בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
רע"מ 26205-09-22 Tetiana Tikhomirova נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים
המבקשת:
המשיבה
אל
כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן
טור
Tetiana Tikhomirova
ע"י ב"כ עוייד דוד חכמוב
נגד
רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים
עייי בייכ עוייד עמיקם אשל
החלטה בעניין הסמכות המקומית (מתוקנת – טעות סופר(
האם הנחית שרת הפנים להעביר את ההחלטה בעניינם של אזרחי אוקראינה המבקשים להיכנס
לישראל, לראש רשות האוכלוסין וההגירה, גוררת עמה שינוי בכללי הסמכות המקומית. זו השאלה
העומדת לפניי בהחלטה זו.
המבקשת, אזרחית אוקראינה, הגיעה לישראל ביום 11.9.22 וביקשה לשהות בה שלושה שבועות
(להלן: המבקשת). בקשתו להיכנס לישראל סורבה והיא הועברה למתקן השהייה למסורבים
בנתב"ג. בא כוחה הגיש ערר על החלטת הסירוב, ובקשה לשחרור המבקשת ממשמורת. הערר הוגש
לבית הדין לעררים בתל אביב. משהבקשה נדחתה, הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט. אז
התברר שעל אף שהערר הוגש לבית הדין בתל אביב, ניתנה בו החלטה לאחר כשעה, בבית הדין
לעררים בירושלים.
המשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), ביקשה כי בית המשפט ייקבע כי הסמכות
המקומית לבירור בקשת רשות הערעור של המבקשת, נתונה לבית המשפט המחוזי בירושלים,
בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים וכי הדיון יועבר בהתאם. הרשות טענה כי שרת הפנים הורתה
כי כל החלטות הסירוב בעניינם של אזרחי אוקראינה יתקבלו בידי ראש רשות האוכלוסין וההגירה,
תומר מוסקוביץ' (להלן: ראש הרשות), וכך אכן נעשה. על כן, כך לטענתה, משההחלטה התקבלה
בירושלים, הערר הוא בסמכות בית הדין לעררים בירושלים והערעור הוא בסמכות בית המשפט
המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בקשת רשות הערעור הוגשה ביום
12.9.22, וכיון שהמבקשת שהתה במתקן המסורבים, נקבע דיון דחוף בבקשה לשחרורה ממשמורת
ליום 14.9.22. כיון שהבקשה להעברת מקום דיון הוגשה ערב הדיון, וכיון שהמבקשת הייתה
מוחזקת במתקן המסורבים מאז הגיעה לישראל ביום 11.9.22, קיימתי את הדיון ביום 14.9.22.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ומששוכנעתי שנפלו פגמים בהחלטת בית הדין, קבעתי כי אין
1 מתוך 14
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
זה סביר להשאיר את המבקשת במשמורת כאשר רק שאלת הסמכות המקומית במחלוקת, והוריתי
על שחרורה במעמד הדיון.
רקע הדברים
אל
עם זאת, הרשות עמדה על כך כי תינתן החלטה בעניין הסמכות המקומית, שכן הערר גופו עדיין
תלוי ועומד. זאת, על אף שבמקרה זה הסעד הזמני שהתבקש לשחרר את המבקשת ממתקן
המסורבים, זהה לסעד העיקרי – להתיר את כניסתה לישראל, כיון שבכוונתה להישאר בישראל
במהלך השבועות הקרובים בלבד. על כן הצדדים הוסיפו וטענו לעניין זה. להלן החלטתי.
טור
.1
השתלשלות העניינים, כפי שפורטה גם בדיון, משמעותית לשאלת הסמכות המקומית, על
כן אחזור על עיקרי הדברים.
.2
המבקשת הגיעה לישראל ביום 11.9.2022 לביקורת הגבולות בנתב"ג בשעה 19:40. בין
השעות 20:30 ל-20:40 התקיים תשאול למבקשת (פרוטוקול התשאול צורף להודעה ובקשה של
הרשות להעברת הדיון לירושלים – להלן: תגובת הרשות). על פי דויים התשאול, עם סיום התשאול,
בשעה 20:50 הועבר המקרה לאמנון שמואלי, מנהל אשכול נתבייג ברשות, על פי דויים התשאול :
"לאור הממצאים שעלו בתשאול ופורטו בדוח, ולאור העובדות [כך במקור] שהגיעה ללא אישור
כניסה ממשרד הפנים, המקרה הועבר למנהל האשכול מר אמנון שמואלי, וזה העביר את
הממצאים לראש רשות האוכלוסין מר תומר מוסקוביץ', עם המלצה לסרב כניסתה של הנוסעת".
פרט לנימוק המצוין במפורש – שהמבקשת הגיעה ללא אישור כניסה מראש, איננו יודעים מהם
הנימוקים שהועברו למר שמואלי, או שמר שמואלי העביר לראש הרשות, שכן לא צורף דבר לתגובת
הרשות פרט לדויים התשאול. אדגיש את שקבעתי בהחלטתי לשחרור המבקשת, כי לא נדרש אישור
מראש לכניסת אזרחי אוקראינה לישראל (כפי שנקבע בבג"ץ 1765/22 משרד תומר ורשה עורכי דין
ני שרת הפנים (נבו 03.07.2022), וכפי שנמסר לידיד של העותרת שפנה בעניין זה לרשות).
.3
כבר בשעה 21:25, פחות משעתיים לאחר שהמבקשת הגיעה לגבולות ישראל, התקבלה
החלטת ראש הרשות, לסרב את כניסתה. מדובר בטופס הכתוב באנגלית וברוסית (להלן: טופס
הסירוב). בראש הטופס מופיע סמל המדינה, ותחתיו מצוין כי מדובר במסמך של רשות האוכלוסין
וההגירה במשרד הפנים. בפסקה הראשונה המובנית בטופס כתוב כך:
"By virtue of the authority of the Minister of Interior pursuant to the
Entry into Israel Law, 5712-1952 (hereinafter: the law), that was
delegated to me pursuant to section 16(A) of the Law, and following
checks conducted pursuant to Section 9 to the Law, it was decided that
the person whose details are specified below is not permitted to enter
inti Israel"
2 מתוך 14
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
36
.31
תוכנה של חובת ההגינות משתנה ממקרה למקרה ובהתאם לנסיבות, ויחד עם היותו רחב
הוא עמום. פסיקת בית המשפט העליון והספרות המשפטית כוללת התייחסות לכך, ולדוגמא דבריו
של פרופ' זמיר (יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב ההליך המנהלי, שער ששי, ההליך
המנהלי, פרק 30, הגינות ויעילות, עמ' 999 (2011):
"הגינות מנהלית היא יחס הנובע מתפיסה ראויה של התפקיד הציבורי. מהי תפיסה
זאת? עובד הציבור צריך להיות מודע לכך, שבהיותו נאמן הציבור, הוא חייב, במילוי
תפקידו, לשרת את הציבור; שהציבור מורכב מבני אדם ולכן עובד הציבור חייב לשרת
את האדם; שלכל אדם מוקנית, מטבע ברייתו, וגם על פי החוק, זכות לכבוד; ומכאן
שעובד הציבור חייב, במילוי התפקיד הציבורי בכבוד האדם…. אין צורה אחת
להגינות אלא פנים רבות המשתנות לפי נסיבות המקרה, אולם אפשר לומר שקיים
מתחם של הגינות… ועובד ציבור אמור להפעיל את סמכותו בתוך מתחם זה."
