בפני
כב’ השופטת עפרה גיא
תובע/ נתבעהאיש
באמצעות באת כוחו- עו”ד שירה קופמן
נגד
נתבעת/ תובעת
האישה
באמצעות בא כוחה- עו”ד אורי זמברג
פסק דין
לפניי שלוש תביעות בעניינם של הצדדים. תביעה למזונות קטינים; תביעה רכושית, שהוגשו על ידי האישה ותביעה לדמי שימוש שהוגשה על ידי האיש.
רקע ועובדות שאינן במחלוקת
הצדדים בני זוג לשעבר נשאו כדמו”י ביום 05/08/2002 ומנישואיהם נולדו שלושה ילדים ילידי 2003; 2008 ו- 2010. הצדדים התגרשו ביום 15/06/2020.
בין הצדדים התנהלו הליכים רבים, חלקם הוגשו על ידי האיש וחלקם על ידי האישה. למען נוחות הקריאה בהמשך פסק הדין, ייקרא התובע/ נתבע להלן “האיש” ואילו הנתבעת/תובעת תיקרא “האישה”.
שני הצדדים עורכי דין במקצועם הגישו תביעות רבות האחד כנגד השני. כך הוגשה על ידי האישה תביעה למזונות הילדים; תביעה רכושית; תביעה לפירוק שיתוף שמירת זכויות ואיזון משאבים; תביעה הצהרתית כנגד האיש ואביו בנוגע לזכויות בנכס מסחרי, תביעה למשמורת וזמני שהות והעתקת מקום מגורים. מנגד, הוגשו על ידי האיש תביעה רכושית, תביעה לדמי שימוש, תביעה למשמורת; תביעה נוספת למשמורת ותביעה להרחבת זמני שהות.
בסופו של יום, רוב ההליכים בעניינם של הצדדים נמחקו אם במסגרת פשרה אליה הגיעו הצדדים ואם במסגרת מחיקה או החלטה אחרת ונותרו לדיון אך ההליכים שבכותרת.
כאמור לעיר, האישה עתרה בין היתר להעתיק מקום מגורי הקטינים למרכז הארץ. האיש התנגד לכך תחילה ובסופו של יום במסגרת הליך שהתנהל בפניי בתיק 44094-10-19, הוסכם כי האישה והקטינים יעברו להתגורר במרכז הארץ.
עוד הוסכם כי לשני הצדדים תהא אחריות הורית משותפת; זמני השהות של האב עם הקטינים יתקיימו בימי שני וחמישי בשבוע א’ ובשבוע ב’ בימי שני שישי ושבת; בחופש הגדול הקטינים ישהו בכל שבוע אצל הורה אחר; זמני שהות לסירוגין בחגי ישראל ועוד. הסכמות אלו קיבלו תוקף של פסק דין ביום 21/07/2021.
יוער כי לאחר מעבר האישה והילדים למרכז הארץ, עבר האיש להתגורר אף הוא במרכז הארץ.
במהלך ההליך התברר כי האיש ניהל בתקופת הנישואין מערכת יחסים עם אישה אחרת, ממנה נולדה לו קטינה נוספת.
ביום 04/05/2021 חויב האיש במזונותיהם הזמניים של ילדיו בסך של 4,200 ₪ בצירוף 1,350 ₪ בגין הוצאות אחזקת מדור וכן בצירוף מחצית הוצאות חינוך ומחצית הוצאות רפואיות חריגות.
מזונות הבת הבגירה הופחתו והועמדו על שליש מסכום המזונות שנקבע לאחר הגיעה לגיל 18 כאמור בהחלטתי מיום 09/11/2021.
בפסק דין נוסף, שניתן במסגרת תביעתו של האיש להרחבת זמני שהות בתמ”ש 42922-10-21 ביום 06/03/2023, הוסכם כי זמני השהות של האב עם הילדים יהיו בשבוע א’ בימים שני ורביעי ובשבוע ב’ בימי שני וחמישי ועד יום ראשון. עוד הוסכם שהאב יאסוף הילדים מהמסגרת החינוכית וישיבם למחרת בחזרה אליה.
תלה”מ 44048-10-19, תביעת מזונות הקטינים
טענות האישה
בעת נישואיהם האיש עמד בפני מבחני לשכת עורכי הדין, בעוד היא החלה לימודיה והאיש דרש ממנה לעבור להתגורר בעיר מגוריו.
האיש הפך להיות עו”ד מצליח בשוק הנדל”ן המקומי ובעקבות הצלחותיו, שדרגו ביתם לווילה מפוארת הכוללת בריכה ואף רכשו נכס משרדי שנרשם על שם אבי האיש ובמשרד הושכר חדר לעו”ד נוסף בשכירות משנה בסך של 3,000 ₪.
לאחר שסיימה לימודי המשפטים, עבדה כשלוש שנים כעו”ד שכירה ואף כעוזרת משפטית בבית משפט.
בסופו של יום ולאחר שהאיש לא איפשר לה להתפתח בתחום, היא השלימה חלום ילדות ולמדה אדריכלות ועיצוב פנים וכיום עוסקת בכך.
לאיש משרד עורכי דין משגשג והוא משתכר מעל 60,000 ₪ בחודש ונוכח הכנסתו הגבוהה שידרגו ביתם וחיו ברמת חיים גבוהה, נהגו לנפוש במקומות יוקרתיים בארץ ובחו”ל.
האיש משמש כדירקטור בחברה ומפרסם כתבות בתחום המשפט.
שכרה עומד על כ- 10,000 ₪ בלבד ובין הצדדים פערים עצומים בכושר ההשתכרות.
במהלך חייהם המשותפים לא החסירו מילדיהם דבר.
במועד הגשת התביעה החזיק כל אחד מהצדדים רכב ושווי רכבו של האיש עמד על כ- 400,000 ₪.
האישה עתרה לתשלום מזונות הקטינים בסך של 13,140 ₪ בצירוף מלוא הוצאות רפואיות וחינוך של ילדי הצדדים, בצירוף מדור ואחזקתו.
בסיכומיה הוסיפה כי האיש חסר מוסר המכמין הכנסותיו האמיתיות, עליהן אינו מדווח במלואן; הבריח נכסים דרך אביו וסיפק במהלך חיי הנישואין רמת חיים גבוהה מאד לאישה והילדים.
כן נטען כי לאיש נולדה ילדה נוספת ממערכת יחסים נוספת עליה משלם לטענתו מזונות בסך של 1,850 ₪; הוכח כי רכש דירה חדשה בחמישה מיליון ₪ ומשלם משכנתא של 7,800 ₪; רכש רכב מרצדס חדש; עושה טיפולי קוסמטיקה רבים בעשרות אלפי שקלים כגון בוטוקס, ציפויי חרסינה לשיניים, ניתוח הצמדת אוזניים, השתלת שיער ועוד וניתן ללמוד מאורח חייו שהכנסתו הפנויה עומדת על כ- 60,000 ₪.
זמני השהות של הצדדים עם הילדים אינם זהים באשר הם שוהים יותר אצלה.
נוכח פערי השכר, לא חל הרציונל של הלכת 919/15.
היא שוכרת דירת שלושה חדרים, חוסכת מעצמה ואינה יכולה לנפוש בחו”ל.
המעבר למרכז הארץ, אליו עברו כל אחד מהצדדים העלה את רמת החיים ויוקר המחייה והוא משותף ולו השלכות כלכליות.
כיום האישה מובטלת שעה שנאלצה לסיים עבודתה והיא מקבלת דמי אבטלה בסך של כ- 6,670 ₪, דבר המהווה שינוי נסיבות.
טענות האיש
האישה לא סייעה לאיש במהלך חייהם המשותפים ולא היתה עזר כנגדו.
הוא עודד אותה ללמוד משפטים ואף סייע לה למצוא עבודה לאחר שסיימה הלימודים וההתמחות במספר מקומות, אך היא לא התמידה מאחר והיתה חסרת מוטיבציה.
