לפני
כבוד השופטת מיכל ברגר בלום
תובעת
ב' ע"י ב"כ עוה"ד דוריס גולשה – נצר ו/או עו"ד רועי אשכרי
נתבע
ב', ע"י ב"כ עוה"ד הילה צאירי
פסק דין
לפניי שתי תביעות בין בני זוג, האחת שהגישה האישה שעניינה תביעה לפסק דין הצהרתי, איזון משאבים ופירוק שיתוף והשנייה תביעה לדמי שימוש שהגיש האיש.
עיקרי העובדות הצריכות לעניין
הצדדים הם יהודים אזרחי ישראל אשר נישאו זה לזה בשנת 1992 והתגרשו ביום 11.11.20.
עת הכירו היתה האישה בת 15 שנים והאיש חייל בסדיר. כאשר מלאו לאישה 18 שנים נישאו השניים.
מנישואים אלה נולדו לצדדים שלושה ילדים אשר נכון לעת הזו כולם בגירים.
לאורך שנות נישואיהם עבדה האישה מעת לעת בעבודות שונות ואילו האיש עבד במסגרת של חברות משפחתיות לפינוי פסולת.
הצדדים התנהלו לאורך כל שנות נישואיהם במסגרת חשבון בנק משותף ולאף אחד מהם לא היה חשבון משל עצמו.
זמן קצר לאחר נישואיהם עברו הצדדים להתגורר בבית פרטי אשר היה מצוי על מגרש שהיה רשום על שם אביו של האיש (להלן: "הבית ברחוב ח'").
ביום 29.6.2004, לאחר כ – 12 שנות נישואים ו – 12 שנות מגורים משותפים בבית ברח' ח', העביר האב את הבעלות על הנכס במתנה לאיש. הצדדים התגוררו בבית זה עד לשנת 2007, אז עברו לבית אחר שנבנה גם הוא על אותו המגרש (להלן: "הבית ברח' י'"). הבית ברחוב ח' הושכר לצדדים שלישיים. דמי השכירות נכנסו לחשבון הבנק של הצדדים.
העבודות לבניית הבית ברח' י' החלו בשנת 2004 לאחר העברת הבעלות לאיש. במהלך הבנייה שועבד הבית ברח' ח' וכן נלקחה הלוואת משכנתה בסך של 500,000 ₪ מבנק הפועלים. הלוואת המשכנתה נרשמה על שם שני הצדדים ונפרעה לאורך השנים מחשבון הבנק המשותף של הצדדים. נכון למועד הגשת התביעה נותר סך של 157,297 ₪ לתשלום בגין הלוואת המשכנתה. עד היום לא הוסדר לבית ברח' י' טופס 4 ועל כן הוא אינו מפורט בנסח הטאבו.
בשנת 2018 החלו עבודות שיפוץ בבית ברחוב ח'. לימים הושכר הבית ברח' ח' לבן אחיו של האיש.
ביום 19.4.20 נעצר האיש על ידי משטרת ישראל ולאחר מכן הורחק מבית מגורי הצדדים לתקופה של 45 ימים. מאז ועד היום לא חזרו הצדדים להתגורר במשותף. האישה נותרה להתגורר בבית ברח' י' ואילו האיש מתגורר כעת בבית ברח' ח'.
סמוך לאחר מכן הוגשו התביעות שלפניי.
התביעה הרכושית – תלה"מ 17606-06-20
נכסי המקרקעין
עיקר המחלוקת במסגרת התביעה הרכושית היא בשאלת חלוקת נכס המקרקעין הרשום על שם האיש. הלכה למעשה מדובר במגרש עליו בנויות שתי יחידות דיור.
לטענת האישה הגם שהמגרש והבית ברח' ח' רשומים על שם האיש, הרי שהיא זכאית למחציתם, כמו גם למחצית הבית ברח' י' אשר איננו רשום. לטענתה ב – 27 שנות נישואיהם של הצדדים ניתן ללמוד על כוונת שיתוף ספציפי בנכסים אלה ועל כן היא זכאית למחציתם.
הנתבע מצידו מתנגד לטענה זו של האישה וטוען כי עסקינן בנכס חיצוני ועל כן אין לאישה כל זכות בקרקע, אולם ככל שייפסק שהיא זכאית לחלק כלשהו, הרי שמדובר בכספי ההשקעה שלה בלבד.
המסגרת הנורמטיבית
הצדדים נישאו בשנת 1987 ומשכך חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). בהקשר שלפנינו, קובעות הוראות החוק הרלוונטיות כי עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין – אלה הם "נכסים חיצוניים".
עם השנים נקבע, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי אין בהוראות החוק כדי למנוע הכרה בשיתוף בנכס חיצוני ספציפי, ככל שתוכח כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי. גישה זו מכונה "הלכת השיתוף הספציפי". בעמ"ש 45801-12-23, עמ"ש 15734-10-23 א' נ' א' (פורסם בנבו, 15.6.24), ערך כבוד השופט ויצמן סקירה נרחבת ועדכנית בהקשר זה של הלכת השיתוף הספציפי. אביא בלשוני את עיקרי הדברים.
עיקרה של הלכת השיתוף הספציפי הוא כי אין מניעה, גם בהינתן חוק יחסי ממון, כי בן זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו שיש לו זכויות בנכס הרשום על שם בן הזוג האחר ושהיה בבעלותו ערב הנישואין, תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין. לצד זאת הובהר כי לא כל מערכת יחסים זוגית כוללת בהכרח שיתוף בנכסים חיצוניים ולצורך החלתו של השיתוף הספציפי יש להוכיח "דבר מה נוסף", דהיינו, יש להוכיח קיומן של נסיבות מסוימות מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין, גם אם הם ארוכים ומתנהלים על מי מנוחות. אותו "דבר מה נוסף" נבחן בנסיבותיו העובדתיות של כל מקרה ומקרה בהתאם לאומד דעת הצדדים, בהתאם להסכמתם המפורשת או המשתמעת וכן לנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי.
