לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובעים:

1. פלונית

2. פלונית (קטינה)

3. פלוני (קטין)

שלושתם – ע”י ב”כ עוה”ד מריצה דוידוף-יעקובי

4. אלמונית

5. פלמונית (קטינה)

שתיהן – ע”י ב”כ עוה”ד האני ח. סרוג’י ואח’

נגד

הנתבעת:

קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

ע”י ב”כ עוה”ד אורי ירון ואח’

פסק דין

א. המחלוקת

לפניי תביעת תלויים נגד קרנית בעקבות מותו של אדם בתאונת דרכים; תלויים בלבד.

פלוני, יליד 1987, מצא את מותו בתאונת דרכים בחודש מאי 2019, בגיל 32, בעת שנהג באופנוע ללא ביטוח כדין (להלן: “המנוח”).

המנוח, זכרו לברכה, הותיר אחריו במותו שלושה ילדים שנולדו לו משתי נשים עמם היה בקשר בתקופות מסוימות בחייו; האחת – מי שהיתה אשתו ולימים – גרושתו, התובעת 1, והשנייה – מי שטוענת להיות ‘ידועתו בציבור’ גם במועד התאונה, התובעת 4. בעקבות מותו בתאונת הדרכים, כאמור, פעלה כל אחת מהן בנפרד – להגשת תביעה מטעם ילדיה (והתובעת 4 – גם מטעמה היא) – למתן פיצויים.

ביוני 2021 הועברו שתי התביעות לטיפולי, לאחר שהדיון בהן אוחד בהחלטה מיום 14.2.2021. שתי התביעות הוגשו מכוח הוראת סעיף 7ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפיצויים”), שלשונו: “תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק זה גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לכך לפי סעיף 7, ואם היו תלויים במי שנפגע כשנהג ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח אינו מכסה את החבות הנדונה, יהיו זכאים לתבוע כאמור מן הקרן”.

התובענה בענין ת”א 48127-12-19 פלונית ואח’ נ’ קרנית (להלן: “תביעת התובעים 1-3”) הוגשה כנגד קרנית, באמצעות פלונית, גרושתו של המנוח, התובעת 1, למתן פיצויים מכוח הוראת סעיף 7ב – בשם שני הילדים שילדה במהלך נשואיה למנוח – התובעת 2 והתובע 3 (קטינים ילידי 2011 ו-2013), בטענה שהיו תלויים במנוח. התובעת 1 טוענת בתביעתה גם כי בנסיבות היא זכאית לשיפוי כמיטיבת נזקי ילדיה, זאת – מכוח הוראת חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ”ד – 1964 (להלן: “חוק הטבת נזקי גוף”).

כשנה לאחר מכן, הוגשה מטעם אלמונית, התובעת 4, הטוענת להיותה ‘ידועתו בציבור’ של המנוח גם במועד התאונה, תובענה בענין ת”א 70050-12-20 אלמונית ואח’ נ’ קרנית (להלן: “תביעת התובעות 4-5”), שבה תביעה למתן פיצויים – בשמה ובשם ילדתה (קטינה), שהמנוח הוא אביה, התובעת 5. בתובענה טוענת התובעת 4 כי היא וילדתה, התובעת 5, היו תלויות במנוח, וזכאיות כל אחת לפיצויים מכוח הוראת סעיף 7ב לחוק הפיצויים. גם התובעת 4 טוענת לזכותה, בנסיבות, לשיפוי מכוח הוראת חוק הטבת נזקי גוף.

להשלמת התמונה, אציין כי בהתאם לצו ירושה שהוצג בנדון – שלושת ילדיו הקטינים של המנוח (ילדי שתי הנשים, כאמור), התובעים 2, 3 ו-5, הינם יורשיו הבלעדיים.

הנתבעת איננה חולקת על עצם קרות התאונה ותוצאתה הטרגית, ובהתאם – על חובתה, מכוח הוראת סעיף 7ב לחוק הפיצויים, לפצות את מי שיוכח שהיה במועד הרלוונטי בבחינת “תלויים בנפגע”. הנתבעת כן חולקת על טענת התובעת 4 לזכאותה לפיצוי כתלויה, על זכאות האמהות לפיצויים כמיטיבות, ועל שיעור סך הפיצויים לו טוענים התובעים.

לתפישתי, המחלוקות המרכזיות בענייננו הינן שתיים; האחת, לענין החלת הוראת סעיף 7ב לחוק הפיצויים – האם, בנסיבות, זכאית התובעת 4, כטענתה, להיכלל בין ה”תלויים בנפגע”; והשנייה, בענין גובה הפיצוי לו זכאים התלויים בגין אובדן התמיכה. מחלוקת זו כוללת מספר חילוקי דעות בשאלות: מהו בסיס השכר לפיו תחושב ותקבע גריעת שכרו של המנוח בגין מותו – לעבר – ממועד התאונה ועד היום, ולעתיד – עד למועד תום תוחלת תקופת התלות של אחרון התלויים בנדון; מהו האופן בו יש לחלץ את סך הפסד התמיכה של התלויים (היינו – אופן הפעלת שיטת הידות במקרה הספציפי); ומהו המועד שלו יש לייחס את תום תקופת התלות של כל תלוי (גיל 21 או גיל 24).

אשר למחלוקת הראשונה, טוענת התובעת 4 שנכון למועד התאונה יש להגדירה כ’ידועה בציבור’ של המנוח, ולהכלילה כחלק מן התלויים בו שזכאיים לפיצוי מכוח הוראת סעיף 7ב לחוק הפיצויים, וזאת – בנוסף לשלושת ילדיו הקטינים (שאחת מהם היא ילדתה, התובעת 5). מנגד, הן הנתבעת והן התובעים 1-3 טוענים כי התלויים היחידים של המנוח הינם שלושת ילדיו הקטינים, התובעים 2, 3 ו-5; זאת באשר, בנסיבות, במועד קרות התאונה – התובעת 4 והמנוח לא עמדו בתנאים שהדין מעמיד כתנאי להכרה של היותה ‘ידועתו בציבור’. זאת ועוד, הנתבעת מפנה להלכה שנקבעה בענין ע”א 2000/97 לינדורן נ’ קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים פ”ד נה(1) 27 (1999) (להלן: “עניין לינדורן”), לפיה – הזכות לקבלת פיצויים אינה ניתנת עקב זכות שנפגעה, אלא עקב זכות שנקטעה, ומשום שלא הוכחה בעניינה תלות שבפועל נקטעה בגין התאונה, גם אם, לצורך הדיון, תמצא התובעת 4 כ’ידועה בציבור’ של המנוח, הרי שבפועל איננה זכאית לפיצויים – בהיעדר הוכחת זכות שנקטעה.

בנוגע לגובה השתכרותו של המנוח, הנתבעת טוענת שיש להביא בחשבון כי הכנסת המנוח עמדה בסמוך למועד מותו על ממוצע חודשי בנטו – של 6,666 ₪; זאת – בניגוד לתובעים שטוענים שיש להעמיד את בסיס שכרו בענייננו על סך של 16,500 ₪ נטו – לעבר, ו-19,000 ₪ נטו – לעתיד (נטו – הכוונה בניכוי מס הכנסה בלבד, כהוראת חוק הפיצויים); כל זאת – בהתחשב בשכרו הלא מדווח הנטען של המנוח ובאפשרויות הקידום של המנוח, הכוללות את השבחת שכרו.

בקצירת האומר, אקדים ואומר כי, כפי שיפורט להלן, מצאתי לקבל את תביעת ילדיו של המנוח – כתלוייו, על פי בסיס שכר (נטו) בסך של 13,000 ש”ח לחודש – לעבר, ו-14,800 ₪ לחודש – לעתיד. מאידך, מצאתי כי התובעת 4 איננה זכאית לפיצויים מכוח הוראת סעיף 7ב לחוק הפיצויים כ”תלויה בנפגע”. לגבי חישוב הפיצויים בגין אובדן התמיכה, מצאתי ל”נכות” 1.85 ידות (‘ידת הקיום’ של המנוח ו-85% מ’ידת משק הבית’ של המנוח), ולחשבם עד מועד תום השירות הצבאי העתידי של כל הילדים.

ב. הדין הרלוונטי בענין “תלויים”

זכותם של התלויים לפיצויים במקרה של תאונה שבה עוולה נזיקית גרמה למוות, מוסדרת בסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “הפקודה”), שכותרתו: “זכותם של תלויים לפיצויים”, ושלשונו: “גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה – יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה”.

סעיף זה חל גם במקרה של מוות ב”תאונת דרכים”, וזאת מכוח הוראת סעיף 4(א) לחוק הפיצויים. כאמור, בענייננו, הואיל והמנוח לא היה מבוטח כדין בעת התאונה, תביעת התלויים הינה כנגד קרנית לפי הוראת סעיף 7ב לחוק הפיצויים – בלבד.

ודוק; לפי הדין, בניגוד לתביעת העזבון, זכותם של התלויים לפיצויים היא זכות עצמאית כנגד המבטחת – בענייננו, קרנית. זכותם היא לפיצוי בשל כך שמטה לחמם נשבר עקב מות מפרנסם [ראו: עניין לינדורן, בעמ’ 24 ו-27; ע”א 460/91 קרנית נ’ עזבון בוסקילה, פ”ד מו(4) 476, 482 (1992); דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף בעמ’ 1050-1047 (2003)]. פיצויים אלה נפסקים, אפוא, לתלוייו של המנוח, בגין הנזק הממוני שנגרם להם עקב פטירתו [ראו, למשל: ד”נ 24/81 חוזנוביץ נ’ כהן פ”ד לח(1) 413, 421 (1984); ע”א 64/89 גבאי נ’ לוזון פ”ד מח(4) 673, 681 (1994); עניין לינדורן, בעמ’ 28].

כאמור, את המהות – מי הם “תלויים בנפגע” (כהגדרת בסעיף 7ב לחוק הפיצויים) ומהם הפיצויים להם הם זכאים בשל מותו, למדים מעיון בהוראת סעיף 78 לפקודה, והלכות שפותחו בפסיקה. על תובע הטוען לתלות במנוח לעבור שתי משוכות. בשלב הראשון, עליו להראות כי הוא נמנה על התלויים המנויים בסעיף 78 לפקודה; היינו, כי הוא בן זוגו, הורו או ילדו של המנוח שמת בשל מעשה העוולה, או לענייננו – בשל תאונת הדרכים [הוראת סעיף 4(א) לחוק הפיצויים]. בהקשר זה חשוב להדגיש לענייננו כי לפי פסק הדין בעניין לינדורן, המונח “בן זוג” שבסעיף 7ב לחוק הפיצויים כולל גם “ידועים בציבור”. בשלב השני, נדרש התובע להוכיח את עצם היותו תלוי במנוח (בכוח או בפועל), ואת היקף הנזק שנגרם לו כתוצאה מקטיעתה של התלות [ראו: רע”א 5096/21 פלוני נ’ ש. שלמה חברה לביטוח בע”מ (פורסם; 15.12.2021); פיסקה 17 לפסק דינה של השופטת י’ וילנר].

ההכרעה בענין רע”א 5096/21 (המאוזכר לעיל) מקנה חשיבות ומשקל להוראת סעיף 80 לפקודה, שכותרתו: “הפיצויים וחישובם”, ושלשונו: “בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו; לאחר שינוכו מסכום הפיצויים הוצאות משפט שלא נגבו מהנתבע, יקבע בית המשפט בשעת שפיטה, את חלקו של כל אחד מן הזכאים בסכום הנותר”.

מצאתי לנכון גם לצטט במלואה את הנחיית בית משפט העליון לענין “השלב השני: הוכחת התלות” בסעיפים 36 עד 38 לענין רע”א 5096/21, שנחזית רלוונטית לענייננו:

“36. כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי לשם הוכחת הזכאות לפיצויים כתלוי מכוח סעיף 78 לפקודה, על המבקש להוכיח תלות בפועל במנוחה, היינו כי כבר במועד התאונה הוא היה תלוי בה מבחינה כלכלית. בית המשפט המחוזי קבע כי תלות כאמור לא הוכחה, ומשום כך, דין תביעתו של המבקש להידחות. ואולם, כפי שיובהר להלן, נראה כי בכך נקלע בית המשפט המחוזי לכלל טעות, שכן לשם הוכחת הזכאות לפיצוי כתלוי נדרש התובע (לאחר שהוכיח כי הוא בא בגדר התלויים המנויים בסעיף) להוכיח תלות בפועל או בכוח, וכי מותו של המנוח קטע את התלות שהתקיימה או מנע את התממשותה של התלות העתידית.

37. מסקנה זו עולה בבירור מלשונו של סעיף 80 לפקודת הנזיקין, הקובע כי “בתובענה לפי סעיף 78 […] הפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה” (ההדגשה הוספה, י.ו). המילה “או” המופיעה בסעיף באה ללמדנו כי הפיצוי יינתן עבור הפסד תלות בפועל שנקטעה עקב מעשה העוולה, וכן עבור הפסד תלות עתידית שהייתה ידועה כבר בעת הפטירה של בן הזוג (ראו גם: ע”א 209/65 “הסנה” חברה ישראלית לביטוח בע”מ נ’ רייף, פ”ד כ(2) 393, 402-401 (1966); ע”א 624/71 מדינת ישראל נ’ פרידמן, פ”ד כו(1) 718, 723-722 (1972); עניין לינדורן, בעמ’ 28; להרחבה ראו: קציר, בעמ’ 1116-1110).

38. הדברים האמורים מתיישבים היטב עם תכלית דיני הנזיקין ועם השאיפה להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו…”

לסיכום, עולה מהדין המפורט לעיל כי על מנת להכריע בתביעת תובע לפיצויים מכוח הוראת סעיף 7(ב) לחוק הפיצויים על בית המשפט תחילה לבחון אם התובע הוא בן זוגו, הורה או ילדו של המנוח. ככל שהתשובה לשאלה זו הינה חיובית, על בית המשפט לעבור לשלב השני ולבחון האם התובע הוכיח “תלות בפועל או בכוח” במנוח שנפגע בתאונת הדרכים, ומהו היקף התלות שבגינו הוא זכאי לפיצויים.

בהקשר של הדין, אשלים ואוסיף כי השאלה: מי נחשב ל’ידוע בציבור’/’ידועה בציבור’, נחשבת לשאלה סבוכה ומורכבת. הקושי נובע מכך שלא קיימת הגדרה אחידה ושיטתית של מושג זה בחקיקה הישראלית, וגם נעדרת הגדרה ברורה וממצה של הזכויות והחובות אשר נובעות ממערכת יחסים זו. עמד על כך כבר לפני שנות דור המשנה לנשיא השופט מ’ זילברג, בציינו כי: “הגדרתה המשפטית המדוייקת של ‘ידועה בציבור כאשתו’, היא קשה כקריעת ים סוף, או בלתי אפשרית כפתרון בעיית ריבוע העיגול. ניתנו לנו שלושה נתונים: ידועה, בציבור, כאשתו, ולא נתפרש לנו לא מקורו של היידע, לא זהותו של הציבור, ואף לא מהותה של ‘האישות’, שהציבור-היודע מייחס לזוג הבלתי-נשוי. הווה אומר: משלושה נעלמים, עלינו לעשות נגלה אחד” [ע”א 42/65 דרדיאן נ’ “עמידר” פ”ד יט(3) 259, 261 (1965)].

במשפט הישראלי, ‘ידועים בציבור’ הוא כינוי כולל לבני זוג שהיחסים ביניהם מדמים יחסים שבין בני זוג נשואים, אך, הם אינם נחשבים לנשואים מן הבחינה המשפטית [שחר ליפשיץ, הידועים-בציבור בראי התאוריה האזרחית של דיני המשפחה 17 (2005) (להלן: “ליפשיץ”)].

יודגש, כי המושג ‘ידועים בציבור’ מתאר מצב עובדתי, ואין הוא בגדר סטטוס. הוא אמנם מצב הגורר תוצאות משפטיות שונות, אך אין בו כדי לשנות את מעמדם האישי של הצדדים [ע”א 384/61 מדינת ישראל נ’ פסלר פ”ד טז 102 (1962)]. מאידך, לתוצאות המשפטיות שמצב זה גורר יש השלכות משמעותיות הן במישור היחסים הפנימיים בין בני הזוג והן במישור היחסים החיצוניים בינם לבין צדדים שלישיים [להרחבה ראו: ליפשיץ בעמ’ 89-92, 227-231).

מעיון בפסיקה עולה כי, לאור ההשלכות המשמעותיות לעיל, נראה כי יש לנקוט משנה זהירות בטרם הכרזה על בני זוג כ’ידועים בציבור’ ויש להיצמד למבחנים שנקבעו בעניין זה בפסיקה [ראו, למשל: רע”א 9755/04 ביטון נ’ קצין תגמולים (פורסם; 31.8.2008; פסקה 22 לפסיקתו של המשנה לנשיאה, כב’ א’ ריבלין)].

המבחן הרלוונטי לבחינת השאלה אם בני זוג הם ‘ידועים בציבור’ העולה מן הפסיקה הוא מבחן סובייקטיבי הבוחן את אומד דעת הצדדים לגבי טיב מערכת היחסים ביניהם [רע”א 5096/21 הנ”ל].

