לפני כבוד השופט ארז שני
המבקש:
ד. ר.
נגד
המשיבה:
ר. ר.
<#1#>
נוכחים:
המבקש ובאת כוחו – עורכת דין מיכל טרמצ'י
המשיבה ובאי כוחה – עורך דין שלום כהן; עורכת דין מור זיידן
<#2#>
החלטה
(בבקשה מס' 12)
ביום 16.07.2023 הניח לפניי אביהם של שני קטינים, כבני 5.5 וכבת שנתיים וחצי, בקשה דחופה למתן צו מניעה.
הבקשה עתרה בסעיף ב' לאסור על המשיבה, שהיא רופאה במקצועה, ליתן טיפול תרופתי לקטינים ללא הסכמה מפורשת של המבקש, הוא אביהם.
למעלה מן הצורך, התבקש בסעיף א' לאסור על המשיבה ליתן לבן, כאמור בן 5.5 שנים, טיפול תרופתי בעניין הרטבת לילה אלא בהסכמה שתתקבל – לאמור, הסכמתו של האב. לבסוף ביקש המבקש בסעיף ג' לקבוע כי הטיפול הרפואי בקטינים יבוצע באמצעות קופת חולים "מכבי" ורופא הילדים המטפל בקטינים, לאמור לא האם.
על מה ולמה חשוב לאב, שהנהן למשמע הסעיף קודם, שדווקא האם לא תטפל בקטינים למרות מקצועה? שאלה טובה.
בנושא מקצועה של האם כרופאה, אגב טענות כי האב מתח מדי פעם ביקורת על יכולותיה שמא תאמר פערי ההשכלה שבין הצדדים, הוא בבחינת עניין לא גמור בין הצדדים.
בטרם אתקדם, כדאי אולי לציין מספר הוראות שבדין: האחת, עניינה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות המחייבת, באין הסכמה, הכרעה של בית המשפט בכל עניין מהותי הנוגע בקטין ועליו לא הצליחו הצדדים להסכים.
מאליו ברור כי טיפול תרופתי שוטף, כגון מורידי חום או מונעי כאבים כפי שהתיימר האב לאסור בסעיף ב' לבקשתו על האם גם זאת, לא יכול להיכנס בגדר הוראת החוק, ולא בכל פעם שבא קטין בטענה של כאבי חום או בטן, יפנו שניים שאינם מסתדרים או מתקשים להידבר, לבית המשפט.
הוראת החוק הבאה, מקורה בעצם בהתגבשות הפסיקה המחייבת תום לב דיוני בבוא אדם למצות את זכויותיו המשפטיות, גם בתקנות סדר הדין האזרחי, בפרק עקרונות היסוד.
אומרת תקנה 4 "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זה פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו.
אומרת תקנה 3ב': "חובת באי דין ובאי כוחם לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית …".
לשונן המנומסת של התקנות אומרת, בהינתן גם פסק דין מעניין שנתן בשעתו כבוד השופט צילמן, היא כי הורים נדרשים לחוש מידה, גם להפרדת צורכיהם הנפשיים מצורכי ילדיהם..
עיינתי בבקשה ובתגובה, גם ב"מבול" הודעות ה- "WhatsApp" שצורפו אליהן.
למעשה השניים שלפניי, בדגש על האב, כמו מתקשים להידבר, להבדיל מלהשמיע ותוך שהתרשמתי כי האב מתקשה מאוד להבחין בין עיקר לטפל.
למשל, סובר האם שהתרופה "מינרין" היא מיותרת. משגילה האב כי האם רשמה את התרופה לקטין די היה בכך. אלא שזה האחרון טרח ובדק מדוע ולמה נופקו הקבלות, אץ ושב מבית המרקחת. התנהגות לא מידתית זו גם היא בשורש הבעיה, גם ביכולתו של האב להבחין בשאלה מהו הטיפול ומהי הבעיה והאם תפקידו הוא להדגיש את מעמדו וכוחו שמא להמשיך ולקיים את תפקידו כהורה.
