בפני
כב' השופטת עפרה גיא
תובע
א'.א'
באמצעות בא כוחו- עו"ד אשר אשור
נגד
נתבעת
ע'.א'
באמצעות בא כוחה- עו"ד דניאל שרז
פסק דין
לפני תובענה רכושית שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבעת.
רקע ועובדות שאינן במחלוקת:
הצדדים הם בני זוג שנישאו כדמו"י ביום 26/10/1989 ומנישואין אלו נולדו שתי בנות, כיום בגירות.
כהערה מקדימה ולטובת הבנת ההליך, אציין כי בין הצדדים התנהלו הליכים קודמים (להלן: "התביעות הקודמות") וניתן פסק דין כמפורט להלן:
האישה הגישה שתי תביעות רכושיות כנגד האיש במסגרת תלה"מ 45527-07-19 ותלה"מ 44787-06-19. האחת, תביעה לאיזון משאבים לא שיוויוני והשנייה, תביעה לחייב האיש לשלם לה כספים. במסגרת תביעותיה הקודמות טענה כי על פי הסכמים שנערכו בעבר בין הצדדים, הדירה הרשומה על שם שני הצדדים ברחוב צ', שייכת לה וכך גם הזכויות הסוציאליות שצברה במהלך שנות עבודתה.
בנוגע לדירה ברחוב א' הרשומה אף היא על שם שני הצדדים, טענה כי זכאית למחצית דמי השכירות שהתקבלו עבורה וסך הכל, היא זכאית להשבה של סך 255,846 ₪.
מנגד, טען האיש בתביעות הקודמות כי אין תוקף משפטי מחייב להסכמים והאישה אינה זכאית להשבת דמי השכירות שהתקבלו בגין הדירה ברחוב א'.
ביום 14/01/2021 ניתן פסק דין ובמסגרתו נקבע בסעיף 8.4 כי:
"דין תביעתה של האישה ליתן נפקות משפטית להסכמים שנערכו ולקבוע חלוקה לא שיוויונית על סמך ההסכמים נידחית". משכך, אני דוחה את תביעת התובעת לקבוע כי הדירה ברחוב הצוללים שייכת לתובעת בלבד וכך גם הזכויות הסוציאליות אותן צברה ואני קובעת כי הזכויות שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים".
עוד נקבע במסגרת פסק הדין כי:
"…על האיש לשלם לאישה מחצית הסך של 8,100 ₪ פחות גובה המשכנתא בצירוף ביטוח המשכנתא ככל ששולם וזאת כפול מספר החודשים מיום 13/02/19 ועד בכלל".
(עמוד 15, שורות 16-18)
כך גם נקבע במסגרת פסק הדין כי מועד הקרע בין הצדדים הוא יום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, דהיינו 13/02/2019 (להלן: "מועד הקרע")
לאחר מתן פסק הדין, הגיש האיש תביעה זו במסגרתה עתר להורות על פירוק השיתוף בדירות הצדדים; פירוק השיתוף בזכויות הסוציאליות ופירוק השיתוף במיטלטלין.
האישה מצידה הגישה תביעה בתלה"מ 65637-06-21 ובה עתרה להורות על איזון לא שיוויוני בחלוקת הרכוש לפי סעיף 8 (2) לחוק יחסי הממון, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
ביום 05/01/2022 סולקה תובענה זו על הסף מחמת מעשה בי- דין ואף ערעור שהוגש עליה בעמ"ש 44181-02-22 נדחה ביום 01/03/2022.
במסגרת ההליך מונו מומחים. כך מונה שמאי להעריך שווי הדירות והוגשו מספר חוות דעת מטעמו. כן מונתה אקטוארית על מנת להעריך שווי הזכויות הסוציאליות. חוות דעת האקטוארית הינה מיום 27/06/2022.
טענות האיש
במסגרת פסק הדין בתביעות הקודמות, נקבע כי מועד הקרע הוא יום 13/02/2019 וכלל זכויות הצדדים שייכות להם בחלקים שווים.
אף לאחר מועד הקרע שנקבע הצדדים המשיכו לגור יחד תחת קורת גג משותפת עד ליום 01/03/2021 עת עבר התובע לגור בגפו.
הוא עותר להורות על פירוק השיתוף בדירות; למנות אקטואר שיעריך זכויות הצדדים ולחייב האישה בדמי שימוש מיום 01/03/2021 עת התגוררה בה לבדה ועד מועד מכירתה.
בהתייחס לזכויות הסוציאליות עתר כי ייקבע שווי נכסי קריירה מסוג השתכרות ועתר למחצית כושר השתכרות של האישה בחיי הנישואין.
עוד עתר להורות על פירוק השיתוף במיטלטלין של הצדדים.
בסיכומיו הוסיף וטען כי יש לאזן רכבי הצדדים; לקזז הוצאות הדירה בבעלות הצדדים ברחוב א', אותן שילם לבדו ואשר לא נסתרו, לרבות הוצאות תקשורת; מים; חשמל; ביטוח משכנתא ושיפוץ הדירה.
בכל הנוגע לשיפוץ הדירה ברחוב א', טען כי נטל לטובת השיפוץ שתי הלוואות בסך כולל של 100,000 ₪. האחת בסך 50,000 ₪ ביום 14/02/2022 והשנייה בסך 50,000 ₪ ביום 31/02/2022. עוד הוסיף כי מאחר וההלוואות נלקחו לפני מועד פירוק השיתוף בדירה, על האישה לשאת במחציתן. בנוסף, טען כי עלות השיפוץ עמדה על כ- 80,334 ₪ ועל האישה לשאת במחציתה ובסך הכל בסך של 40,167 ₪.
יש לחייב האישה לשאת בהוצאות הדירה ברחוב צ' כפי שהוא נושא בהוצאות הדירה ברחוב א' ובסך של 4,980 ₪.
יש לחייב האישה בדמי שימוש עבור הדירה ברחוב צ' ממועד עזיבתו את הבית 15/03/2021 ועד מועד חתימת הסכם המכר, ביום 16/05/2023 ובסך הכל 78,000 ₪.
ביחס לחוות דעת האקטואר טען כי יש לתקנה. לטענתו, האישה מקבלת פנסיה מגיל 62 על אף שהאישה טענה כי תפרוש בגיל 70. עוד הוסיף כי אין לקבל חוות דעת האקטואר בנוגע לחיוב בצ'קים דחויים שכן חויב בהם במסגרת פסק דין קודם ואין לחייבו בכפל. יש לאזן חשבונות הבנק, קופות הגמל, זכויות הפנסיה ודמי השכירות. בסך הכל, יש לחייב האישה בתשלום של 450,391 ₪.
