לפני
כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא – אב"ד
כב' השופטת עינת רביד
כב' השופט נפתלי שילה
המערערים
1.דיור ב.פ.בעמ
2.א.מ.ת.ש. השקעות בע"מ
3.אלעד ישראל מגורים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גד חלד ועו"ד יוסי שכט
נגד
המשיבים
1.מנובלה מנובלה ז"ל ואחרים
2.יוסף כהן ואחרים
3.אלי סלמה ואחרים
ע"י ב"כ עו"ד אלימלך קורצוייל
4.ציונה יהוד שרפי ואחרים
ע"י ב"כ עו"ד שאול קוטלר
5.עמליה פהימין ואחרים
ע"י ב"כ עו"ד אלימלך קורצוייל
6.בן חיים לוי ואחרים
ע"י ב"כ עו"ד יאיר פרלה
7.אליעזר סעידי ואחרים
8.ראובן מזור ואחרים
ע"י ב"כ עו"ד גיא מזור
9.אריה ציון ואחרים
ע"י ב"כ עו"ד תמיר ניסני
פסק דין
השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב"ד
ערעור על החלטת בית משפט השלום במחוז תל אביב יפו (כב' הש' הבכיר מריו קליין), במספר תיקים מאוחדים, מיום 24.9.22, בה הורה לנאמן, שמחזיק בכספי פיצויים שמגיעים למשיבים, להעביר להם כספים אלה ולהגיש "דו"ח סיכום הטיפול" בשכונת גבעת עמל לאישור סופי של בית המשפט.
העובדות הצריכות לעניין
בביהמ"ש קמא התנהלו מספר תביעות לפינוי וסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים בגין מספר חלקות קרקע בשכונת גבעת עמל ב' בתל אביב. המערערות הן הבעלים של הזכויות בחלקות הקרקע (להלן: המערערות) והן אלו שהגישו את התביעות, נגד המחזיקים בהן.
ביום 14.6.18 הוציא בית משפט קמא מלפניו פסק דין במסגרתו התקבלו תביעות הפינוי נגד המחזיקים כולם בכפוף לתשלום פיצוי כספי בגין הפינוי בסכום שקבע לכל משפחה גרעינית שנמצאה זכאית לפיצוי. עוד נקבע, כי ככל שהופקדו כספי הפיצויים "אזי החל מהמועד הקובע ועד לפינוי בפועל יישלמו הנתבעים דמי שימוש ראויים בסך 5000 ₪ עבור כל שבוע או חלק ממנו בו ימשיכו להחזיק במקרקעין". בפסק הדין מינה בית המשפט קמא נאמן לקבל את הפיצוי הכספי מהמערערות, לשמור עליו ולהעבירו למחזיקים בכפוף לפינוי המתחם (להלן: פסק הפינוי והפיצוי).
הצדדים לפסק הפינוי והפיצוי לא השלימו עם פסק הדין והגישו עליו ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א (ת"א) 6097-09-18). הערעור שהגישו המחזיקים התקבל בחלקו. בית המשפט המחוזי הגדיל את סכום הפיצוי לכל משפחה גרעינית לכדי 3 מיליון ₪, הותיר את דמי השימוש הראויים שיהא על המחזיקים שלא יפנו במועד לשלם על כנם "הכל כפי שקבע ויקבע בית משפט קמא (כולל אם ימצא לנכון לשנות את הסכומים שקבע לאור פסק דיננו) ובהתאם להנחיותיו, הוראותיו ופיקוחו של בית משפט קמא אלו שכבר ניתנו ואלו שיינתנו בעתיד (לאחר פסק דיננו)" (להלן: פסק הדין בערעור).
בקשות רשות ערעור שהוגשו לבית משפט העליון על פסק הדין בערעור נדחו ביום 29.11.20 תוך ההתייחסות הבאה לדמי השימוש הראויים: "כן מצאתי להעיר כי חלק מבקשותיהם של המחזיקים העלו טענות לגבי חיובם בדמי שימוש ראויים. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי טענה זו מצד הרוכשים דווקא נדחתה (פסקאות 137-136 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). כל שצוין בו לעניין זה הוא שהחיוב יחול על המחזיקים רק לאחר מועד הפינוי כפי שזה ייקבע על ידי בית משפט השלום. קביעה זו מניחה את הדעת ואינה מצדיקה התערבות" (להלן: פסק הדין בעליון).
ביום 25.3.21 הפקידו המערערות את כספי הפיצוי בידי הנאמן כך שבהתאם לפסק הדין היה על המחזיקים לפנות את חלקות הקרקע עד ולא יאוחר מיום 25.4.21.