מספר האב כי האם מונעת ממנו לקחת את הקטין לטיפול אצל רופא הילדים. אמירה זו אינה נכונה. האב יכול בקלות להחזיק, ככל שאיננו מחזיק, בכרטיס קופת חולים ואז הוא מספר לי שבזמנים בהם רצה לקחת את הקטין, היה רופא הילדים עסוק או לא זמין.
"השחרתה" של האם לשם השחרתה אינה ממן העניין, והיא נדבך נוסף בהשקפתי על הבעיה.
קובלנתו של האב היא שאין מתייעצים בו, ובוודאי שזכותו שייוועצו בו ואיש אינו כופר בכך. אלא שההיוועצות נכשלת שוב ושוב למול קשיי התקשורת שבין ההורים.
הקורא את הבקשה, ומכאן הדיון הדחוף, יכול לסבור כי האם ב"חשכת הליל" מרעילה את ילדיה בתרופות מיותרות. רמיזה גסה זו לא זכתה לאמירה מפורשת מפי האב גם לא מפי באת כוחו. אלא שבעצם הלך האב ובירר בדרך כזו או אחרת אצל רופאים אחרים, האם יעילותה של התרופה למניעת הרטבה מוכחת מספיק והאם שווה היא את תופעות הלוואי.
עוד קובל האב ברצינות רבה, כי האם אשר דיברה לפניו עם הרופא רכשה את התרופה יממה שלמה לפני שדיבר הוא עם הרופא. ביני לביני, חוש מידה אין כאן.
נדמה לי שהאב החטיא לחלוטין את הבעיה אשר נוצרה. אלא שהיו לו כל הכלים דווקא לעמוד על הבעיה, שהרי לבעיה הוא מודע היטב למה שמכנה "פנקס המדבקות".
העדר שליטה בצרכים כשהיא קיימת אצל ילדים בגילאי הגן ולפעמים גם נמשכת אחר כך לגילאי בית הספר, היא בעיה קשה לא רק בגלל התופעה הרפואית, אלא גם בשל הדימוי העצמי והחברתי הנמוך שהיא מייצרת.
בישראל, להבדיל ממדינות אחרות, יש מיעוט מטפלים ודווקא דוקטור הררי בו נועצו הצדדים, מי קודם ומי אחר כך הוא בבחינת אסמכתא בישראל לבעיה זו.
טיפול בתופעה הוא מוצלח הרבה יותר כאשר מתחילים לטפל בה בגיל הצעיר מוקדם ככל האפשר.
הבה נבדיל בין הרטבת לילה לבין הצטאות.
יכול והרטבת לילה היא תופעה גנטית בילד הספציפי. אלא שמסתבר שהאב לא אמר עד היום לאם שמדובר בתופעה גנטית מצדו הוא, לפחות לא אמר זאת עד השלב בו נועצה האם בדוקטור הררי.
אלא שהתופעה המסובכת יותר היא תופעת ההצטאות. הטיפול במדבקות, בהליכה פעמים רבות עם הקטין לשירותים כדי שלא תיגרם בריחת צואה או תקטן התופעה, מעיד על כך שהקטין אכן סובל ועדיין סובל מן הבעיה. הפעלת לחצים על הקטין או החלטה של האב כי הוא לא הבחין בתופעה אצלו משמע כאילו אינה קיימת לא היתה מדויקת (וראה עניין ספר המדבקות).
כך או אחרת, צריך אני לשאול עצמי האם דרישתו של האב לצו דחוף אשר יאסור על האם ליתן טיפול תרופתי כלשהו לקטינים, או לטפל בהצטאות/בבריחת השתן בתרופות כלשהן, האם היא בבחינת "לשם שמיים" או לשם בריאותם של הקטינים, שמא אין היא אלא עוד נדבך בחוסר היכולת להתגמש או לכבד את דעתה של האם, כשווה לזו של האב.
