לפני
כבוד השופט אריאל ממן
התובעת
ב. ק.
ע"י ב"כ עוה"ד ניר ברקן
נגד
הנתבע
נ. ק.
ע"י ב"כ עוה"ד אלן עושרת
פסק דין
בפני תובענה רכושית וכספית, שהוגשה ע"י התובעת, במסגרה עתרה לפרק השיתוף בנכסי הצדדים (מקרקעין ומיטלטלין) וכן לחייב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים, בגין השימוש בדירת הצדדים ב… החל ממועד הפירוד – 15.3.2021;
מבוא כללי, רקע ועובדות
הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 6.5.2018 ומנישואין אלה נולדו להם שני קטינים.
ע"פ הנטען, עקב אלימותו ומסוכנותו של הנתבע ובהתאם להוראת שירותי הרווחה ובפיקוחם, שהתה התובעת עם הקטינים במקלט לנשים נפגעות אלימות באזור המרכז החל מיום 15.3.2021 ועד יום 4.12.2021 וביום 5.12.2021 הועברו התובעת והקטינים לדירת מעבר באזור ירושלים.
במהלך ההליכים המשפטיים הוברר כי בחודש 5/2021 עזב הנתבע את הארץ ומאז מתגורר בארה"ב.
בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 11.1.2022, בפני המותב הקודם (סגנית הנשיא, כב' השופטת קודלר עיאש) הנתבע לא התייצב ובמקומו התייצב בא כוחו, אשר הצהיר כי קיבל את הייצוג מס' ימים קודם לכן וכי הנתבע לא התייצב בשל דיכאון ממנו הוא סובל.
יצוין, כי יום לפני הדיון הוגשה בקשת ב"כ הנתבע לדחיית הדיון, אשר נדחתה. הנתבע לא הגיש כתב הגנה עובר למועד הדיון ובהחלטה שניתנה נקבע, כי על הנתבע להגיש אישור רפואי התומך בטענותיו לעניין אי התייצבותו וכן נקבע כי עליו להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים.
ביום 14.2.2022 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבע, מבלי שצורף לו תצהיר ערוך כדין.
ביום 19.7.2022 הוגשה בקשת התובעת לקבלת שכר דירה ולהשבת מיטלטלין שנלקחו מהדירה או שווה כסף בעבורם, שכן לטענתה, לאחר שפונתה יחד עם הקטינים למעון לנשים נפגעות אלימות, הגיעה בליווי משטרתי לקחת חפצים ומיטלטלין מדירת הצדדים ב… ולתדהמתה גילתה, כי הנתבע השכיר את הדירה, בתמורה לדמי שכירות חודשיים וזאת למשך שנה – החל מחודש 8/2021 ועד חודש 7/2022 בשכר דירה חודשי של 2,800 ₪, אותם שילשל לכיסו. התובעת הדגישה, כי הזכויות בדירת הצדדים רשומות ביחס של 80% לתובעת ו – 20% לנתבע (וזאת בהתחשב בהשקעה הכספית של כל אחד מהצדדים בעת רכישת הדירה, כפי העולה משטר המכר שצורף כנספח 1 לכתב התביעה) ומשכך עתרה התובעת להשבת 80% מדמי השכירות ששולמו לנתבע בגין השכרת הדירה.
בישיבת קדם משפט נוספת שהתקיימה ביום 19.9.2022, הנתבע עשה דין עצמי ולא התייצב לדיון פעם נוספת וזאת חרף החלטת המותב הקודם בדיון מיום 11.1.2022 והקביעה כי לא הייתה הצדקה להיעדרותו. בהחלטתי מאותו מועד הוריתי על מתן צווים לקבלת מידע מקיף ומלא אודות הכנסותיהם של הצדדים; הוריתי על הגשת תצהירים עדכניים והרצאת פרטים וכן להגיש הבהרה בעניין סמכותו החוקית של בית המשפט להידרש למתן צו פירוק שיתוף בנכס המצוי מחוץ לגבולות ישראל.
לאחר עיון בהבהרות שהוגשו ע"י הצדדים, הוריתי בהחלטה מיום 20.12.2022 על מחיקת הנכס המצוי מחוץ לגבולות ישראל מהתובענה (זאת על פי "הלכת מוזמביק").
