כי הוא זכאי לקבלת חשבונות מהנתבע, עליו הנטל להוכיח קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע, המצדיקה מתן חשבונות. מערכת יחסים שכזו יכולה להיות, למשל, יחסי שותפות בין שותפים או יחסי שליחות בין שולח לשלוח ויחסי נאמנות שזיקתם קניינית בין נאמן לנהנה (ר' רע"א 5064/90 שלום סאסי נ' יקבי ארזה ת.ר.ז. בע"מ, פ"ד מה(2) 130, 132 ו-ע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף סלום, פ"ד נא(4) 811, 819). בהקשר זה יצוין כי בפסיקת בתי המשפט נמצאו מקרים בהם הכיר בית המשפט בזכות התובע לקבל חשבונות מהנתבע גם בהיעדר מערכת יחסי אמון מיוחדת בין הצדדים, כגון בהסכם מסחרי שנכרת בין צדדים ובהסכם להמחאת זכויות בין לקוח לבנק (ר' ע"א 416/89 גל אור נ' חברת כלל בע"מ, פ"ד מו'(2) 177 וכן ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מו(3) 570, 584). מכל מקום, בנוסף נדרש התובע להוכיח כי קיימת לו זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות (ר', למשל, ע"א 81/64 רינה י' זמל את אורן ואח' נ' חיים אוירב, פ"ד יח(3) 567, 573 ו-ע"א 325/79 משה דנינו נ' פקסטרפיל חברה בע"מ, פ"ד לה(1) 51, 55 וכן ע"א 4724/90 הנ"ל בעמ' 584. לגישה שונה לפיה די בקיומם של יחסי נאמנות ושותפות על מנת להצדיק צו למתן חשבונות, ללא התנייה בהוכחת זכות תביעה ראה: רע"א 5685/17 זילכה נ' קלדרון (6.9.2017) בעמ' 4)).
בהתקיים תנאים אלה, ובהיעדר סיבה אחרת המצדיקה הימנעות ממתן החשבונות (כגון חיסיון או היעדר צורך בחשבונות לצורך הבירור הכספי) – ייתן בית המשפט צו למתן חשבונות (ע"א 4724/90 הנ"ל בעמ' 345).
יצוין כי בהתאם להלכה הפסוקה, על אף שעילת התביעה למתן חשבונות הנה מתמשכת ומתחדשת מיום ליום, היא יכולה לזכות את התובע בקבלת חשבונות לתקופה של עד 7 שנים בלבד עובר למועד הגשת התביעה (ר' ע"א 502/88 שמעון נ' עיזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד(3) 833, 835 ו-רע"א 4868/15 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גלזר (19.7.2015) בעמ' 7 וכן ט' חבקין, התיישנות (2014) הוצאת "נבו", כרך א' בעמ' 141).
בענייננו, אני סבור כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי היא זכאית לקבל מהנתבע 1 חשבונות אודות הכנסות שהתקבלו על ידו מחודש אפריל 2014 (7 שנים טרם מועד הגשת התביעה) ועד לחודש יולי 2020 (עת נכנסה החברה להליכי חדלות פירעון). אשר לנתבעת 2 זכאית התובעת לקבל ממנה חשבונות אודות הכנסות שהתקבלו על ידה עד למועד בו הופסקו שירותיה לחברה, היינו מחודש אפריל 2014 ועד ליום 18.2.20. אבאר:
מהראיות שהוצגו על ידי הצדדים, ובראשם הסכם המייסדים עצמו וההתחייבויות על פי הן פעל כל אחד מהצדדים להסכם, עולה כי התובעת הוכיחה שהסכם המייסדים ייצר בין הצדדים לו מערכת יחסים מיוחדת, המבוססת על אמון, באופן דומה עד כדי זהות למערכת היחסים הנוצרת בין שותפים בשותפות פורמלית. ודוק: קיומה של שותפות היא שאלה מעורבת של חוק ועובדה, אך מקובל לומר כי התנאים הבסיסיים להיווצרותה הם קיומו של עסק, ניהול משותף של העסק ומניע משותף להקמת רווחים, אלה נלמדים, בין היתר, מאינדיקציות כגון כוונת הצדדים להיות שותפים, השתתפות ברווחי העסק ומשכם של היחסים בין הצדדים (ר', למשל, ע"א 727/88 שוורץ נ' רנן, פ"ד מו(5) 853; ע"א 682/87 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אקרמן, פ"ד מג(2) 825, 833 ו-ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ ואח' נ' ישראל פישל, פ"ד נמ(4) 319).