הוא סייע לה בלימודיה בעת שבחרה לשנות קריירה.
בעת הגשת התביעה עבדה האישה בחברה במרכז והרוויחה כ- 11,000 ₪.
האיש עו”ד ונוטריון עצמאי המשתכר כ- 15,000 ₪.
האישה בזבזנית, פגעה בשמו הטוב, ואינה משקיעה בילדים.
הוא שדאג לילדים במהלך החיים המשותפים. האב אוהב ילדיו אהבת נפש. הוא היחיד שדואג ומממן מזונותיהם. במועד הגשת התביעה אף טען כי ידרוש משמורת מלאה על הילדים וממילא יישא בכל צורכיהם.
בשנות השיא של משרדו הרוויח כ- 17,000 ₪, אולם לאחר שהאישה הרסה לו את המוניטין הרוויח כ- 6,000 ₪ בלבד ובעבר התאפשרה רמת החיים הגבוהה בטרם הרסה את שמו, בטרם החל קיפאון בתחום הנדל”ן ובטרם היתה הצפה של עורכי דין בעיר.
מאז פרוץ המשבר, האישה נהגה בפזרנות ובריקון החשבון.
הוא נוהג באחריות ודואג לצרכי הקטינים ולא החסיר מהם דבר ואילו היא נטלה לעצמה משכורתה וסרבה להשתתף בעול המשותף.
בסיכומיו הוסיף וטען כי הקטינים שוהים עמו 6 ימים בשבועיים וקיימת חלוקה שווה לחגים וחופשות.
הוא נאלץ לנהל שני הליכים משפטיים ואף נאלץ להעתיק מקום מגוריו למרכז הארץ על מנת שיוכל להיות משמעותי בחיי ילדיו.
האישה תבעה 20,440 ₪ מבלי שמצאה לנכון להוכיח תביעתה ולא צרפה אסמכתאות לכך ואף לא פרטה הוצאות הקטינים.
האישה עורכת דין בעלת וותק ובוחרת שלא לעבוד בתחום מומחיותה ועל פי הצהרתה מרוויחה כ- 15,000 ₪. לאחר סיום עבודתה כשכירה, החלה לעבוד כעו”ד בתחום האישי וברור לכל כי הכנסתה בתחום זה עולה על זו של האיש.
האיש משתכר כ- 18,500 ₪ והוא נטול זכויות סוציאליות ופנסיוניות.
בית הצדדים נמכר בכ- 7 מיליון ₪ ולאחר תשלום משכנתא של כ- 1.48 מיליון ₪, נותר כל אחד מהצדדים עם כ-2.5 מיליון ₪.
האישה מתגוררת באחד ממתחמי המגורים היוקרתיים בצפון תל אביב, נוהגת ברכב יוקרה חדש, משקיעה כספים ועוד. משלמת שכירות בסך 8,700 ₪ בעודו מתגורר בבניין לא יוקרתי כאשר לכל ילד חדר משלו.
הכנסות הצדדים זהות, הכנסתו הפנויה נמוכה משל האישה מאחר ועליו להחזיר הלוואות בסך של כ- 4,000 ₪. הוא משלם מזונות קטינה נוספת בסך של כ- 1,450 ₪ עד שתגיע לכיתה ג’ אז ישלם עבורה סך של 1,700 ₪.
משכך, יש לקבוע כי כל הורה יזון הילדים כשהם אצלו ולקבוע חלוקה שיוויונית של הוצאות רפואיות חריגות והוצאות חינוך של הקטינים.
דיון והכרעה
כידוע ובהתאם לדין והפסיקה, בשנים האחרונות ולאור ההכרעה בבע”מ 919/15 (פורסם במאגרים המשפטיים ביום 19/07/2017) השתנה אופן קביעת מזונות ומדור ילדים במסגרת פסקי הדין שניתנו כאשר נקבעו מספר פרמטרים אותם נדרש בית משפט לבחון בעת שקובע גובה המזונות בנוגע לילדים מעל גיל 6 ונקבעו בנוסף פרמטרים לחישוב מזונות קטינים בכלל.
כן נקבע בפסיקה כי על בית משפט לבחון צרכי הקטינים; יכולות כלכליות של ההורים, מכל מקור שהוא לרבות שכר עבודה; קביעת היחסיות של היכולת הכלכלית של ההורים האחד מול רעהו וחלוקת משמורת בפועל (ראו: עמ”ש 14612-10-16, פורסם ביום 20/12/17).
עוד נקבע כי בית משפט אינו מחויב לעשות חישוב אריתמטי דווקני ויש מקום לתחושתו של השופט באשר לזהות ההורה הנושא בעיקר נטל גידול הילדים באופן שהשקעתו אינה באה לידי ביטוי בחישוב מתמטי של זמני השהות ובהתאם לנסיבות (ראו: עמ”ש 11623-08-18, פורסם ביום 24/06/2018).
בהתאם לאמור לעיל, אבחן את עובדות המקרה וייקבעו להלן מזונות הקטינים.
הכנסות האישה
כאמור לעיל, בסיכומיה טענה האישה כי נאלצה להפסיק עבודתה וכיום היא מובטלת ושכרה עומד על כ- 6,670 ₪ דמי אבטלה. מנגד, טען האיש כי שבה לעבוד כעו”ד עצמאית בתחום המשפחה ועל פי הצהרתה היא מרוויחה כ- 15,000 ₪.
מעיון ב- 12 תלושי שכר של האישה לשנים 2022-2023 עולה כי שכרה עומד על כ- 14,000 ₪ נטו ואין לקבל טענתה בדיון לפיה השתכרה כ- 15,000 ₪ ברוטו. עוד טענה בדיון כי אינה עובדת ואף ציינה בסיכומים שמקבלת דמי אבטלה. האישה לא נימקה מדוע הפסיקה לעבוד. האישה מוכשרת, עו”ד ובעלת תואר שני באדריכלות ועיצוב פנים תחום בו עסקה בשנים האחרונות והרוויחה לא מעט. בנסיבות אלו ובהיעדר הנמקה להפסקת עבודתה, אין לי אלא לקבל טענת האיש ולקבוע כי ככל הנראה בחרה להפסיק לעבוד במקצועה ויכול והחלה לעבוד כעורכת דין.
משכך, הנני מעמידה את שכרה או פוטנציאל השתכרותה של האישה לכל הפחות על סך של 15,000 ₪ נטו, שכן אחרת, לא ברור לי מדוע הפסיקה לעבוד במשרה בה עבדה בשנים האחרונות ואני דוחה כל טענה לשינוי נסיבות שנטענה בסיכומים.
עוד יצוין כי מעיון בתדפיסי חשבון העו”ש של האישה עולה כי בחשבונה סך של כ- 2,500,000 ₪ בעו”ש כאשר בעניין זה טען האיש כי בני הזוג מכרו את ביתם בסך של 7 מיליון ₪ כאשר כל אחד מהצדדים נותר עם סך של 2.5 מיליון ₪. בטענה זו תמכה גם האישה שהעידה כי ממתינה לתום ההליכים בעניינם של הצדדים על מנת להבין יכולותיה הכלכליות לטובת רכישת דירה (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 2-3).
האישה שוכרת דירה במרכז הארץ כאשר אין מחלוקת שעלות השכירות עומדת על סך של 7,900 ₪ בחודש.
משכך, הכנסתה הפנויה של האישה עומדת על סך של כ- 7,100 ₪.
הכנסות האיש
לטענת האיש שכרו עומד על סך של 18,500 ₪ נטו כעולה מדו”ח רואה החשבון לשנת 2021 מיום 21/02/2023.
מנגד, טענה האישה כי מדובר בבעל דין חסר מוסר, נעדר יראת כבוד לבית משפט המכמין הכנסתו האמיתית, עליה אינו מדווח. האיש השתמש באביו להברחת כספים, סיפק במהלך החיים המשותפים רמת חיים גבוהה לאישה והילדים דבר שבא לידי ביטוי בבית המגורים היוקרתי בו גרו עם בריכה ויחידות דיור, במיטלטלין ואיבזור בשווי מאות אלפי ₪, חופשות וטיסות לחו”ל, רכבי פאר, מותגי מעצבים, שעוני יוקרה שרכש האיש לעצמו ותכשיטים של האישה אותם גנב האיש.
