בפני
כבוד השופט בכיר אלון אופיר
בעניין:
מדינת ישראל
ע”י ב”כ עו”ד מורן אטיה
נגד
שריף אבו חמאד (עציר)
ע”י ב”כ עו”ד עוזי אברהם
הכרעת דין
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של נהיגת רכב בעודו תחת פסילה פעילה אשר הוטלה עליו בנוכחות בבית המשפט לתקופה של 3 שנים, נהיגה ברכב בעודו בלתי מורשה לנהיגה, ללא ביטוח תקף וללא רישיון רכב תקף.
הנאשם הודה בעובדה מספר 2 של כתב האישום ולפיה נפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 3 שנים בנוכחותו וזאת במסגרת תיק פ”ל 2822-10-19 ביום 22.3.21 אך כפר בטענה כי נהג רכב ביום 31.12.21 בסמוך לשעה 22:10 בכביש עפר סמוך לכביש 25 בק”מ 169.
אף שהסכים והודה הנאשם כי ביטוח הרכב ורישיון הרכב לא היו בתוקף ביום 31.12.21, הבהיר כי מאחר ולא נהג ברכב, הרי שלא ביצע גם עבירות אלה שיוחסו לו בכתב האישום (הוראות חיקוק 3 + 4 בכתב האישום).
ביחס לעובדה אחת של כתב האישום, ולפיה נטען כי נהיגת הנאשם הייתה כאשר הוא בלתי מורשה לנהיגה, כפר הנאשם בעובדה זו וטען שהוא מורשה לנהיגה לדרגת רישיון C1.
בתמצית – ליבת המחלוקת שבין הצדדים בפרשה זו היא השאלה:
האם הוכיחה המדינה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם נהג רכב ביום 31.12.21 כמתואר בעובדה 3 של כתב האישום?
היה ולא הוכיחה המדינה את נהיגת הנאשם ברכב כנטען בעובדה 3, הרי שכל יתר העובדות המיוחסות לו בכתב האישום הופכות ללא רלוונטיות, וככל שתוכח נהיגתו ברכב, הרי שלאור הודאתו בעובדה 2 של כתב האישום, ולאור הודאתו בהיעדר התוקף של הביטוח ורישיון הרכב , תוכיח המדינה גם את העבירות המיוחסות בהוראות חיקוק 1,3,ו-4 של כתב האישום.
שאלת הגדרת הנאשם כבלתי מורשה לנהיגה כנטען בעובדה 1 היא שאלה נפרדת אליה אתייחס בהרחבה בנפרד אגב דיון בבקשת המדינה בסיכומיה להרשיע את הנאשם מכח סעיף 184 בחסד”פ גם בעבירה על סעיף 66 בפקודת התעבורה.
פרשת התביעה בתמצית–
באמצעות מנהל אגף א’ של משרד הרישוי, מחוז באר-שבע והנגב, מר פשרני אורן (ע.ת 1) הגישה המדינה את מסמך התע”ץ ת/1 ולפיו בהתאם לנתוני רשות הרישוי של ישראל נכון ליום 20.2.22 לא מופיע הנאשם הנאשם בקובץ מחזיקי רישיונות נהיגה של מדינת ישראל.
בחקירתו הנגדית לא שלל העד אפשרות שנטענה כלפיו ולפיה הצליח הנאשם לגשת למבחן עיונו ומעשי לצורך קבלת רישיון מדרגה C1 , אך עובדתית חזר על עמדתו ולפיה לפי נתוני רשות הרישוי לא קיבל הנאשם נכון ליום 20.2.22 כל רישיון נהיגה מטעם מדינת ישראל.
דוחות פעולה של שני שוטרים אשר עיכבו את הנאשם במהלך האירוע נשוא כתב האישום הוגשו לעיוני.
דוח פעולה ת/2 נכתב ע”י העד אלמלח מרדכי ודוח פעולה ת/4 נכתב ע”י השוטר דמרי אליאל ששניהם העידו בפני ונחקרו נגדית ע”י הסנגור.
השוטר אליאל היה גם מי שחקר את הנאשם במשטרת ישראל ועותק מחקירה זו הוגש כמסמך ת/5.
בנוסף, ומיד עם המפגש הראשוני עם הנאשם (החשוד בעת המפגש), הופעלה מצלמת הגוף של השוטר אלמלח מרדכי וסרטון המתעד מפגש זה הוגש וסומן כת/3.
שני השוטרים שהעידו בפני חזרו על עמדתם העקרונית בת/2 + ת/3 ולפיה ראו את הרכב החשוד נע ונוסע בשטח עפר הסמוך לכביש 25, מה שעורר את חשדם שכן נהג הרכב בחר לנוע בשטח אף שבנקל יכול היה לנוע על הכביש.
