בפני
כב’ השופטת סגלית אופק
המבקש: ש. (ס’) י.
ע”י ב”כ עו”ד בעז קראוס
-נגד-
המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה
ב”כ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב
ע”י עו”ד בת אל צידון
2. א.מ
ע”י ב”כ עו”ד יגל פדידה
בעניין עזבון: ג.מ. ז”ל, ת”ז … נפטרה ביום 24.10.2010
פסק דין
לפניי תובענה לתיקון צו ירושה שניתן אחר המנוחה ג.מ ז”ל ת”ז … (להלן – המנוחה).
יוער, כי הליך לתיקון צו ירושה או צו קיום צוואה מסווג כ’תובענה’ ולא כ’בקשה’ [תקנה 12(8) לתקנות הירושה תשנ”ח-1998 (להלן – תקנות הירושה)] ויש לראות את מי שמבקש את התיקון כ’תובע’ ואת היורש כ’נתבע’ [תקנה 27(ד) לתקנות הירושה]; אולם, משהליך זה הוגדר על ידי הצדדים כ’בקשה’, לשם הנוחות בפסק דין זה ההליך ובעלי הדין יוגדרו בהתאם.
הצדדים
המבקש, יליד שנת 1950, הוא בנה של המנוחה.
המשיב 1 הוא היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות ב”כ במשרד האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב (להלן – האפוטרופוס הכללי).
המשיב 2 הוא בעלה של המנוחה (להלן – המשיב), לה נישא בשנת 1954, ומנישואים אלה נולדו להם שלושה ילדים: מר א.מ (להלן – הבן א’), מר ר.מ (להלן – הבן ר’) והגב’ י.ב (להלן – הבת י’) (שלושתם ביחד – הילדים המשותפים).
צו הירושה
המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 24.10.2010.
לאחר פטירת המנוחה, הגיש המשיב לרשם לענייני ירושה בתל אביב-יפו (להלן – רשם הירושה) בקשה לצו קיום צוואה בכתב יד של המנוחה (נספח א’ לכתב התשובה). המדובר במסמך מודפס מיום 30.6.2008 אשר נושא את חתימת המנוחה.
ביום 18.7.2011 דחה רשם הירושה את הבקשה לקיום צוואה, מהטעם שאינה עומדת בתנאי הדין, תוך שקבע כי: “…המסמך – נושא הבקשה – מודפס כולו, נושא חתימת המנוחה. מבחינת תוכנה אכן זו צוואה. מבחינת צורתה זו אינה צוואה, ולא ניתן לקיימה בצו קיום צוואה… לענייננו, לפי הנ”ל אין מסמך צוואה. הבקשה נדחית” (נספח ב’ לכתב התשובה).
ביום 14.9.2011, תחת הבקשה המקורית, הגיש המשיב בקשה לצו ירושה אחר המנוחה, במסגרתה פירט את הילדים המשותפים בלבד כילדיה של המנוחה וצירף תצהירי הסתלקות מטעמם לטובתו (נספח ד’ לכתב התשובה) (להלן – הבקשה לצו ירושה).
ביום 1.12.2011 ניתן על ידי רשם הירושה צו ירושה, הקובע כי המשיב הינו יורש בשלמות של עיזבון המנוחה (נספח ה’ לכתב התשובה) (להלן – צו הירושה).
תביעת האימהות
המבקש היה רשום במרשם האוכלוסין כבנה של הגב’ ש.י ז”ל, שנרשמה גם כאמה של המנוחה.
ביום 15.7.2015 הגיש המבקש תביעה לקביעת אימהות (תמ”ש 31326-07-15), במסגרתה עתר להצהיר כי המנוחה היא אימו הביולוגית, ובהתאמה להורות על תיקון צו הירושה כך שהוא יירשם כיורש 1/8 מעיזבונה (נספח ו’ לכתב התשובה) (להלן – תביעת האימהות).
העתירה לתיקון צו הירושה לא התבררה במסגרת תביעת האימהות מהטעם שאין זו המסגרת הדיונית המתאימה (ר’ החלטות מהימים 15.7.2015, 10.6.2016 תמ”ש 31326-07-15; סעיף 17(א) בעמ’ 7 להחלטה מיום 14.11.2017 רמ”ש 10320-09-17).
לצורך בירור תביעת האימהות, ולאחר שנדחתה בקשה לסילוק על הסף (החלטה מיום 10.6.2016 תמ”ש 31326-07-15; החלטה מיום 29.8.2016 רמ”ש 24127-07-16), התקיימה בפניי ישיבת הוכחות ביום 9.2.2017, במהלכה נשמעו חקירות של המבקש (עמ’ 18-9 לפרו’), רעייתו של המבקש, הגב’ ח.י (עמ’ 25-18 לפרו’) ובנו של המשיב, א’ (עמ’ 26-30 לפרו’) (נספח יד’ לכתב התשובה).
ביום 4.7.2017 ניתנה החלטה מנומקת לעריכת בדיקה גנטית לבירור שאלת האימהות. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה ביום 14.11.2017 (רמ”ש 10320-09-17; נספח יב’ לכתב התשובה); גם על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון והיא נדחתה ביום 22.1.2018 (בע”מ 9773/17; נספח יג’ לכתב התשובה).
תוצאות הבדיקה הגנטית נבחנו על ידי מתמטיקאי גנטי, מומחה מטעם בית המשפט, שהעריך כי המבקש הוא בנה של המנוחה בהסתברות של 98.61% (ר’ חוות דעת מיום 11.6.2019).
ביום 22.7.2019 ניתן פסק דין הנעתר לתביעת האימהות וקובע, כי המבקש הוא בנה הביולוגי של המנוחה (תמ”ש 31326-07-15) (להלן – פסק הדין).
המשיב ערער בבית המשפט המחוזי על פסק הדין; ואולם בעקבות הודעת המשיב וילדיו על משיכת הערעור, נדחה הערעור ביום 12.10.2020 ופסק הדין הפך לחלוט (עמ”ש 46786-09-19).
הבקשה דנן
ביום 7.8.2020 הגיש המבקש לרשם הירושה תובענה לתיקון צו הירושה, כך שהוא יירשם כיורש על פי דין של המנוחה ויהא זכאי ל- 1/8 מעיזבונה (להלן – הבקשה).
ביום 26.10.2020 הודיע האפוטרופוס הכללי על כוונתו להתערב בהליכים מהטעם לפיו “לאור המפורט בבקשה לתיקון צו קיום צוואה, הרי שלמנוחה בן נוסף בשם ע’, אשר נפטר בעירק ככל הנראה לפני עשרים שנה, והותיר אשה ו- 2 בנות. לאור האמור לעיל, על המבקש לפעול לבירור תאריך פטירתו המדויק, ובהתאם לזהותו יורשיו/צאצאיו…”.
ביום 29.10.2020 הורה רשם הירושה על העברת הדיון בבקשה לבית משפט זה, “בשל השיהוי הניכר בהגשת בקשה ובהתאם לסיפא לסעיף 72 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 ועל פי סעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה, התשכ”ה-1965…”.
ביום 28.12.2020 הגיש המבקש בקשה מתוקנת לתיקון צו הירושה (ר’ החלטה מיום 13.12.2020 בבקשה מס’ 5) (להלן – הבקשה המתוקנת).
ביום 11.1.2021 הודיע האפוטרופוס הכללי, כי הואיל ובבקשה המתוקנת המבקש לא כלל בן נוסף של המנוחה, ע’, הרי שהתערבותו בהליך זה בעינה עומדת.
ביום 24.1.2021 הגיש המשיב תשובה מטעמו, במסגרתה התנגד לבקשה לתיקון צו הירושה, בין היתר, מטעמי שיהוי והתיישנות (להלן ולעיל – כתב התשובה). כתב התשובה הוגש בלי שנתמך בתצהיר כדין.
יוער, כי כתמיכה לכתב התשובה, הוגש ביום 5.4.2021 תצהיר מטעם בנו של המשיב, מר ר.מ; ובהמשך, ביום 8.4.2021 תצהיר מטעם המשיב (ר’ החלטות מהימים 4.4.2021 ו- 7.4.2021 בבקשה מס’ 11).
בישיבת קדם משפט שהתקיימה בפניי ביום 16.3.2021, הוסכם כי בשל גילו ומצבו הרפואי של המשיב תשמע עדותו המוקדמת.
בדיון שהתקיים בפניי ביום 25.4.2021 ונועד לשמיעת עדותו המוקדמת של המשיב, נעשה ניסיון לחקור את המשיב על תצהירו, אך המשיב לא שיתף פעולה ולא השיב או הגיב לשאלות שהופנו אליו; דבר שעורר תהיות לגבי מצבו וכשירותו, חרף חתימתו ימים ספורים קודם לכן על תצהיר.
בנסיבות אלה, על פי בקשת ב”כ המבקש ובהסכמת ב”כ המשיב, מיניתי מומחה בפסיכיאטריה כמומחה מטעם בית המשפט שיגיש חוות דעת בשאלה האם מצבו של המשיב מאפשר או אינו מאפשר לו ליתן עדות בבית המשפט, תוך שקבעתי כי בשלב זה יישא המבקש לבדו בעלות שכר טרחת המומחה (ר’ החלטה מיום 25.4.2021).
בסופו של יום, העניין נזנח על ידי המבקש, אשר הודיע לבית המשפט, כי משלא ברור אם המשיב בכלל מתקשר, אין אפשרות לבצע בדיקת מומחה ועל כן אין טעם להוציא סכומי כסף נכבדים לביקור חוץ של מומחה שלא יניב דבר (ר’ הודעת המבקש מיום 25.10.2021).
כתמיכה לבקשה שנתמכה בתצהיר מטעמו, צירף המבקש תצהיר של אשתו, הגב’ ח.י; וכן זימן לעדות את בתו של המשיב, הגב’ י.ב (ר’ החלטה מיום 30.5.2021 בבקשה מס’ 16).