לטענתה הכנסתו עומדת על כ- 60,000 ₪.
כאמור, מנגד, טען האיש שהכנסתו עומדת על כ- 18,500 ₪ נטו. לעניין זה צרף דו”ח רואה חשבון. אלא שאין די בדו”ח זה. האיש בחר שלא להגיש שומות מס ואף לא הוגשו לעיוני דו”ח רווח והפסד ממנו ניתן ללמוד מה ההוצאות שנוכו מהכנסותיו טרם נקבעה הכנסתו נטו. יוער כי במסגרת דו”ח האקטואר בתיק הקשור צורפו דוחות רווח והפסד לשנים 2016-2019, אלא שאין די בהם.
בדיון שהתקיים בפניי טען האיש כי הוא גר בדירה שכורה בסך של 8,500 ₪. עוד התברר כי במקביל רכש דירה בעלות של חמישה מיליון ₪, כאשר לטענתו נטל משכנתא בסך של כ- 1.8 מיליון ₪ לטובת רכישתה ומדובר בדירה להשקעה. עוד ציין כי רכש לטובת הדירה מטבח בעלות של 40,000 ₪. בנוסף, ציין כי רכש רכב מרצדס בעלות של כ- 350,000 ₪ כאשר לטענתו הרכב ממושכן והוא משלם עבורו כ- 2,400 ₪ לחודש. כן טען כי נטל הלוואה נוספת בסך של חצי מיליון ₪ בהיעדר הכנסות נוספות. יצוין כי האיש בחר שלא להגיש אסמכתאות רלוונטיות לטענותיו אלו.
מנגד טענה האישה כי שווי הדירה שרכש האיש עומד על כ-5.7 מיליון ₪. משבחר האיש שלא לצרף אסמכתאות ביחס לדירה שרכש, עדיפה עליי גרסת האישה באשר לשווי הדירה. האיש הוסיף וטען בדיון כי עוסק בתחום הנדל”ן בלבד, אלא שבדיון התברר כי עוסק כעורך דין בתחומים נוספים והרוויח סכומים גבוהים. כך גם התברר שהאיש שב בשבוע בו התקיים הדיון מסיציליה ואף ציין כי מאז גירושיו נסע לחופשות בפראג וביוון ואף ציין כי משלם מזונות עבור בתו הקטינה הנוספת (שאינה מנישואיו לאישה) מזונות בגובה של 1,850 ₪.
מעיון בכרטיסי האשראי של האיש מצאתי כי רכש בחנויות יוקרה כגון לואי ויטון, ביצע רכישות רבות בוולט, מסעדות, רכישות בדיוטי פרי ועוד ומעיון בתדפיסי כרטיסי האשראי עולה כי הוצאותיו בכרטיסים נעות בין 5,000 ₪ – 11,000 ₪.
עוד מצאתי כי לאיש הפקדות גבוהות בחשבונו, מאלפי עד עשרות אלפי שקלים כאשר לחלקן הגדול אין הסבר. אומנם האיש טען בחקירתו כי מדובר בכספים שקיבל כתוצאה ממכירת דירת הצדדים, אלא שמדובר בהפקדות מחשבונות שונים. משכך, איני מקבלת הטענה. האיש עו”ד כשרוני העוסק בתחומים רבים לרבות מקרקעין ונזיקין. טענות האישה ביחס לנכס המסחרי שהיה רשום על שם אבי האיש לא נסתרו כעולה מפסק הדין אליו הגיעו הצדדים בהסכמה ביום 06/03/2023 בתיק 12646-10-20, שם הוסכם כי חרף רישום הנכס על שם אבי האיש, הצדדים הם בעלים בחלקים שווים בנכס.
יוער כי אף האיש טען בכתב תביעתו כי הוא נשא בעצמו בכל כלכלת הבית במהלך החיים המשותפים והאישה לא תרמה מהכנסותיה לטובת צרכי הקטינים.
אם כן, האיש נושא לטענתו בתשלום דמי שכירות בסך של 8,500 ₪; משלם הלוואות בסך של 6,400 ₪ (מתוכן לטענתו 4,000 ₪ משכנתא ו- 2,400 ₪ בגין רכב המרצדס); נושא במזונות שלושת ילדיו מהאישה בסך של 3,750 ₪ בצירוף מחציות ובמזונות בת נוספת בסך של 1,850 ₪; מוציא הוצאות גבוהות בכרטיסי האשראי לרבות הוצאות פנאי כגון חופשות, מסעדות, הזמנות ועוד אשר הגיעו כאמור בחודשים האחרונים לכדי סך של כ- 10,000 ₪ לחודש ונראה כי סך הוצאותיו מגיע לכדי סך של כ- 30,000 ₪ בחודש.
יתרת חשבון הבנק של האיש עומדת על סך של כ- 56,000 ₪ נכון ליום 05/03/2023. אומנם האיש טען כי מספר ימים קודם לכן הועבר לחשבונו סך של 100,000 ₪ מפיקדון אליו הכניס את כספי הדירה, אלא שלא הציג אסמכתא לכך, מה גם שטען שרכש בכספים הללו דירה חדשה קודם לכן ונטל משכנתא בסך של 1.8 מיליון ₪ לטובת השלמת יתרת התשלומים בגינה.
בנסיבות אלו, נראה כי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע להכנסות האיש ולאור הנתונים לעיל ושעה שהתרשמתי כי האיש חי ברמת חיים העולה על המוצהר על ידו, מצאתי מקום להעמיד הכנסותיו על סך של 30,000 ₪ נטו ואין ליתן משקל מהותי לדו”ח רואה החשבון שהוצג בפניי.
לכך יש להוסיף את הכנסותיו הצפויות מהדירה שרכש להשקעה. מעדותו עולה כי הדירה מיועדת להשכרה ותהא מוכנה בדצמבר 2023.
הצדדים לא טענו לגובה דמי השכירות מהדירה, אולם נוכח גובה דמי השכירות אותם משלמים הצדדים בערי המרכז, מצאתי מקום להעמיד הכנסותיו בצירוף דמי השכירות מהדירה על סך של 38,500 ₪.
מסכום זה יש לקזז את דמי השכירות אותם משלם בסך של 8,500 ₪.
משכך, אני מעמידה את הכנסותיו הפנויות של האיש על סך של 30,000 ₪.
בעניין זה אציין כי לא מצאתי מקום לקחת בחשבון את המשכנתא בה נושא האיש עבור דירתו החדשה בסך של 4,000 ₪ שעה שנלקחו בחשבון הכנסתו הפנויה דמי השכירות אותם משלם, מה גם שלא הוצגה אסמכתא לכך.
בהתייחס לנכס המסחרי ושעה שהוא שייך לשני בני הזוג וההכנסות ממנו אמורות להתחלק ביניהם בחלקים שווים, לא מצאתי מקום לקחת אותו בחשבון.
צרכי הקטינים
בכתב תביעתה העמידה האישה את צרכי הילדים על סך כולל של 13,140 בצירוף הוצאות מדור ומחציות בגין חינוך ורפואה; בבקשתה למזונות זמניים העמידה מזונות הילדים על סך של 21,030 ₪ ובדיון שהתקיים בפניי עתרה להעמיד מזונות כל אחד מהילדים על סך של 2,500 ₪ (עמוד 14 לפרוטוקול, שורה 16).