בהתקרבם לרכב טענו השוטרים כי הנאשם ישב בכיסא הנהג ואף ויצא ממנו לכיוונם, לא ציינו כי פגשו נהג אחר ברכב אליו הגיעו, ובמהלך המפגש הראשוני עם הנאשם, תועד הנאשם כמי שמסביר להם מהיכן להיכן נהג ברכב הפרטי (מצביע על “אבנים” בשטח בדקה 02:03 של ת/3 ומסביר כי נהג מאיזור ה”אבנים” עד למיקום בו עצר הרכב ליד כביש האספלט) .
ב”כ הנאשם בסיכומיו טען לפערים ולסתירות בין העדות שמסר ע.ת 2 לעדותו של ע.ת 3 ולטענות אלה אתייחס בהמשך הכרעת הדין.
כמו כן, טען ב”כ הנאשם כי הנאשם לא הוזהר כדין טרם חקירתו הראשונית, הוא אינו דובר השפה העברית וחובה היה לחקור אותו עם מתורגמן לערבית, מה שהופך את הודאתו לכאורה בנהיגה (שתועדה בסרטון) לבלתי קבילה לפי הלכת יששכרוב, ואת חקירתו של הנאשם במשטרה לבלתי קבילה בשל חוסר השימוש במתורגמן לערבית במהלך החקירה.
לשתי טענות הסנגור אתייחס להלן בהמשך הכרעת הדין.
פרשת ההגנה בתמצית –
הנאשם בחר להעיד בפני בשפה הערבית תוך שנעזר בשרותי תרגום לערבית לכל אורך משפטו.
בחקירתו הראשית (והנגדית) טען הנאשם כי לא נהג במהלך האירוע המתואר בכתב האישום כל רכב ולצורך נהיגת הרכב נעזר באדם שפגש באופן אקראי ליד ביתו ממנו ביקש סיוע לצורך הסעת הרכב עד ליד כביש 25 דרך שטח העפר.
אותו אדם עזב את המקום, ולאחר שאשת הנאשם ובנו הגיעו למקום עם רכב אחר והחלו להעמיס קניות שביצעו לרכבו, נכנס הנאשם (לטענתו) לתא הנהג כדי לקחת את מכשיר הטלפון שלו ואת הסיגריות שלו, בדיוק כאשר הגיעו השוטרים למקום.
אף שבחקירתו במשטרה אישר הנאשם כי עת ישב ברכבו זה היה מונע, ולא ידע כי הדבר אסור, בעדותו בפני טען כי אף שאורות הרכב דלקו ולוח השעונים היה פעיל, הרכב עצמו לא היה מונע עת ישב בכיסא הנהג.
אותו אדם שלכאורה נהג ברכב לטענת הנאשם, אוזכר בחקירתו הראשית של הנאשם בפני לראשונה עת מסר הנאשם את שמו ( מר סליח אבו הווידי – להלן: “סליח). אותו סליח הגיע להעיד בפני בישיבה נוספת של פרשת ההגנה, ובעדותו אישר כי הנאשם פנה אליו עת היה בפעילות ספורטיבית של הליכה בשטח שליד בית הנאשם וביקש ממנו לסייע לו בנהיגת הרכב מאחר והוא (הנאשם) פסול לנהיגה.
מתוך מעשה טוב, החליט סליח (כך העיד) לסייע לנאשם ונהג ברכבו יחד אתו עד למרחק של 50 מטר מכביש 25. בשלב זה החליט סליח כי הנאשם “לא מרוכז עם עצמו” (כך בעדותו), ולכן עשה עצמו כמי שמדבר בנייד ועזב את המקום טרם הגיעו לרכב השוטרים.
לטענתו לא ראה ולא פגש את השוטרים במקום עת הגיעו לרכב.
לטענתו של סליח אין לו כל היכרות מוקדמת עם הנאשם ועדותו באה בעקבות פנייה של קרובי משפחת הנאשם אליו ולאחר שהם ערכו חיפוש אחר מי שסייע לנאשם בנהיגה בפרשה זו.
דיון –
הנאשם טען באמצעות בא כוחו כי אין הוא מבין או מדבר עברית באופן המאפשר לו קיום הדיון בבית המשפט ללא תרגום סימולטאני לשפה הערבית (תרגום כזה אכן סופק לו לבקשתו).
