לפני
כבוד השופטת דיאנה פסו-ואגו
תובע:
ב.א.
נגד
נתבע:
ס.א.
החלטה
בפני תובענה לחיוב הנתבע בסך של כ – 730,000 ₪, בין היתר, בטענה, כי בשנים ששימש אפוטרופוס לרכושו של התובע, מעל בתפקידו, בניגוד לחובותיו בהתאם לחוק הכשרות והאפוטרופסות, מעל בכספי התובע, בכל הנוגע לכספי הקצבה לה היה זכאי התובע מאת המל"ל ולכן בהתאם להוראת סעיף 35 לפקודת הנזיקין (הפרת הוראה חקוקה) ודיני עשיית עושר ולא במשפט – יש לחייבו להשיבם.
בכתב ההגנה טען ב"כ הנתבע כי יש למחוק התביעה על הסף, מהטעם שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית, בהעדר יחסי קרבה בין הצדדים, שבעניינם ניתן לדון בהתאם לחוק בית המשפט לענייני משפחה וכן מהטעם שהתובענה התיישנה הואיל וביום 09.07.13 ניתן פסק דין בא"פ 30115-05-14 (להלן: "פסק הדין"), המורה על ביטול מינויו של הנתבע כאפוטרופוס של התובע וממועד זה יש למנות התקופה, שבע שנים, אשר תמה ביום 08.03.24 והתביעה הוגשה ביום 17.04.24.
הנתבע העלה טענות נוספות, מקדמיות, לרבות באשר לסכום התביעה, שלא הבהיר ולא ביסס התובע, כיצד נקבעה ובגין אילו רכיבים, בהתאמה.
השאלה הראשונה הנדרשת הכרעה היא – האם לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתביעתו של התובע, כנגד חמיו לשעבר, ששימש אפוטרופוס על גופו ורכושו, בין השנים 2008 ועד 2017 והאם עסקינן בתביעה "לפי חוק הכשרות המשפטית".
ככל והמענה לאמור בחיוב יש להכריע בשאלה השנייה – האם חלפה תקופת ההתיישנות להגשת התובענה.
דיון קדם משפט התקיים במעמד הצדדים, ביום 02.03.25, בתומו הסכימו כי תינתן החלטה על בסיס כתבי בי-הדין וטענותיהם.
סמכות עניינית:
התובע טען שיש לבחון הסמכות בהקשר למועדים הרלוונטיים לתביעה, במהלכם שימש הנתבע אפוטרופוס על גופו ורכושו של התובע, ואז גם היה חמיו של התובע.
בדיון הוסיף וטען:
"לשאלת ביהמ"ש בנוגע לסמכות, … , מפנה לסעיף 1(2) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה קובע שהגדרה של בן משפחה זה בן זוג לרבות ידוע בציבור ואישתו, בן זוגו לשעבר וכו'.
מלבד סעיף ג' יש את הגדרת הורה, לרבות הורה מאמץ או אפוטרופוס, ז"א התביעה עצמה היא בזמן שהוא היה אפוטרופוס.
מפנה לסעיף 1 (6) (ג) בחוק בתי המשפט לענייני משפחה. ראיתי שיש פסיקה בנושא, יש לי פסיקה מביהמ"ש העליון על אף ההלכה. התביעה היא לאור העובדה שהוא אביה של אישתו לשעבר.
… הסמכות פה לא נבחנת לפי האם במועד שבו הוגשה התביעה הוא היה האפוטרופוס, התביעה עצמה מתייחסת לתקופה שבה הנתבע היה אפוטרופוס ובאותה תקופה חלו עליו כל ההוראות המחייבות אפוטרופוס ולכן האכסניה לברר את העניין הזה זה ביהמ"ש לענייני משפחה משום שלביהמ"ש לענייני משפחה יש את הסמכות ואת הידע בסוגיות אלה ובין היתר גם לבחון האם הנתבע באותה תקופה בה שימש אפוטרופוס האם פעל כדין ומילא את חובותיו, האם עשה שימוש מושכל בכספים ובקצבאות שהתקבלו. אין פה תיק של תביעה כספית רגילה ולכן גם מכוח סעיף 1 (2) (6) (ג) הסמכות היא לביהמ"ש הנכבד. גם לאחר 2017, ההליכים שהתנהלו בן הצדדים הם היו בפני ביהמ"ש הזה."