אומר כבר עתה כי האישה צרפה לכתב תביעתה מספר קבלות אודות רכישות שבצעה ולתצהירה צרפה אסמכתאות נוספות אודות חשבונות ששולמו והוצאות נוספות. עם זאת, אין די בקבלות אלו בכדי לקבוע צרכי הקטינים. כבר קבעתי לא אחת כי לא ניתן להגיש קבלות בצורה מפוזרת, מבלי שאלו יוגשו בצורה מסודרת, תוך הפנייה לרכישות בכל חודש בחודשו תוך כדי סכימת הקבלות בכל חודש ואין לצפות שבית משפט יבחן ויתור אחר כל קבלה וקבלה שהוגשו באופן זה ולצורך יעילות הדיון מוטב כי לעתיד יקפידו באי כח הצדדים להגיש טבלאות מסודרות בהן יפורטו ההוצאות בכל חודש בחודשו, תוך כדי הפנייה לקבלות רלוונטיות מסומנות ובמיוחד נוכח הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט- 2018 ובפרט הוראות תקנה 5 לתקנות.
עם זאת, בית משפט בתוך עמו יושב. לפיכך ובהתאם לפסיקה, כאשר הראיות אינן מספקות, רשאי בית משפט לקבוע את הצרכים הנדרשים לקטינים על פי ניסיון החיים של השופט היושב בדין. ראו לעניין זה ע”א 93/85 שגב נ’ שגב, פד”י ל”ט (3) 822, 825-828.
בעניין זה, תחילה נקבע בפסיקה כי יש להעריך צרכיו הבסיסיים של קטין על סך 1,150 ₪ בבר”ע 1895/02 ב.י נ’ ב.נ. [פורסם בנבו]
במהלך השנים עלה הסכום וכיום נקבע כי יש להעמיד צרכיו של קטין על סך של 1,600 ₪. ראו לעניין זה החלטת כב’ השופט שנלר בעמ”ש 46291-01-16; ראו עמ”ש 32385-11-18 א.ג נ’ ר.ג. ואף נפסק למעלה מכך במקרים מסוימים (ראו רמ”ש (מרכז) 59188-10-18), שם נקבע כי לאחר בע”מ 919/15 אין לבחון אך את צרכיו הבסיסיים של הקטינים אלא יש לאמוד את כלל צרכיהם וכי צרכיו של קטין המתגורר בשני בתים עולים על זה שמתגורר בבית אחד והערכה כזו אף מגיעה לסך של 2,250 ₪.
בתצהירה ציינה האישה כי היא הנושאת בכלכלת הבת הבגירה ואף רשמה אותה למכללת שנקר בעלות של 18,800 ₪. הבת אינה עובדת נוכח לימודיה והיא הנושאת במלוא צרכיה. אומר כבר עתה שככל הנראה הבת סיימה השירות הלאומי ולכן, נוכח גילה, אין לחייב האיש במזונותיה. עם זאת, אך ראוי היה כי האב יישא במחצית עלות לימודיה של בתו המתגוררת בבית אמה.
בכל הנוגע ליתר צרכי הילדים טענה האישה כי היא הנושאת בכלל צרכיהם. כך צרפה אסמכתאות לפיהן היא ששילמה עבור הבן את הוצאות שנת הלימודים בסך של 1,970 ₪; תשלום עבורו בגין טיפולי אורתודנטיה למכבי דנט בסך של 6,462 ₪; תשלום עבור הבת הקטינה לטיפולי אורתודנטיה בסך של 7,189 ₪; אסמכתא ללימודי הבת הבגירה בשנקר; עוד טענה האישה כי היא נושאת בתשלום עבור שיעורים פרטיים לילדים המגיעים לכדי מאה עד מאתיים ₪ כל שיעור.
במקרה דנן ולאחר שעיינתי באסמכתאות שצורפו ושעה שהקטינים מתגוררים בשני בתים (חלוקה של 6/8) ובשים לב לטענות האישה שלא נסתרו, לפיהן הצדדים חיו יחד עם הקטינים ברמת חיים גבוהה, עת התגוררו בוילה מפוארת הכוללת בריכה ויחידות דיור להשכרה ואשר נמכרה בסופו של יום בשבעה מיליון ₪, מצאתי מקום להעמיד את צרכי הקטינים על הרף הגבוה, דהיינו על סך של 2,500 ₪ עבור כל אחד מהקטינים וסך הכל 5,000 ₪ עבור שני הקטינים. בעניין זה אציין שאומנם האישה עתרה לסכומים גבוהים יותר בכתב תביעתה אלא שהגם שהתרשמתי שבני המשפחה חיו ברמת חיים גבוהה, לא הוכחו מלוא ההוצאות להן טענה.
ההכנסות הפנויות של הצדדים מגיעות לסך כולל של 45,000 ₪. מתוכן, סך של 30,000 ₪ לאיש (67%) וסך של 15,000 ₪ לאישה (33%).
חלוקת זמני השהות של ההורים עם הקטינים הינה כאמור לעיל שמונה לילות בשבועיים אצל האישה (57%) ושישה לילות אצל האיש (43%).
משכך וביחס להכנסות הצדדים על האיש לשאת בסך של 3,350 ₪ מתוך מזונות הקטינים ועל האישה לשאת ביתרה. בשים לב לכך שהאיש נושא נוכח חלוקת זמני השהות בסך של 2,150 ₪ (43%), הרי שעל האיש להעביר לאישה סך נוסף של 1,200 ₪ עבור מזונות הקטינים (דהיינו, 3,350 ₪ פחות 2,150 ₪).
בכל הנוגע להוצאות המדור ואחזקתו, הגם שהאיש לא צרף אסמכתאות לכך ואלו צורפו על ידי האישה בלבד, אין לי אלא להניח שהוצאות אחזקת המדור דומות לשני הצדדים. בהתייחס למדור עצמו האישה נושאת בעלות מדור של 7,900 ₪ והאיש נושא בעלות של 8,500 ₪. סך כל המדור עומד על סך כולל של 16,400 ₪. מדור הקטינים עומד על 40% מכך ובסך הכל על סך של 6,560 ₪. על האיש לשאת ב- 67% מסכום זה ובסך של 4,395 ₪. בפועל ונוכח חלוקת זמני השהות, נושא האיש ב- 43% ובסך של 2,821 ₪.
מכאן, שעל האיש לשאת בהפרש התשלום ובסך הכל עליו לשאת בגין מדור הקטינים בסך נוסף של 1,574 ₪.
עוד נתתי דעתי לכך שהאישה היא זו שנושאת בעיקר הוצאות הקטינים. כך האישה משלמת קופת חולים עבורם, שילמה הוצאות חינוך והוצאות רפואיות חריגות. משכך, מצאתי מקום לקבוע כי האם תיחשב כהורה מרכז. אומנם, באחריות כל אחד מההורים לדאוג לרכישת ציוד בסיסי לקטינים בביתו, אלא שאין בכך בכדי להימנע מקביעת מנגנון הורה מרכז אשר יבטיח את צרכי הילדים שאינם תלויי שהות. בנסיבות העניין ונוכח רמת החיים בה חיו הקטינים טרם פרידת הוריהם, מצאתי מקום לקבוע כי צרכים אלו יועמדו על סך כולל של 1,300 ₪, כאשר מסכום זה יש להפחית את קצבת הילדים אותה מקבלת האישה בסך של כ- 370 ₪ ואני קובעת שהצדדים יחלקו ביתרה בהתאם להכנסותיהם. לפיכך, האיש יישא בסך של 623 ₪ והאישה תישא ביתרה.
החיוב
אם כן על האיש להעביר לאישה בגין מזונות הקטינים סך של 1,200 ₪ עבור מזונותיהם, סך נוסף של 1,574 ₪ בגין מדורם וסך נוסף של 623 ₪ בגין צרכים שאינם תלויי שהות.
סך הכל, אני קובעת שהאיש יעביר לאישה עבור מזונות ומדור הקטינים סך כולל של 1,700 ₪ עבור כל אחד מהקטינים וסך כולל של 3,400 ₪ וזאת החל מחודש ינואר 2024.