אל
טור
ובהמשך :
"ההגינות באה לידי ביטוי בעיקר בתחום ההליך (כלומר הפרוצדורה) המנהלי.
בתחום זה היא דורשת מן הרשות המנהלית להתנהל בדרך לקבלת ההחלטה באופן
שמכבד את האדם….אולם ההגינות יכולה לבוא לידי ביטוי גם בתחום שיקול
הדעת.
….. במובן זה קשה להגדיר את ההגינות, אך קל להבחין בה. היא כרוכה במושג
של יושר ונוגדת את המושג של עוול, היא דורשת התחשבות וכבוד ודוחה התנשאות
וזלזול….".
(ההדגשה שלי – מי אי ג').
.32
חובות הרשות, כגון הפעלת סמכותה במהירות ועמידה בהתחייבויותיה, ממלאות את חובת
ההגינות בתוכן קונקרטי, ובכך יוצקות בה תוכן (וראו גם את פסק דינו של כב' השופט שוחט בעעיימ
2065-21 ג'ולייטה ביירחטריאן נ' נתיב לשכת הקשר (נבו, 29.03.22) לעניין חובת ההנמקה של
הרשות, אשר אף כי נותר בדעת מיעוט, בשל קיומה של החלטה חדשה של הרשות, הוא יפה לעניין
שלפניי). אולם, החובות הספציפיות הללו אינן ממצות את חובת ההגינות הכללית, וגם לאחריהן
נותר מתחם שיורי שבו על הרשות לפעול בייהגינות", כפי שמציין פלג, ההליך המנהלי, בעמ' 137:
"מתחם זה הוא מתחם מובהק של שיקול דעת מנהלי, שבו מוטלת על הרשות חובה לשאול את
עצמה אם במקרה הנוכחי שבו היא מטפלת ההגינות מחייבת אותה להתנהל באופן מסוים".
.33
אין להסיק מדברי לעיל, כי לעולם לא יתקבלו החלטות במטה הרשות בירושלים, וכי
במקרים אלו לא תהיה הסמכות המקומית לבית הדין לעררים בירושלים. עם זאת, ההעברה כזו
צריכה להיעשות מטעמים ענייניים, ובמקרים חריגים, ותוך הנמקת ההעברה, והנמקת הסירוב
כדין.
חובת ההגינות במקרה שלפניי
11 מתוך 14
1
2
3
4
56789
10
11
12
♡ 456188 22
13
17
19
20
21
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
36
.34
אל
במקרה שלפניי טוען בייכ המבקשת כי העברת הטיפול דווקא בעניינם של אזרחי אוקראינה
לראש הרשות, נגוע בשיקולים זרים, שעיקרם, שינוי הסמכות המקומית. הרשות הביאה לפניי את
מכתבה של השרה שקד בו צוין כי הדבר נעשה לאור המכסות ובשל רגישות העניין. אם אכן כך היו
פני הדברים, מצופה היה כי החלטת ראש הרשות תנומק באופן מפורט ובהתייחס למכסות ולרגישות
העניין, אותם נימוקים שהביאו להחלטת השרה. חלף כך, החלטת ראש הרשות התקבלה תוך כשעה
מרגע שהעניין הועבר לעיונו, וההנמקה לסירוב הכניסה, הייתה, כאמור, לקונית: "שיקולים
הנוגעים להגירה בלתי חוקית".
טור
.35
ראיה נוספת לתמיכה בכך שההעברה לא הייתה עניינית, ניתן לראות בטופס בו עשה שימוש
ראש הרשות במקרה זה מדובר בטופס שאינו הטופס המעודכן, המצורף לנוהל הרשות בעניין זה.
ביום 1.8.22, קודם לכניסת המבקשת לישראל עודכן נוהל 6.4.0010 של רשות האוכלוסין וההגירה
בנושא: "טיפול בעוברים במעברי הגבול הבינלאומיים של ישראלי (עדכון מיום 1.8.22). הנוהל
מפנה לסעיף 9 לחוק הכניסה לישראל, שלפיו רשאי קצין ביקורת גבולות לעכב מי שמבררים האם
רשאי להיכנס לישראל, וכן לסעיף 10 המאפשר להרחיק מי שכניסתו סורבה. סעיף ה.1. לנוהל קובע
כי: "הגורמים המוסמכים לסרב הכניסה, הינם בקרי הגבול (קציני ביקורת הגבולות) ובעלי
התפקידים שהוסמכו לכך על ידי שר הפנים.". סעיף ה.2. לנוהל מוסיף כי: "בסמכותו של מנהל
מעבר, מנהל אשכול, מנהל אגף מבצעים במנהל מעברי הגבול, סגן ראש מנהל מעברי הגבול, או
ראש מינהל מעברי הגבול, לשנות את החלטה בעניינו של העובר ובלבד שלא מדובר במסורב כניסה
שכבר הושב למדינתו.". היינו, הנוהל קובע את הכלל לפיו החלטות סירוב ינתנו ע"י קציני ביקורת
הגבולות. סעיף ה.9. מפרט את השאלות שיש לשאול בתשאול, אם התעורר חשד של בקר הגבול
וסעיף ה.12 מפרט רשימת אינדיקציות שבגינם ניתן לסרב כניסה. סעיף ה.11 קובע כי בתום
הבדיקות והתשאול: " יחליט אחראי המשמרת, או גורם בכיר יותר, האם לאשר כניסתו של העובר
לישראל, או להמליץ לסרב כניסתו בפני הגורם המוסמך לסרב את הכניסה". נספח ב' לנוהל הוא
נוסח ההחלטה על סירוב כניסה לישראל.