ההכרעה אם בני זוג אכן החליטו והסכימו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות הכלכליות הנובעות ממוסד הנישואין, ולכן הם נכנסים לגדר ‘ידועים בציבור’, תבוסס, מטבע הדברים, על ראיות המלמדות על אומד דעתם. בהקשר זה, נודעת חשיבות מיוחדת לשאלה אם בני הזוג קיימו משק בית משותף וניהלו חיי משפחה [ראו: ע”א 621/69 נסיס נ’ יוסטר פ”ד כד(1) 617, 621 (1970)]. ואולם, נתונים אלה ישמשו אך כאינדיקציות לבחינת אומד דעתם של הצדדים, וזאת, בין יתר הנסיבות והראיות הרלוונטיות לבחינת שאלה זו [ראו והשוו: ע”א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ’ שוקרן פ”ד לט(2) 690, 694-695 (1985); ע”א 107/87 אלון נ’ מנדלסון פ”ד מג(1) 431, 434 (1989); ע”א 11902/04 חסין נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ (פורסם; 14.8.2007; בעמ’ 4)].

ג. מי הם “התלויים” בענייננו

כאמור, השלב הראשון במענה לשאלה שבכותרת דורש מתן מענה לשאלה: האם כל התובעים הטוענים לכך אכן הינם תלוייו – כהגדרת “תלויים” בסעיף 78 לפקודה. אין מחלוקת על כך, שהתובעים 2, 3 ו-5 הינם ילדיו של המנוח, ועל כן, הם נכנסים לגדר “תלויים” לפי הוראת הדין.

אמנם הנתבעת מבקשת לטעון כי, לפחות בתקופה הסמוכה למותו בתאונה, בפועל המנוח לא עמד במחויבותו לתמוך בהם או בחלקם בתשלום דמי המזונות שבהם התחייב וחוייב, בעצם העובדה שבמשך תקופה ארוכה, באופן עקבי – לא שילם את דמי המזונות בגין התובעים 2 ו-3, עד שהתובעת 1 נאלצה לפתוח נגדו תיק בלשכת ההוצל”פ. ובכן, כפי שיפורט להלן, התרשמתי כי התמונה לגבי התנהלות המנוח מבחינת התמיכה למול שלושת ילדיו – נסיבתית ומורכבת, וכי סביר שאי-תשלום דמי המזונות בגין מי מהילדים בתקופות מסוימות, הוא תוצר של קשיים כלכליים זמניים בהם נתקל המנוח בתקופה שהחלה במשבר כלכלי וגירושין בסמוך לאחריו.

בשל העובדה שאין מחלוקת כי הילדים היו תלויים “בכוח” במנוח (מכוח הוראות הדין, לרבות – החלטות בית המשפט שהוצגו בענין תשלום דמי המזונות), בשאלה האם יש לראות בילדים כ”תלויים” בענייננו – אינני מוצא לייחס משקל משמעותי לכך שמעשית המנוח פיגר בתשלומי דמי המזונות לתובעים 2 ו-3. מהתרשמותי ממכלול הראיות לפניי, אין לשלול כי אלמלא התאונה היה המנוח, שנחזה אדם חרוץ ואכפתי, בן 32 בלבד, שהיה משתקם ומתייצב כלכלית בתוך תקופה לא ארוכה ומשלים את חובותיו בגין אי-תשלום מזונות ילדיו.

כאמור, מחלוקת מרכזית בענייננו, נסובה סביב השאלה: האם התובעת 4, אמה של התובעת 5 (בתו השלישית של המנוח) מהווה “בת זוגו” של המנוח (כמונח בפקודה) מכוח היותם “ידועים בציבור” במועד פטירתו. כאמור, המונח “בן זוג” בסעיף 78 לפקודה כולל – הן בני זוג נשואים והן בני זוג “ידועים בציבור”. מאחר שבענייננו אין מחלוקת שהמנוח והתובעת 4 לא היו נשואים בעת התאונה, השאלה הנותרת היא: האם היו ‘ידועים בציבור’ בעת התרחשות התאונה.

מתוך הראיות שהוצגו לפניי עולה מחלוקת בנוגע לקיום משק בית משותף של התובעת 4 (שילדה את התובעת 5 כשנה טרם התאונה) והמנוח בשנה הסמוכה לתאונה. בעוד שהתובעת 4 גורסת כי לאחר פרידה קצרה, היא והמנוח חזרו להתגורר ביחד החל מחודש יוני 2018 ועד לפטירתו בתאונה שארעה ביום 18.5.2019 [סע’ 16 לתצהירה], הנתבעת והתובעים 1-3 מבקשים להטיל ספק בגרסה זו, ומפנים לראיות והעדויות שהוצגו בנדון, ולעולה מחקירתה הנגדית של התובעת 4.

כפי שאפרט להלן, מצאתי כי היתה תקופה בה המנוח והתובעת 4 היו בני זוג שהתגוררו יחדיו, אך היא הסתיימה במהלך המחצית השנייה של שנת 2017. מכל מקום, בתקופה הרלוונטית לבחינת המצב העובדתי של מערכת היחסים בין המנוח לתובעת 4 – לא היתה התובעת 4 בבחינת ‘ידועה בציבור’ של המנוח.

בראש ובראשונה – מספר מסמכים שהוצגו בתיק אינם תומכים בגרסת התובעת 4 ואף מערערים אותה. מעיון בחומר הראיות עולה כי בין המנוח לבין התובעת 4, נחתם בדצמבר 2018 הסכם משמורת ומזונות אשר בו הסדרי ראיה, שבו נרשמו מענים שונים של צדדים, בערים שונות. אכן כטענת התובעים 1-3, לגבי השאלה: מדוע היה צריך לערוך הסכם שכזה אם הזוג מתגורר יחד, ומדוע נדרשים הסדרי ראיה שמוסכמים בו – לא ניתנה תשובה מספקת [ש’ 28-35 עמ’ 85, עמ’ 86, ש’ 1-9 עמ’ 87, ש’ 28-35 עמ’ 89, ש’ 6-17 עמ’ 90 , ש’ 26-34 עמ’ 91 לפרוטוקול]. גם לשאלה: מדוע התובעת 4, לא הגישה בקשה לקצבת שאירים למוסד לביטוח לאומי עבור עצמה והסתפקה רק בהגשת בקשה לקצבה עבור בתה, התובעת 5, אם, כטענתה, הייתה ‘ידועה בציבור’ של המנוח – לא ניתן כל מענה מספק [ש’ 9-34 עמ’ 92, ש’24-35 עמ’ 93, עמ’ 94, ש’ 1-12 עמ’ 95 לפרוטוקול].

מהראיות בכתב לא עולה שהמנוח והתובעת 4 ניהלו משק בית משותף או חיו יחד כ’ידועים בציבור’, לאחר שכבר בתחילת 2018 הוציא בית משפט – לבקשת המנוח ואמו, ולאחר מכן גם גרושתו – צו למניעת הטרדה מאיימת נגד התובעת 4 [עמ’ 109 שורות 7-10 לפרוטוקול]. מעיון במכלול הראיות, לא מצאתי כסבירה את טענת התובעת 4, לפיה כל המסמכים “מזמן אמת” שמלמדים על ניתוק היחסים בין המנוח לתובעת 4 הם תולדה ותוצר של הלחץ שאמו שהתנגדה למערכת היחסים ביניהם הפעילה.

מדובר בטענות בע”פ כנגד מסמכים בכתב, ולא די בתמיכה לכאורה של עדותה של אמה של התובעת 4 בטענתה לגבי השפעת אמו של המנוח, כאשר, במיוחד בנסיבות ענייננו, היא עדה בעלת אינטרס משותף לבתה, התובעת 4. מדובר בעצם ב”עדות בעל דין יחידה” שהיא בעלת גוון של התרשמות וסברה, שאין לה סיוע עצמאי ונפרד. למול עדויות אלה הובאה מטעם התובעים 1-3 עדותה של אם המנוח ועדות התובעת 1 עצמה, שנחזית שהיא נתמכת בעולה מהאמור במסמכים “מזמן אמת”.

עדות התובעת 4 נראתה מגמתית, גם אם לוותה בהבעת רגשות. גם אם סובייקטיבית התובעת 4 ראתה את עצמה כבת זוג של המנוח בשנה האחרונה לחייו (וכאמור, קיימים מסמכים “מזמן אמת”, כמו הסכם המשמורת והמזונות, שנוגדים את סבירותה של אמיתות גרסה זו), הרי שלא הורם בענייננו הנטל להוכיח שהמנוח ראה עצמו באופן סובייקטיבי בן זוגה באותה תקופה; כאשר הראיות האובייקטיביות מצביעות על ניתוק יחסים כבר טרם התקופה הזאת, ולא מצביעות, לגבי אותה תקופה – על קיום משק בית משותף כפועל יוצא מחיי משפחה משותפים, כמקובל בין בעל ואישה, ואשר אינם נובעים מנוחות אישית.

בהמשך להתרשמותי והסתייגויותיי לעיל, להלן ממצאי לגבי השתלשלות האירועים הרלוונטיים לענייננו, כפי שהם עולים מעיון במסמכים שהוגשו בנדון מטעם הצדדים, ומהתרשמותי מהעדויות שנשמעו בנדון:

המנוח והתובעת 1 הכירו ב-2008 ונישאו בשנת 2010.

ביום 19.01.2011 רכשו המנוח והתובעת 1 דירה ראשונה. ביום 14.3.2011 נולדה להם התובעת 2, וביום 26.1.2013 – נולד התובע 3.

באותן שנים עבד המנוח כשכיר בענף האבטחה. כפי שמסבירה אשתו בעדותה לפניי: “הוא היה למעשה עובד לפי מכרזים כלומר חברה שהייתה מקבלת איזה פרויקט מסוים אז הוא היה כמו מנהל עבודה אחראי על השומרים, הייתה לו כזה כמו איזה שהיא משרה פר פרויקטים, אז הוא לא החליף עבודות כי מקומות העבודה האלה חוזרים במשך השנים” [עמ’ 38-39 לפרוטוקול].

בשנת 2013 עבד המנוח באותם פרויקטים עבור שלוש חברות שמירה ואבטחה, והשתכר סך כולל של 123,309 ₪ ברוטו בשנה. בשנת 2014 עבד המנוח עבור שתי חברות שמירה ואבטחה. באחת השתכר סך של 101,627 ₪ ברוטו בשנה; ובשנייה – סך של 102,875 ₪ ברוטו בשנה. הכנסתו הכוללת בשנה זו היתה בסך של 204,502 ₪ ברוטו בשנה (היינו, כ-17,000 ₪ ברוטו לחודש). בשנת 2015 – עבד המנוח עבור שתי חברות שמירה ואבטחה. באחת השתכר סך של 134,952 ₪ ברוטו בשנה; ובשנייה – סך של 44,008 ₪ ברוטו בשנה. הכנסתו הכוללת בשנה זו היתה בסך של 178,960 ₪ ברוטו בשנה (היינו, כ-14,913 ₪ ברוטו לחודש) [הסכומים ניטלו מדו”ח רציפות הביטוח של המל”ל].

ביום 13.7.2015 מכרו המנוח והתובעת 1 (אז – עדיין נשואים) את הדירה הראשונה ורכשו בית קרקע.

בתחילת שנת 2015 השקיע המנוח כספים ונכנס כשותף (שותף שקט) במעדניה עם חברה של אמו. המנוח נכנס לעסק כשותף פאסיבי והמשיך בעבודותיו בענף האבטחה. לצורך הקמת העסק הוא נטל הלוואות בשוק האפור. בסוף שנת 2015 היה המנוח אמור להחזיר חלק גדול מהשקעתו במעדניה, אולם, הוא לא זכה להגיע לכך – בשל מעשה הונאה של השותפה שברחה לחו”ל עם הכספים לאחר שרוקנה את המעדנייה מכל תכולתה והותירה אותו עם חובות של מאות עלפי שקלים לשוק האפור [לפי עדות התובעת 1 ב-סע’ 5 לתצהירה, ועדות אמו של המנוח ב-סע’ 8-11 לתצהירה]. אמנם הראיות בכתב בענין זה מעטות, אך למקרא ולמשמע מכלול העדויות (לרבות – העולה ממסמכי חלוקת הרכוש) – אני מוצא שמדובר בהתנהלות ואירועים שאכן התרחשו, כשהמשבר הכלכלי אליו נטען שהמנוח נקלע משתלב עם הגיון השתלשלות האירועים האחרים, לרבות – הגירושין בסמוך לאחר רכישת בית חדש, אחור בתשלומי שכירות דירה במחצית השנייה של שנת 2016, וקשייו של המנוח בעמידה בחובות תשלום דמי המזונות של ילדיו, כאמור. מדובר גם בהלוואה מהשוק האפור, שכפי שמצביעה התובעת 1, היא זו שיזמה למסור את מלוא הפרטים הידועים לה בעניינה; הלוואה שמעצם טיבה וסוגה, קיימת סבירות שלא תהיה מגובה במסמכים.

על רקע הסתבכות כלכלית זו, ביקשה התובעת 1 להתגרש מהמנוח, והם מכרו את בית הקרקע, שכאמור, רכשו אך כשנה קודם לכן. ביום 01.03.2016 נמכר הבית כנגד תמורה שמתוכה קיבל המנוח קצת מעל לחצי מיליון ₪ [הוצג בהסכם חלוקת הרכוש].

מעדות התובעת 1 עולה כי, מכספי מכירת הבית החזיר המנוח את החלק הארי של החוב, בסך של כחצי מליון ₪, כך שנותרה יתרת חוב קטנה יותר להחזיר [סע’ 12 לתצהיר אמו של המנוח, סע’ 8 לתצהיר התובעת 1]. את יתרת החוב החזיר המנוח במשך שלוש שנים עד שסגר את כל חובותיו לשוק האפור בחודש בפברואר 2019, גם בעזרת אמו שלקחה הלוואה לצורך זה מחברת אשראי [ראו סע’ 12 לתצהירה; לוח סילוקין של ההלוואה שנטלה אמו של המנוח ביום 21.8.2017 – סומן במוצגי התובעים 1-3 – ת/35].

ביום 02.03.2016 נחתם הסכם גירושים, משמורת ומזונות בין התובעת 1 לבין המנוח, שניתן לו תוקף על ידי בית המשפט ביום 07.03.2016.

המנוח נכנס למערכת יחסים זוגית עם התובעת 4, וביום 21.05.2016 נחתם הסכם שכירות לפיו המנוח ואמה של התובעת 4 שוכרים דירת מגורים יחדיו. לפי עדות התובעת 4 הם התגוררו בדירה יחדיו. התובעת 1 טוענת כי מדובר היה ב”קשר לא יציב”, אך לא ראיתי שהובאו לתמיכה בטענה זו ראיות ברורות – בכל הקשור לתקופה שעד שלהי 2017.

לתמיכה בטענתה של שיתוף במשק הבית, מציגה התובעת 4 מטעמה קבלות לגבי רכישת מוצרים ושירותים שונים שהמנוח רכש בכספו, לגרסתה – במסגרת חייהם במערכת יחסים זוגית. כפי שמציינת הנתבעת – מועדי הקבלות של הרכישות שיכול שניתן לייחס למנוח את מימונן הם מהמחצית השנייה של שנת 2016 (בסמוך לאחר הכניסה לדירה השכורה, כאמור) ומהמחצית הראשונה של שנת 2017. אעיר, כי הוצגה גם קבלה בודדת של רכישה מיום 28.7.2018 שלכאורה ביצעה התובעת 4 (שמה הפרטי מופיע על הקבלה) של רהיטים בעלות של כ-5,500 ₪; אך אין על גבי קבלה זו כל אינדיקציה שהיא קשורה למנוח או שמומנה על ידיו. כך שגם הקבלות, על פי פרטיהן ומועדיהן – מצביעות על מערכת יחסים זוגית ומגורים משותפים בזמן מוגבל – שהסתיים במחצית השנייה של שנת 2017.

להלן רשימה של הקבלות שהוצגו משנת 2016: 24.05.16 – קבלה על סך 6,800 ₪ ממוסך; 07.06.16 – קבלה על סך 4,620 ₪ עבור טלפון ומקרר, וקבלה על סך 2,000 ₪ שקם אלקטריק. 09.06.16 – קבלה על סך 5,800 ₪ עבור שולחן וכיסאות. ישנם גם קבלות עבור מלון וטיסה משנת 2016.

כבר ביום 19.09.16 (כארבעה חודשים בלבד לאחר הכניסה לדירה השכורה) נמסר למנוח מאת בעלי הדירה השכורה מכתב התרעה הדורש את פינוי הדירה, וביום 07.11.16 אף הוגשה תביעה לפינוי למושכר בטענה, שהחל מחודש ספטמבר 2016 חדל המנוח מלשלם דמי שכירות.

לא ברור מתי בפועל פונתה הדירה שנשכרה בשנת 2016, כאמור. מכל מקום, התובעת 4 מציגה הסכם שכירות מיום 22.08.17 לפיו שכרה יחד עם המנוח דירה אחרת בעיר קרובה.

להלן רשימה של הקבלות שהוצגו מטעם התובעת 4 משנת 2017: 27.03.17 – קבלה על סך 700 ₪ עבור מזרן; 15.06.17 – קבלה על טלפון נייד; 23.08.2017 – קבלה על סך 2,400 ₪ עבור כיריים ותנור (כתובת המשלוח היא ככל הנראה לכתובת אמם של המנוח או התובעת 4); דרישה לתשלום חשבון חשמל לתקופה שבין 11.12.17-11.02.18 על כתובת הדירה הראשונה ששכר יחד עם אמה של התובעת 4 (שכבר עזבו – לפחות חצי שנה קודם לכן). הוצגו גם התראות לגבי אי-תשלום ארנונה על הדירה הראשונה (התראות ממועד שמאוחר למועד מות המנוח).