ביום 14.2.2023 עתרה התובעת ליתן פסקי דין בהעדר הגנה ובהעדר התייצבותו של הנתבע לדיונים שהתקיימו וזאת בין היתר עקב אי הגשת תצהירים ערוכים כדין לתמיכה בטענותיו. במסגרת עתירתה ביקשה התובעת לקבל זכות ראשונים לרכוש את חלקו של הנתבע בדירת הצדדים ב…, המהווה 20% מכלל הזכויות בדירה. כמו כן, התובעת עתרה לחייב הנתבע בדמי שימוש בגין מגוריו בדירת הצדדים לאחר שפונתה יחד עם הקטינים למקלט נפגעות אלימות.
בהחלטתי מיום 27.4.2023, בהיעדר תגובה עניינית מטעם הנתבע ובהיעדר התייצבותו לדיונים, באופן שאינו מאפשר לבית המשפט לברר התובענה, מצאתי לקבל את בקשת התובעת לקבלת פסק דין בהעדר הגנה לפירוק שיתוף על יסוד החומר שהונח בפני בית המשפט. יחד עם זאת, לא מצאתי מקום ליתן לתובעת את הסעד של זכות ראשונים לרכישת הדירה וזאת משסברתי כי הוא מנוגד להוראות הדין.
ביחס לסעד הנוגע לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש בגין מגוריו בדירה ובהתחשב בכך שאין מחלוקת כי הנתבע מתגורר בחו"ל, הוריתי לתובעת להגיש הבהרה ומשזו הוגשה, היא הועברה לתגובת ב"כ הנתבע.
ב"כ הנתבע עתר בתגובתו לאפשר לו להגיב לכל בקשות התובעת, לרבות בהגשת תצהירים באמצעות היוועדות חזותית ובהחלטה שניתנה ביום 29.6.2023 במסגרת ההליך הקשור (תלה"מ 42464-06-21) והוריתי לנתבע להגיש הודעה בעניין קידום בירור ההליך בצירוף תצהיר, התרתי לו לחתום על התצהיר בהיוועדות חזותית וקבעתי מועד לקיום ישיבת קדם משפט נוספת.
חרף החלטתי מיום 29.6.2023 וחרף ההזדמנות שניתנה לנתבע להגיש תצהיר בהיוועדות חזותית, לא הוגש תצהיר כלל.
ביום 12.9.2023 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת, קרי: דיון שלישי במספר, ללא התייצבות של הנתבע, תוך שנמנעת מבית המשפט האפשרות לנהל את ההליך באופן תקין; תוך שגרסתו של הנתבע אינה נתמכת בתצהיר ותוך שאף נמנעת מבית המשפט האפשרות לחקור אותו על טענותיו.
בנסיבות אלה, קבעתי, כי בשעה שהנתבע לא קיים אחר הוראות ביהמ"ש ולא הגיש תגובה עניינית לבקשה בעניין זכות הראשונים שתינתן לתובעת לרכישת הדירה ובשעה שהנתבע אף לא פעל בהתאם לבקשת בא כוחו להגשת תצהיר בהיוועדות חזותית, על אף שהמועד לעשות כן חלף זמן רב קודם לכן, מצאתי כי יש ליתן פסק דין בהיעדר הגנה ובהיעדר התייצבות וקבעתי, כי פסק הדין הכולל התייחסות לעתירת התובעת למתן זכות ראשונים ברכישת הדירה, ולצדו הוראות לעניין למינוי אקטואר ושמאי יינתן בנפרד.
טענות הצדדים
בפתח הדברים יודגש כי לא מונח בפני ביהמ"ש כתב טענות מטעם הנתבע העומד בהוראות הדין, זאת בשעה שלא צורף לו תצהיר ערוך כדין והנתבע אף לא התייצב להליך, הגם היותו מיוצג ונמנעה מביהמ"ש האפשרות לברר אמיתות גרסתו.
עיקרי טענות התובעת:
בעת הגשת התובענה שהו התובעת והקטינים במקלט לנשים נפגעות אלימות.
הנתבע, נגד בצבא קבע שירת ב… והתגורר בדירת הצדדים ב…, אשר יחס הזכויות בה לא שוויוני וזאת בשל יחס ההשקעה הכספית של כל אחד מהצדדים בעת רכישת הדירה (80% מהזכויות בדירה רשומת ע"ש התובעת ו – 20% ע"ש הנתבע- כך על פי שטר המכר שצורף כנספח 1 לכתב התביעה).
