בפני
כב’ השופטת ורד שביט פינקלשטיין
בעניין:
המבקש/התובע:
עזבון המנוחה ר’ ס’ ז”ל
ב’ י’ פ’, עו”ד
ע”י עו”ד אורי קידר ואח’
נגד
המשיבים/הנתבעים:
1. ס’ נ’ ק’
2. א’ ב’-צ’
3. ת’ ב’-צ’
4. א’ ק’
ע”י עו”ד מידן ירון
5. האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב
פסק דין
עניינו של פסק דין זה בשאלה האם למשיב 4 יש מעמד להגשת התנגדות בהיותו “מעוניין בדבר” עפ”י סעיף 67 סיפא לחוק הירושה, התשכ”ה – 1965 (להלן: “חוק הירושה”).
שאלה זו התעוררה במסגרת בקשה לסילוק על הסף של כתב התנגדות לקיום צוואת המנוחה שהגיש המשיב 4 שהינו בן זוגה לשעבר של בתה של המנוחה, המשיבה 1, שהינה גם זוכה עפ”י צוואתה.
תמצית הרקע העובדתי:
המנוחה ר’ ס’ ז”ל (להלן: “המנוחה”) הלכה לעולמה ביום 2.9.2021.
המנוחה הותירה אחריה שתי בנות: המשיבות 1 ו – 2. יצוין, כי המשיבה 3 היא נכדתה של המנוחה ובתה של המשיבה 2. שלושתן זוכות על פי צוואת המנוחה כמפורט להלן.
יצוין, כי ביום 29.7.19 הוכרזה המנוחה כאשל”א והמשיבה 2 מונתה כאפוטרופוסית על רכושה וגופה בהסכמת המשיבה 1 (א”פ 40672-07-19).
המשיב 4 הינו בן זוגה לשעבר של המשיבה 1. יצוין, כי המשיב 4 והמשיבה 1 התגרשו לפני שנים רבות למעלה מ – 24 שנים.
המנוחה הותירה אחריה צוואה מיום 18.01.2016, צוואה הדדית בפני נוטריון ביחד עם בעלה נ’ ס’ ז”ל (להלן: “המנוח”) – אביהם של המשיבות 1 ו-2.
במסגרת צוואתם הורישו המנוחים את כל רכושם תחילה לבן הזוג שנותר בחיים ולאחר מכן לשתי בנותיהם – המשיבות 1-2 באמצעות נאמנות שתוקם. למשיבה 3, היא נכדת המנוחים, ציוו המנוחים דירה.
יצוין, כי במסגרת צוואתם ביקשו המנוחים למנות את המבקש כנאמן לצורך מימוש הוראות הצוואה.
ביום 21.6.2019 הלך לעולמו המנוח וצו לקיום הצוואה בעניינו ניתן ביום 31.10.19 ע”י הרשם לענייני ירושה.
ביום 5.10.2021 הגיש המבקש דנן תובענה לקיום צוואת המנוחה, ובגדרה הגיש המשיב 4 התנגדות לקיום הצוואה. ההליכים הועברו לביהמ”ש זה.
במסגרת כתב ההתנגדות לקיום הצוואה טען המשיב 4 טענות שונות כמפורט להלן:
במסגרת הליכי הגירושין שהתקיימו לפני שנים רבות בביהמ”ש לענייני משפחה בין המשיב 4 למשיבה 1, המנוחה חתמה לו על ערבויות שונות בגין כל נזק שייגרם לו כתוצאה מההליכים המשפטיים שהתנהלו ושאכן גרמו לו לנזק כספי ונפשי וכבד;
במסגרת ניהול ההליכים בביהמ”ש לענייני משפחה דאז, המנוחה חתמה לו על התחייבות בלתי חוזרת בכתב ידה במסגרתה התחייבה להחזיר לו כל סכום בגין מזונות בנו הקטין שיחרוג מסך של 500 ₪ בחודש. בפועל הוא חויב בסך של 1,500 ₪ ואף אחד לא החזיר לו את הסכומים האלו. המשיב 1 צירף מסמך אשר נטען להיות בכתב ידה של המנוחה מיום 24.11.98. על כן, לטענת המשיב 4, יש לראות בהתחייבות המנוחה והבת כחוזה שניתן לממש בכל זמן, למרות שחלפו שנים רבות;
המשיבה 1 סובלת מבעיות נפשיות ויש חשד כי אחותה השפיעה על המנוחה בעת עריכת הצוואה, שעה שהמנוחה לא תקשרה עם הסביבה ולא זיהתה בני משפחתה ועל כן המנוחה ערכה צוואה שאינה מחלקת את העזבון בין המשיבות 1-2 בחלקים שווים והעניקה לנכדתה, בתה של המשיבה 2, חלק נכבד מהעזבון (דירה).
