לפני
כבוד השופט אריאל ממן
התובעים
1.ד.כ.
2.ש. כ.
ע"י ב"כ עוה"ד גלעד אבני ואח'
נגד
הנתבעים
1.פ. ש.
2.ד. ש.
3.נ. ש.
ע"י ב"כ עוה"ד קרן זגורי
4.רשות מקרקעי ישראל – מחוז דרום משרדי ממשלה
ע"י פרקליטות מחוז דרום- אזרחי
5. … מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד משה אבוקסיס
פסק דין
להלן אכריע האם לקבל עתירת התובעים למתן פסק דין הצהרתי ולפיו יש להם זכות נוגדת משותפת במשק X במושב פלוני (להלן: "המשק"), הנובעת ממינויים כבנים ממשיכים ע"י הנתבעים 1-2 (בעלי הזכויות במשק) אם לאו.
הצדדים והרקע לתביעה:
הנתבעים 1-2, בני זוג נשואים, בעלי הזכויות במשק, כשהנתבע 1 הוא בעל הזכויות הרשום.
התובעים, בני זוג נשואים אף הם, מחזיקים ומשתמשים בחלק ממקרקעי המשק, בו מצוי בית מגוריהם וזאת משנת 2004.
התובעת 1 היא ביתם הביולוגית המשותפת של הנתבעים 1-2 והתובע 2 הינו חתנם.
הנתבע 3 הוא בנם הביולוגי של הנתבעים 1-2 ואחיה הביולוגי של התובעת 1.
הנתבעת 4- רשות מקרקעי ישראל, היא בעלת הקרקע הציבורית, ומנהלת אותה באמצעות החלטות מועצת מקרקעי ישראל והכל בהתאם לסמכויותיה הקבועות בחוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 (להלן: "רמ"י" או "הרשות").
הנתבעת 5 הינה אגודה שיתופית התיישבותית לחקלאות בע"מ (להלן גם: "האגודה" או "המושב"), אשר קיבלה לרשותה חלק ממקרקעי הציבור, במסגרת חוזה "בר רשות" משולש עם הסוכנות היהודית לארץ ישראל, כאשר משנת 1980, הפך חוזה המשבצת לחוזה דו צדדי בין האגודה לבין רמ"י (ואילו הסוכנות היהודית, אינה עוד צד להסכם זה).
בתביעתם, עתרו התובעים למתן פס"ד הצהרתי בו ייקבע כי יש להם זכות נוגדת משותפת במשק, הנובעת ממינויים כ"בנים ממשיכים".
טענת התובעים לזכויות במשק, נסמכת על מסמך בכתב יד מיום 9.10.2003 והחתום לכאורה ע"י הנתבעים 1 ו-2, בו נכתב:
"אנו ד. ופ. ש. (הנתבעים 1 ו-2. א.מ.) מאשרים בזאת שאת הזכות כבן ממשיך בחלקה X במושב פלוני ניתן לזוג ד. וש. כ. (התובעים. א.מ.).
על החתום ד. ופ. ש."
השתלשלות ההליך:
התובענה הוגשה ביום 7.2.2022 והועברה להתברר בפניי ביום 16.3.2022, זאת לנוכח שינויים ארגוניים במחוז דרום.
ביום 27.2.2022 נדחתה (ע"י המותב הקודם- כב' השופט בן שלו) בקשת התובעים למתן צו מניעה במעמד צד אחד, בה עתרו התובעים להורות לוועד האגודה להימנע מקבלת החלטה הנוגעת לנתבעים 1 ו-2 ולמינוי בן ממשיך אחר (שאינו מי מהתובעים).
ביום 30.3.2022 נעתרתי לבקשה לתיקון כתב התביעה, וביום 31.3.2022 הוגש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו צורף הנתבע 3 להליך.
ביום 26.4.2022 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים 1 – 3, ביום 12.5.2022 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת 5 וביום 29.6.2022 הוגשה עמדת הנתבעת 4.
בקדם המשפט מיום 7.9.2022, טען ב"כ הנתבעת 4 כי לעמדת הרשות, לא קיימת דרך משפטית להיעתר לבקשה לסעד הצהרתי בנסיבות הקיימות.
לאחר שהתקיים שיח ארוך מחוץ לפרוטוקול, ולנוכח הקשיים הלכאוריים בעילות התביעה טען ב"כ התובעים:
"התובעים מבקשים להגן על שני אינטרסים, ההסתמכות והציפייה. התובעים מתגוררים במשק כ-19 שנה, יחד עם זאת עזבו את ביתם בעיר … תוך שהם בטוחים שהמשק יעבור אליהם בבוא היום. יחד עם זאת, ההסכם שנחתם והועבר למושב הוא למעשה הסכם שבו הנתבעים 1 ו-2 נתנו במתנה את המשק לתובעים. היה הסכם מתנה… הוויכוח הוא על בן ממשיך, אני הולך בדרך של בן ממשיך, מדובר בהסכם מתנה. הנכס יעבור על שמם בבוא היום…
כשבית המשפט אומר לי שלכל היותר למרשיי יש זכות לתביעה חוזית בגין אינטרס ההסתמכות והציפיה הנטען ולא לסעד הצהרתי, אני משיב שאני יכול להסכים עם אדוני, אבל יחד עם זאת כפועל יוצא, ההתחייבות הזאת היא התחייבות חד משמעית שלא משתמעת לשני פנים, אפשר להבינה באופן ברור ובסמכותו של בית המשפט לקבוע שכן הייתה התחייבות כזאת של בן ממשיך, טכנית אפשר לעשות את זה, אם בית המשפט יקבע שהייתה התחייבות…" (עמ' 1, ש' 20 – עמ' 2, ש' 6 לפרוטוקול).
