בפני
כב' השופטת הילה גלבוע
תובעת
ש.א.ב.נ.
ע"י ב"כ עו"ד יוגב חיימי
נגד
נתבע
י.פ.
ע"י ב"כ עו"ד תמר רובין
פסק דין
תביעת אם למתן היתר לגביית מזונות עבר בהתאם להוראות סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט – 1959 (להלן: "החוק") החל ממתן פסק הדין למזונות ביום 21.5.14 ועד להגשת התביעה.
בין הצדדים, שהינם גרושים, התנהל הליך לעניין מזונות בנם הקטין X בתמ"ש 7574-12-11.
במסגרת ההליך הנ"ל ניתנה החלטה למזונות זמניים ביום 22.12.11, לפיה הנתבע יישא במזונות זמניים לקטין בסך של 2,000 ₪ לחודש.
ביום 21.5.14 ניתן פסק דין סופי למזונות לפיו הנתבע ישלם לאם עבור מזונות הקטין סך של 1,400 ₪ לחודש, ובנוסף דמי שכירות בשיעור של 30% מדמי השכירות אותם משלמת האם, בסכום שלא יעלה על 1,000 ₪ לחודש. בנוסף נקבע כי הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות רפואיות וחינוכיות של הקטין כמפורט בפסק הדין.
בהתאם לפסק הדין החיוב הוחל באופן רטרואקטיבי החל ממועד הגשת התביעה ( 5.12.11) בניכוי הסכומים ששולמו, ככל ששולמו, למזונות זמניים, כאשר נקבע כי חוב העבר יפרע בתשלומים שווים ורצופים של 300 ₪ אשר יתווספו לתשלום החודשי השוטף.
טענות התובעת
התובעת פתחה תיק הוצל"פ לגביית המזונות ביום 30.10.12, לאחר שהנתבע לא נשא בדמי המזונות הזמניים שנפסקו.
לאחר מתן פס"ד הסופי למזונות, התובעת לא עדכנה את תיק ההוצל"פ בהתאם לפסק הדין הסופי, והחוב בתיק המשיך להיות משופעל על בסיס ההחלטה למזונות זמניים, עניין שלטענתה התגלה לה רק לאחרונה, לאחר שהטיפול בתיק עבר לידי עורך דין.
לטענתה, היא לא וויתרה על גביית דמי המזונות והחוב ופעלה לגבייתו באמצעות לשכת ההוצל"פ, אולם "כתוצאה ממחדל" לא עודכן פס"ד הסופי; לדבריה היא אינה דוברת את השפה העברית ואינה עו"ד במקצועה, וסברה לתומה כי פסק הדין מתעדכן אוטומטית בלשכת ההוצל"פ.
לדבריה לאורך השנים היא התקשתה לגבות את החוב, ולא עלה בידה לגבות ולו אגורה שחוקה והתיק המשיך ותפח ונכון ליום הגשת התביעה עמד החוב בתיק ע"ס של 398,162 ₪, ובעת הגשת הסיכומים ע"ס 422,609 ₪. סכום זה מגלם את סכום המזונות על בסיס ההחלטה למזונות זמניים בניכוי התשלומים שהועברו ע"י אחי הנתבע, אולם אינו מגלם את החוב לאשורו בהתאם לפס"ד הסופי, וכן לא עודכנו המרכיבים הנוספים בתיק.
לפיכך, עתרה התובעת בתביעה דנן, לאשר לה גבייה רטרואקטיבית של דמי המזונות החל ממתן פסק הדין ועד להגשת התביעה, בהתאם להוראות סעיף 11(ב) לחוק.
טענות הנתבע
הנתבע טען כי התובעת לא עדכנה את החוב בתיק ההוצל"פ מאחר והנתבע העביר לה כספים בעצמו (ושילם מזונות ברצף תקופות שונות בין היתר במזומן) או באמצעות אחרים, כגון אחיו אשר העביר לה כספים מחו"ל, תוך שהוא מצרף עותק חלקי של המחאות על סכומים שהועברו לתובעת ע"ח המזונות.