ביום 19.6.2022 התקיימה ישיבת הוכחות, במהלכה נשמעו מטעם המבקש: הגב’ ח.י (ח.נ. עמ’ 13-10 לפרו’); המבקש (ח.נ. עמ’ 16-13 לפרו’); והגב’ י.ב (ח.ר. עמ’ 19-16 לפרו’; ח.נ. עמ’ 20-19); בתום פרשת התביעה, הודיע ב”כ המשיב, כי הוא מוותר על עדותו של מר ר.מ, ומשכך הוריתי על הוצאת התצהיר מתיק בית המשפט (עמ’ 20 לפרו’, ש’ 24).
בתום שלב ההוכחות, ניתן צו לסיכומים (סיכומי המבקש הוגשו ביום 6.9.2022; סיכומי המשיב ביום 31.10.2022; ועמדת האפוטרופוס הכללי הוגשה לתיק ביום 15.12.2022); וכעת ניתן פסק הדין.
טענות הצדדים
תמצית טענות המבקש:
העובדה שהמבקש הוא בנה של המנוחה, כפי שהוכרזה בפסק הדין, הינה “עובדה חדשה” שלא הייתה בידיעת רשם הירושה טרם מתן הצו.
המבקש – אחד מילדי המנוחה – זכאי על פי דין לרשת את המנוחה, בהתאם לחלקו; יורש על פי דין אינו נדרש להוכיח דבר מלבד קשר משפחתי.
המדובר בנסיבות חריגות וקיצוניות ביותר; חייו של המבקש הושפעו באופן העמוק והבסיסי ביותר מהעובדה שהוא ננטש על ידי המנוחה וגדל בשקר שסבתו היא אמו, ואמו היא אחותו.
הגשת תביעת האימהות, שהיא השלב הראשון לצורך הגשת בקשה לתיקון הצו, נעשתה “בהזדמנות הסבירה הראשונה” וכך גם הבקשה לתיקון צו הירושה הוגשה מִיָּד לאחר מתן פסק הדין; כל עוד המבקש לא הוכר כבנה של המנוחה לא היה לו מעמד כלשהו ביחס לעיזבונה.
המשיב ידע היטב אודות קיומו של המבקש כמו גם העובדה שהינו בנה הביולוגי של המנוחה והיה עליו לכלול אותו במסגרת הבקשה לצו ירושה כ’יורש על פי דין’, כמו גם החובה לשלוח אל המבקש הודעה על עצם הגשת הבקשה; חרף כך, הגיש המשיב לרשם הירושה בקשה כוזבת שאינה כוללת את כל המידע שבידיו.
תיקון צו הירושה והכרזת המבקש כיורש של 1/8 מעיזבון המנוחה יהיה בו כדי להוות נחמה פורתא לסבל ולהתמודדות הנפשית שעוברים ועברו על המבקש נוכח נסיבות חייו.
אין מקום לתיקון צו הירושה באופן שגם ע’ יוכרז כיורש של המנוחה; כל הידוע למבקש בעניינו של ע’ הוא מסיפורים ששמע; בניגוד לבדיקת הרקמות אשר הוכיחה מדעית ומעבר לכל ספק את היות המנוחה אמו של המבקש, הרי שבדיקה כאמור או בירור אחר כלשהו לא בוצעו ביחס לע’; בני משפחתו של ע’ מתגוררים בעיראק, מדינת אויב, ואין למבקש כל יכולת שהיא לאתר מי מהם כיום ואפילו לא קצה חוט מה עלה בגורלם מאז שנת 1999 ועד היום.
תמצית טענות המשיב:
המבקש הצהיר, כי הוא היה מודע להיותו בנה של המנוחה כבר בהיותו בן 10 ולכל המאוחר בתחילת שנות ה-90’; ומכאן, שבזמן פטירתה של המנוחה ובעת מתן צו הירושה ידע המבקש על היות המנוחה אימו; וחרף זאת לא נקט המבקש בהליך כלשהו במועד ובתוך זמן סביר.
תביעת האימהות הוגשה בחלוף חמש שנים לאחר פטירת המנוחה והבקשה לתיקון צו הירושה הוגשה בחלוף עשר שנים ממועד פטירתה. לפיכך, דין הבקשה להידחות בין היתר בשל שיהוי קיצוני, התיישנות וחוסר תום לב.
לא הייתה כל מניעה מצד המבקש להביא את טענותיו בסמוך לאחר פטירתה של המנוחה, ובוודאי שלא הייתה לו כל מניעה להביא טענותיו מיד עם הגשת הבקשה לצו ירושה ולאחר שנערך פרסום פומבי כדין ואף לאחר שניתן צו ירושה.
אין בפסק הדין ההצהרתי לעניין היות המבקש בנה של המנוחה כדי לחדש את הטענה של המבקש או ידיעתו, אלא לכל היותר יש בה משום אישור לידיעה; לפיכך, אין לראות בפסק הדין משום ה”הזדמנות הראשונה הסבירה” להגשת הבקשה לתיקון צו הירושה.
העתירה לתיקון צו הירושה, אשר נכללה בתביעת האימהות ונמחקה על ידי בית המשפט, לא הוגשה כהליך עצמאי ונזנחה למעשה על ידי המבקש, ויש בכך משום השתק ומניעות; היה על המבקש להגיש את הבקשה לתיקון צו הירושה במקביל לתביעת האימהות, ומשלא עשה כן חרף היותו מיוצג ומודע לזכויותיו, מדובר בשיהוי חריף וקיצוני; קיומו של הליך משפטי אינו מקפיא את עילת התביעה המקבילה.
נגרם נזק ראייתי לאור חלוף הזמן הרב, בעצם כך שהמנוחה אינה בין החיים ולא יכולה להביע את עמדתה וכן לנוכח מצבו של המשיב, קשיש בן 85, שמסתייע במטפלת צמודה ומתקשה בפעולות יומיומיות.
עיזבונה של המנוחה אינו כולל מאומה, למעט רכבה הפרטי ולמעט מיטלטלין שממילא על פי הדין שייכים לבן זוגה.
המנוחה הותירה צוואה, לפיה היורש היחידי של עיזבונה הוא המשיב; על מנת שלא להתעמת עם החלטת רשם הירושה כי הצוואה אינה עומדת בתנאי הדין, החליטו יורשיה על פי דין לוותר על חלקם בעיזבון לטובת המשיב; ואולם, משקיימת עתה טענה כלפי הירושה, הרי שהמשיב עומד על זכותו לרשת את המנוחה בהתאם להוראות צוואתה.
בטרם יוסדר מעמדו של ע’ כבן טבעי למנוחה, לא ניתן לתקן את צו הירושה.
תמצית טענות האפוטרופוס הכללי:
המידע אשר נמסר על ידי המבקש מספר פעמים, הן במסגרת הליך זה והן במסגרת תביעת האימהות, והמציין את היותו של ע’ בנה של המנוחה, הוא מידע ברור ובהיר ולא ניתן לטעון עתה שאין מקום לציינו בין יורשיה.
היות וע’ חי ונפטר בעיראק, וככל הנראה אף צאצאיו חיים שם כיום, אזי בענייננו חל חוק נכסי נפקדים, התש”י-1950 (להלן – חוק נכסי נפקדים).
במועד פטירת המנוחה התגבשה נפקדות והקניית החלק של ע’ בעיזבונה על פי הוראות סעיפים 4-1 לחוק נכסי נפקדים.
ככל שבית המשפט ימצא לנכון לתקן את צו הירושה, יש לציין את הבן ע’ בין יורשיה על פי דין כאשר חלקו יוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים.
דיון והכרעה
הכרעה במחלוקת שהונחה בפניי דורשת התייחסות הן לטענת ההתיישנות הכללית, המעוגנת בחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) והן בהוראות הספציפיות המוסדרות בחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן – חוק הירושה).
טענת ההתיישנות
תביעה לתיקון או ביטול צו ירושה, כמו גם צו קיום צוואה, כפופה לדיני ההתיישנות; “ברור שמי שרוצה להסתמך על התיישנות התביעה כפוף לאמור בחוק ההתיישנות, כגון משך תקופת ההתיישנות, תאריך תחילת מירוץ ההתיישנות והסיבות השונות להפסקת תקופת ההתיישנות. סעיף 72 איננו בא במקום האמור בחוק ההתיישנות אלא נוסף על האמור באותו חוק” [ש’ שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, נבו הוצאה לאור, תשס”ב – 2005, כרך ג’ עמ’ 87 (להלן – פירוש לחוק הירושה)].
לטענת המשיב, עילת התביעה התיישנה; סעיף 5(1) קובע כי תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת לאחר 7 שנים; ומשמדובר בענייננו בסעד של תיקון צו ירושה שעניינו כלכלי לחלוטין, עילת התביעה התיישנה בחלוף 7 שנים ממועד נתינתו, קרי- בחודש דצמבר 2018.
איני מקבלת טענה זו; אבאר עמדתי להלן.
ראשית, צו ירושה איננו הליך בין צדדים בנוגע לקיומה של זכות כלשהי, אלא מדובר בהליך ייחודי, במסגרתו נקבע מי הם יורשי המנוח, הא ותו לא. גם אם תיתכן האפשרות שכתוצאה מן ההצהרה יהיה יורש זכאי לתבוע סעדים נוספים אחרים, ובכלל זה סעדים שעניינם כלכלי, אין בכך כדי לשנות את העובדה שצו הירושה הוא בבחינת הצהרה העומדת בפני עצמה; “צו הירושה אינו אלא צו המצהיר מי הם יורשיו של הנפטר ומה שיעור חלקו של כל אחד מהם בעיזבון בהתאם לחוק הירושה… אין בית המשפט קובע בהליך הנדון את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, כשם שאינו קובע את חלקו של יורש בנכס מסוים…” [ע”א 12/83 לוי עמרם נ’ דוד עמרם, פ”ד לח(3) 556, 559 (1984)].