עובדתית, נצפה הנאשם בסרטון ת/3 כמי שמשוחח בעברית טובה למדי עם השוטרים המעכבים, מבין ללא כל בעיה טענות שמועלות בפניו והוא מגיב כמי שמבין את השפה לכל דבר שנאמר לו על ידם. בין היתר מסביר הנאשם לשוטרים בעברית כי הוא קיבל לכאורה רישיון לנהיגת משאית, ובשל “בעיות” בהוצאה לפועל לא קיבל פיזית את הרישיון, הוא מגיב היטב בעברית טובה לכל השאלות שנשאל ואף מסביר מדוע נהג ומהיכן להיכן נהג את רכבו.
בנוסף, מעדותו של השוטר אליאל דמרי אשר חקר את הנאשם במשטרה בעברית ותיעד את החקירה במסמך ת/5 עולה כי הנאשם הבין היטב את כל השאלות שנשאל בעברית ונתן להן תשובות ברורות.
גם בחקירתו הנגדית של הנאשם עת נחקר על בקיאותו בעברית, טען הנאשם כי הוא קורא עברית אך לא מבין מה הוא קורא, אך יודע לדבר עברית (עמוד 19 שורה 20 לפרוטוקול).
שלושת הראיות לעיל: סרטון האירוע, המסמך ת/5, ועדותו של הנאשם עצמו לפיה הוא מדבר עברית, מאיינות וסותרות את טענת ההגה לפיה הדברים שמסר הנאשם עצמו בחקירתו במשטרה אינם קבילים בהיעדר תרגום חקירתו לערבית.
לא מצאתי כל צורך מהותי במתן שרותי תרגום לנאשם עת נחקר, והתרשמתי כי הבנתו את השפה העברית היא הרבה יותר טובה מזו שניסה להציג בפני בית המשפט במהלך משפטו.
בנוסף, קיבל הנאשם בתחילת חקירתו במשטרה זכות היוועצות עם עורך דין והוא אכן שוחח טרם חקירתו עם עו”ד שחדה אבו מדיעם אשר נתן לו יעוץ ראשוני (שורה 3 בת/5).
לא מצאתי כל פגם בהתנהלות משטרת ישראל כלפי הנאשם בחקירתו שתועדה בת/5
ואני קובע כי הודעה זו שנגבתה מהנאשם היא תקינה וקבילה.
ביחס לטענת ההגנה בעניין אי אזהרת הנאשם ב”חקירתו” הראשונית ליד הרכב עד כדי אי קבילות הודאתו המצולמת במצלמת הגוף של ע.ת 2:
יש לאבחן בין חקירת נאשם תחת אזהרה כפי שבוצעה ותועדה בת/5 לאחר שהוסברו לו זכויותיו וניתנה לו גם זכות ההיוועצות עם עורך דין, לבין המפגש הראשוני שמקיים שוטר עם חשוד, שעה שלשוטר אין עדיין מידע מבוסס באשר למצב רישיונו של הנהג החשוד, השוטר נמצא בעיצומו של תהליך בדיקה לגבי הנהג שעוכב זה הרגע, והנהג מיוזמתו אומר דברים במהלך המפגש הראשוני שתועד בצילום ע”י מצלמת הגוף כחלק מנהלי המשטרה.
כשם שלא נדרש ממשטרת ישראל להזהיר כל נהג מפני מצלמת דרכים המתעדת בצומת תאונה או מתעדת אירוע שוד בתחנת דלק (תיעוד שהוא ראייה קבילה בכל הליך משפטי), כך גם אין אני מוצא כל צורך למתן אזהרה מיוחדת לנהג כאשר שוטר מתקרב לבדוק את נהג הרכב מתוך חשד כללי להתנהלות או התנהגות מוזרה מצדו (במקרה זה רכב נע בשטח עפר שעה שיכול לנוע בקלות ע”ג הכביש).
אמרה ראשונית של חשוד הניתנת על ידו ומתועדת בין אם בכתב ובין אם באמצעות מצלמת גוף אינה חלק מחקירתו הרשמית שמבוצעת בסמוך או לאחר המפגש הראשוני אתו בהתאם לכל הכללים הקבועים בחוק ואין אני מוצא כל מניעה מלתת משקל ראייתי מלא לסרטון מצלמת גוף (ת/3) שתיעד את המפגש הראשוני עם הנאשם טרם הפך לחשוד הנחקר תחת אזהרה.