לטענת הנתבע, התובעת הזניחה את הגביה במסגרת ההוצל"פ, כאשר היעדר האכיפה מעיד כי אכן הנתבע שילם לתובעת את תשלומי המזונות.
לדבריו התובעת פעלה בחוסר תום לב שלא דיווחה על תשלומי מזונות שביצע הנתבע או מי מטעמו ונתנה לחוב בתיק לתפוח על מנת שתוכל לבוא לאחר שנים עם תירוצים מומצאים ולדרוש סכום מופרז באופן רטרואקטיבי.
לדבריו, חלק מהתשלומים דווחו (באיחור רב) לגזברות ההוצל"פ בעיקר במסגרת טענת פרעתי שהגיש לפני מספר שנים.
לטענתו אין בידי התובעת טעם סביר לשיהוי הרב בהגשת הבקשה לעדכון החוב; יש לה שליטה מלאה בשפה העברית ואין לה תירוץ לאי הבנת ההליכים, בייחוד כאשר היא נקטה לאורך השנים בהליכים לצווי הגנה כנגדו אף ללא ייצוג עו"ד.
עוד טען הנתבע כי התובעת לא הציגה הסכמי שכירות או קבלות ואין לבצע הגדלה בגין הוצאות המדור ללא הוכחת דמי השכירות המשולמים בפועל וגילוי מהות ההוצאות החריגות, שכן הנתבע שילם הוצאות חריגות מסוימות.
קשה לצפות מחייב לשחזר תשלומים עשר שנים ויותר אחורה ועל התובעת לפרט נסיבות משכנעות אשר מנעו ממנה לפעול במשך השנים בטרם תוגש בקשה שתקשה על החייב להתגונן בפניה בשל חלוף הזמן, לאחר שהיא הציגה ויתור ולא הרימה את הנטל להוכחת טעם סביר לשיהוי הרב.
הנתבע מפנה לפס"ד בהלכת נדב (המ' 22/72 נדב נ' נדב פ"ד כו (1) 603) לפיו עצם השהיית ההוצאה לפועל לזמן ארוך ללא הסבר לדבר עשויה להעביר את נטל הראיה על שכמו של הזוכה להוכיח שהחוב לא סולק.
לאור האמור עתר לדחיית התביעה.
בדיון שהתקיים לפני בהליך הקשור הסכימו הצדדים כי ההכרעה בהליך זה תינתן על סמך טיעוניהם בכתב; התובעת הגישה סיכומיה ביום 14.2.24 והנתבע ביום 15.3.24, ומכאן פסק הדין שלפני.
דיון והכרעה
סעיף 11 (ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, קובע כדלהלן:
"מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, איןלגבותם אלא ברשות בית המשפט."
תכלית סעיף זה למנוע גבייה או תביעה "אוטומטית" של מזונות העבר ולהגביל את כוח האכיפה המיוחד של פסק מזונות לשנתיים הראשונות לאחר מתן פסק הדין, באמצעות 'מחסום דיוני' המצריך פניה מקדימה לבית המשפט והפעלת שיקול דעת שיפוטי בטרם תותר הגבייה. ראו: תמ"ש 31035-07-16 ל.ש. נ' מ.ש (3.7.17).
על המבקש לגבות מזונות לאחר חלוף שנתיים מיום מתן פסק הדין, להוכיח לביהמ"ש את סיבת העיכוב ו/או השיהוי בגבייתם. ראו: תמ"ש (ת"א) 11529-07-16 א' ש' ק' נ' ו' ק' (19.11.16). ככל שהתובע מזונות מצליח לשכנע את ביהמ"ש כי השיהוי היה מוצדק, יוכל ביהמ"ש ליתן אישור לגביית המזונות שלא הוחל בגבייתם בחלוף שנתיים לאחר שניתן פסק הדין למזונות.