על אף שאין בעניין כללים ברורים, ניתן לחלק את המבחנים והקריטריונים לשתי קבוצות עיקריות: האחת מתייחסת לנכס עצמו – טיבו של הנכס, עלותו, ערכו ומידת ההשקעה המשותפת בו והאחרת לבני הזוג והתנהלותם – האם מדובר בנישואין ראשונים, אורך הנישואין, טיב מערכת היחסים, קיומם של ילדים משותפים ועוד.
בכל הנוגע לדירת מגורים, נקבע בפסיקה כי היא בעלת מעמד מיוחד ועל כן יש להקל על בן הזוג הטוען לשיתוף בה מכוח כוונת השיתוף הספציפי, זאת בשל אופייה וייחודה כנכס משפחתי מובהק אשר לעיתים קרובות הוא הנכס המשמעותי או היחיד של בני הזוג (ר' למשל בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני [פורסם בנבו, 26.12.2012] וכן תלה"מ 44037-10-20 (ראשל"צ) ח' נ' ח' [פורסם בנבו, 10.7.23).
מן הכלל אל הפרט
אקדים ראשית לאחרית ואציין כי מצאתי, בענייננו, כי עלה בידי האישה להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בכלל נכסי המקרקעין השנויים במחלוקת.
אדון להלן בטיעוני הצדדים תוך התייחסות לקטגוריות המתוארות לעיל אולם אפתח באמירה כללית הנוגעת לעדויות הצדדים בהליך. הרושם הוא כי עדותה של האישה במסגרת התיק היתה קוהרנטית, נתמכה במסמכים וניכר היה כי היא בקיאה במכלול הפרטים הנוגעים לעניין. האיש לעומת הציג גרסה מבולבלת. הוא ציין כי אינו מבין במסמכים שהוגשו על ידו (עמ' 82 שורה 5 לפרוטוקול מיום 18.4.23). בית המשפט היה צריך להעיר לאיש כי עליו לשתף פעולה בעדותו. גם עדותו של אחיו של האיש לא סייעה לשפוך אור על התמונה, שכן גם שיתוף הפעולה שלו במסירת פרטים רלוונטיים לקה בחסר. על כן, באופן כללי, מצאתי מקום להעדיף את גרסתה של האישה ביחס לעובדות הרלוונטיות לעניין.
בני הזוג והתנהלותם
בעניין שלפניי, מערכת היחסים בין הצדדים החלה עת היו הצדדים ילדים של ממש – האישה בת 15 והאיש חייל בסדיר. מיד עת מלאו לאישה 18 שנים נישאו השניים. לצדדים שלושה ילדים משותפים אותם גידלו במשותף בבתים נשוא המחלוקת והם עודם מתגוררים בבית ברח' י' יחד עם האישה. אלה הם הנישואין הראשונים והיחידים של כל אחד מהם. עינינו רואות כי כל חייהם הבוגרים של הצדדים, שכללו התפתחות תעסוקתית, אישית ומשפחתית התנהלו במשותף.
לטענת האישה היא נישאה לבעלה מתוך אהבה גדולה שהחלה עת היתה ילדה. בעלה היה כל עולמה, אלא שבשנים האחרונות השתנתה התנהגותו של האיש. הוא הפך מכור לטיפה המרה ועישן גראס באופן קבוע, עובדה שהשפיעה על התנהגותו והובילה להתפרצויות זעם, קללות, צעקות ואלימות והשפיעה על כל דיירי הבית. לטענת האישה כתוצאה מהתמכרות זו חל ריחוק בין הצדדים אשר הוביל לכך כי בשלוש השנים שקדמו להגשת התביעה חיו הצדדים בחדרים נפרדים והנתבע סירב להגיע איתה להסדרים לצורך הפרידה או לטפל בעצמו. עוד לטענתה עקב האווירה ששררה בבית, בתם של הצדדים עברה ניסיון אובדני ואילו הבן הסתבך בפלילים. האישה הוסיפה כי ביום 4.11.18 הורשע האיש בתקיפה אלימה שלה ושל הקטינים ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר על תנאי ו – 200 שעות של"צ. עוד לטענתה האיש היה בטיפול של קצינת מבחן ואף הופנה לתכנית גמילה מאלכוהול אולם לא התמיד בתכנית וחזר לסורו.
האיש מכחיש טענות אלה וטוען כי מערכת היחסים של הצדדים לוו בעיקר במורדות, התגרויות ופרובוקציה מצד האישה תוך הגשת תלונות במשטרה. כן טוען האיש כי הפרידה בין הצדדים היא תוצאה של רומן של האישה עם מעסיקה בחברה בה היא עובדת שהחל כבר בשנת 2015. הוא מכחיש כי הוא מכור לטיפה המרה ולהוכחת טענתו מצביע על העובדה כי הוא נהג משאית והוא נבדק על הכביש לפחות 3-4 פעמים בשבוע ומעולם לא נתפס תחת השפעת אלכוהול, למעט נסיעה לפני שש שנים שלא במסגרת עבודתו. כן הוא טוען שהטענות בדבר התדרדרות מצב הילדים בשל התנהגותו הן תוצאה של הרעלת האישה כנגד ילדיו והן נועדו רק כדי להשחיר את פניו לצורך השגת המטרה להשתלט על רכושו.