אמנם לגרסת התובעת 4 המנוח הציע לה נישואין בחופשה בבית מלון ונתן לה טבעת אירוסין [סעיף 15 לתצהירה], אך גרסה זו היא ‘עדות בעל דין יחידה’. אמנם מוצגת מטעם התובעת 4 תעודת אחריות מיום 10.8.2017 לגבי תכשיט שהיא טוענת שהוא טבעת אירוסין. במסמכי התכשיט מופיע מחירו ופרטי החומרים שמהם הוא עשוי ומידותיו, אך אין כל אינדיקציה באשר למי רכש את התכשיט או – עבור מי. כאמור, החשבונית מהמלון שנמצא באותה עיר שבה לכאורה נרכשה הטבעת – היא משנת 2016. מכל מקום, גם התובעת 4 איננה חולקת שהיחסים התקלקלו (לפחות – לתקופה), אך מאשימה את אם המנוח והשפעתה על המנוח – כמה שגרם לכך.

מכל מקום, לבקשת התובעת 1 ניתן ביום 11.02.2018 נגד התובעת 4 צו מניעת הטרדה מאיימת למשך חצי שנה; וביום 18.2.2018 ניתן נגד התובעת 4 צו מניעת הטרדה מאיימת גם לבקשת המנוח ואמו.

ביום 27.3.18 נולדה התובעת 5 לאמה, התובעת 4.

לאחר שבוצעה בדיקת אבהות, ניתן ביום 25.11.2018 פסק דין שקובע שהמנוח הוא אביה של התובעת 5.

כאמור, ביום 02.12.2018 נחתם בין המנוח לתובעת 4 הסכם משמורת ומזונות. לפי ההסכם “ניהלו” הצדדים (לשון עבר) יחסים זוגיים. הכתובות בהסכם של הצדדים היו שונות. בהסכם נקבעו דמי המזונות בהם התחייב המנוח, נקבעה שהילדה, התובעת 5 תהיה במשמורת התובעת 4 ונקבעו הסדרי ראיה למנוח. ביום 13.12.2018 קיבל ההסכם תוקף של פסק דין, כשהשופטת מוצאת להזכיר בפסק הדין את חשיבות תכיפות ביקורי הראיה בשל גילה של התובעת 5.

לפי עדות אם המנוח לאחר שהתנתקו יחסיו עם התובעת 4 בחלק השני של שנת 2017 המנוח התגורר אצלה; כשהוא הקפיד לבקר את ילדיו על פי הסדרי הראיה שנקבעו בהסכמי המשמורת והמזונות. היא עצמה נסעה עם המנוח בחלק מביקוריו אצל התובעת 5.

ביום 29.04.2019 נחתם הסכם שכירות לפיו שכר המנוח (לבדו) דירה במרכז הארץ.

בהקשר של תעסוקתו של המנוח בתקופה – החל משנת 2016: המנוח המשיך לעבוד בענף האבטחה במחצית הראשונה של שנת 2016, בשלוש “פרויקטים” שניהלו שלוש חברות שונות, בהם השתכר סך כולל של 41,666 ₪. לפי עדויות התובעת 1 ואמו של המנוח, במחצית השנייה של שנת 2016 התחיל בלימודי בישול מקצועי נוספים [נוספים על קורס בישול מקצועי של כחצי שנה – בגיל 17; מוצגת דיפלומה] על מנת לרכוש ידע נוסף בתחום – משך כחצי שנה, “ובמקביל התחיל לעבוד במטבחים במסעדות מספר משמרות בשבוע” [סעיף 12 לתצהיר התובעת 1]. בשנים 2017 ו-2018 המשיך המנוח לעבוד עבור חברות בתחום האבטחה, שלפי עדויות התובעת 1 ואמו של המנוח עבד במקביל במשמרות ערב במסעדות כ-3-4 פעמים בשבוע. אמו של המנוח, אצלה התגורר מאז שלהי 2017, מעידה כי עבד כעוזר טבח בערבים כנגד תשלום של 350-400 ₪ במזומן למשמרת [סעיף 14 לתצהירה]. לענין ממצאי באשר להכנסות הלא מדווחות אתייחס בהמשך.

סיוע לגרסה זו לעניין תחומי העיסוק של המנוח, שכללו תשוקה וענין בכל הקשור לבישול ומסעדנות, ניתן למצוא בעדות המנהלת של המנוח מטעם חברת הקייטרינג באתר בו עבד המנוח כחודש וחצי טרם מותו (להלן: “המנהלת”; שתצהירה ועדותה בנדון הובאו מטעם התובעים), לפיה: “במהלך חודש הנסיון שלו [המנוח] הוכיח את עצמו כטבח וכעובד מצוין. קודם כל, הוא היה מקצוען, היתה לו יד טובה, היה זריז ומיום הראשון היה ברור כי הוא יודע לעבוד במטבח” [סע’ 4 לתצהירה]. נשאלת השאלה אלמלא עבד המנוח במסעדות (הגם שבגין שכר לא מדווח), כיצד רכש את הניסיון והמיומנות שהראה בעבודתו , כאמור.

בשנת 2017, לבד מעבודתו במסעדות בערבים, כאמור, עבד המנוח עבור שתי חברות שמירה ואבטחה. באחת השתכר סך של 27,916 ₪ ברוטו בשנה; ובשנייה – סך של 65,151 ₪ ברוטו בשנה. הכנסתו הכוללת המדווחת בשנה זו היתה בסך של 93,067 ₪ ברוטו בשנה (היינו, כ-7,756 ₪ ברוטו לחודש). בשנת 2018 – לבד מעבודתו במסעדות בערבים, כאמור, עבד המנוח עבור שלוש חברות שמירה ואבטחה. באחת השתכר סך של 37,835 ₪ ברוטו בשנה; בשנייה – סך של 3,920 ₪ ברוטו בשנה; ובשלישית – סך של 63,067 ₪ בשנה. היינו, הכנסתו הכוללת בשנה זו היתה בסך של 104,822 ₪ ברוטו בשנה (היינו, כ-8,735 ₪ ברוטו לחודש) [הסכומים ניטלו מדו”ח רציפות הביטוח של המל”ל].

בתחילת שנת 2019 עבד המנוח – עד חודש אפריל – עבור חברת אבטחה, והשתכר סך כולל של 22,255 ₪. כאמור, באפריל 2019 החל לעבוד לתקופת ניסיון עבור חברת קייטרינג באתר מסוים בו ניתנו שירותיה. בתחילת חודש מאי, כחודש בלבד לאחר שהחל לעבוד, הוא התקבל לעבודה קבועה; כעדות המנהלת: “בחודש 5 ישבנו על שכר מאחר וידעתי שהוא עובד טוב ואני כן רוצה אותו” [עמ’ 17 לפרוטוקול]. הוסכם בהסכם כתוב שהוצג שנדון (מסמך בכתב יד מיום 5.5.2019, שבו חתימה הנחזית להיות חתימתה של המנהלת) שהמנוח יועסק על ידי חברת הקייטרינג כסו-שף וטבח תורן, וכי שכרו יהיה 7,300 ₪ לחודש נטו, ויעלה לסך 9,000 ₪ לחודש נטו החל מחודש יולי 2019 [סע’ 3 ו-6 לתצהיר המעסיקה; ועדותה ב-ש’ 12-14 בעמ’ 17 לפרוטוקול; וההסכם עצמו]. ברור מהעדות ש”נטו” משמעו – לתשלום (היינו – אחרי כל ההורדות והניכויים המתחייבים).

בחודש מאי 2019, לאחר ששכר המנוח דירה במרכז והתקבל באופן קבוע לעבודתו בחברת הקייטרינג, לא המשיך המנוח בעבודתו הנוספת בחברת אבטחה בשל הקושי להתנייד ממקום מגוריו למקום העבודה באבטחה [סע’ 21-23 לתצהיר אמו של המנוח]. לפי עדותה של האם [סעיף 22 לתצהירה], לשם השלמת הכנסה באותה תקופה, המנוח עבד במסעדת דגים ביפו והשתכר בסך 350-400 ₪ במזומן למשמרת, ועשה בין 3-4 משמרות בשבוע.

התובעת 1 הציגה תמונות (שאין עליהן מועד), שהיא גורסת שצולמו במחצית הראשונה של חודש מאי 2019, כשבוע טרם מותו של המנוח. בתמונות ניתן לראות את התובעת 1 והמנוח יחד עם ילדיהם. בחקירתה ציינה שהתמונות צולמו ב-10 למאי [עמ’ 28 לפרוטוקול].

התובעת 4 הציגה תמונות (שאין עליהן מועד), שהיא גורסת שצולמו כיום טרם מותו של המנוח. בתמונות ניתן לראות את התובעת 4 והמנוח יחד עם ילדיה של התובעת 4 שנולדו קודם להיכרותה עם המנוח. בהקשר של סיבת המפגש הזה וטיבו קימת מחלוקת; כאמור, התובעת 4 גורסת שמדובר היה במסיבת יום הולדת לאחת מבנותיה (לא – התובעת 5; סעיף 7 לתצהירה; עדותה בעמ’ 92 לפרוטוקול), ואילו אם המנוח מצהירה ומעידה לפניי שהוא אכן נסע אל התובעת 4 אך מסיבה אחרת. לעדותה המנוח ספר לה שהוא נוסע אל התובעת 4 כי התובעת 5, בתו, כבר חולה כבר מספר ימים. אמו של המנוח מציגה במצורף לתצהירה תמונה של המנוח עם בתו כשעליה פיית מכשיר אינהלציה, וגורסת שהמנוח שלח לה את התמונה הזאת מאותו ביקור [סעיף 34 לתצהיר האם; עדותה – בעמ’ 67 לפרוטוקול].

כך או כך, אני רואה בביקורים אצל שתי האמהות אינדיקציה למעורבותו של המנוח כאב לילדיו, אך לא כראיה לקיומו של קשר זוגי באותה עת.

בסופו של דבר, כאמור, באורח טרגי, נהרג המנוח ביום 18.05.2019 בתאונת דרכים.

לסיכום נקודה זו, ניתוח הראיות שהונחו בפניי, מוליך למסקנה שהתובעת 4 לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שבמועדים הרלוונטיים היא קיימה עם המנוח חיים אינטימיים, המושתתים על יחסי חיבה, אהבה, מסירות ונאמנות, או כי ניהלה עמו משק בית משותף כפועל יוצא מחיי משפחה משותפים, כמקובל בין בעל ואישה, ואשר אינם נובעים מנוחות אישית [ראו: עניין לינדורן בעמ’ 28; ע”א 621/69 נסיס נ’ יוסטר, פ”ד כד(1) 617,619; עע”מ 4614/05 מדינת ישראל נ’ אורן, סא(1) 211) (פורסם; 16.3.2006)]. כאמור, מחלק מהמסמכים – אף נחזה היפוכה של גרסת התובעת 4.

לסיכום, מכל האמור לעיל עולה כי הזכאות לפיצויים מכוח תלות עומדת בענייננו לשלושת ילדיו הקטינים של המנוח, ולהם בלבד.

ד. בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים בגין אובדן התמיכה בתלויים

כאמור, מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת לגובה בסיס השכר שישמש לצורך חישוב הפיצויים בגין הפסדי התמיכה של התלויים, ובפרט לשאלת עצם ההתחשבות בהכנסתו הלא מדווחת של המנוח.

הדילמה המתעוררת במקרים שבהם הניזוק או התלויים שלו טוענים להכנסה לא מדווחת אינה חדשה במחוזותינו [ע”א 2648/11 אסייג נ’ המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) )פורסם; 25.9.2011; פסקה 5(; ע”א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ וינטר )פורסם;11.11.2013 ) להלן: “עניין וינטר”); ע”א 5794/94 אררט נ’ בן שבח, פ”ד נא(3), 489, 498 (1995)].

על פי ההלכה הפסוקה, המעוגנת בכלל של השבת המצב לקדמותו שבבסיס דיני הנזיקין, יש לגזור את הפיצוי לניזוק על פי הכנסתו האמתית ו”אין להעניש אותו, ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו” [ע”א 9813/07 נעים נ’ אבנ”ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע”מ, פסקה 4 (פורסם; 16.8.2009)]. עם זאת, נטל ההוכחה המוטל על הניזוק הטוען להכנסה לא מדווחת הינו גבוה במיוחד וכדי לעמוד בו נקבעו בבית המשפט העליון [ע”א 4816/20 לסקוב נ’ פלונית (פורסם; 10.3.2021) (להלן: “עניין לסקוב”)] מספר כללי אצבע:

“(-) על הניזוק-התובע נטל הוכחה מוגבר להוכחת גובה השתכרותו הלא מדווחת.

(-) אין מקום להשתמש בנקודות מוצא כמו שכר מינימום או שכר ממוצע במשק לצורך הערכת גובה ההכנסה הלא מדווחת.

(-) גם משהוכחה ההכנסה הלא מדווחת, יש להפחיתה לצורך חישוב הפיצויים, ולו במעט לאור השיקולים האמורים לעיל.

(-) יש להתייחס בחומרה רבה יותר למצג פוזיטיבי של אי השתכרות כלפי הרשויות (למשל, דיווח כוזב לבית המשפט בהליך אחר או דיווח כוזב לביטוח הלאומי לשם קבלת קצבה) להבדיל מאי דיווח ‘פסיבי’, בבחינת מעין יישום של דוקטרינת ההשתק השיפוטי.

(-) יש להתייחס בחומרה רבה יותר לאי דיווח של עצמאי מאשר לאי דיווח של שכיר שמעבידו לא הנפיק לו תלוש משכורת.

(-) יש להתייחס בחומרה רבה יותר לניזוק החי מאשר לתביעת אלמנה ותלויים” (פסקה 8).

במקרה דנן, מצאתי כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה המוגבר להוכחת עצם קיומה של השתכרות לא מדווחת של המנוח (להבדיל – משיעורה), מכמה סיבות שאפרט להלן:

ראשית, מדובר במנוח שכיר אשר הותיר אחריו תלויים ומשכך, לפי כללי האצבע שנקבעו בעניין לסקוב, יש להתייחס בחומרה פחותה למעשה אי-הדיווח.

שנית, התרשמתי כי עדותה של התובעת 1 הייתה לאורך כל הדרך – קוהרנטית ומהימנה, ואף הציגה נתונים המשקפים את המציאות גם כאשר לא באו ל”טובתה” כדוגמת החוב של המנוח לשוק האפור, אשר בהיעדר מסמכים כלשהם, ככל הנראה לא היה בידי הנתבעת יכולת לדעת עליו.

מאידך, אינני יודע להצביע על שיעור ההכנסה הלא מדווחת שהכניס המנוח במהלך השנים (מאז 2016 ועד לפטירתו), אך התרשמתי כי, בכל מקרה, אין מדובר בהכנסה העיקרית, אלא בהשלמה, ששיעורה תלוי נסיבות משתנות.

מהעדויות עולה כביכול גם שבחודשים מסוימים מדובר בשיעור לא מבוטל. העבודה בקייטרינג הסתיימה בשעה 15:00 [בסעיף 3 לתצהיר המנהלת], כך שלכאורה יכול היה שכרו הלא מדווח של המנוח לעמוד על קרוב לסך 5,900 ₪, כעולה מהמוצהר בתצהיר אמו של המנוח המדברת על שלוש ארבע פעמים בשבוע, של עבודה בערבים בגין 350-400 ₪ לערב [3.5x375X4.5 = 5,900 ₪]. מדובר בסך שקרוב לסכום שהשתכר בעבודתו בחברת האבטחה בחודש אפריל, החודש הראשון בו עבד בחברת הקייטרינג, בגדר תקופת ניסיון.

אני סבור שבמסגרת שיקולי בנדון, יש ליתן משקל נמוך לשיעורי ההכנסה האפשריים בעבודה הלא מדווחת, וזאת – לנוכח האפשרות של הצבעה על דיווח כוזב כנגד המנוח – מול רשויות המס, ובהתחשב בשיקולים הקשורים במדיניות משפטית ותקנת הציבור [עניין וינטר, בפסקה 5; וראו את פסיקתו של כב’ השופט עמית בענין ת”א (מחוזי חי’) 355-07 המנוח נ’ פלוני ( פורסם; 13.9.2009)].

מכל מקום, כפי שיפורט להלן, ממילא נראה כי לא אזדקק לכמת בממצא סדור את שיעור השתכרותו הלא מדווחת של המנוח לצורך קביעת כושר השתכרותו לעבר ולעתיד שאבד בתאונה.

כאמור, מצאתי כי בהיעדר ראיות או עדים שסותרים זאת, יש ליתן אמון בעדות התובעת 1 אשר גורסת כי המנוח החזיר את חובותיו לשוק האפור עד תחילת שנת 2019, והחל לשקם את עצמו.

מצאתי כי המשבר הכלכלי והאישי שאליו נקלע המנוח בין השנים 2015 ל-2016 (שנחזה שנבע משאפתנותו לצמוח כלכלית) היה חריג בהתנהלותו. ממכלול הראיות עולה כי המנוח היה אדם חרוץ שעבד לפרנסתו מגיל צעיר, ולרוב – במספר מקומות עבודה במקביל; וככלל השתכר יפה, כפי שעולה מהרווחה הכללית אליה הגיע טרם המשבר, ומנכסי הנדל”ן שרכש יחד עם התובעת 1. התאוששותו מהמשבר והצלחתו המסתמנת לרכישת מוניטין בתחום ההסעדה, מגלים אדם מוכשר, שאמנם לפי גילו (32 בפטירתו) ותולדותיו כבר החל לכתוב את סיפור חייו, אך ספק אם בפועל סיים את הפרק הראשון בו. לא מצאתי שהשכר שמצוין בתדפיס רציפות הביטוח של המנוח במל”ל בשנים האחרונות משקף את מלוא כושר השתכרותו של המנוח, כפי שניתן להעריכו על פי הראיות שלפניי.