בע”פ 8332/05, איסקוב נגד מדינת ישראל, (פורסם במאגר נבו) תימצת בית המשפט העליון את עיקרי “הילכת יששכרוב” בכל הקשור לפסלות ראייה אשר הושגה לכאורה שלא כדין:
“לצורך הדיון אהיה מוכן אני להניח כי הלכת יששכרוב חלה בעניינו של המערער, הגם שחקירותיו נערכו עוד בטרם פורסמה. על חשיבותה של ההלכה אין חולק. היא מאפשרת לפסול, בנסיבות המתאימות, ראיות שהושגו שלא כדין, באחד משני מסלולים אפשריים. האחד, מכח סעיף 12 לפקודת הראיות, כאשר נמצא כי הודיה שהנאשם מסר הושגה תוך “פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומיית הרצון וחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו” (פס’ 36 לפסק-הדין בעניין יששכרוב). המסלול השני לפסילה, ובכך החידוש העיקרי של ההלכה, עוסק באפשרות לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין מחוץ להוראת סעיף 12 הנ”ל, מכח דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות. על-פי דוקטרינה זו, נקבע, כי לבית-המשפט מסור שיקול-דעת להביא לפסילתה של ראיה שהושגה שלא כדין, אם הוא סבור כי “קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פסקת ההגבלה” (שם, בפס’ 63).”
לא מצאתי במקרה זה כי בוצעה פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומיית הרצון וחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו כפי שתועדה בת/3 עת הסביר מהיכן להיכן נהג ברכב.
לא מצאתי כי הקלטת הנאשם במפגש הראשוני עם השוטרים גוררת פגיעה מהותית בזכותו להליך פלילי הוגן עד כדי פגיעה בזכויות היסוד שלו כנאשם.
בפרשה זו מובנת לחלוטין בעיני בקשת ההגנה שלא לתת כל משקל ראייתי לסרטון ת/3 שכן כפי שהדגישה המדינה בסיכומיה, מתועד הנאשם כמי שמסביר ומעיד על עצמו שנהג ברכב מרחק קצר עליו הוא מצביע בדקה מספר 02:06 בת/3.
המדובר למעשה בהודאה מלאה של הנאשם בקולו כי נהג ברכב בסמוך לזמן בו נצפה על ידי השוטרים עושה כן.
גם בדקה 04:29 מסביר הנאשם לשוטרים כי “לא רציתי לעלות על ההגה” אבל בשל מצבה של אשתו ההריונית לא רצה שבנו ואשתו יסחבו הקניות ברגל, מה שגרם למצב בו נתפס נוהג.
הודאה זו של הנאשם בקולו בסמוך לעיכובו אינה כוללת כל אזכור או טענה כי אדם אחר נהג ברכבו ועזב את המקום ממש לפני שהשוטרים הגיעו. ההפך הוא הנכון, הנאשם עוסק תחילה בטענה ולפיה הוא רשאי לנהוג מאחר ויש לו לטענתו “רישיון למשאית”, ולאחר שנטען כלפיו כי גם אם יש לו כזה רישיון הרי שהוא פסול ל- 3 שנים בנוכחותו, עובר הנאשם להסברים לפיהם נהג רק מאזור האבנים לכביש וזאת מאחר ואשתו בהריון ולא רצה כי תבצע סחיבה של שקיות הקניות.
הטענה לפיה אדם אחר נהג ברכב, לא מוזכרת כלל על ידי הנאשם בת/3.
גרסה חדשה (ולמעשה כבושה) זו באה במסגרת החקירה במשטרה בתחנת ערוער בת/5 .
בעדות זו, ולאחר שהתייעץ הנאשם עם עורך דין, טען כי עת הגיעו השוטרים לרכבו הוא עמד ליד הרכב והיו איתו אשתו ובנו.
כאשר הסביר כי אשתו ובנו הגיעו יחד מהעבודה יחד עם קניות ברכב אחר, נשאל הנאשם – מי הביא למקום את רכב המזדה בה לטענת השוטרים נהג הנאשם?
לשאלה זו השיב הנאשם:
“מישהו נהג היה והלך, אני לא מכיר אותו פגשתי אותו במקום איפה שאני גר, ביקשתי ממנו שיסע על האוטו עד סמוך לכביש דרך השטח” (שורה 11 בדף 3 של ת/5).
לשאלה “מי זה הבן אדם הזה? ” כך השיב הנאשם:
“אני לא מכיר אותו אני פגשתי אותו שהוא עשה כושר, אמרתי לו שיעזור לי כי אני במעצר בית וביקשתי ממנו להביא את האישה ואם הוא מביא את האישה הוא לא יכול ללכת לבד כי אצלנו זה כבוד” (החל משורה 13 בעמוד 3 של ת/5).
ממצב זה בו לפתע מגיע לעזרתו של הנאשם אדם אלמוני שבמקרה עבר ליד ביתו והסכים לנהוג ברכבו של אותו אדם (שלדבריו אמור להיות במעצר בית), עבר הנאשם לגרסה שלישית בבית המשפט בפני שם כבר בתחילת עדותו ידע למסור את שמו ושם משפחתו של אותו אדם אשר גם הופיע להעיד בישיבה האחרונה של פרשת ההגנה.