חרף טענות האיש, מצאתי מקום לקבל את גרסת האישה כי בפועל, חלק הארי של נישואי הצדדים התנהל מתוך אהבה, דאגה ומחויבות הדדית וכי השבר שהוביל לריחוק ביניהם נבע מהתנהגות האיש ומסירובו לטפל בעצמו ולהביא לשינוי המצב. עדותה של האישה לפניי הייתה מהימנה וניכרו בה הכאב והצער על האופן בו התגלגלו הדברים עד לפרידה בין הצדדים (ר' למשל דבריה בעמ' 47 שורות 10-15 לפרוטוקול מיום 18.4.23).
טענותיה של האישה נתמכו במסמכים אשר צורפו כנספחים ו' – י"ב לתצהיר עדותה הראשית (בהקשר זה נמנעתי מלהסתמך על נספח ה', שהוא דו"ח עו"ס למדור מתגייסים ביחס לבת המשותפת נוכח הטענה כי העו"ס לא נחקרה על מסמך זה). מהמסמכים עולה כי לאיש שורה של עבירות תעבורה ובכלל זה שני מקרים של נהיגה בשכרות. גם העובדה כי לאיש מונתה קצינת מבחן מלמדת כי אין המדובר בזוטי דברים כגרסתו. מן התכתובות בין האישה לבין קצינת המבחן שנערכו בשנת 2018, עולה הדאגה של האישה ביחס למצבו של האיש, ההשפעה של מצבו על בני הבית וכן העובדה כי הוא לא מכיר בהתמכרותו לאלכוהול.
בטיעונים לעונש שהציג ב"כ האיש בדיון שהתקיים ביום 13.6.19 (נספח י"ב לתצהיר האישה) נאמר: "… הקשר עם המשפחה שוקם, הוא מפרנס אותם והם חזרו לקשר תקין", הווה אומר כי גם לשיטתו של האיש, נכון לשנת 2019, מערכת היחסים בין הצדדים התנהלה כשורה, לרבות בפן הכלכלי והוא הכיר בחלקו בקשיים שהתגלעו ביניהם קודם לכן.
גם עדותו של אחיו של האיש לא תרמה לחיזוק גרסתו של האיש, שכן האח העיד כי בתקופה הרלוונטית לא היה קרוב לאחיו וכן העיד כי השקפתו לעניין מערכת היחסים בין הצדדים נובעת רק מן הדברים שאמר לו האיש (עמ' 38 ועמ' 40 לפרוטוקול מיום 19.4.23).
הנה כי כן, במישור היחסים בין בני הזוג, התרשמתי כי עד למשבר שהוביל בסופו של יום לקרע, ניהלו הצדדים חיי משפחה תקינים, תקופה משמעותית וממושכת. תקופה אשר מאופיינת על פני רצף החיים כתקופה העיקרית לבניית התא המשפחתי ולצבירת הישגים מקצועיים ורכושיים.
טיבו של הנכס
הנכסים בהם עסקינן הנם מגרש ועליו בנויים שני בתים. במשך כל שנות חייהם המשותפים של הצדדים הם התגוררו יחדיו בבתים שנבנו על המגרש. 14 שנים בבית ברח' ח' ו – 13 שנים בבית ברח' י'. שם ביססו יחד את משפחתם. הנה כי כן, עסקינן בדירת המגורים של הצדדים, אשר כאמור, הנטל להוכחת השיתוף הספציפי ביחס אליה הוא מופחת.
בהערת אגב אציין כי בשים לב לעובדה כי הצדדים עברו מבית לבית וכי הבית ברח' ח' שימש כבטוחה לבניית הבית ברח' י' וכי השניים בנויים על מגרש המהווה יחידה אחת, לא ניתן להפריד בין השניים מבחינת ההתייחסות אליהם כאל בית מגורי הצדדים.
אופן הרישום והיעדר הסכם ממון
אין מחלוקת כי אבי האיש העביר את הנכס במתנה אל האיש בזמן שהצדדים כבר היו נשואים. לטענת האישה הרישום הוא תוצאה של שיקולי מס שערכה המשפחה וכי לו היו סבורים האיש ואביו כי הנכס שייך לאיש בלבד, היו מחייבים אותה לחתום על הסכם ממון.
לטענת האיש, לא היה כל צורך לחתום על הסכם ממון כיוון שנכס זה מוחרג על ידי הוראה מפורשת של חוק יחסי ממון בהיותו נכס שניתן לו במתנה. זוהי, לטענתו, מעין ירושה שהעביר לו אביו בעודו בחיים. עוד לטענת האיש, לו רצה לשתף את האישה במתנה יכול היה לעשות כן, אולם לא עשה זאת בשום שלב ועל רקע מערכת היחסים הקלוקלת בין הצדדים אין זה פלא שמעולם לא ביקש לשתף אותה בנכסים אלה.
חרף טענותיו של האיש בכתבי הטענות התרשמתי מעדותו כי לאורך השנים לא היה בליבו ספק כי מה ששלו שלה וההיפך וכך גם הציג את הדברים מול האישה לאורך שנות נישואיהם. בעניין הזה לשונו בעדותו בבית המשפט היתה ברורה כאשר סיפר שהבית ניתן לשני בני הזוג ונבנה עבורם (ר' למשל עמ' 59 שורה 9 לפרוטוקול מיום 18.4.23, עמ' 59 שורה 23, עמ' 61 שורה 8). התרשמתי כי האיש שינה את עורו בכתבי הטענות רק אל נוכח הסכסוך שפרץ בין השניים אולם עדותו שנקטה לשון רבים ביחס לבתים מלמדת על הלך רוחו האמיתי.