כפי שמצביעים התובעים, בהתחשב בהוראת סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים, עד חודש יולי 2019 שכרו של המנוח בגין חודש עבודה מלא בחברת הקייטרינג היה גבוה מהנטו “שקיבל ליד”. עד יוני 2019 – אם הוסכם על 7,300 ₪ – לתשלום “ביד”, הרי שמדובר בשכר ברוטו בסך של 9,130 ₪, ונטו (בהפחתת מס הכנסה בלבד לפי 2.25 נקודות זיכוי ו-14% מס שולי) – בסך של 8,650 ₪. והחל מחודש יולי 2019 – אם הוסכם על 9,000 ₪ – לתשלום “ביד”, הרי שמדובר בשכר ברוטו בסך של כ-12,000 ₪, שהוא נטו בסך של כ-11,000 ₪ (בהפחתת מס הכנסה בלבד – לפי 2.25 נקודות זיכוי ו-20% מס שולי).

לפי הדין, יש לבחון את כלל האינדיקציות הנוגעות לפוטנציאל השכר של המנוח אילו היה נמנע מותו וממשיך לעבוד [ע”א 2838/07 קוזק נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ (פורסם; 8.8.2010; פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ארבל].

ובכן, מצאתי ליחס בענייננו משקל לעצם העובדה שהמנוח השתכר בשנת 2014 סך של כ-17,000 ₪ ברוטו בממוצע לחודש ובשנת 2015 – קרוב לסך של 15,000 ₪ ברוטו בממוצע לחודש. אעיר כי מדובר בתחום האבטחה, בו המנוח כבר צבר ניסיון, ואולי גם – מוניטין, ולכאורה, אם הניסיון לעבור לתחום ההסעדה היה נכשל, יכול היה לחזור אליו. מצאתי לייחס משקל להתרשמותי שהמנוח היה אדם חרוץ, ששאף לצמוח ולהתקדם כלכלית; וגם לאחר המשבר שנקלע אליו, ביקש להתקדם לתחום עיסוק חדש, והשתתף בקורסי הכשרה מקצועיים בתחום ההסעדה והמסעדנות.

לקחתי בחשבון גם שהמנוח החל לעבוד במקום עבודה עם פוטנציאל קידום שיש לגביו ראיות בכתב “מזמן אמת” – תקופה קצרה לפני התאונה. כפי שהזכרתי, ה”נטו” עליו מדברת המנהלת, הן בהסכם והן בתצהירה הוא “סכום לתשלום ליד”, ולא רק ברוטו בניכוי מס בלבד. זאת, כאשר המנהלת מצהירה שבשל היכולות והאמביציה שזיהתה אצל המנוח, היה לו להערכתה כל הפוטנציאל, לאחר שנה עד שנה וחצי של עבודה כסו-שף, להתקדם לתפקיד של שף ולהרוויח שכר התחלתי של 12,000 ₪ נטו לתשלום [סעיף 7 לתצהירה]; זאת, כאמור, לאחר ניכויים של מס הכנסה וכל ההפחתות והניכויים נוספים שעל המעסיק להפחית בביצוע תשלום השכר. היינו, מדובר בהשתכרות חודשית ברוטו – בסך של מעל 17,000 ₪; או – נטו (בהפחתת מס הכנסה בלבד) בסך של כ-14,800 ₪ (בהפחתת מס הכנסה בלבד – לפי 2.25 נקודות זיכוי ו-31% מס שולי).

מעדותה של המנהלת לפניי לא עולה שהיא עומתה מול הערכה לעתיד זו. מכל מקום – מעדות המנהלת בתצהירה ולפניי, ומנוסח ההסכם שנחתם אך כחודש לאחר תחילת עבודתו של המנוח, מצאתי שהמנהלת אכן התרשמה מיכולתו וכשרונו של המנוח וצפתה לו עתיד ברור של “גדילה” מהירה בחברה.

על בסיס נתונים ושיקולים אלו, מצאתי לנכון לקבוע את בסיס שכרו של המנוח לעבר (בשלוש וחצי השנים שחלפו מאז מותו) על סך של 13,000 ₪ נטו לחודש (שהוא ברוטו בסך של כ-14,500 ₪ בהפחתת מס הכנסה בלבד), ולעתיד – על סך של 14,800 ₪ נטו לחודש (שהוא ברוטו בסך של כ-17,000 ש”ח ברוטו בהפחתת מס הכנסה בלבד).

ה. אופן חישוב היקף הפיצויים בגין אובדן התמיכה בתלויים

כרקע לדיון בכימות הפיצויים בגין אובדן התמיכה בתלויים בעקבות מות המנוח, נסקור תחילה את הסכמי המזונות והמשמורת בענייננו (של המנוח מול כל אחת מהאמהות). מעיון בהסכמים, עולה שהילדים נותרו במשמורת אמותיהם, והמנוח היה מתוכנן לפגוש אותם (“לראותם”), לשהות עמם ולעיתים להביאם לביתו – על פי הסדרי ראיה מפורשים, שמהם עולה בעליל שבחלק הארי של הזמן – הילדים נועדו לשהות במחיצת אמותיהם.

הסכם המשמורת והמזונות מול התובעת 1 מחייב את המנוח לשאת בדמי מזונות בגין כל אחד מהילדים, התובעים 2 ו-3, בסך של 1,500 ₪ לחודש – עד לגיל 18; ולאחר גיל 18 ועד לתום השירות הצבאי – לשאת בשליש מדמי המזונות. לפי ההסכם, המנוח נושא בנוסף לאמור – גם בחבות לתשלום מחצית מההוצאות המיוחדות, כמו: חינוך, חוגים, שיעורים פרטיים, והוצאות רפואיות רגילות וחריגות (להלן: “ההוצאות המיוחדות”).

הסכם המזונות מול התובעת 4 מחייב את המנוח לשאת בדמי המזונות של התובעת 5 בסך 3,000 ₪ עד לכניסתה של הילדה לגן עיריה (31.8.2021), ומאז ועד לגיל 18 – בסך של 2,000 ₪ (שכולל בתוכו גם את כל ההוצאות המיוחדות); ולאחר גיל 18 ועד לתום השירות הצבאי – לשאת בשליש מדמי המזונות.

בבסיס חישוב הפיצויים להם זכאים התלויים בגין אובדן התמיכה ממנה היו אמורים ליהנות מהכנסתו של המנוח (לו המשיך בחייו), עומדת שיטת החישוב שבחר לעניין זה המשפט הישראלי – היא שיטת הידות; ובהיעדר נסיבות המצדיקות הליכה בדרך אחרת – היא תשמש את בית המשפט [אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 941-927 (מהדורה רביעית; 2011); ע”א 8961/16 פלוני נ’ המאגר הישראלי לביטוח חובה (פורסם; 14.6.2017; בסעיף 7)].

עיון בפסיקה מעלה כי כאשר מדובר במנוח גרוש, גם כאשר מתגורר הגרוש בדירה נפרדת מילדיו, וגם כאשר הוא משלם מזונות – נהוג במקרה שנפטר בתאונה – לערוך את התחשיב בתביעת התלויים בשיטת הידות על בסיס גובה ההכנסה של המנוח (לבדו, ללא – הכנסת גרושתו) וכאילו היה בעל משק בית אחד משותף עם ילדיו עד לתום תקופת התלות של הילדים [ת”א (שלום י-ם) 4554-09 עזבון בסל נ’ שומרה (פורסם; 21.10.2013) (להלן: “ענין עזבון בסל”), ראו פסקאות 28-30 לפסק הדין (ערעורים הדדיים שהוגשו על פסק הדין נדחו ב-ע”א 45046-11-13 שומרה נ’ עזבון בסל, וב-ע”א (מחוזי י-ם) 2589-06-12 עזבון פלוני נ’ כלל (פורסם; 31.12.12) (להלן: “עניין כלל”); ת”א (השלום נצרת) 6479/05 עזבון פרץ נ’ אריה (פורסם; 26.2.09) (להלן: “ענין עזבון פרץ”].

לנוכח הנטען בסיכומי הנתבעת, כהערת ביניים, אזכיר כי אין בענייננו תביעת עזבון, אלא – אך ורק תביעת תלויים (התביעה היא על פי הוראת סעיף 7ב לחוק הפלת”ד – בלבד). כך שאין להוסיף בענייננו מה שמכונה בפסיקה “ידת חסכון”, ואין לעשות בה כל שימוש. אדגיש, שמדובר בידה שהוספתה לידות שמשמשות בחישוב אובדן תמיכה לתלויים נועדה בתיקים בהם היורשים אינם התלויים למצות את סך הפסדי ההשתכרות בגין “השנים האבודות”, היינו (ביתר דיוק) – הפסדים לעזבון. הציטוט מספרו של סגן הנשיאה, כב’ השופט ריבלין עליו נסמכת הנתבעת בסיכומיה בנדון, המדבר גם על “ידת רווחה (חסכון)”, הוא כללי ואיננו משקף את ההלכה הרלוונטית לנסיבות ענייננו.

ההלכה הרלוונטית לענייננו מקופלת במה שנפסק בענין ע”א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע”מ נ’ עזבון המנוח חנא כרכבי ז”ל (פורסם; 19.12.07)), שבו מבהיר כב’ השופט ריבלין כי לפי “השיטה המסורתית” “ידת החסכון” נכנסת בפועל לשימוש ומוספת למספר הידות שמשמשות בחישוב ההפסד שגרם המוות של מי שהותיר אחריו תלויים ועזבון – רק בחישוב הפיצוי בגין תביעת העזבון, ולא – בגין תביעת התלויים. ועוד קבע, כי על מנת לפשט (ולא לטרוח להפחית מול התלויים את חלקו של המנוח בחסכון) נכון לדבוק “בגרסה המסורתית” בעת הפעלת שיטת הידות לגבי הפסדי תמיכה לתלויים [ר’ בסעיפים 18 ו-19 לפסה”ד, לאחר הסבר ארוך מדוע נכון לדבוק ב”שיטה המסורתית”].

אם כן, אם נחדד – המחלוקת בין הצדדים בענייננו בהקשר של חישוב אובדן התמיכה בעצם נסובה סביב השאלה הבאה: בנסיבות המיוחדות לענייננו – על מנת לחלץ את שיעור אובדן התמיכה, כמה ידות “מנכים” מסך הכנסות המנוח בכל תקופה – ידה אחת או שתי ידות; היינו – האם מנכים רק את ‘ידת הקיום’ של המנוח, או שמנכים גם את ‘ידת משק הבית’. זאת, בנסיבות, בהן הילדים של המנוח לא היו מיועדים להיות במשמורתו של המנוח בתקופת התלות, להבדיל מזכות או חובת ביקורים וראיה; שהייה זמנית.

פסיקת בתי המשפט איננה עקבית בשאלת מספר הידות שיש “לנכות” בנסיבות דומות לענייננו, בהן מי שנפטר בתאונה בעת מותו הוא כבר גרוש/פרוד, והילדים אינם סמוכים תדיר על שולחנו, והוא פוגש את הילדים למועדים קצובים, על פי רוב – בהתאם להסדרי ראיה.

בענין עזבון בסל ובענין עזבון פרץ (שאוזכרו לעיל)– מצא בית המשפט לנכות בנסיבות דומות – ידה אחת בלבד (ידת הקיום של המנוח), ולהותיר את ‘ידת משק הבית’ “לטובת” הילדים התלויים. בענין עזבון בסל נסמך בית המשפט על שנקבע בענין כלל, שבו אף שמנוח התגורר לאחר גירושיו בבית הוריו, בית משפט המחוזי מצא לנכות ידה אחת בלבד (הגם באותו ענין דובר על תביעת העזבון, אך העקרון דומה). עוד מפנה בית המשפט בענין עזבון בסל לפסיקת בית משפט המחוזי בענין ת”א (מחוזי מרכז) 3058-09-07 א”ק (המנוח) נ’ התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה (“הפול”) בע”מ (פורסם; 7.6.2010) (להלן: “ענין א”ק”), בו לאחר שהובאו ראיות שטרם מותו שימש בית האב המנוח (עם חצר) בפועל למגורי הילדים באופן תדיר יותר מהסדרי הראיה שנקבעו; נקבע כי בהתחשב באינטרס אחידות הדין [על פי אמירות בהלכת סושרד] – אין להכביד על התלויים בענין הוכחת מגורים משותפים: “מסקנתי היא שבנסיבות תיק זה, מקום שגם ביתו של האב היה בית לילדים, יש לחשב את ההפסד לעזבון בשנות התלות לפי שיטת הידות המקובלת, כך שיחושב תוך הפחתת יד הצריכה של המנוח בלבד”.

לעומת ענין א”ק לעיל, בפסיקת בית משפט המחוזי בענין ת”א (מחוזי נצ’) 741/05 עז’ המנוח משה מלכי ז”ל נ’ ליאני דוד (פורסם; 10.6.2009) (להלן: “ענין עזבון משה מלכי”), מקרה בו הכנסות האב היו זעומות והוא התגורר אחרי הגירושין אצל הוריו, מצא בית המשפט לנכות שתי ידות, בנימוק: “כיוון שהמנוח אף לא החזיק בית משותף עם תלוייו, הרי שהוא צרך בעצמו אף את הידה המכונה “ידת הבית”. בהתאם, יש למנות ידה זאת כחלק מהוצאות הקיום של המנוח”.

על רקע האמור, כפי שיפורט להלן, בנסיבות ענייננו, אני מוצא לייחס בחישוב אובדן התמיכה “ניכוי” של ידת הקיום של המנוח עצמו ו”ניכוי” של 85% מ’ידת משק הבית’; ואסביר. ראשית, אינני חושב שהיקף “הניכוי” במקרה כמו בענייננו חייב להיות דיכוטומי; היינו, או – ידה אחת, או – שתי ידות. לטעמי, למול האינטרס של אחידות הדין יש לתת גם בענייננו מקום לאינטרס של בירור האמת, היינו – של הדיוק בהפעלת הסעד בהקשר של ‘השבת המצב לקדמותו’. שנית, אמנם בנסיבות חייו של המנוח, לא נחזה שזכה להגיע למצב בו הספיק לארח בבית ששכר כחודש טרם מותו את מי משלושת ילדיו (כנראה גם בשל הגיל של חלק מהם); אך מאידך – מצאתי כי המנוח איננו מצטייר כמי שנמנע מלהיפגש עם ילדיו, כאשר על פי התמונות שהוצגו בנדון, הוא עצמו טורח ונוסע לפגוש את הילדים יחד עם כל אחת מהאמהות – גם במועדים סמוכים מאוד למועד התאונה.

אזכיר כי, כפי שעולה מהאמור בהסכמי המשמורת והמזונות בענייננו, עלות החזקת וכלכלת הילדים בזמנים שהם אצלו (על פי הסדרי הראיה), איננה אלא הוצאה שהיא נוספת לדמי המזונות שהוא חב בהם, ולעוד הוצאות, שבחלקם הוא מחויב ובחלקם, לו ניתנה לו ההזדמנות – יכול שאף שהילדים אינם סמוכים תדיר על שולחנו – היה נושא בהם; כמו: טיולים, מסעדות, מתנות הכלל ובימי הולדת בפרט.

כאן נראה שנכון יהיה להזכיר – מה המהות שמשרתת ‘ידת משק הבית’ בתחשיב הפיצויים בשיטת הידות. ובכן, ידה זו נוצרה ונועדה על מנת לתת גבולות ומידות סבירות לידת הקיום של המנוח, ש”מנוכה” בחישוב הפיצויים מסך האובדן של התמיכה. מעין שסתום שנועד לוודא, שלא ננכה בתוך הידה שמייחסים לקיומו של המנוח – הוצאות שלא בהכרח הוא היה (לו היה ממשיך בחייו) מוציא על עצמו או לטובתו, ושממילא ממשיכים להכביד על המשפחה גם בהיעדרו. על מנת לפשט נקבע ש’ידת משק הבית’ תהיה שוות ערך לכל אחת מידות הקיום המיוחסות לכל אחד מבני המשפחה, ובהתאם – גם לידת הקיום של המנוח.

ועוד נזכיר, מה קורה בתביעת תלויים “רגילה” של אלמנה שנותרת עם שלושה יתומים קטינים לאחר שבעלה מת בתאונה. ובכן, כל יתום (ב”תקופה הראשונה” לפחות) מקבל פיצוי בשיעור הסכום שמשקפת ידה אחת, ידת הקיום שלו עצמו. היינו, לאחר “ניכוי” הידה של קיום המנוח משש הידות: שלו, של האלמנה, של משק הבית, ושל כל אחד משלושת הילדים, נותר לתשלום (לפי שיטת הידות “בגרסה המסורתית”) סכום המהווה חמש ידות מתוך שש (מסך השתכרותו), שמחולק בין התלויים כך: האלמנה מקבלת סך שווה ערך לשתי ידות (היינו – הסכום שמיוחס ל’ידת משק הבית’ נמסר לה), וכל אחד משלושת הילדים – ידה.