.36
הטופס בו עשה שימוש ראש הרשות במקרה זה, אינו הטופס המעודכן המצורף כנספח בי
לנוהל האמור. הטופס המעודכן כולל פרטים רבים יותר, כמו שם הבקר המטפל, שם נציג רשות
האוכלוסין מאשר הסירוב, סיבת הסירוב (הנוהל החדש כולל סיבות רבות לסירוב בעוד שלפי הנוהל
טרם העדכון היה לאבחן בין סיבות הנוגעות להגירה, לבין סיבות בטחוניות); ככל הנראה, לו היה
חותם ראש הרשות על הטופס המעודכן, המצורף לנוהל הרשות, חלק מהבעיות היו נמנעות, כמו
למשל החתימה של מר מוסקוביץ על טופס המגדירו כקצין ביקורת גבולות. שימוש בטופס הלא
נכון, קבלת החלטה במהירות ומבלי שההמלצות של הגורם הממליץ הועברו, ותוך הנמקה לקונית,
מעידים גם הם שאולי יש ממש בדברי בייכ המבקשת בעניין זה.
12 מתוך 14
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
ניתן היה לסיים את ההחלטה בשלב זה. אולם, במקרה שלפניי, גם אם יהיה מי שיסבור אחרת,
היינו, כי ההחלטה התקבלה בירושלים כדין, עדיין, במקרה זה, נפל פגם נוסף, מהותי, המחייב
השארת ההליך בתל אביב, לכך אפנה עתה.
.37
הגשת הערר בתל אביב והעברתו לירושלים ללא החלטת בית הדין
על פי התקנות, יש להגיש ערר במקום שבו התקבלה ההחלטה נשוא הערר. במקרה שלפניי
הערר הוגש ע"יי בייכ המבקשת בתל אביב, כיון שההחלטה נמסרה למבקשת בנתב"ג. לאחר שעה
בלבד מעת שנקלט הערר בבית הדין בתל אביב, וללא כל החלטה של גורם שיפוטי בבית הדין,
התקבלה החלטת בית הדין בירושלים.
אל
.38
טור
קיימות שלש דרכים אפשריות להעביר דיון שהוגש, לטענת הרשות, לבית הדין הלא נכון.
הדרך הראשונה – העברה על ידי ראש בית הדין, מכוח תקנה 2א לתקנות הכניסה לישראל, הקובעת :
2א.
ראש בית הדין רשאי, לאחר שקיבל את תגובת בעלי הדין, להורות
שערר מסוים שהובא לפני בית דין מסוים, יועבר לדיון לפני בית דין אחר, ובלבד שלא
תינתן הוראה לפי תקנה זו אם החל הדיון.
(ב) בהחלטה לפי תקנת משנה (א) ישקול ראש בית הדין את מידת הפגיעה
הצפויה בבעלי הדין כתוצאה מההעברה, את המרחק בין בית הדין שממנו הועבר
הערר לבין בית הדין שאליו הועבר ואת הבטחת נגישותם של בעלי הדין לבית הדין,
אל מול התועלת שבהעברת הערר."
(א)
.39
כפי שעולה מלשון התקנות, גם כאן בעקביות עם שיקול הנוחות הכללי הקשור בסמכות המקומית,
השיקול המרכזי שיש לקחת בחשבון הינו של הבטחת נגישותם של בעלי הדין אל מול התועלת
שבהעברת הערר.
הדרך השנייה פנייה של הרשות לבית הדין בתל אביב בבקשה למחוק את הערר או
להעבירו לבית הדין לעררים בירושלים (כפי שנעשה, לדוגמא אחת מיני רבות בערר (תייא) 1056-14
רואל באטי נ' רשות האוכלוסין וההגירה (17.6.14), שם הורה כב' הדיין דותן ברגמן על העברת
הערר לבית הדין בירושלים בהעדר סמכות מקומית). היינו, גם בהנחה שההחלטה לסרב את כניסת
המבקשת לישראל ניתנה בירושלים כדין, והערר הוגש בבית הדין לעררים בתל אביב שלא כדין, היה
על הרשות להעלות טענה בדבר חוסר סמכות לפני בית הדין, ואז היה אמור להתקיים דיון בשאלה
זו, לאחר קבלת תגובת בייכ העוררת, ועל בית הדין היה להחליט בה.
.40
הדרך השלישית להעברת מקום דיון, היא מיוזמתו של בית הדין שאליו הוגש הערר. תקנה
10 לתקנות בית הדין לעררים קובעת את אופן הטיפול בערר. תקנה 10(1) מאפשרת לבית הדין
למחוק או לדחות את הערר, מיוזמתו או לבקשת הרשות, ובלבד שניתנה לעורר הזדמנות להגיב על
החלטה זו. אחת הסיבות בשלה ניתן, על פי התקנה, למחוק או לדחות ערר כאמור, הינה אם מצא
13 מתוך 14
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
234567
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
36
אל
בית הדין כי אין לו סמכות לדון בערר. היינו, בית הדין היה רשאי, אף ביוזמתו שלו, לעורר שאלה
זו (כיון שהתקנות אינן מפרטות האם מדובר בסמכות עניינית או מקומית).
.41
טור
בשלש הדרכים הללו יש הזדמנות לעורר להגיב לעניין, ועל בית הדין לקבל החלטה מנומקת,
שגם היא תעמוד, במידת הצורך, לביקורת בערכאת הערעור. אלא שבמקרה שלפניי, על אף שתיק
הערר נפתח בבית הדין לעררים בתל אביב, לא יושמה אף אחת מהדרכים לעיל: ראש בית הדין לא
העביר את הדיון, הדיון לא הועבר מיוזמתו של אחד הדיינים, והרשות לא הגישה כל בקשה
להעברתו. ה
ו. התיק הועבר במהירות, כך שהתקבלה בו החלטה בבית הדין לעררים בירושלים, בתוך
פחות משעה מרגע שנקלט בתל אביב, וללא כל הנמקה. אין מחלוקת כי בייכ העורר כלל לא ידע על
ההעברה. בייכ הרשות, כאמור, לא ידע להשיב לבית המשפט מי הורה על העברת הערר לבית הדין
בירושלים ומאיזה נימוק.