לגוף הטענות שהובילו לאופן הרישום – לא מצאתי מקום להכריע בטענה הקשורה לשיקולי המס שכן לא הובאו לפניי ראיות הקשורות לכוונת הצדדים בעניין זה. ממילא, לכוונת האב המנוח בעת מתן המתנה חשיבות פחותה שכן אין אנו עוסקים בדיני ירושה שם המוקד הוא רצון המנוח, אלא ביישום הלכת השיתוף הספציפי שהמוקד בעניינה הוא התנהלות הצדדים בעיקר לאחר העברת המתנה.
לעניין היעדרו של הסכם הממון אציין כי ייתכן כי מלכתחילה, כשהמתנה התקבלה, לא היה צורך בהסכם ממון כדי ללמד על ההפרדה, אולם, משעה שהחלה הבנייה של הבית ברח' י' ומשעה שנלקחה משכנתה משותפת וכספים שולמו מהחשבון המשותף, היעדר הסכם הממון יכול ללמד על כוונת השיתוף.
השכרת הבית ברח' ח'
כאמור לעיל, לאחר שעברו הצדדים לבית ברח' י' הושכר הבית ברח' ח' לצדדים שלישיים.
לטענת האישה, היא היתה אמונה על השכרת הבית ברחוב ח' משנת 2007 ועד למועד הגשת התביעה. היא חתומה על חוזה השכירות, השיקים נרשמו לפקודתה והיא זו שהפקידה אותם בחשבונם המשותף של הצדדים. דמי השכירות שימשו לצדדים כהכנסה נוספת ולדבריה האיש הצהיר כי הם ישמשו להם כפנסיה בערוב ימיהם עת לא יוכלו להמשיך לעבוד.
לטענת האיש, אין בעובדה שהאישה ניהלה את ההשכרה של הבית ברח' ח' כדי להקנות לה זכויות. לשיטתו, הדבר נבע מן העובדה כי לה היה זמן פנוי לעשות זאת בעוד שהוא עבד כל היום על המשאית בכבישים.
עיון בחוזי השכירות מלמד כי לאורך השנים הם נחתמו על ידי האישה, או על ידי האישה והאיש יחד. כך למשל חוזה השכירות משנת 2012 (נספח ט"ז לתצהיר האישה) חתום על ידי האישה בלבד וחוזה השכירות משנת 2016 (עמ' 91 לתצהירי האישה) נוקב בצדדים שניהם כמשכירים. גם ההסכם עם בן אחיו של האיש נחתם על ידי האישה והצדדים שניהם מצוינים במפורש כמשכירים (עמ' 105 לתצהיר האישה).
האמור לעיל מלמד על כך כי לא רק שהאיש ראה באישה בעלים משותפים בנכס ולא מנע ממנה להתנהג כמנהג בעלים ביחס אליו, אלא שגם בני משפחתו ראו באישה בעלים משותפים בנכס ומי שרשאית לפעול להשכרתו. ככל שסבור היה האיש כי מדובר במי שאינה רשאית לפעול להשכרת הבית בעצמה, היה עליו לציידה בייפוי כוח מטעמו המתיר לה לפעול בשמו.
גם דמי השכירות בדמות השיקים שנרשמו לפקודת האישה מלמדים על כוונת השיתוף מצידו של האיש.
העובדה כי האישה ניהלה את ההשכרה, מלמדת גם על תרומתה למאמץ המשותף לניהול הנכס ולהפקת הפירות הנובעים ממנו.
לעניין זה יש לציין כי דמי השכירות של הבית ברח' ח' הופקדו מאז ומעולם בחשבון המשותף של הצדדים וגם בכך יש כדי ללמד על כוונת השיתוף של האיש את האישה בנכס זה. לא מצאתי בהקשר זה לקבל את טענת האיש כי מדובר בכספים "צבועים" לצורך מימון המשכנתה שנלקחה לבניית הבית ברח' י'. משעה שדמי השכירות נכנסו לחשבון המשותף, כיצד ניתן "לצבוע" אותם כאלה שמימנו דווקא את המשכנתה?
מצאתי מקום לקבל גם את טענת האישה לפיה המשכנתה נלקחה בשעה שהבית ברח' י' עוד היה בבנייה והמשפחה התגוררה בבית ברח' ח', הווה אומר כי בתחילה המשכנתה מומנה מכספיהם המשותפים של הצדדים. בנוסף יש לזכור כי בתקופה בה גר האחיין בבית ברח' ח' לא התקבלו כלל דמי שכירות.
מימון בניית הבית ברח' י'
האישה מצידה טוענת כי בניית הבית ברח' י' מומנה מכספים משותפים של הצדדים שנחסכו לאורך השנים, לרבות כספים לא מדווחים שנבעו מעבודת האיש וכן מהמשכנתה שנלקחה לצורך בניית הבית.
לטענת האיש האישה מעולם לא התמידה בעבודתה ותקופות ארוכות כלל לא עבדה ואף בזבזה כספים ללא הכר. כתוצאה מכך נטל פרנסת בני הבית נפל כולו על כתפיו וכתוצאה מכך הוא נאלץ לעבוד כנהג משאית "מצאת החמה ועד צאת הנשמה" על מנת לפרנס את המשפחה. על כן, לטענתו האישה לא תרמה בשום דרך כלכלית ו/או אחרת לבניית הבית ברח' י'. עוד לטענת האיש בניית הבית ברח' י' מומנה בעיקר על ידי אביו המנוח ואחיו, אשר סייעו לו ממרצם ומכספם לבנות את הבית במטרה להעניק לו בלבד במתנה דירת מגורים חדשה. כספי המימון לא עברו דרך חשבון הבנק של הצדדים אלא שולמו ישירות לספקים.