בפסיקה עלתה שאלה האם הוראת סעיף זה חלה אך ביחס לצדדים שאין להם דין אישי, אם לאו.
מאחר והאישה בעצמה היא זו שעתרה בתביעה דנן למתן היתר במסגרת הליך זה, לא מצאתי מקום להיכנס לעובי הקורה ולהכריע בגדרי החלטה זו בטענה זו.
למעלה מן הצורך אציין כי בסוגיה זו נטושה מחלוקת בין הפוסקים, אשר התחדדה לאחרונה בפסק דינו של ביה"מ המחוזי בעמ"ש (חיפה) 17587-02-20, א' נ' ב' (21.2.2022) (ר' עמדות כב' השופטים נ' סילמן וס' ג'יוסי); שם, בסופו של יום הסכימו שניהם לתוצאה כי בנסיבות המקרה שהובא בפניהם יש לאפשר גבייה רטרואקטיבית וככל שאכן נדרש היתר יש ליתן היתר כאמור. כבוד השופטת אטיאס הסכימה אף היא לתוצאת חבריה להרכב כי נסיבות המקרה ממילא מצדיקות מתן אישור לפי סעיף 11(ב) ככל שהוא נדרש. (להלן – "עמש חיפה")
לפיכך, אדון בתביעת התובעת לקבלת היתר לגבייה רטרואקטיבית לגופה, ואבחן האם נסיבות המקרה דנן מצדיקות מתן אישור בית המשפט לגביית חיובים שהתובעת לא החלה לפעול לגבייתם שנתיים לאחר התקופה שבעדה נפסקו.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי להיעתר לתביעה באופן חלקי באופן שיותר לאישה לגבות את דמי המזונות והמדור בהתאם לפס"ד הסופי לתקופה של מעבר לשנתיים, אולם לא את חלקו של הנתבע בהוצאות החריגות, ולהלן אבאר:
כאמור, על התובעת מוטל הנטל להוכחת עילת השיהוי בגביית המזונות; מהתנהלות התובעת, אשר פתחה תיק הוצל"פ אשר שופעל בהתאם להחלטה למזונות זמניים ניתן ללמוד כי היא לא זנחה את החוב ולא וויתרה עליו, אלא עמדה על גבייתו באמצעות תיק ההוצל"פ.
ודוק, היות ובפועל הוגדל החוב בתיק ההוצל"פ בגין חוב המזונות השוטפים (אף אם מדובר במזונות מכח ההחלטה למזונות זמניים) הרי שאין אנו נכנסים לגדרו של סעיף 11 (ב) לחוק, שכן אין המדובר ב'מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם' משעה שהתובעת החלה בגבייתם.
בתלה"מ 8895-03-20 פלוני נ' פלונית (2/8/22) מפורטים קריטריונים למתן היתר לגביית מזונות. בין יתר הקריטריונים נקבע שם כי על ביה"מ לבחון את מידת האיחור, האם ניתן לאיחור הסבר מוצדק, האם חרף השיהוי גילתה האם דעתה כי היא אינה מוותרת על גביית החוב, וכן את נסיבות חיי המשפחה ותום לבם של הצדדים. כן יש לבחון את עצמת הקונפליקט, כאשר "ככל שעצמת הקונפליקט גבוהה יותר טענת הוויתור קלושה יותר" (דברי כב' השופט נ' סילמן בעמ"ש חיפה הנ"ל).
בפס"ד האמור ובנסיבותיו, הותרה גבייה רטרואקטיבית, לאחר שהאם גילתה דעתה כי אינה מוותרת על ההפרשים, ונקבע כי לא ניתן לייחס לה וויתור.