שנית, אין מועד קצוב להגשת בקשה לביטול או תיקון צו, מלבד החובה להגישה בהקדם; “…הזכות לבקש את ביטולו של צו הקיום עומדת למבקש אף אם חלפו למעלה משלושים ימים מאז נודע לו על הצו, שכן לא נקבע בחיקוק מועד קצוב להגשתה של בקשת הביטול” [רע”א 8920/08 גנאיים אנעאם חמזה נ’ האפוטרופוס הכללי (13.5.2010)].
שלישית, למבקש נודע על קיום צו הירושה רק בשנת 2015, למעלה משלוש שנים לאחר שהצו ניתן, לאחר שפנה מיוזמתו לרשם הירושה וגילה כי הוא כלל לא אוזכר בבקשה לצו ירושה כבנה של המנוחה (ר’ התייחסות בהרחבה בהמשך); ומכאן, חל בענייננו סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע את כלל “הגילוי המאוחר”, לפיו: “נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.”
תקופת ההתיישנות מתחילה ברגע שנוצרה עילת התביעה; “למונח “עילת תביעה” יש משמעויות שונות בהקשרים שונים. כשנעשה בו שימוש בקשר למניין תקופת ההתיישנות, הכוונה למועד שבו מתקיימות כל העובדות החיוניות לביסוס תביעה שתאפשר לתובע לזכות בסעד אפקטיבי בגינה, לפי היסודות שקובע הדין המהותי” [ט. חבקין, התיישנות, נבו, התשע”ד-2014, עמ’ 12].
בענייננו, עילת התביעה נוצרה לכל המוקדם – בשנת 2015 – במועד בו נודע למבקש על מתן צו הירושה ועל כך שלא צוין בה כבנה של המנוחה; ולכל המאוחר – בשנת 2019 – במועד מתן פסק הדין המצהיר על היות המבקש בנה של המנוחה; כך שהבקשה ממילא הוגשה במסגרת תקופת ההתיישנות.
ולבסוף, אני סבורה כי בנסיבותיו המיוחדות והחריגות של מקרה זה, עצם העלאת טענת ההתיישנות נגועה בחוסר תום לב, במיוחד לאחר שנקבע בהליך משפטי ממושך ומייגע כי המבקש הוא בנה של המנוחה, כך שאין חולק כעת כי צו הירושה ניתן על בסיס עובדתי שגוי. התנהלות המשיב ובני משפחתו בהליך זה ובהליך הקודם מלמדת, בכללותה, על נחישותם לא לקבל את המבקש כבנה של המנוחה ולנשלו מחלקו בירושה. הלכה פסוקה היא כי גם בשימוש בטענת ההתיישנות יש לנהוג בתום לב ובדרך המקובלת וכי אי קיומה של החובה לנהוג בתום לב עשוי להביא לדחיית הטענה [ע”א 3496/15 הורמוז בבלפור נ’ גבעת מרום בע”מ (2017)].
אשר על כן, איני מוצאת לנכון לדחות את הבקשה לביטול צו הירושה מחמת התיישנות.
לאחר שנדחתה טענת ההתיישנות אעבור לדון בטענת השיהוי. לבית המשפט סמכות לדחות תובענה מחמת שיהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות; כך עולה מסעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות הקובע כי: “אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי”.
טענת השיהוי
צו ירושה או צו קיום צוואה הינו פסק דין התקף כלפי כולי עלמא ומהווה הכרעה סופית ומחייבת [סעיף 71 לחוק הירושה; ע”א 1134/06 רושרוש נ’ מנסור (10.11.2009); ע”א 239/89 שרש נ’ גלילי, פ”ד מו(1) 861, 871 (1992) (להלן – פרשת שרש); ע”א 3706/91 שאולוב נ’ שאולוב, פ”ד מז(2) 865, 870 (1993) (להלן – פרשת שאולוב)].
עם זאת, קבע המחוקק חריג לכלל בדבר סופיות הדיון, וניתנה האפשרות במקרים מסוימים “לפתוח” מחדש את צו הירושה או את צו קיום הצוואה בהתקיים התנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה.
סעיף 72(א) לחוק הירושה אשר מתווה את הדרך לתקיפת סופיות הצו, קובע כי:
” נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט.”
תקנה 27 (ג) לתקנות הירושה קובעת ביחס לבקשה לתיקון צו ירושה או צו קיום צוואה שהועברה לבית המשפט כי:
“בית המשפט רשאי שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה”.
לשון החוק מקפלת בתוכה את תמצית המבחנים שעל פיהם מוסמך בית המשפט לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה:
המבחן הראשון- האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או רשם הירושה, קודם מתן הצו, והאם היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה ממה שניתן;
המבחן השני- האם יכול היה המבקש להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו? וכן האם יכול היה לעשות כן בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מתן הצו?
במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה [המ’ (חי’) 28449/97 הברמן נ’ היועץ המשפטי לממשלה (1.7.1998); ש’ שוחט. נ’ פינברג. י’ פלומין, דיני ירושה ועיזבון (מהדורה שביעית), התשע”ד-2014, עמ’ 198-197 (להלן – דיני ירושה ועיזבון); פירוש לחוק הירושה, כרך ג’ בעמ’ 84].
בפסיקה נקבע, כי התשובה לשאלה, מתי יפעיל בית המשפט את שיקול הדעת כדי לשים מחסום לדיון מחודש, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, ותוך התחשבות באמות המידה שלהלן:
מהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או של הטענה החדשה [ע”א 4440/91 טורנר נ’ טורנר, פ”ד מז(2) 436 (1993) (להלן – פרשת טורנר)];
מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשה לפני בית המשפט [ע”א 516/80 לשינסקי נ’ הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ”ד לו(4) 337 (1982) (להלן – פרשת לשינסקי)];
מה הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומה מידת הסבירות או אי הסבירות להסבר זה [פרשת לשינסקי; ע”א 5640/92 אלוני נ’ באומן, פ”ד מט(5) 373 (1996) (להלן – פרשת אלוני)];
האם בעטיו של השיהוי נוצר קושי לברר את העובדות לאשורן ובמיוחד, האם הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעיזבון, בהבאת חומר הראיות לביסוס טענותיו [פרשת לשינסקי];
מה הקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדים [ע”א 601/88 רודה נ’ שרייבר, פ”ד מז(2) 441 (1993) (להלן – פרשת שרייבר);
מהי מידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי צו הירושה המבוקש [פרשת שרייבר].
מן הכלל אל הפרט
לאחר יישום קונקרטי של אמות המידה שנקבעו בפסיקה ובחינת מכלול הראיות והשיקולים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה; אבאר עמדתי להלן:
קיומה של טענה או עובדה חדשה שלא הייתה בפני הרשם –
כאמור לעיל, “העובדה החדשה”, בדבר היות המבקש בנה של המנוחה, היא בגדר עובדה שהוכחה והוכרעה בפסק דין אשר הפך פסק דין חלוט ביום 12.10.2020.
אין חולק, כי הידיעה על קיומו של המבקש כבנה הביולוגי של המנוחה לא הייתה בפני רשם הירושה בעת מתן הצו.
כאמור, בבקשה לצו ירושה ציין המשיב אך ורק את שמות ילדיו המשותפים עם המנוחה, בלי שאזכר את המבקש כבן נוסף של המנוחה. אין ספק שאילולא כך היה, ודבר קיומו של המבקש היה מובא לידיעת רשם הירושה טרם מתן הצו, היה בכך לשנות את הצו באופן שהמבקש היה נכלל בין יורשי המנוחה על פי דין.
מכאן, שמתקיים בענייננו התנאי הראשון וההכרחי העומד ביסוד הסמכות הקבועה בסעיף 72(א) לחוק הירושה – קרי, קיומה של עובדה או טענה שלא הייתה בפני רשם הירושה בעת מתן הצו.
אולם, כאמור, אין די בכך, אלא יש לבחון האם יכול היה המבקש להביא את העובדה בטרם ניתן צו הירושה והאם עשה כן “בהזדמנות הסבירה הראשונה”.
מידת האיחור בהגשת הבקשה –
בפסיקה נקבע, כי השיהוי נמדד מהמועד שבו נתגלתה למבקש “העובדה החדשה” המצדיקה את תיקון הצו או ביטולו, ולא ממועד פטירת המצווה [פרשת אלוני; ע”א 2590/93 עאסי נ’ עאסי (9.5.1995)]; עם זאת, בגדר אותה “עובדה חדשה” באה גם עובדה שהייתה אפשרות, כי המבקש ידע עליה, לו בדק כדבעי [פרשת לשינסקי].
לטענת המבקש, עובדת היותו בנה של המנוחה, כפי שהוכרז בפסק הדין, היא ה”עובדה החדשה” המצדיקה את ביטול צו הירושה; ואכן, ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין, הוגשה על ידו הבקשה לביטול צו הירושה; הדבר נעשה “בהזדמנות הראשונה”; לפיכך, לדידו, אין כל שיהוי בהגשת הבקשה.
מנגד, טוען המשיב, כי המבקש היה מודע להיותו בנה של המנוחה כבר בילדותו, ומכאן שבזמן פטירתה של המנוחה, ובוודאי בעת מתן צו הירושה, ידע המבקש על היות המנוחה אימו; משכך, אין בפסק הדין כדי לחדש את הטענה של המבקש או ידיעתו, אלא לכל היותר יש בה משום אישור לידיעה.
מקובלת עליי טענת המשיב כי אין במתן פסק הדין “גילוי” של עובדה חדשה אלא אישור של טענה ישנה של המבקש והפיכתה לעובדה מוגמרת שאינה עוד במחלוקת.
על פי הוראת סעיף 72 ניתן לבטל או לתקן צו “על סמך עובדות או טענות” חדשות; קרי- ניתן היה להסתפק בהעלאת טענות, אפילו הן במחלוקת. מכאן, עקרונית לא הייתה כל מניעה מצד המבקש להגיש את הבקשה בסמוך למתן הצו.