טענות האישה
בהתייחס לדירה ברחוב א', טענה האישה כי זו שייכת לבתם המשותפת של הצדדים על אף שנרשמה על שם שני הצדדים. לטענתה, דודתו של האיש הורישה לבת דירה קודמת שנמכרה ותחתיה קנה האיש דירה זו ורשם אותה על שם שני הצדדים.
בעניין זה יוער כבר עתה כי שעה שלא הוגשה כל תביעה על ידי הבת, איני נדרשת כלל וכלל לטענה.
בכתב הגנתה, טענה האישה כי מעולם לא היה שיתוף בין בני הזוג. הם התנהלו בחשבונות נפרדים ואף צד לא שיתף השני בהכנסותיו. לאישה טענות קשות על התנהלותו הכלכלית של האיש במהלך השנים. לטענתה, היא שילמה הוצאות הבית ואילו הוא נהג לבלות ולבזבז כספים על נסיעות לחו"ל, נשים ובילויים ואף הוסיפה שבמהלך השנים נטלה הלוואות והעבירה לו הכספים.
עוד טענה האישה כי נוכח התנהגותו, יש להורות על חלוקה לא שיוויונית של רכוש הצדדים. בעניין זה יוער כפי שציינתי לעיל, כי תביעה נוספת שהוגשה על ידי האישה לעניין זה נדחתה וכך גם ערעור עליה ולפיכך, אין להידרש לטענה זו. על אף האמור ושעה שהאישה הרחיבה על כך בסיכומיה, אדרש לכך בתמציתיות בהמשך פסק הדין.
האיש השכיר הדירות ושילשל לידיו דמי השכירות. התנהלותם הכלכלית היתה נפרדת לחלוטין כאשר היא שילמה הוצאות הבית וכשהאיש עבד, נהג לערוך קניות.
בסיכומיה הוסיפה וטענה כי כבר ביום 01/11/2021 הסכימו כי תקבל הדירה ברחוב צ' והוא יקבל הדירה ברחוב א' ומחצית ההפרש בניכוי משכנתא תועבר לאיש. האיש הוא שעיכב ביצוע ההחלטה ורק לאחר שמונתה כונסת נכסים על זכויותיו, האישה שילמה ההפרש והסתיים פירוק השיתוף בדירות.
רק בסיכומיו טען לראשונה כי דמי השכירות שימשו לצרכי דירתם המשותפת והוצאות הבית ואילו בתביעה קודמת הכחיש שיש לראות בהם כתשלומים המחייבים תשלום לאישה.
בסופו של יום ושעה שחויב במחצית דמי שכירות בקיזוז הוצאות המשכנתא בלבד, הרי שמדובר בעניין עשוי וקיים השתק פלוגתא והשתק עילה ומעשה בי- דין ולא ניתן לדון בעניין פעם נוספת.
עוד טענה כי מדובר בהרחבת חזית שאין לה זכר בכתב התביעה שנטענה לראשונה בסיכומים ולא ניתן לחרוג מהמסגרת הדיונית שהוצגה בכתבי הטענות. כך גם התובע לא הוכיח כל קשר בין השיפוץ להלוואות שנטל ולא צרף קבלות על השיפוץ.
הטענה בדבר הוצאות הדירה ברחוב הצ' מהווה אף היא הרחבת חזית לה מתנגדת, שכן אין איזכור לכך בכתב התביעה.
האיש אינו זכאי לדמי שימוש עבור הדירה ברחוב צ', שעה שמסרב ליתן גט ועיכב פירוק השיתוף. כך גם לא מנעה ממנו לשוב לביתו והתובע החזיק במפתח באמצעותו נכנס לדירה ורק לאחר שפרעה תשלום ההפרש עבור הדירות, החליפה מנעול. כך גם עד היום האיש עושה שימוש במחסן הדירה.
על אף שיש לדחות התביעה בנוגע לרכבים שעה שלא צורפו פרטיהם, הסכימה לאזן רכב מאזדה שהועבר לאיש. ביחס לרכב סיאט, טענה האישה כי שייך לבת ורשום על שמה.
לא ניתן לתקן חוות דעת אקטואר משלא נחקר האקטואר. כן טענה כי על בית משפט להתערב באיזון זכויות סוציאליות שעה שהיא עבדה במהלך חיי הנישואין וכספיה שימשו הבית ואילו האיש שמר כספיו לעצמו. חרף החלטת בית משפט שדחתה תביעתה, זה המקרה בו יש להתערב נוכח חוסר הצדק לאישה.
לאיש יש דירה עליה מקבל שכירות בסך 8,100 ₪. מקבל קצבת נכות בסך 4,000 ₪ ואם יקבל ממנה עוד 1,700 ₪, היא תיוותר עם 5,500 ₪ בלבד, תוצאה שאינה צודקת.
ככל שתידחה טענתה לאי חישוב הפנסיה כנכס משותף, זכותה תתגבש אך במועד הגימלה. כיום היא מקבלת שכר עבודה בלבד ולא פנסיה שכן המשיכה לעבוד ומועד הגימלה יהיה בעת יציאתה לפנסיה.
דיון והכרעה
הצדדים שבפני נישאו זל"ז בשנת 1989 ולפיכך, הם כפופים לעקרונות המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: 'חוק יחסי ממון').
הצדדים ילידי שנת 1955 וכבני 69 לערך.
חוק יחסי ממון קובע משטר של איזון משאבים בין בני-זוג, כך שבמועד פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כל נכסי בני הזוג, למעט החריגים המנויים בחוק יחסי ממון ובהתאם לקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון.
לכלל החלוקה השוויונית ברכוש נקבע בסעיף 8 לחוק יחסי ממון סייג המקנה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת לחרוג מאותה חלוקה שיווניות ובהתקיים 'נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת'.
כאמור לעיל, האישה עותרת לביצוע איזון לא שוויוני ברכוש הצדדים ובהתאם לחריג הקבוע בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המאפשר לבית המשפט לסטות מכלל האיזון השווה הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון. את נימוקיה השתיתה האישה על תרומתו של כל אחד מהצדדים לחיי המשפחה בעת שהצדדים חיו יחד, שיקולי צדק, העלמות כספים מצד האיש, אלימות מילולית, התעמרות כלכלית, התנתקות מבנותיו ועוד.
סעיף 8 לחוק יחסי ממון, קובע כדלקמן:
'ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
. . .
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג'.
בסעיף 8 לחוק יחסי ממון קבע המחוקק חריגים לכלל החלוקה השוויונית הקבוע בסעיף 5
לחוק יחסי ממון המקנים לבית המשפט סמכות בשיקול-דעת להפעלתם וזאת בהתקיים
'נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת'. עם זאת, המחוקק 'שתק' ביחס לאופן הפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בבואו ליישם את סעיף 8 לחוק יחסי ממון.
ראו, פרופ' אריאל רוזן צבי 'יחסי ממון בין בני זוג', הוצאת מיקרושור בעמ' 352.