ביום 3.5.22 הגיש המבקש (בהסכמת המשיבות 1-3) בקשה לסילוק כתב ההתנגדות על הסף. טענתו העיקרית של המבקש היא כי למשיב 4 אין כל מעמד להגשת ההתנגדות כ”מעוניין בדבר” בהתאם לסעיף 67 לחוק הירושה. לדבריו בפסיקה נקבע כי הכוונה היא למי שעשוי ליהנות באופן ממשי מעיזבונו של המנוח, ולא כך הדבר בענייננו. המשיב 4 אינו זוכה עפ”י הצוואה ואף אם הצוואה תבוטל, הוא אינו יורש עפ”י דין של המנוחה. כמו כן, המשיב 4 התגרש מהמשיבה 1 לפני למעלה מ- 24 שנים הרבה לפני פטירת המנוחה והרבה לפני המועד בו נערכה הצוואה ואין לו כל ידיעה אודות נסיבות עריכת הצוואה. בנוסף, כך לטענת המבקש, המשיב 4 משתמש בהגשת כתב ההתנגדות ככסות על מנת לגרור את הצדדים להליכים משפטיים על מנת לקבל לידיו כספים בטענות שונות ולא בכדי חלק ניכר מההתנגדות מתייחס להתחייבות לכאורה שניתנה למשיב 4 ע”י המנוחה וגרושתו.
מנגד, טוען המשיב 4 כי יש לו מעמד כ”מעונין בדבר” בהיותו נושה של העזבון. לטענתו, הוא מוזכר בצוואה פעמיים הן באופן פוזיטיבי בסעיף 2.1 לצוואה והן באופן נגטיבי בסעיף 4.5 לצוואה, ודי בכך כדי לקנות לו מעמד. עוד טוען המשיב 4 כי הצוואה נעשתה בניגוד לאומד דעתה של המנוחה, במצב של אי צלילות הדעת וקיומה של תלות במשיבה 1 ועל כן דינה להתבטל. בנוסף, טוען המשיב 4 כי הינו פועל למעשה בשם המשיבה 1 ובנו ועל מנת להבטיח את זכויותיהם בעזבון המנוחה.
ב”כ היועמ”ש הודיע כי אין בכוונתו להתערב בהליך תוך שהעלה ספקות בנוגע למעמדו של המשיב 4 להגיש התנגדות לקיום הצוואה.
ביום 18.7.2022 התקיים דיון במעמד הצדדים. לאחר שמיעת טענות הצדדים והשלמת טיעון מטעם המשיב 4, ניתנת כעת החלטתי.
דיון והכרעה:
סעיף 67 לחוק הירושה, תשכ”ה – 1965 המורה אותנו כדלקמן: “הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום, יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים ויקבע זמן מתאים שלא יפחת משבועיים להגשת התנגדויות; כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו”.
ברע”א 3154/94 עסאי נ’ עאסי, פ”ד מט(2) 250 נקבע בדעת הרוב כי:
“ה’מעונין בדבר’ יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה ‘עקיפה’ מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור… בנו של זוכה פוטנציאלי אינו בא, לשיטתי, בגדר ה’מעונין בדבר’ הואיל ו’הנאתו’ מן העיזבון היא בגר ‘ציפייה’ לעתיד בלבד, אשר התממשותה – אם בכלל – מותנית ברצונו ובשיקול דעתו של מורישו שהוא הנהנה המידי… ‘מעוניין בדבר’ הם … רק אלה שאם מתקבלת גרסתם – הם עצמם נהנים ‘מיד’ מן העיזבון ולא כלול מי שמצפה לרשת אותם, תהא ציפייתו סבירה ככל שתהא”.