על הדירה ב… לא רובצת משכנתא.
הצדדים עלו מארה"ב לפני מספר שנים ולשניהם אזרחות אמריקאית, נוסף על אזרחותם הישראלית.
הנתבע התגלה כאדם אלים ומסוכן ביותר לתובעת ולקטינים ומסוגלותו ההורית לוקה בחסר והתובעת חוותה לאורך חיי הנישואין דפוס מתמשך של אלימות מילולית, פיזית, כלכלית ונפשית קשה ובין היתר הנתבע אסר עליה לצאת מהבית; לשוחח עם אף אחד שלא בנוכחותו; לשוחח עם אביה ו/או לספר לחברים ולמשפחה היכן הם גרים ומה מספר הטלפון שלה.
ביום 15.3.2021 פנתה התובעת לשירותי הרווחה ב…, לאחר שחשה הסלמה בהתנהגותו של הנתבע ועו"ס מהיחידה לטיפול באלימות הפנתה אותה למקלט לנשים נפגעות אלימות.
במועד הקרע לצדדים היו מיטלטלין בביתם שב…, לרבות כלי עבודה מקצועיים ויקרים במחסן ובחצרים של הבית ונגרר לרכב. כמו כן, ע"ש הנתבע רשומים שני כלי רכב – ג'יפ דאצ'יה דסטר ורכב סיטרואן ברלינגו.
לצדדים חשבונות בנק נפרדים (התובעת בבנק מזרחי טפחות והנתבע בבנק אוצר החייל).
לנתבע זכויות סוציאליות צבורות וכספים בקופות, קרנות וביטוחים מכוח היותו נגד בצבא קבע ולתובעת אין זכויות צבורות בנות איזון.
התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים בעבור שימושו של הנתבע בדירה המשותפת בעת ששהתה יחד עם הקטינים במקלט לנפגעות אלימות והעריכה את דמי השכירות בסך 3,500 ₪ לחודש ולכן עתרה לחיוב הנתבע בדמי שימוש ראויים בסך 2,800 ₪ לחודש מעת פינויה למקלט.
עיקרי טענות הנתבע:
הקשר בין הנתבע לבא כוחו הינו רופף ביותר וב"כ הנתבע מתקשה ליצור עם הנתבע קשר רציף וזמין, דבר המקשה על מילוי תפקידו.
הנתבע מצוי במצב דכאוני קשה.
התובעת נעלמה לפתע עם הקטינים ביום 15.3.2021 ולא ידוע לו היכן הם הוסתרו.
כל האמור בסעיפים 17 עד 36 לכתב התביעה אינו אמת ותלוש מהמציאות וכל הנטען הינו תוצאה של דימיון פורה ושטיפת מוח שעברה התובעת בהיותה במצב נפשי קשה ובדיכאון לאחר לידת בנם הקטין של הצדדים (היעלמות התובעת והקטינים התרחשה 3 חודשים לאחר לידת בנם הקטין).
כלל התיאורים ביחס לנתבע דומים ומועתקים בתביעות כנגד גברים וזאת על מנת "לזכות בנקודות" בהליך ולא ברור כיצד טוענת התובעת כי הנתבע ביצע את כל התיאורים הללו בהיותו בצבא קבע וכאשר במשך 5 ימים בשבוע שהה מחוץ לבית.
התובעת אינה מציגה אסמכתא מרשויות הרווחה ביחס להעברתה למעון נפגעות אלימות וכן ביחס להעברתה לדירת מעבר ועל כן אין לבוא בטענות לנתבע שאינו מסייע בגידול הילדים.
התובעת הפסיקה לעבוד מאז הריונה הראשון וסירבה לחזור לעבוד והנתבע הסכים לכך וכיבד את רצונה, למרות שעול פרנסת המשפחה הוטל על כתפיו בלבד.
התובעת צירפה דפי חשבון בנק מסוימים ולא גילתה את מלוא הנתונים לבית המשפט וזאת על מנת להסתיר מידע ולהציג מצב כלכלי קשה, תוך הסתרת יתרות גבוהות בחשבונות הבנק.
הנתבע אינו מתנגד לחלוקת הרכוש הרשום ע"ש הצדדים, לרבות פירוק השיתוף בזכויות בדירה, בחשבונות הבנק ובזכויות הסוציאליות ולאיזון הזכויות ולצורך כך, אף עתר למנות אקטואר.