במענה לאמור, טען ב"כ הנתבעת 5, כי בנסיבות הקיימות, בעת שלא עסקינן במושב סוכנותי, ובשעה שלא ניתן להורות על מינוי בן ממשיך, הרי שהדרך היחידה להעביר הזכויות במשק היא בהעברה ללא תמורה או במסגרת צוואה "ולא זה ולא זה קיימים בתיק הזה", ומשכך סבר ב"כ הנתבעת 5, כי גם אם ינוהל ההליך עד תומו, לא ניתן יהיה להעניק לתובעים את הסעד המבוקש.
בדיון שהתקיים ביום 07.09.2022 שמעתי את ב"כ הצדדים והבהרתי בזהירות הראויה את סיכויי ההליך לנוכח הנסיבות ובשים לב לחומר שהונח בפני ביהמ"ש באותה עת והוריתי כדלהלן:
"לבקשת ב"כ התובעים ניתנת לו שהות של 14 ימים להודיע לבית המשפט האם התובעים עומדים על תביעתם במתכונת בה הוגשה וזאת לנוכח כך כי מוטלת בספק יכולתו של בית המשפט להעניק להם את הסעד המבוקש וזאת גם אם יתקבלו מלוא טענותיהם.
ככל שהתובעים יעמדו על רצונם לברר הליך במתכונתו, תינתן אפשרות לנתבעים להגיש בקשה למחיקה על הסף ותינתן לתובעים זכות תגובה ובית המשפט יידרש לבקשה ככל שתוגש.
ככל שלא תוגש בקשה למחיקה כאמור בתוך 30 ימים מהמועד בו יודיע ב"כ התובעים על רצונו לברר הליך ייקבע התיק לשמיעת ראיות."
למרות האמור, ביום 23.09.2022 הודיעו התובעים כי הם עומדים על בירור התובענה וכי הם עותרים לברר את ההליך ולקבוע אותו לשמיעת הוכחות.
בנסיבות אלה, הגישו התובעים 1-3 ו-5 בקשה למחיקה על הסף וביום 15.12.2022 דחיתי בקשה זו, זאת משסברתי כי טענות הצדדים מבוססות על עניינים עובדתיים, שיש לבררם ומצאתי כי סעד של מחיקה על הסף אינו מידתי בנסיבות האמורות, וזאת תוך שהודעתי כי אין באמור כדי להביע דעה על סיכויי התביעה עצמה.
ביום 02.01.2023 דחיתי בקשת התובעים להשית הוצאות משפט נגד הנתבעים 1-3 ו-5 בגין הצורך בבירור הבקשה למחיקה על הסף וקבעתי שעניין זה יתברר במסגרת פסה"ד, זאת על מנת שלא יהיה בכך כדי להביע דעה ביחס לסיכויי התביעה עצמה כבר באותה העת, מעבר למה שנאמר לצדדים בקדם המשפט (כמפורט לעיל) ולרבות בשיח שהתנהל מחוץ לפרוטוקול.
ביום 09.01.2023 הוריתי על קביעת התיק לשמיעת הוכחות, זאת לצד מתן הוראות להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.
ביום 06.09.2023 נשמעו עדויות הצדדים ועדיהם. בפתח הדיון ולאחר ששמעתי טענות ב"כ הצדדים, ניתנו מספר החלטות מהותיות, כדלהלן:
על יסוד הסכמת הצדדים ובשעה שאין מחלוקת כי לא נעשתה פניה של מי מהצדדים לסוכנות היהודית ובשעה שאין מחלוקת כי החל משנת 1980 האגודה (מושב פלוני) אינה מושב סוכנותי, והסוכנות אינה צד לחוזה המשבצת, ניתן בזאת פטור מהתייצבות לנציגת הסוכנות היהודית.
בשעה שהתובעים חזרו בהם מהטענה למינויה של התובעת 1 כבת ממשיכה, אני מורה על מחיקת האגודה מההליך.
התחייבות לתת מתנה הינה התחייבות בין שני פרטים שהאגודה אינה צד לו. ומשעה שצומצמה המחלוקת לבירור סוגיית מתן המתנה, בין אם בדרך שהושלמה ובין אם בדרך של חוסר יכולת לסגת מהתחייבות לתת מתנה ובשעה שכל טענות ב"כ התובעים ביחס למסמכים שצורפו לכתב התביעה ואשר נערכו לכאורה ע"י נציגי האגודה, יכולות להתברר במסגרת של עדות נציג האגודה, אין צורך להותירה כצד להליך תוך בזבוז משאבי ציבור וזמן שיפוטי יקר.
כמו כן, הבהרתי כי סוגיית ההוצאות תתברר בעת מתן פסק הדין תוך שתינתן לאגודה אפשרות טיעון בעניין זה, ובהתחשב בממצאים שיעלו במסגרת דיון ההוכחות.