לצורך בחינת מידת האיחור, יש לברר, אפוא, את המועד בו נודע למבקש על היותו בנה הביולוגי של המנוחה.
מהראיות והעדויות שהובאו בפניי בהליך זה ובהליך שהתקיים בתביעת האימהות עולה כדלקמן:
בהיות המבקש בן 10 שנים סיפרה לו שכנה כי המנוחה הידועה לו כאחותו היא למעשה אימו הביולוגית; “ש. אני מנסח מחדש, אתה אומר כבר בגיל 10 ידעת מי אמך והיה לך חשש? ת. אמרו לי. ש. מי אמר? ת. שכנה של חבר. היא הייתה גרה לידי אמי. באותה שכונה. ש. ב-1993 כבר ידעת בוודאות מבחינתך שג’ היא אמך? ת. כן. ש. כבר לפני כן ידעת, לפני 93′? ת. כשהייתי ילד אמרו לי. ידעתי שאמרו.” (עמ’ 10, ש’ 14-7; תמ”ש 31326-07-15).
חרף ניסיונותיו לברר את העניין, המבקש לא זכה לתשובות משך השנים ולא זכה לאישור לדבר ממי מבני משפחתו, שכן היה למעשה קשר שתיקה סביב פרשה זו, כך שהוא נותר עם שאלות וספקות; “ש. ביקשת מיהודית לכתוב את הסיפור שלך שג’ היא אמך? ת. הסיפור הזה לא דיברו עליו במשפחה אף פעם התעלמו מזה. ש. י’ כן דיברה איתך עליו? ת. י’ לא דיברה עד שאני בגיל מבוגר ביקשתי ממנה שתגיד לי מי אבי. ש. באיזה שנה זה היה? ת. שנת 99 בערך” (עמ’ 12, ש’ 33-29; תמ”ש 31326-07-15); “ש. משנת 93′ אתם מתחילים מסע חיפושים חקירות ופניות, אפילו לשדרן יוסי סייס ולא לקחת מי’ איזה מסמך? ת. גם י’ וגם אחים שלה עשו דממה במשפחה לא לדבר על זה. אפילו לא הבנתי למה. ש. נסעת ללונדון ולמדינות ערב לחפש את אביך ואת אחיך ובתוך הבית לא עשית שום דבר? ת. הייתה דממה במשפחה לא לדבר על זה” (עמ’ 13, ש’ 6-1; תמ”ש 31326-07-15).
בשנת 1994 התוודתה המנוחה בפני רעייתו של המבקש כי היא אימו הביולוגית; “…בשנת 94′ ילדתי את הבת שלי ג’ באה לבקר בבית חולים ואמרתי לה מזל טוב גם לך נולדה נכדה. התחבקנו וברגע הזה המתקנו סוד שאף אחד לא ידע עליו כך היא חשבה, ואני ידעתי ומאז התפתחה בינינו מערכת יחסים משוחררת וג’ ז”ל סיפרה לי שס’ הבן שלה…” (עמ’ 21, ש’ 29-25; תמ”ש 31326-07-15).
רעייתו של המבקש נרתמה לסייע לו לחקור אודות זהות הוריו ולאחר מסע של חיפושים וחקירות כשהוא בגיל 46 קיבל המבקש תשובה על שאלותיו.
מהאמור לעיל עולה, כי על אף שנודע למבקש עוד בילדותו על היותו בנה הביולוגי של המנוחה, ידיעה זו לא קיבלה אישור מפורש ורשמי, אלא הייתה בגדר שמועה בלבד, ונותרה לוטה בערפל משך שנים רבות תוך התכחשות ושתיקה מצד בני המשפחה. אולם, ידיעה זו נעשתה וודאית מבחינת המבקש לכל המוקדם בשנת 1994, עת התוודתה המנוחה בפני רעייתו, ולכל המאוחר בשנת 1996, בתום הליך חקירה ובדיקה.
מכל מקום, אין ספק, כי במועד מתן צו הירושה, היה המבקש מודע ל”עובדה החדשה”, על אף שבשלב זה היא הייתה בגדר טענה בלבד, שדרשה בירור והוכחה.
ההסבר לשיהוי בהגשת הבקשה –
בפסיקה נקבע, כי הדגש אינו על מידת השיהוי אלא על ההסבר לשיהוי ומידת סבירותו של הסבר זה. גם כשמדובר בשיהוי של שנים רבות, ניתן לרפא את הפגם ולקבל את הבקשה לתיקון אם ישוכנע בית המשפט שהסבריו של המבקש הם סבירים והגיוניים, וכן גם להיפך: לפעמים גם שיהוי קצר יחסית יחסום את המבקש כשאין לו הסבר סביר והגיוני [דיני ירושה ועיזבון, עמ’ 161; ע”א 671/88 בנדה נ’ שצ’רנסקי, פ”ד מה(1) 288 (1990); ת”ע (ת”א) 7181/01 בושארי נ’ חרזי (26.3.2002)].
כאמור, הבקשה דנן לתיקון צו הירושה הוגשה ביום 7.8.2020, קרי- בחלוף כתשע שנים ממועד מתן צו הירושה (ביום 1.12.2011); לכאורה המדובר בשיהוי ניכר במיוחד.
לצורך בחינת ההסבר לשיהוי שסיפק המבקש, יש מקום לחלק את התקופה שחלפה מיום מתן הצו ועד ליום הגשת הבקשה לשתי תקופות שונות: תקופה ראשונה חלה ממועד מתן צו הירושה ועד למועד הגשת תביעת האימהות ותקופה שנייה חלה ממועד הגשת תביעת האימהות ועד למועד הגשת הבקשה דנן.
בחינת ההסבר לשיהוי ביחס לתקופה הראשונה –
כאמור לעיל, המבקש נקט הליכים לצורך עמידה על זכויותיו עם הגשת תביעת האימהות שהוגשה ביום 15.7.2015, קרי- בחלוף כשלוש שנים וחצי ממועד מתן צו הירושה (ביום 1.12.2011).
לטענת המבקש, אשר לא נסתרה, הוא לא ידע על כך שניתן צו ירושה ואף לא ידע שהוגשה בקשה לצו ירושה, אלא הדבר נודע לו רק בשנת 2015, לאחר שפנה מיוזמתו לרשם הירושה; מיד כשנודע לו על קיומו של צו הירושה, פעל בזריזות והגיש את תביעת האימהות, במסגרתה עתר לתקן את צו הירושה.
עקרונית, בכל רגע נתון מרגע מתן צו הירושה לאחר פטירת המנוחה, היה המבקש יכול לפנות לרשם הירושה ולבקש לעיין בתיק העיזבון, מקום שעסקינן במרשם פתוח לציבור ובעניין שניתן לגלות על נקלה; “יורש המעוניין להגן ולעגן את זכויותיו מחויב לבדוק האם ניתן צו ירושה לאחר המוריש והאם אכן זכויותיו נקבעו או קופחו במסגרתו של אותו צו ירושה. זוהי דרישת המחוקק תוך שנקבע פרק זמן סטטוטורי בן 15 יום להגשת התנגדויות. אין להפוך דרישה זו פלסתר בשל טיעונים סובייקטיביים הקשורים בהתרשלות התובעים” [ת”ע (טב’) 22121-03-10 י.ה. נ’ עזבון המנוחה מ.ה. ז”ל (21.2.2011)].
עם זאת, בנסיבות העניין, יש ליתן משקל לעובדה כי לא בוצעה כל פנייה אל המבקש לאחר פטירת המנוחה ביחס לעיזבונה; לא הובאה לידיעת המבקש העובדה שהוגשה הבקשה לצו ירושה; לא הובא בפני רשם הירושה מידע מלא בדבר ההרכב המשפחתי והאפשרות לקיומו של יורש פוטנציאלי; צו הירושה ניתן ללא שהמבקש היה צד להליך; ללא שהיה מודע לקיומו של ההליך; ללא זימונו וללא בירור עמדתו; “עניין זה הינו מהותי, שעה שהתובע לא יכול היה לעלות את טענותיו ביחס לצו, אמנם ייתכן כי המחדל היה של התובע שלא פעל להוציא צו ירושה אחר המנוח ולערוך בירורים מתאימים, אך יחד עם זאת נפסק לא אחת כי בירור האמת גובר על מחדלים פרוצדוראליים” [ת”ע (נצ’) 20198-05-12 ע.ע. נ’ ס.ע. (6.11.2016)].
יש לציין, כי גם אם עצם הגשת הבקשה פורסמה כמתחייב על פי דין, אין בכך כדי לייחס למבקש ידיעה. בפסיקה נקבע, כי לעניין טענת שיהוי, אין לקבוע ידיעה קונסטרוקטיבית של עובדת הגשת בקשה לצו ירושה או לקיום צוואה על סמך פרסום שבוצע בעתון יומי וברשומות.
“לא נקבע בחוק ואין כל יסוד הגיוני לכך, לראות פרסום בעיתון, שעל פי רוב אינו מגיע לידיעתו של המעוניין… כהמצאה לידו. יש גם לזכור כי במקרים רבים נמצאים בין היורשים… אנשים שגרים בחו”ל או השוהים שם באותה תקופה. המחוקק לא יכול היה להתכוון לראות כל אחד מהם כאילו התרשל, באשר לא חיפש את ההודעות בעיתון” [ע”א 135/74 עמיאל נ’ עמיאל, פ”ד כט(1) 94 (1974)].
“סעיף 72 לחוק הירושה מאפשר את ביטולו או תיקונו של צו הקיים, אף לאחר שניתן לפי בקשת מעוניין, אך גם אז הבעיה בעינה עומדת, שכן אם בעל עניין לא ידע על קיומו של צו הקיים, כיצד יוכל לפנות בבקשה לתקנו או לבטלו” [פרשת שאולוב בעמ’ 871].