לא מצאתי כל עדות או סיבה לרמיזות ולפיהן חפצה האם בטיפול תרופתי לשם טיפול תרופתי, או כי זה ניתן שלא בתום לב.
לא מצאתי גם שום "רגליים" לכך שהאם מנעה מן האב ליטול את ילדיו לרופא ילדים כטוב בעיניו ולכל צורך כטוב בעיניו.
סבור אני שיותר משהבקשה עניינה בטיב הטיפול הניתן לקטינים, עניינה בקשר שבין ההורים.
הבאת הבקשה לפתחי מהווה "פשיטת רגל" מוחלטת ביכולתם של ההורים להגיע להסכמות, להתפשר, לילך בנתיב המקובל על שניהם ולטובת ילדיהם.
ברור לי גם כי תופעת ההצטאות קיימת ודורשת טיפול. לעניין זה ניתוקו של דוקטור הררי ממתן ייעוץ והפניית הטיפול לרופא הילדים אינה טובה מספיק.
מבין אני כי לשני ההורים גישה לדוקטור הררי, ושניים אלה גם יצליחו להתווכח מה אמר דוקטור הררי למי.
הואיל וכך יישאו נא הצדדים בשכרו של דוקטור הררי בשווה, אף יקבלו ממנו חוות דעת בכתב.
אשר לשאלתה המלומדת של באת כוח האב, האם פגש דוקטור הררי בקטין אם לאו – אומר ואסביר, שפגישותיו של דוקטור הררי עם הקטינים נועדו כחלק מהטיפול לטווח הליווי, וסוגיה זו תיפתר מן הסתם כאשר אני מפנה את שני ההורים לדוקטור הררי, מורה להם לציית להוראותיו ואם כרוך הדבר בנסיעה לראש פינה – לו יהי.
בוודאי שאין אני מתכוון לשתף פעולה עם איסור גורף על מי מההורים ליתן טיפול תרופתי לקטינים. למעשה, בקשה זו אינה אלא הסיבה האמיתית לבקשה, למען תדע האם עוצם ידו של האב. לא כל אימת שאדם מצויד בעורך דין צריך לנקוט הוא גם בהליך משפטי, בוודאי הליך משפטי קיצוני לחלוטין.
מסכים אני שאת הויכוח על תרופת ה"מינרין" יכול להכריע רופא הילדים, וזוג הורים סבירים, מן הסתם היה הולך אליו. אלא שהאב העדיף לפנות לבית המשפט, כאמור.
הדברים מביאים אותי לסברה העגומה, כי נדרש לקטינים מינוי אפוטרופוס לדין.
בלתי סביר לחלוטין שפרשה כזו תגיע לכותלי בית המשפט, בלא יכולת הסכמה.
יואיל הסיוע המשפטי למנות אפוטרופוס לדין לקטינים.
לא ברור לי מה טעם מיהרה האם ליתן "מינרין" בטרם וידאה (ביודעה היטב מי האב) את הסכמתו בכתב; עוד פחות ברור לי מדוע, אם סבר האב שהטיפול הוא פחות טוב, במקום לפנות לבית המשפט לא ביקש מן האם להצטרף אליו לרופא הילדים או לדוקטור הררי, על-מנת ליישב את הסוגיה כדרך שהורים סבירים היו נוהגים ולא כדרך שהורים דווקניים היו נוהגים.
סוף דבר: הבקשה נדחית.
שעה שחש אני שהוגשה הבקשה מטעמים זרים, האב יישא בהוצאות האם בגין הבקשה בסך 5,000 ₪.
אני מתיר פרסום החלטתי זו, ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים והקטינים.
<#3#>
ניתנה והודעה היום ב' אב תשפ"ג, 20/07/2023 במעמד הנוכחים.
ארז שני, שופט