בכל הנוגע להחזר מזונות ממועד הגשת התביעה, הרי שמדובר בעניין שבשיקול דעת בית משפט (ראו שיקולים לעניין זה תמ”ש (י”ם) 16933/99 ל’.ש’ נ’ ל’.י’, פורסם ביום 30/12/2004 במאגרים משפטיים). שעה שממילא הופחתו מזונות הבת הבגירה זה מכבר והואיל ואינה זכאית כיום למזונותיה נוכח גילה; בהינתן ההלכה כי אין חובה להורות על השבת מזונות שנאכלו ובשים לב לפערי ההכנסה בין האיש לאישה, איני מורה על השבת המזונות שכבר שולמו והחיוב הינו כאמור מיום 01/01/2024, כאשר עד למועד זה יחול החיוב בהתאם להחלטה באשר למזונות זמניים מיום 04/05/2021.
סכום המזונות יהיה צמוד למדד המחירים הידוע לצרכן שבסיסו פורסם בחודש דצמבר 2023 והוא יעודכן כל שלושה חודשים ללא חיוב רטרואקטיבי לעבר.
סכום המזונות ישולם לחשבון הבנק של האישה שפרטיו יימסרו לאיש.
סכום המזונות ישולם עד הגיע הקטינים לגיל 18 או סיום הלימודים בתיכון לפי המאוחר מביניהם.
ממועד זה ועד לתום שירות חובה בצה”ל או סיום שירות לאומי, ישלם האיש שליש סכום המזונות כערכם במועד הרלוונטי. שירות חובה בצה”ל או שירות לאומי הוא תנאי לחיוב המפורט בסעיף זה. ככל שהקטינים לא ישהו אצל האישה שהות של קבע בתקופת השירות הצבאי או השירות הלאומי, ישלם האיש את הסכום ישירות לילדים.
בנוסף, יישאו הצדדים בהוצאות הבאות כאשר האיש יישא בשני שליש מהן והאישה תישא בשליש נוכח פערי ההכנסות ביניהם:
הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות על ידי הביטוח המשלים או הביטוח הרפואי. טרם הטיפול תיידע האישה את האיש בדבר הצורך בטיפול ועלות משוערת. במקרה של מחלוקת לגבי נחיצות ההוצאה יכריע רופא מומחה או רופא מטפל, לפי העניין, בדבר הצורך בטיפול ועלות משוערת.
במקרה של מחלוקת לגבי גובה ההוצאה להבדיל מנחיצותה, יחוייב האיש לפי תעריף קופת חולים לעניין הוצאה רפואית חריגה, ככל ששירות כאמור ניתן בקופת החולים.
למען הסר ספק, הוצאות רפואיות לרבות, אך לא רק, טיפול שיניים, טיפולים אורתודנטיים, משקפיים, עדשות, טיפולים פסיכולוגיים, אבחונים והוראה מתקנת.
עוד יישאו הצדדים בהוצאות חינוך, כאשר האיש יישא בשני שליש מההוצאות והאישה ביתרה. בכלל זה, הוצאות שכר לימוד עבור המוסד החינוכי וכל הוצאה אחרת על פי דרישת המוסד החינוכי. למען הסר ספק, הוצאות חינוך לרבות, הוצאות שכר לימוד, סל תרבות, תלבושת אחידה, ועד כתה, ציוד לבית ספר לרבות ספרי לימוד, מחזור אחד של קייטנה בחופש הגדול, שיעורים פרטיים לכל קטין לחודש, שני חוגים (לרבות חדר כושר לילדים בגיל ההתבגרות ותנועת נוער) וזאת לאחר קיזוז מענק חינוך לו זכאית האישה עבור כל אחד מהקטינים מהמוסד לביטוח לאומי בתחילת כל שנת לימודים.
הסכומים ישולמו תוך שבעה ימים ממועד דרישה.
תשלום ההוצאות החריגות יהיה לאחר מיצוי כלל ההנחות להן זכאית האישה ובכפוף להצגת אסמכתא על התשלום. ככל שלא יישא האיש בתשלום ההוצאות, דינן כדין מזונות לצורך גבייתן.
קצבת ביטוח לאומי וכל קצבה או הטבה אחרת המשולמת בגין הקטינים, תשולם לידי האישה.
תלה”מ 44071-10-19
המדובר בתביעה רכושית שהוגשה על ידי האישה במסגרתה עתרה לפירוק השיתוף בנכסים המשותפים ולתשלומי איזון. כן עתרה לקבוע כי הזכויות בנכס המסחרי הרשום על שם אבי האיש שייכות לשני הצדדים; להורות על מינוי אקטואר ושמאים לטובת הערכת שווי כלל נכסי הצדדים; לקבוע כי זכותה בנכסי הצדדים מגיעות לכדי 70% ואילו האיש זכאי ל- 30% מהם.
כאמור לעיל, ביתם של הצדדים נמכר וכל אחד נותר לאחר מכירתו עם סך של כ- 2.5 מיליון ₪. עוד הוסכם בין הצדדים במסגרת הליך נפרד, כי הנכס המסחרי הרשום על שם אבי האיש, שייך לשני הצדדים בחלקים שווים.
במסגרת ההליך מונה אקטואר אשר הגיש שתי חוות דעת. האחת, חוות דעת מיום 01/03/2022, בה קבע כי שווי משרד האיש והמוניטין שלו עומד על סך של 88,000 ₪ נכון למועד הקרע בין הצדדים. חוות דעת נוספת הוגשה על ידו ביום 06/04/2022 ביחס לזכויות הסוציאליות. מעיון בדו”ח עולה כי על האישה להעביר לאיש סך של 16,440 ₪ לטובת איזון זכויות מהם סך של 14,232 ₪ נזילים.
כן נקבע בדו”ח שנכון למועד הקרע עמד חשבון הבנק המשותף של הצדדים על סך של 27,586 ₪ ביתרת חובה. בחשבונותיו של האיש היתה יתרת חובה בסך של 211 ₪ ומשכנתאות משותפות המגיעות לסך של שני מיליון ₪, הרשומות על שם האיש. מהן נותר לתשלום במועד הקרע סך 1,627,700 ₪.
לטענת האישה בסיכומיה, על אף חוות דעת האקטואר בה נקבע שווי המשרד של האיש והמוניטין שלו בפועל, הרי שאלו עולים על הסכום שקבע האקטואר, שכן לא הומצאו למומחה מלוא המסמכים. כך לא הומצאו לו דוחות רווח והפסד לשנים 2015-2019, דיווחי מע”מ שנתיים, דוחות בנק נוספים ועוד. עוד טענה כי חוות דעת המומחה נסמכת אך על הכספים שדווחו שעה שהוכח כי הכנסות האיש אינן אלו המדווחות על ידו אלא עולות עליהן בעשרות מונים.
עוד ציינה, כי האיש עצמו טען בכתב הגנתו כי הפגיעה בשמו הטוב הסבה לו נזקים בגובה של 250,000 ₪.
משכך, טענה כי שווי המשרד והפרשי פוטנציאל ההשתכרות בין הצדדים עומדים על כ- 600,000 ₪ ונוכח הפערים העצומים בין הצדדים, המפתח לחלוקה צריך להיות ביחס של 70% לטובת האישה והיתרה לאיש.
מנגד, טען האיש כי שעה שלא נשלחו שאלות הבהרה למומחה והוא לא זומן לעדות, יש להורות כי האיש ישלם לאישה סך של 44,000 ₪, בהתאם לחוות דעתו.
עוד הוסיף וטען האיש כי על האישה להשיב לו מחצית יתרת החוב ששולמה על ידו לחשבון המשותף בסך של 13,687 ₪ ובנוסף, להעביר לו מחצית הזכויות הסוציאליות בהתאם לחלופה א’ או ב’, על פי בחירתה ולהשיב לו כספי המשכנתא ששולמו על ידו ממועד הקרע ועד מכירת הבית.