הנתבע לא התייחס ולא הכחיש את הטענה כי 80% מהזכויות בדירה שייכות לתובעת.
הנתבע הכחיש מקור סמכותו של ביהמ"ש בישראל לדון בנכסים המצויים בחו"ל (אשר נמחקו מההליך במסגרת החלטתי מיום 20.12.2022).
אי התייצבותו של הנתבע בהליך ואי הגשת תצהירים
בתקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 נקבע:
לא התייצב בעל דין ולא ניתן טעם סביר לאי-ההתייצבות, יחולו הוראות אלה:
(1) לא התייצב התובע, ימחק בית המשפט את כתב התביעה או ידחה את התביעה אם מצא טעמים מיוחדים לדחייה;
(2) לא התייצב הנתבע והתובע התייצב, רשאי התובע להוכיח את תביעתו, ויהיה זכאי לסעד שביקש לפי הראיות שהתקבלו.
עינינו הרואות, כי תקנה 75 (2) קובעת, כי אין באי התייצבות הנתבע כדי לזכות את התובעת כדבר המובן מאליו בסעד שביקשה, אלא על התובעת להביא את ראיותיה לשם הוכחת תביעתה ולהרים את נטל הראיה המוטל עליה.
בתקנה 23 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א – 2020 נקבע:
(א) בדיון בתובענה לרבות בקדם משפט, יתייצבו בעלי הדין זולת אם בית המשפט הורה אחרת; דין אי-התייצבות של בעל דין כדין אי-התייצבות לפי תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי.
(ב) האמור בסעיף קטן (א) לא יחול על הליך שמתנהל לפי הסכם בין-לאומי, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת מטעמים מיוחדים שיירשמו.
לאורך ההליך המשפטי, הנתבע עשה דין עצמי מספר פעמים ולא התייצב לדיונים שנקבעו, ללא נימוק המניח את הדעת ומבלי להמציא אישורים מתאימים, כדוגמת אישור רפואי התומך בטענותיו ביחס למצבו הרפואי; התעלם מהחלטות שניתנו ונמנע מהגשת תצהירים, חרף אפשרות שניתנה לו להגשת תצהיר בהיוועדות חזותית (ראו למשל החלטתי מיום 29.6.2023) ובתחילת ההליך נמנע מהגשת כתב הגנה מטעמו, אלא רק לאחר שבית המשפט הורה לו להגישו, תוך חיובו בהוצאות התובעת.
בנסיבות אלה, עתרה התובעת מספר פעמים לקבלת פסק דין בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות מטעם הנתבע.
לא לחינם עמדתי על מכלול ההתנהלות הדיונית סביב ההליך כדי להבהיר שאכן, יש מקום לקבל את תביעתה של התובעת.
כאמור לעיל, במספר החלטות שונות, כמפורט לעיל בפרק העובדתי, הובהר לנתבע הבהר היטב כי ככל שלא יתייצב לדיון, יהא צפוי למחיקת כתב טענותיו ולכך שיינתן פסק דין בהעדרו. בהחלטות שונות אף הובהר לנתבע כי עליו להתייצב לדיון באופן אישי. לא למותר לציין כי על החלטות אלה לא הוגשה כל השגה ערעורית.
מובהר, כי החלטות אלה אף לא ניתנו בחלל ריק, וברקע להן הוראות הדין ושיקולים תכליתיים מתחום ניהולם של הליכים בענייני משפחה.
ברירת המחדל שקובעת תקנה 23 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א – 2020 (להלן: "תקנות המשפחה") מעגנת חובת התייצבות של בעלי דין לדיון ומבהירה כי דין אי התייצבות כדין אי התייצבות לפי תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). האחרונות, בתורן, מבהירות בין היתר כי בעל דין שלא התייצב מבלי שניתן לכך הסבר סביר, צפוי לסיום ההליך לחובתו, בהתאם למעמדו הדיוני (תובע או נתבע).
הרציונל לכך, בין היתר, נשאב מעקרונות היסוד של התקנות הנ"ל.