למען הסר ספק, כל המסמכים שהוגשו עפ"י הוראות בית המשפט לתיק בית המשפט ובכפוף לגדרי פקודת הראיות, הינם חלק בלתי נפרד מהמסמכים שבית המשפט יידרש להם וזאת למעט התצהיר שהוגש מטעם האגודה, אשר אינו מהווה עדות שניתנה למי מהצדדים האפשרות לחקור את נציג האגודה על עדותו הראשית, זאת על יסוד הסכמת הצדדים כי עדות נציג האגודה לא תישמע, אולם אין בכך כדי למנוע ממי מהצדדים לחקור את יתר העדים אודות טענות שעלו בתצהיר נציג האגודה.
ביום 08.11.2023 הוגשו סיכומי ב"כ התובעים, ביום 29.11.2023 הוגשו סיכומי ב"כ הנתבעת 5 (לעניין פסיקת ההוצאות), ביום 14.12.2023 הוגשו סיכומי הנתבעים 1-3 וביום 18.12.2023 הוגשו סיכומי תשובה מטעם ב"כ התובעים.
טענות הצדדים:
לטענת התובעים, באופן מהותי ומתוך בחינת אומד דעתם של הנתבעים 1-2, הרי שהזכויות במשק הועברו להם ביום 09.10.2003, ולמצער, הם בעלי זכות בלתי הדירה, שהתקבלה במתנה ע"י הנתבעים 1-2, ואשר הושלמה (כך לשיטתם).
בתמיכה לטענה זו, צירפו התובעים העתק המסמך מיום 09.10.2003, עליו חתומים הנתבעים 1-2, ובו הם מאשרים כי זכות "הבן הממשיך" במשק ניתנת לתובעים (ראו נספח 1 לכתב התביעה וסעיף 8 לעיל).
לטענת התובעים, ביום 13.10.2003 אישרה הנתבעת 5 החלטת הנתבעים 1-2 למנות התובעים כבנים ממשיכים, כאשר בהחלטת וועד המושב מאותה עת נכתב "הוחלט לאשר את בקשתם של ש. פ. וד. לקבל את ד. וש. כ." (ראו נספח 2 לכתב התביעה).
עוד הוסיפו התובעים כי הנתבעת 5 פנתה ביום 09.11.2003 אל בנק לאומי למשכנתאות ואישרה את עובדת היותם של התובעים "בנים ממשיכים", בזו הלשון:
"הננו לאשר כי ד. וש. כ. התקבלו כדור המשך במשק X השייך לש. פ. וד. וזאת על פי בקשתם של פ. וד. בעלי הנחלה" (ראו נספח 3 לכתב התביעה).
לדברי התובעים הבנק הסתפק באישור הנתבעת 5 בלבד, הן בשעה שאישור זה מהווה ראיה חלוטה והן בשל הנוהל הקובע כי רישום בנים ממשיכים בפנקסי הרשות יתבצע רק לאחר מות ההורים הממנים.
בסופו של יום, על יסוד הצהרת הנתבעים 1-2 ואישורה של הנתבעת 5, אישר בנק לאומי למשכנתאות לתובעים לגרור את הלוואת המשכנתא שלהם לצורך בניית ביתם על מקרקעי המשק.
לשיטת התובעים, הם הסתמכו בתום לב על עסקת המתנה, אשר אושרה ע"י נתבעת 4 ועברו להתגורר במשק בשנת 2004 ומאז ועד עתה, הם מתגוררים בו ברציפות.
ביום 20.12.2003 רכשו התובעים מבנה יביל למגורים בסכום של 146,000 ₪, אשר נבנה על מקרקעי המשק ועל פי הנטען, מבנה זה בנוי על המקרקעין עד היום (ראו נספח 5 לכתב התביעה). במבנה זה מתגוררים התובעים.
עוד הוסיפו התובעים, כי למבנה זה קיים היתר בניה מאת הוועדה המרחבית לתכנון ובניה (בתוארה אז "שמעונים" ובתוארה החדש "נגב מערבי", זאת כפי העולה מנספח 6 לכתב התביעה).
לדברי התובעים, במשך השנים שררו יחסים חמים ואדוקים בינם לבין הנתבעים, כאשר התובעים דאגו לכל מחסורם של הנתבעים 1-2, אירחו להם חברה ותמכו בכל פעולותיהם ובכך מילאו, הלכה ולמעשה, בתוכן את היותם "בנים ממשיכים".
עוד נטען, כי ביום 12.07.2021 התקבל מכתב התראה מאת עו"ד צבי שני בשם נתבעים 1 ו-3 ובו נכתב כי התובעים מתכוונים לבנות ממ"ד ללא היתר בניה וללא אישור מהנתבעים (ראו נספח 7 לכתב התביעה) ומס' ימים לאחר מכן, התקבל מכתב נוסף מעו"ד שני, במסגרתו יוחסו להם עבירות בניה (ראו נספח 8 לכתב התביעה).
ביום 05.01.2022 נשלח לנתבעת 5 מכתב מאת באת כוח הנתבעים, בו קבלה על כך כי נדחתה בקשתו של הנתבע 3 לקבלו כחבר אגודה בנתבעת 5, כאשר נטען כי המסמכים המצויים בידי האגודה אינם מהווים מסמכי מינוי "בן ממשיך" (ראו נספח 9 לכתב התביעה).