לראייה טען האיש כי כל תכניות הבנייה וההיתרים היו על שם האב. האב המנוח שילם גם על ריהוט בבית, שער כניסה ושער חנייה. אחיו שילם את מס הרכישה על הבית בסך של 246,141 ₪, 70,930 ₪ דמי היתר היוון למנהל מקרקעי ישראל, מיסים שונים למשרד האוצר בסכום של 4,698 ₪ ועוד.
אלא שהטענות האמורות מצידו של האיש אינן נתמכות בראיות שצורפו לתיק. כך לא צורפה כל קבלה המלמדת על העברת כספים מהאב המנוח או מהאח ישירות לספקים. כן, עיון בנספח ב' לכתב ההגנה של האיש מלמד על כך כי הבקשה להיתר הבניה הוגשה ביום 3.3.2004, לפני העברת המתנה לאיש ועל כן לא ניתן ללמוד מכך דבר. בנוסף, מהחקירה הנגדית של האיש ושל אחיו עלה כי שוברי התשלום שצורפו מתייחסים לנכס אחר (עמ' 23א' לתצהיר האיש), הנספח בעמ' 22 הוא תשלום דמי היוון למנהל ששולם טרם עבר הנכס על שם האיש.
לא רק זאת, אלא שגרסת אחיו של האיש סותרת את גרסת האיש, שכן הוא העיד כי אביהם "לא נתן אפילו שקל" ואת הכל נתן הוא בעצמו (עמ' 49 שורות 15-20 לפרוטוקול מיום 19.4.23). יחד עם זאת בעדותו של האח לא סופקה כל ראייה לטענה כי מימן את בניית הבית בהיקף של 2,000,000 ₪. הטענה של האח כי מדובר בהלוואה שנתן לאחיו גם היא לא נתמכה בכל ראיה והטענה כי בבוא היום יגבה על ידו החוב בשעה שעברו מאז קרוב לעשרים שנים איננה אמינה.
האישה מוסיפה כי לצורך מימון בניית הבית ברח' י' נלקחה על ידי הצדדים במשותף משכנתה בסה"כ 500,000 ₪ אשר שולמה לאורך השנים מחשבונם המשותף וכן לצורך כך שועבד הבית ברח' ח'.
האיש מצידו טוען כי האישה רשומה באופן טכני בלבד כלווה של המשכנתה לאור נישואי הצדדים ובשל דרישה של הבנק. כן נטען על ידו כי המשכנתה נלקחה לקראת סוף הבנייה כאשר כספו של האב שמימן את הבנייה אזל. המשכנתה שימשה לעבודות גמר בלבד ולא לבניית הבית בעיקרו, שעלותו הייתה יקרה לעין שיעור.
לא מצאתי מקום לקבל את גרסתו של האיש. ראשית, נטען על ידי האיש כי האישה כלל לא חתומה על הסכם ההלוואה, אולם אגב החקירות בבית המשפט התברר כי טענה זו אינה נכונה וכי חתימתה מצויה על גבי הטפסים הרלוונטיים (ר' למשל עדותו של נציג הבנק בעמ' 12, שורות 5-6 לפרוטוקול מיום 19.4.23). עובדה זו מעמידה בספק את גרסתו של האיש ביחס להלוואת המשכנתה בכללותה.
זאת ועוד, מנהל הבנק אשר העיד בהליך ציין כי אמנם הבנק, על דרך הכלל, דורש צירופם של שני בני הזוג כלווים בהלוואת משכנתה ללא קשר לרישום הבעלות, אולם על פי עדותו ניתן היה לנסות ולפנות למחלקה המשפטית של הבנק ולבקש שהאישה לא תירשם כלווה. האיש לא עשה זאת. חזקה על האיש כי לו סבר שהנכס הוא שלו בלבד, היה מקפיד על נטילת המשכנתה על שמו בלבד או לפחות היה עושה ניסיון להסדיר עניין זה אל מול הבנק (ר' עדותו של נציג הבנק, עמ' 14 לפרוטוקול שורות 22-23 לפרוטוקול מיום 19.4.23).
גם אם מדובר במשכנתה שנלקחה לקראת סוף הבנייה ולעבודות הגמר, אין בכך כדי לגרוע מן העובדה כי היא נלקחה ומימנה חלק מבניית הבית ושולמה לאורך השנים מחשבון הבנק המשותף של הצדדים.
נוכח כל המתואר לעיל באתי לכלל מסקנה כי בניית הבית ברח' י' מומנה מכספיהם המשותפים של הצדדים.
שיפוץ הבית ברח' ח' ב – 2018
אין מחלוקת כי בשנת 2018 נערך שיפוץ בבית ברח' ח'.
לטענת האישה מדובר בשיפוץ מקיף שכלל החלפת מטבח, חדרי אמבטיה, ריצוף, גג, שער חשמלי, מזגנים, חלונות ועוד. לטענתה הצדדים השקיעו בשיפוץ 390,000 ₪ בערך. עוד לטענתה מחצית מהכספים שולמו מכספים בלתי מדווחים שמקורם בהכנסות האיש ומשנקלעו הצדדים לקושי לגייס כספים נוספים, אחיו של האיש השקיע את יתרת הסכום ובתמורה לכך בנו התגורר בבית ודמי השכירות קוזזו מהכספים שהושקעו בשיפוץ. היא הוסיפה עוד כי תשלום עבור החשמל בנכס ברח' ח' הועבר מחשבון הבנק המשותף של הצדדים גם כן כנגד הכספים שנתן האח של האיש להשלמת השיפוץ. האישה מפנה להסכם שכירות שנחתם עם האחיין ביום 1.8.18. עוד מפנה האישה לטיוטת חוזה שכירות שהכינו לאחיין באוגוסט 2019 ובו פירוט דמי השכירות אל מול החובות מביצוע השיפוץ שנותרו לקיזוז עבור דמי השכירות (נספח כ"ג לתצהירה).