.42
על כן, כיון שהערר הועבר שלא כדין לבית הדין לעררים בירושלים, לא היה מקום כי העברה
בדרך זו, תגרור עמה את העברת מקום הדיון בערעור, שאחרת יש חשש כי הליך זה יינקט במקרים
נוספים, תוך ניצול מעמד הרשות ופגיעה לא מידתית בנזקקים לשירותיה. מכל מקום, כפי שקבעתי
בהחלטתי בעניין שחרור המבקשת ממתקן המסורבים, כאשר עומדת הזכות לחירות על הכף, על
שיקולי סמכות מקומית לסגת מפניה, בוודאי בנסיבות אלו.
.43
לאור האמור, אני קובעת כי הסמכות המקומית במקרה שלפניי נתונה לבית המשפט
המחוזי בתל אביב, וככל שהרשות תהיה מעוניינת לקיים דיון בערר גופו, הערר ידון בבית הדין
לעררים בתל אביב שאליו הוגש, אלא אם תתקבל החלטה על העברתו באחת הדרכים שפורטו לעיל.
לאור זהות הסעדים, והעובדה שהמבקשת שוחררה ממשמורת, תודיע הרשות לבית המשפט ולבייכ
המבקשת עד ליום 21.9.22, האם הרשות מעוניינת כי יתקיים דיון בערר לגופו.
לאור קבלת הבקשה לרשות ערעור לאחר דיון בבית המשפט, ודחיית בקשת הרשות להעברת מקום
דיון, אני מחייבת את הרשות לשאת בהוצאות המבקשת בסכום כולל של 25,000 שקלים.
ניתנה והודעה לצדדים היום, כייג אלול תשפייב, 19 ספטמבר 2022.
14 מתוך 14
מיכל אגמון-גונן, שופטת
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
3,
לאחר מכן מופיעים פרטי המבקש שמולאו בטופס, ולבסוף מופיעה סיבת הסירוב שמולאה בו
אל
(Reason for denial), כדלקמן: "Prevention of illegal immigration considerations".
30 days and without delay."
טור
לאחר מכן הטופס מציין כי ניתן להרחיק מישראל את מי שבקשתו לישראל סורבה כאמור, ומובהר
כי עד להרחקה ישהה מי שבקשתו סורבה במתקן ייעודי לכך. אז נזכרת בטופס זכות הערעור
כך : This decision can be appealed in accordance with section 13 of
the
Law within"
תחת דברים אלו יש לציין את שמו של קצין ביקורת הגבולות – Name of border control officer
– ומודפס שמו של תומר מוסקוביץ, התאריך (11.9.22), ואחר כך מקום הוצאת המסמך issued)
in, שם מצוין מטה רשות האוכלוסין ירושלים (בעברית ובאנגלית).
היינו, הנימוק לסירוב לפי המפורט בטופס הסירוב, הם שיקולים הנוגעים למניעת כניסה בלתי
חוקית.
.4
בשעה 21:21, עם קבלת החלטתו של תומר מוסקוביץ, עודכן דוייח התשאול ונכתב בו כך:
"לאחר שהמנכ"ל תומר מוסקוביץ עיין בחומרים החליט לסרב את כניסתה בגין:
הגעה ללא הזמנה מראש כנדרש; חשד להשתקעות".
נימוקים אלו לא נזכרו כלל ועיקר בהחלטת תומר מוסקוביץ.
לאחר מכן עודכן שוב דוייח התשאול ונכתב כך:
"בשעה 21:50 הנוסעת נקראה למשרדי, נמסר לה דבר הסירוב לאחר החלטת סירוב
כניסתה ע"י מנכ"ל רשות האוכלוסין מר תומר מוסקוביץ'. נמסר לנוסעת עותק
ההחלטה. הנוסעת סירבה לחתום על טופס הסירוב. הוקראו לה זכויותיה בשפה
הרוסית על ידי (גנאדי רבע):
להלן תגובתה:
1.הנך רשאית להגיש ערר לבית הדין בירושלים על החלטה זו
2.את רשאית להיות מיוצגת ע"י עוייד.
תגובת המסורבת: הבנתי
3.כמו כן הוסבר לנוסעת שהיא תשהה בארץ לכל הפחות 48 שעות.
4.תגובה: בסדר הבנתי."
.5
בייכ המבקשת טוען, כי הגיש באותו הלילה את הערר לבית הדין לעררים בתל אביב,
ובשיחה טלפונית עם המוקד נמסר לו שכיוון שנקבעה למבקשת טיסה ל-14.9.2022, התיק ייפתח
במתכונת רגילה, כלומר אין דחיפות לפתוח את זה בלילה, והתיק יידון בבית הדין בתל אביב.
.6
למחרת היום, ב-12.9.2022, בשעה 08:49, קיבל בייכ המבקשת הודעה במייל מבית הדין
לעררים בתל אביב שלפיה נפתח תיק ערר (תייא) 3741-22 בבית הדין לעררים בתל אביב, וכן התקבל
3 מתוך 14
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
4 9 1928 8 8 88888888* * * * * * *
16
17
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
36
37
38
39
מכתב ממזכירות בית הדין שלפיו הבקשה נקלטה במערכת וטופלה במזכירות. בייכ המבקשת ציין
כי הגיש את הערר לבית הדין בתל אביב כדבר שבשגרה, לאחר שההחלטה נמסרה למבקשת בנתב"ג
(עמ' 12 לפר' ש' 16-7).
.7
בשעה 09:49, שעה לאחר שנפתח תיק ערר בבית הדין לעררים בתל אביב, ללא כל החלטה
שיפוטית של בית הדין, ניתנה החלטה בבית הדין לעררים בירושלים (בתיק ערר (י-ם) 3741-22),
ע"י כב' הדיין חנניה גוגנהיים. ההחלטה ניתנה בהיעדר הצדדים וללא תגובה. כב' הדיין גוגנהיים
מציין בפתח ההחלטה כי: ייערר דחוף זה נפתח היום בשעה 8:48….", אך אינו מציין כי הערר נפתח
בבית הדין לעררים בתל אביב.
אל
טור
אציין, כי בדיון לפניי נשאל בייכ המבקשת כיצד הועבר הערר מתל אביב לירושלים ללא כל החלטה
של גורם שיפוטי בבית הדין בתל אביב, אליו הוגש הערר, גם אם לטענת הרשות, הסמכות המקומית
שונה, ובייכ הרשות השיב (עמ' 7 לפר', ש' 21-19):
"לשאלת בית המשפט, איך התיק לבית הדין בירושלים, ללא החלטה של דיין בבית
הדין בתל אביב, אני משיב, שאני לא יודע לתת תשובה לגבי פרוצדורות בית הדין.