לטענת הנתבעים 1-3 יש לדחות את התביעה על הסף, בשל התיישנות ולכל הפחות בשל שיהוי ניכר, כאשר לשיטתם, עילת התביעה לכאורה קמה לתובעים לכל המאוחר בשנת 2011, עת הקים הנתבע 3, בהסכמת הנתבעים 1-2 בית קבע במשק וכבר באותה עת, כך לשיטתם, היה ברור לתובעים כי אין להם כל זכות במשק.
עוד הוסיפו הנתבעים, כי כבר בשנת 2019 נודע לתובעים כי הנתבעים 1-2 ערכו צוואה, במסגרתה הורישו את כל הזכויות במשק לנתבע 3 ועל אף האמור, לא פעלו על מנת להגיש תביעה בנדון, ומשכך יש בדבר לכל הפחות שיהוי ניכר, שיש בו כדי להוות עילה לדחות את התביעה.
עוד טענו הנתבעים, כי הנתבעים 1-2 מעולם לא התכוונו למנות את התובעים כבנים ממשיכים ואף לא יכלו לעשות כן, בשעה שעל המושב חל הסכם משבצת דו צדדי, לפיו לא ניתן עוד למנות "בן ממשיך" בנחלה, שכן המושב אינו מנוהל עוד ע"י הסוכנות היהודית (הגוף היחיד האמון על מינוי בנים ממשיכים) זאת כבר משנת 1980.
הנתבעים מכחישים טענות התובעים בדבר הענקת זכויות במשק, ובמיוחד זכות כבנים ממשיכים, המסווגת כמתנה שהושלמה, שכן המינוי לא נרשם אצל הגורמים המיישבים ולא הייתה הקניה של המתנה.
בנסיבות אלה, חולקים הנתבעים על הטענה כי לתובעים זכות נוגדת משותפת בנכס, שכן התובעים לא מונו כבנים ממשיכים ואף לא הייתה לנתבעים כל כוונה לעשות כן.
נוסף על כך, טענו הנתבעים כי גם אם היה ניתן מהבחינה המהותית להעניק לתובעים זכות כבנים ממשיכים, הרי שמינוי זה הינו לכל היותר התחייבות לתת מתנה, עד לרישומו בספרי רמ"י והסוכנות היהודית. בנסיבות אלה, לדברי הנתבעים, ההתחייבות הנטענת, ניתנת לביטול בהתאם לסעיף 5 לחוק המתנה, זאת כאשר, לשיטתם, התנהגותם המחפירה של התובעים כלפי הנתבעים 1-2 והשינוי הדרמטי לרעה במצבם הכלכלי של הנתבעים 1-2 מצדיקים לעשות כן.
עוד הוסיפו הנתבעים לטעון כי מינוי "בן ממשיך" הינו חוזה על תנאי ומתנה על תנאי שבהם לבן הממשיך זכויות וחובות התלויות אלה באלה, וככל שהחובות אינן מקוימות, החוזה ניתן לביטול.
הנתבעת 4 (רמ"י) טענה כי לא ברור כלל מהו הסעד המבוקש וכי הרשות מתנגדת בתוקף לכל סעד שמשמעותו תהא שהזכויות בנחלה ירשמו ע"ש יותר מאחד ובן זוגו, לאור עיקרון אי פיצול הנחלה.
הנתבעת 4 טוענת אף היא, כי בשעה שלא מדובר במושב סוכנותי ובשעה שנסיבות המקרה אינן חוסות תחת חוזה משבצת תלת צדדי, הרי שלא ניתן להחיל על משק הליך של מינוי "בן ממשיך".
הנתבעת 5 (פלוני – מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ) ביקשה אף היא לדחות את התובענה, תוך שהיא מבהירה כי הליך מינוי "בן ממשיך" לא נעשה רק במסגרת המושב, אלא במסגרת רחבה יותר של מוסדות נוספים, בהם הסוכנות היהודית לישראל ורמ"י ובתנאי שהמושב באותה עת הינו מושב סוכנותי. הנה כי כן, בשעה שאין חולק כי בעת הרלוונטית המושב אינו מושב סוכנותי, הרי שדין התביעה להידחות.
עוד טענה הנתבעת 5 כי מעמד "בן ממשיך" אינו נוצר יש מאין וכי על ביהמ"ש לבחון מהו המקור המשפטי החיצוני על יסודו מבקשים מעניקי הזכות להקנות זכויות של "בן ממשיך" וכי על פי הפסיקה, בנסיבותיו של תיק זה, לא ניתן להורות על מינוים של התובעים כבנים ממשיכים.
עוד נטען, כי בשעה שהמושב הוא החוכר הראשון והנתבעים 1-2 הם חוכרי משנה, הרי שיש לבחון את זכות העבירות במשק בהתאם להוראות הסכם הרישיון, שמכוחו הוענקו הזכויות לנתבעים 1-2.
בנסיבות אלה, טענה הנתבעת 5 כי על פי בדיקה שנעשתה, התובעים פנו לאגודה על מנת לקחת משכנתא לצורך בניית ביתם בתוך תחומי המשק מושא התביעה, בעת שהמושב לא היה סוכנותי ועל כן לא הוחתמו כל מסמכים לטובת הסוכנות ואף לא עלתה דרישה מצדם של התובעים לחתום על מסמכים מעין אלה, ומשכך, הסוכנות היהודית לא אישרה את אותם מסמכים וכפועל יוצא מכך לא נרשם המינוי הנטען בספרי רמ"י והתובעים אף לא התקבלו כחברי אגודה במושב.