לשון אחר, במקרה “הרגיל”, האלמנה (שהיא רק אחת מתוך ארבעת התלויים) מקבלת פיצוי כפול על אובדן התמיכה בה – לעומת ילדיה [ראה דוגמא לחישוב כזה בפסיקתה של כב’ השופטת בלהה טולקובסקי בענין ת”א (שלום ת”א) 27907/05 עזבון המנוח בירס אהרון נ’ ביטוח ישיר איי.די.איי. חברה לביטוח בע”מ (פורסם; 8.7.2008; סעיף 47); ובפסיקתו של כב’ השופט טירקל בענין ת”א (מחוזי ב”ש) 450/90 עזבון המנוח אבנר ארזי ז”ל נ’ חיים זיו (פורסם; 28.11.94; בסעיף 9) (להלן: “ענין עזבון בירס אהרון”)]. זאת – כך נראה, בגין שתי סיבות: האחת – תקופת התלות המשוערת של האלמנה ארוכה מהתקופה בה התלויים יחיו במשמורתה (לעיתים פי שלוש או ארבע), ולכן צריכים לראות אותה כמי שנותרת להמשיך להחזיק את משק הבית; אך, זו לא הסיבה העיקרית; הסיבה השנייה והעיקרית היא התפיסה שממילא מפיצויי התמיכה באלמנה נהנים גם ילדיה, היתומים מאביהם, שבשל האירוע הטרגי ממשיכים לחיות במשמורתה הבלעדית, כאשר משק הבית מנוהל גם לטובתם (לעיתים – בעיקר לטובתם).

לשון אחר, במקרה של ילדי מנוח שהם קטינים, יש לראות את ‘ידת משק הבית’ שמשולמת לאמא, כידה שמיטיבה עם כל התלויים, כאשר האם אחראית לוודא שכל הארבעה (היא וילדיה) “נהנים” מניצולה.

בענייננו, מנהל האב, המנוח משק בית שחלק ממנו נועד להיטיב עם ילדיו, שלפחות לפי הסדרי הראיה היו שוהים בביתו מספר ימים בחודש (לפחות כל סוף שבוע שני נמצאים אצלו מי מהילדים, וגם יומיים באמצע השבוע, אחרי הלימודים עד הערב; שלא לדבר על מחצית מימי החגים והחופש הגדול). קביעת שיעור דמי המזונות נחזית ככזאת, שלקחה בחשבון הן את שכרן של מי מהאמהות, והן את המתחייב כאמור מהסדרי הראיה והתרומה של המנוח בהחזקת הילדים אצלו בימים והתקופות שתוארו לעיל.

המתווה שקבעתי בענייננו, של “ניכוי” לא מלא של ‘ידת משק הבית’ (אלא של 85% ממנה) – מתחשב, מיחד – בעצם העובדה שהמנוח מתגורר בביתו מבלי שילדיו מתגוררים בקביעות אצלו, ומאידך – בעובדה שדמי המזונות שהוא חב בהם כל חודש אינם מגלמים את מלוא הוצאות המנוח בגין ראיית הילדים והשותפות החלקית בהחזקתם והאכלתם במועדים שהם אתו ו/או בביתו, כפי שפורט לעיל. הוצאות שספק אם בהסתכלות על חיי משפחה ניתן לנתקם לחלוטין ממה שכלול רעיונית בייחוס המענה לו נועדה ‘ידת משק הבית’, הוצאות שבגין פטירת האב, יתווספו (בחלקם) לעלות משק הבית של כל אחת מהאמהות.

עוד אבהיר כבר כאן, שהמשמעות המעשית של קביעתי זו של ניכוי של ידה (ידת הקיום של המנוח) ועוד 85% בלבד מ’ידת משק הבית’, ולא – שתי ידות (כפי שחושב בענין עזבון משה מלכי), היא שכל אחד מהילדים הקטינים התלויים בענייננו “נהנה” מתוספת בסכום של 5% מהסכום המשקף ידה – לצד סכום הידה הבסיסית המלאה, שכאמור, היא מנת חלקו בתביעות “הרגילות” (במשפחה שתיארתי לעיל, בה בעת מותו של האב, אמו הינה “בת זוג” של אביו כהגדרתו בסעיף 78 לפקודה); ה-5% האלה הם תוספת של שליש מאותו חלק יחסי ב’ידת משק הבית’ שאיננו “מנוכה” בענייננו (15%).

בהקשר של ‘השבת המצב לקדמותו’ אצביע על כך שבענייננו, בנסיבות בהן האמהות של הילדים, התלויים, לא ניהלו משק בית משותף עם המנוח והן אינן בגדר “תלויות”, הן מוצאות את עצמן בעקבות מותו של המנוח נאלצות לאתר מימון שיחליף את אותה תרומה שהמנוח היה תורם בעצם החזקת הילדים אתו ואצלו לתקופות. ודוק; במקרה של אלמנה (שהוא לא המקרה בענייננו) – היא מקבלת לידיה סכום המשקף את ערכה של ‘ידת משק הבית’ במלואה, שכאמור, יש בה לשמש מענה לצרכי כל התלויים (בכך שהקטינה את ידת הקיום של המנוח – לטובת כל אחד מהם), גם ילדיה. לעומת זאת, בענייננו (שבו האמהות אינן שותפות במשק הבית של המנוח), ככל שנלך לשיטת “ניכוי” שתי ידות מלאות, ילדיהם של האמהות יהיו חסרים את האימפקט הגבולות והסבירות שאמורה ליתן ‘ידת משק הבית’ (להיקף ‘ידת הקיום’ שמנכים במותו של אדם), בכל הקשור להוצאות שהמנוח היה מוציא על הילדים במסגרת משק ביתו הוא.

כמובן, חשוב לשמור על איזון. אני מוצא כי הימנעות גורפת מניכוי ‘ידת משק הבית’ (כפי שנפסק בענין עזבון פרץ, בענין א”ק ובענין עזבון בסל), מובילה לכך שהילדים מפוצים באופן שמעמיד אותם כאילו חיו במשמורת מלאה של אביהם. וזה לא המצב במקרה של הורים גרושים שחיים בבתים נפרדים עם משקי בית משלהם (כשבשל גילו של המנוח, אין לשלול ברבות הזמן היה מקים משפחה עם בת זוג וילדים נוספים). לטעמי גודלה של התוספת שקצבתי בתחשיב האובדן לכל ילד בענייננו (5%) – הוא סביר ומאזן את זכויותיו כתלוי למול זכויות אותו ילד במקרה “הרגיל” בו הוריו היו בעת מות האב “בני זוג”. אמחיש זאת בדוגמא מספרית: במקרה “הרגיל”, בהנחה שהאם אינה עובדת והאב, בן זוגה, שמת בתאונה השתכר סך נטו של 12,000 ₪, אזי בנסיבות בהן לבני הזוג שלושה ילדים קטינים, כל ידה היא שישית מסך ההשתכרות (קיום המנוח, קיום אלמנתו, ‘ידת משק הבית’, ושלושת ידות הקיום של הילדים). ואז כל ילד מקבל בתקופה הראשונה שישית מסך ההשתכרות (או חמישית מסך אובדן התמיכה, לאחר ש”נוכתה” ידת הקיום של המנוח) – סך של 2,000 ₪ לחודש. אמו מקבלת סך של 4,000 ₪ שמתוכם – 2,000 ₪ הם ידת קיומה של האלמנה, ו-2,000 הם ‘ידת משק הבית’, הבית שגם כל אחד מהילדים נהנה מהחיים בו לצד אמו. בעצם באותו מקרה, הילדים ואמם “הוטבו” כל אחד ברבע מידת משק הבית (שחוזרת אליהם בעצם קיום משק בית שבו הם חיים), ובתקופות תלותם של הילדים הגדלים עם אמם האלמנה, יש לראות את כל אחד מהם כמי שקיבל לידיו ידה ורבע – היינו 2,500 ₪.

לעומת זאת, אם ניקח את המקרה בענייננו, ומחמש הידות הרלוונטיות (קיום האב, ידת משק הבית, ו-3 ידות קיום הילדים) נפחית, כפי שמציעה הנתבעת, שתי ידות (ידת קיום המנוח וידת משק הבית), נגיע לכך שבשכר של 12,000 ₪ יקבל כל ילד אמנם חמישית מסך ההשתכרות (או שליש מסך אובדן התמיכה), סך 2,400 ₪ לחודש; כאשר אמו לא מקבלת דבר. התוספת של 5% לכל ילד בגין אותו משק בית (חלקי) שעתה נאלצת אמו לספק לו כנגד אותם זמנים בהם היה שוהה אצל אביו (סופי שבוע, חגים, חופשות) – מסתכמת ב120 ₪, מה שמביא לכך שכל ילד מקבל כתלוי סך של 2,520 ₪ (ולא – 2,400), מה שמשווה את מצבו בגין אותו מקרה טרגי של מות אביו – גם אם הוריו היו נשואים (2,500 ₪, כאמור).

זו היתה דוגמא בלבד; במציאות של ענייננו, התוספת חייבת להיות מדודה. מערכת החיים של הילדים בענייננו כפי שהיתה בעת מותו של המנוח, כבר היתה בנויה לכך שכל ילד הוא במשמורתה של אמו, והם חיים כמשפחה בבית, שבו משק בית נפרד מזה של בית האב, וקיומו של הילד נתמך בדמי מזונות חודשיים או השתתפות בהוצאות מסוימות.

ו. משך תקופת התלות (לרבות תקופת “השליש”) – בענייננו

אשר למשך תקופת התלות של התלויים בענייננו, אקדים ואומר שאני מוצא שבהתאם לגישה שהתפתחה והתקבעה בפסיקה והנוהגת כיום, בנסיבות ענייננו, יש להעמיד את תום תקופת התלות על הגיל המשוער לתום תקופת השירות הצבאי. עם זאת, אני מוצא שלנוכח טענות התובעים 1-3 בהקשר של תמיכה אפשרית בעתיד בתקופה בה יפנה מי מהילדים ללימודים אקדמיים מיד אחרי השירות הצבאי, בנסיבות ענייננו, יש לייחס לגבי כל אחד משלושת ילדיו פיצוי בגין הוצאה חד-פעמית בגין שכר לימוד עתידי באוניברסיטה; הכל – כמפורט להלן.

אינני מקבל את טענת התובעים 1-3 כי יש בנסיבות ענייננו לקבוע כחריג – שתום גיל התלות של התובעים 2 ו-3 יועמד על גיל 24, כי הם בנים למשפחה בעלת “מסורת אקדמית מובהקת”, ומן הסתם ירצו ללכת ללמוד, וגם המנוח היה תומך בהם חלקית באותם שנים (21 עד 24).

אמנם, ראיתי שקיימות ראיות המצביעות על כך שבמשפחות התובעת 1 והמנוח קיימים מספר אנשים בעלי תואר אקדמי [סע’ 21-22 לתצהיר התובעת 1, סע’ 36 לתצהיר אם המנוח; וכן דיפלומות של התובעת 1, של שלושת אחיה ושל אחות המנוח [בעמ’ 117-133 למוצגי התועים 1-3). אך, אציין כי, לטעמי, מה שראוי לבחון בהקשר זה הוא בעיקר את נטייתה של המשפחה הגרעינית, של ההורים של התלוי בכל הקשור לתחום האקדמי, ולבחון אם שני ההורים מהווים משפחה “בעלת מסורת אקדמית מובהקת”.

עוד יש להבהיר, כי אינני מוצא להניח שהמנוח היה נוהג בחוסר שוויון בין ילדיו, ובעצם בטענת התובעים 1-3 מדובר בהשערה לגבי אפשרות של מחויבות לתמיכה בשלושה בגירים אחרי צבא (בתקופות שונות, כי התובעת 5 צעירה מהם משמעותית) ש”תוטל” על כתפי מי שהשכר שהוא מקבל “ליד” עומד בממוצע על 14,800 ₪ (זאת – לפני הפחתות של ביטוח לאומי ומס בריאות), אדם צעיר שגם יכול שהיה מקים משפחה חדשה, שבה ילדים נוספים. כך שאנו עוסקים בהשערות שהסבירות הכלכלית להם בחיי המעשה בעוד קרוב לעשור – איננה ברורה.

אזכיר כי בשנים אחרי השירות הצבאי לא חלה “חזקת התלות”. איננו יודעים אם ילדיהן של מי מהאמהות בענייננו אכן ילכו כולם בעוד שנים ללמוד, ומתי. ספק בעיני שניתן להוכיח ענין זה ברמה המספקת בהתבסס על ידיעה שיפוטית, כאשר אף שיכול להיות שבשנים האחרונות אחוז גבוה יותר מהצעירים אחרי צבא נוטים לפנות ללימודים אקדמאיים, עדיין רבים מהם בוחרים לטייל ולעצור ולהתבונן, וחלקם לא מגיע להצטרף ללימודים כאלה. חלק ניכר מהצעירים מפרנסים את עצמם החל “מהרגע הראשון”, לרבות – תשלום לימודיהם.

גם הפסיקה איננה חד-משמעית לכיוון של הרחבת ההכרה בזכות להיפרע פיצויים בגין תמיכה העתידית בהקשר זה, והיא תלוית נסיבות. כמפורט להלן, עיון בפסיקה מגלה כי המקרים בהם בית המשפט נעתר להאריך את תקופת התלות עד לגיל 24 הם מקרים שהנסיבות בהן תומכות בסבירות של התקיימות התמונה עתידית של תמיכה. כך, במקרים של מוות של אב בתאונה בעת שהשתכרותו גבוהה במיוחד (או השתכרותו ביחד עם השתכרות האם שנותרה בחיים – מסתכמת לסכום גבוה). לעיתים השיקול הוא מה ראוי לפסוק. כמו במקרים בהם שני ההורים נפטרו בתאונה והותירו אחריהם קטין, ונוסף שיקול סוציאלי להכרעה כזאת. מכל מקום, בשיקול של “משפחה בעלת מסורת אקדמית מובהקת” – לבדו, מתחשבים במקרים בהם מדובר בתארים מתקדמים אצל שני ההורים של התלוי.

התובעים 1-3 מפנים לציטוט חלקי מפסק הדין בענין ע”א 8961/16 פלוני נ’ המאגר הישראלי לביטוח (הפול) בע”מ (פורסם; 14.6.17). ובכן, אמנם באותו ענין העיר בית המשפט העליון כי “הכלל הרגיל הוא שילד עד גיל 18 נחשב תלוי בהוריו תלות מלאה, בתקופת השירות הצבאי הסדיר התלות פוחתת, ולאחר מכן הילד אינו נחשב עוד “תלוי” בהוריו. במקרים מתאימים ניתן יהיה לפסוק פיצוי בגין אובדן תמיכה בתקופת הלימודים לתואר ראשון, שמא לעיתים גם לתואר שני” [פסקה 23 לפסק-דינו של כב’ השופט עמית]. אך ההערה הזאת היא בבחינת אוביטר, שכן מדובר באותו ענין בילדים שבעת פטירת אביהם היו בוגרים, בני 38 ו-40; ובסופו של יום נמצא שבנסיבות העובדתיות של אותו מקרה – התובעים, ילדי המנוח, לא הרימו את הנטל להוכיח שהם היו תלויים במנוח (שנפטר בגיל 62).

באותו ענין כבוד השופט סולברג אף מוצא להבהיר שהנטל להוכיח תלות בתקופה שהיא מחוץ לתקופת ‘חזקת התלות’ הוא נטל מוגבר; ובלשונו: “אולם, נכון בעינַי לאפשר גם לילדים בוגרים לחסות תחת הגדרת ‘תלויים’, אם יוכיחו כי פרנסתם – כולה או עיקרה – מסופקת על-ידי הוריהם. זאת, אף אם הילדים הם בעלי יכולת השתכרות, ואף אם פרחו מן הקן ועזבו את בית ההורים. יחד עם זאת, בתביעה מעין זו, ראוי להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הטוענים לתלות, בעוד באי הקטגוריה המצמצמת יחסו תחת ‘חזקת תלות’. ודוק, לא בנקל יעמדו הילדים הבוגרים בנטל ההוכחה המוטל על כתפיהם בטענת התלות – עליהם להוכיח תלות של ממש בהוריהם, כאשר ללא תמיכת ההורים לא עמד להם מקור לקיום באופן עצמאי” [ראה פסקה 7 לפסק דינו של כב’ השופט סולברג].

התובעים 1-3 מפנים גם לענין ת”א (מחוזי חי’) 7011-09-12 פלונית נ’ טרקטרוני עמק החולה (פורסם; 12.08.2015) (להלן: “טרקטורוני החולה”), פסקה 10 לפסק הדין והפסיקה המאוזכרת בו; שם מצוטט מענין ת”א (י-ם) 1362/96 עזבון ליברמן נ’ דון (פורסם; 15.12.99; מפי כב’ הש’ פרוקצ’יה) (להלן: “ענין ליברמן”): “מקובל ונפוץ במרבית הבתים בישראל לתמוך בילדיהם בשיעורים מסוימים גם לאחר שחרורם מהצבא וזאת בעיקר לצורך רכישה של השכלה גבוהה, בעיקר לאחר שהתרשמתי כי התקיים בענייננו הקריטריון של “משפחה בעלת מסורת אקדמית מובהקת””.

ובכן, תחילה אזכיר כי המושג “משפחה בעלת מסורת אקדמית מובהקת” לקוח מפסק דינו של כב’ הש’ לוין בענין ע”א 702/87 מ”י נ’ ג’ון כהן פ”ד מח (2), 705, 731 (1994), שמתייחס בכלל לעניין הוכחת טענתו של נער בן ה-17 מארה”ב, שנפגע בנפילה מצוק – כי “סיפור חייו” העתידי אלמלא התאונה כולל מניי וביי השתלבות במקצוע עריכת דין בארה”ב. השימוש במכתם הזה בענין ג’ון כהן – לא נעשה בהקשר של הארכת תקופת ‘חזקת התלות’.