אני יכול לשער שבגלל דחיפות הזמנים, הדברים נעשו בצורה מהירה. בסופו של יום
יש החלטה של בית הדין של ירושלים.".
.8
בשעה 14:17 הוגשה בקשת רשות ערעור ולצדה בקשה לשחרור המבקשת ממשמורת ולו
בערבויות, לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בפתח הדברים ציין בייכ המבקשת:
ייוער כי התיק נותב ללא הצדקה שבדין לבית הדין לעררים בירושלים לאחר שנפתח
בתל אביב, שכן ההחלטה המינהלית ניתנה בנתב"ג והסמכות המקומית והעניינית
נתונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב."
.9
לאחר שניתנה החלטת בית המשפט למניעת הרחקת המבקשת כסעד ארעי ונקבע דיון
בבקשה ליום 15.9.22, הגישה הרשות, לאחר שעות העבודה, ערב הדיון, ביום 14.9.22, בקשה
להעברת הדיון לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, בנימוק שההחלטה ניתנה ע"י בית הדין
לעררים בירושלים. הרשות לא התייחסה בבקשתה, לטענת בייכ המבקשת, שלפיה התיק נפתח בתל
אביב והועבר שלא כדין, לבית הדין בירושלים.
.10
תמצית טיעוני הצדדים
טיעוני המבקשת
בייכ המבקשת טוען כי התיק נותב ללא הצדקה וסמכות – בראש ובראשונה לראש הרשות,
ובהמשך לבית הדין בירושלים.
.11
ראשית, טוען בייכ המבקשת, כי החלטתה של שרת הפנים על העברה גורפת של תיקי אזרחי
אוקראינה מסורבי כניסה להחלטת ראש הרשות בירושלים, נעשתה בחוסר סמכות מתוך כוונה
4 מתוך 14
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
*
*
*
*
*
4
5
4
4
4
8
8
8
8
49-42+
^
א
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
36
37
"לעקוף" את כללי הסמכות המקומית, ומשמשרד הפנים חיפש פורום יינוחיי יותר, לאור החלטות
קודמות של מותב זה שלא היו לרוחו.
.12
שנית, טוען בייכ המבקשת, כי החלטת הסירוב אמנם נחתמה על ידי מנכל הרשות, שיושב
לכאורה בירושלים, אך היא נחתמה בכובעו כממונה ביקורת הגבולות, כאמור באותו טופס, ועל כן
החלטת הרשות ניתנה בביקורת הגבולות בנתב"ג, ע"י ממונה ביקורת גבולות מכוח סמכויותיו על
פי חוק הכניסה לישראל. לדבריו, הרשות לא הציגה כתב הסמכה לראש רשות האוכלוסין וההגירה,
שהינה משרת אמון, לשמש כממונה ביקורת גבולות – גורם מקצועי אשר בסמכותו להורות על
הרחקה.
.13
אל
בייכ המבקשת מוסיף וטוען, כי העברת העניין להחלטת ראש הרשות, נובעת מניסיון לעשות
יידיגיי בין ערכאות ולבחור ערכאה יינוחה יותר" לרשות, דבר המנוגד לחובת ההגינות של הרשות
המינהלית.
טור
.14
עוד טוען בייכ המבקשת, כי בטופס שנמסר למבקשת נאמר כי ניתן להגיש ערעור על פי
החוק, אך לא נאמר דבר לגבי מקום הגשת הערר. לדבריו, הדבר נזכר רק בדוח התשאול, שלא ברור
מי הוסיף לו את העדכונים ומתי.
.15
בייכ המבקשת מוסיף וטוען כי משעה שנפתח תיק בבית הדין לעררים בתל אביב, היה מקום
לדון בו בבית הדין בתל אביב, ולמצער, היה על הרשות לבקש את העברת מקום דיון, ולאפשר לו
להתייחס לעניין, וכי בית הדין בירושלים, כמו גם בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים אינם
הפורום המתאים לדון בעניינה של המבקשת, שכניסתה סורבה בנתבייג.
.16
טיעוני הרשות
הרשות טוענת, כי על פי תקנה 2(א) לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמנהל בבית דין
לעררים), תשע"ד-2014, ערר יוגש לבית דין אשר באזור שיפוטו ניתנה החלטת הרשות שלגביה מוגש
הערר. לטענת הרשות, היה ידוע היטב למבקשת ולבא כוחה, כי החלטת הרשות ניתנה על ידי ראש
הרשות שמקום מושבו בירושלים, ומשכך בית הדין המוסמך בהתאם לתקנות מכוח החוק, הוא בית
הדין בירושלים.
.17
לטענת הרשות, על פי החלטת שרת הפנים, כל החלטות הרשות בנוגע לכניסתם לישראל של
אזרחי אוקראינה, יתקבלו על ידי ראש הרשות. בייכ הרשות המציא מכתב מיום 7.4.22, של שרת
הפנים, הגב' איילת שקד, שהופנה לראש הרשות, תומר מוסקוביץ', בו נכתב כך: "בהמשך
להחלטותיי בדבר יישום מדיניות הכניסה לישראל של אזרחי אוקראינה, ובשים לב למכסה
5 מתוך 14
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
אל
שנקבעה, הריני מורה כי החלטות בעניין סירוב כניסה של אזרחי אוקראינה במקרים בהם קיימים
שיקולי מניעת כניסה לישראל, יתקבלו על ידך, לאחר קבלת המלצת הגורם המקצועי, נוכח
רגישות העניין". על כן, כך טוענת הרשות, ראש הרשות הוא מי שקיבל כדין את ההחלטה, ועל כן
הערר היה אמור להיות נדון בירושלים.
.18
טור
הרשות מוסיפה וטוענת כי תקנה 22א לתקנות בית משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין)
תשס"א-2000), קובעת שערעור מנהלי יוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי מקום מושבו של
בית הדין שעל החלטתו מוגש הערעור. במקרה זה בקשת רשות הערעור הוגשה על החלטת בית הדין
לעררים בירושלים. הרשות מדגישה, כי גם עובדה זו הייתה ידועה היטב לב"כ המבקשת ולמרות
זאת הגיש את הבקשה, בניגוד לתקנות, לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב.
.19
דיון והכרעה
על סמכות מקומית בעניינים מנהליים
תקנה 22 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כי:
ייערעור מינהלי יוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי מקום מושבו של בית הדין שעל החלטתו
מוגש הערעור", כאשר הערר מוגש לבית הדין שבתחום סמכותו התקבלה ההחלטה נשוא הערר.