עוד הדגישה הנתבעת 5 כי אין כל מקור משפטי למינוי "בן ממשיך" בהעדרו של "הסכם משולש" שהסוכנות היהודית היא חלק ממנו.
עוד הוסיפה הנתבעת 5 כי גם אם המושב היה מושב סוכנותי, הרי שהוראות הסכם המשבצת התלת צדדי קובעות כי נדרש אישור הסוכנות היהודית למינוי הבן הממשיך ובנסיבות תיק זה, אין מחלוקת כי בסוכנות היהודית אין כל רישום של מינוי "בן ממשיך" במשק.
כאמור לעיל, ביום 6.9.2023 חזרו בהם התובעים מהטענה כי התובעת מונתה כבת ממשיכה (ראו סעיף 21ב לעיל) ומיקדו טענותיהם ביחס להתחייבות הנתבעים להעניק להם את המשק כולו במתנה, כאשר לשיטתם והגם הקשיים המשפטיים שבטענה זו, הם סבורים כי מדובר במתנה שהושלמה.
עדויות הצדדים:
ביום 6.9.2023 נחקרו התובעים והנתבעים 1-3 וכן אשתו של הנתבע 3 על תצהיריהם.
בין אם נקבל את טענת התובעים כי הנתבע 1 חתם על המסמך מיום 9.10.2003 (ראו לשם הדוגמא טענת התובעת בעמ' 12, ש' 25 – 26 לפרוטוקול) ובין אם לאו, לא השתכנעתי כי ניתן להסיק מתוכנו של המסמך כי מדובר בהכרח בהתחייבות לתת לתובעים את כל המשק במתנה.
טענת התובעת ביחס למהות התחייבות הנתבע הותירה רושם בלתי מהימן (וזאת אף בטרם נדרש ביהמ"ש להערה בעמ' 15, ש' 25 – 26 לפרוטוקול ביחס לסיוע שניתן לתובעת במהלך חקירתה). שכן בשעה שתשובתה הראשונית לעניין מהות ההתחייבות הייתה: "אני ביקשתי מאבא שלי לבוא ולגור לידו והוא נתן לי, הוא הסכים שאני אגור לידו, הוא אמר לי תבואי תגורי לידי הוא תמיד הציע לי לבוא לגור במושב, אמרתי לו שאני מוכרת ואני באה לגור לידך, הוא הסכים והוא תמך." (עמ' 13, ש' 1 – 3. ההדגשה אינה במקור. א.מ.) הוסיפה התובעת באופן סתמי, לאחר מכן: "ולתת לי את מה שהוא כתב במכתב" (שם, ש' 5).
לכשנשאלה מה הייתה מהות הסכמת הנתבע, השיבה באופן מתחמק טענה משפטית: "אם זה לא בן ממשיך אז זו מתנה" (שם, ש' 7) וכשנשאלה שוב מה הייתה הבטחת הנתבע, השיבה: "לבוא לגור לידו, באותו מושב, לבנות במושב, לגור בשטח שלו ולקבל את הזכויות" ולשאלה נוספת בעניין השיבה: "של בן ממשיך" (שם, ש' 9 -11).
אם לא די בכך שמבחינה משפטית לא ניתן בנסיבות דנן ליתן לתובעים את הסעד של מינוי בן ממשיך (ראו להלן בפרק דיון והכרעה) ואם לא די בכך שהתובעים חזרו בהם מטענה זו (ראו סע' 21ב' לעיל), הרי שהתובעת אישרה כי לא נכח איש מקצוע בעת החתימה על המסמך, שהסביר לנתבעים כי המסמך שנערך בכתב יד מהווה התחייבות בלתי חוזרת להעניק לתובעים את המשק (שם, ש' 21 – 27).
בנסיבות העניין ובשעה שגם מהמסמך שעליו נסמכת התביעה לא ניתן ללמוד על התחייבות מבוררת ומסוימת ובשעה שלא מצאתי כי מסמך זה מעיד על גמירות דעת להעניק שטח כלשהו במשק במתנה ובוודאי שלא כהתחייבות בלתי חוזרת להעניק את כל המשק לתובעים, לא מצאתי להידרש לטענה כי ההתחייבות הלכאורית של הנתבעים הייתה בציפייה לקבלת תמורה כלשהי (לרבות ציפייה כי התובעת תסעד את הנתבעים 1 – 2) שכן כך או כך, לא השתכנעתי כי ניתן ללמוד שהמסמך מיום 9.10.2003 מהווה התחייבות ליתן לתובעים את המשק כולו במתנה.
עדות התובע 2 לא הוסיפה מאומה, אולם רשמתי דבריו בהתייחס לעדותה של התובעת 1 ולפיהם, התובעת 1 דיברה אמת "ברוב הדברים" (כך כהגדרתו בעמ' 20, ש' 25) באופן שמלמד אף הוא על מהימנות נמוכה של עדות התובעת 1 (כאמור לעיל).
לעומת זאת, עדות הנתבע 1 עשתה רושם מהימן, וזאת הגם שטען כי אינו זוכר האם חתם על המסמך שבגינו הוגשה התובענה (עמ' 24, ש' 8 – 15).