המדובר למעשה בשלוש גרסאות שמוסר הנאשם כאשר בראשונה לא מוזכר כלל אדם או נהג נוסף, בשנייה מוזכר נהג אלמוני אותו לא מכיר כלל הנאשם (לדבריו) , ובשלישית במהלך פרשת ההגנה, לראשונה מופיע שמו של אותו נהג (העונה לשם סליח) שלפי הסברו, משפחת הנאשם הצליחה לאתר אותו מתוך כל משפחת אל הווידי (בה לטענת העד עצמו יש כמאה גברים).
גם אם הייתי מקבל את גרסת הנאשם ומר סליח כי נהיגת הרכב מביתו של הנאשם ועד לנקודה שרחוקה כ-50 מטר מכביש 25 בוצעה על ידי מר סליח (ואודה כי אני מתקשה מאד לקבל גרסה זו כסבירה), עדיין אין עדות זו מסבירה כיצד הגיע רכב המזדה לשולי הכביש (כפי שנצפה ומתועד מצולם, עומד, בת/3) כדי לעצור בסמוך לרכב הג’יפ בו נהגה אשת הנאשם והביאה למקום את הקניות שהועמסו על המזדה.
ביחס למרחק זה של כחמישים מטר (מרחק אליו התייחס הנאשם “מכאן לכאן” תוך שמצביע על איזור עם אבנים משם נהג עד לשול כביש 25 בת/3) לא נתנה ההגנה כל הסבר.
הראייה היחידה ביחס לקטע דרך זה היא עדות הנאשם בקולו על נהיגתו ברכבו כפי שתועדה בת/3.
הודאה זו של הנאשם נתמכת בעדות שני השוטרים שעיכבו אותו במקום.
גם מר סליח בעדותו העיד כי כאשר עצר וכיבה הרכב במרחק של 50 מטר מהכביש, הוא עזב את המקום טרם הגיעו השוטרים ואין לו מידע האם הנאשם נהג לאחר מכן בעצמו ברכב.
בחקירתו בתחנת ערוער לא היה מודע הנאשם לעובדה ולפיה ישיבה בכיסא נהג של רכב כאשר זה מונע, הוגדרה על ידי בית המשפט העליון כנהיגה ברכב.
ראה בעניין זה את פסיקת בית המשפט העליון ברע”פ 5166/14 יבגני קורפצקי נגד מדינת ישראל שם הרכב של שלושה שופטים אישרו והגדירו מצב של “נהיגה” עת מנוע הרכב פועל ומי שנטען כלפיו כי נהג ברכב, ישב בכיסא הנהג וישן ברכב לאחר ששתה אלכוהול.
באותה הפרשה הגדיר בית המשפט העליון את “מבחן השליטה האפקטיבית ברכב” כאבן הבוחן לשאלת הנהיגה.
כאשר בית המשפט העליון הגדיר כי “מבחן השליטה האפקטיבית ברכב” מתקיים בסיטואציה של שינה ברכב (ואף במצב של שכרות) , יהיה זה בבחינת “קל וחומר” למקרה דנן בו לא ישן הנאשם ברכב, לא היה שיכור, וברור שהייתה לו שליטה אפקטיבית ברכב כאשר ישב בכיסא הנהג.
וכך נרשם מפי הנאשם החל משורה 26 בדך 3 של ת/5:
שאלה: שהשוטרים הגיעו אליך היית יושב במושב הנהג, המפתח היה בסוויץ’ והרכב היה מונע. מדוע ישבת ברכב מונע במושב הנהג?
תשובה: אני רציתי לשבת, להוציא את הסיגריות והטלפון ורציתי לכבות את האוטו ואתם באתם בזמן שישבתי על ההגה אבל האוטו היה עומד, הרכב לא נסע.”
הנאשם סבור בטעותו, כי ישיבה ברכב מונע בכיסא הנהג אינה מהווה עבירה של נהיגה בפסילה כל עוד הרכב אינו נע.
לאחר שהבין במהלך משפטו כי התנהגות זו מהווה גם מהווה מצב של “נהיגה ברכב”, הופיעה לפתע גרסה חדשה בעדותו הראשית ובחקירתו הנגדית ולפיה הרכב לא היה מונע אלא רק אורות הרכב פעלו ולוח השעונים היה מואר בעוד הרכב עצמו היה כבוי.
במדובר שוב בהתפתחות ובשינוי מהותי בגרסאות השונות שמסר הנאשם עצמו, מצב שמחליש מאד בעיני את אמינות הגרסה הסופית שמסר בעדותו הראשית.
קושי נוסף מצאתי בגרסת הנאשם ככל שהדבר קשור להיותו מורשה לכאורה לנהיגה עם דרגת רישיון C1.
