בפני
כבוד השופט בן שלו
מבקשת
ב. ט. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד דורית עטיה גנות
נגד
משיבים
1.א.מ. ת”ז XXX
2.ב”כ היועמ”ש – ע”י ב”כ עו”ד שגיא לצ’א
פסק דין
תובענה למינוי אפוטרופוס נוסף ביחס לקטין ד’, יליד 20.5.09.
המבקשת היא דודתו של הקטין, אחות אמו המנוחה. התובענה הוגשה בנסיבות מצערות, שעה שאמו של הקטין נפטרה ביום 29.9.21 (להלן :”המנוחה”).
המשיב 1 הוא אביו של הקטין.
למנוחה נולדו שלושה ילדים, הקטין ושני קטינים נוספים, בנים לאב אחר שבעניינם הוגש הליך נפרד שנדון אף הוא לפני באותו היום (א”פ 30377-07-22).
אין מחלוקת שלאחר פטירת המנוחה ננקטו הליכים ביחס לקטין (כמו גם ביחס לאחיו) לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש”ך- 1960 (להלן: “חוק הנוער”). הקטין אף הוכרז בבית המשפט לנוער כקטין נזקק; הכרזה שעודנה בתוקף.
אף אין מחלוקת כי המבקשת הוכרה כאומנת לקטין (כמו גם לאחיו) וזאת לפי חוק אומנה לילדים, התשע”ו- 2016 (להלן :”חוק האומנה”).
אף אין כפי הנראה מחלוקת שמשיב 1 איננו נמצא בקשר עם הקטין.
על פי האמור בכתב התביעה, לאור היעדר הקשר בין האב ובין הקטין (אשר לטענת המבקשת, בהליך הנזקקות הוא גם נתן את הסכמתו להמשך הטיפול בקטין על ידי המבקשת) חשוב שתינתן לתובעת סמכות כאפוטרופא נוספת. זאת, בכדי שככל שיהיה צורך בביצוע טיפולים רפואיים והאב לא ישתף פעולה תוכל המבקשת להידרש לכך (ראו למשל סעיף 32 לכתב התביעה).
הוריתי על הזמנת תסקיר וקבעתי דיון בתובענה ליום אתמול, 25.12.22.
בבוקר הדיון הוגש תסקיר והאב לא התייצב לדיון.
בתמצית ייאמר כי על פי המלצות התסקיר, העו”ס יצרה קשר עם האב אשר הביע התנגדות למינוי המבקשת כאפוטרופא נוספת, הוא מודע למצבו של הקטין והוא התחייב לשתף פעולה ככל שיהיה צורך טיפולי כזה או אחר אשר יחייב זאת.
לאור האמור ובהתחשב בכך שבעניינו של הקטין מעוגנת תוכנית טיפולית שמגובה על ידי חוק הנוער וחוק האומנה, המליצה העו”ס שלא להיעתר לבקשה.
בדיון אתמול בין היתר התנגדה באת כח המבקשת להמלצות התסקיר, הלינה על כך שהוגש רק בבוקר הדיון ואף טענה כי יש מקום להידרש לחקירת העו”ס על תסקירה. בדיון ויתרה באת כח המבקשת על הבקשה למינוי לרכוש, בכלל זה לאור הערות בית המשפט בכל הנוגע להגבלות הקשורות עם חוק האומנה, אולם עמדה על המינוי לעניינים אישיים ורפואיים.
שמעתי גם את המבקשת ואת סבתו של הקטין. כבר עתה ייאמר כי הן מדברי המבקשת והסבתא והן מדברי באת כוחה לא מצאתי כל הנמקה קונקרטית הנטועה בעובדות ספציפיות, המחייבות לעת הזו עשיית שימוש במנגנון משפטי נוסף על אלה שכבר נעשה בהם שימוש בעניינו של הקטין.
בא כח היועמ”ש עתר לדחיית הבקשה הואיל ובין היתר אין צורך לעשות שימוש במנגנון של מינוי אפוטרופוס נוסף שעה שמכלול הסמכויות לדאגה לקטין מעוגנות כבר בחוק האומנה ומפוקחות גם באמצעות חוק הנוער. לשיטתו היה ויתעורר בעתיד צורך רפואי דחוף שלא ניתן ליתן לו מענה, הרי שניתן להידרש לכך במסגרת בקשה דחופה המקבלת טיפול חירומי ממילא.