הנתבע 1 טען בעדותו שהזכות שניתנה לתובעים הינה לכל היותר זכות למגורים בשטח הספציפי שבו הועמד המבנה היביל ושבו הם מתגוררים, ולדבריו לא הייתה לו כוונה להעניק לתובעים את כל המשק (עמ' 27, שורות 28-32 וכן עמ' 29, שורות 22-23 ועמ' 31, שורות 8-9 לפרוטוקול).
הנתבע 1 העיד כי התובעים התגוררו תחילה בביתם של הנתבעים 1 ו- 2 ולאחר מכן במבנה היביל שהוקם בשטחי המשק וכי הסכים לכך על מנת לסייע לתובעים, שנקלעו למצב כלכלי קשה: "אני אמרתי לה לגור פה מתוך חיבה, הם מכרו את הבית באשדוד והכסף הוחרם, נעלם, הם הסתבכו עם הכסף ואז הבאתי אותם אליי עד שהם בנו, זה לקח זמן. הם גרו אצלנו בבית, אכלו, ישנו ושתו." (עמ' 25, ש' 15 – 17. ההדגשה אינה במקור. א.מ.) ואף עודד את התובעת לבנות את המבנה שמשמש למגורי התובעים עד היום (עמ' 27, ש' 5).
הנתבע 1 הצהיר בעדותו כי ערך צוואה בה אסר על הנתבע 3 להוציא את התובעת מהמבנה היביל בו היא מתגוררת וזאת הגם שציווה לו את המשק (עמ' 27).
הנתבעת 2, שאינה בקו הבריאות, העידה בקצרה ובחוסר סבלנות, ציינה כי אינה יודעת מה זה צוואה, אך אישרה כי הגיעה למשרד עורכי דין, שם חתמה על מסמך כלשהו (עמ' 29, ש' 3 – 12).
כמו כן, ציינה הנתבעת 2 אף היא, כי אינה מסכימה שהנתבע 3 יוציא את התובעת מהמשק (שם, ש' 21 – 22) וזאת למרות, שלדבריה, הנתבע 3 חפץ לעשות כן (שם, ש' 16).
הנתבע 3 הכחיש בעדותו כי בכוונתו לפנות את התובעים מהמשק (עמ' 32, ש' 16 – 19) אולם לכשנשאל מה הוא מתכוון לעשות בהקשר זה אם וככל שהמשק יירשם על שמו, סירב להשיב תשובה עניינית (שם, ש' 20 – 25) כשלדבריו "אין לדעת מה יהיה קדימה" (עמ' 33, ש' 6).
מכלל העדויות (לרבות מעדותה של אשת הנתבע 3) ניתן להסיק כי אף אחד מהצדדים לא ראה סתירה בין זכות המגורים שניתנה לתובעת ולבעלה (אשר הציבו מבנה יביל במשק) לבין זכות דומה, לכל הפחות, שניתנה לנתבע 3 ולאשתו, וזאת כשלדברי העדים, באותה עת: "היו יחסים מאד טובים, עם כל האחים והאחיות." (עמ' 37, ש' 31).
דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את כל אשר בפניי, לרבות כתבי הטענות, עדויות הצדדים ועדיהם וסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.
הטענה למינוי התובעים כ"בנים ממשיכים":
ביחס לסעד זה אציין, כי בפתח דיון ההוכחות חזרו בהם התובעים מטענה זו.
זאת ועוד, על מנת להשלים פסק הדין, שלא יהיה "העיקר חסר מן הספר" ולמען הסר ספק אציין, כי עסקינן בסעד, שבאופן מהותי, לא ניתן היה להעניק לתובעים מלכתחילה, זאת בשעה שלא ניתן בשום אופן להחיל על הנסיבות שבפניי הליך של מינוי "בן ממשיך", ומשכך לא ניתן לראות במסמכים שצורפו לכתב התביעה ככאלה שיש בכוחם להעניק סעד זה.
בשעה שנטען כי לתובעים זכות נוגדת במקרקעין, דומה כי התובעים ביקשו לסמוך תביעתם על הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 הקובע: "התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה", כאשר לשיטתם, בין אם בדרך של "מינוי בן ממשיך" ובין אם בדרך של הענקת מתנה, קיבלו התובעים זכויות המונעות ביצוע עסקאות נוגדות.
אקדים ואומר כי חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע ומגדיר את הזכויות הבאות בלבד: בעלות, שכירות, משכנתא, זיקת הנאה וזכות קדימה. משכך, בהתאם לחוק, לא קיימת זכות במקרקעין מכוח חזקה בלבד.
עם זאת, הפסיקה הכירה בזכות הרישיון במקרקעין- או בשמה הנוסף- זכות "בר רשות", מטעמים של צדק:
"רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס … (אשר) אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים … או תלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס…" (נ. זלצמן, רשיון במקרקעין, הפרקליט, כרך מ"ב (תשנ"ה) עמ' 24).
[ראו פירוט נוסף בסוגיה זו: עמ"ש (מחוזי מרכז) 5174-09-15 א. ג נ' א. מ (מאגרים משפטיים, 19.02.2017)].