“משלא צורפה לבקשה למתן צו ירושה, ודבר הגשת הבקשה לא הגיעה לידיעתה מבעוד מועד, היה בידי המערערת לבקש את ביטול הצו… טענת המשיב, כי משלא הגישה המערערת התנגדות לבקשתו, חרף פרסומה בדרך הרגילה, שוב לא יכלה להשיג על תקפו, הינה מנוגדת ללשונו ורוחו של סעיף 72(א), ואין לקבלה” [פרשת שרש בעמ’871].
מכל מקום, ההסבר שסיפק המבקש לעניין ההשתהות שלו בבירור הנעשה בעיזבון אימו ולאחר מכן בעמידה על זכויותיו עם הגשת תביעת האימהות, הניחו את דעתי.
המבקש העיד, כי לנוכח מצבו הנפשי הרעוע בעקבות המציאות בו גדל והגילויים אודות ההיסטוריה המשפחתית שלו, וכן לנוכח מצבו הבריאותי, מחלת הסרטן והטיפולים הכרוכים בכך, לא התאפשר לו לעמוד על זכויותיו משך השנים, ורק לאחר שהתאושש והחלים פעל לבחון את זכויותיו ופנה לרשם הירושה לברר אודות עיזבון המנוחה; כך שנודע לו רק בשנת 2015 על קיומו של צו הירושה; “ש. אין אתה מסביר שלא פעלת לתקן את צו הירושה כמעט 10 שנים מאז שהוא ניתן? ת. אחרי שאמי נפטרה אני הייתי במשברים קשים מאוד נפשיים. הייתי בטיפול פסיכיאטרי, לוקח כדורים… ש. כמה זמן? ת. לקח לי איזה שנתיים. היו לי מחשבות על התאבדויות. ש. עברו שנתיים הגענו ל 2012 ומה קורה ב 2012? ת. ב 2012 חליתי במחלת הסרטן והייתי צריך להתמודד עם המחלה ועם כל התופעות שקיבלתי, עם כל הטיפולים שעשיתי עד שהתאוששתי מזה. זה מביא אותנו ל 2015. כאשר התאוששתי וקיבלתי כוחות רציתי לבדוק מה קורה והגעתי וראיתי שנעשתה שם, הייתי אצל רשם הירושה וגיליתי שהתעלמו ממני בכלל ולא גילו בכלל שיש עוד בן לג’, שיש לה 3 בנים ולא גילו שגם אני הבן…” (עמ’ 14, ש’ 11-1).
רעייתו של המבקש, הגב’ ח.י, אישרה את גרסתו הנ”ל והעידה כי “כל אותו זמן שבעלי היה שרוי באפיסת כוחות ודימם בגלל אותו מצב שיש לו כבר מזה שנים מהסיפור של אמא שלו, הוא לא מצא את הכוח לפתוח את זה ולדמם שוב” (עמ’ 11, ש’ 6-5).
יש לציין, כי אמנם טענותיו של המבקש ביחס למצבו הפיזי והנפשי לא נתמכו בראיה חיצונית (כמו מסמכים או חוות דעת רפואית), אולם לנוכח הנסיבות המורכבות והחריגות ביותר של המקרה ולנוכח התרשמות ממהימנות דבריו, הן בהליך זה והן בהליך הקודם, אני מקבלת את ההסבר של המבקש אודות הקושי הרגשי שלו להתעמת מול בני משפחתו ולעמוד על זכויותיו.
לאור האמור לעיל, אני סבורה שבנסיבות העניין, יש למדוד את השיהוי מן היום בו נודע למבקש על קיומו של צו הירושה [בש”א (ת”א) 203/08 עזבון המנוחה ה.צ. ז”ל נ’ האפוטרופוס הכללי (15.4.2008)].
בחינת ההסבר לשיהוי ביחס לתקופה השנייה –
כאמור לעיל, תקופת התיישנות השנייה חלה ממועד הגשת תביעת האימהות (ביום 15.7.2015) ועד למועד הגשת הבקשה דנן (ביום 7.8.2020).
לטענת המבקש, הבקשה לתיקון הצו הוגשה ללא שיהוי, מיד לאחר שהתבררה תביעת האימהות והוכרעה בפסק דין חלוט.
מנגד, לטענת המשיב, היה על המבקש להגיש בקשה לתיקון צו הירושה יחד עם תביעתו לאימהות, כך היו נדונים שני ההליכים גם יחד או למצער במקביל; שתיקתו ובחירתו שלא לעשות כן, כמוה כנטישת ההליך ושיהוי חריף וקיצוני בנקיטתו.
איני מקבלת את טענת המשיב; אבאר טעמיי.
ראשית, תיקון צו הירושה התבקש במסגרת תביעת האימהות, בה נתבקש בית המשפט “…להורות על תיקון צו הירושה שניתן בתיק 145958 ביום 24.10.10 כך שהתובע יירשם כיורש 1/8 מעיזבונה” (נספח ו’ לכתב התשובה); אלא שבשל כך שעתירה זו לא יכלה להתברר במסגרת דיונית של תביעת אימהות, היא כלל לא נדונה (ר’ החלטות מהימים 15.7.2015, 10.6.2016 תמ”ש 31326-07-15).
שנית, טרם הכרעה בתביעת האימהות, המבקש היה רשום במרשם האוכלוסין כבנה של סבתו, ש.י ז”ל, וכאחיה של המנוחה; ועל כן ספק אם היה לו כלל מעמד להגיש בקשה לרשם הירושה לתיקון צו הירושה; וכך העיד המשיב לעניין זה: “ש. למה לא הגשת יחד איתה בקשה לתיקון צו ירושה? ת. אני לא יכול להגיש כי אין לי את האסמכתא שאני הבן שלך (צ”ל שלה – ס.א.) כאשר קיבלתי את האסמכתא שאני הבן שלך (צ”ל שלה – ס.א.) אחרי שבועיים הגשתי את התביעה” (עמ’ 15, ש’ 21-19); “ש. אבל היה לך עו”ד. למה העו”ד שלך לא הגיש את התביעה הזאת? ת. אני יודע שעד שלא הוכח שאני הבן שלה אני לא יכול לעשות כלום” (עמ’ 15, ש’ 31-30).
שלישית, העובדה בדבר היות המבקש בנה של המנוחה הייתה שנויה במחלוקת עובדתית מהותית בין הצדדים, אשר דרשה קודם בירור והכרעה; בהקשר לכך, יש לציין, כי המשיב וילדיו התכחשו בכל תוקף לטענת המבקש בדבר היותו בנה של המנוחה, אשר הוגדרה על ידם כ”טענה הזויה” ללא כל סימוכין, “שמועה”, “סיפור מעשה ובדיה”, “עלילה לסיפור או סרט טוב, הא ותו לאו”, ו”סיפור מצוץ מהאצבע” (ר’ סיכומים מטעם המשיב בתמ”ש 31326-07-15). בנסיבות אלה הגשת הבקשה לתיקון צו ירושה, לאחר הכרעה במחלוקת בעניין האימהות, היא טבעית ומסתברת למדי.
רביעית, לא הוכח כי בנסיבות המקרה המבקש זנח את זכות התביעה העומדת לו; נהפוך הוא, היה ברור וידוע למשיב ובני משפחתו, כי המבקש מתכוון לעמוד על זכויותיו מכח היותו בנה של המנוחה; “ש. כמה כסף אתה רוצה, אתה יכול להגיד שאינך רוצה כסף? ת. אני רוצה את הזהות של אמי אחרי שתהיה לי זהות, אני אדע מה לעשות עם זה” (עמ’ 11, ש’ 28-27; תמ”ש 31326-07-15); “ש. יחד עם התביעה הזו הגשת גם בקשה לתיקון צו ירושה? ת. אם היא אמא שלי אני צריך לקבל את מה שמגיע לי” (עמ’ 14, ש’ 17-16); גם בא כוחו של המבקש בתביעת האימהות הבהיר בהקשר זה כי “יכול להיות שיתבע או לא יתבע כסף, אז חברי יתמודד עם זה בתביעה הזאת. לא קשור לתביעה הזאת. ולא לעשות פישינג לתיקים הבאים… לעצם העניין כרגע ברור שהוא לא מופיע בצו הירושה. אם לא מופיע כילד ביולוגי הוא לא יכול להופיע שם” (עמ’ 11, ש’ 3-2, ש’ 13-12).
חמישית, לא הוכח, וממילא לא נטען, כי משך הזמן שחלף מהגשת תביעת האימהות ועד להגשת הבקשה דנן המשיב שינה את מצבו לרעה.
לבסוף, אין להתעלם מהעובדה כי הליך לבירור האימהות נמשך שנים ארוכות בטרם הוכרע בפסק דין חלוט, זאת בשל התנהלות המשיב ובני משפחתו, אשר הביעו התנגדות נחרצת לתביעה וממילא לביצוע בדיקה גנטית תוך שנקטו בהליכי ערעור שונים; “להוכיח שאני הבן של ג’ נלחמתי 4 שנים עם זה למרות שידעו שאני הבן שלה ועשו את כל התככים כדי שזה יימשך 4 שנים ואני נלחמתי על להוכיח שאני הבן של ג’…” (עמ’ 15, ש’ 7-6) (רמ”ש 24127-07-16; רמ”ש 10320-09-17; עמ”ש 11197-09-17; עמ”ש 46786-09-19; בע”מ 9773/17).
לאור האמור לעיל, אני סבורה שבנסיבות העניין, אין למנות בחישוב השיהוי את משך התקופה שהתבררה תביעת האימהות, ומכל מקום ההסבר שסיפק המבקש לשיהוי בהגשת הבקשה דנן הניח את דעתי.
לאור האמור לעיל, אני סבורה שבנסיבות העניין לא הייתה כל השתהות בלתי סבירה ביחס לשתי התקופות הנ”ל.
משקלה, מהותה, וטיבה של העובדה החדשה –
משקלה של העובדה החדשה –
העובדה שהמבקש הוא בנה הביולוגי של המנוחה היא עובדה מהותית, כבדת משקל, אשר מקימה לו זכות, בהיעדר צוואה, להיות יורשה על פי דין.