ב"כ הנתבע מנגד טען:
"לגבי הסמכות, אנו לא רואים את היתרון, אנו חושבים שאין לביהמ"ש סמכות וזאת תביעה שצריכה ללכת לביהמ"ש רגיל לתביעה רגילה ואין שום דיבה לא לדלתיים סגורות או לסדרי הדין ואין בזה שום יתרון או דבר שקולע למטרה שנקבע בתקנות. יחד עם זאת אנו לא עומדים עם הרגליים האחוריות על הסוגיה הזאת. אם יצטרכו תיקון לכתב התביעה זה לעניין התיישנות. אני משאיר זאת לשיקול דעת ביהמ"ש, זה לא ממש משנה לנו."
כידוע בית המשפט אינו מכונן סמכות בהתאם להסכמות הצדדים ולכן יש להכריע בשאלה זו.
סעיף 3(א) בחוק בית המשפט לעניני משפחה קובע כי:
"עניני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לעניני משפחה".
ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 342 (2000) קבע כב' הנשיא א' ברק כי:
"עיון בלשון החוק מלמד, כי סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה הותנתה בקיומם של שני תנאים: הראשון, שהתובענה האזרחית תוגש על-ידי אדם או עיזבונו נגד בן משפחתו או נגד עיזבונו של בן משפחתו. החוק עצמו מגדיר בסעיף 1 "בן-משפחתו" מהו. התנאי השני הינו שעילתה של התובענה הינה סכסוך בתוך המשפחה".
מכאן, שעל מנת לבחון האם התביעה שלפניי נמצאת בגדר סמכותו של בית המשפט לעניני משפחה, כפי שטוען הנתבע, יש לבחון קיומם של שני התנאים המצטברים הבאים:
האחד – האם התובענה מוגשת על ידי אדם כנגד בן משפחתו (או עזבונו של בן משפחתו);
השני – האם עילת התביעה מקורה בסכסוך בתוך המשפחה.
בפסק דינו של בית המשפט העליון, מיום 29.04.12, מפי כבוד השופט זילברטל, בע"מ 164/11 פלונית נגד פלוני, נקבע:
"מעבר לכך, כשסעיף 1(2)(א) לחוק מתייחס לבן זוג לשעבר, המחוקק ראה לתחום את סמכותו של בית המשפט למשפחה, לתובענה שנושאה נובע מהקשר שהיה בין בני הזוג "בתקופה שבה היו בני זוג". מגבלה כזו או דומה לה לא קיימת בנוגע לבני משפחה לשעבר, אם נכלול אותם בסעיפים הקטנים האחרים שבסעיף 1(2) לחוק. לפיכך, אם נאמר שגם תובענות בין בני משפחה אלה הן בסמכותו של בית המשפט למשפחה, צמצום הסמכות ייעשה על פי אמת המידה הכללית של "עילתה סכסוך בתוך המשפחה", בלא לדרוש את הקשר האמיץ יותר בין הקרבה המשפחתית לבין המועד בו נולד הסכסוך הנדון בתובענה. ברי, שמהלך פרשני שכזה יוביל לתוצאה אבסורדית, לפיה תובענות בין גיסים לשעבר יוגשו תמיד לבית המשפט למשפחה, בעוד שתובענות בין בני הזוג, בינם לבין עצמם, יוגשו לבית המשפט למשפחה רק במידה והתובענה נובעת מהקשר שהיה בין בני הזוג בתקופה שבה היו זוג.