כך בין היתר, מצופה שההליך השיפוטי יהא שוויוני, מידתי ויעיל (תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי) ; כך מטילות תקנות סדר הדין האזרחי חובה על בית המשפט לנהל את ההליך באופן פעיל (תקנה 3(א) לתקנות הנ"ל) ; כך מטילות התקנות הנ"ל חובה על בעלי הדין לנהוג בתום לב ואוסרות עליהם לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט, לרבות פעולות שמטרתן או תוצאתן "… לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין…." (תקנות 3(ב) ו-4, בהתאמה, לתקנות סדר הדין האזרחי) ; כך גם מטילות התקנות הנ"ל חובה על בית המשפט לאזן בין האינטרסים של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי, אשר מוגדר בהן כ: "…נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי…" (תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי) ; וכך, מחילות תקנות המשפחה את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים, גם על הליכים בבית המשפט לענייני משפחה (תקנה 1 לתקנות המשפחה).
כאשר בית המשפט נאלץ לקבוע פעם אחר פעם דיון, הימנו נעדר בעל דין, אין נפגע רק עניינו של בעל הדין שכנגד. נפגע גם האינטרס הציבורי, ובראש ובראשונה עניינם של מתדיינים אחרים, שנגרע מהם יומם עקב הקצאת משאבי שיפוט ומינהל לטובת עניינו של אותו בעל הדין, שלבסוף מנע את האפשרות לקיים דיון בעניינו.
אין מדובר בעניין של מה בכך. לעניין זה, בהקשר אחר אמנם, נדרש בית המשפט העליון תוך שקבע בין היתר: "…שזמן שיפוטי הוא משאב חברתי מוגבל, ועל כן השקעה מסיבית של הזמן בהליך אחד תדחה את טיפולו של השופט בהליכים אחרים, דבר אשר עלול לפגוע קשה – ולעיתים, אנושות – בבעלי הדין שמחכים ליומם בבית המשפט ולסעדים המשפטיים להם הם זכאים, ואין שופט שישמע את טענותיהם…" [ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן )מצוי במאגרים משפטיים, 18.6.23)].
הלכה פסוקה היא כי הימנעות בעל דין מהבאת ראיה היכולה לתמוך בגרסתו תפעל לרעתו ואף תפגום במהימנות גרסתו (ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד נו (1) 539 בעמ' 549). בנסיבות אלו, משהנתבע נמנע מלהביא ראיות אשר היו תורמות להוכחת טענותיו, יש לזקוף הדבר לחובתו.
בענייננו, הובהרו לנתבע לא פעם הצורך והחשיבות שבהתייצבותו האישית לדיון, אלא שדומה שהנתבע – משיקוליו הוא – לא שעה למכלול ההחלטות המנומקות שהבהירו לו היטב את הצורך בהתייצבותו לדיונים, כמו גם את משמעות אי ההתייצבות.
דיון והכרעה:
עתירת התובעת לקבלת זכות ראשונים ברכישת חלקו של הנתבע בדירת הצדדים ב…
כאמור לעיל, התובעת עתרה לקבל זכות ראשונים ביחס לרכישת חלקו של הנתבע בדירת הצדדים ב…, המהווה 20% מכלל הזכויות בדירה. התובעת סמכה בקשתה על סעיף 101 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הקובע כדלקמן:
מקרקעין שהם בבעלות משותפת של בני זוג, והם משק חקלאי או בית עסק המתנהלים על ידיהם במשותף או דירה המשמשת להם מגורים, לא יהיה בן זוג זכאי להעביר חלקו לאחר אלא אם הציע אותו תחילה לבן-זוגו.
לטענת התובעת, אם ניתן צו פירוק שיתוף, אזי אין תחולה למנגנון זכות הקדימה הקבוע בסעיף 101 לחוק המקרקעין ועל כל אחד מבני הזוג המעוניין לרכוש את הנכס,ליטול חלק בהליך התמחרות ככל משתתף אחר. התובעת הפנתה לפסיקה בעניין זה וטענה, כי מכלל הלאו בפסקי הדין הללו, ניתן ללמוד כי בנסיבות המתאימות לכך ובטרם ניתן צו לפירוק שיתוף, אזי ניתן לתת לאחד מבני הזוג זכות קדימה לרכישת חלקו של בן זוגו, אלא אם כן, סעיף 101 לחוק המקרקעין ירוקן מתוכנו.
לטענת באי כוח התובעת ובהכירם את ההלכות הנ"ל וכן לאור ההתפתחות המשפטית בתיק, ביקשו הם בעבור התובעת לממש את זכות הקדימה המוקנית לה מכוח סעיף 101 לחוק המקרקעים וזאת עוד בטרם ניתן צו לפירוק שיתוף בדירה.
