לפני
כבוד השופט אריאל ממן
התובעת
ר. ב.
ע"י עו"ד ליאת ביטון וייצמן
נגד
הנתבע
י. ב.
ע"י ב"כ עו"ד אופיר סבג
החלטה
להלן אכריע בעניין סמכותה של התובעת להגיש ולנהל התובענה למזונות ילדיהם הבגירים של הצדדים.
ביום 07.02.2024 הגישה התובעת תובענה למזונות שני ילדיהם הבגירים של הצדדים, ש'- אשר ימלאו לה 21 שנים ביום 22.06.2024 ואיליי יוסף- אשר ימלאו לו 19 שנים ביום 14.06.2024.
קדמה לתביעה זו, תביעה שהגישה התובעת באותו עניין לבית הדין הרבני, תביעה שהתובעת הסתירה מביהמ"ש במועד הגשת התובענה.
ביום 15.05.2024 הגיש הנתבע כתב הגנה, בו עתר לדחות את התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט, זאת לנוכח היעדר גילוי העובדה כי הוגשה תובענה לבית הדין הרבני, כאשר לדבריו (בדיון שהתקיים לפניי ביום 4.6.2024) תובענה זו עדיין תלויה ועומדת וטרם ניתנה בה הכרעת בית הדין הרבני.
בפתח הדיון שהתקיים לפניי ביום 04.06.2024 ביקשתי הבהרות ב"כ התובעת הן לעניין הטענה כי מתנהלת תובענה באותו עניין בבית הדין הרבני והן לעצם סמכותה של התובעת להגיש התובענה בשמם של ילדיהם בגירים, ללא שהללו צורפו כתובעים להליך.
לאחר שבחנתי טענות הצדדים ואת כל אשר בפניי, ובהתאם לסמכותי הקבועה בתקנות 41 -45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") אני מורה כי דין התביעה להימחק. ואלה נימוקיי:
אכן "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי…מכיוון שכך, קבעה הפסיקה מבחנים צרים וברורים ורק בהתקיימם ייאות בית המשפט לנקוט דרך מקוצרת והחלטית זו בלי להידרש לסוגיה שבמחלוקת גופא" (ע"א 50/89 פרופ' רות לוטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה(4)18), ועל אף שעפ"י ההלכה הפסוקה, כאשר קיימת אפשרות, ולו קלושה, שעל פי העובדות המבססות עילת התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש על ידו, לא תימנע ממנו הכניסה בשערי בית משפט [וראו לעניין זה: ע"א 642/89 עזבון המנוח שניידר ז"ל נגד עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470, 476-477, ע"א 35/83 חסין נגד פלדמן, פ"ד לז(4), 721 (1983); י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית- 1995) בעמ' 387], מצאתי כי הנסיבות שבפניי מצדיקות לעשות כן.
במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי החדשות ובהלימה לעקרונות היסוד שבבסיסן, הורחבה סמכותו של בית המשפט לסלק תובענה על הסף ועמה הורחב גם מתחם שיקול הדעת שלו.
כך, בין השאר, רשימת העילות לסילוק תביעה על הסף אינה סגורה והמחוקק העניק לבית המשפט הסמכות לעשות כן בהתבסס על "כל נימוק אחר" [תקנה 41(א)(4)], אשר לדעת ביהמ"ש מצדיק זאת.
ומן הכלל אל הפרט- אמנם הורים חייבים בנסיבות מסויימות גם במזונות ילדיהם הבגירים מכוח הוראות סעיפים 4 ו-5 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק המזונות") ואמנם במסגרת בע"מ 5267/04 סוניס נ' סוניס, [מאגרים משפטיים] תק-על 2005(2) 4514 (להלן: "פס"ד סוניס") נקבע כי ניתן לדון בתובענה למזונות שהגישה אם בשם בנה טרם הגיעו לגיל בגרות ולא ניתן למנוע מהאם לדרוש מזונות המתייחסים גם לתקופת השירות הצבאי של בנה וביהמ"ש העליון קבע כי "בדין הוגשה תביעת המזונות ע"י האם בהתייחסה הן לתקופה של טרם בגרותו והן לתקופה שלאחר בגרותו…", אלא שבענייננו עסקינן בתובענה שהוגשה אך לאחר שילדי הצדדים הגיעו לבגרות וזאת ללא שצורפו כתובעים להליך וללא שצורפה כל אסמכתא ביחס לעמדתם לתובענה, בעת שהאם אינה יכולה להגיש התובענה כאפוטרופוס טבעי לילדים ולכל היותר היא זכאית להשבת מזונות שנשאה בהם בעבורם.