זאת ועוד, יש לדחות גם את המהלך הפרשני מרחיק הלכת של בתי המשפט קמא, לפיו אף תובענות בין בני משפחה לשעבר אחרים (ולא רק בני זוג) תוגבלנה למקרה בו נושא התובענה נובע מהקשר שהיה בין בעלי הדין בתקופה בה היו בני הזוג נשואים. באמצעות הדרישה הקבועה בסיפא לסעיף 1(2)(א) לחוק, ביקש המחוקק לבצע ניתוק הדרגתי של בני הזוג שנישואיהם תמו, ככל שהדבר מתייחס לסמכותו של בית המשפט למשפחה."
כיום הנתבע הוא חמיו לשעבר של התובע וקבלת הטענה כי יש לבחון הסמכות בהתאם למועדים הרלוונטיים לתביעה, תהווה הרחבת סמכות של בית המשפט, שהמחוקק לא ביקש להעניקה.
אם כן הצדדים בהליך, בהתאם להוראת סעיף 1(2)(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, אינם בגדר "בן משפחה" ודי בכך, כדי לקבוע העדרה של סמכות עניינית, כאשר התנאי השני הוא מצטבר ואינו יכול לעמוד לבדו (ראו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 344 (2000)).
האם הסמכות נקבעת נוכח הוראות סעיף 1(6)(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, קרי עניינה לפי "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ובכללה זכויות משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר בין קטין להורהו או יציאת קטין מן הארץ" ולכן בסמכותו של בית משפט זה.
בפסק דינו של בית משפט העליון מיום 16.11.15, ברעא 7277/15 אפרים תגר נ' ניר טל בר נפסק, כי "לצורך קביעת הסמכות של בית המשפט לענייני משפחה אין מקום להסתכל אך ורק על הסעדים המבוקשים באופן מפורש בכתב התביעה (מבחן הידוע בשם "מבחן הסעד"), אלא גם על הטענות המהותיות העולות מתוך הסכסוך ומההליך כולו … הלכה זו נובעת ממהותו המיוחדת של בית המשפט לענייני משפחה, ומהרצון לקבץ את כל סוגי הסכסוכים הרלבנטיים הנוגעים לענייניה של המשפחה תחת קורת גג אחת, הניחנת במקצועיות וברגישות הדרושה לטיפול בעניינים מעין אלו".
כאמור הסעדים שנתבעו הם: חיוב כספי של הנתבע (כ – 730,000 ₪) וחיובו בהגשת דוחות לבחינת חשבונות הבנק שניהל בתקופת כהונתו כאפוטרופוס, בין היתר לשם ביסוס הסעד לחיוב הכספי. והכל בטענה כי כספי הקצבה שהתקבלה בעניינו של הנתבע, נוהלו על ידי הנתבע, כאפוטרופוס, בלא שנתן דין וחשבון, בעודו עושה שימוש בכספים לצרכיו האישיים שלו, בזמן שאינו מספק את מלוא צרכי התובע, תוך ניצול מצבו, והכל בניגוד לדין.
בהחלטת בית משפט השלום בתל אביב, מיום 22.2.06, בשא (ת"א) 152310/06 הקרן לטיפול בחסויים נ' פלוני, נידונה סוגיית הסמכות לדון בתובענה כגון זו שבעניינינו ונכתב:
"חוק הכשרות מסדיר בחלקיו הרלוונטים לענייננו את תפקידי האפוטרופוס, את יחסיו עם החסוי ועם בית המשפט (סעיפים 38 – 39, 44, 57 ועוד) וכן את ניהול האפוטרופסות (סעיפים 47 – 56 ועוד). החוק עוסק הן בחובות מהותיות של האפוטרופוס, הן בחובות דיווח ופעולות שלו והן בסמכויות פיקוח של בית המשפט על האפוטרופוס, לרבות מינויו, בדיקת דוחו"ת ופיטוריו (להלן – "סמכויות פיקוח"). אין ספק כי תובענה בגדר חובות דיווח ופעולות ספציפיות של האפוטרופוס המחייבת הפעלת סמכויות הפיקוח הינה "תובענה … לפי חוק הכשרות" על פי סעיף 1 (6) (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. אך האם תובענה בגין הפרת חובות מהותיות של האפוטרופוס אף היא בגדר "תובענה … לפי חוק הכשרות" ?