התובעת סמכה בקשתה על מספר נימוקים הנובעים מהחומר המצוי בתיק והמאפשרים את מתן זכות הקדימה:
הנתבע, בעל אזרחות כפולה, ישראלית ואמריקאית,ברח לחו"ל באמצע ההליך ואין לו שום עניין בדירה ב….
הנתבע לא התגונן בהליך, לא הגיע לדיונים ואף לא ביקש פטור מהתייצבות לדיונים ו/או לקיימם בהיוועדות חזותית.
התובעת הינה בעלת החלק הארי בזכויות בדירה ולזכותה 80% מהזכויות בה וזאת בהתחשב בהשקעה הכספית של כל אחד מהצדדים בעת רכישת הדירה.
אין בבעלות התובעת דירה נוספת.
התובעת מגדלת את שני הקטינים המשותפים לצדדים לגמרי לבדה וזאת בעוד הנתבע ברח מהארץ והקים חיים חדשים בארה"ב.
לנוכח התנהלות הנתבע והעובדה כי אינו מתייחס בכובד ראש להליך והלכה למעשה "מצפצף" על ההליך המשפטי, בזמן שהתובעת הינה בעלת החלק הארי של הזכויות בדירה.
חוק המקרקעין קובע בסעיף 39:
(א) במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין.
(ב) היתה החלוקה בעין אפשרית רק אם ישולמו תשלומי איזון משותף לשותף, רשאי בית המשפט לחייבם בתשלומים כאלה, אם נראה לו הדבר יעיל וצודק בנסיבות הענין; על תשלומי האיזון יחולו הוראות סעיף 25, בשינויים המחוייבים.
(ג) ראה בית המשפט צורך בכך, רשאי הוא לצוות על רישום זיקת הנאה בין החלקות.
בהמשך, בסעיף 40 (א), נקבע:
(א) במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון.
(ב) המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין.
קרי: במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, אזי הפירוק יהיה בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון.
בעניינו, אין מחלוקת כי נכס המקרקעין של הצדדים אינו ניתן לחלוקה בעין ולכן על פירוק השיתוף בו חלה הוראת סעיף 40(א) לחוק המקרקעין. המחלוקת היא באשר ליחסי הגומלין של הוראה זו עם זכות הקדימה הקיימת לבני זוג בנכסים משותפים, מכוח הוראת סעיף 101 לחוק המקרקעין.
טענת התובעת היא למעשה כי משעסקינן בנכס מקרקעין המשותף לצדדים, שהינם בני זוג ולנוכח העובדה כי הינה בעלת החלק הארי בזכויות בנכס וכן בהתחשב בהתנהלותו של הנתבע לאורך כל ההליך וכן בהתחשב בכך שהתובעת היא זו שמגדלת את שני הקטינים המשותפים לצדדים, לבד, אזי יש בכך כדי להטות את השיקולים לטובתה ולאפשר לה לממש את זכות הקדימה מכוח הוראת סעיף 101. התובעת הוסיפה, כי היא עתרה למתן צו פירוק שיתוף רק לאחר שעתרה לקבל את זכות הראשונים.
לאחר שבחנתי את כל אשר בפני, לא מצאתי בסיס לעמדה זו של התובעת ואלה נימוקיי:
ההלכה בעניין סוכמה היטב בספרו של כב' השופט יעקב שקד:
"אין חוק המקרקעין מעניק לשותף במקרקעין, שהשיתוף בהם מפורק על דרך של מכירה פומבית, זכות קדימה לרכישת חלקו של שותפו. אמנם, סעיפים 100 ו-101 לחוק המקרקעין מעניקים זכות קדימה לשותף במקרה של בעלים משותפים שהם בני זוג או יורשים, אך כאן מדובר בסיטואציה ייחודית, העוסקת במכר רצוני של מי מהשותפים. סעיפים אלה לא עוסקים במכר כפוי דוגמת מכר בהליך לפירוק שיתוף" (ראו ד"ר י.שקד, פירוק שיתוף במקרקעין, הוצאת בורסי התש"ף-2020, בעמ' 207 והאסמכתאות המובאות שם).