האיש מצידו טוען כי השיפוץ מומן על ידי משפחתו בלבד. הוא טוען כי טיוטת ההסכם עם אחיינו אינה חתומה וכי הדרישה של האישה להעלות את דמי השכירות לאחיינו היתה מבלי ליידע אותו וכאשר נודע לו על כך הוא הורה לו שלא לחתום על ההסכם ושימשיך לגור בבית עם משפחתו כרגיל. לא בכדי ההסכם אינו חתום על ידו. הדבר מלמד על כך כי הוא הבעלים של הבית ולאישה לא היתה כל אמירה ביחס לבית. לטענת האיש יש לו חוב של 80,000 ₪ לאחיו.
עוד מוסיף האיש כי מדובר כבר בתקופה שבה הצדדים חיו בחדרים נפרדים ולא קיימו יחסי אישות ולא יעלה על הדעת כי בשלב הזה ביקש האיש לשתף אותה בנכס מנכסיו.
גם בהקשר הזה מצאתי מקום לקבל את טענות האישה. אמנם, איש מן הצדדים לא הזמין את האחיין לעדות, אולם הגיונם של הדברים עלה דווקא מעדותה של האישה ולא מעדויות האיש ואחיו שהיו בהקשר זה מבולבלות וכללו טענות כלליות בלבד. בין הצדדים אין מחלוקת כי האחיין התגורר בבית ברח' ח' כנגד השתתפות אחי האיש במימון השיפוץ ודי בכך כדי ללמד כי דה פקטו, כתוצאה מכך שלא שולמו דמי שכירות, אשר באופן רגיל נכנסו לחשבון המשותף של הצדדים, השתתפה האישה במימון השיפוץ.
זאת ועוד, אחיו של האיש הביע התנגדות לחשוף בעדותו את האופן בו מומן השיפוץ ומה אופי ההתחשבנות בינו ובין אחיו הן ביחס לשיפוץ של הבית ברח' ח' והן ביחס לבניית הבית ברח' י' (עמ' 50-51 לפרוטוקול מיום 19.4.23).
העובדה כי האיש קיבל לידיו כספים מזומנים בתמורה לעבודה באה לידי ביטוי גם בעדותו של העד מר ת' שהעיד כי היה משלם לאיש מזומן (ר' עמ' 67 לפרוטוקול מיום 19.4.24).
לא מצאתי מקום לקבל את הטענה של האיש כי במועד השיפוץ כבר היו הצדדים במערכת יחסים שאינה יכולה להעיד על כוונת שיתוף. מועד הקרע נקבע על ידי הצדדים למועד בו ניתן צו ההגנה – אפריל 2020. לשאלה אם היו יחסי אישות או לא אין חשיבות מכרעת בעניין שלפנינו, שכן השאלה אותה יש לשאול היא האם הצדדים ניהלו משק בית משותף במובן הכלכלי. כאמור לעיל, בתקופה הרלוונטית הראיות מלמדות דווקא על חיים משותפים, על דאגה של האישה לאיש ועל חזרה לחיים משותפים גם במובן הכלכלי.
כן לא מצאתי מקום לתת אמון בגירסה כי מימון השיפוץ על ידי אחי האיש הינו הלוואה בין אחים. כמו במקרה של מימון הבית ברח' י' גם להלוואה זו אין כל ראייה כתובה ואין צפי להחזר. זאת ועוד, מגוריו של האחיין בבית בדמי שכירות מופחתים מלמדת על כך שבדרך זו שולם חלקו של האח בשיפוץ שנערך עבור הצדדים בנכס שלהם.
באופן כללי ניתן לומר כי ההתנהלות הכלכלית של האיש הותירה רושם קשה אשר יש בו כדי לתמוך בגרסתה של האישה בדבר הכסף שעבר תחת ידו של האיש ללא דיווח. כך למשל האופן בו קנה לעד ת' רכב כנגד השקעה בעסק עבור בנם של הצדדים (עמ' 64 שורות 7-10 לפרוטוקול מיום 19.4.23); האופן בו התנהל מול אחיו אשר נטען כי הלווה לו את הכספים לבנייה ולשיפוץ ללא כל תיעוד או רישום; האופן בו הוציא תלושי שכר פיקטיביים לאישה (עמ' 56 שורות 2-4 לפרוטוקול מיום 18.4.23). בהתנהלות זו יש כדי לפגום באמינותו ובמהימנות גרסתו של האיש.
הטענה כי לאישה מגיע רק חלקה מהשקעתה בנכס
לטענת האיש, כטענה חלופית, לאישה מגיע, לכל היותר, חלקה הנובע מהשקעתה בנכס, דהיינו חלקה במשכנתה אשר נלקחה לקראת סוף הבנייה והיוותה חלק זניח מעלות הבנייה בכללותה. לשיטתו היא זכאית להחזרי המשכנתה או לחלקה משווי הבנוי – 16.5%.
גישה זו אין לקבל. כאמור לעיל, מצאתי כי מתקיימים התנאים לקבוע כי האישה שותפה בנכס מכוח הלכת השיתוף הספציפי. משעה שכך נקבע ומהיקש מהאמור בבע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 10.8.23) לא מצאתי כי יש מקום לקבוע חלוקה שאינה שוויונית בין הצדדים בהתאם להשקעה הנטענת של כל אחד מהם בנכס. כאמור בבע"מ הנ"ל קביעה כזו יש בה כדי לפגוע בוודאות, לתמרץ את הצדדים להתחשבן ביניהם כבר במהלך מערכת היחסים הזוגית ולהוביל לחוסר ודאות ולפגיעה במרקם הזוגי והמשפחתי.