ההלכה הפסוקה בסוגיה זו קבעה כי סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר גמישות רבה, הנותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך הבאה בחשבון של שיקולים כלכליים ואחרים. עם זאת, רק בנסיבות קיצוניות יסטה בית המשפט מכלל האיזון של מחצה על מחצה, כאשר מטרתו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון היא, להקנות לבית המשפט שיקול דעת לביצוע איזון משאבים צודק בין בני זוג, מתוך גמישות והתחשבות בשיקולים של צדק והוגנות (ראו, ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 614).
חוק יחסי ממון אינו מגדיר את אותן הנסיבות המיוחדות המצדיקות לסטות מהכלל האיזון השווה הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון ובפסיקה נקבע כי שיקול דעת כאמור יופעל במשורה ורק בקיומן של נסיבות מיוחדות ולשם כך יש לבחון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים – ראו, בג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואח', פ"ד סב(1) 235, 255.
בעניין הנדון וחרף טענותיה של הנתבעת, לא מצאתי כי יש לאפשר חלוקה שאינה שיוויונית ואנמק.
האישה, כאמור, הגישה תביעתה לחלוקה לא שיוויונית במסגרת תלה"מ 65637-06-21 במסגרתה עתרה לחלוקה של 70% לאישה ו- 30% לאיש באותן טענות. תביעה זו נדחתה על הסף בפסק הדין מיום 05/01/2022 עת נקבע כי:
"בנסיבות אלו ושעה שמדובר באותם צדדים וההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת לפיה הזכויות בכלל נכסי הצדדים שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים, ברי כי הפלוגתא הוכרעה מפורשות ולא ניתן כעת לבוא ולטעון לחלוקה לא שיוויונית בנכסים מכל טעם שהוא.
משכך, קיים גם קיים השתק פלוגתא… מורה על סילוק התביעה ודחייתה מחמת מעשה בית דין" (עמוד 8, שורות 5-21 לפסק הדין).
האישה שלא הסכימה עם תוצאות פסק הדין ערערה ואף ערכאת הערעור כאמור דחתה טענותיה של הנתבעת בדבר חלוקה לא שיוויונית בקובעה כי:
"מהיבטי מדיניות שיפוטית ויעילות, אין להלום מצב שבו בעל דין תובע זכויות רכושיות על בסיס טענות מסוימות, ולאחר שאינו מקבל את מבוקשו בפסק הדין, הוא תובע זכויות באותו רכוש על בסיס טענות אחרות. אין מקום לכך שבעל דין יוטרד ויוטרח שוב באותו עניין שבו כבר נפסק בעבר. זהו אחד הרציונאלים בבסיס דוקטרינת מעשה בי-דין. בתביעה הראשונה כבר העלתה המערערת טיעון מסוים לגבי התנהגות המשיב כנדבך נוסף לעתירתה להשאיר בידיה את הדירה והזכויות הסוציאליות. ככל שבית המשפט, בשעתו, לא הכריע בכך ולא נתן התייחסותו לקו טיעון זה, ואם סברה המערערת שנפלה בכך שגגה, הדרך הנכונה הייתה להגיש ערעור בזמן אמת, חלף ניסיון להגיש תביעה חדשה, לימים.
מעבר לנדרש, אף נוסיף, כי לגופם של דברים, לא נראה, שנימוקי המערערת בתביעתה, אף לו בוררה לגופה, היו מצדיקים יישום החריג של סעיף 8(2), ואין זה מהמקרים הנדירים שבהם מורה בית המשפט על איזון לא שוויוני בין בני זוג. גם מהיבט זה – לא נגרם עיוות דין ועוול למערערת מכך שתביעתה סולקה על הסף.
מכל האמור – הערעור נדחה"
(עמוד 2 לפסק הדין בעמ"ש 44102-02-22, שורות 5-19).
משכך ושעה שהפלוגתא הוכרעה בשתי ערכאות, בית משפט לא ייזקק לכל טענה של האישה ביחס לחלוקה לא שיוויונית של רכוש הצדדים כאמור בטעמים שפורטו לעיל שכן המחלוקת הוכרעה ויש להורות על חלוקת רכוש הצדדים בחלקים שווים. מטעמים אלו, אף לא מצאתי מקום להידרש לטענות האישה בדבר הפרדה רכושית והיעדר שיתוף נוכח פסקי הדין לעיל, הוראות החוק וההלכה הפסוקה.
פירוק השיתוף בדירות הצדדים:
בכתב תביעתו עתר התובע להורות על פירוק השיתוף בדירות הצדדים. בעניין זה ניתנו החלטות רבות בתיק לפיהן הדירה ברחוב צ' תועבר לבעלות האישה ואילו הדירה ברחוב א' תועבר לבעלות האיש תוך איזון תשלומי משכנתא ששולמו והבדלי שווי הדירות.
על אף ההחלטות הרבות שניתנו, בסופו של יום הושלם המכר רק לאחר שמונתה כונסת נכסים לטובת ביצוע מכירות הדירות על חלקו של האיש. הסכם מכר, אגב גירושין שנחתם על ידי הצדדים, אושר על ידי בית משפט ביום 16/05/2023. במסגרת ההסכם נקבעו תשלומי איזון בהסכם לטובת האיש נוכח פער בסך של 520,000 ₪ בשווי הדירות על פי הערכת השמאי, ובסך של 260,000 ₪ כפי חלקו, אשר ישולמו לאיש תוך 60 יום ממועד אישור ההסכם.
אישור על השלמת המכר לרבות הרישום הוצג לתיק ביום 15/06/2023. משכך, אין עוד להידרש לסעד זה, שעה שבוצע פירוק השיתוף בשלמותו.
דמי שימוש:
במסגרת תביעתו עתר האיש להורות לאישה לשלם דמי שימוש בגין השימוש בדירה ברחוב צ' ממועד הגשת תביעה זו ביום 15/03/2021 ועד ליום חתימת הסכם המכר, ב- 16/05/2023.
לטענתו, לא ייתכן שהאישה תתגורר לבדה בדירת הצדדים ברחוב צ' ואילו הוא יחויב להשיב לה מחצית דמי שכירות עבור הדירה ברחוב א'.
אומר כבר עתה כי בעת מתן פסק הדין הקודם בעניינם של הצדדים, התגוררו שני הצדדים בבית המגורים ברחוב צ' ואילו הדירה ברחוב א' הושכרה והאיש שילשל כספי השכירות לכיסו בלבד. משכך, נקבע בפסק הדין מיום 14/01/2021 כי על האיש להעביר לאישה מחצית כספי השכירות ממועד הקרע בין הצדדים ביום 13/02/2019 ועד בכלל.