לאחר ששמעתי את המבקשת ועיינתי במלוא המצוי בתיק הגעתי למסקנה שאין מקום והצדקה בשלב זה להיעתר לבקשה.
עם כל ההבנה לטענותיה של המבקשת ולמציאות הטרגית שנוצרה עם פטירתה של המנוחה וגם אם יש ממש בטענות המבקשת לפיהן התסקיר הוגש אך בבוקרו של יום הדיונים, אין בכך כדי לשנות מן העובדה הבסיסית ; והיא שלא בכתב התביעה ולא בדבריה לפני העמידה המבקשת כל צורך עובדתי קונקרטי אשר מחייב בשלב זה מינויה כאפוטרופא נוספת לאפוטרופוס הטבעי.
לא לחינם קובע סעיף 30 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962, כי ברירת המחדל היא באי מינויו של אפוטרופוס בנוסף להורה, אלא אם נמצאה לבית המשפט סיבה מיוחדת לכך לטובת הקטין.
ודוקו- המוקד בבקשות הקשורות בענייני אפוטרופסות איננו רצונו של המבקש או של ההורה, כי אם טובתו של הקטין. עם כל ההבנה למציאות חייהם של המבקשת ושל הקטין, הרי שבקשה למינוי אפוטרופא איננה בבחינת תחליף לבקשה ליצירת זיקה אישית של הורה וילד מקום בו זיקת ההורות הביולוגית איננה קיימת, ואף איננה בבחינת קרדום לחפור בו ככל שהמבוגרים בחייו של הקטין חלוקים ביניהם [לעניין זה השוו: רמ”ש (חי’) 28711-02-22 א. נ’ ב. (מצוי במאגרים המשפטיים)].
לא מצאתי, לבטח שלא בשלב זה, כי קיימת סיבה מיוחדת למינויו של אפוטרופוס נוסף לקטין, עם כל ההבנה לטענות המבקשת.
בענייננו כפי שאף הבהיר ב”כ היועמ”ש, קיימת זה מכבר מעטפת משפטית הדוקה דיה אשר מאפשרת הן פיקוח על צרכיו הקונקרטיים של הקטין (דוגמת הליכי הנזקקות) והן מקנה למבקשת עצמה סמכויות פעולה של ממש בענייניו של הקטין מכח הוראות חוק האומנה (לעניין זה ראו פרק ה’ לחוק האומנה).
אין מדובר בדבר של מה בכך. כך למשל, קובע סעיף 43(א) לחוק האומנה: “…. בכל עניין הקשור בחיי היום-יום של הילד, ובכלל זה בעניינים המנויים בתוספת הראשונה, תהיה לאומן סמכות בלעדית לתת הסכמה ולאשר פעולות של הילד ולייצגו, ככל הנדרש, לרבות בהליכים משפטיים למיצוי זכויותיו של הילד בעניינים האמורים, ולמעט הליכים נגד הורי הילד, והכל אלא אם כן הוגבלה סמכותו של האומן…” (שם ; הדגשות לא במקור – ב.ש).
די אם נעיין בתוספת הראשונה לחוק האומנה, בכדי להיווכח מפורשות ברשימת העניינים בהם הוקנה לאומן סמכות – לא כל שכן בלעדית – כמפורט בסעיף 43 (א) לחוק הנ”ל:
“…
מתן הסכמה לבדיקה רפואית ולטיפול רפואי, לרבות נטילת תרופות, ביצוע בדיקות דם וקבלת חיסונים הניתנים לכלל ילדי ישראל, ולמעט טיפול רפואי המנוי בתוספת לחוק זכויות החולה;
מתן הסכמה לאבחון התפתחותי ולטיפול מקובל בליקויים, ובכלל זה בליקוי התפתחותי, בליקויי למידה, שמיעה או דיבור או במוגבלות פיזית או חושית אחרת;
מתן הסכמה לבדיקות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות ולטיפול פסיכולוגי, בהתאם לתוכנית הטיפול ולפי הנחיית מנחה האומנה שמונה לילד, בכפוף להוראות חוק הנוער וחוק טיפול בחולי נפש, התשנ”א -1991;
הפניה לוועדת השמה לפי חוק חינוך מיוחד, התשמ”ח-1988, בהתאם לתכנית הטיפול, ולפי הנחיית מנחה האומנה שמונה לילד;
בחירת בית הספר, גן הילדים, מעון יום, מעון יום שיקומי או מסגרת חינוכית אחרת, שבהם ילמד הילד, ואולם בחירת בית הספר או גן הילדים תהיה כפופה ככל האפשר, לבחירת הורה הילד בהתחשב באורח חייו ודרכו החינוכית, בסוג מוסדות החינוך כלהלן: ממלכתי – דתי, מוכר שאינו רשמי, מוסד במעמד פטור או מוסד חינוך תרבותי- ייחודי; לא בחר הורה הילד בסוג מוסד חינוך, תיעשה הבחירה בידי האומן באישור מנחה האומנה שמונה לילד, בהתחשב באורח החיים ובדרך החינוכית שבהם גדל הילד עד השמתו;
בחירת חוגים שבהם ישתתף הילד בעת שהייתו בבית הספר או בשעות הפנאי שלו, לרבות השתתפות בפעילות תנועת נוער;
אישור להשתתפות בטיולים, במחנות ובפעילויות בארץ, וכן בכפוף לפרט 11 – בחוץ לארץ;
תספורת לילד;
רישום בקופת חולים;
לימוד נהיגה ומתן הסכמה לקבלת רישיון נהיגה;
הוצאת דרכון וחידושו ויצאת הילד מישראל לתקופה שאינה עולה על שבועיים, באישור מנחה האומנה שמונה לילד. ….” (שם).
