בפני
כבוד השופט בן שלו
המערערת
כ. ק. ת"ז XXX- בעצמה
נגד
המשיב
א. מ. ת"ז XXX – בעצמו
פסק דין
ערעור על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל א. ביטון אוחיון מיום 28.3.2022 שניתנה בתיק XXXX (להלן: "ההחלטה"(.
המערערת אוחזת בפסק דין לחיוב המשיב במזונות, בגינו נפתח תיק ההוצאה לפועל.
ההחלטה ניתנה בבקשה שהגישה המערערת להגדלת חוב בחודש נובמבר 2021 ובמסגרתה הורתה כבוד הרשמת לתחם את בקשת הגדלת החוב לשנתיים שקדמו להגשת הבקשה. כן הבהירה כבוד הרשמת כי קיימת חוות דעת מומחה שקיבלה תוקף של רשמת הוצאה לפועל ולפיה למשיב יתרת זכות בסך של 3,404 ₪ (להלן: "יתרת הזכות"), כך שלאחר הגדלת החוב המתוקנת יקוזז הסכום הנ"ל. עוד הבהירה ההחלטה כי טענה בדבר מזונות "שנאכלו" מקומה בבית המשפט.
המערערת הגישה הודעת ערעור במסגרתה צירפה החלטה אחת, היא ההחלטה מושא הערעור ומסמכים נוספים. כתב הערעור כולו מתייחס לעצם היתר ניכוי יתרת הזכות. המערערת ביקשה, ככלל, לבטל את הקביעה בדבר יתרת הזכות של המשיב ולהגדיל את החוב על סך 2,658 ₪.
במסגרת ערעורה משיגה המערערת על קביעות של רואה חשבון שמונה במסגרת תיק ההוצאה לפועל ואשר על פיהן נקבעו בסופו של יום תחשיב החוב ויתרת הזכות, העומדת למשיב בגין חיובי המזונות.
בעוד שלערעורה בחרה המבקשת לצרף אך ורק את ההחלטה מושא הערעור כמו גם את פסק הדין למזונות ושני תחשיבי חוב (האחד מטעמה והאחד מטעם רואה החשבון שמונה בתיק ההוצאה לפעול), לא צירפה המערערת כל החלטה אחרת.
המשיב הבהיר שלשיטתו עסקינן בחזרה על טענות שנדחו כבר בהליכים קודמים בלשכת ההוצאה לפועל. המשיב צירף סדרה של החלטות שניתנו על ידי רשמי הוצאה לפועל מהן עולה שעל פני הדברים אכן מונה רואה חשבון על ידי כבוד רשמת ההוצאה לפועל, אשר בחן טענות שונות בהן של המערערת. בסופו של יום לאחר שניתנה זכות טיעון לצדדים נקבע כי חוות דעתו של אותו רואה חשבון היא המחייבת ביחס לסכום החוב שבתיק ( ראו למשל החלטה מיום 16.1.18 של כבוד הרשמת קרן פרג'ון זיטמן אשר מפרטת את השתלשלות העניינים ואשר במסגרתה אף הובהרה למערערת הדרך להשיג על החלטות רשם ההוצאה לפועל; להלן :"ההחלטה הקודמת"; כן ראו גם החלטה מיום 20.8.17 שכפי הנראה צורפה רק בחלקה ואשר במסגרתה אומצה לתיק ההוצאה לפועל חוות דעתו של רואה החשבון שמונה).
בדיון היום חזרו הצדדים על טענותיהם. המערערת הבהירה כי אכן היא למעשה משיגה על אימוץ חוות דעתו של רואה החשבון במסגרת החלטות קודמות ואישרה כי לא הגישה כל ערעור על החלטות קודמות. כן סברה המערערת לשיטתה כי הגשת הערעור תאפשר דיון בטענה בדבר מזונות "שנאכלו".
דין הערעור להידחות שעה שלא מצאתי שנפל כל פגם בהחלטה.