בענין טרקטורוני החולה (אליו, כאמור, מפנים התובעים 1-3) בעת מותו בתאונה היה המנוח רופא שיניים בן 47, שעבד כעצמאי, והוא היה נשוי לאם הילדים, התלויים, שהיא מהנדסת וראש תחום הנדסה בחברה. מדובר במקרה של שכר משותף גבוה, כאמור. בסיס השכר נטו של בני הזוג הנשואים שיוחס אותו ענין היה מורכב מסך של כ-16,000 ש”ח – שכרו של המנוח, וסך של מעל 21,000 ₪ נטו – שכרה של אשתו/אלמנתו. בענין ליברמן (המאוזכר לעיל) מדובר במקרה טרגי שבו שני ההורים (צעירים מאוד) נהרגו יחדיו בתאונה והותירו אחריהם תינוק בן שנתיים. כפי שניתן לראות, פסק דין זה ניתן שנים לפני פסיקת הלכת “השנים האבודות”; כך שכל שניתן היה על פי הדין שחל באותה עת לזכות בו את היתום לאחר שאבד את שני הוריו – הוא פיצוי בגין הפסדי תמיכה. ומכאן, ועל רקע הטרגיות הכפולה של המקרה, ככל הנראה, עלו שיקולי המדיניות שהובילו להכרה בחריג של משך יותר ארוך מתקופת התלות המקובלת בפסיקה.

כך, עיון בפסקי הדין אליהם מפנה פסק הדין בענין טרקטורוני החולה מעלה כי שיעור שכרם של המנוח או אלמנתו הוא שיקול מרכזי וחשוב: בענין ת”א (מחוזי חי’) 394/02 עזבון המנוח דוד אטיאס ז”ל נ’ הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ (5/9/06), התקבלה על ידי הנשיאה, כב’ השופטת גילאור, טענת התובעים לגיל תלות חריג של 24 (בשליש תמיכה) כי: “במעמדו הסוציו – אקונומי של המנוח היה מממן להם גם לימודים גבוהים במוסדות פרטיים, שכר דירה, רכב וכיוצ”ב”; זאת – לאחר שהובהר כי המנוח שהיה רואה חשבון במקצועו, השתכר במועד מותו סך 35,000 ₪ נטו לחודש.

בענין ת”א (מחוזי ח’) 447/02 עזבון המנוח משה גולובי ז”ל נ’ מכבי שירותי בריאות (פורסם; 5.12.06), אף הוא מאת כב’ הנשיאה גילאור, גם מדובר ברואה חשבון שהשתכר נטו כ-30,000 ₪, שבעת מותו אחד מילדיו כבר החל את מסלול העתודה האקדמאית, והילדה השנייה היתה כבר קרובה לגיל 18; כך, שבנסיבות המיוחדות הללו, בית המשפט מצא לייחס להם תקופת תלות ממושכת יותר (שהובאה לגביה ראשית ראיה), שזיכתה אותם בפיצוי גבוה ממה שהיו מקבלים כיורשים בשנים המעטות שנותרו כשנות עבודה למנוח.

בענין ת”א (מחוזי חי’) 187/06 עזבון המנוח משה אביב ז”ל ואח’ נ’ אריה חברה לביטוח בע”מ ואח’ (פורסם; 5.10.09), מפי כב’ הש’ גריל, מדובר בתלויה שהיתה בצבא בעת מות אביה, ועד שניתן פסק הדין הוכח שבפועל פנתה ללימודים אקדמיים (שוב – ראשית ראיה). כאמור, בענייננו מדובר בהתרחשות שהיא, בכל מקרה, בעתיד שמרוחק קרוב לעשור ויותר (מדורג – לפי הגילאים).

בענין ת”א (מחוזי י-ם) 7073/05 עזבון המנוח גבריאל אשכר ז”ל נ’ ביטוח ישיר איי.די.איי (פורסם; 12.4.07), מפי כב’ הש’ שפירא, נדון מקרה בו המנוח ואלמנתו, כל אחד מהם השתכר שכר שהוא מעל לשילוש השכר הממוצע.

אכן בפסק דינו של כב’ הש’ ד. חשין ב-ת”א (מחוזי י-ם) 1482/99 עזבון המנוח א.ס. ז”ל נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ (פורסם; 20.5.02), נקבעה תמיכה של חצי ידה בין הגילאים 21-24 לצורך לימודים אקדמאיים. אך באותו ענין הוכרע כי מדובר ב”משפחה בעלת מסורת אקדמית מובהקת”, כאשר המנוח היה אדריכל (בעל תואר שני בתחום) שעבד עבור האדריכל משה ספדיה, והאם – מהנדסת.

ההלכה מדברת על תום תקופת התלות – בתום השירות הצבאי, כחזקה – גיל 20 לבנות וגיל 21 לבנים [ע”א 1503/94 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע”מ נ’ עזבון המנוח ברוך ברמן ז”ל ואח’ וערעור שכנגד פ”ד נא(3) 502 (1996) (להלן: “ענין עזבון ברמן”)]. ראו גם בספרו של אליעזר ריבלין תאונת הדרכים (מהדורה רביעית; 2011), בעמ’ 1052: “לפיכך גם תשמשנה את חישוב הפיצויים ה”חזקות” הרגילות, ובהן החזקות בדבר גיל תחילת עבודתו של שכיר בישראל (21 שנים, בתום תקופת השירות הצבאי, ו-20 שנים לגבי אישה, בהעדר נתונים אחרים(“.

אשר על כן, על פי ההלכה אני קובע כי גיל תום תקופת התלות של התובעות 2 ו-5 יעמוד על 20, כאשר מגיל 18 ועד גיל 20 – התמיכה המיוחסת תעמוד על 1/3 ידה, וגיל תום תקופת התלות של התובע 3 יעמוד על 21, כאשר מגיל 18 ועד גיל 21 – התמיכה המיוחסת תעמוד על 1/3 ידה.

לענין הביטוי השגור בפסיקה “שליש ידה”, ראוי לציין, שלפי הפסיקה הביטוי מכוון לכך שהפיצוי בגין אובדן התמיכה בשנות השירות הצבאי, בעצם קטן (מלשון מוקטן) בשני שליש מהפיצוי שיוחס לאותו תלוי עד לגיל 18. כפי שמבהיר כב’ השופט ברק, כתוארו אז: “נראה לי, כי הנחה עובדתית ראויה היא, כי התמיכה של ההורים בילדיהם החיילים פוחתת כדי שני שלישים בעת שירותם הצבאי לעומת התמיכה ערב גיוסם, בכך בא לידי ביטוי, מחד גיסא, המשך התמיכה בדיור, בביגוד, בדמי כיס ובפריטים אחרים, ומאידך גיסא הקטנת התמיכה במזון ובפריטים אחרים” [ע”א 5/84 רחל יחזקאל נ’ אליהו חברה לבטוח בע”מ פ”מ מה(3) 374 (1991)]. ובענין עזבון ברמן מובהר [עמ’ 510]: “שהתמיכה פוחתת כדי שני שלישים ומגיעה לתמיכה של שליש ידה בלבד”.

אם כן, לא בהכרח בדיוק “שליש ידה” (שהוא הביטוי השגור, כי, כאמור, בדרך כלל -הקטין התלוי מקבל סך שווה ערך לידה); אלא שליש ממה שהיה מקבל טרם גיל 18. כפי שהבהרתי באריכות בענייננו מדובר בפיצוי בסכום המשקף שליש מ-1.05 ידה. עוד אציין, כי מעיון בפסיקה עולה גם, שבפועל חישוב ערך הידה לצורך חילוץ השליש בתקופת השירות הצבאי, איננו נסמך על סך ידת הקיום של התלוי בתקופה הקודמת לשירות הצבאי, היינו – עד להגיעו לגיל 18 (למשל – בהורדת שני שליש מסך זה); אלא – החישוב נעשה על פי הנתונים המשפחתיים הרלוונטיים לתקופת השירות הצבאי עצמו; כשבתחשיב הזה מיוחסת לחייל/ת 1/3 מידת הקיום לעומת ידות קיום מלאות לתלויים האחרים, שבפועל זוכים לקבל חלק מה-2/3 שהחייל/חיילת אינם מקבלים. אציג בהמשך הרחבה להבהרה בענין זה.

ענין נוסף הוא תקופת הלימודים האוניברסיטאיים. כאמור, לצד הסתייגותי מהארכה חריגה של תקופת התלות בענייננו, עדיין – אני מוצא שבמכלול הנסיבות המתוארות לעיל, סביר להניח, שהמנוח, היה נרתם (לו חי) לסייע במימון הוצאות ילדיו בהקשר של ההשכלה האקדמאית, כאשר סביר שאם הילדים לא היו “פורשים כנפיים לעצמאות מוחלטת” היו ממשיכים להתגורר היכן שהתגוררו עד לתום השירות הצבאי – אצל אמם, גם בתקופת לימודיהם. על כן, אייחס למנוח ייתכנות של תרומה – בצורה של מימון עלות שכר לימוד אוניברסיטאי של שלוש שנים לתואר ראשון; תרומה שמסתכמת נכון לתקופה האחרונה לסך של 35,000 ₪ בקירוב.

בהתאם, אני קובע פיצוי נוסף, שיש לייחס לגבי כל אחד משלושת ילדיו של המנוח כ”תלויים”, וזאת – בגין הוצאה עתידית חד-פעמית בהגיעו לתום תקופת התלות – בסך 35,000 ₪ – של עלות ההרשמה ושכר הלימוד באוניברסיטה במשך שלוש שנים – לתואר ראשון (בהיוון – כמובן); יפורט בהמשך.

ז. הפיצויים בגין אובדן התמיכה

מועדי הלידה של התלויים בענייננו, ילדי המנוח, הם: התובעת 2 – 14.3.2011; התובע 3 – 26.1.2013; והתובעת 5 – 27.3.2018.

להלן חישוב הפיצויים בגין אובדן התמיכה של כל התלויים עד למועד הגיעה של התובעת 5 לגיל 20 – ביום 27.03.2038, שהוא מחולק לשבע תקופות:

1) ההפסדים לתקופה הראשונה (מיום פטירת המנוח בתאונה – 18.5.2019, עד היום – 18.2.2023); היינו, משך של 45 חודשים – לעבר

בסיס שכר המנוח המיוחס לתקופה זו הוא 13,000 ₪ לחודש; מספר הידות – 5: קיום המנוח, משק הבית, קיום התובעת 2, קיום התובע 3 וקיום התובעת 5; כאמור הניכוי הוא של ידה ו-85% (1.85 ידות), על כן – ההפסד החודשי לתלויים הינו בשיעור 3.15/5 ידות, קרי 8,190 ₪ לחודש; הפסד התמיכה לתקופה זו הוא:

8,190 X 45 חודשים = 368,550 ₪

בתוספת ריבית מאמצע התקופה (1.4.2021) עומד הסכום על 375,964 ₪.

הפיצוי שמגיע לתובעים 2-3 ו-5 יחדיו בתקופה הראשונה הינו סך 375,963 ₪; בחלוקה שווה, כמפורט להלן.

הערות ביניים – להבהרה:

א. ניתן להגיע לאותה תוצאה על ידי ייחוס ידה ועוד 5% ידה כאובדן חודשי לכל אחד משלושת הילדים (הסברתי לעיל, שבמקרה המיוחד שלנו “נהנה” כל ילד/תלוי מחלקו ב-15% ידת משק הבית שלא “נוכתה”, שהוא שליש, היינו –הוא מזוכה ב-5% ידה.

להלן הדגמה שמתאימה לתקופה הראשונה: שיעורה של כל ידה בשלב הזה הוא 2,600 ₪ [13,000 לחלק ל-5]. אם נכפיל 2,600 ₪ ב-45 חודשים (משך התקופה) נגיע לסך של 117,000 ₪, שהוא סכימה של ערך הידה בתקופה של 45 חודשים. הסיבה לכך שסכום הפיצוי שבפועל ניתן לכל ילד, לכל תלוי, הוא גבוה יותר – 122,850 ש”ח לפני תוספת ריבית [368,550 לחלק ל-3 = 122,850 ₪] היא – שקבעתי “ניכוי” של ידה ו-85% (ולא – שתיים), כך שכל אחד מהילדים בעצם מקבל בנוסף לידת הקיום שלו, גם תוספת של “נתח” של 5% מידת משק הבית, כאמור; היינו במשך 45 חודשים סך כולל של 5,850 ₪ [117,000 X 5%]; מה שמסתכם לגבי כל ילד, כל תלוי, לסך – 122,850 [117,000+ 5,850]. כאשר בעצם בכל חודש הפיצוי שכל ילד מהשלושה מקבל הוא סך 2,730 (ובהתחשב בתוספת הריבית – 2,785 ₪).

ב. אני ער לכך, שלפי הסכמי המשמורת והמזונות שהוצגו בנדון, הסכום החודשי שהמנוח היה אמור לשלם כדמי מזונות לתובעת 5 עד ליום 31.8.2021 – סך של 3,000 ₪, הוא גבוה יותר מהפיצוי החודשי שניתן לה בגין התקופה הראשונה במסגרת חישוב הידות לעיל – 2,730 ₪ (לפני ריבית). על כן, על מנת ליתן מענה ל’עקרון השבת המצב לקדמותו’ בהקשר של פער שלילי זה, בהמשך התחשיב להלן, אוודא שלחלקה של התובעת 5 בפיצויים בגין התקופה הראשונה, יוסף (לפיצויים בגין התקופה השביעית) סך של 7,635 ₪ [3,000 פחות 2,730 = 270 ₪; כפול 27.5 חודשים = 7,425 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה (15.6.2020) = 7,635 ₪].

אם כן, הפיצוי הכולל בגין אובדן התמיכה בתקופה הראשונה שמגיע לתובעים 2-3 ו-5 יחדיו הינו סך 375,963 ₪; והוא מתחלק בחלקים שווים, כדלקמן:

לתובעת 2: 125,321 ₪ , לתובע 3: 125,321 ₪, ולתובעת 5: 125,321 ₪.

2) ההפסדים לתקופה השנייה (מהיום – 18.2.2023, עד מועד הגיעה של התובעת 2 לגיל 18 – 14.03.2029); משך 73 חודשים -מהיום לעתיד

בסיס שכר המנוח המיוחס לתקופה זו הוא 14,800 ₪; מספר ידות 5: קיום המנוח, משק הבית, קיום התובעת 2, קיום התובע 3 וקיום התובעת 5; כאמור הניכוי הוא של 1.85 ידות [5 פחות 1.85 = 3.15], ההפסד החודשי לתלויים הינו בשיעור 3.15/5 ידות קרי 9,324 ₪ לחודש; מקדם ההיוון על בסיס 3% ל-73 חודשים הוא 66.6481.

הפסד התמיכה לתקופה זו: 9,324 x 66.6481 = 621,426 ₪

אם כן, הפיצוי הכולל בגין אובדן התמיכה בתקופה השנייה שמגיע לתובעים 2-3 ו-5 יחדיו הינו סך 621,426 ₪; בחלוקה שווה. ועל כן, הוא מתחלק כדלקמן:

לתובעת 2: 207,142 ₪ , לתובע 3: 207,142 ₪, ולתובעת 5: 207,142 ₪.

הערת הבהרה: למען הסר ספק, אני ער לכך שלפי הסכמי המשמורת והמזונות שהוצגו בענייננו קיים (מאז 31.8.2021) פער בין דמי המזונות שמקבלים הילדים של שתי האמהות (של כ-500 ₪); אך אני קובע כי מדובר בפער לכאורי בלבד. זאת – באשר לפי הסכם המזונות מול התובעת 1, בשונה מהסכם המזונות מול התובעת 4, המנוח התחייב מחוץ לדמי המזונות לשאת במחצית מעלות המסגרות החינוכיות של הקטינים, של החוגים, של השיעורים הפרטיים, ושל ההוצאות הרפואיות (מה שכלול בהסכם מול התובעת 4 בתוך דמי המזונות). כך שההסכמים החל מיום 31.8.2021 נחזים כהסכמים שמחייבים מצד המנוח הוצאות דומות מול כל ילד שלו.

3) ההפסדים לתקופה השלישית (מיום הגיעה של התובעת 2 לגיל 18 – 14.03.2029 ועד הגיע אחיה, התובע 3, לגיל 18 – יום 26.1.2031) – משך 22 חודשים לעתיד (מיום 14.3.29)

בסיס שכר המנוח המיוחס לתקופה זו הוא 14,800 ₪; מספר ידות 4.33: קיום המנוח, משק הבית, 1/3 ידת קיום של התובעת 2, קיום התובעת 3 וקיום התובעת 5; כאמור הניכוי הוא של 1.85 ידות [4.33 פחות 1.85 = 2.48], על כן – ההפסד החודשי לתלויים הינו בשיעור 2.48/4.33 ידות קרי 8,477 ₪ לחודש; מקדם ההיוון על בסיס 3% ל-22 חודשים הוא 21.3776; מקדם ההיוון הכפול על בסיס 3% מהיום (18.2.2023) ועד ליום 14.3.2029 (6 שנים) הוא: 0.8374.

הפסד התמיכה לתקופה זו: 8,477 X 21.3776 X 0.8374 = 151,752 ₪

הפיצוי שמגיע לתובעים 2-3 ו-5 יחדיו בתקופה השלישית הינו 151,752 ₪, כשהחלוקה לא שיוויונית. לכל אחד מהתובעים 3 ו-5 מגיע חלק שווה, ולתובעת 2 מגיע שליש מאותו חלק. על כן נחלק 151,752 ₪ ל-2.3333, שזה נותן 65,037 ₪.