אי לכך, אני סבור כי הפסיקה, עליה מבקשת התובעת לתלות יהבה, הקובעת שאין דורשים מילד בגיר להגיש בעצמו תובענה למזונות באופן עצמאי על מנת שלא לגרור אותו לסכסוך בין הוריו, יכולה להתקיים רק בעת שהתובענה מוגשת בטרם בגר הילד, וזאת הגם שהתובענה מתייחסת גם לתקופת בגרותו (בעיקר בתקופת השירות הצבאי).
אמנם זכותה של האם לתבוע השבת הוצאות שהוציאה עבור ילדה הבגיר הסמוך על שולחנה למשך תקופת השירות הצבאי או עד הגיעו לגיל 21 לפי המאוחר, אולם, בעת שהתובענה מוגשת לאחר בגרותו של הילד, ללא שצורף כבעל דין, באפשרותה של האם לעשות כן במקרים בהם במועד הגשת התובענה היה הילד עדיין קטין ובגר רק במהלכה.
סבורני כי הדבר מתיישב גם עם החלטת ביהמ"ש העליון במסגרת רע"א 956/94 קרקו נ' קרקו [מאגרים משפטיים, 11.4.94], לפיה לאחר שהקטין עבר את גיל 18, עליו להגיש תביעה למזונות באופן עצמאי – אישי, עקב היותו בגיר ולא כשהוא מיוצג בידי אימו (ולא מצאתי כי קיימת סתירה בין שתי הוראות אלה שיצאו תחת ידו של ביהמ"ש העליון, על אף שחלק מפסקי הדין ראו בהם סתירה).
בנסיבות אלה, אני סבור כי הוראות פס"ד סוניס מצטמצמות רק לנסיבות דומות, בהן הוגשה התובענה בהיותם של ילדי הצדדים קטינים, וזאת כפי לשון פסה"ד, הקובע במפורש כי: "עיקרה של הבקשה נסב על השאלה האם אם המגישה תביעת מזונות בשם בנה טרם הגיעו לגיל בגרות, מנועה מלכלול בה גם דרישה למזונות המתייחסים לשירותו הצבאי…" (ההדגשה אינה במקור. א.מ.).
אדגיש גם כן, כי עצם הזכות של ילדים בגירים לקבל דמי מזונות והאחריות לזון ילדים החלה על ההורים גם לאחר הגיע ילדם לגיל 18 ובמיוחד בתקופת השירות הצבאי, אינן מצויות במחלוקת, לנוכח הוראות סעיפים 4 ו 5 לחוק המזונות, אך שונה הדבר ביחס לזכות התביעה, אשר מצויה בידיו של הבגיר ולא בידי הוריו (אלא אם הוגשה התובענה בהיותו קטין).
אמנם על פי דין, זכאי הורה להגיש תובענה להשבה, אך בתביעה זו מעמדו של אותו הורה איננו כאפוטרופוס טבעי לבנו, אלא כהורה הזכאי להשבת מזונות, שהוא נושא בהם ביחס לבנו, כיחס חובתו של ההורה האחר לזון אותו בעת שירותו הצבאי, או עד הגיעו לגיל 21 ותביעה זו מקורה בדיני השבה כלליים, שתכליתם למנוע מההורה האחר מלהתעשר שלא כדין על חשבון ההורה שבביתו מתגורר הבן ואשר צרכיו עליו.
אלא שהתובעת הגישה תובענה רגילה לחיוב הנתבע במזונות בשם ילדים בגירים (כאילו מדובר היה בילדים קטינים) ולא הגישה תביעה להשבה בגין הוצאותיה ומשכך דין התביעה להימחק, תוך שמובהר כי אין במחיקתה כדי למנוע מילדי הצדדים להגיש תובענה עצמאית למזונות.
במאמר מוסגר אעיר, כי התובעת או ב"כ לא הכחישו את טענת הנתבע כי הבת ש' הנמצאת בשירות צבאי והבן א' יוסף בשנת שירות, לנים במשך כל השבוע מחוץ לבית ומחלקים את סופי השבוע בין הוריהם, מחצה על מחצה, באופן המלמד כי אין לאם כל עדיפות מגדרית, המצדיקה פסיקת דמי מזונות בתקופת השירות הצבאי/שירות לאומי (ראו: עמ' 3, שו' 8 – 10 לפרוטוקול מיום 4.6.2024).