לטענת האיש עזב את הדירה ברחוב צ' ביום 01/03/2021 והאישה לא הכחישה טענה זו. אין מחלוקת כי האיש לא עבר להתגורר בדירה ברחוב א' אלא עזב לדירה בתל אביב ולמעשה, המשיך לקבל את דמי השכירות עבור הדירה ברחוב א'. משכך וכל עוד קיבל האיש דמי שכירות עבור הדירה ושעה שמדובר בדירה משותפת בבעלות שני הצדדים, מובהר כי הוראות פסק הדין מיום 14/01/2021 בנוגע להעברת מחצית דמי השכירות לאישה עומדות בעינן ואין לקבל טענתו לפיה אינו נדרש לשלם דמי השכירות, מה גם שקיים פסק דין חלוט לעניין זה.
אשר לתביעת האיש לתשלום דמי שימוש עבור הדירה ברחוב צ', הרי שהפסיקה בעניין זה ברורה וידועה.
התביעה לדמי שימוש מקורה בסעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 ולפיו "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".
החובה לשלם דמי שימוש קיימת כאשר "השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין . היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים " (ראו ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס, פורסם ביום 20/01/1993 [פורסם בנבו].
אם כן, ההלכה מתבססת על ההנחה שכאשר בן זוג עוזב מרצונו את הדירה המשותפת, הרי שמדובר בהסכמתו לשימושו של בן הזוג בדירה וויתור על דמי השימוש. עם זאת, אין מדובר בהסכמה מעתה ועד עולם וכבר נקבע כי משהוכח כי ההסכמה אינה קיימת עוד, לא יהיה בעזיבת בן הזוג בכדי לשלול ממנו דמי שימוש בעתיד (ראו עמ"ש 7396-12-09).
יישום ההלכה במקרה שבפניי מוביל למסקנה כי חרף טענותיו של האיש מעולם לא נמנע ממנו השימוש בדירה. אומנם האיש העיד בכאב רב כי נאלץ לאכול בערב שישי בחדרו לאחר שבנותיו לא דיברו עמו (ראו עמוד 17 לפרוטוקול מיום 20/09/2023, שורות 1-5), אלא שאין באמור טענה על כך שהנתבעת מנעה ממנו השימוש הדירה. האיש הודה כי עזב בעצמו את הבית ובהיעדר כל טענה לפיה האישה היא שמנעה ממנו שימוש בדירה, ברי כי יכול היה להמשיך להישאר לגור בה עד מועד פירוק השיתוף, כפי שנעשה במשך למעלה משנתיים, ממועד הקרע ועד מועד עזיבתו ודי בכך לדחות תביעתו זו.
זאת ועוד, לא התרשמתי כי האישה מנעה פירוק השיתוף בדירה אלא נהפוך הוא. עיון בפרוטוקולי בית משפט במסגרת ההליך מלמד כי כבר ביום 01/11/2021 הגיעו הצדדים להסכמה כי האישה תרכוש הדירה ברחוב צ' והאיש ירכוש הדירה ברחוב א' כאשר האישה תשלם לאיש הפער בין הדירות בהתאם לחוות דעת שמאי. כבר ביום 27/12/2021 עתרה האישה שהאיש ייטול ייצוג משפטי לטובת ביצוע מכר הדירות. על אף האמור, סרב האיש לבצע המכר בהתאם להסכמות, טען כי השמאי העריך הדירה בחסר של 300,000 ₪ ואף ציין כי יסכים למכר בכפוף לסגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגדו ובנסיבות אלו, עוכבה השלמת מכר הדירות חרף הסכמות הצדדים.
האישה עתרה פעם אחר פעם לבית המשפט כי יורה על השלמת המכר והאיש התנגד בטענות רבות, כאשר האחרונה היתה עליית שווי הדירות. לאחר עיון בעמדות הצדדים, הוריתי על הגשת חוות דעת עדכנית ביחס לדירות וזו הוגשה לתיק ביום 11/08/2022. חרף האמור ועל אף בקשות רבות נוספות מצד האישה לקדם המכר והחלטות ואזהרות בית משפט לעניין זה, לא פעל האיש לקדם המכר. בסופו של יום, נאלץ בית משפט להורות ביום 06/03/2023 על מינוי כונסת נכסים לטובת קידום מכר חלקו של האיש בדירות. עסקאות המכר הושלמו ואושרו על ידי בית משפט ביום 16/05/2023.
משכך, התרשמתי כי האיש הוא שעיכב מכר הדירות בכל דרך שעה שנמנע מלהגיב במועד להחלטות בית משפט; טען כי עו"ד ס' מייצג אותו, אולם הגיש בקשותיו בעצמו ולא צרף ייפוי כח מטעם עו"ד ס'. יוער כי האיש אף הוזהר על ידי בית משפט שככל שלא תוחזר טיוטת הסכם לבא כח האישה, בית משפט ישקול מינוי כונס נכסים לטובת ביצוע המכירה מצד התובע (ראו החלטה מיום 04/01/2023). האיש צפה בהחלטות בית משפט אולם נמנע מלהגיב במועד.
בנסיבות אלו ושעה שהתרשמתי כי האישה עשתה ככל יכולתה על מנת לקדם מכר הדירות בין הצדדים והאיש הוא שמנע פעם אחר פעם השלמת המכר והיא לא מנעה השימוש מהאיש בדירות, ברי כי אינו זכאי לכל תשלום עבור דמי שימוש. כזכור, האיש עזב הבית, נמנע מלהשלים פירוק השיתוף בדירות, באמצעות איזון מכר הדירות בהתאם להסכמות וקבלת תשלומי איזון בגינן ובוודאי שאינו זכאי לקבלת דמי שימוש בגינן משלא הוצגה לפניי כל ראייה לפיה האישה היא שמנעה שימושו של האיש בדירה
דמי שימוש אינם תוכנית חיסכון לאיש עד שיתרצה ויסכים לבצע פירוק השיתוף בהתאם לכל דרישותיו ושעה שבחר לעכב המכר בכל דרך, חרף הסכמות הצדדים, עד שבית משפט נדרש למנות כונסת נכסים על חלקו בדירות וכאשר סמוך למינוי כונסת הנכסים הושלם המכר, האיש אינו זכאי לכל תשלום עבור דמי שימוש על הדירה ברחוב צ' וטענתו זו נידחית.
קיזוז הוצאות הבית בדירה ברחוב צ' ביחס אליהן נטען כי שולמו על ידי האיש
לטענת האיש יש לקזז תשלומי ארנונה ששולמו על ידו מפברואר 2019 ועד מועד מכירת הנכס במאי 2023. אומר כבר עתה כי מדובר בטענה שדינה דחייה. ראשית, טענת האיש בנוגע לתשלום מיסי עירייה בנוגע לדירה ברחוב א' התבררה ונדחתה במסגרת פסק הדין שניתן ביום 14/01/2021.