כך, כמבואר לעיל, כל אחד מהצדדים להסכם המייסדים נטל על עצמו התחייבויות מתמשכות על פני זמן, לתרום את נכסיו, כספיו ומאמציו – לטובת הקמת החברה והצלחתה העסקית, כאשר אין חולק כי לאורך השנים השקיעה התובעת ממון רב מאוד בהחזקה וניהול החברה (הרבה מעבר להתחייבויות הכספיות שנטלה על עצמה התובעת בהסכם המייסדים), כמו גם העבירה לחברה את זכויותיה במותג "כנען". הנתבעים, מצדם, העבירו לחברה את כל זכויותיהם בלה קרים סופ והחלו "לעבוד" בחברה במשרה מלאה, תוך שהתחייבו להשקיע בה את מיטב מרצם ויכולתם והתחייבו לעשות כל שביכולתם על מנת לקדם את ענייני החברה ועסקיה, ובתוך כך לא לעבוד בכל עבודה נוספת (ר' ס' 17, 21 ו-30 להסכם המייסדים). מעבר לכך, התובעת והנתבעים קיבלו מכח הסכם המייסדים בעלות משותפת במניות החברה, כל אחד כפי חלקו (ר' פירוט בס' 10-13 להסכם המייסדים) כלומר קיבלו זכות ליהנות מרווחי החברה, כמו גם קיבלו זכויות ניהול של החברה באמצעות כלילתם בדירקטוריון החברה וכמורשי חתימה של החברה (ס' 14 ו-15 להסכם המייסדים). מכאן כי הסדר המייסדים יצר בין התובעת לנתבעים יחסי שותפות של ממש בבעלות, בניהול ובגורל החברה והצלחתה כאשר הצדדים פעלו, זה כלפי זה, מתון אמון כי הצד השני יקיים את התחייבויותיו על פי ההסכם ויפעל כמיטב יכולתו על מנת לקדם את ענייני החברה ועסקיה.
מערכת יחסי אמון זו, אשר כללה אף התחייבות לאיסור תחרות כל עוד הצדדים להסכם הם בעלי מניות בחברה (ס' 27.3 להסכם המייסדים) החלה ביום 1.1.09 ונמשכה, בכל הנוגע לנתבע 1, עד לחודש יולי 2020 – עת נכנסה החברה להליכי כינוס ומניותיה הועברו לשליטת בעל התפקיד שמונה על ידי בית המשפט. באשר לנתבעת 2, נמשכה התחייבות זו על פני כ-11 שנים, ממועד כריתת הסכם המייסדים ועד למועד בו הופסקו שירותי הנתבעת 2 בחברה אז היא מכרה את מניותיה לחברה עצמה ביום 18.2.20. ודוק: ממועד מכירת מניות הנתבעת 2 בחברה ובהינתן העובדה כי במועד זה חלפו למעלה מ-5 שנים ממועד חתימת הסכם המייסדים – הגיעה לקיצה התחייבות הנתבעת 2 לאי-תחרות על פי סעיף 27.3 להסכם המייסדים, כך שלתובעת לא קיימת כל עילה לדרוש קבלת חשבונות מהנתבעת 2 ביחס למועד המאוחר ליום 18.2.20.
בהקשר אחרון זה אבהיר כי אין בידי לקבל את פרשנות התובעת לסעיף 27.3 להסכם המייסדים ככזו המחילה את תניית איסור התחרות על הנתבעת 2 גם לאחר יום 18.2.20 וזאת בשל כך שהנתבע 1 המשיך להחזיק במניות החברה גם לאחר מכן. פרשנות שכזו אינה נלמדת מלשון ההסכם (בו נעשה שימוש במונח "צד" להסכם כאשר כל אחד מהנתבעים הנו "צד" לו) והיא אינה מתבקשת מפרשנותו התכליתית (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) של ההסכם, אשר אינה מצדיקה הטלת מגבלה של איסור עיסוק על הנתבעת 2 במקצועה ובתוך כך פגיעה אנושה ובלתי מידתית בחופש העיסוק של הנתבעת 2 (זכות שזכתה למעמד חוקתי בחוק יסוד), כל זאת מקום בו חלפו למעלה מ-5 שנים ממועד חתימת הסכם המייסדים והנתבעת 2 אינה מחזיקה עוד במניות החברה. בנסיבות אלה, לו הייתה התובעת מבקשת ליצור הגבלה כה משמעותית על חופש העיסוק של הנתבעת 2, שומה היה עליה, לכל הפחות, להתייחס באופן מפורש בלשון ההסכם לאפשרות כי אחד מהנתבעים ימשיך להחזיק במניות החברה, בעוד השני לא – וליצור הגבלה מפורשת שכזו. ברם, הגבלה מפורשת שכזו לא נכללה בלשון הסכם המייסדים, ואין מקום לפרש את ההסכם ככולל הגבלה שכזו, ומכאן שביחס לנתבעת 2 הגיעה תניית איסור התחרות לקיצה ביום בו היא מכרה את מניות החברה לחברה, היינו ביום 18.2.20.