השאיפה שצו ירושה ישקף את זכויות הירושה לאשורן משרתת את תכלית-העל בדיני ירושה – קיום רצון המת.
“החשיבות שצו הירושה ישקף את המצב האמיתי בדבר זהות יורשיו של המנוח נגזר מהיות צו הירושה במעמד פסק דין חפצא הפועל כלפי כל. כיבוד זכויותיהם של כלל יורשי המנוח הוא טעם מובן מאליו לכך שצו הירושה אמור לשקף את המצב העובדתי” [ת”ע (קריות) 31549-03-10 פלונית נ’ פלוני (2.9.2013); ע”א (ת”א) 1156-11-14 ש.א נ’ פ.ס (6.4.2016)].
מהותה של העובדה החדשה –
הכרה במבקש כיורש על פי דין של המנוחה היא בעלת משמעות מהותית ביותר עבור המבקש, הן מבחינה רגשית והן מבחינה כלכלית.
“ירושתו של אדם הינה בעלת משמעות מהותית ורצינית והכרזתו כיורש הינה חשובה לו הן רגשית והן מעשית. היות אדם יורש, קבועה, בהעדר צוואה, בחוק. סילוק אדם מירושתו על פי דין יכול שייעשה רק במעשה פוזיטיבי של היורש עצמו, על ידי מעשה הסתלקות ולא על ידי ספקולציה לפיה יתכן ובית המשפט היה ער לכך שיש יורש נוסף. אף אם היה מוכח כי בית המשפט היה ער לקיומו של התובע כיורש אין בכך כדי לפגוע בזכויות התובע שכן ידיעתו או אי ידיעתו של בית המשפט איננה מעלה או מורידה ואין בה כדי לפגוע בזכות התובע להיות יורש אלא אם כן, כאמור, היה מסתלק מירושתו בדרך הקבועה בחוק.” [ת”ע (י-ם) 42040/07 י.א.כ. נ’ ב.כ.ש. (16.11.2008)].
“אני סבור כי יש לתיקון צו הירושה ישנה גם משמעות סימבולית…. בתיקון הצו, בלי קשר להשלכות הכלכליות שלו, אם וכאשר יהיו, יש גם אמירה חד משמעית שאדם זה הוא אביהם של המבקשים ולאמירה זו יכולה להיות משמעות של ממש כלפי המבקשים” [ת”ע 20980-12-14 ר’ ואח’ נ’ ש’ ואח’ (11.12.2016)].
טיבה של העובדה החדשה –
הטענה בדבר היות המבקש בנה של המנוחה אינה עוד בספק, לאחר שזו הוכחה והוכרעה כאמור בפסק דין חלוט; בכך שונה הדבר ממקרה בו מועלית טענה חדשה שטרם התבררה ומצויה במחלוקת, שאז השיהוי עלול להכביד על בירורה; ולא כך הם פני הדברים בענייננו.
לאור האמור לעיל, המדובר בטענה חדשה שהיא וודאית, מהותית וכבדת משקל, ויש בכך כדי להצדיק, לטעמי, הקלת רף מתן ההסבר לשיהוי.
הנזק שנגרם למשיב כתוצאה מהשיהוי בהגשת הבקשה –
לטענת המבקש, צו הירושה הוא ברירת הדין; אין כל ראיה שניתן להביא כנגד זכאות בן לרשת את אמו על פי דין; משכך, ברור כי מועד הגשת הבקשה לא גרם כל נזק ראייתי שהוא למשיב.
מנגד, טוען המשיב, כי השיהוי בהגשת הבקשה גרמה לו נזק ראייתי; שכן, לו הייתה מוגשת בזמן אמת, יכול היה המשיב להתמודד איתה ואף לעמוד על קיום צוואת המנוחה המקנה לו את מלוא העיזבון; ריחוק הזמנים מהמועד החוקי להתנגדות לבקשה לצו ירושה, הפיכתה לחלוטה, ועקרון סופיות הדיון הם כשלעצמם פגיעה בראיות שיכל המשיב לספק; מקל וחומר, בשל ההתדרדרות במצבו הפיזי של המשיב ממועד פטירת המנוחה ועד להגשת הבקשה; כמו כן, יש פגיעה במשיב מעצם העובדה כי על אף שהוא זכאי למלוא העיזבון מכח הצוואה, הוא צריך עתה להתמודד עם טענות המבקש; גם אם נפל בצוואה כשל בעריכתה בשל היעדר ידיעה משפטית על הדרך שבה יש לערוך צוואה, עדיין יש בה משום הבעת עמדה ורצון מטעם המנוחה בדבר מה ייעשה בזכויותיה ורכושה (סעיפים 90-86 לסיכומי המשיב).
איני מקבלת את טענותיו של המשיב; אבאר טעמיי.
ראשית, לא הוכח כי בעטיו של השיהוי נוצר קושי לברר את העובדות, וממילא, בשלב זה, עת הוכרעה המחלוקת לעניין האימהות, לא נותרה כל שאלה עובדתית שיש לברר ולהכריע בה, ומשכך, אין כלל מקום לדבר על נזק ראייתי; הטענה בדבר היות המבקש בנה של המנוחה הפכה לעובדה מוגמרת עת הפך פסק הדין חלוט.
שנית, כאשר עסקינן בתיקון צו ירושה, הקובע את זהות היורשים על פי דין (להבדיל, למשל, מהעלאת טענות בדבר תוקפה של צוואה הקובעת את זהות הזוכים על פיה) לא קיים כל קושי לבירור זכויות היורשים.
שלישית, לא הוכח כי מצבו הפיזי של המשיב התדרדר ממועד פטירת המנוחה ועד להגשת הבקשה. בהקשר לכך יצוין, כי כבר במסגרת ההליך לבירור האימהות, נטען כי בשל מצבו הרפואי והנפשי של המשיב לא ניתן לקבל ממנו תצהיר או להעמידו לעדות (ר’ הודעה מיום 9.1.2017; תמ”ש 31326-07-15). מכל מקום, גם אם המשיב היה בשיאו ובאיתנו, לא היה בכך לשנות מאום מעצם העובדה שהמבקש הוא בנה של המנוחה, על כל המשתמע מכך.
ולבסוף, אשר לטענת המשיב לקיומה של צוואה בכתב יד של המנוחה, דומה שלא מתקיימים בה תנאי היסוד ולא בכדי בקשה לקיומה נדחתה כאמור על ידי רשם הירושה.
בפסיקה נקבע כי כתב ידו של המצווה הוא תנאי מקדמי והכרחי כדי שמסמך יוכל להיחשב צוואה בכתב יד, ובלעדי מרכיב יסודי וחיוני זה, שהחוק רואה בו יסוד הכרחי להבטחת אמיתותן של צוואות ולגמירות הדעת הדרושה לקיומן, אין לנו כלל צוואה שניתן לתקנה על פי סעיף 25 לחוק, גם אם המסמך נושא את חתימתו של המצווה [דיני ירושה ועיזבון, כרך א’, עמ’ 190; ש. שוחט, פגמים בצוואות, הוצאת סדן, עמ’ 79; ד”נ 40/80 פאול קניג נ’ יהושוע כהן, פ”ד לו(3) עמ’ 717 (1982); ת”ע (ת”א) 30943-05-17 ר.ע נ’ ר.ע.ק (28.7.2019)].
ודוק, אין המדובר בפגם טכני, אלא בפגם מהותי ויסודי, שלא ניתן להכשירו על פי סעיף 25 לחוק הירושה; כך או כך, ככל שהמשיב אכן סבור שיש בידו צוואה בת תוקף, היה עליו לערער על החלטת רשם הירושה, אך הוא לא עשה כן.
חומרת פגיעת צו הירושה או תיקונו על הצדדים –
מבחן זה עניינו מעין “מאזן נוחות” לצורף סעיף 72 לחוק; מחד, מבקש הוא לברר עד כמה הסתמך היורש על פי הצו המקורי על הצו ומה יהיו נזקיו באם זה ישתנה, ומאידך הוא בוחן את נזקי מבקשי תיקון הצו ככל שבקשתם תידחה [ת”ע (י-ם) 20980-12-14 ר’ נ’ א.ש. (11.12.2016); ת”ע (טב’) 22121-03-10 י.ה נ’ עז’ המנוחה מהז”ל (21.2.2011)].
אין ספק, כי תיקון צו הירושה משמעותו היא גריעה מחלקו של המשיב בעיזבון המנוחה; מנגד, הימנעות מהענקה למבקש מעמד של יורש בעיזבון אימו משמעותה היא שלילת זכות מהותית שמגיעה לו על פי דין.
מקובלת עליי טענת המבקש, כי אי תיקון צו הירושה ונישולו מכל חלק בעיזבון אמו, במיוחד לנוכח נסיבות חייו, תהא קשה ביותר. בסופו של יום, באיזון בין זכותו המוקנית של המבקש לרשת את אמו המנוחה לבין ההסתמכות של המשיב על צו הירושה שניתן, לפיו קיבל את מלוא העיזבון, זכותו של המבקש גוברת.
כמו כן, לא הוכח, וממילא לא נטען, כי המשיב הסתמך על צו הירושה ושינה מצבו לרעה בעקבות כך. בנוסף, מתוך ראיית התמונה הכוללת, חלקו של המבקש על פי עתירתו הוא בשיעור של 1/8 לכל היותר, דבר שמעמיד את הנזק שעלול להיגרם למשיב בפרופורציה אחרת לחלוטין.
יתרה מכך, לנוכח טענת המשיב, כי עיזבון המנוחה ריק מתוכן, ואין ולא היה בו דבר מלבד רכב ופרטי מיטלטלין שממילא שייכים לו על פי דין כבן זוגה – טענה שחזרה על עצמה אין ספור פעמים הן בכתב התשובה והן בסיכומי המשיב – נראה כי אין המדובר בפגיעה מהותית, ואם בכלל.