כן, פרופ’ שמואל שילה ז”ל בספרו פירוש לחוק הירושה, כרך ג’ (2002) בעמ’ 41 ציין כי ישנן שלוש גישות להגדרת מתנגד כ”מעוניין בדבר”:
“הראשונה, היא גישת השופט אלון בפס”ד משולם, ולפיה כל המרגיש, באופן סובייקטיבי, שיש לו עניין בדבר, רשאי להתנגד לקיום הצוואה; השנייה, היא גישת השופט טל בפס”ד עאסי, הסבור שצריכה להיות הנאה ממשית למתנגד, אך זו יכולה להיות גם עקיפה, עתידית או אף אפשרית ולא רק ודאית; השלישית, היא גישת שופטי הרוב בפס”ד עאסי וגישת בית המשפט בפס”ד פוקס הדורשת שלמתנגד יהיה אינטרס ממוני אובייקטיבי של ממש בעיזבון בהווה ולא בעתיד. לא די באינטרס ערטילאי סובייקטיבי. גישה זו, המהווה הלכה, עולה בקנה אחד עם גישת המשפט האמריקני. מוכן אני ככלל, לקבל גישה זו, הנראית בעיניי נכונה והגיונית. עם זאת, כיוון שהסעיף מנוסח בלשון גורפת – “כל המעוניין בדבר” – וכיוון שייתכנו סיטואציות שבהן למרות היעדר זיקה ממונית זיקת המתנגד היא חזקה עבורו גם בעיני בית המשפט, לא הייתי סוגר את הפתח לנגישות לבית המשפט בצורה הרמטית ונוקשה. אני סבור כי יש מקום לפרשנות ליברלית במקרים מיוחדים, כשנסיבות המקרה הן יוצאות דופן”.
מן הכלל אל הפרט לענייננו:
במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הטענות ובשים לב למבחני הפסיקה, שוכנעתי כי במקרה דנן, אין למשיב 4 כל מעמד כ”מעוניין בדבר” לצורך הגשת כתב ההתנגדות לקיום הצוואה ואף אין כל הצדק להעניק לו מעמד שכזה בנסיבות העניין. להלן יפורטו הנימוקים ביסוד החלטתי זו.
ראשית, אין חולק כי המשיב 4 אינו זוכה על פי הצוואה דנן ו/או צוואה קודמת של המנוחה ו/או יורש פוטנציאלי על פי דין. המשמעות היא שגם אם תתקבל לכאורה התנגדות המשיב 4, הוא לא יירש דבר מעזבון המנוחה, כך שאין לו כל הנאה “ישירה” מהעזבון.
בהקשר זה יצוין, כי טענת המשיב 4 לפיה הוא מוזכר בצוואה באופן פוזיטיבי ו/או נגטיבי ויש בכך כדי לבסס לו מעמד, אין לה על מה לסמוך לא מבחינה משפטית ולא מבחינה עובדתית. אין די באזכור שמו של אדם בצוואה כדי להקנות לו מעמד כ”מעוניין בדבר”, והדברים ברורים. גם לגופם של דברים, בנוגע לסעיף 2.1 אליו מפנה המשיב 4 – המדובר בהוראה סטנדרטית הקיימת בצוואות רבות בדבר תשלום מלוא חובות המנוחים לאחר פטירתם וללא כל אזכור למשיב 4. גם בנוגע לסעיף 4.5 לצוואה – אמנם המשיב 4 מוזכר בסעיף זה אולם רק על מנת למנוע את המצב דנן בו המשיב 4 מעלה טענות מהיקב ומהגורן על מנת להקנות לו מעמד לטעון כנגד תוקפה של הצוואה ולהשפיע על חלוקת העזבון (ו/או למנוע הגשת תביעות אחרות) וכך נכתב בסעיף זה: “מבלי לגרוע מן האמור לעיל, הננו מצהירים בזאת ומצווים, כי בכל אירוע שיקרה, רצוננו האחרון הנו כי יעשו מירב המאמצים על מנת לוודא כי מר א’ ק’, הגרוש של בתנו ס’, לא יקבל בכל דרך שהיא כל חלק שהוא מעיזבוננו, בין במישרין ובין בעקיפין”.
שנית, במקרה דנן, גם אם וככל שלטענת המשיב 4 קיימת לו זכות תביעה מסוימת כלפי העזבון מכוח טענתו בקשר להתחייבות המנוחה כלפיו משנת 1998 בהתייחס להליך שהתנהל בינו לבין המשיבה 1 בנוגע למזונות בנו (טענה כשלעצמה חלשה ביותר), אזי אין לזכות תביעה רחוקה וערטילאית זו כל רלבנטיות לבחינת שאלת תוקפה של הצוואה. אין כל רלבנטיות לטענות המשיב 4 בקשר לנסיבות עריכת הצוואה ו/או טענות בקשר לכשרות המנוחה ו/או בקשר לקיומה של השפעה בלתי הוגנת שכן אין בהעלאת טענות אלו כדי להועיל לו. אין כל רלבנטיות מבחינת המשיב 4 האם הצוואה תקוים או לא תקוים ו/או האם הזוכה על פי הצוואה הינו פלוני או אלמוני, שכן תביעתו היא לכאורה לגביית חוב מנכסי העיזבון בלבד אשר יכולה לקום לאחר שיינתן צו קיום צוואה אחר המנוחה.