נוכח האמור, אני קובע כי התובעת הוכיחה קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינה לבין הנתבעים מסוג "שותפות" והיא מצדיקה מתן חשבונות ביחס להכנסות שהתקבלו אצל הנתבעים בתקופות האמורות.
אשר לקיומה של זכות תביעה לתובעת לגבי הכספים אודותיהם היא מבקשת לקבל חשבונות – הרי שכאמור לעיל, התובעת הוכיחה בפני בית המשפט כי קיימת לה עילת תביעה ישירה ועצמאית כלפי הנתבעים מכח הסכם המייסדים, שאינה תלויה בקיומה של עילת תביעה לחברה, כך שאם התובעת תצליח להוכיח טענותיה בדבר כך שהנתבעים הפרו את הסכם המייסדים ו"גנבו לקוחות" של החברה, לרבות באמצעות מכירת מוצרים להם חרף תניית אי התחרות, שהתובעת תהא זכאית, לכאורה, לקבל פיצויי בגין "דמי הנזק" (כלשון התובעת) שנגרמו לה כתוצאה מהפרות אלה. זכאות התובעת לקבלת פיצוי בגין נזקיה, לו תוכח, נשענת על העילות המשפטיות להן טענה התובעת בתביעתה והן, בראש ובראשונה, פיצוי בגין הפרת הסכם המייסדים (ס' 22-28 לכתב התביעה); פיצוי בגין עוולות נזיקיות נטענות, להוציא העילה הנשענת על זכויות הקניין הרוחני של התובעת או החברה כמבואר לעיל (ס' 29-31 לכתב התביעה) ואף עילות הסל להן טענה התובעת בדבר רשלנות, חוסר תום לב ועשיית עושר ולא במשפט (ס' 32-40 לכתב התביעה).
אין לכחד, בהתאם לראיות שהתובעת הציגה בפני בית המשפט עד כה, ובשים לב לראיות שנמנעה מלהציג לנוכח וויתורה על זימון עדיה, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מי מהנתבעים הפר את התחייבויותיו על פי הסכם המייסדים, ובכלל כך "גנב" מהחברה לקוחות וקיבל כספים מלקוחות של החברה, או שמי מהנתבעים הפר את תניית איסור התחרות בתקופה שחייבה אותו. ואולם, משהתובעת עתרה בתביעתה למתן חשבונות, אנו נמצאים אך בשלב הראשון שהוגדר לעיל, כך שטרם הגיעה העת לבחון את ה"חשבונות" שיוצגו על ידי הנתבעים, ובכלל כך לקבוע את חובת הנתבעים לפצות את התובעת בגין "דמי הנזק" שנגרם לה – דבר שייעשה ב"שלב השני", בכפוף לחשבונות שיומצאו על ידי הנתבעים.