הנאשם הודה כי נפסל בנוכחותו מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה ביום 22.3.21 למשך 3 שנים.
למרות זאת, ואף שלא הציג כל ראייה לכך, טען הנאשם כי “קיבל רשות” משופט (שלדבריו “יצא לפנסיה”) ובעזרתו של עו”ד אבו קויידר, לגשת למבחני נהיגה לקבלת רישיון מדרגה C1.
לטענת הנאשם הוא עבר את המבחן העיוני והמעשי לדרגת רישיון זו (מסמך שלא הוגש לבית המשפט מטעם ההגנה), ולכן גם אם היה פסול לנהיגה, פסילה זו אינה חלה על דרגת רישיון C1.
כבר בשלב זה אקבע כי טענות הנאשם ביחס ליכולתו לנהוג ברכב עם רישיון מדרגה C1 נדחות על ידי על הסף.
הנאשם הודה כי נשלל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 3 שנים החל מיום 22.3.21.
לא קיימת ולא הוצגה כל החלטה שיפוטית המבטלת את גזר הדין שפרטיו בעובדה 2 של כתב האישום.
לא הוצגה כל החלטה שיפוטית המורה על סיווג הפסילה שהוטלה על הנאשם בנוכחותו.
כל זמן שמצוי הנאשם תחת פסילה פעילה שהוטלה עליו בהליך משפטי, אסור לנאשם לבצע כל פעולה או ניסיון לקבל רישיון נהיגה ממשרד הרישוי, וככל שאכן ביצע פעולה כזו, הרי שהמדובר בעבירה על סעיף 66 בפקודת התעבורה (עבירה בה לא הואשם הנאשם).
למרות בקשת המדינה לפי סעיף 184 בחסד”פ להרשיע את הנאשם לפי עדותו גם בעבירה זו, ומאחר ולא הוכח בראיות כי הנאשם אכן פעל להוצאת רישיון לדרגה C1 בזמן פסילתו ומאחר וע.ת 1 (נציג משרד הרישוי) העיד בפני כי הנאשם אינו מופיע כלל בקובץ הנהגים של ישראל (לכל דרגת רישיון שהיא) הרי שאני נמנע מלקבל את בקשת המדינה להרשיע הנאשם בעבירה על סעיף 66 בפקודת התעבורה, אך קובע כי המדינה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי ביום 31.12.21 היה הנאשם בלתי מורשה לנהיגה כפי שהעיד בפני ע.ת 1.
ובחזרה לשאלת נהיגת הנאשם בפרשה זו –
אני קובע כי עדות הנאשם החל מהקלטתו בת/3, דרך עדותו בת/5 ועד עדותו הראשית וחקירתו הנגדית בפני התאפיינה בחוסר אמינות מוחלט החל מטענת אי הבנת השפה שהתבררה כמוגזמת ומגמתית בעיני, דרך “העלמת” הנהג הנוסף בזירה (גרסה פשוטה שאפשר היה להציג לשוטרים מיד עם המפגש הראשוני איתם), הופעתו האנונימית של הנהג המסתורי בחקירה במשטרת ערוער, והופעתו השמית רק במשפט עצמו גם על ידי הבאתו הפיזית לעדות בפני עת נשמעה פרשת ההגנה. המדובר בעדות כבושה מתגלגלת שהוסברה על ידי הנאשם עצמו בחקירתו הנגדית מאחר ולא רצה לסבך את אותו ה”נהג”.
כל כך לא רצה לסבך הנאשם את אותו נהג שסייע לו, עד כי המשיך ל”שבת” כעצור חודשים ארוכים, ממתין לסיום משפטו ללא כל חלופת מעצר, וכל זאת כדי לא “לסבך” אדם שאין הוא מכיר כלל לדבריו, לא טורח הוא למסור את שמו למשטרה, ולא מקדם בדבר את הראייה שלכאורה מזכה אותו בפרשה זו.
מעבר לחוסר ההיגיון שבגרסת הנאשם או בהתנהגותו מול גורמי החקירה: הבאת גרסה שמית כבושה שמופיעה רק עם תחילת עדותו הראשית בתצורה שמית של אדם, לא הבנתי מדוע לא הביא הנאשם את אשתו שהייתה במקום ולכאורה ראתה את נהיגת הרכב על ידי אדם אחר זולת בעלה טרם הגיעו השוטרים למקום.
בע”פ 437/82 אבו נגד מד”י, לז (2) 97 נקבע:
“הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה בה דוגלת התביעה.”