בעניין זה נקבע בפסק הדין בתביעות הקודמות כי:
"יוער כי לא הוצגו כל תימוכין לתשלומים הללו ללא כל הסבר מניח הדעת וטענת קיזוזם של הסכומים הללו עלתה לראשונה במעמד הדיון ואיני מוצאת לה כל זכר. . . על האיש לשלם לאישה מחצית הסך של 8,100 ₪ פחות גובה המשכנתא בצירוף ביטוח המשכנתא ככל ששולם…"
(ראו עמוד 5 לפסק הדין, שורות 12-17).
משכך ושעה שמדובר במעשה בי- דין והטענה הוכרעה, ברי כי אין כל מקום למקצה שיפורים ודי בכך בכדי לדחות הטענה. לעניין זה ראו גם הוראות תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018.
שנית, גם במסגרת ההליך דנן, האיש לא צרף כל תימוכין לטענתו זו. אומנם האיש טען כי ניתן ללמוד על כך מתדפיסי חשבון הבנק שלו, אלא שאלו מלמדים על תשלום מחשבונו לעירייה ללא הבהרה אודות מהות התשלום ואין כל ראייה לכך שמדובר בתשלומים עבור הדירה ברחוב א' ולא בגין דירה אחרת.
שלישית, המדובר בטענה שאין לה זכר בכתבי הטענות והאיש אינו רשאי להרחיב חזית כרצונו ולעתור לסעדים נוספים שלא נתבעו בכתב התביעה ואף מטעם זה דין הטענה להידחות.
טעמים אלו יפים גם ביחס ליתר טענות הקיזוז של האיש בנוגע לתשלום הוצאות הדירה ברחוב א'. כך עתר לחייב האישה בתשלום הוצאות תקשורת, מים וחשמל ובהיעדר כל אסמכתא לפיה התשלומים הללו עבור הדירה ברחוב א' שולמו על ידו, דין הטענה להידחות. למעלה מן הצורך אוסיף כי מעיון בהסכם השכירות ביחס לדירה אחרת בה נרשם האיש כמשכיר, אשר צורף על ידי האישה, עולה כי חיובי החשמל הוטלו על השוכר ולא על האיש וסביר להניח כי גם יתר הוצאות הדיירים כגון מים ותקשורת הוטלו על השוכרים ולא על המשכיר.
משכך, נידחית טענת האיש להורות על השבת מחצית הוצאות הבית ברחוב א' בסך של 46,322 ₪.
תשלומי משכנתא וביטוח- עניין זה הוכרע אף הוא זה מכבר במסגרת פסק הדין הקודם ונקבע כי על האישה לשאת במחצית תשלומים אלו ששולמו על ידי האיש ולא ברור מדוע על בית משפט להידרש להן בשנית. ככל שיש מחלוקות בין הצדדים לעניין זה, יפנו לערכאה המבצעת ואין בדעתי להידרש לעניין זה בשנית.
קיזוז הוצאות בגין הלוואות ושיפוץ הבית ברחוב א'
האיש עתר להורות על השבת סך של 90,167 ₪, סכום שהוציא לטענתו עבור הלוואות ושיפוץ הבית. לטענתו, נטל הלוואות בסך של 100,000 ₪ לטובת שיפוץ הדירה ברחוב א' כאשר אלו ניטלו על ידו בשתי פעימות האחת ביום 14/02/2022 בסך 50,000 ₪ והשנייה ביום 31/03/2022 בסך נוסף של 50,000 ₪ ועל האישה להשיב מחציתן.
אין מחלוקת כי מדובר בהלוואות שנלקחו שלא בידיעת האישה או בהסכמתה ולאחר מועד הקרע שנקבע ליום 13/02/2019. משכך, אין לחייב האישה בהשבת מחצית ההלוואה שניטלה לאחר מועד הקרע. אין בעובדה שהצדדים התגוררו באותה דירה בכדי לחייב האישה בהשבת מחצית ההלוואות שניטלו על ידי האיש, נוכח ההפרדה הרכושית המוחלטת שחלה על הצדדים ממועד הקרע, דהיינו מיום 13/02/2019.
בהתייחס לשיפוץ כשלעצמו, טען האיש כי שיפץ הדירה בשנת 2022 עקב נזקים שגרם דייר קודם בסך של 11,000 ₪. עוד הוסיף כי רכש מחסן, התקין פרגולה, ביצע חיפוי אבן ועוד וסך כל הוצאות השיפוץ עמדו על 80,334 ₪ כאשר על האישה להשיב מחציתן ובסך 40,167 ₪.
האיש לא צרף כל ראייה לביצוע השיפוץ כגון אסמכתאות על תשלומים וקבלות ואף לא העיד עדים לתמוך בטענותיו אודות שווי השיפוץ הנטען ואין להעריך עלויות השיפוץ מתמונות שצרף. עם זאת ושעה שצרף מספר צילומי מסך מהם ניתן ללמוד על העברות כספים בביט שבוצעו על ידו, לכאורה בגין שיפוץ הבית, מצאתי מקום להכיר בהוצאות הללו בלבד.
משכך, אני קובעת כי יש להכיר בתשלומים הבאים בלבד וכעולה מהתצלומים שצורפו על ידו, כהוצאות שיפוץ: עבודות ביוב מיום 22/02/2022 בסך 3,000 ₪; עבודות ביוב בסך 1,000 ₪ מיום 03/03/2022; שיפוץ מבנה ברחוב א' מיום 27/12/21 בסך 2,000 ₪; חיזוק מבנה ברחוב א' מיום 30/12/2021 בסך 1,634 ₪ והחזר תשלום בסך של 300 ₪ מיום 31/12/2021 אותו יש לקזז.
סך הכל הוכחו הוצאות בגין שיפוץ הדירה ברחוב א' בסך של 7,334 ₪ ועל האישה לשאת במחציתן בסך של 3,667 ₪ בלבד, נכון ליום 31/12/2021.
החזר הוצאות בגין הוצאות הבית ברחוב צ'
לטענת האיש, האישה עתרה לחיובו בהוצאות הדירה ברחוב צ' ביתר שעה שתבעה הוצאות הדירה לאחר מכר הדירה בפועל. אומר כבר עתה כי לא צורף נספח מלשכת ההוצאה לפועל כנספח י' לתצהיר התובע חרף טענותיו. עוד אוסיף כי, אף לו צורף הנספח, לא היה בכך בכדי להועיל לתובע במסגרת תובענה זו וככל ששילם ביתר, יתכבד ויגיש בקשה מתאימה בלשכת ההוצאה לפועל שהיא הערכאה המתאימה לבירור ביצועו של פסק דין. בית משפט הכריע בסוגייה ואין מקום להכריע בה בשנית.