שלישית, כנטען הצוואה נערכה שנים רבות לאחר גירושי המשיב 4 והמשיבה 1, קרי לפני למעלה מ-24 שנים. המשיב 4 לא הוכיח כי קיימת לו ידיעה אישית ולו לכאורית בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה ו/או בקשר לכל אחת מהעילות הנטענות על ידו בקשר לפסלות הצוואה. בנסיבות אלו, נראה כי אכן הגשת ההתנגדות והעלאת טענות מאולצות על מנת להכיר בו כ”מעונין בדבר” לצורך תקיפת הצוואה נובעת ממניעים זרים ומוגשת בחוסר תום לב. מסקנה זו מתחדדת ביתר שאת מקום שכל הזוכות על פי הצוואה (בנותיה ונכדתה של המנוחה) שחלקן גם היורשות על פי דין של המנוחה מסכימות לקיום הצוואה וכופרות מכל וכל בטענות המשיב 4. על כן, גם מטעם זה אין כל הצדק להעניק למשיב 4 מעמד להגשת ההתנגדות לקיום הצוואה ולנהל הליך סרק וללא כל תכלית ותועלת.
רביעית, גם עצם הגשת ההתנגדות לקיום הצוואה ע”י המשיב 4 אין בה כל היגיון. המשיב 4 מודה כי אין לו כל הנאה ישירה מהעזבון כיורש. על כן, ככל שיש לו כאמור הנאה “עקיפה” ביותר כבעל זכות תביעה לכאורית וערטילאית למימוש ההתחייבות הנטענת, אזי האינטרס שלו הוא דווקא שיינתן צו קיום צוואה בהקדם על מנת שיוכל להגיש תביעתו כנגד העזבון. התנהלות המשיב 4 בניגוד לאינטרס זה שלו, מעידה כי מדובר בהתנהלות סרק לחלוטין.
חמישית, גם טענת המשיב 4 להגשת ההתנגדות לצורך הגנה על האינטרס של המשיבה 1 ובנו אין לה על מה לסמוך. המשיב 4 לא צירף כל אסמכתא באשר למצבה הנפשי של המשיבה 1 והדברים נטענו בעלמא. מנגד המבקש צירף מסמך רפואי שנערך לצורך עריכת ייפוי כח מתמשך למשיבה 1, בו צוין כי המשיבה 1 כשירה לערוך ייפוי כח מתמשך, כך שטענות המשיב 4 עומדות בסתירה לחוות הדעת הרפואית שצורפה לתיק (נספח 4 לבקשה לסילוק על הסף). בנוסף, המשיבה 1 הצהירה בפני ביהמ”ש כי היא מבקשת לקיים את הצוואה וכפרה בטענות המשיב 4 מכל וכל. בנוסף, התברר כי בנם של המשיב 4 והמשיבה 1 הינו בגיר כבן 30 שנים ועל כן, ממילא המשיב 4 אינו נדרש ו/או יכול לטעון בשמו. על כן, גם מהטעם הזה, אין למשיב על מעמד בהגשת ההתנגדות ודין טענתו להידחות.
סוף-דבר:
אשר על כן, לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:
הבקשה לסילוק על הסף – מתקבלת; כפועל יוצא, התנגדות לקיום הצוואה נדחית בהעדר “מעמד” למשיב 4 להגישה.
ניתן בזאת צו לקיום הצוואה של המנוחה, צוואה מיום 18.1.2016. ניתן להגיש פסיקתא לחתימתי.
המשיב 4 יישא בהוצאות הבקשה לעזבון בסך של 7,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום ואם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום התשלום ועד התשלום בפועל.
אשר לבקשה למינוי מנהל עזבון זמני: לאור כך כי ניתן צו קיום צוואה, אזי לא ניתן למנות מנהל עזבון זמני (אשר מתמנה בפרק הזמן שממועד פטירת המוריש ועד למתן צו קיום צוואה) – ועל כן ההליך מתייתר.
המזכירות תמציא פסק הדין לכל הצדדים ותסגור את שלושת התיקים שבכותרת.
ניתן היום, י”ד חשוון תשפ”ג, 08 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.