גם בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה נקבע לא אחת כי סעיף 101 לחוק המקרקעין עוסק במכר רצוני של שותף ונועד למנוע כניסת אדם זר לחיק השותפים – וזאת להבדיל מהליך של פירוק שיתוף שהוא הליך של מכר כפוי שבו הנכס כולו מוצע למכירה והמכירה הפומבית מחסלת את השותפות כולה [ראו: פסקה 144 לפס"ד של כב' השופט זגורי בתמ"ש (נצרת) 1622-11-11 ו.ש נ' ע.ש, (מאגרים משפטיים, 25.12.2016) וכן פסק הדין של כב' השופט שוחט ברמ"ש (תל אביב-יפו) 29212-03-23 פלוני נ' אלמונית (מאגרים משפטיים, 4.7.2023)].
במקרה דנן ובמקרים נוספים בפסיקה, שילבו בתי המשפט לענייני משפחה בין הוראת סעיף 101 לחוק המקרקעין לבין הוראת סעיף 40 לחוק המקרקעין, ועת נתנו צו לפירוק השיתוף בנכס המקרקעין והורו על מכירתו למרבה המחיר, קבעו כי לבן הזוג שותף בנכס תישמר זכות לרכוש את חלקו של בן זוגו בהתאם לסכום הגבוה ביותר שיוצע וזאת בהתאם להוראות הדין.
זכות הראשונים של התובעת באה לידי ביטוי בכך שכאשר תתבצע מכירה בשוק החופשי במסגרת התמחרות היא תוכל לקחת חלק בהתמחרות, ואם תבחר תוכל להשוות בהתמחרות למחיר הגבוה ביותר שייקבע – ולזכות בנכס [ראו: רע"א 972/10 פלוני נ' פלונית (מאגרים משפטיים, 3.3.2010)].
לא שוכנעתי כי מכוח הוראות הדין יכולה התובעת לכפות על הנתבע שהנכס לא ייצא למכירה בשוק החופשי וזאת חרף התנהלותו של הנתבע לכל אורך ההליך המשפטי, והדבר אינו מצדיק סטייה מהוראות הדין.
אי לכך, אני מורה על פירוק שיתוף בדירת הצדדים ב… באמצעות מכירה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר. פירוק השיתוף יתבצע באמצעות מינוי כונס נכסים (וזאת כפי הוראות החלטתי מיום 27.4.2023).
למען הסר ספק כל אחד מהצדדים רשאי לקחת חלק במסגרת ההתמחרות למכירת הזכויות בנכס ולעמוד בכל התנאים הנדרשים לצורך כך, לרבות השתתפות בהתמחרות כמו כל מציע חיצוני אחר.
הצדדים יוכלו לממש את זכות הקדימה במסגרת הליך ההתמחרות באופן שבו יוכלו להשוות את המחיר המוצע לכל הצעה שתתקבל על ידי מציעים חיצוניים או לזכות בדרך המלך ככל שהצעת אחד מהם תהיה הגבוהה ביותר.
בנסיבות אלה ובשעה שעל פניו הנכס עתיד להימכר לכל המרבה במחיר, לא מצאתי כל טעם במינוי שמאי, אלא אם הצדדים יסכימו על כך.
כמו כן ובהתאם להוראות החלטתי בדיון מיום 12.9.2023 ובהתחשב בהסכמת הצדדים לאיזון הזכויות הסוציאליות ובשעה שאין מחלוקת ביחס לתקופת השיתוף, שהינה החל ממועד נישואי הצדדים – ביום 6.5.2018 ועד מועד הקרע – היום בו פונתה התובעת, יחד עם הקטינים, למקלט לנפגעות אלימות.
לפיכך, קיים צורך במינוי אקטואר, לצורך הערכת שווי הזכויות הסוציאליות שיש לאזן.
עתירת התובעת לחיוב הנתבע בדמי שימוש ראויים
כאמור לעיל, ביום 19.7.2022 הוגשה בקשת התובעת לקבלת שכר דירה ולהשבת מיטלטלין שנלקחו מהדירה או שווה כסף בעבורם, שכן לטענתה, לאחר שפונתה יחד עם הקטינים למעון לנשים נפגעות אלימות, הגיעה בליווי משטרתי לקחת חפצים ומיטלטלין מדירת הצדדים ב… ולתדהמתה גילתה, כי הנתבע השכיר את הדירה, בתמורה לדמי שכירות חודשיים וזאת למשך שנה – החל מחודש 8/2021 ועד חודש 7/2022 בשכר דירה חודשי של 2,800 ₪ אותם שילשל לכיסו.