בחינת תום ליבו של המבקש –
בפסיקה נקבע, כי המבקש את תיקון הצו או ביטולו חייב להניח את דעתו של בית המשפט, שהוא בא נקי כפיים ובר לבב, ושלא בו עצמו האשם שנפל בצו קיום המשגה שברצונו לתקן [ע”א 172/78 ניז’ני נ’ קורץ, פ”ד לג(2) 22, 24 (1979); עמ”ש (חי’) 13757-05-10 מ.’. ואח’ נ’ ש.כ (5.10.2010)].
לטענת המשיב, כל מטרתם של המבקש ואשתו החל מההליך הקודם הינה לנסות ולקבל לידם כספים, הכל על דרך ההטרדה וההצקה, ומתוך רצון לבייש את המשיב ואת משפחתו, וכן לבייש את זכרה של המנוחה, ובדרך פסולה זו לקבל מהם “דמי שתיקה”; עוד לטענתם, המבקש התנהל בצורה פסולה ומתוחכמת, בכך שלמרות שידע שהמנוחה אימו, הוא נמנע להתעמת עמה עוד בחייה ולאפשר לה להתגונן בפניו.
עם כל הכבוד, לא מצאתי כל דופי בהתנהלות המבקש, אשר הן בהליך הקודם והן בהליך זה פרש בפני בית המשפט את דרך החתחתים שעבר על מנת לברר את זהותו. העובדה שהמבקש עומד על כך שיוכר כיורשה על פי דין של המנוחה היא בקשה לגיטימית וטבעית, וגם אם תהא לכך משמעות כספית, אין בכך כדי להעיד על חוסר תום לב.
בחינת תום ליבו של המשיב –
לטענת המבקש, המשיב ידע כי למנוחה ילד נוסף והסתיר זאת במכוון במהלך הבקשה שהגיש לצו ירושה, במסגרתה בחר לציין את הילדים המשותפים בלבד תוך שהתעלם לחלוטין מקיומו של המבקש, כך ששמו לא אוזכר כלל בבקשה.
עוד נטען, כי המשיב בחר שלא להתעמת עם גרסה זו ונמנע במכוון מלהיחקר עליה; כך גם בחר למשוך את תצהיר בנו, על כל המשתמע מכך, כך שלמעשה נותר ללא כל גרסה עובדתית.
מנגד, לטענת המשיב, המדובר בטענה שהיא בגדר שמועה בלבד ולמעשה המבקש ורעייתו הודו כי מעולם לא התעמתו או באו בדברים עם המשיב ביחס להיות המבקש בנה של המנוחה (עמ’ 12, ש’ 15-13; עמ’ 16, ש’ 26-25).
עוד נטען, כי משהמבקש זנח את בקשתו לקבלת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט באשר לחוסר כשירותו של המשיב, יש בכך כדי לסתום את הגולל על טענתו זו; על אף גילו של המשיב, הוא מתקשר, מבין ומשיב; נכון למועד הדיונים בתיק המשיב פעיל, הגיע למשרדי חברה והשתתף בדיונים מקצועיים.
אכן לא הוכח בראיה פוזיטיבית, כי המשיב ידע שהמבקש הוא בנה של המנוחה, עם זאת ניתן להסיק מהתנהלות המשיב וכן מהנסיבות והשתלשלות העניינים כי קיימת סבירות שהוא היה מודע לכך; ואבאר:
התנהלות המשיב בהליכים המשפטיים-
הימנעות המשיב מלהגיש תצהיר בהליך לבירור תביעת האימהות- במהלך בירור תביעת האימהות, נטען כי מצבו הרפואי והנפשי של המשיב לא מאפשר את התייצבותו, והוא ממילא לא נתן תצהיר, לא התייצב לדיון ולא העמיד עצמו לחקירה.
התנגדות נחרצת של ילדי המשיב להביאו לדיון בתביעת האימהות- הבן אברהם הדגיש במהלך עדותו כי: “לא נביא אותו גם אם ביהמ”ש יעמוד על הראש ויהיו הוצאות. גם אם נחויב במיליון ₪ אם אתם רוצים להביא אותו מבית האבות תביאו אותו אתם” (עמ’ 27, ש’ 20-19); ולא נתן גרסה ברורה על ידיעת המשיב אודות ההליך: “אולי יודע ואולי לא. אנו לא מדברים על זה ולא רוצים להעלות את הנושא הזה. הוא גם לא שואל שאלות” (שם, 17-15); “ש. מבחינתך אבא לא יודע שיש הליך כזה? ת. לא. אלא אם כן התביעה הזאת הגיעה אליו הביתה והוא מסתיר אותה מאיתנו” (שם, ש’ 22-21).
הימנעות המשיב להגיש תצהיר בהליך זה- המשיב לא תמך את כתב התשובה בתצהיר אלא רק לאחר שניתנו החלטות המחייבות אותו לעשות כן (ר’ החלטות מיום 4.4.2021 ומיום 7.4.2021 בבקשה מס’ 11), הוגש תצהיר מטעם המשיב ביום 8.4.2021.
טענות סותרות ביחס למצבו של המשיב- כאמור, במסגרת ההליך לבירור תביעת האימהות, לא הוגש תצהירו של המשיב מהטעם ש”מר א.מ, אינו במצב רפואי ונפשי תקין ועל כן, אין באפשרות הנתבעים לקבל הימנו תצהיר ו/או להעמידו לעדות” (ר’ הודעה מיום 9.1.2017; תמ”ש 31326-07-15).
בהליך זה טען ב”כ המשיב, כי “חברי לקח אימרת אגב של א.מ ז”ל ועשה ממנה איזה תזה להזכיר לו שלמעשה הוגשו מסמכים רפואיים על מצבו של מר מ’ בהליך הקודם שמנעו ממנו להגיע. המצב לא השתפר. יש לי ייפוי כח. הוא גבולי לעניין הכשירות. הוא יוצא לטייל אבל להבין ממנו הרבה – קשה. מדובר באדם בן 90…” (עמ’ 2, ש’ 23-20).
יוער כי בניגוד לנטען מסמכים רפואיים אודות מצבו של המשיב לא הוגשו לתיק בית המשפט, לא בהליך הקודם ולא בהליך הנוכחי.
על אף הטענה בדבר מצבו של המשיב, חתם המשיב על תצהיר ביום 8.4.2021 כתמיכה לכתב התשובה; מכאן, יש להניח כי במועד שחתם המשיב על התצהיר הוא תקשר והבין שהוא מצהיר אמת; בא כוחו טען בפתח עדותו של המשיב, כי “לא אמרנו שהוא מתקשר. הוא עושה הבעות פנים, הוא מבין ויודע לחתום, הוא מאשר…” (עמ’ 5, ש’ 2-1). מכאן, המשיב יודע מבין ומודע למעשיו.
יתרה מכך, בסיכומים שהוגשו מטעם המשיב נטען נחרצות, כי המשיב כשיר: “אין ספק כי המשיב 2, מזדקן מיום ליום, ברם אין כל הכרעה מקצועית כי הוא אינו כשיר. וכפי שהעידה בתו, הרי שהוא מתקשר, מבין ומשיב. נכון למועד הדיונים בתיק, המשיב 2, הנו בא בימים אך פעיל, הגיע מידי יום למשרדי החברה אותה ייסד יחד עם ילדיו, השתתף בדיונים מקצועיים. כמובן שככל שהזמן נוקב, תפקידיו וסמכויותיו הצטמצמו על מנת להקל על שגרת יומו. בין כך, ובין הטענה כי הוא אינו כשיר, הדרך ארוכה, וננטשה על ידי המבקש. שקיבל צו לביצוע אך לא עשה כן” (סעיפים 66-64 לסיכומי התשובה).
חוסר שיתוף הפעולה של המשיב בהליך זה- חרף הטענה הנחרצת כי המשיב כשיר, בדיון שהתקיים ביום 25.4.2021 (כשבועיים לאחר חתימתו על התצהיר), נעשה ניסיון לחקור אותו, אלא שהמשיב סכר את פיו “העד הוזהר נשאל אם הוא מבין את האזהרה ואינו מגיב” (עמ’ 5, ש’ 14); לא שיתף פעולה, לא השיב לשאלות שהפנו אליו ולמעשה אף לא הגיב להוראות לביצוע פעולות פשוטות: “ש. את יד ימין תרים למעלה? ת. לא מרים” (שם, ש’ 20-19); “ש. אתה יכול להסתכל עליי? ת. הוא לא מסתכל. ש. עכשיו אתה בטוח רואה אותי, ואני מבקש ממך לעקוב אחרי עם העיניים? ת. עוקב. ש. אתה יכול להמשיך לעקוב אחריי? ת. לא עוקב” (עמ’ 6, ש’ 31-26).
הנה כי כן, הטענה בדבר כשירותו והבנתו ויכולתו של המשיב לחתום על תצהיר או להעיד לא הייתה עקבית בהליכים השונים; ויש בכך כדי לעורר תהיות באשר לטעם שהוא נמנע מלשתף פעולה בחקירתו בפניי, ויש בכך אף להוביל למסקנה אפשרית כי חוסר שיתוף הפעולה נעשה במכוון על מנת לא לעמוד בחקירה נגדית.
הסתירות והעמימות בנוגע למצבו של המשיב, והיעדר אסמכתא רפואית אודות מצבו, מלמדים על הימנעות מהבאת ראיה על כל המשתמע מכך [ע”א 465/88 הבנק למימון וסחר בע”מ נ’ מתתיהו, פ”ד מה(4) 651 (1991)].
מכל מקום, בין אם חוסר שיתוף הפעולה של המשיב היה בשל מצבו הנפשי ו/או הפיזי, ובין אם בשל החלטה שקולה ומחושבת להימנע מלעמוד לחקירה נגדית, אין ספק כי אין כל גרסה עובדתית מטעם המשיב, לא שלו ולא של אחר מטעמו.