אשר לטענת הנתבעים לפיה העובדה שהתובעת לא צרפה את לה קרים סופ כנתבעת בתביעה, מונעת ממנה לדרוש קבלת חשבונות ממנה, הרי שאין בידי לקבל טענה זו. זאת משבהתאם לראיות שהוצגו בפני ובראשן עדויות הנתבעים עצמם, עלה כי לה קרים סופ חדלה מלפעול בתחום הקוסמטיקה או בכלל עם חתימת הסכם המייסדים ועד למועד בו הנתבעת 2 מכרה את מניותיה לחברה (18.2.20), וזאת למעט העובדה כי הנתבעים הפיקו מהנהלת החשבונות של לה קרים סופ חשבוניות בגין כספים שהתקבלו עבור הנתבעים מהחברה ובגין כספים שהתקבלו מעבודות שביצע הנתבע 1 עבור משרד החינוך. הנתבעת 2 אף הבהירה בעדותה, לשאלות בית המשפט, כי הנתבעים עשו בהנהלת החשבונות של לה קרים סופ שימוש מטעמי נוחות בלבד בשל כך שהיא מעולם לא חוסלה לנוכח הצורך של הצדדים להסכם המייסדים לעשות שימוש ברישיונות שעדיין היו רשומים על שמה בעת החתימה על הסכם המייסדים. מכאן כי לה קרים סופ שימשה אך כאמצעי חשבונאי טכני להפקת חשבוניות מס ולא כחברה בעלת פעילות מהותית. על כך יש להוסיף את העובדה כי לה קרים סופ הייתה ונותרה בבעלות וניהול מלאים של הנתבעים (בני זוג נשואים) וכי התובעת מייחסת לנתבעים עצמם את מעשי הפרת ההתחייבויות על פי הסכם המייסדים ולא לפעולות שביצעה לה קרים סופ באופן עצמאי. מכאן, שלא היה הכרח לצרף את לה קרים סופ כנתבעת בהליך שלפני, הגם שבסופו של יום החשבונות המתבקשים יופקו על ידי הנתבעים מהנהלת החשבונות שלה.
למען הסדר הטוב אבהיר כי בהתקיים התנאים למתן צו למתן חשבונות, לא הוצגה בפניי כל "סיבה אחרת" המונעת היענות לדרישה, לרבות בדמות של חיסיון או היעדר הצדקה לקבלת החשבונות (כאמור ב-ע"א 4724/90 הנ"ל בעמ' 345).
לפני סיום אבהיר כי לא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעים לפיה יש לדחות את תביעת התובעת למתן חשבונות בשל כך שבין הצדדים התנהל הליך גילוי מסמכים ממושך, במסגרתו קיבלה התובעת, לבקשתה, העתק מחשבוניות לה קרים סופ לשנת 2020, וזאת במטרה שיתאפשר לה לבדוק את הטענות שהעלה החוקר הפרטי מטעמה בדוח שהוגש מטעמו. זאת, משכאמור לעיל, עומדת לתובעת זכות לקבלת חשבונות מהנתבעים לתקופה החורגת משנת 2020 בלבד, כמו גם עומדת לה הזכות כי חשבונות אלה יבחנו ויאומתו על ידי רואה חשבון, כמו גם תיבחן אמינותם על ידה, כך שהיא לא תידרש להסתפק בתצהיר גילוי מסמכים, אשר לא מניח את דעתה כי גולו לה כל המסמכים שנדרשו על ידה.
סוף דבר
תביעת התובעת למתן חשבונות מתקבלת בעיקרה.
לפיכך, אני מורה לנתבעים להמציא לתובעת, עד ליום 5.9.24, דין וחשבון מאומת על ידי רואה חשבון המעיד על ההכנסות שהתקבלו על ידם בתקופה שמחודש אפריל 2014 ועד לחודש יולי 2020 – ביחס לנתבע 1 ובתקופה שמחודש אפריל 2014 ועד ליום 18.2.20 – ביחס לנתבעת 2. למען הסר ספק יכלול דוח זה גם פירוט של שמות הלקוחות מהם התקבלו הכנסות הנתבעים.
לנוכח קביעתי לעיל, הדוח לא יתייחס להכנסות שהתקבלו מכח מכירה או תמלוגי קניין רוחני של התובעת או החברה (ככל שהיו כאלה).
עד ליום 20.10.24, משמע לאחר שהתובעת תבחן את הדוח שיומצא לה, תודיע התובעת עמדתה באשר לסעד הכספי שהתבקש עד ידה ויינתנו הוראות להמשך ניהול ההליך או לסיומו.
לנוכח תוצאת הביניים אליה הגעתי, אני מחייב את הנתבעים לשלם את הוצאות התובעת, בשלב זה, בסך של 20,000 ש"ח.
כן אני מורה על השבת הכספים שהופקדו על ידי התובעת בקופת בית המשפט להבטחת שכר העדים שזומנו מטעמה, וזאת באמצעות עורך דינה.
זכות ערעור כדין.
ניתן היום, י"ז סיוון תשפ"ד, 23 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