עם זאת וחרף האמור בסעיף 9.10 לפסק הדין מיום 14/01/2021 לפיו האיש יישא במחצית הוצאות אחזקת הבית עד למועד פירוק השיתוף, שעה שהאיש עזב הבית ביום 01/03/2021, הרי שהשתנו הנסיבות. במצב דברים זה והוצאות אחזקת הדירה ברחוב צ', אינן כוללות הוצאות האיש וסביר שממועד זה נשא בהוצאות אחזקת הדירה בה התגורר, מצאתי מקום לקבוע כי מיום 01/03/2021, לא יישא בהוצאות אחזקת הדירה ברחוב צ' והחיוב בהוצאות אחזקתה יחול על האישה בלבד.
איזון הרכבים
לטענת האיש יש לאזן בין שני רכבי הצדדים: רכב הסיאט שבחזקת האישה ושוויו 17,000 ₪ ורכב המאזדה שבחזקתו ושוויו 20,000 ₪. לפיכך, לטענתו עליו להעביר לאישה 1,500 ₪ בגין הפער ברכבים.
במסגרת הפלוגתאות והמוסכמות, הסכימו הצדדים כי רכב המאזדה הוא רכב משותף לצדדים. בנוגע לרכב הסיאט, הסכימו הצדדים כי הרכב היה שייך לצדדים. לטענת האיש, הרכב נמסר לבנות הצדדים והן החזירו הרכב לאישה. מנגד, טענה האישה כי הרכב נמסר במתנה לבנות במהלך החיים המשותפים והן נתנו לה אותו במתנה מספר חודשים לפני 04/01/2023. בעניין זה אומר כי הצדדים לא הציגו לפניי כל ראייה בנוגע לבעלות ברכב. עם זאת, שעה שאין מחלוקת כי הרכב נמצא בחזקת האישה, עליה מוטל הנטל להוכיח כי מדובר ברכב שהיה בבעלות הבת ונמסר לה על ידי הצדדים במהלך חייהם המשותפים וכן את מועד העברת הבעלות בו מהבנות אליה, האם לאחר מועד הקרע כטענתה. משלא עשתה כן, הינני קובעת כי מדובר בחלק מהרכוש המשותף וזאת בהתאם להלכה לפיה קיימת חזקה ששעה שבעל דין אינו מצרף ראייה רלוונטית, היא פועלת לרעתו.
משכך, אני קובעת כי שני הרכבים משותפים ושעה אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לשווים, על האיש להעביר לאישה מחצית ההפרש בין שוויים, דהיינו 1,500 ₪.
חוות דעת האקטוארית
ממצאי חוות הדעת הינם כדלקמן:
בהתאם לחישוב שווי הזכויות הפנסיוניות לצורך חלוקתן במזומן במועד החישוב, על האישה להעביר לאיש 586,465 ₪ (להלן: "פרק א").
בהתאם לחלוקת הזכויות הפנסיות באמצעות חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו התשע"ד- 2014 (להלן: "חוק חיסכון פנסיוני"), הוכנו נתונים לפסיקתאות ועל האישה להעביר לבעל עבור הכספים בגינם לא חל חוק חיסכון פנסיוני סך של 107,910 ₪ (להלן: "פרק ב").
פורטו היתרות בחשבונות הבנק למועד הקרע והם שוערכו נכון למועד חוות הדעת ועל האיש להעביר לאישה סך של 21,315 ₪ (להלן: "פרק ג").
לטענת האיש, יש לתקן חוות דעת האקטוארית שטעתה מקום בו חייבה האיש בכפל בגין שיקים בסך של 55,700 ₪, שכן מדובר בשיקים דחויים עבור דמי השכירות בהם חויב האיש לאחר מועד הקרע ולא ניתן לחייבו פעמיים. משכך, על פי איזון חשבונות הבנק על האישה להעביר לו סך של 6,955 ₪ (יתרה בחשבון האישה בסך 18,271 ₪ פחות 4,500 ₪ יתרה בחשבונו חלקי 2).
על האישה להעביר לו בגין כספים המצויים בקופות הגמל סך של 107,910 ₪. לעמדתו, יש לדחות טענת האישה לפיה העבירה הסכום לבנות, שכן לא הבטיח דבר לבנותיו ומדובר בהברחת נכסים.
בכל הנוגע לזכויות הפנסיה של האישה טען כי זכויות הפנסיה ניתנות לאישה בגיל 62 וזה גיל הפרישה על פי חוק. משכך, יש לאזן הזכויות ממועד זה ואין רלוונטיות לכך שמבקשת להמשיך בעבודתה מעבר לגיל זה.
מנגד, טענה האישה שהאיש לא פנה למומחית בשאלות הבהרה, לא ביקש לזמנה ולא סתר חוות הדעת. משכך, הגם שחוות הדעת אינה כובלת את בית המשפט, יש ליתן משקל רב לחוות דעת המומחית. בהתייחס לשיקים ושעה שהמומחית קבעה כי אלו משותפים, דין טענת האיש בעניינם להידחות וכך גם ביחס לכספים בחשבונות הבנק של הצדדים.
בכל הנוגע לקופת הגמל, טענה האישה כי לא הסתירה משיכת הכספים אולם הסבירה כי אלו נמשכו לטובת חתונות בנות הצדדים. לטענתה העבירה לכל אחת מבנותיה סך של 100,000 ₪ לקראת חתונתה ואף צרפה תצהירי הבנות. לטענתה, מאחר ורואה את טובת בנותיה מול עיניה ביקשה מהן שלא להגיע לבית המשפט להעיד ובמקרה זה, יש לקבל תצהירן על אף שלא נחקרו.
בהתייחס לזכויות הפנסיה, טענה האישה כי היא זו שצברה הזכויות במהלך חיי הנישואין. האיש לא צבר דבר וכילה כספו, עבד לסירוגין כקבלן והשאיר כספו לעצמו. השכיר דירה באיזור אחר באשדוד ללא ידיעתה. טענותיו לפיהן הדירה הושכרה לתייר בתמורה לשיפוץ הדירה דינה להידחות. הוא משכיר נכסים ומגלגל כספים. הודה שלא שיתף אותה בהכנסותיו. כיום מתגורר בדירה יוקרתית בתל אביב שדמי השכירות עבורה עומדים על כ- 8,000 ₪, יוצא לחו"ל כ- 8-9 פעמים בשנה בעוד שלגרסתו הכנסותיו כ- 4,000 ₪ כגימלת נכות בלבד ואין הסבר מניין הכספים אותם מקבל. היא צברה זכויות והוא ביזבז הכספים, הוא מבקש לגזול את כבשת הרש שלה ועל בית משפט לקבוע כי כל צד יוותר עם זכויותיו בהתאם להוראות סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון על אף שבית משפט דחה תביעתה בעילה של השתק פלוגתא והשתק עילה. היא עתידה לקבל פנסיה מינימלית המגיעה לכדי 5,000 ₪ וככל שתשלם לו 32% בסך של כ- 1,700 ₪ ותקבל קצבת זיקנה בסך של כ- 2,000 ₪, יוותר בידה סך של 5,500 ₪ בלבד.