הפיצוי שמגיע לתובעת 2 בגין תקופה זו מגיע לשליש, לעומת כל אחד מהילדים האחרים – היינו סך של 21,678 ₪; ולכל אחד מהתובעים 3 ו-5 מגיע סך 65,037 ₪.

לסיכום, בגין התקופה השלישית הפיצוי שמגיע לתובעים 2-3 ו-5 יחדיו הינו סך 151,752 ₪; כאשר הוא מתחלק כדלקמן:

לתובעת 2: 21,678 ₪ , לתובע 3: 65,037 ₪, ולתובעת 5: 65,037 ₪.

הערת הבהרה: בהמשך להבהרותי לגבי שיטת הידות בהקשר של התקופה בה אחד התלויים נמצא בשירות הצבאי (מעל לגיל 18), אני מוצא להבהיר כי, לפי הפסיקה, יתרת התלויים “נהנים” מהעובדה שבתקופה עתידית מסוימת התלוי הגדול יותר “חוצה” את גיל 18 וזכאי רק לשליש ידה (בענייננו שליש מ-1.05 ידה). בענין עזבון בירס אהרון (שאוזכר לעיל) מבהיר כב’ שופט טירקל כך [בסעיף 8]: “בתקופת השירות הצבאי של כל אחד מהבנים, יפוצה הבן החייל כדי שליש ידה בלבד, בשל “תמיכת” הצבא, ואילו שני השלישים הנותרים יחולקו בחלקים שווים בין יתר בני המשפחה באופן הבא: -חלק אחד בגין המנוח, חלק לאלמנה, חלק לבית ואם ישאר קטין יקבל גם הוא את חלקו (ההדגשה בקו – הוספה).

בענין ת”א (י-ם) 1272/99 עזבון פילבר אורית נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ (פורסם 20.5.2002; בסעיף 22) מבהיר כב’ השופט צבן בענין הפסדי הילדים עד הגיע אחד הילדים התלויים לגיל 18: “בתקופה זו של שנתיים זכאי גלעד לשליש ידה בלבד והילדים האחרים ליתרת הידה. קרי, רוני לידה ושליש והדר לידה ושליש”. והדברים מדברים בעד עצמם.

4) ההפסדים לתקופה הרביעית (מיום הגיע אחיה של התובעת 2, התובע 3, לגיל 18 – 26.1.2031 ועד הגיעה של התובעת 2 לגיל 20 – יום 14.3.2031) – חודשיים לעתיד (מיום 26.1.2031)

בסיס שכר המנוח המיוחס לתקופה זו הוא 14,800 ₪; מספר ידות 3.66: קיום המנוח, משק הבית, 1/3 ידת קיום של התובעת 2, 1/3 ידת קיום של התובע 3 וקיום התובעת 5; כאמור הניכוי הוא של 1.85 ידות [3.66 פחות 1.85 = 1.81], על כן – ההפסד החודשי לתלויים הינו בשיעור 1.81/3.66 ידות, קרי 7,319 ₪ לחודש; מקדם ההיוון הכפול על בסיס 3% מהיום (18.2.2023) ועד ליום 26.1.31 (8 שנים) הוא: 0.7894.

הפסד התמיכה לתקופה זו: 7,319 X 2 X 0.7894 = 11,555 ₪

הפיצוי שמגיע לתובעים 2-3 ו-5 יחדיו בתקופה השנייה הינו 11,555 ₪, כשהחלוקה לא שוויונית. לכל אחד מהתובעים 2 ו-3 מגיע חלק שווה, שהוא שליש ממה שמגיע לתובעת 5. על כן נחלק 11,555 ₪ ל-1.6666, שזה נותן 6,933 ₪.

הפיצוי שמגיע לכל אחד מהתובעים 2 ו-3 בגין תקופה זו מגיע לשליש לעומת התובעת 5 – היינו סך של 2,311 ₪; ולתובעת 5 מגיע סך 6,933 ₪.

לסיכום, בגין התקופה הרביעית הפיצוי שמגיע לתובעים 2-3 ו-5 יחדיו הינו סך 11,555 ₪; כאשר הוא מתחלק כדלקמן:

לתובעת 2: 2,311 ₪ , לתובע 3: 2,311 ₪, ולתובעת 5: 6,933 ₪.

5) ההפסדים לתקופה החמישית (מיום סיום תקופת התלות של התובעת 2 בגיל 20 (14.3.2031) ועד להגיע אחיה של התובעת 2, התובע 3, למועד תום סיום התלות שלו בגיל 21 – ביום 26.1.2034) – 34 חודשים לעתיד (מיום 14.3.2031)

בסיס שכר המנוח המיוחס לתקופה זו הוא 14,800 ₪; מספר ידות 3.33: קיום המנוח, משק הבית, 1/3 ידת קיום של התובע 3, וקיום התובעת 5; כאמור הניכוי הוא של 1.85 ידות [3.33 פחות 1.85 = 1.48], על כן – ההפסד החודשי לתלויים הינו בשיעור 1.48/3.33 ידות, קרי 6,578 ₪ לחודש; מקדם ההיוון על בסיס 3% ל-34 חודשים הוא 32.5538; מקדם ההיוון הכפול על בסיס 3% מהיום (18.2.2023) ועד ליום 14.3.2031 (8 שנים) הוא: 0.7894.

הפסד התמיכה לתקופה זו: 6,578 X 32.5538 X 0.7894 = 169,041 ₪

הפיצוי שמגיע לתובעים 3 ו-5 יחדיו בתקופה זו הינו 169,041 ₪, כשהחלוקה לא שוויונית. לתובע 3 מגיע שליש ממה שמגיע לתובעת 5. על כן, נחלק 169,041 ₪ ל-1.3333, שזה נותן 126,784 ₪.

הפיצוי שמגיע לתובע 2 בגין תקופה זו מגיע לשליש לעומת התובעת 5 – היינו סך של 42,259 ₪; ולתובעת 5 מגיע סך 126,782 ₪.

לסיכום, בגין התקופה החמישית הפיצוי שמגיע לתובעים 3 ו-5 יחדיו הינו סך 169,041 ₪; כאשר הוא מתחלק כדלקמן:

לתובע 3: 42,259 ₪, ולתובעת 5: 126,782 ₪.

6) ההפסדים לתקופה השישית (מיום סיום תקופת התלות של התובע 3 (יום 27.1.2034) ועד להגיעה של התובעת 5 לגיל 18 – יום 27.3.36) – 26 חודשים לעתיד (מיום 27.1.2034)

בסיס שכר המנוח המיוחס לתקופה זו הוא 14,800 ₪; מספר ידות 3: קיום המנוח, משק הבית, וקיום התובעת 5; כאמור הניכוי הוא של 1.85 ידה [3 פחות 1.85 = 1.15], על כן – ההפסד החודשי לתלויים הינו בשיעור 1.15/3 ידות, קרי 5,673 ₪ לחודש; מקדם ההיוון על בסיס 3% ל-26 חודשים הוא 25.1402; מקדם ההיוון הכפול על בסיס 3% מהיום (18.2.2023) ועד ליום 27.1.2034 (11 שנים) הוא: 0.7224.

הפסד התמיכה לתקופה זו: 5,673 X 25.1402 X 0.7224 = 103,029 ₪

הפיצוי שמגיע לתובעת 5 בגין התקופה השישית הינו 103,029 ₪.

7) ההפסדים לתקופה השביעית (מיום הגיעה של התובעת 5 לגיל 18 – יום 27.3.36, ועד להגיעה לסיום תקופת התלות בגיל 20 (יום 27.3.2038) – 24 חודשים לעתיד (מיום 27.3.2036)

בסיס שכר המנוח המיוחס לתקופה זו הוא 14,800 ₪; מספר ידות 2.33: קיום המנוח, משק הבית, ו1/3 ידת קיום של התובעת 5; כאמור הניכוי הוא של 1.85 ידות [2.33 פחות 1.85 = 0.48], על כן – ההפסד החודשי לתלויים הינו בשיעור 0.48/2.33 ידות, קרי 3,049 ₪ לחודש; מקדם ההיוון על בסיס 3% ל-24 חודשים הוא 23.2659; מקדם ההיוון הכפול על בסיס 3% מהיום (18.2.2023) ועד ליום 27.3.2036 (13 שנים) הוא: 0.6809.

סך הפסד התמיכה לתקופה זו הוא: 3,049 X 23.2659 X 0.6809 = 48,301 ₪

בתקופה זו התובעת 5 היא תלויה בגיל מעל 18, ועל כן זכאית “לשליש ידה”; ובענייננו (כפי שהוסבר בסעיפים 19 ו-20 לפרק זה) סך של שליש מ-1.05 ידה. ידה בתקופה זו – סך 6,352 ₪ [14,800 לחלק ל-2.33 ידות]; 1.05 ידה – הוא סך של 6,670 ₪. שליש מסכום זה הוא סך של 2,223 ₪; היינו, התובעת 5 זכאית בגין תקופה זו לסך של 35,216 ₪ [2,223 X 23.2659 X 0.6809 = 35,216], מתוך הסך של 48,301 ₪ שמהווה את “סך ההפסד המחושב הכולל”. כך שלכאורה, בשל “השיטה” (הקוצבת “שליש ידה” בלבד), ונסיבות ענייננו – נותר הפרש סכום “פנוי”, שעקרונית ניתן לצבוע אותו כבסיס לטענת פיצוי בגין תמיכה בתלויים [הפרש בסך 13,085 ₪ (48,301 פחות 35,216)].

כפי שציינתי לעיל בהערות ההבהרה לגבי התקופה הראשונה, התובעת 5 זכאית להשלמה קצובה בסך של 7,635 ₪. על כן, בנסיבות ההפרש שנותר בתקופה השביעית לעיל, אני מוצא לייחס לתובעת 5 (מתוך הסכום ש”פנוי” בתחשיב של תקופה השביעית, כאמור) זכות לקבלת פיצוי בסך 7,635 ₪ (השלמה מהתקופה הראשונה). זאת – בנוסף ל”שליש הידה” שחושב בסך 33,537 ₪, כאמור.

על כן, הפיצוי שמגיע לתובעת 5 בגין התקופה השביעית (וההשלמה, כאמור) הינו 42,851 ₪ [35,216 + 7,635 ₪].

אין לייחס לילדים תלות מעבר לשנים שקבעתי לעיל. עם זאת, כפי שהקדמתי וציינתי, בנסיבות, אני קובע לכל אחד מהתלויים פיצוי נוסף בגין הוצאה עתידית חד-פעמית בסך 35,000 ₪ נכון למועד הגיעו לתום תקופת התלות; הוצאה שהיא באומדן להיום עלות ההרשמה ושכר הלימוד באוניברסיטה במשך שלוש שנים – לתואר ראשון.

על כן התובעת 2 זכאית לפיצוי נוסף בנדון – בגין עלות שכר הלימוד בסך 35,000 ₪ שיידרש לה בגיל 20 (ביום 14.3.31) בסך 27,629 ₪ [בהיוון לשמונה שנים, על פי מקדם על בסיס 3% – 0.7894]; בהתאם, התובע 3 זכאי לפיצוי נוסף בנדון, מאותה סיבה, בסך 25,284 ₪ [35,000 ₪ בגיל 21 (ביום 27.1.34) בהיוון ל-11 שנים, על פי מקדם על בסיס 3% – 0.7224]; ובהתאם, התובעת 5 זכאית לפיצוי נוסף בנדון, מאותה סיבה, בסך 22,462 ₪ [35,000 ₪ בגיל 20 (ביום 27.3.2038) בהיוון ל-15 שנים על פי מקדם על בסיס 3% – 0.6418].

לסיכום, בנסיבות שפורטו לעיל: בגין אובדן התמיכה בה במות אביה זכאית התובעת 2 כתלויה במנוח לפיצויים בסך: 384,081 ₪ [125,321 + 207,142 + 21,678 + 2,311 + 27,629]; בגין אובדן התמיכה בו במות אביו זכאי התובע 3 כתלוי במנוח לפיצויים בסך: 467,354 ₪ [125,321 + 207,142 + 65,037 + 2,311 + 42,259 + 25,284]; בגין אובדן התמיכה בה במות אביה זכאית התובעת 5 כתלויה במנוח לפיצויים בסך: 699,557 ₪ [125,321 + 207,142 + 65,037 + 6,933 + 126,782 + 103,029 + 42,851 + 22,462].

ח. אובדן שירותי אב

ודוק; בנסיבות ענייננו, בהן המנוח חיי בנפרד משתי האמהות, התובעות 1 ו-4, ראש הנזק שבכותרת מוגבל בענייננו – לתביעת פיצויים בגין אובדן שירותי אב (ולא – אובדן שירותי בעל או בן זוג). זאת, כאשר במרבית פסקי הדין – הסעד שניתן בגין אובדן שירותים בעקבות מותו של אדם, ניתן במכלול של אובדן שירותי בעל ואב או שירותי אם ורעייה. אכן, כפי שמצביעים התובעים 1-3, קיימים מספר פסקי דין שנכנסים לפרטים.

אקדים ואתייחס לטענת התובעים 1-3, כי יש לכמת את אובדן שירותי האב בענייננו, לפי ההוצאות שלטענת התובעת 1 נגרמו לה ולילדיה בשל הצורך בעקבות פטירתו של אביהם – בטיפול יתר ובהשקעה בילדים, ולפי ההפסדים שנגרמו לה בשכרה הצפוי אלמלא מות המנוח.

ובכן, הגרסה של התובעת 1 בענין זה נמסרת ב’עדות בעל דין יחידה’. מעיון במכלול הראיות, התמונה העובדתית שאני מוצא בעניינה היא כזאת: כחודש קודם להתרחשות התאונה, באפריל 2019, פנתה התובעת 1 ונרשמה לקורס לימודי תעודה, שההסמכה בסיומו אמורה לאפשר לה עבודה בתפקיד מסוים במוסד הציבורי בו כבר עבדה מספר שנים כמזכירה רפואית. למרות מות המנוח, התובעת 1 לא עצרה את לימודיה וסיימה את התואר כפי שתוכנן, לעדותה – אף בהצטיינות. לגרסתה לא עבדה התובעת 1 משך כל תקופת התואר, למרות שקודם לתאונה היא מעידה שתכננה לעשות 2-3 משמרות בעבודה כמזכירה רפואית בה עבדה, כאמור. בפועל התובעת 1 פדתה מהמעסיקה את יתרת ימי חופשתה במאי 2019, ומאז, בכל משך הקורס לא עבדה [דו”ח רציפות ביטוח של התובעת 1].

התובעת 1 גורסת כי בחרה שלא לעבוד במהלך הקורס. לבד מגרסתה של התובעת 1 עצמה, לא הובאה כל ראיה לסיוע, עד כמה בחירה זו לא לעבוד תקופה ארוכה יחסית, ובדיוק מקבילה לקורס, היתה לכל אורכה בגין הצורך להתפנות לילדים בעקבות פטירתו של אבי הילדים. אין ראיה מחזקת לכך שהתובעת 1 אכן רשאית ויכולה היתה (מבחינת תנאי המעסיק) להמשיך לעבוד במשמרות במקום בו עבדה, כפי שהיא גורסת שתכננה.

גם הגרסה שכאשר החלה התובעת 1 לעבוד בתפקידה החדש, שהתאפשר לה בגין ההסמכה שרכשה בקורס, “נאלצה” לעבוד בהיקף של 100% משרה משך מספר חודשים (על פי דרישת המעסיק), ורק כשהתאפשר לה ירדה (בתחילת שנת 2022) להיקף 80% משרה, לוקה בהיעדר סיוע. עיון בגרסה מעלה שאלות, כמו: עד כמה הבחירה לצמצם את המשרה ל-80% היא אילוץ שנכפה על התובעת 1 (ואיננה למעשה בחירה שלה, כאשר השכר הברוטו בגין 80% משרה (בפברואר 2022) נחזה כמשתווה לשכר הברוטו שהשתכרה התובעת 1 עד שפרשה ללימודים, כאמור); ומכל מקום, שאלה, כמו: עד כמה בחירתה של התובעת 1 “לרדת” ל-80% משרה מושפעת מצרכים מוגברים של הילדים, שבשלב הזה, הם בגילאים 12 ו-10, שלוש וחצי שנים לאחר התאונה.

כתמיכה לטענותיהם בהקשר של ראש הנזק של אובדן שירותי אב, מפנים התובעים 1-3 לענין ת”א (שלום ת”א) 34724/05 אור טלֿֿקלושינר נ’ פנינה מיכלסון (פורסם; 19.4.2009) בו דן כב’ השופט הראל יחזקאל בטענת אלמנה שבעקבות מות בעלה בתאונת דרכים, נאלצה להחליף מקצוע. ובכן, אפנה לכך שאותו ענין שונה מענייננו, לרבות בכך ששני הילדים (בעת התאונה – האחד בן חודשיים, והשנייה בת פחות משנתיים; ובמועד מתן פסה”ד- בני 5 ו-7) חיו במשפחה שבה ההורים הם “בני זוג” כהגדרתו בפקודה, והאב שהה עם ילדיו באורח צמוד (ראה הספורדיות והזמניות של העבודות שהחליף בשנים הסמוכות למותו, כשאשתו היא מקור הפרנסה היציב במשפחה). יש לאבחן את ענין טלקלושינר מענייננו, בין היתר, מאחר שבית המשפט מבהיר בו [סעיף 204 לפסה”ד]: “שוכנעתי כי התובעת פעלה בתוםֿֿלב ובלחץ הנסיבות בעת שקיבלה את החלטתה בדבר הסבת מקצוע”. באותו ענין הובאו ראיות שהאלמנה נאלצה להסב מקצוע, באופן שגרם לה הן להוצאות והן להפסדים משמעותיים; הסבה לתחום שנחזה מניב שכר נמוך יותר.