התובעת הדגישה, כי הזכויות בדירת הצדדים רשומות ביחס של 80% לתובעת ו – 20% לנתבע (וזאת בהתחשב בהשקעה הכספית של כל אחד מהצדדים בעת רכישת הדירה) ומשכך עתרה התובעת להשבת 80% מדמי השכירות ששולמו לנתבע בגין השכרת הדירה.
התובעת צירפה בנספח 2 לבקשתה העתק מהסכם השכירות שנחתם בין המשכיר (הנתבע) לשוכרים.
התובעת אישרה בעדותה מיום 12.9.2023 (ראו: עמ' 13, ש' 24 -25) כי בעת הזאת היא מקבלת לידיה את דמי השכירות מדירה זו.
מובהר בזאת, כי גם בעניין זה, אין מחלוקת, כי הנתבע לא התייצב לדיונים, לא צירף תצהירים, לא העלה כל טענה בעניין השכירות, מלבד כתב ההגנה שהוגש ללא תצהיר והלכה למעשה מנע מבית המשפט את האפשרות לברר את התובענה.
בנסיבות אלה ולנוכח התנהלות הנתבע, מצאתי כי הנתבע אף לא טרח לנסות ולהפריך את טענות התובעת. יתרה מזאת, בדיון מיום 12.9.2023 נחקרה התובעת על תצהירה על ידי בית המשפט וגירסתה לא נסתרה ועל כן, לנוכח התנהלות הנתבע ואי התייצבותו לדיון והימנעותו מהגשת תצהירים, מצאתי לקבל את גרסת התובעת במלואה.
אשר על כן, אני מורה על חיובו של הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים /החזר חלק יחסי של דמי השכירות שקיבל לידיו, באופן שבו יושבו לתובעת 80% משכר הדירה שקיבל בגין השכרת דירת הצדדים ב… בין החודשים 8/2021 עד 7/2022 ובקיזוז חלקו של הנתבע (20%) מדמי השכירות שמקבלת התובעת, החל מהמועד בו החלה לקבלם לידיה ועד למכירת הנכס/רכישתו על ידי מי מהצדדים.
סיכום:
מכל האמור והמקובץ לעיל, אני מורה כדלהלן:
ניתן צו לפירוק שיתוף בדירת הצדדים ברחוב X ב…, הידועה כגוש …, חלקה … בחלוקה של 80% לתובעת ו 20% לנתבע [(ע"פ זכויותיהם בפועל בנכס) להלן: "הדירה"].
הדירה תימכר בשוק החופשי, לכל המרבה במחיר, כלשכל אחד מהצדדים הזכות להשוות בהתמחרות למחיר הגבוה ביותר שיוצע על ידי צדדי ג'.
בשעה שהנתבע אינו מתגורר בישראל ואינו משתף פעולה עם ההליך (ואף לא עם בא כוחו), המכירה תתבצע באמצעות כונס נכסים מטעם ביהמ"ש (החלטה משלימה למינוי כונס נכסים, תינתן בנפרד).
בעניין זכויותיהם הסוציאליות והפנסיוניות של הצדדים, תינתן החלטה משלימה למינוי אקטואר (כאשר אין מניעה כי יוגשו פסיקתאות לחתימת ביהמ"ש גם במסגרת התיק הסגור).
מורה על חיוב הנתבע בדמי שימוש ראויים, בקיזוזים המחויבים, כאמור בסע' 18 לעיל.
מורה על פירוק שיתוף ברכבי הצדדים, אשר יימכרו לכל המרבה במחיר והתמורה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.
המכירה וחלוקת התמורה תבוצע אף היא באמצעות כונס הנכסים.
מורה על פירוק שיתוף במטלטלין המצויים בבית ובמחסן הצמוד לו, אשר יחולקו בין הצדדים בשיטת שתי הרשימות.
לנוכח התנהלות הנתבע ובשים לב לכך שדחיתי טענות התובעת בעניין זכות הראשונים לרכישת הדירה, הנתבע יישא בהוצאות ההליך לטובת התובעת בסך 10,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי ריבית והצמדה עד התשלום המלא בפועל מהיום.
בכך מסתיים ברור התובענה.
המזכירות תשלח העתק מפסה"ד לבאי כוח הצדדים ותסגור התיק.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.
ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ד, 21 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