ברי כי למעשה המערערת משיגה על ההחלטה הקודמת, אשר אימצה את חוות דעת רואה החשבון שמונה בהליך ההוצאה לפועל. אלא שזו, גם על פי שיטתה, הפכה חלוטה. אין כל מקום לנהל – בחלוף שנים מספר מאז נוהל כבר דיון ענייני בשאלת גובה החוב – הליך ערעורי על החלטות שהדרך להשיג עליהם אף הובהרה למערערת בהחלטה הקודמת והיא בחרה שלא לעשות כן.
לכל הליך צריך שיהא סוף, גם משיקולים של האינטרס הציבורי ובמיוחד מקום וקביעתו של הליך לדיון באה אינהרנטית על חשבונם של מתדיינים אחרים.
הדברים יפים גם בשים לב לשיעורה המינורי יחסית של יתרת הזכות שעל אודותיה משיגה המערערת (ולעניין זה ראו גם האמור בתקנות 1-5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018, כמו גם תקנה 2 (א) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א- 2020).
המערערת כאמור מודה כי יתרת הזכות של המשיב נקבעה עוד בהחלטה הקודמת, שהיא החלטה חלוטה מזה זמן רב. כעולה מההחלטה הקודמת, ודומה שעל כך אין מחלוקת, אף ניתנה עוד בזמנו למערערת עצמה האפשרות לטעון וטענותיה לא התקבלו במלואן. הליך זה איננו בבחינת הליך ערעורי על החלטות חלוטות מזה שנים מספר.
מקום בו המערערת לא בחרה בכל דרך להשיג על ההחלטה הקודמת, הגם שאף הובהר לה מה הדרך הדיונית הראויה לעשות כן, אין כל הצדקה – מהותית ודיונית – לאפשר למערערת להשיג על אותה החלטה חלוטה רק לנוכח קיומה של החלטה חדשה, המאזכרת ונשענת על ההחלטה החלוטה.
בנוסף אף לא נפל כל פגם בהוראה לפיה טענה שבמהות (דוגמת מזונות "שנאכלו") יש לטעון בבית המשפט. שכן תפקידו של רשם ההוצאה לפועל, כפי שהובהר בתמצית בהחלטה, הוא מינהלי – אכיפתי בעיקרו. הדרך לעתור לסעד מהותי חדש לעשות כן איננה במסגרת ערעור על ההחלטה כי אם במידת הצורך בהגשת תובענה.
המערערת איננה משיגה הלכה למעשה גם על ההנחיה לעדכן את הבקשה להגדלת החוב כך שתכלול אך ורק הגדלות לשנתיים שקדמו לה. זאת, כפי שהמערערת עצמה מציינת, מקום בו הוסבר לה הדין הרווח שלפיו הגדלת חוב בגין מועדים מוקדמים מאלה, יש להגיש באמצעות תובענה לבית המשפט (זאת בין היתר לאור הוראות סעיף 11 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט- 1959).
היוצא מכלל אלה הוא שדין הערעור כאמור להידחות וכך אני מורה.
בשולי הדברים אעיר כי עם תום הדיון הגישה המערערת בקשה בכתב להשבת העירבון שהפקידה. הבקשה לא נומקה כלל. בהתאם להחלטתי, הבהירה המערערת כי הטעם לבקשה איננו חזרתה מן הערעור הגם שלא נימקה מדוע לשיטתה יש להשיב לה את העירבון (לא כל שכן במלואו).
בנסיבות אלה, בוודאי שלא הונח לפני כל טעם מבורר להידרש לגופה לבקשה להשבת עירבון שתכליתו ככלל היא הבטחת הוצאות המשיב בערעור. ערעור – שכאמור נדחה לעיל.
בהתחשב בכך שהצדדים לא היו מיוצגים, תישא המערערת בהוצאות המשיב בסך כולל של 400 ₪ שיועברו לו מתוך העירבון שהופקד.
יתרת העירבון תושב למערערת.
בזה הסתיים הטיפול בתובענה.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם של הצדדים ובני משפחתם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים וללשכת ההוצאה לפועל, תערוך על כך תרשומת ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ד כסלו תשפ"ג, 18 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.