גם בעניינו, תיק ההוצל"פ שופעל לאורך השנים על בסיס המזונות הזמניים שנפסקו בסך של 2,000 ₪ לחודש, ואילו כיום עותרת התובעת להתיר לה לגבות למעשה אך את ההפרשים בין הסכום האמור לסכום על פי פסק הדין הסופי, שהינו כ 2,400 ₪ לחודש (ככל שיוכח תשלום המדור), דהיינו הפרש של כ 400 ₪ בין הסכום ששופעל בפועל (לגביו לא יכולה להיות מחלוקת) לבין הסכום אותו מבקשת האישה לגבות.
סבורתני כי העובדה שהחוב בתיק המזונות שפתחה האישה שופעל מידי חודש בחודשו על מרבית הסכום אותו מבוקש כיום להגדיל, והתובעת נקטה בהליכים לגבייתו, מעידה על כך שהתובעת לא וויתרה על חובה.
ככל שהנתבע טוען ששילם מזונות בתקופה זו, הרי שממילא יידרש להוכיח טענותיו, בין אם גובה החוב לחודש יהא 2,000 ₪ ובין אם יהא 2,400 ₪ לחודש, שכן לא נטען על ידו כי נשא אך בהפרש האמור. מכל מקום לדברי הנתבע בקשתו בטענת פרעתי בגין הסכומים שטען ששילם ע"ח החוב נידונה והוכרעה זה מכבר.
לאור האמור, לא מצאתי מקום לגרוע מזכויותיה של התובעת לגביית המזונות השוטפים ודמי המדור בהתאם לפס"ד הסופי למזונות, שהוחל באופן רטרואקטיבי.
יחד עם זאת, לא מצאתי כי התובעת הוכיחה כי לאורך השנים פעלה לגביית חלקו של הנתבע בהוצאות החריגות, ופנתה בבקשות לעניין זה בדרישות תשלום ישירות לנתבע.
הנתבע טען כי ההשתתפות בהוצאות החריגות מחויבת וכפופה להצגת קבלות, דבר שלדבריו לא נעשה בפועל, כאשר לאורך השנים הוא כלל לא נדרש לשלם את חלקו בהוצאות אלו, והתובעת לא התריעה בפניו כי היא עומדת על תשלום חלקו בהוצאות האמורות.
התובעת לא הוכיחה, ואף לא טענה, כי ניסתה לפעול בדרך כלשהי לגביית החוב הנטען להוצאות חריגות לאורך השנים או כי התריעה על קיומו של חוב כאמור באופן המלמד כי לא מחלה עליו.
התנהלות התובעת לעניין ההוצאות החריגות מלמדת על וויתור לגבי חלקו של הנתבע בהוצאות החריגות של הקטין, או לחילופין, יכולה ללמד על כך שהנתבע נשא בחלקו בהוצאות אלו, כפי שהוא עצמו טוען.
התנהלות התובעת לעניין ההוצאות החריגות עולה בקנה אחד עם הפסיקה לפיה אי נקיטת כל פעולה לצורך גביית המזונות במשך תקופה ארוכה, יש בה כדי להעיד על אי נחיצותם של המזונות שכן אילו היו נחוצים סביר להניח שהיו פועלים בהקדם לגבייתם. ראו: בש"א (חי') 6296/01 פלוני נ' פלונית (25.03.02); תמ"ש (ת"א) 33331-06-15 פלונית נ' פלוני, (1.3.16).
וכן ראו דברי כב' השופט זגורי בתמ"ש (נצרת) 6929-04-13 ש.מ נ' א.ד (23.06.2013), האמורים לגבי מזונות אולם יפים גם לעניינו, בו מדובר על חוב בגין הוצאות חריגות: "לפיכך, בין אם מדובר היה בהסכמה שבשתיקה ובין אם בהסכמה מפורשת ובין אם הסכמה בהתנהגות, העובדה שבמשך כל תקופת "הנזקקות" לא עתרה הנתבעת ללשכת ההוצאה לפועל לבצע חיובי המזונות מדברת בעד עצמה ומלמדת, כי הסכימה לכך שהמזונות לא ישולמו לה. מדובר על הסכמה או ויתור על גביית מזונות שיש מקום ליתן להם תוקף שיפוטי, בייחוד שעה שהצדדים היו בעת ההסכמה/ויתור יריבים לכל דבר וענין (ראה והשווה לדברי כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 57/08 פלוני נ' פלוני (06/03/2008))."