חוות דעת המומחה
תפקיד המומחה לסייע לבית המשפט עת מוצגים בפניו הנתונים הרלוונטיים למחלוקת בין הצדדים בתחום בו נדרשת מומחיותו (ראו ע”א 3056/99 רועי שטרן נ’ המרכז הרפואי ע”ש חיים שיבא ואח’, פ”ד נו (2) 936, 949), שם נקבע כי:
“משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן”.
בעניין הנדון, לא מצאתי כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה מחוות דעת המומחה. אומנם, בית משפט אינו משמש כ’חותמת גומי’ לחוות דעת המומחה ורואה בה המלצה בלבד, אולם, יש צורך בנימוקים ראויים בכדי לסטות ממנה. בעניין הנדון, האישה בחרה שלא לשלוח למומחה שאלות הבהרה, הגם שעמדה על זכותה לעשות כן (ראו בקשתה בתיק מיום 31/03/2022). כך גם בחרה שלא לזמנו לחוקרו על חוות דעתו. לבית המשפט אין די מומחיות להעריך שווי מוניטין משרדו של האיש או לסטות ממנה בהיעדר נימוקים כבדי משקל. כך גם לא הוכחה בפניי העובדה שחוסר במסמכים מנעה מהמומחה ליתן חוות דעתו ולא הונח כל מסד עובדתי המצדיק או מאפשר קביעת שווי אחרת למוניטין וערך משרדו של האיש.
בנסיבות אלו ושעה שלא הוכח על ידי האישה, ערך אחר של המשרד או המוניטין של האיש, לא מצאתי כל מקום מלסטות מחוות דעת המומחה ואני קובעת ששווי המוניטין והמשרד של האיש הינו בהתאם לקביעת המומחה ובסך של 88,000 ₪.
עוד עתרה האישה להורות על חלוקה לא שיוויונית נוכח פערי ההשתכרות בין הצדדים ולקבוע חלוקה של 70% לטובתה ו- 30% לטובת האיש על רקע פערי ההכנסות ביניהם.
הצדדים שבפני נישאו זל”ז בשנת 2002 ולפיכך, הם כפופים לעקרונות המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון, התשל”ג-1973 (להלן: ‘חוק יחסי ממון’).
חוק יחסי ממון קובע משטר של איזון משאבים בין בני-זוג, כך שבמועד פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כל נכסי בני הזוג, למעט החריגים המנויים בחוק יחסי ממון ובהתאם לקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון.
לכלל החלוקה השווינית ברכוש נקבע בסעיף 8 לחוק יחסי ממון סייג המקנה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת לחרוג מאותה חלוקה שיווניות ובהתקיים ‘נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת’.
כאמור, האישה עותרת לביצוע איזון לא שוויוני ברכוש הצדדים ובתאם לחריג הקבוע בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המאפשר לבית המשפט לסטות מכלל האיזון השווה הקבוע סעיף 5 לחוק יחסי ממון. את נימוקיה השתיתה האישה על רקע פערים כלכליים שנוצרו בין הצדדים.
סעיף 8 לחוק יחסי ממון, קובע כדלקמן:
‘ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
. . .
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג’.
בסעיף 8 לחוקק יחסי ממון קבע המחוקק חריגים לכלל החלוקה השוויונית הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון המקנים לבית המשפט סמכות בשיקול-דעת להפעלתם וזאת בהתקיים ‘נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת’. עם זאת, המחוקק ‘שתק’ ביחס לאופן הפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בבואו ליישם את סעיף 8 לחוק יחסי ממון.
ראו, פרופ’ אריאל רוזן צבי ‘יחסי ממון בין בני זוג’, הוצאת מיקרושור בעמ’ 352.
ההלכה הפסוקה בסוגיה זו קבעה כי סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר גמישות רבה, הנותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך הבאה בחשבון של שיקולים כלכליים ואחרים. עם זאת, רק בנסיבות קיצוניות יסטה בית המשפט מכלל האיזון של מחצה על מחצה, כאשר מטרתו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון היא, להקנות לבית המשפט שיקול דעת לביצוע איזון משאבים צודק בין בני זוג, מתוך גמישות והתחשבות בשיקולים של צדק והוגנות (ראו, ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3) 529, 614).
חוק יחסי ממון אינו מגדיר את אותן הנסיבות המיוחדות המצדיקות לסטות מהכלל האיזון השווה הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון ובפסיקה נקבע כי על מנת להצדיק סטייה מכלל זה, יש צורך בקיומן של נסיבות מיוחדות ולשם כך יש לבחון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים – ראו, בג”ץ 4178/04 פלונית נ’ בית הין הרבני הגדול לערעורים ואח’, פ”ד סב(1) 235, 255.
עם זאת, שיקול דעת כאמור יופעל במשורה ורק בקיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, ולשם כך יש לבחון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים – ראו, בג”ץ 4178/04 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים (פורסם במאגרים האלקטרוניים).
בבע”מ 614/07 פלונית נ’ פלוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים) נקבע כי: ‘סעיף 8 לחוק יחסי ממון מהווה כלי רב עוצמה בביצוע איזון משאבים, ויש לעשות בו שימוש זהיר ומושכל, שכן לא בנקל ישלול בית המשפט את זכויותיו הקנייניות של מי מבני הזוג ויעניקו לאחר. הכלל הוא כאמור, כי איזון משאבים ייעשה על דרך חלוקה שווה של שווי כלל הנכסים. כלל זה מבוסס על ערכי היסוד, ביניהם, ערך השוויון, האוטונומיה של הפרט וזכויותיו הקנייניות. השימוש בחריג שבסעיף 8 עלול לפגוע בזכויות אלה ויש על כן להיזהר פן השימוש שיעשה בו יחתור תחת תכלית חוק יחסי ממון וערכי הצדק אותם הוא נועד להגשים . . . אני סבורה כי המקרים בהם ייעשה שימוש בסעיף זה יהיו אלה היוצאים מן הכלל והחריגים, בהם חוסר האיזון בולט באופן מיוחד. לא כל מקרה שבו נוצר בעת איזון המשאבים חוסר שוויון מבחינת סך שווי הנכסים שיש לכל אחד מבני הזוג, יצדיק שימוש בסעיף 8 לחוק”.
בעמ”ש 56634-06-20 פלוני נ’ פלונית קבע בית המשפט כי הנסיבות המצדיקות חלוקה שלא מחצה במחצה הינן, בין היתר, סיבות הקשורות ביכולת הכלכלית של הצדדים; סיבות הקשורות בצבירת נכסים וסיבות קשורות בהתנהגות מי מהצדדים ועיקרון תום הלב.
זאת ועוד, בעמ”ש 117280-11-20 נקבע כי התנהלות חסרת תום לב מצד בן זוג, בהיעדר חשיפת מידע רלוונטי והיעדר שיתוף פעולה לרדת לחקר האמת, מצדיקה אף היא סטייה מהאיזון של מחצה במחצה.
בשים לב לאמור אדרש לבחינת טענות האישה ואכריע האם יש בהן כדי להצדיק סטייה מהעיקרון המנחה הקבוע בחוק יחסי ממון לביצוע חלוקה שוויונית ברכוש שנצבר בין בני זוג משך שנות הנישואין.
בעניין הנדון התרשמתי שאכן האיש לא גילה מלוא הכנסותיו. כך לא הוצגו דוחות עדכניים על נכסיו. עוד התרשמתי מעיון בתדפיסי חשבון הבנק של האיש ורמת החיים בה חיו בני הזוג קודם לפרידה וכן רמת החיים בה חי האיש כעת, כי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע להכנסות האיש. בנוסף וכפי שקבעתי במסגרת תביעת המזונות, התרשמתי כטענת האישה כי כיום קיימים פערי שכר בין בני הזוג, כאשר נכון להיום האיש מרוויח כ- 30,000 ₪ נטו ואילו האישה כ- 15,000 ₪. אומנם טען האיש כי האישה החלה לעבוד כעו”ד עצמאית בעלת וותק בתחום המשפחה, אלא שטענה זו לא הוכחה כלל, מה גם שעד עתה, למעט תקופות קצרות במהלך החיים המשותפים, לא עסקה בתחום אלא בתחום אחר.