ההבדל הנוסף, ואולי – המרכזי, הוא בכך שהמנוח בענייננו לא היה “אב במשרה מליאה”. כאמור, אינני מוצא שהוא התחמק מפגישות עם ילדיו, אך די לבחון את הסדרי הראייה שבהסכמי המשמורת והמזונות, כדי להתרשם ששירותי האב שהיה אמור לספק היו קטנים הרבה מאלו של אב שחיי במחיצת שלושת ילדיו (שכאמור, נחלקים בין שתי משפחות). שתי האמהות ניהלו את היום יום השוטף מול הילדים – ללא נוכחות האב.

על כן, אינני מקבל את עמדת התובעים 1-3 המבקשת להסתמך לענייננו על מה שלכאורה עולה ממה שנפסק בפסקי דין במקרים בהם גם האלמנה היא תלויה בבעל המנוח שנהרג, לאחר שחלקה עמו חיי שיתוף כ”בני זוג” [כמו ענין ע”א 3907/02 עזבון וייס נ’ סלע חברה לביטוח פ”ד נח(2) 721 (פורסם; 29.12.2003) (להלן: “ענין עזבון וייס”); או פרשת טלקלושניר]. מאמצי התובעת 1 להיות זמינה לילדיה לאחר מותו הטרגי של אביהם ברורים ומוצדקים; אך, בנסיבות, אובדן שכרה הנטען (הפסקת עבודה במהלך הקורס או ירידה ל-80% משרה) איננו בר-פיצוי לבדו, ובהיקף הראייתי שהוצג איננו יכול להוות מדד בעל משקל להערכת הפיצויים בגין אובדן שירותי אב בענייננו.

אם כן, הצדדים חלוקים בשאלת שיעור הפיצויים המגיעים בנסיבות ענייננו בראש נזק זה. לעניין הסכומים הנפסקים בגין שירותי אב ואם נאמר על ידי המשנה לנשיאה השופט ריבלין בע”א 9788/07 עזבון המנוחה הדיל מרמש ז”ל נ’ ד”ר אילנה שלזינגר (פורסם; 30.5.2010) (להלן: “הלכת מרמש”): “כאשר כללים אלה נקוטים בידינו בעניין נשוא הערעור כאן – ובוחנים אנו את פסקי הדין שנתגבשו במהלך עשרות שנים בערכאות הראשונות, אין להתעלם מן הכלל שמשמש את בתי המשפט, כי ברגיל, ובאין נסיבות מיוחדות, כמו נישואיו מחדש של בן הזוג שהתאלמן – מכאן, או גיל צעיר במיוחד של הילדים שנותרו – מכאן, נעה מטוטלת הפיצוי בגין אבדן שירותיו של בן הזוג – בסכומים שבין 200,000 ש”ח ל-300,000 ₪”.

כך בענין ע”א 4574/11 עזבון ויורשי המנוח נזאל אג’וד נ’ הפניקס חברה לביטוח בע”מ (פורסם; 19.5.2013) הסתמך כב’ השופט עמית על הלכת מרמש, כשהביע דעתו כי הפיצוי במקרה בו דן, של אדם שנהרג בתאונת דרכים בהיותו כבן 40, זכאים התלויים לפיצויים בסך שנע בין 200,000 ל-250,000 ₪.

בענין ע”א 5155/20 איי.די.איי חברה לביטוח בע”מ נ’ עזבון המנוח פלוני (פורסם; 3.5.2021), במקרה של אב שנהרג בתאונת דרכים בגיל 32 והותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים, לא מצא כב’ השופט עמית לשנות מקביעת סך פיצוי בראש הנזק של אובדן שירותי אב ובעל בסך 300,000 ₪.

הנתבעת מפנה לכך ששאלת הפיצוי בשל אובדן שירותי אב או בן זוג, נדונה בע”א 3045/07 מנורה נ’ רות מאיר ואח’ (פורסם; 7.9.10) (פסק הדין ניתן ע”י המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, בהסכמת השופטות פרוקצ’יה וארבל). בית המשפט מצא להתערב בשתי נקודות בהחלטת ביהמ”ש המחוזי בחיפה (בת”א (מחוזי חי’) 205/01 מאיר ורות ואח’ נ’ מנורה חברה לביטוח בע”מ, על ידי כב’ השופט עמית (פורסם; 16.3.07), כאשר הנקודה הרלבנטית נוגעת לאובדן שירותים, בתיק בו דובר במנוח, סגן ראש עירייה, שהותיר 8 ילדים ואלמנה. ביהמ”ש העליון קבע כי שירותי אב ובעל יועמדו על סך של 200,000 ₪.

בענייננו, עסקינן במנוח שלא חיי בבית ילדיו בשלוש השנים האחרונות לפני פטירתו. יחד עם זאת, המנוח היה במותו איש צעיר בן 32, אשר עבד ושמר על קשר עם ילדיו. אין להניח כי המנוח לא היה מספק שירותי אב בעתיד, כשיש לזכור את המבנה של פגישות על פי הסכמות והסדרים מול שתי משפחות נפרדות, ושונות, כשלפחות לפניי – לא הוצג שהיה קיים “בזמן אמת” קשר ביניהן; אך בסיפור חייו של המנוח, אלמלא מותו בתאונה, יכול שהגבולות היו נפרצים.

מדובר באדם אחד שעתיד היה (לולא התאונה) לספק שירותי אב לשלושה ילדים בגילאים שונים (וממשפחות שונות, כאמור), כשבעת מותו, היתה התובעת 2 – בת 8, התובע 3 – בן 6, והתובעת 5 – בת קצת מעל לשנה. בשל העובדה שמדובר בגילאים שונים ומשפחות שונות, ויש לזכור שכל משפחה נפגעה מהאובדן – לעצמה, גם בהקשר של אובדן שירותי האב. במסגרת שיקולי לקביעת שיעור הפיצוי, עלי לקחת בחשבון גם שבתחשיב הפיצויים בגין אובדן התמיכה ייחסתי לכל תלוי 5% ידה נוספת, שהבהרתי שמצאתי שיש בה בסופו של דבר משום תרומה למשק הבית בו הם מטופלים וגדלים; אם כי – תרומה שמספרית אינה גבוהה.

אני מוצא כי יש ממש בטענת האמהות שבפעולותיהן מול הילדים בשנים שחלפו עד כה מאז פטירת האב, יש משום הטבה שהיא בגדר הטבת נזק גוף. בענין ע”א 163/99 עזבון מזאווי נ’ א’ דורי, חברה לעבודות הנדסיות בע”מ פ”ד נד(5) 854 (פורסם; 13/12/00), נקבע כי, בנסיבות מיוחדות, ניתן לראות את האלמנה כמיטיבה. בפרשת טלקלושניר כבר נקבע במפורש שניתן לראות את האלמנה כמיטיבת שירותי האב ככל שנתנה שירותים אלה לילדיה התלויים במקומו של האב. בענין עזבון וייס נקבע כי “חיוני וסביר שיהיו לבנות נוכחות ועזרה אינטנסיבית יותר של ההורה שנותר בחיים”, וכי ככל שמוכחת עזרה מעשית מצד בני משפחה, יש לכמתה כחלק מאובדן שירותי האב (האם באותו ענין).

מאידך, כמובן, אין מקום לכפל פיצויי. לשון אחר, התובעות 1 ו-4 האמהות (שאזכיר כי אינן בגדר “תלויות”) אינן זכאיות לקבל כמיטיבות מה שממילא משולם לתלויים כפיצויים בגין אובדן שירותי אב. ועל כן, על מנת לפשט, והואיל והתביעות בענייננו אינן נבלעות בתשלומי המל”ל בגין קצבת שארים, אתייחס בחלק האופרטיבי של פסק הדין לדילמה זאת במתן אפשרות לאמהות לעשות שימוש מיידי בחלק מהכספים, בין היתר – על מנת להסדיר את כיסוי הפערים (החובות) שהזמן גרמם – בענין עודף ההוצאות בגידול הילדים עד כה; העודף שנגרם בגין אובדן שירותי האב שהיו מצופים בנסיבות ענייננו.

אם כן, לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים ובנסיבות המיוחדות של תיק זה, מצאתי לפסוק פיצויים בגין אובדן שירותי אב לילדים, התלויים, התובעים 2, 3 ו-5 סך של 400,000 ₪; כשחלוקת הפיצויים (בהתחשב בגילאים) היא כדלקמן: לתובעת 2 – 100,000 ₪, לתובע 3 – 110,000 ₪, ולתובעת 5 – 190,000 ₪.

בכל הקשור לתביעת פיצוי בגין ראש הנזק של הוצאות קבורה ומצבה, התובעת 1 מעידה כי נשאה בהוצאות אלה בסך 20,000 ₪ [ס’ 30 לתצהירה ועמ’ 58 לפרו’; הוצגו גם קבלות על תשלום 10,000 ₪ ו-5,000 ₪ בשבועות הסמוכים לאירוע מותו של המנוח]. מאידך הנתבעת הציגה תעודת עובד ציבור לפיה המוסד לביטוח לאומי שילם למועצה הדתית באזור בו נקבר 6,863 ₪ בגין קבורתו בבית קברות בהחזקת המועצה.

הואיל והתובעת 1 נשאה בהוצאות המצבה למנוח גם בשם ילדיה, אני מוצא לייחס לכל אחד מהם זכות לשיפוי בגין מחצית ההוצאות, כמפורט להלן. אמנם, התביעה היא תביעת תלויים בלבד (ולא – תביעת עזבון), אך בכל זאת אני מוצא לפסוק פיצויים לתלויים בגין הוצאות מצבה בענייננו. זאת, באשר אני שותף לדעתו של כב’ השופט שי מזרחי בענין ת”א (שלום ת”א) 2181-06-14 וואיל חליל עלי הניני נ’ קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (פורסם; 8.1.2017), לפיה, מקום בו תלויים הוציאו הוצאות בעין “הוצאות לקבורתו” של “הנפגע” שבו היו תלוייו, עומדת להם זכות מקבילה לזכות העזבון לשיפוי בגין הוצאה זו [כעולה מהוראת סעיפים 78 ו-80 לפקודה, ודוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית תשס”ג, עמ’ 1258)]. אעיר כי הוראת סעיף 19(ב) לפקודה המבהיר מה האופן בו מחושבים הפיצויים לטובת העזבון, נוקט לשון “אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה” (ההדגשה בקו – הוספה), שנחזית ככזאת שמודעת להוראת סעיף 80 לפקודה המקנה לתלויים זכות לקבלת פיצויים: “והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו” (ההדגשות בקו – הוספו).

ההוצאות שהוצגו בתמיכת קבלות הם בסך 15,000 ₪. מדובר בסכום נכבד יחסית למצבה, ועל כן – לא אשערך הוצאה זו. אני קובע לכל אחד מילדי התובעת 1 זכות לפיצוי (שיפוי) בגין מחצית מההוצאה; לתובעת 2 – סך של 7,500 ₪, ולתובע 3 – סך של 7,500 ₪.

ט. הפיצויים והניכויים

לסיכום, בעקבות מות האב בתאונת הדרכים מיום 18.5.2019, כעולה מכל האמור לעיל, להלן הפיצויים להם זכאי כל אחד משלושת ילדיו, שלושת התלויים בו.

התובעת 2 זכאית לפיצויים בסך כולל של 491,581 ₪ [בגין אובדן התמיכה – 384,081 ₪; בגין אובדן שירותי אב – 100,000 ₪; ובגין הוצאות המצבה – 7,500 ₪].

התובע 3 זכאי לפיצויים בסך כולל של 584,854 ₪ [בגין אובדן התמיכה – 467,354 ₪; בגין אובדן שירותי אב – 110,000 ₪; ובגין הוצאות המצבה – 7,500 ₪].

התובעת 5 זכאית לפיצויים בסך כולל של 889,557 ₪ [בגין אובדן התמיכה – 699,557 ₪; ובגין אובדן שירותי אב – 190,000 ₪]

מסכום זה יש לנכות את סך קצבאות השארים שכל אחד מהילדים, התלויים, קיבל ויקבל מאת הביטוח הלאומי בעקבות פטירתו של אביו. הנתבעת הציגה חוות דעת אקטוארית מיום 1.5.2022 לגבי היוון קצבאות שארים לילדי המנוח מאת המוסד לביטוח לאומי.

על פי חוות הדעת, סך קצבאות השארים שקיבלו ויקבלו התובעים 2 ו-3 מסתכם ב-283,243 ₪. בגין יחס הגילאים בין הילדים (הפרש של כשנתיים), אייחס לתובעת 2 ניכוי בסך של 134,238 ₪, ואת היתרה – כניכוי לתובע 3, בסך 149,005 ₪. כל אחד מסכומים אלה יש לנכות מסך הפיצויים שקבעתי לכל אחד מהם.

על פי חוות הדעת, סך קצבאות השארים שקיבלה ותקבל התובעת 5 מסתכם ב-243,861 ₪, ויש לנכותו מסך הפיצויים שקבעתי לה.

אשר על כן, אני קובע כי:

התובעת 2 זכאית לפיצויים בנדון (לאחר ניכויים) בסך של 357,343 ₪ [491,581 פחות 134,238].

התובע 3 זכאי לפיצויים בנדון (לאחר ניכויים) בסך של 435,849 ₪ [584,854 פחות 149,005].

התובעת 5 זכאית לפיצויים בנדון (לאחר ניכויים) בסך של 645,696 ₪ [889,557 פחות 243,861].

סוף דבר

לאור כל האמור בפסק דין זה לעיל, אני פוסק כדלקמן:

התביעה ב-ת”א 48127-12-19 מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובעת 2 סך 357,343 ₪, ולתובע 3 – סך 435,849 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובעים 1-3 החזר שכר טרחת עורך דין בסך 135,855 ₪, וכן – תישא הנתבעת בהחזר האגרה ששילמו התובעים 1-3 בנדון (712 ₪), ובהחזר שכר עדה בסך 500 ₪ (הסכומים ששולמו, כאמור, יוחזרו בלוויית ריבית והצמדה ממועד תשלומם).

התביעה ב-ת”א 70050-12-20 מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובעת 5 סך 645,696 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובעות 4-5 החזר שכר טרחת עורך דין בסך 98,210 ₪, וכן – תישא הנתבעת בהחזר האגרה ששילמו התובעות 4-5 בנדון (715 ₪) (האגרה ששולמה תוחזר בלוויית ריבית והצמדה ממועד תשלומה).

הסכומים שפסקתי בגין שתי התביעות ישולמו על ידי הנתבעת לתובעים בכל אחד מהתיקים באמצעות באי-כוחם, וזאת – בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעת; שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ועוד – לענין קבלת וניהול הכספים שמשולמים על פי פסק דין זה – אני מורה לתובעות 1 ו-4, האמהות והאפורופסיות הטבעיות – כל אחת של ילדיה, כדלקמן:

לפחות 65% מסך הכספים שיתקבלו מאת הנתבעת בגין כל ילד על פי פסק דין זה (לאחר ניכוי – הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד שהוצאו או יוצאו בפועל בנדון), יופקד באחד מהבנקים הגדולים במדינה – בחשבון חסכון נושא פירות – שיהיה חשבון נאמנות, על שמו של הילד הרלוונטי (חשבון נפרד – על שמו); זאת – עד למועד הגיעו של הילד לגיל שבו יהיה בגיר כהגדרתו בחוק הכשרות המשפטית (שאז החשבון יועבר לחזקתו ולרשותו).

בשאר הסכום שיוותר בידיהן לאחר ההפקדה בחשבון, כאמור, ישתמשו כל אחת מהתובעות 1 ו-4, לטובת מילוי הצרכים השונים של ילדיהן ולגידולם, וכן – כל אחת מהן – להטבת נזקה היא בהוצאות שהוציאה בעין לטובת הילדים עד היום (רק הוצאות כאלה שעולה מהסכמי המשמורת והמזונות שהיו ממומנות בכספים שהיו מתקבלים מאת המנוח – אלמלא התאונה).

בנוסף, ממועד קבלת הכספים והפקדתם בחשבון, כאמור, יהיו התובעות 1 ו-4, זכאיות למשוך – בכל תחילת חודש קלנדרי (היום הראשון בחודש), כל אחת מחשבון הנאמנות שנפתח על שמו של מי מילדיה – סך של 2,000 ₪ (סכום שהוא לתפיסתי – מקביל לדמי המזונות וההוצאות המיוחדות שבהם התחייב המנוח). הכספים שימשכו בכל חודש, כאמור, ייועדו על ידי כל אחת מהתובעות 1 ו-4 למזונות ילדיה, ולהוצאות מיוחדות בגין צרכיהם בכל הקשור לגידולם והטיפול בהם.

כל בקשה של מי מהתובעת 1 ו-4, שהן האמהות/האפוטרופסיות הטבעיות כל אחת של ילדיה, לשינוי באפיק ההשקעה שנקבע לעיל או למשיכה נוספת כספים ממי מהחשבונות, תופנה לבימ”ש המוסמך להורות בענין זה.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל.

בהיעדר שמות ופרטים מזהים, פסק הדין ניתן לפרסום.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

5129371

ניתן היום, כ”ח שבט תשפ”ג, 19 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.

לחזור למשהו ספיציפי?

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!