בדומה, תקנה 2(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים קובעת את הסמכות המקומית
בעתירות מנהליות, לפיה: יי"עתירה מינהלית (להלן – עתירה) תוגש לבית המשפט שבאזור
שיפוטו ניתנה החלטה של רשות אשר נגדה מוגשת העתירה…"
.20
השאלה הראשונה שמחייבת התייחסות היא מהו הבסיס הרעיוני לסמכות המקומית
בעניינים מנהליים. השיקול המרכזי, בקביעת הסמכות המקומית במקום מתן ההחלטה היא הקלה
על האזרח, העותר, העורר או המערער. אחת מהמטרות שעמדו בבסיס הקמת בתי המשפט לעניינים
מנהליים, הייתה להנגיש את בתי המשפט לאלו הנזקקים לשירותם. מי שנדרש להגיש בקשה
לרשות, יפנה את הבקשה לרשות הקרובה למקום מושבו, שם תינתן ההחלטה בעניינו, ואם תידרש
התדיינות, ניתן יהיה לקיימה במקום בו ניתנה ההחלטה, או במסגרת עתירה או במסגרת ערר לבית
דין מוסמך. כאשר מדובר בערעורים, הערעור על הכרעות בית הדין מוגש באותו מחוז, כמקובל גם
בערעורים על פסקי דין של בתי משפט השלום המוגשים לבתי המשפט המחוזיים (על החשיבות
בהנגשת בתי המשפט מבחינה גיאוגרפית לנזקקים לשירותיהם ראו: יורם רבין, "זכות הגישה
לערכאות" כזכות חוקתית, 30-27 (1998); יובל אלבשן, זרים במשפט: נגישות לצדק בישראל, -50
48 (2005). יששכר רוזן צבי, בספרו ההליך האזרחי, 157 (התשע"ה-2015), עומד על החסמים
הגיאוגרפים העומדים לפני מעוטי יכולת באשר לגישה לערכאות. המחבר עוסק בהליך האזרחי, אך
דבריו יפים, ואולי ביתר שאת, גם לסמכות המקומית בעניינים מנהליים:
6 מתוך 14
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
.21
הדברים נאמרו על אי שוויון באמצעים בין בעלי דין בהליכים אזרחיים. על אחת כמה וכמה כאשר
מדובר ביחסי הכוחות בין האזרח לרשות.
תכליות נוספות של כללי הסמכות המקומית במשפט המנהלי הינן ליצור וודאות בקרב
המתדיינים בדבר הערכאה שאליה עליהם לפנות, ולנטרל את החשש מפני בחירת מקום שיפוט
מטעמים תועלתניים – "Forum Shoppingייראו לעניין זה: אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט
המנהלי, כרך שני – עילות הסף, עמ' 62 (2008) וכן אליעד שרגא, רועי שחר, המשפט המינהלי, כרך
שישי – סדרי הדין והראיות בבתי המשפט לעניינים מינהליים, עמ' 131, 385 (2011)).
.22
אל
טור
סמכות מקומית של בית הדין לעררים מכוח חוק הכניסה לישראל
תקנה 2 לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), תשעייד-2014,
קובעת כי :
.23
"החסם הגיאוגרפי מהווה אף הוא חסם ממשי בפני גישה לערכאות של מעוטי
יכולת…הצדקה המרכזית, לדעתי, לקיומה של הסמכות המקומית הוא הבטחת
הנגישות של בעלי הדין לערכאות…אלה נאלצים לעתים לזנוח תביעות או הגנות
ראויות רק בשל היעדר היכולת להתדיין במקום המרוחק ממקום מגוריהם"
.24
2"
האם ניתן לשנות את כללי הסמכות המקומית על ידי שינוי מקום ההחלטה
במקרה שלפניי התקבלה ההחלטה נשוא הערר ע"י ראש הרשות, בירושלים. בייכ המבקשת
טען כי ההחלטה הייתה אמורה להתקבל בתל אביב, וכי היא התקבלה בירושלים, רק כיון שהרשות
ביקשה כי הערר, וערעור אם יוגש בהמשך, ידונו בבית המשפט המחוזי בירושלים, כיון שלא שבעו
נחת מהחלטות שהתקבלו בידי מותב זה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בהקשרים אלו.
.25
(א) ערר יוגש לבית דין אשר באזור שיפוטו ניתנה החלטת רשות שלגביה
מוגש הערר, בהתאם להודעה בדבר קביעת אזור שיפוט לבתי דין שפורסמה לפי
סעיף 11 לחוק בתי דין מינהליים"
אכן, כלל ההחלטות בעניין סירוב כניסה לישראל, ניתנות בנתב"ג, ע"י קצין ביקורת גבולות.
ואכן, כפי שטענה הרשות, הסיבה לכך שההחלטה ניתנה בירושלים, היא החלטתה של שרת הפנים
איילת שקד, כי החלטות סירוב הכניסה לישראל של אזרחי אוקראינה יינתנו ע"י ראש הרשות
בירושלים, לאור קביעת המכסות, ובשל רגישות העניין.
הסמכות למתן אשרות לפי חוק הכניסה לישראל נתונה לשר הפנים, מכאן, שגם הסמכות
לסרב מתן אשרה נתונה לשר הפנים. סעיף 16 לחוק הכניסה לישראל קובע כי שר הפנים רשאי
להעביר לאחר את סמכויותיו לפי החוק, למעט הסמכות להתקין תקנות, וכי הודעה על כך תפורסם
ברשומות. הסמכויות אכן הואצלו לראש הרשות כדין. ביום 4.11.21, הואצלו סמכויות שר הפנים
לפי חוק הכניסה לישראל לבעלי תפקידים שונים (י.פ. 9967 מיום כייט בחשוון התשפייב, 4.11.21,
7 מתוך 14
12345
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
36
37
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
רע"מ 26205-09-22 Tetiana Tikhomirova נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים
טור
עמ' 1157). בין היתר, הועברו הסמכויות לפי סעיפים 2, 3, 3א(א), 3א(ב), 3א(ג), 3א(גו), 3ב, 4, 5, 6,
7, 7סיפה, 10(א), 10(ב) 10א(ב), 11, 13(ב), 13 ה(ו)(1), 15(ב) ו-17(ג) לראש רשות האוכלוסין. כלומר,
ראש הרשות היה רשאי לקבל החלטה על סירוב כניסה לישראל. מכתבה של שררת הפנים איילת
שקד מהווה הנחיה לראש הרשות, המוסמך לקבל החלטות אלו, לצד גורמים אחרים, לפיה על אף
שככלל מרבית ההחלטות בעניין סירוב כניסה מתקבלות בנתב"ג, על ידי קציני ביקורת גבולות או
מנהל האשכול, הרי שבמקרה של אזרחי אוקראינה ידון בכך ראש הרשות בעצמו.