כך גם התרשמתי שבמהלך החיים המשותפים האיש הוא שהיה דומיננטי בניהול רכוש הצדדים. בעניין זה אף נתתי דעתי לכך שהצדדים רכשו משרד אשר נרשם על שם אבי האיש ללא ידיעת האישה והגם שהצדדים חלקו על העובדות בנוגע לנסיבות רישום הנכס על שם אבי האיש, בסופו של יום ובמסגרת פשרה, נקבע כי שני בני הזוג שותפים בחלקים שווים בנכס.
זאת ועוד, אני סבורה כי יש לקחת בחשבון גם את ההבדלים האישיותיים בין הצדדים, כאשר האיש עו”ד פעיל בתחומים רבים מזה שנים רבות ומנהל משרד מצליח חרף הכחשותיו ואילו האישה, הגם שהיא בעלת תואר במשפטים, בפועל בשנים האחרונות לא עסקה כלל בתחום ואף האיש עצמו טען בכתבי טענותיו כי לא סייעה למאמץ המשפחתי שעה שהיתה חסרת מוטיבציה ולא הצליחה להתמיד במקומות עבודה.
בנסיבות אלו, השתכנעתי כי קיימים פערים כלכליים משמעותיים בין הצדדים וכי האיש לא פרט מלוא הכנסותיו וזאת לאור הוצאותיו הגבוהות בגין חופשות, רכב יוקרתי והוצאות נוספות אותן ניסה לגמד, כך גם העובדה שרכש דירה ששוויה עולה על חמישה מיליון ₪ בעוד כל אחד מהצדדים קיבל עם הפירוד 2.5 מיליון ₪ ולא ברור מה מלוא מקורות המימון עבורה.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל ההכנסות של האישה. האישה עורכת דין במקצועה, אף אם לא עסקה בתחום שנים. האישה בעלת תואר שני באדריכלות ועיצוב פנים וככל שעזבה את עבודתה לטובת פתיחת משרד עורכי דין, כטענת האיש, סביר כי בעתיד הכנסותיה יגדלו.
אשר על כן, מצאתי מקום לקבוע כי חלוקת הנכסים לא תהא מחצה על מחצה, אולם אין להיעתר לבקשת האישה ולקבוע חלוקה של 70% לטובתה, נוכח השכלתה ויכולתה בעתיד להגדיל הכנסותיה בשים לב לכישוריה ואני קובעת כי תבוצע חלוקה באופן חלקי בלבד.
משכך, אני קובעת כי המוניטין ושווי המשרד יחולק בין הצדדים בחלוקה שווה וכל אחד מהצדדים זכאי לקבלת 50% מהשווי שהוערך על ידי המומחה ועל האיש להעביר לאישה סך של 44,000 ₪.
לא כך הם פני הדברים באשר להשבת כספים בגין איזון חשבונות הבנק של הצדדים וזכויות סוציאליות. בהתאם לקביעת המומחה, על האישה להשיב לאיש סך של 16,440 ₪ בגין הזכויות הסוציאליות. עוד טען האיש כי על האישה להשיב לו מחצית יתרת החוב ששולמה על ידו לחשבון המשותף נכון למועד הקרע בסך של 13,687 ₪ וכן עליה להשיב לו סך של 143,700 ₪ בגין יתרת כספי משכנתא ששולמו על ידו לאחר מועד הקרע.
אם כן, לאחר עיון בטענות הצדדים וחקירתם, התרשמתי כי האיש אכן נטל כספי השכירות מיחידת הדיור הנוספת ורק כספי יחידה אחת הופקדו לחשבון המשותף. כך גם נטל את כספי השכירות מהנכס המסחרי. בנוסף, שווי הדירה שרכש האיש עולה על חלקו בבית המשותף וללא הסבר (אף לטענתו, רכש דירה בחמישה מיליון ₪, נטל עבורה משכנתא בגובה 1.8 מיליון ₪ שילם היתרה מהכספים שקיבל ממכירת הבית המשותף בסך של 2.5 מיליון ₪ וכאמור לעיל, לא מצאתי כל הסבר באשר לפער בסך של 700,000 ₪ שלא ברור לי מקור מימונו).
משכך, ושעה שקבעתי כי רב הנסתר על הגלוי באשר לרכוש האיש, אני סבורה כי באיזון הראוי בין הצדדים ונוכח פערי ההשתכרות ביניהם כפי שקבעתי לעיל, האיזון הראוי ביניהם להפעלת הוראות סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון הוא כי האיש הוא שיישא בהפרשי המשכנתא ששולמו עבור בית המגורים של הצדדים לאחר הקרע והאישה לא תידרש להעביר לו מחצית מזכויותיה הסוציאליות (בסך של 16,440 ₪) ומחצית המיטלטלין שהיו בבית הצדדים.
רכבי הצדדים
אני מורה כי שווי רכבי הצדדים יאוזן בהתאם למחירון ‘לוי יצחק’ נכון למועד הקרע והאיש יעביר לאישה ההפרש בין שוויים, לנוכח הפערים בשווי הרכבים וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
תלה”מ 11276-07-20
בתביעה זו עתר האיש לחייב האישה בתשלום דמי שימוש ראויים עבור הדירה ממועד סידור הגט (יוני 2020) ועד מועד מכירת הבית בחודש ספטמבר 2021, המועד בו יצאה מבית המגורים ובסך של 5,000 ₪ לחודש, שהינם מחצית מדמי שכירות ראויים באזור בו מצוי בית הצדדים.
בסיכומיו טען האיש כי הוא זכאי לדמי שימוש ראויים מיום 26/04/2021 אלא ששעה שמועד זה אינו מתיישב עם האמור בסעיף 46 (ג) לכתב התביעה המתוקן, איני נדרשת לו.
לטענתו האישה פנתה לבית משפט ביום 28/04/2020 במסגרת ה”ט 25439-04-20 והוא הורחק למשך 20 יום על רקע סרובו שתסתפר אצל לקוח שלו, מבלי לשלם. יוער כי בדיון שהתקיים בה”ט ביום 28/04/2020 נקבע כי עצימות הסכסוך בין הצדדים גבוהה והתנהגות האיש אינה מאפשרת ניהול סביר ותקין של חיי משפחה והוא הורחק מהבית ל- 21 יום. עוד הוסיף האיש כי האישה עשתה בבית כבשלה, התגוררה בו ומבלי ששילמה משכנתא עבורו ומתוך חשש לשלומו לאחר הדיון שהתקיים הוא דרש לסיים חיי הנישואין בגט פיטורין והצדדים התגרשו ביום 15/06/2020 בבית הדין.
לטענתו, יש לחייב האישה בתשלום דמי שימוש בלעדי בדירת המגורים כעולה מהוראות סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ”ט- 1969; חוק עשיית עושר ולא במשפט ומכח חובת תום הלב הקיימת בחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג- 1973. עוד טען שיש לשלם לו שכר ראוי עבור השימוש במקרקעין.
כן הוסיף כי האישה השתמשה בבית כבשלה תוך שהיא מונעת ממנו את השימוש בו. לא אפשרה לו למצוא שוכרים ליחידת הדיור והוא נזקק לסיוע בית משפט לצורך השכרתן ולא שילמה החזרי המשכנתא. כן טען כי ממועד הגשת התביעה, יולי 2020, יש לראותו כמי שאינו מוחל על זכותו בדין ולפיכך, יש לחייבה בדמי שימוש ראויים ממועד סידור הגט ועד מועד מכירת הבית.
מנגד, טענה האישה כי האיש הגיש תחילה תביעה לדמי שימוש בסך של 10,000 ₪ ביום 06/07/2020 עבור חודשים מאי יוני 2020 וביום 08/12/2021 הגיש כתב תביעה מתוקן מבלי שנקב בו הסכום ולא שילם אגרה כדין ומשכך, דין התביעה להידחות.