זכויות סוציאליות
במסגרת התיק מונה מר אבי יחזקאל לצורך הגשת חוות דעת ביחס לאיזון הזכויות הפיננסיות של הצדדים.
ביום 27.4.22 הוגשה לתיק חוות הדעת.
בדיון מיום 15.9.22 ציינה ב"כ הנתבע ביחס לחוות הדעת: "אנחנו מקבלים אותה ולגבי הנזיל נודיע בסוף ההליך".
בנסיבות אלה מצאתי מקום לתת לחוות הדעת תוקף של פסק דין. האיש יודיע, תוך 14 ימים, באיזו מן האופציות בחוות הדעת הוא מבקש לבחור ובמידת הצורך תחתמנה פסיקתאות.
מניות החברה
בכתב התביעה עתרה התובעת לקבלת מחצית חלקו של האיש במניות החברה השייכת לאיש.
בכתב ההגנה ציין האיש כי לאחר מות אביו הקים בשותפות עם אחיו את החברה נשוא התביעה והוא מקבל ממנה שכר. בניגוד לנטען על ידו בכתב ההגנה, צויין בדיון מיום 21.9.21 כי מדובר במניות שקיבל האיש במתנה מאביו בזמן נישואי הצדדים ועל כן אין הוא חלק מהרכוש אותו יש לאזן בין הצדדים. האיש טען כי אין בידו הסכם מתנה וכי המניות הועברו כלשונו "ככה, בפה" (עמ' 2, שורה 9). באותו הדיון התנגדה ב"כ האישה לדברים בטענה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.
בתגובה שהגיש האיש ביום 1.11.21 ציין כי החברה היא חברה בבעלותו ועל רקע זאת ניתנה החלטת בית המשפט מאותו היום להיעתר לבקשה של אישה להערכת שווי החברה החל מיוני 2023 וכי טענת המתנה של המשיב לפיה קיבל את החברה במתנה הינה טענה אותה עליו להוכיח.
ביום 2.1.22 מונה מר חן קרמר להערכת שווי החברה של האיש.
ביום 19.9.22 הוגשה חוות הדעת ממנה עולה אומדן שווייה הכלכלי של החברה בסה"כ 509,000 ₪. חלקו של האיש נאמד במחצית, דהיינו, 254,000 ₪. מכאן כי חלקם של כל אחד מהצדדים 127,000 ₪.
בהודעותיהם לבית המשפט הודיעו הצדדים שניהם כי הם מקבלים את חוות הדעת. (ר' הודעת האישה מיום 11.11.22 והודעת האיש מיום 16.11.22). האיש לא הגיש שאלות הבהרה למומחה ולא ביקש לחקור אותו.
למרות זאת, בסיכומי האיש חוזר האיש על טענתו שנטענה לראשונה בדיון מיום 21.9.21 כי אין לאישה כל זכויות בחברה, שכן מדובר בירושה שקיבל מאביו.
בהקשר זה מצאתי כי טענתו של האיש אכן מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן היא לא צויינה בכתב ההגנה מטעמו.
למען הזהירות אציין כי גם לגופם של דברים האיש לא הצליח להוכיח את טענתו ביחס למניות החברה. גרסאותיו בעניין זה סותרות – פעם מדובר בירושה, פעם מדובר במתנה. לא זו אף זו, לא צורף כל מסמך המעיד על קבלת המתנה או על הירושה הנטענות ועל כן אין מקום לקבל טענתו זו.
אשר על כן מצאתי מקום לתת תוקף של פסק דין לחוות דעת המומחה ולקבוע כי האיש יעביר לאישה סכום של 127,000 ₪.
פערי השתכרות שמובילים לחלוקה בלתי שוויונית
האישה טוענת כי לאיש הכנסה מוערכת בסך של 50,000 ₪ נטו לחודש שהיא תוצאה של הכנסה פאסיבית ממניות בחברת "ב.א בע"מ" בסך של 13,321 ₪ לחודש; הכנסה בלתי מדווחת מחברת ק' אשר ניתנה לו באמצעות תלושי משכרות פיקטיביים שהונפקו לילדי הצדדים; 10,000 ₪ לחודש מחברת ק"ת; עבודות פרטיות נוספות אשר בעד כל פינוי מכולה מקבל האיש 1,400 ₪.
האישה לעומת זאת עובדת בחברת י"מ ומשתכרת בסכום של 7,450 ₪ לחודש בממוצע.
האיש מכחיש טענות אלה. לעמדתו ילדיהם הם אלה שעבדו בחברת ק' ועבודתם הופסקה עקב משבר הקורונה וכי ההעברות של בתם של הצדדים לחשבון המשותף הן בגין רכב שקיבלה בליסינג. לגבי העבודה בק"ת, לטענתו אחיו נ' הוא שעובד שם. לטענת האיש סעד זה התבקש כעניין טקטי בלבד.
על אף שרב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע להיקף השתכרותו של האיש, לא מצאתי כי האישה הרימה את נטל הראייה לצורך קביעת פערי השתכרות שיש בהם כדי להוביל לחלוקה לא שוויונית של רכוש הצדדים ועל כן מצאתי מקום לדחות טענה זו. עדותו של העד ת' לא הוכיחה ברף הראיות הנדרש כי ילדי הצדדים לא עבדו אצלו. ועל אף כי ניתן לזקוף לטובת הצדדים את העובדה כי נמנעו מלהזמין את ילדיהם לתת עדות בבית המשפט, היעדרם פגע באפשרות להוכיח טענה זו של תלושי השכר הפיקטיביים. גם את הרכיבים האחרים של ההשתכרות לא הצליחה האישה להוכיח.