כעולה מהוראות סעיף 43(א) לחוק האומנה, רשימת העניינים המנויים בתוספת הראשונה איננה בבחינת רשימה סגורה בהם בלבד קנויה לאומן סמכות בלעדית. אולם כשלעצמה, רשימה זו מונה ומפרטת קשת רחבה מאד של פעולות ותחומים, המקיפים למעשה את מכלול חיי היום-יום של הקטין שמונה לו אומן. ככזו, לא ברור כל עיקר מדוע יש הכרח או צידוק להידרש לסמכויות המוקנות ממילא לאומן בגדריה של בקשה למינוי אפוטרופוס.
כך או אחרת, ובענייננו, לא נטען כי סמכותה של המבקשת כאומנת הוגבלה בכל דרך. משמעות הדברים, אפוא, היא שמעצם היותה אומנת לקטין סמכויותיה נרחבות עד מאד.
אכן, בתוספת השניה לחוק האומנה הוגדרו פעולות בהן לא תהא לאומן סמכויות פעולה
(ביצוע ברית מילה ; בחירת סוג המוסד החינוכי, קרי אופיו ; הסכמה לטיפול רפואי המנוי בתוספת לחוק זכויות החולה או לטיפול פסיכיאטרי, כמו גם יציאה מהארץ לתקופה העולה על שבועיים). אלא שאלה אינן פעולות השגרה, וממילא מקנה חוק האומנה בידי האומן, כמו גם גורמי הרווחה אפשרויות פעולה יעילות וטובות דיין על פי רוב – לרבות בפניה לבית המשפט, לשם כך (לעניין זה השוו למשל: סעיף 43(ו) – (ז) לחוק האומנה).
זאת ועוד – ממילא, גם לאפוטרופוס אין קנויה הזכות לפעול ללא סייג ותנאי בעניינים כגון דא, מבלי להביא בחשבון את רצונותיו ועמדתו של האדם שמונה לו אפוטרופוס – גם אם עסקינן בקטין . זאת בין אם ככל שמתגלעת מחלוקת בין שני אפוטרופוסים (השוו, למשל: סעיפים 19 ו – 46 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962) ; בין אם מדובר בפעולות הטעונות מראש אישור בית המשפט (סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962) ; ובין אם בשאלה האם להתיר ביצוע פעולה רפואית החורגת מגדרי הסמכויות הקנויות למשל לאומן בתוספת הראשונה לחוק האומנה (סעיף 68 ו68א(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962).
מכל אלה דומה, כי בעצם חקיקתו של חוק האומנה, התווה המחוקק את דרך המלך להידרשות לענייניהם השוטפים של קטינים, אשר יש בעניינם אפוטרופוס טבעי אולם מסיבות שונות לא יכולים להמשיך ולהתגורר עם האפוטרופוס הטבעי.
דווקא בשל היות חוק האומנה חדש יחסית והאפשרות שמא אולי הוראותיו של החוק טרם מיושמות כדבעי בקרב גופים שונים, שאלתי את המבקשת במעמד הדיון האם נתקלה בסיטואציה קונקרטית (במובחן מטענה כללית) שבה לא יכולה הייתה לקבל מענה במידת הצורך באמצעות סמכויותיה לפי חוק האומנה או לכל היותר בפניה למנחת האומנה או לעו”ס חוק הנוער. אולם כפי הנראה לא בכדי לא פירטה המבקשת – לא בכתב התביעה ולא בדבריה לפניי- כל סיטואציה עובדתית נקודתית שכזו ובדבריה לפניי אך טענה בכלליות לקשיים.