בפסיקה, הוגדרה זכות "בר הרשות" כהיתר להחזיק במקרקעין, בתמורה או שלא בתמורה. בין אם מדובר ברישיון מכללא, הנלמד מהתנהגות הצדדים ובין אם מדובר ברישיון שניתן בהסכמה מפורשת בין הצדדים.
בשני המקרים, וככל שלא מדובר ברישיון "בלתי הדיר", הדרך לסיום הרישיון הינה בגילוי דעתו של בעל המקרקעין כי ברצונו לסיים את הרישיון להחזיק במקרקעין.
על פי דין, זכויות "בר רשות" ניתנות להעברה או הורשה כל עוד הסכם הרישיון לא אוסר זאת [ראו: עמ"ש (מחוזי באר שבע) 40684-04-15 ש.ל נ' י.ל (מאגרים משפטיים, 04.02.2016)].
בנסיבות שלפני, על הצדדים חלה המסגרת הנורמטיבית, המתגבשת מהוראות הדין הרלוונטיות, הכוללת את התקנות הרלוונטיות, חוזה המשבצת, החלטות מועצת מקרקעי ישראל והוראות רמ"י.
בעניין זה כבר קבע ביהמ"ש העליון:
"זכות זו (זכות "בר רשות". א.מ.) היא זכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. על-פי הסכם זה, אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך, כי בר-רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו – הכול בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון" [ההדגשה אינה במקור. א.מ.- ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, נו(6) 295 (2002)].
לנוכח האמור, בשעה שתנאי העבירות של זכות "בר הרשות" (שהיא הזכות שבאמתחת הנתבעים 1 ו-2) נבחנים בהתאם להסכם הרישיון, כאשר רק מכוחו קיימים לנתבעים זכויות במשק ורק מכוחו יכולים התובעים לטעון לזכויות במשק, ובשעה שהמשק הרלוונטי מושא ההליך אינו מצוי תחת "הסכם משולש" (שכן המושב בו מצויים המקרקעין אינו מושב המנוהל ע"י הסוכנות היהודית, משנת 1980) הרי שבהתאם להסכם הרישיון, אין ולא הייתה כל אפשרות למנות את התובעים כ"בנים ממשיכים", וחבל שסעד זה התבקש מלכתחילה, ורק בפתח דיון ההוכחות הוצהר כי התובעים חזרו בהם מטענה זו.
בנסיבות אלה ובמיוחד ביחס לסעד האמור, ברי כי לא ניתן לקבל טענת התובעים בסיכומיהם כי אף בטרם נשמעו העדים, יש לקבל את התביעה על מלוא סעדיה, אף ללא קשר לעדויות הצדדים או עדיהם. ההפך הוא הנכון- סבורני כי בנסיבות הקיימות, יש לדחות את התביעה לגופה בגין עילה זו, אף מבלי להידרש לעדויות הצדדים ועדיהם.
הטענה כי המשק ניתן לתובעים במתנה:
גם אם הייתי מקבל את הטענה כי המסמך עליו חתם הנתבע 1 מהווה התחייבות ליתן את כל המשק מתנה, הרי שבהתאם לסעיף 5 לחוק המתנה וכל עוד לא הסתיימה המתנה ברישום, הרי שיכולים הנתבעים לחזור בהם ממתן המתנה ובוודאי שאין המדובר בזכות נוגדת, שיש בה כדי למנוע מהתובעים לעשות דיספוזיציה במשק, שהזכויות בו נתונות להם, ולא בכדי הבהיר זאת ביהמ"ש לתובעים עוד מראשית ההליך, אולם הם עמדו על ניהולו עד תום, תוך שהנתבעים נדרשים להשקעת משאבים משמעותיים ותוך שדברי ביהמ"ש נפלו על אוזניים ערלות.
לא נהיר מדוע טוענים התובעים כי מדובר במתנה שהושלמה, שכן זכותם לא נרשמה בפנקסי רמ"י ובאגודה, ואף לא ברור מדוע נטען כי מדובר בהתחייבות לתת מתנה שלא ניתנת לביטול.
ככל שלתובעים קיימת זכות כלשהי, הרי שמדובר לכל היותר בזכות כספית לכאורית, שהתגבשה מתוך "אינטרס ההסתמכות" הקבוע בדין, או זכות להשבה בגין השקעתם, מכוח דיני עשיית עושר, ואין המדובר בזכות לסעד הצהרתי, כפי עתירת התובעים (וכך הבהרתי, בזהירות הראויה לתובעים עוד מראשית ההליך).
אלא שסבורני כי אין המדובר אף לא בהתחייבות לתת את המשק כולו במתנה, שכן מחומר הראיות התרשמתי כי הנתבעים הוכיחו כי המשק כולו לא ניתן לתובעים במתנה, או כי ניתנה להם רשות בלתי הדירה לעשות שימוש בכל המשק. ההפך הוא הנכון, עדויות הצדדים ויתר הראיות שהוגשו לתיק מלמדים, כי לכל היותר ניתנה לתובעים זכות שימוש בחלק מאוד מסוים במשק, שבו הוצב המבנה היביל, זאת הגם לשונו הכולל של המסמך שנכתב בכתב יד, שמכוחו הוגשה התביעה.
בהתאם להלכה, "כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה… יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) … והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה." (ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, מח(1) 801 (1994))
במסגרת ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (מאגרים משפטיים, 20.07.1995)) נקבע כי "חזקת הכוונה, המונחת ביסודה של המתנה, מבוססת על נסיון החיים ומשתנה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה".