עובדתית בחר הנאשם שלא להביא לעדות את אשתו או בנו כחיזוק לגרסתו, מה שמחזק בעיני את עדויות השוטרים בפרשה זו:
לפי עדותו של ע.ת 2 (השוטר אלמלח מרדכי) כפי שתועדה בת/2 , מתאר העד את הרכב החשוד (רכב המזדה שנמצא בבעלות הנאשם לדבריו בחקירתו) נוסע בשטח עם אורות. הרכב נראה עוצר בסמוך לכביש 25 ליד קילומטר 169, אורות הברקס של הרכב דולקים, ואז מרכב אחר לבן על כביש 25 יוצאים אישה וילד וזאת במקביל לרכב המזדה. רכב המזדה הכסוף נותר על החול סמוך לכביש. השוטר עוצר את הניידת סמוך לדלת הנהג ומזהה את הנאשם כמי שיושב בכיסא הנהג כאשר הרכב מונע זאת שעה שאשת הנאשם ובנו מעמיסים קניות על הרכב בו יושב הנאשם.
ע.ת 2 לא ציין כי ראה אדם אחר עוזב את המקום, ולא ראה החלפת נהגים ברכב החשוד.
ע.ת 2 מציין את נהיגת הרכב החשוד עד למקום הסמוך לכביש 25, הגעה עד לרכב החשוד כאשר הנאשם יושב עדיין בכיסא הנהג, ומציאת מצב בו הנאשם יושב בכיסא הנהג כאשר המנוע מונע.
המדובר בתיאור מלא של נהיגת רכב על ידי הנאשם (גם אם בשלבים מוקדמים יותר של הדרך נהג באותו רכב אותו נהג מתנדב העונה לשם סליח).
עובדתית, מתאר ע.ת 2 נהיגה ולו קצרה של הנאשם ברכב המזדה וזאת עד לעצירה והמפגש עם הרכב הלבן שם אשת הנאשם ובנו הביאו קניות להעברה לרכב הנאשם.
גם לאחר חקירתו הנגדית של עד זה, לא מצאתי כל סימן לאי אמירת אמת מצד עד זה, ודווקא אי הסימטריות המלאה בין עדותו לעדות השוטר אליאל דמרי (ע.ת 3) מחזקת בעיני את אמינות העדות ואסביר את עמדתי.
על פניו המדובר בשני מזכרים ושתי עדויות שנרשמו כל אחת בנפרד ללא כל תיאום.
כל אחד מהשוטרים המעורבים מתאר את האירוע מנקודת מבטו.
ע.ת 3 (השוטר דמרי אליאל) מתאר עצמו כמי שיושב ליד נהג רכב השיטור מרדכי אלמליח.
גם הוא מתאר רכב הנוסע בשטח באופן שמעורר את חשדו (“מכיוון שנסע בשטח כאשר יכל לנוע בכביש 25 ללא שום הפרעה”).
שוטר זה מתאר ביצוע פניית פרסה בשטח, ונסיעה לכיוון הרכב החשוד תוך שמירה על קשר עין רציף איתו. גם שוטר זה מתאר את הרכב החשוד נעצר בסמוך לכביש כאשר לצידו נעצר רכב נוסף בשול הכביש. השוטר אליאל מתאר את הנאשם כמי שהיה לבדו ברכב כאשר אשתו ובנו עמדו לצד הרכב.
אליאל מתאר כי בפנייה לנהג החשוד (הנאשם) הוא אמר כי “רק יצא עם הרכב על מנת לאסוף קניות לבית ולא נסע מרחק רב”.
בהמשך מזכרו כך כותב מפורשות השוטר אליאל:
“לציין שבמהלך השיחה עם הבחור הנ”ל שריף נשאל למה הוא נהג ברכב למרות שהוא יודע שאסור לו לנהוג? הוא אמר לי שתראה לא היה מי שיקח אותה ואת הקניות, שריף נשאל מאיפה הוא נהג ברכב? הוא אמר לי מפה לפה הצביע לי על השטח שהוא נסע.”
בחנתי את חקירתו הנגדית של עד זה, ואת טענות ב”כ הנאשם לסתירות מהותיות בין עדותו לעדות ע.ת 2:
נכון שעד זה מתאר את הנאשם כמי שיורד מדלת הנהג בעוד אלמליח מתאר את הנאשם כמי שיושב על כיסא הנהג עת התקרבו לרכב החשוד.
ברור על פניו מתוך ת/3 כי הנאשם יצא מהרכב ואין חשיבות בעיני לשאלה כמה זמן נותר הנאשם לשבת בכיסא הנהג עד שיצא מהרכב ממושב הנהג.
המדובר בתיאור של אותו אירוע בו אני לא מוצא כל סתירה מהותית.