.26
השאלה אם העברה זו של ההחלטות לראש הרשות, גוררת עמה, כשלעצמה, שינוי בכללי
הסמכות המקומית. אני סבורה שלא. מי שמגיע לשערי הכניסה לישראל, וכניסתו מסורבת,
ההחלטה ניתנת על ידי קציני ביקורת גבולות, או מנהל אשכול נתבייג ברשות, גם להם הואצלה
סמכות שר הפנים לסרב כניסה לישראל. אם, כפי שטוען העותר, ההחלטה התקבלה באופן לא
ענייני, כדי להימנע מדיון בבית משפט זה, אין לאפשר זאת. קביעת מקום הערר במקום קבלת
ההחלטה נועדה להיטיב עם הפונים לרשות, ולא להפוך לכלי לעקיפת כללי הסמכות המקומית.
בנסיבות אלו אני סבורה כי הסמכות המקומית תיוותר במקום שבו נמצא הגבול, במקרה זה בשער
הכניסה המרכזי לישראל – שדה התעופה ע"ש דוד בן גוריון. אם תאמר אחרת, תאפשר לרשות,
לקבוע את מקום הדיון ע"י שינוי במקום מתן ההחלטה. לאור הקשיים שיש לרבים מהנדרשים
לשירותי הרשות, ייתכן כי שינוי מקום ההחלטה, שיגרור עמו שינוי בסמכות המקומית, ימנע את
הגישה לערכאות בפועל.
מסקנתי נשענת, ראשית, על הבסיס הרעיוני לסמכות המקומית – הן ודאות באשר למקום הגשת
הערעור, הן הנגשת ההליך, לבית הדין הקרוב, ומניעת בחירת הפורום ע"י הרשות, ע"י שינוי מקום
קבלת ההחלטה. אין לאפשר שינוי כללי הסמכות המקומית, על ידי עצם העברת מקום מתן
ההחלטה, כאשר כוח זה ניתן לרשות עצמה, ולנזקקים לשירותיה אין כל שליטה על כך. העברה
שכזו, מפרה את חובת ההגינות המנהלית המוטלת על הרשות. לכך אפנה עתה.
.27
על חובת ההגינות של הרשות המנהלית
שיקול הדעת הנתון לשר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל הוא שיקול דעת רחב (ראו: יגאל
מרזל, יעל שיקול דעתו (הרחב) של שר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952", ספר
אדמונד לוי (אוהד גורדון עורך,2017)), והביקורת השיפוטית מצומצמת יחסית, כפי שנקבע, בין
רבים, גם בעעיימ 812/13 ג'ינאלין באוטיסטה נ' שר הפנים (נבו 21.01.2014), בפסקה 8 בפסק דינו
של כב' השופט עוזי פוגלמן :
"חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) מתנה את
שהייתם בישראל של מי שאינם אזרחים ישראלים או בעלי אשרת עולה או תעודת
עולה, ברישיון ישיבה שהסמכות להענקתו מסורה לשר הפנים על פי החוק. לצורך
8 מתוך 14
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
.28
אל
טור
הגינות מנהלית נדרשת מכל רשות מנהלית, וודאי מרשויות המדינה עצמה, כלפי כל אדם
ובכל תחומי פעילותה. הרשות המנהלית מצויה בעמדה של כוח ואחריות ביחס לאלה הכפופים
להחלטותיה ונזקקים להן. החלטות הרשות משפיעות על הגישה למשאבים, על השימוש בהם ועל
ההנאה המופקת מהם, זאת לצד שיקול הדעת הרחב המוקנה לרשות בתחום תפקידה. עמדת הכוח
של הרשות ביחס לפרט היא מקיפה וכמעט טוטלית בתחומים מסוימים (ראו לעניין זה: דפנה ברק
ארז, "נאמנות, אמון והגינות במשפט המינהלייי, בתוך: חובות אמון בדין הישראלי, 171 (רות
פלאטו-שנער ויהושע (שוקי) שגב, עורכים, 2016). בהתאם לכך, מטרת ההגינות המנהלית היא למנוע
שרירות, להגן על זכויות אדם, לטפח יחסי אמון בין המינהל הציבורי לבין האזרח, ובסופו של דבר
לשפר את ההליך המנהלי ולקדם את המינהל הציבורי (ראו: יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך
ב- ההליך המנהלי, שער ששי, ההליך המנהלי, פרק 30, הגינות ויעילות, עמ' 998 (2011, להלן :
זמיר, ההליך המנהלי). הרחבתי בעניין בפסקי דיני בעמיים 22493-02-20 רשידה מסימי נ' רשות
האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים (נבו, 26.09.2021) ובעמיים 26443-07-21 דוד דהן וסילביה
סקורדובה נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו, 4.5.22), אולם בשל חשיבות הדברים אחזור על
עיקריהם. הגינות דיונית נבחנת באמצעות דיני ההליך עצמו, כדוגמת: זכות הטיעון, חובת בחינת
התשתית העובדתית, זכות העיון וכיוייב, ואילו ההגינות המהותית נבחנת באמצעות כללים רחבים
כדוגמת הפעלת שיקול דעת בעת קבלת החלטות, והימנעות מניגוד עניינים ושקילת שיקולים זרים.
.29
הפעלת סמכות זו נתון לשר הפנים שיקול דעת רחב עם זאת, אין מדובר בשיקול
דעת מוחלט. כמו כל הפעלת סמכות מינהלית, גם שיקול דעתו של שר הפנים
בהחלטותיו על מתן רישיון או אשרה נתון לביקורתו של בית המשפט במסגרת עילות
הביקורת המינהליות המוכרות. על שר הפנים להפעיל את שיקול דעתו בתום לב,
בשוויון, במידתיות, בסבירות ועל יסוד שיקולים ענייניים …".
פסיקת בית המשפט העליון התייחסה לחובת ההגינות המנהלית ולבסיס הרעיוני לה.