לגופן של טענות, טענה האישה כי האיש הורחק מהבית ובתום ההרחקה בחר שלא לשוב אלא שכר דירה מפוארת במרינה ובכך הסכים לשימושה. האיש בחר לעזוב הבית לטובת מערכת יחסים חדשה, תוך שהגיש בקשה בהולה לסידור הגט בה הצהיר כי עזב הבית ללא שוב. על אף האמור, חרף עזיבתו המשיך להטריד, לאיים, להלך אימים, ליטול חפצים מהבית וקניות שערכה האישה ובגין התנהגותו האלימה, הוצא כנגדו צו מניעה האוסר עליו להיכנס לבית.
בחודש אוגוסט 2020 ניתן כנגדו צו מניעה זמני האוסר עליו להיכנס לבית וביום 14/09/2020, לאחר שמיעת ראיות וסיכומים ניתן פסק דין ובמסגרתו ניתן צו מניעה למשך שנה אשר פקע ביום 01/09/2021. בהתאם להלכה הפסוקה, קיומו של צו הגנה/ מניעה שולל זכותו של תובע לעתור לקבלת דמי שימוש.
ביום 29/09/2021 נוכח הסכמות הצדדים הורה בית משפט על פירוק השיתוף בבית והוקצב לצדדים פרק זמן של שלושה חודשים על מנת לנסות ולמכור את הבית בעצמם. במקביל ולאור החלטת בית משפט לפיה על האישה לאתר דירה במרכז תוך שלושה שבועות, עזבו הילדים והאישה את הבית ועברו להתגורר בתל אביב. האישה היא שעתרה לפירוק השיתוף בנכס. הנכס נמכר במהירות והיא לא סיכלה המכר. כך גם טענה שהאיש נטל לידיו כספי אחת מיחידות הדיור והיא לא סיכלה השכרת אחת היחידות, אלא התנגדה להשכרתה לעבריין ובפועל, תוך תקופה קצרה נמצא שוכר ראוי. כך גם הוסיפה כי האיש נוטל לידיו דמי השכירות ביחידה המסחרית המשותפת לצדדים וכי בהחלטה למזונות זמניים לא נפסק מדור עבור הקטינים שעה שהאיש טען שמדורם מסופק בכך שמתגוררים בבית הצדדים.
משכך, עתרה להורות על סילוק התביעה.
דיון
בהתאם לפסיקה דמי שימוש ראויים נקבעים בהתאם להוראות סעיפים 31 ו- 33 לחוק המקרקעין, התשכ”ט- 1969 ולפיהם, שותף שהשתמש במקרקעין המשותפים, חייב לשלם שכר ראוי בעד השימוש בהם.
בע”א 14920/90 זרקא נגד פארס (פורסם ביום 20/1/1993) קבע בית משפט עליון כי החובה לשלם דמי שימוש קיימת “רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים…”.
אם כן, ההלכה לעיל מתבססת על ההנחה שכאשר בן זוג עוזב מרצונו את הדירה המשותפת, הרי שמדובר בהסכמתו לשימושו של בן הזוג בדירה וויתור על דמי השימוש. עם זאת, אין מדובר בהסכמה מעתה ועד עולם וכבר נקבע כי משהוכח כי ההסכמה אינה קיימת עוד, לא יהיה בעזיבת בן הזוג בכדי לשלול ממנו דמי שימוש בעתיד (ראו למשל עמ”ש 7396-12-09).
על אף האמור ובהתאם לפסיקה, ישנם מקרים בהם לא ייפסקו דמי שימוש ראויים. כך למשל במצב בו אחד הצדדים מורחק מהדירה עקב צו שיפוטי, הרי שהוא אינו זכאי לדמי שימוש ראויים בתקופת ההרחקה, שכן אז אין ספק שהשימוש נמנע ממנו נוכח התנהגותו ולא בשל השימוש שעושה בדירה בן הזוג השני ובנסיבות אלו, אין השותף זכאי לדמי שימוש ראויים (ראו בע”מ 9881/05 פלוני נ’ פלוני, פורסם במאגרים משפטים ביום 09/04/2006.
במקרה דנן, האיש הורחק מבית הצדדים בצו שיפוטי ביום 28/04/2020 למשך 21 יום במסגרת ה”ט 25439-04-20. עוד הוצא כנגדו צו מניעה, האוסר עליו להיכנס לבית הצדדים, במסגרת בקשה למדור שקט ושלו בתיק 44094-10-19 ביום 14/09/2020 ולמשך שנה.
במסגרת ההחלטה לעיל, קבעתי כי:
“המשיב לא שב לדירת הצדדים לאחר תום הצו ואף שכר דירה בה הוא מתגורר”.
(עמוד 7 לפרוטוקול, שורה 11).
ובהמשך:
“במהלך הדיון התרשמתי מאלימות מילולית מצד המשיב שהמשיך להבהיר ולהצהיר לפרוטוקול כי המבקשת מופקרת וכי זנתה תחתיו על אף שהובהר לו כי אין כל רלוונטיות לכך במהלך הדיון. שעה שהמשיב ממשיך ומשמיע טענות אלו באוזני המבקשת על אף הנחיית בית משפט, סביר כי אלו נאמרות תדיר שלא בנוכחות בית משפט ובוודאי שאין לאפשר אותן בבית הצדדים וזכותה של המבקשת למדור שקט ושלו מבלי שיעלבו בה ללא הפסקה”.
(עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 19-24).
מכל האמור לעיל ושעה שהאיש ממילא עבר להתגורר בדירה אחרת לאחר שהוצא כנגדו צו ההרחקה ולאור הרחקתו מבית הצדדים וצו המניעה שהוצא לאחר מכן, אני קובעת שבהתאם להלכה הפסוקה ושעה שהאיש הורחק כדין על פי צו שיפוטי, בשל אלימותו, הרי שבכך הוא מנע מעצמו את השימוש בביתו ואין הוא זכאי לדמי שימוש ראויים בתקופת ההרחקה (ראו בע”מ 9881/05 פלוני נ’ פלוני, פורסם ביום 09/04/2006; ע”מ (ת”א) 1054/04 פלונית נ’ פלוני, פורסם במאגרים משפטיים).
משכך, אני קובעת כי האיש אינו זכאי לקבל דמי שימוש לתקופה עד ליום 01/09/2021, מועד פקיעת צו המניעה.
לא כך הם פני הדברים ביחס לתקופה שלאחר פקיעת צו המניעה. צו המניעה פקע כאמור ביום 01/09/2021. ביום 29/09/2021 ניתן בהסכמה צו לפירוק השיתוף בבית הצדדים והוא נמכר בסופו של יום בחודש נובמבר 2021.
משכך וביחס לתקופה שבה פקע הצו ועד למתן צו פירוק השיתוף, הרי שהאיש לא מחל על זכותו לקבלת דמי שימוש. בנסיבות אלו, אני קובעת שהאישה תשלם לאיש דמי שימוש עבור התקופה שממועד פקיעת הצו ביום 01/09/2021 ועד מועד מכירת בית הצדדים בחודש נובמבר 2021 ובהתאם לשווים על פי חוות דעת השמאי מיום 17/01/2022. אשר על כן, על האישה לשלם לאיש דמי שימוש חודשיים לתקופה זו בסך של מחצית דמי השכירות ובסך כולל של 5,650 ₪ לחודש מיום 02/09/2021, עד ליום חתימת הצדדים על הסכם המכר.
הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
יתר טענות הצדדים לא מצאתי בהן ממש.
סוף דבר
מורה על סגירת התיקים שבכותרת.
נוכח התנהלות הצדדים לאורך ההליך שהאריכה וסירבלה אותו ושעה שממילא תביעות הצדדים התקבלו אך בחלקן, לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים וכל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לעיון הצדדים.
פסק הדין מותר לפרסום בשינויי הגהה ונוסח בלבד.
ניתן היום, כ”ו טבת תשפ”ד, 07 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