ככל שיידחו טענותיה לחלוקה לא שיוויונית, טענה האישה כי זכותה לקבלת הפנסיה מתגבשת עם גמילת הזכות ותקום לאיש זכות לקבלה רק במועד הגימלה.
עיון בתיק מלמד כי האיש הגיש בעצמו בקשה להסתמך על חוות דעת האקטוארית ולהורות לאישה לשלם לו הכספים להם זכאי בהתאם לסעיף 2.2 לחוות הדעת משלא הוגשו בקשות הבהרה, כעולה מבקשתו מיום 14/09/2022. כך גם עשה בבקשתו מיום 23/10/2022 ולא טען דבר בנוגע לשיקים שנלקחו בחשבון על ידי האקטוארית. רק שנה לאחר חוות הדעת, בתגובתו מיום 26/07/2023 שהוגשה באיחור של שנה (שכן החלטה לעניין עמדות הצדדים לחוות הדעת ניתנה כבר ביום 19/07/2022) בחר להשיג על חוות דעת המומחית ולטעון כי יש לתקנה.
על אף האמור, האיש לא פנה למומחית בשאלות הבהרה, לא ביקש לזמנה לחקירה על חוות דעתה ולא הציג כל ראייה לפיה השיקים לגבייה בסך 55,700 ₪, שנלקחו בחשבון בחוות דעת המומחית בסעיף 11, הם שיקים של דמי השכירות שנגבו בכפל. כך גם האיש עורר הטענה בשיהוי רב של שנה לאחר שהגיש מספר בקשות לקבל חלקו על פי חוות הדעת. משכך ובהיעדר כל ראייה כי מדובר בשיקים של דמי שכירות עתידיים שחושבו בכפל הרי שהאיש לא הוכיח טענתו זו.
אשר על כן, בקשת האיש לתיקון חוות דעת המומחית וחיוב האישה בסך של 55,700 ₪, נידחית.
בנסיבות אלו, נקבע כי הכספים בחשבונות הבנק של הצדדים יאוזנו בהתאם לאמור בסעיף 13 לחוות דעת המומחית ועל האיש להעביר לאישה סך של 21,315 ש"ח נכון למועד עריכת חוות הדעת.
הכספים המצויים בקופת הגמל של האישה:
כאמור לעיל, טענה האישה כי בהסכמה הועברו הכספים לבנותיהם של הצדדים ואף צרפה תצהירי הבנות התומכים בגרסתה. אומר כבר עתה, כי שעה שהבנות בחרו שלא להתייצב לחקירה על תצהיריהן, די בכך בכדי לדחות גרסת האישה ואין ליתן משקל לטענת האישה לפיה בחרה שלא לזמנן על מנת שלא לחבל בקשר עתידי בין האב לבנות. החזקה בנוגע לאי העדת עד, פועלת כנגדה. לא זו אף זו, עיון בתצהירים מלמד כי הכספים ניתנו בסמוך לחתונת הבנות. התובעת לא פרטה בתצהירה מועד חתונתן, משכך, אין לי אלא להניח כי מדובר במועד לאחר הקרע. בנסיבות אלו ושעה שמדובר בכספים משותפים שהועברו לבנות לאחר מועד הקר, אסור היה לאישה להעביר הכספים לבנות ללא הסכמת האיש. על האישה הנטל להוכיח כי מדובר בהעברה בהסכמה. הנטל לא הורם וטענתה לעניין זה נידחית.
אם כן נקבע כי על האישה להעביר לאיש סך של 107,910 ₪ נכון למועד האיזון ובהתאם לחוות דעת האקטוארית.
זכויות הפנסיה:
לאישה כאמור לעיל, טענות רבות כנגד התנהלותו של האיש במהלך החיים המשותפים. עם זאת וכפי שציינתי לעיל, שעה שנקבע כי זכויות אלו יתחלקו בחלקים שווים ותביעת האישה לעניין זה נדחתה ונוכח מעשה בי- דין, אין לסטות מקביעת בית משפט בהליך קודם והאיש זכאי למחצית זכויות האישה נכון למועד הקרע.
מועד קבלת הזכויות:
לטענת האיש יש להורות על איזון הזכויות בהגיע האישה לגיל 62 ואילו מנגד, טענה האישה כי תצא לפנסיה רק בגיל 71 וזהו מועד הגימלה.
אומר כבר עתה כי על אף שקבעתי כי זכויות הפנסיה של האישה יאוזנו באופן שיוויוני, לא מצאתי מקום להורות כי אלו יועברו לאיש טרם מועד הגימלה. בעניין זה אף מבלי לעשות שימוש בהוראות סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, שיקולי צדק מצדיקים דחיית מועד הגימלה למועד בו תפרוש האישה בפועל ואנמק.
על אף שהאיש טען כי עבד כל חייו בפועל, לא הוכח כי צבר נכסים ידועים במהלך החיים המשותפים. עדותו של האיש לעניין זה פתלתלה עד בלתי סבירה. כך העיד כי שיפץ נכסים ובתמורה קיבל דמי שכירות (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 16-22). האיש סרב להעיד האם קיבל דמי שכירות ושיפץ הדירה בתל אביב בה מתגורר עד היום עת אמר בעדותו: "מה איכפת לך זה לא רלוונטי" (עמוד 17, שורות 8-10). הסברי האיש ביחס להשכרת דירות שלא בבעלות הצדדים לא היו הגיוניים וכשנשאל כיצד מממן 8-9 טיסות בשנה לחו"ל, העיד כי קונה קרטונים של סיגריות וכך מכסה עלות הטיסה. כשהוזהר האיש על ידי בית המשפט, שככל שייקבע כי קיים חשש לביצוע פלילים יועבר הפרוטוקול לרשויות אכיפת החוק, חזר בו מגרסתו זו (ראו עמוד 18, שורות 14-29). האיש הודה כי רכש רכב חדש ב- 200,000 ₪ (עמוד 20, שורות 4-5).
בנסיבות אלו ושעה שהאיש מקבל גימלת נכות בסך 4,000 ₪ ודמי שכירות מהדירה ברחוב א' בסך 8,200 ₪ ומתגורר בדירה אחרת ללא הסבר הגיוני ולאור רמת חייו הגבוהה של האיש שאינה סבירה בהתאם להכנסותיו המוצהרות, התרשמתי כי התובע עובד כיום על אף שלא עלה בידי האישה להוכיח הכנסותיו.