ההבחנה בין שני נושאים אלה אינה זרה לשיטתנו. כך למשל קובעים דיני החברות, פשיטת הרגל, ההוצאה לפועל והירושה סמכויות מינוי ופיקוח על כונסים, מפרקים, נאמנים ומנהלי עיזבון לפי העניין (להלן – "בעלי תפקידים").
….
עינינו הרואות, על פי השיטה המשפטית, מקומה של תביעה מכוח הדין הכללי, כלפי בעל תפקיד – בבתי המשפט ה"רגילים". מסקנה זו אינה משתנה גם כאשר אחד ממקורות החובה של בעל תפקיד ממוקם בדין ספציפי מכוחו מונה בעל תפקיד ובמסגרתו מפוקח הוא על ידי בית משפט ספציפי. אינני רואה מדוע יעצרו עקרונות השיטה על סיפו של חוק הכשרות.
ב"כ המבקשת רואה בסעיף 57 לחוק הכשרות את מקור העילה בתובענה שלפני ומכאן לשיטתה, תביעה בגין הפרת חובה זו של אפוטרופוס, הינה "תובענה … לפי חוק הכשרות" כמשמעותה בסעיף 1 (6) (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. אין בידי לקבל הטענה.
סעיף 57 לחוק הכשרות קובע –
האפוטרופוס אחראי לנזק שגרם לחסוי או לרכושו. בית המשפט רשאי לפטרו מאחריותו, כולה או מקצתה, אם פעל בתום לב ונתכוון לטובת החסוי. האפוטרופוס אינו נושא באחריות אם פעל בתום לב לפי הוראות בית המשפט או קיבל אישורו; אם מראש ואם למפרע.
סעיף 57 אינו ממצה את עילות התביעה כלפי האפוטרופוס ואינו "מחסן" את האחרון מפני תחולת הדין הנזיקי הכללי. הנכון הוא כי סעיף 57 מהווה כשלעצמו מקור לחובות זהירות ולחובה חקוקה על פי הדין הנזיקי הכללי ולצורך העוולות בסעיפים 35 +36 ו – 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח – 1968. אין זה השלב והמקום לעמוד על היחס בין מידות הזהירות בהוראות החיקוקים השונים. די לנו לקבוע כי למשיב עומדת כלפי האפוטרופוס עילה על פי הדין הנזיקי הכללי. משכך הם פני הדברים הרי התובענה לפני אינה תובענה "לפי חוק הכשרות" כהגדרתו בסעיף 1 (6) (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה ואינה נתונה לסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה."
כפי שפורט לעיל, נפסק בנסיבות דומות לאלו שבפני, כי הסמכות נתונה לבית משפט האזרחי, אף אם החובה החקוקה אשר הופרה קבועה בחוק הכשרות והאפוטרופסות. זאת בעוד בעניינו, מינויו של האפוטרופוס פקע עם מתן פסק הדין. התובענה אינה עוסקת בחיוב הנתבע לפעול כפי חובותיו, קרי אינה "לפי" חוק הכשרות המשפטית, אלא מהותן בחיובו של הנתבע, בהתאם לדין הכללי, נוכח הפרת חובותיו, כפי טענת התובע. דין כללי שבסמכותו העניינית, במקרה שלפני, של בית המשפט האזרחי.
לפיכך אני קובעת כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה.
נוכח קביעתי הנ"ל לא מצאתי להכריע בשאלת ההתיישנות, על שלל טענות הצדדים, שהועלו.
התובע ישא בהוצאות ההליך בסך 5,000 ₪.
מורה על העברת התובענה לבית משפט השלום במחוז דרום.
החלטתי תועבר לכבוד הסגנית, רותם קודלר עיאש למתן הוראות.
ניתנה היום, ח' אדר תשפ"ה, 08 מרץ 2025, בהעדר הצדדים.