לעניין חלקו בהוצאות החריגות, יש ליתן משקל לאינטרס ההסתמכות של הנתבע לפיו "מקום שלא מבוצע כנגדו פסק הדין תוך שנתיים, יש בכך לכאורה משום יצירת מצג לכאורי של ויתור או מחילה על דמי מזונות" (תמ"ש 31035-07-16 לעיל), ודברים אלו יפים בעניינו שעה שהתובעת כאמור כלל לא דרשה את השתתפותו בהוצאות החריגות לאורך השנים וכיום עותרת בדיעבד להיתר גבייה לגבי מחצית הוצאות חריגות משנת 2011 ואילך, וזאת בשונה מדמי המזונות השוטפים, אשר שופעלו בתיק ההוצל"פ מידי חודש בחודשו, אולם על בסיס ההחלטה למזונות זמניים ולא על בסיס פסק הדין הסופי.
לאור האמור, בענייננו אנו, ניתן ללמוד מהתנהלות התובעת משום וויתור ומחילה על גביית ההוצאות החריגות.
התכלית המרכזית של פסיקת המזונות היא "לאפשר פסיקת וגביית מזונות ב"זמן אמת" "ובשעת הצורך", הואיל והם נועדו לממן הצרכים השוטפים באופן מיידי או סמוך להוצאתם" (תמ"ש 31035-07-16 הנ"ל) ; ספק עם גביית חלקו של האב בהוצאות החריגות שהוצאו לפני מספר שנים ולא נדרשו תסייע לסיפוק צרכיו של הקטין כיום.
וראו לעניין זה פסק דינו של כבוד השופט סילמן בע"ר (קריות) 44163-12-15 פלונית נ' פלוני (17.01.2016) (להלן- פרשת פלונית): "…מזונות אינם ככל זכייה; טבעו של רכיב מזונות הנו צריכה מידית; משמשים הם לקיום; ….כלומר – דווקא אופיים המיוחד של דיני המזונות, הבהילות הגלומה בגבייתם, וקשת הסעדים הרחבה יחסית …היא הנותנת כי מזונות אשר לא נגבו תקופה ארוכה מעוררים קושיה ראייתית." (הדגשה שלי- ה.ג.).
הנה כי כן, בעניינו, בנסיבות בהן לא הייתה כל מניעה מטעם התובעת לפעול לגביית ההוצאות החריגות לאורך השנים והיא לא סיפקה נימוק המצדיק את השיהוי הניכר בגבייתם, ומשעה שניכר מהתנהלותה, ומהמסרים שהעבירה לנתבע, כי היא למעשה וויתרה על גביית חלקו בהוצאות החריגות, לא מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל לפתחה בהליך זה לעניין ההוצאות החריגות, בשונה כאמור מדמי המזונות השוטפים.
לעניין ההבחנה בין גביית הפרשים בגין החיוב השוטף (כגון הצמדה למדד שלא בוצעה), בגינה, לדבריו, לא נדרש היתר כלל, לבין הוצאות חריגות משמעותיות שלא נדרשו לאורך השנים כלל, ראו דבריו של כבוד השופט סילמן בפרשת פלונית הנ"ל:
"לטעמי- יש להבחין בין אי תשלום כלל, המעלה קושייה הכיצד התקיים הצד שאמור היה לקבל מזונות, ומדוע לא גבה ובין תשלום חלקי- אך ללא הצמדה או בחסר, כשהפער אינו שנוי במחלוקת. הסיבות להבחנה הנן כמה-
ראשית, לא אחת נוהגים אנשים על פי סכומי בסיס, ורואים בכך תשלום "תקף", מבלי לדעת כי יש להשלים הפער; התנהגות אנושית זו שונה מהותית מהתנהגות בה נוהגים אנשים עת לא מבוצע תשלום כלל.