בשעה שמשמעות חזקה זו הינה העברת הנטל לסתירתה ממקבל המתנה לטוען לבטלותה (קרי לפתחם של הנתבעים 1 – 3) הגם שאין להרים נטל זה "בהטלת דופי גרידא, אלא יש להראות כי בנסיבותיו של העניין, הקניית המתנה משוללת כל הגיון" ואחר שמיעת העדויות, מצאתי כי עלה בידיהם של הנתבעים להוכיח כי במסגרת המסמך בכתב יד מיום 9.10.2003 לא הייתה כוונה להעניק לתובעים את כל המשק במתנה.
טענת הנתבעים 1 – 3 (בסע' 20 – 21 לכתב הגנתם) לפיה זכות השימוש בשטח הספציפי שבו הונח המבנה היביל, ניתנה לתובעים כמחווה של רצון טוב וכסיוע כספי מהנתבעים 1- 2 לתובעים, לנוכח קשייהם הכלכליים לא נסתרה. ההפך הוא הנכון. עדותה של התובעת 1 אף חיזקה רושם זה.
כך לא נסתרה הטענה כי חתימת הנתבעים על המסמכים שמכוחם הוגשה התביעה, נערכו על מנת לאפשר לתובעים לקבל הלוואת משכנתא, לצורך רכישת המבנה היביל והצבתו, ומשכך לא מצאתי לקבל טענת התובעים, כי מדובר בהתחייבות לתת את כל המשק במתנה ובוודאי שלא עסקינן במתנה שהושלמה ולא בכדי כבר בפתח ההליך, הבין ב"כ התובעים הקושי שבטענה זו (כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון מיום 7.9.2022- ראו בעניין זה סע' 13 – 14 לעיל).
עובדה היא כי הנתבע 3 בנה במשק מבנה של קבע (ע"פ הנטען בסע' 28 לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1 – 3 כבר בשנת 2011- טענה שלא נסתרה; ראו: עדות התובעת בעמ' 18, ש' 7 – 23 לפרוטוקול מיום 6.9.2023) וככל שהיה ממש בטענת התובעים כי המשק כולו ניתן להם במתנה, חזקה עליהם שהיו מתנגדים לבניית המבנה על ידי הנתבע בזמן אמת, בהיותה פעולה הנוגדת את זכותם הנטענת.
ההפך הוא הנכון, גם מעדותה של התובעת 1 נלמד כי לא מדובר במתנה, אלא בהתחייבות לכאורית להעניק לתובעים את המשק לאחר פטירה (ראו: עדות התובעת, עמ' 19, ש' 7 לפרוטוקול מיום 6.9.2023). בשעה שטענת התובעים למינויים כ"בנים ממשיכים" נדחתה, הרי שלא ניתן היה להתחייב להעניק לתובעים את המשק לאחר פטירה (שזו משמעותה המהותית של טענת התובעים- התחייבות לכאורית להעניק להם את המשק במתנה לאחר פטירת הוריהם), כי אם באמצעות צוואה ערוכה כדין (ראו: סע' 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965).
הנה כי כן, בשעה שלא עסקינן בהתחייבות במסגרת צוואה, הרי שדין הטענה להתחייבות ליתן את המשק לתובעים במתנה לאחר פטירה להידחות.
חשוב להדגיש כי עובדה היא שהצדדים כולם לא ראו בזכות המגורים שניתנה לתובעים בחלק מהמקרקעין זכות נוגדת לזכויות הנתבע 3 (וזאת מבלי שיהיה בכך כדי לומר מאומה ביחס לגבולותיה של זכות זו). כאמור, גם התובעים עצמם לא ראו בבנייה שביצע הנתבע 3 במשק כנוגדת את זכויותיהם הנטענות וכפועל יוצא מכך, אף לא מנעו מהנתבע 3 לבנות את ביתו במשק.
התנהלות זו כשלעצמה, מוכיחה, מיניה וביה, כי אף אחד מהצדדים לא ראה בהתחייבות הנתבעים מיום 9.10.2003, כהתחייבות להעניק לתובעים את כל המשק במתנה.
בנסיבות העניין ומשדחיתי טענות התובעים לגופן, לא מצאתי לברר טענת הנתבעים בעניין התיישנות או שיהוי, שכן "בכלל מאתיים מנה", שכן הסקתי באופן מהותי, מבניית בית הנתבע 3 במשק בשנת 2011, כי המשק לא ניתן לתובעים במתנה.
אשר על כן, מכל האמור והמקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות וכי לתובעים לא ניתנה זכות נוגדת, בין אם מכוח דיני היושר ובין אם מכוח חוק המתנה ומשכך תביעתם למתן סעד הצהרתי נדחית בזאת.
בנסיבות העניין מורה על חיובם של התובעים, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבעים 1-3 (לרבות שכ"ט עו"ד) בסך כולל של 20,0000 ₪ ובהוצאות הנתבעת 5 בסך 5,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
מתיר העברה למאגרים משפטיים, בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.
בכך מסתיים בירור ההליך. המזכירות תסגור התיק.
ניתן היום, י"ב תשרי תשפ"ה, 14 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
אריאל ממן, שופט