למשל, בבגייץ 685/78 עומרי מחמוד נ' שר החינוך והתרבות, פייד לג (1) 767, 777, (1979), נקבע כי:
ייעקרונות ההגינות המחייבים את המינהל הם אחד המכשירים העיקריים שפותחו על ידי בית
משפט זה לשמירה על זכויות האזרח". עוד נקבע, בבג"ץ 164/97 קונטרס בע"מ נ' משרד האוצר,
אגף המכס והמע"מ, פייד נב(1) 289, 347 (1998, להלן: עניין קונטרס) כי: "חובת ההגינות הכללית
באה להבטיח כי השלטון לא יגשים אינטרס עצמי משלו', אלא יגשים את אינטרס הכלל. חובת
ההגינות לא באה לקבוע כללי משחק' בין 'יריבים'. היא באה לקבוע כללי התנהגות של 'ידידים'.
ובהמשך נקבע: "חובת ההגינות נועדה לשמש – בצדם של אמצעים אחרים – בלם לכוח ורסן
לעוצמה" (שם, בעמ' 368).
.30
חובתה של הרשות לנהוג בהגינות ביחסיה עם האזרח נגזרת ממעמדה כנאמן הציבור,
ובאופן מסורתי, גם מחולשתו של היחיד אל מול השלטון ובשל החשש כי חולשה זו תביא לפגיעה
בחירויותיו (ראו דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי כרך א' 276 (2010) (להלן: ברק-ארז, משפט
9 מתוך 14
123456
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
36
טור
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
רע"מ 26205-09-22 Tetiana Tikhomirova נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים
מינהלי א')). על מעמדה של הרשות כנאמנת הציבור עמד גם אייל פלג במאמרו "ההליך המנהלי
בצלו של שיקול הדעת", עיוני משפט מב, עמ' 136 (2019 להלן: פלג, ההליך המנהלי), כדלקמן:
"מעמדה של הרשות כנאמן הציבור כרוך בחובות. הנאמן חייב לפעול לטובת הנהנה,
ובמשפט המנהלי הנהנה הוא הציבור. מעקרון הנאמנות נלמדה חובת הגינות כללית,
שפותחה באופן מובהק כדי להגן על הפרט מפני כוחה הרב של הרשות המטפלת בו,
כלומר, כדי למנוע שרירות, עוול ופגיעה בזכויותיו."
גם בבג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל, ואח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729 (1980),
התייחס השופט (כתוארו אז) אהרון ברק למעמדה של המדינה כנאמן הציבור, ממנו נגזרת חובת
ההגינות (בפס' 7 לפסק דינו):
"מעמד מיוחד זה הוא המטיל על המדינה את החובה לפעול בסבירות, ביושר, בטוהר
לב ובתום לב, אסור לה למדינה להפלות, לפעול מתוך שרירות או חוסר תום לב או
להימצא במצב של ניגוד ענינים. עליה לקיים את כללי הצדק הטבעי. קיצורו של דבר,
עליה לפעול בהגינות. חובות אלו מוטלות על הרשות השלטונית שעה שהיא מפעילה
סמכות סטטוטורית, וניתן לראות בהן עקרונות המגבילים – על-פי כוונתה המשוערת
של החקיקה – את הסמכות עצמה."
ובעניין קונטרם, התייחס כב' השופט יצחק זמיר לכך שהחובה לנהוג בהגינות חלה כלפי הציבור,
וכלפי כל אדם (ראו בעמ' 319 לפסק הדין):
"אבן פינה היא בדיני המינהל הציבורי שהרשות המינהלית, בהיותה נאמן של
הציבור, חייבת לנהוג בהגינות… חובת ההגינות חלה על הרשות, בראש ובראשונה,
כלפי הציבור. זוהי חובה של נאמן כלפי הנהנה. אך בפועל, כיוון שהציבור מורכב
מבני-אדם, החובה אינה חלה רק כלפי הציבור, כגוף ערטילאי, אלא היא חלה גם
כלפי כל אדם."
כן יפים לעניין זה דברי כב' המשנה לנשיא, השופט מישאל חשין בעניין קונטרם (שם, בעמ' 367):
ייתר-על-כן: היחיד והשלטון אין הם שווי זכויות, אין הם שווי-כוחות ואין הם
שווי-מעמד. הם גם אינם ידידים זה לזה. השלטון מחזיק בידו רוב כוח, רוב עוצמה
ורוב עושר, עד שהיחיד – יהיו כוחו, עוצמתו ועושרו רבים ככל שיהיו – לא ישווה לו
ולא ידמה לו…. התופעה שאנו עדים לה יום-יום, שעה-שעה, שהיחיד עומד בתור
לפני דלפק השלטון, והתור משתרך ומתפתל עוד ועוד. יש המכנים תופעה זו
"ביורוקרטיה" ויש המכנים אותה אחרת. יהא כינויה של התופעה אשר יהא,
התופעה ידועה ומוכרת לכולנו, ולא לטוב. מטעם זה אף נחלצו בתי-המשפט בעבר
לעזרו של היחיד בעומדו מול אותה מכונת-ענק – נחלצו בעבר, ממשיכים הם להיחלץ
כיום וימשיכו להיחלץ בעתיד. מטעם זה אף קבעו בתי-המשפט את עקרון הנאמנות
שהשלטון חב ליחיד. מאותו טעם קבעה ההלכה את חובת ההגינות שהשלטון חב
ליחיד. עיקרון וחובה אלה מקורם בסמכותה היתרה של הרשות, בכוחה היתר,
ביכולתה למנוע מן היחיד טובה שלולא נאסרה עליו יכול היה ליהנות ממנה…חובת
ההגינות שהשלטון חב בה כלפי יחידי החברה נגזרת מהכוח היתר שהשלטון מחזיק
בו, מעוצמתו של השלטון כי-רבה. חובת ההגינות נועדה לשמש – בצדם של אמצעים
אחרים – בלם לכוח ורסן לעוצמה….הנה הוא גוליבר בארץ הענקים: הענקים מסבים
לסעודה וגוליבר עומד על שולחן האוכל מלוא קומתו הזעירה וכל עצמותיו רוחפות
מיראה. כמלחיה היה בעיניהם, כזנב-גזר. נשיפת פה מצויה וגוליבר היה-כלאהיה." (הדגשה שלי – מי אי ג').
10 מתוך 14
1
2
34567
0 0 9 =8149- 4 2 88 8 844444444
8
9
10
11
12
13
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
36
37
38
39
40
41
42
43
44
45