חשבון הבנק המשותף והברחות כספים
לטענת האישה, ביום 5.5.20, לאחר מועד הקרע, משך האיש מהחשבון המשותף לצדדים 10,000 ₪ וכן מכרטיס האשראי סכום של 8,083 ₪. כספים אלה יש לאזן באופן בו ישיב האיש מחצית לאישה. לטענת האיש בכתב ההגנה הוא משך כספים מהחשבון המשותף של הצדדים לצרכי מחייה בסיסית לאחר שסולק מביתו.
משעה שמדובר במשיכת כספים מהחשבון המשותף לאחר מועד הקרע, מצאתי מקום לקבוע כי על האיש להעביר לאישה מחציתם, דהיינו 6,041.5 ש"ח.
רכבים
מכתבי הטענות עולה כי בבעלות הצדדים היה רכב אחד שהיה רשום על שם האישה והוא נמכר על ידה.
בנסיבות אלה, ולצורך איזון המשאבים בין הצדדים, על האישה להעביר לאיש מחצית מן התמורה שהתקבלה בגין מכירת הרכב.
תביעת דמי השימוש – תמ"ש 38237-12-20
במסגרת תביעה זו תובע האיש תשלום של דמי שימוש ראויים מצד האישה בגין השימוש הבלעדי שהיא עושה בבית ברח' י' החל מועד בו הורחק מהבית, שכן לטענתו החל ממועד זה האישה משתמשת בבית לבדה. לטענתו העובדה כי לא חזר מאז אל הבית נובעת מן החשש שהאישה תעליל עליו עלילות סתם ותסכן את חירותו. לכל הפחות תובע האיש דמי שימוש מיום גירושי הצדדים.
לטענת האישה לו היה האיש נמנע מניהול ההליכים המשפטיים שאלת דמי השימוש כלל לא היתה עולה על הפרק. עוד טוענת כי בבית המדובר מתגוררים היא ושלושת הילדים הבגירים של הצדדים. חלקה הוא זניח בהינתן ההחלטה כי יש לה זכות למחצית. בנוסף, הוא בעצמו חי במחצית חלקה של הבית הישן ובכל מקרה היא נושאת במחצית תשלום המשכנתה.
האישה הוסיפה כי האיש הוצא מן הבית בשל מעשיו האלימים שאף הוגשו בגינם כתבי אישום. הוא החליט על דעת עצמו שלא לחזור לבית ואיש לא מנע ממנו לעשות כן.
לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלוונטיים לעניין כפי שהם מפורטים בפסיקה (ר' לעניין זה תמ"ש (נצ') 37498-11-09 מ.י נ' פ.י [פורסם בנבו, 27.8.12]), מצאתי מקום לדחות את התביעה.
משעה שנקבע כי לאישה זכויות בשני הבתים כמפורט לעיל, הרי שככל שהיו מגיעים לאיש דמי שימוש הם היו עולים רק כדי גובה ההפרש בדמי השכירות בין הבית ברח' ח' לבין הבית ברח' י'. עם האישה מתגוררים, בהסכמת הצדדים, גם ילדיהם הבגירים של הצדדים ולכן לכאורה גם הם אמורים לשאת בתשלום דמי שימוש. על כן, דמי השימוש בהם אמורה לשאת האישה הם זניחים ומתקזזים עם חלקה בנכס בו מתגורר האיש.
גם לגופם של דברים, לא מצאתי כי יש מקום לחייב את האישה בדמי שימוש. לא מצאתי לקבל את הטענה כי הרחקתו של האיש הנה פרי של מניפולציה של האישה ודי אם אפנה בעניין זה לאמור לעיל ביחס למערכת היחסים בין הצדדים. יש לזכור בהקשר זה כי האיש נתן הסכמתו להרחקה. זאת ועוד, האיש הוא שבחר שלא לחזור לבית עם תום ההרחקה וכפי שהעיד בעצמו הוא לא רצה לחזור לבית (ר' עדותו בעמ' 64, שורה 4 לפרוטוקול מיום 18.4.23). לא הוכח לפניי כי האישה מנעה ממנו את חזרתו לבית. לעומת זאת היא פעלה בזריזות על מנת להגיש תביעותיה לבית המשפט ולברר טענותיה בעניין זכותה בבית.
סיכומם של דברים
מצאתי מקום לקבל את תביעת האישה ולתת פסק דין הצהרתי ביחס לבעלותה במחצית הזכויות בבית ברח' ח' ובבית ברח' י'. כן מצאתי מקום להורות על פירוק השיתוף בבתים תוך מינוי ב"כ הצדדים ככונסות נכסים.
הזכויות הסוציאליות תחולקנה בהתאם לחוות הדעת של המומחה, מר אבי יחזקאל.
האיש יעביר לאישה סכום של 127,000 ₪ בגין זכויותיו במניות החברה.
האיש יעביר לאישה מחצית סכום המשיכה שביצע לאחר מועד הקרע, דהיינו 6,041.5 ש"ח.
על האישה להעביר לאיש מחצית מן התמורה שהתקבלה בגין מכירת הרכב.
מצאתי מקום לדחות את בקשתה של האישה לחלוקה לא שוויונית של נכסי הצדדים.
מצאתי מקום לדחות את תביעת דמי השימוש שהגיש האיש.
לאור התוצאה אליה הגעתי, במסגרתה נדחו מרבית טענות האיש, מצאתי מקום לחייבו בהוצאות האישה ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת הפרטים המזהים.
ניתן היום, י"א תמוז תשפ"ד, 17 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