מערכת היחסים בין המנוחה לבין המשיב-
המשיב היה נשוי למנוחה משך 56 שנים עד לפטירתה, ומנישואיהם נולדו להם ילדים ונכדים; המדובר במערכת יחסים ארוכה במיוחד, אשר לדברי הבת י’, הייתה מערכת יחסים קרובה וטובה, מאופיינת בהערכה והערצה הדדית ביניהם, והם לא הסתירו דבר איש מרעהו (עמ’ 17, ש’ 29-5; עמ’ 18, ש’ 19-18).
עדות רעיית המבקש-
הגב’ ח.י טענה בתצהירה כי היא קיימה שיחה עם המנוחה במהלך שנת 1993, במהלכה הודתה המנוחה בפניה כי המבקש הוא בנה, ואישרה כי כולם יודעים על כך למעט ילדיה: “…שאלתי את ג’ ז”ל אבל אמא שלך יודעת, בעלך יודע, אחים שלך יודעים, בני-הדודים שלך יודעים – כולם יודעים. רק הילדים שלך לא? ג’ השיבה שאכן כולם יודעים אבל לילדים שלה לא סיפרה” (סעיף 5 לתצהירה).
כמו כן, טענה הגב’ ח.י כי בשיחה עם אחותה של המנוחה, הגב’ י’ ז”ל, התברר לה שגם המשיב ידע באופן ברור ומוחלט כי המבקש הוא בנה של המנוחה וכי הוא אף התחייב בפני המנוחה, לפני נישואיהם, שייקח את המבקש ויגדל אותו כבן שלו (סעיף 9 לתצהירה).
אמנם המדובר ב’עדות מפי השמועה’, אולם היא לא נסתרה (לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית), והיא מתיישבת עם השתלשלות האירועים בתיק; מכל מקום, גם אם אין באמור לעיל כדי להעיד על אמיתות תוכן הדברים, הרי שיש בכך כדי להעיד על עצם אמירתם; קרי- שאשתו של המבקש שמעה מפיהן של המנוחה ושל י’ ז”ל, כי המשיב ידע שהמבקש הוא בנה של המנוחה.
לאור כל האמור לעיל, מתקבל הרושם כי המשיב היה מודע לכך שהמבקש הוא בנה הביולוגי של המנוחה ולמעמדו כיורש.
מכל מקום, בין אם המשיב היה מודע לקיומו של המבקש כבנה של המנוחה ובין אם לאו, בין אם השמטת המבקש מהבקשה לצו ירושה הייתה במזיד ובין אם הייתה מעשה בתום לב, אין עוררין כי צו הירושה ניתן על תשתית עובדתית שגויה.
ערה אני לכך שגם אם המשיב היה מודע לכך שהמבקש הוא בנה של המנוחה, הרי במועד הגשת הבקשה לצו ירושה המבקש לא היה רשום כבנה וייתכן שלא היה אפשר לציינו כיורש על פי דין. עם זאת, לכל הפחות היה מקום להביא את העניין לידיעת הרשם לענייני ירושה כמו גם האפוטרופוס הכללי וכן ליידע את המבקש על עצם הגשת הבקשה. כל זה לא נעשה.
סיכום ביניים: מן המקובץ לעיל, עולה כי יישום מבחני סעיף 72 לחוק הירושה כפי שנקבעו בפסיקה מצדיק לקבל את הבקשה, כך שצו הירושה יתוקן באופן שהמבקש יתווסף על יורשיה של המנוחה.
קיומו של צאצא נוסף
במסגרת בירור תביעת האימהות, טען המבקש כי נודע לו שלמנוחה היה בן נוסף, בשם ע’, אשר נולד בעירק בשנת 1949 וחי שם עד לפטירתו; ע’ הותיר אחריו אישה בשם ג’ ושתי בנות בהן פגשו המבקש ורעייתו במהלך ביקור בעמאן שבירדן והמבקש קיבל מאלמנתו של ע’ מידע; המבקש הציג בפני בית המשפט תמונה של ע’ ובני משפחתו וכן תמונות משותפות שצולמו במפגש הנ”ל (סעיפים 15, 59-50 לתצהיר המבקש ונספח 3 לתצהיר; תמ”ש 31326-07-15).
יתרה מכך, במהלך חיפושיו הגיע המבקש גם לביקור אצל הגב’ ג’, אלמנתו של ע’, ובמעמד זה נכח גם העד מר ע.מ.ב.ס שהצהיר מטעם המבקש, בהליך לבירור תביעת האימהות, כי במהלך הפגישה הגב’ ג’ “סיפרה לנו על החיים שלה ושל בעלה, על ילדיה, על זה שידעה שלאימו של ע’ קראו ג’, ועל כך שע’ חיפש גם את אחיו ס’ משך שנים רבות, עד שנפטר” (עמ’ 25, ש’ 23-22; סעיף 9 לתצהיר; תמ”ש 31326-07-15).
חרף האמור לעיל, כיום טוען המבקש, כי אין מקום לתיקון צו הירושה באופן שגם ע’ יוכרז כיורש של המנוחה, שכן בניגוד לבדיקת הרקמות אשר הוכיחה מדעית ומעבר לכל ספק את היות המנוחה אמו של המבקש, הרי שבדיקה כאמור או בירור אחר כלשהו לא בוצעו ביחס לע’; כל הידוע לו בעניינו של ע’ הוא מסיפורים ששמע מהגב’ ו.ס מלונדון וכן מאלמנתו של ע’, עימם קיים מפגש אחד בשנת 1999, ומאז אין לו כל קשר עימם; אין לו כל דרך ליצור קשר עם הגב’ ס’ (שהייתה לפני 20 שנים בשנות ה-80’ לחייה), או עם מי מבני משפחתו של ע’; בני משפחתו של ע’ מתגוררים בעיראק, מדינת אויב, ואין למבקש כל יכולת שהיא לאתר מי מהם כיום ואפילו לא קצה חוט מה עלה בגורלם מאז שנת 1999 ועד היום.
על פי תקנות הירושה, המגיש בקשה למתן צו ירושה חייב לפרט בבקשתו את שמות יורשי המנוח, ואם מת מי מהם – את שמות יורשיו ולהצהיר כי אלה היורשים היחידים וכי אין זולתם; זאת ועוד, מקום שהמבקש אינו יודע אם היורשים הינם היורשים היחידים או אם יורש פלוני או אלמוני נמצאים עדיין בין החיים, עליו להצהיר על כך בבקשתו [דיני ירושה ועיזבון, עמ’ 72].
ההלכה הפסוקה קובעת, כי “…מי שתובע זכות בירושה אינו יוצא ידי חובתו על ידי הוכחת קירבתו המשפחתית למוריש, אלא עליו גם להביא ראיות, שאין יורשים אחרים זולתו, או מהו החלק בירושה המגיע לו. דרישה זו מבוססת על העקרון, שהתובע זכות בעזבון, חובת הראיה עליו והוכחות שלו אינן שלמות, אם איננו מראה כשהוא תובע את כל העזבון לעצמו, שאין יורשים על פי הדין הקודמים לו או הזכאים לרשת יחד איתו” [ע”א 500/78 זימן נ’ זימן, פ”ד לד(3) 609, 614 (1980) (להלן – פרשת זימן)]. לפיכך, “אין להוציא צו ירושה לגבי כל העיזבון לטובת יורשים מסוימים, כאשר לא נשללה האפשרות שקיימים יורשים אחרים שאף הם זכאים לרשת” [שם, עמ’ 614].
בענייננו, מהמידע שהמבקש עצמו הביא בפניי בית המשפט, מסתברת האפשרות של קיומו של בן נוסף של המנוחה, ע’, אשר ככל הנראה הלך לבית עולמו בעיראק והותיר אחריו צאצאים החיים שם כיום.
בנסיבות אלה, לא ניתן להתעלם מקיומו של אותו בן נוסף או מצאצאיו ויש ליתן ביטוי לכך בצו הירושה. עם זאת, אין בידי לקבוע, כקביעה משפטית, כי המדובר בע’.
בנסיבות אלה, יש ליתן ביטוי בצו הירושה המתוקן לאפשרות קיומו של צאצא נוסף של המנוחה, ככל הנראה ע’, ויש צורך לשמור את חלקו הנטען בעיזבון בהתאם.
מקובלת עליי עמדת האפוטרופוס הכללי, כי במועד פטירת המנוחה, התגבשה נפקדות ביחס ליורש פוטנציאלי נוסף ויש להחיל על חלקו בעיזבון המנוחה את חוק נכסי נפקדים [ע”א 5685/94 עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד נ’ עזבון המנוחה אחמד חסין מוסא אלעבסי (2.9.1999)].
סוף דבר
אשר על כן, אני קובעת כדלקמן:
צו הירושה שניתן ביום 1.12.2011 יתוקן, כך שהמבקש ויורש פוטנציאלי נוסף של המנוחה יירשמו כיורשיה של המנוחה על פי דין, וחלקו של כל אחד מהם בעיזבון המנוחה יהא בשיעור של 1/10; חלקו של המשיב יהא בשיעור של 8/10.
ביחס ליורש הפוטנציאלי הנוסף (פלוני), יירשם בצו הירושה, כי הוא “נפקד” וחלקו בעיזבון המנוחה מוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים על פי חוק נכסי נפקדים, התש”י-1950.
צו ירושה מתוקן מצורף בהחלטה נפרדת.
הודעה על תיקון הצו תפורסם ברבים וכן תישלח למרשם הארצי (סעיף 72 לחוק הירושה; ותקנה 27(ה) לתקנות הירושה). הפרסום יבצע באמצעות הרשם לענייני ירושה.
אני מחייבת את המשיב לשלם למבקש הוצאות משפט בסך של 25,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום אחרת ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק.
פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.
המזכירות תסגור את התיק ותשלח את פסק הדין לצדדים וכן לרשם לענייני ירושה.
ניתן היום, י’ אייר תשפ”ג, 01 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