במצב דברים זה, בהתאם לנסיבות שפורטו לעיל ולאור הפערים בהכנסות הצדדים ובהתאם לסמכותי לפי הוראות סעיפים 6 (ג) (ד) לחוק יחסי ממון, מצאתי מקום לקבוע כי זכותו של האיש לקבלת חלקו בזכויות הפנסיוניות של האישה הזכאית לפנסיה תקציבית, תיכנס לתוקפה רק במועד הגימלה בפועל, דהיינו מועד יציאת האישה לפנסיה בפועל ולא המועד בו היתה זכאית לעשות כן על פי חוק.
איזון דמי השכירות בין הדירה ברחוב א' לדירה ברחוב צ'.
לטענת האיש עד מועד עזיבתו את הבית, שימשו כספי השכירות לטובת משק הבית המשותף ולכן יש לקבוע כי יחויב בתשלום דמי שכירות עבור הדירה ברחוב א' עד חודש מרץ 2021, מועד עזיבתו את הבית. בעניין זה אומר כי טענות האיש ביחס לקיזוז דמי השכירות התבררו בהליך קודם ולא מצאתי מקום להידרש להן בשנית. ככל שסבר האיש כי נפל פגם בפסק דינו של בית משפט, היה עליו למצות זכויותיו על פי דין ולפנות לערכאה הרלוונטית.
משלא עשה כן, בית משפט לא ישעה לטענה זו, לאור קיומו של מעשה בי- דין.
למעלה מן הצורך, אוסיף כי טענת האיש לפיה כספי השכירות שימשו את משק הבית המשותף לא הוכחה ואף נוגדת את גרסתו של האיש כפי שהתבררה במהלך הדיון. במהלך הדיון טען האיש כי היתה בין הצדדים הפרדה רכושית מוחלטת. משכך ולאור העובדה שמזה שנים היחסים בין בני הזוג אינם תקינים ובהיעדר כל תימוכין להוצאות הנטענות, דין הטענה להידחות אף לגופה.
שכר טרחת כונסת הנכסים
לטענת האיש בהתאם להוראות סעיף 22 להסכם המכר אגב גירושין, שאושר על ידי בית משפט ביום 16/05/2023, האישה נדרשה לשאת בהוצאות עורכת הדין ויש לחייבה בשכר טרחת הכונסת. יובהר כבר עתה כי דין טענות האיש בעניין זה להידחות. עיון בסעיף 22 להסכם אכן מתייחס להוצאות העברת הזכויות בדירה ברחוב צ', אלא שאין בו התייחסות לאינטרסים המשפטיים של האיש אלא להוצאות העברת הרישום של האישה אותן עליה לשלם בהתאם להוראות ההסכם.
עו"ד ק' מונתה ככונסת נכסים על זכויותיו של האיש בדירות לטובת ביצוע עסקאות המכר לאחר שהתרשמתי שהאיש מעכב את ביצוע העסקאות והשלמת פירוק השיתוף בדירות. במסגרת תפקידה זה, היה על עו"ד ק' לדאוג לאינטרסים המשפטיים של האיש. היא בדקה ההסכם שהוכן על ידי ב"כ האישה, העירה הערותיה והגישה לבית משפט הסכם מכר אגב גירושין מצד האיש. כונסת הנכסים אף דאגה לרישום זכויות האיש בדירה ברחוב א' והעבירה לב"כ האישה את כל המסמכים הנדרשים לטובת רישום הזכויות בדירה ברחוב צ' על שמה.
משכך, לא מצאתי כל סתירה בין הוראות סעיף 22 להסכם המכר, הקובעות כי 'כל הוצאות העברת זכויות הדירה ברחוב צ' ע"ש האישה יחולו על האישה', לבין חיובו של האיש בשכר טרחת כונסת הנכסים. אין הכוונה בסעיף 22 לעיל לפעולות שנדרשו לביצוע על ידי האיש ובוצעו בפועל על ידי כונסת הנכסים שמונתה על נכסיו, שעה שנכנסה לנעליו לאחר שמונתה על ידי בית משפט לטובת קידום המכר מצד האיש ובצעה פעולות בשמו, ולכן זכאית כונסת הנכסים לתשלום שכר טרחתה מחלקו של האיש בלבד.
בעניין זה קבעתי בהחלטתי מיום 10/07/2023 כי:
"…בכל הנוגע לשכר טרחת הכונסת, אני קובעת שאין מחלוקת שעו"ד ק' מונתה ככונסת על חלקו של המבקש בביצוע העסקאות. משכך, אין רלוונטיות שכר טרחה הנגבה בביצוע עסקת מקרקעין וההוראות לעניין זה הינן הוראות תקנה 36 (4) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ"א- 2020, לפיהן מוסמך בית משפט לפסוק שכר כונס עד לסך של 4% מגובה המכר. בעניין הנדון ושעה שמונתה על ידי כונסת נכסים לצורך קידום מכר הדירות, מצד המבקש ולאור שכר הטרחה הקבוע בתעריף המינימלי המומלץ ומדובר בשתי עסקאות, ראוי היה להיעתר לבקשה. עם זאת ובשים לב לאמור בסעיף 5 לתגובה מיום 26/06/2023 ולאור עמדת עו"ד ק', אני מעמידה את שכר הטרחה על סך של 1% בצירוף מע"מ משווי העסקאות. הסכום ישולם כתשלום ראשון מבין הכספים שיתקבלו. הצדדים יפעלו בהתאם להסכם…"
אם כן, לא מצאתי מקום לסטות מקביעתי לעיל ולפיה תשלום שכר טרחת הכונסת שמונתה על חלקו של האיש ישולם כמפורט לעיל ונקבע שאין בהוראות סעיף 22 להסכם המכר בכדי לשנות ההחלטה.
איני נדרשת ליתר טענות האיש, לרבות טענות בדבר חלוקת מיטלטלין, שכן נזנחו במסגרת הפלוגתאות כפי שהוגדרו כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 04/01/2023 ושעה שנזנחו גם בסיכומי האיש.
סוף דבר
האקטוארית תצרף פסיקתאות עדכניות בשים לב לתוצאות פסק הדין ונוכח גילה של התובעת (תשומת הלב להנחת האקטוארית כי האישה תפרוש בגיל 67, מועד שחלף זה מכבר).
הפסיקתאות יצורפו לתיק תוך 15 יום.
ת.פ בחלוף המועד.
הצדדים יפעלו בהתאם להוראות פסק הדין כמפורט לעיל, כאשר הסכומים המפורטים לעיל ישולמו תוך 30 יום בקיזוז סכומים שנקבעו לצדדים , שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
בנסיבות העניין ושעה שהתקבלו בחלקן טענות כל אחד מהצדדים, איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לעיון הצדדים והאקטוארית.
מורה על סגירת התיק שבכותרת.
פסק הדין מותר לפרסום בשינויי הגהה ונוסח בלבד.
ניתן היום, כ"ח אייר תשפ"ד, 05 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