הדבר מקבל משנה תוקף לאחר בואה לעולם של הלכת בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית [מאגרים משפטיים, 19.07.2017] לפיה בעת פסיקת מזונות יש לבחון את חלוקת זמני השהות ואין להטיל חיוב אבסולוטי על הורה אחד, רק בגלל השתייכותו המגדרית (הדבר נקבע ביחס לקטינים מעל גיל 6, שהחובה לזון אותם מוטלת על הוריהם בשווה מדין צדקה ועל אחת כמה וכמה ביחס לבגירים).
במאמר מוסגר והרבה מעבר לדרוש יוער, כי פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין סוניס ניתנה בנסיבות בהן משכורת צבאית עמדה על מאות בודדות של שקלים, בעוד שמשכורת צבאית בעת הזאת עומדת על סכומים הנעים בין 1,300 ₪ לערך לבין 2,600 ש"ח לערך, ומשכך בעת שמרבית הוצאותיהם ההכרחיות של חיילים משולמות בעין על ידי צה"ל (דוגמת מדים, נעליים, מזון במהלך השבוע ועוד) הרי שהתוספת בכסף שמקבל אותו חייל אמורה לכלכל אותו בתקופת שירותו הצבאי ובנסיבות אלה, גם אם ייקבע בתום ההליך כי התובעת נושאת בהוצאות עבור לינת הבת הבגירה בביתה בתקופת שירותה הצבאי, הוצאותיה שלה אינן עודפות על הוצאותיו של הנתבע, וככל שכן, מדובר בתוספת זניחה, כפי הנראה (שאינה עולה לכדי הסכומים שנטענו בכתב התביעה), זאת במיוחד שעל פי דין צרכים תלויי שהות מסופקים באופן ישיר ע"י כל אחד מההורים בעת שהיית הילדים במחיצתם ואילו ביחס לצרכים שאינם תלויי שהות, המשכורת הצבאית מממנת, למצער, את החלק הארי של ההוצאה.
אוסיף ואומר כי גם לולא האמור לעיל, הרי שהעובדה שהתובעת הגישה התביעה לביהמ"ש בעוד מתנהל הליך בעניין זהה בבית הדין הרבני, שטרם הוכרע, מצדיקה מחיקת התובענה על אתר.
הוי ידוע כי בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1947-1922" (דוגמת תובענה למזונות קטינים) אשר אין לבית דין רבני סמכות שיפוט ייחודית, יש לבית הדין הרבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך (זאת בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953) ומשכך בשעה שהתובעת בחרה להגיש תובענה למזונות לבית הדין הרבני, נתנה בכך הסכמתה כי בית הדין הוא זה שידון בסוגיה ומשכך, ובמיוחד בעת שהתובענה טרם הוכרעה ע"י בית הדין הרבני וההליך שם עודנו תלוי ועומד, הרי שביהמ"ש זה נעדר סמכות לדון בתובענה.
אדגיש ואומר כי התובעת היא זו שבחרה מלכתחילה לפנות לבית הדין הרבני על מנת שיכריע בתביעתה, ורק לאחר שהובהרה לה עמדת ביה"ד (ראו: עמ' 3, ש' 30 לפרוטוקול) הגישה תביעה לבית משפט זה, בניסיון לחמוק מהכרעה שיפוטית, זאת בעוד התביעה בבית הדין הרבני תלויה ועומדת (ובניגוד לעמדת ב"כ התובעת, אין המדובר בעניין טכני גרידא, אלא בעובדה השומטת רגלי התובענה).
זאת ועוד בעל דין המבקש סעד מביהמ"ש צריך להתייצב לפניו בכפיים נקיות ובוודאי להודיע מבעוד מועד ובהזדמנות הראשונה שניתנה לו, כי מתנהל הליך בבית הדין הרבני וזאת גם על מנת למנוע הכרעות סותרות ו/או בזבוז זמן שיפוטי וגם מטעם חוסר נקיות כפיים זה ראוי למחוק את התובענה.
אשר על כן, הריני מורה על מחיקת התובענה.
בנסיבות העניין ומשבית המשפט נדרש להכריע בסוגיה, מצאתי להורות על חיובה של התובעת בהוצאות הנתבע ע"ס 3,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מהיום, תוך שסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין.
ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.
המזכירות תסגור התיק.
ניתנה היום, כ"ט אייר תשפ"ד, 06 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
אריאל ממן, שופט