גם הטענה כי רק שוטר אחד ידע לספר כי הרכב היה מונע והשני לא ציין זאת במזכרו, אינה הופכת את עדויות השוטרים לכאלה שלוקות בסתירות מהותיות.
אני מוצא גם את עדותו של אליאל אמינה לחלוטין ומבססת היטב את הטענה לפיה נצפה הנאשם על ידו נוהג ברכב החשוד עד שנעצר בסמוך לכביש 25 לצורך המפגש עם אשתו ובנו.
ביחס לעדותו של אבו הווידי סליח (להלן סליח) אשר הופיע לראשונה בפרשת ההגנה ולא מסר מעולם עדות במשטרת ישראל:
בזהירות רבה אתאר עדות זו כמוזרה בעיני, שכן בית המשפט מתבקש לקבל כעובדה מצב בו הנאשם שלדבריו אמור להיות במעצר בית, פסול לנהיגה בנוכחותו, מחפש נהג חליפי כדי לסייע לו להגיע לאשתו למפגש על כביש 25, ולמרות שאין לו כל היכרות עם האדם שחולף באקראי ליד ביתו (אותו אדם מבצע הליכה ספורטיבית אקראית שם), פונה הנאשם לאותו אדם, מוסר לו את מפתחות רכבו (אף שלטענתו עבר הנאשם את מבחני הרישוי והוא רשאי לנהוג רכב עם רישיון מדרגה C1), וכך נוהג אותו אדם זר ברכבו עד לכביש 25 שם מחליט לעזוב את המקום ולהיעלם, בדיוק לפני ששוטרים נעצרים ליד הרכב ומעכבים את הנאשם.
במשך 4 חודשים בהם עצור הנאשם עד לתום ההליכים, לא מאתרת משפחת העצור את אותו נהג אלמוני טוב לב, ורק עת מעיד הנאשם בתחילת פרשת ההגנה, מוסר הנאשם את שמו של אותו נהג ובישיבה שלאחר מכן, גם מגיע אותו אדם ששמו אוזכר ומתאר איך הסכים לנהוג עבור הנאשם את רכבו עד למרחק של כ-50 מטרים מהכביש.
אודה כי קשה מאד לקבל תיאור זה כאמין, אך גם אם אקבל באופן מלא את עדותו של מר סליח כעדות אמינה, והמדובר אכן במעשה טוב שרצה לעשות עבור אדם במצוקה, וגם אם אי מסירת שמו למשטרה נבעה מרצון של הנאשם שלא “לסבך” את אותו סליח (שאין הוא מכיר כלל) עדיין אין בגרסה זו כדי להסביר כיצד הגיע הרכב 50 מטר מהכביש, לשול החולי שלצד כביש 25 שם פגש הנאשם את אשתו והועברו הקניות מרכב לרכב המזדה.
בע”פ 409/89, רוימי נגד מדינת ישראל, מד (3) 469 – פסק בית המשפט העליון –
“הספק הינו פונקציה של הערכת מכלול הראיות ושל בחינה, אם הוכיחה התביעה את האשמה מעבר לספק סביר…בע”פ 528/76 יש ובית המשפט אינו מוכן להסיק מסקנה חד משמעית… מהנסיבות שהוכחו בפניו ואז עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק ויש שהנסיבות יוצרות לדעתו תמונה שלמה כל כך עד שבהיעדר הסבר משכנע מצד הנאשם, מן הנמנע להגיע למסקנה אחרת זולת זו שאשמת הנאשם הוכחה”
אני מוצא את גרסת השוטרים בתיק זה כגרסה אמינה לחלוטין המתיישבת עם הדברים שאמר הנאשם עצמו בת/3.
אני קובע כי גם אם נעזר הנאשם באדם נוסף לנהיגת רכבו בחלק מדרכו בשטח לכביש 25, הרי שאת קטע הדרך האחרון לכביש נהג הנאשם בעצמו כפי שראו והעידו השוטרים בכתב ובעל פה (וזאת כפי שטען הנאשם בקולו בת/3).
אני קובע כי הנאשם נשאר לשבת בכיסא הנהג של הרכב בו נהג כאשר המנוע היה מונע וירד מכיסא הנהג של הרכב לשיחה עם השוטרים.
אני קובע כי נהיגת הנאשם ברכב כמתואר בכתב האישום בוצעה כאשר היה הנאשם תחת פסילה פעילה שהודעה לו בנוכחותו, כאשר הוא בלתי מורשה לנהיגה, כאשר ביטוח הרכב לא היה תקף וכאשר רישיון הרכב לא היה תקף.
אני מרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
ניתנה היום, י”ג ניסן תשפ”ב, 14 אפריל 2022, במעמד הצדדים