מקום בו חוק האומנה סלל עבור הורי אומנה את דרך המלך ועיגן את סמכויותיהם לפעול ביחס לקטין המצוי באומנה אצלם (לרבות מנגנון הכרעה במחלוקת פוטנציאלית אל מול ההורה, כמפורט בסעיף 43 לחוק האומנה), שוב אין ניתן להסתפק בטענה כללית לפיה המבקשת חוששת שמא תעמוד בסיטואציה שלא תוכל לפעול לטובת הקטין, על מנת לבקש הכרה ב”מסלול עוקף אומנה” בדמות מינוי אפוטרופוס נוסף. זאת, גם תוך הבנה לכלל היסודי שמתווה סעיף 30 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962, טרם מינויו של אפוטרופוס נוסף לקטין.
שעה שאין לפני כל אירוע עובדתי אשר יש בו כדי לשלול את הנחת היסוד ולפיה חוק האומנה נותן להורה האומנה די והותר כלים להפעלת סמכויותיו ביחס לקטין – במיוחד מקום בו עניינו של הקטין גם מפוקח והוא הוכרז כקטין נזקק – החשש הפוטנציאלי או ה”היערכות לבאות” אינם בבחינת טעם מספק להורות על מינוי אפוטרופוס נוסף לקטין.
הדברים יפים במיוחד שעה שדווקא מינוי אפוטרופוס נוסף לקטין עת לקטין אפוטרופוס טבעי שלא נשללה אפוטרופסותו והוא משיב 1, עלול להוביל לפוטנציאל לסיבוך הטיפול בעניינו של הקטין. שכן כידוע, על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962, על אפוטרופסים לפעול בהסכמה לקידום עניינם של מי שהם אמונים על טיפול בעניינם. דווקא הפוטנציאל למחלוקות בין אפוטרופסים בצוותא עלול להוביל למעגל שוטה שלפיו עצם המינוי הנוסף אך מערים קשיים על טיפול בעניינו של קטין.
כפי שציין גם ב”כ היועמ”ש, ככל שיעלה צורך חירומי – דוגמת צורך רפואי – שמסיבה כזאת או אחרת לא יכול לקבל מענה, לא לפי חוק הנוער ולא לפי חוק האומנה, בוודאי שבית המשפט לענייני משפחה יכול ליתן לכך מענה בקבועי זמן קצרים כפי שעושה באופן שוטף. אולם אין בכך משום הצדקה לנקוט במסלול עקיף שעה שכאמור לעיל עניינו של הקטין כבר מוסדר ותחום משפטית.
יתר על כן – מנקודת המבט של טובת הקטין, הרי שכאמור לא הונח לפני כל צורך ספציפי קונקרטי מעבר לשיקולים הכלליים שפורטו לעיל, אשר מחייב את מינוי האפוטרופוס הנוסף.
נתתי גם כמובן דעתי לכך שהאב עצמו לא התייצב לדיון ואף אין כפי הנראה מחלוקת כי איננו נוכח בחייו של הקטין. אולם זו לבדה איננה, עם כל ההבנה לנטען, סיבה טובה דיה להיעתר למבוקש, בהיעדר צידוק קונקרטי לכך.
לאור מכלול האמור לעיל, אף לא מצאתי גם משיקולים של אינטרס הציבור, להמשיך ולהידרש לטרוניות כנגד מסקנותיו העובדתיות של התסקיר, שעה שעיקרה של החלטתי זו נעוץ במסקנות המשפטיות הנובעות מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת, והן עובדת הכרזתו של הקטין כנזקק, מינויה של המבקשת כאומנת לקטין, והיעדר כל צורך ספציפי עובדתי של הקטין במינוי אפוטרופוס דווקא. הידרשות נוספת שכזו אך תבוא על חשבון ציבור המתדיינים הממתין לתורו.
במכלול האמור, ועם כל ההבנה לטענות המבקשת ולמציאות המצערת, אינני מוצא לעת הזו להיעתר לבקשה.
שעה שהאב בחר שלא להתייצב לדיון, איני עושה צו להוצאות.
פסק הדין מותר בפרסום, בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחותיהם.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ב’ טבת תשפ”ג, 26 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.