שנית- במצב של תשלום חלקי- חלוף השנים אינו מלמד על וויתור ואינו יכול לנבוע מהסכם "חדש" המאיין את החיוב, ומשכך, יש להתיר גבייה במציאות כגון דא. אין קושייה ראייתית.
שלישית- במצב דברים בו התשלום החלקי אינו שנוי במחלוקת, הנטייה תהיה ממילא להתיר גביית ההפרש, שכן אין מחלוקת בדבר קיום החיוב לאותה תקופה.
רביעית- ניתן למצוא גם עיגון לשוני באבחנה בין מזונות שלא שולמו כלל ובין מזונות ששולמו באופן חלקי; לפי סעיף 11, תקופת ההתיישנות מתייחסת למזונות "שלא התחילו לפעול לגבייתם" ובמקום בו נגבו סכומים חלקיים (בוודאי באופן רציף) לא החל מניין התקופה.
הבחנה אפשרית נוספת- הנה בגין הוצאות חריגות, חיוב המוטל חדשות לבקרים במסגרת חיובי מזונות; גם כאן יש להבחין בין הוצאה משמעותית, חודשית, כגון צהרון וכיו"ב, שאין ספק שאי גבייתה מעורר קושי; מנגד- לא אחת, ממתינות זוכות עם קבלות "קטנות יחסית", בבחינת אין הצר שווה בנזק המלך, עד אשר יתאסף בידן סכום מהותי, ואז תהיה פנייה לגבייה. גם כאן ההתנהגות האנושית נותנת, כי זוכה אשר המתינה עם גביית קבלות "קטנות", לא תיזקק לעבור משוכה נוספת.
אם כן מהו הכלל??? לכב' ראש ההוצל"פ סמכות- לרבות להיזקק לפרשנות ההסכמות, ואף לבחון אם הצדדים הגיעו להסכמות חדשות (ראה רע"א 3146/06); אין הוא מוסמך לאשר הסכמות חדשות כקבוע בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות).
יוצא- כי מקום בו הפרשי המזונות נובעים מקיום חלקי, כגון אי הצמדה, קבלות קטנות, וכיו"ב, ומקום בו ההפרש קצוב וניכר לעין, אין צורך בהפניה; מאידך- בכל מקום בו מתעוררת סוגיה ראייתית, קושי שמא הצדדים הגיעו להסכמות חדשות שיש לבחנן בראייה רטרואקטיבית, מקום בו לא בוצעה גבייה שנים ארוכות, יש להפנות הצדדים לבית המשפט, בהליך מהיר יחסית, על מנת שאלו ימציאו אישור לגביית החיוב, בין אם חל עליהם דין אישי ובין אם לאו." (ההדגשות אינן במקור- ה.ג.)
וכן ראו לעניין זה עמ"ש (מחוזי מרכז) 6664-03-22 פלוני נ' פלונית (31.03.2023).
נוכח כל המפורט לעיל, מצאתי להיעתר באופן חלקי לתביעת האם ולהתיר לה לגבות באופן רטרואקטיבי את דמי המזונות השוטפים וחיוב המדור בהתאם לפסק הדין הסופי למזונות גם מעבר לשנתיים ימים, אולם לא כך ביחס להוצאות החריגות, אותם היא מנועה מלתבוע באופן רטרואקטיבי מעבר לשנתיים ימים.
למעלה מן הצורך יובהר כי אין בפסק דין זה משום התייחסות עניינית לגובה החיוב בגין דמי המדור ולתשלומים ששולמו לאורך השנים על ידי הנתבע או מי מטעמו ע"ח המזונות, ככל שלא הופחתו על ידי התובעת, ועניין זה צריך להתברר במסגרת תיק ההוצל"פ.
לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי להשית הוצאות משפט.
פסק הדין הותר לפרסום, בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ט אייר תשפ"ד, 06 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