המשיבים, כולם, הם מחזיקים שנותרו בחלקות הקרקע לאחר המועד האמור ופונו לאחר הליכי הוצל"פ ביום 15.11.21, באיחור של 29 שבועות מהמועד שנקבע ולאחר הליכי הוצל"פ מורכבים.
המערערות פנו לנאמן בדרישה לקבל את דמי השימוש שעוכבו בידו ומנגד המשיבים פנו לנאמן בדרישה לקבל את דמי הפיצוי שבידו.
הנאמן פנה לביהמ"ש קמא בבקשה למתן הוראות.
ההחלטה מושא הערעור ניתנה בבקשה זו של הנאמן.
ההחלטה מושא הערעור
בית משפט קמא ציין בפתח הדברים, כי הוא קבע את הסכום של 5,000 ₪ לשבוע כדמי שימוש ראויים ללא ביסוס שמאי וללא עריכת חשבון מדוקדק וכי קביעה זו "היוותה סנקציה רצינית וקשה, מעבר לשווי האמיתי של שכירות במקום…. פיצוי דרקוני כזה של הפחתת הפיצוי המגיע לכל משפחה" מתוך כוונה "לייצר משקל נגדי לגורמים שפעלו לפתות את תושבי השכונה להיאחז בקרקע בכל מחיר". בית משפט קמא הוסיף, כי משהפינוי בוצע ו"הכלי של הסנקציה" השיג את מטרתו אזי כעת "על בית המשפט לבטל סנקציה זו ולאפשר לתושבי השכונה ליהנות באופן מלא מהפיצוי המגיע להם, ללא ניכוי כלשהו". נאמן 'לתחושתו' זו (עמ' 6 להחלטה) פנה בית משפט קמא למצוא את המקור הנורמטיבי, את "הסמכות" כלשונו, לבטל את הסנקציה שהטיל על המשיבים. בית משפט קמא מצא כי הוא מוסמך לעשות כן "לפנים משורת הדין" וזאת על פי העקרונות שהותוו במסורת עתיקת יומין של המשפט העברי אליהם ניתן לפנות מכוח חוק יסודות המשפט, תש"מ – 1980 (שם, עמ' 6 להחלטה). על בסיס פסיקה שלו (ת"א (ת"א) 51592/04 בנק לאומי למשכנתאות נ' דוד ושל בית המשפט המחוזי (ע"א 3340/01 בנק המזרחי נ' אפללו) ומובאות מהמשפט העברי באשר לפסיקה לפנים משורת הדין קבע בית משפט קמא: "מטרת הסנקציה, כאמור לעיל, הושגה כשהתפנו תושבי השכונה בדרכי שלום, לאחר עשרות שנות מאבקים משפטיים וחברתיים. כעת הזמן לנהוג כלפיהם לפנים משורת הדין, על סמך העקרונות שפרטנו לעיל" והורה לנאמן להחזיר למשיבים את דמי השימוש המעוכבים אצלו.
בית משפט קמא ראה לציין כי לא מצא בדל ראייה לטענת המערערות בדבר נזקים שנגרמו להם בגין האיחור בפינוי או שחויבו בסכומי ריבית גבוהים על ידי הבנקים.
בהחלטה נוספת, מיום 30.9.22, שניתנה בבקשת הנאמן בקשר למשפחת בן נון (שהנאמן מחזיק גם את כספי דמי השימוש בגינה) ושלא הגישו התנגדות במסגרת ההליך בביהמ"ש קמא לבקשה למתן הוראות ומתנהל בעניינם הליך בביהמ"ש לענייני משפחה) קבע ביהמ"ש קמא שלגביהם יש להמתין לסיום ההליך בבית המשפט לענייני משפחה (כך שהכספים בינתיים יוותרו בידי הנאמן).
מכאן הערעור שלפנינו.
הערעור
לטענת המערערות ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות וללא ביסוס משפטי ומהווה התערבות בהחלטה חלוטה שקבעה את דמי השימוש שלא היה מקום להתערב בה ; בימ"ש קמא שגה עובדתית עת קבע שתשלום של סך 5,000 ₪ לשבוע מהווה סנקציה רצינית וקשה מעבר לשווי האמיתי של שכירות במקום ; בניגוד לקביעתו העובדתית של בית משפט קמא פינוי תושבי השכונה לא בוצע באופן מסודר וללא אלימות כך שהכלי של הסנקציה, ככל שיש לראות את דמי השימוש ככלי כזה, לא השיג את מטרתו. המשיבים פונו רק לאחר שנפתחו נגדם תיקי הוצאה לפועל תוך שימוש בקבלני הוצאה לפועל, כוחות משטרה וכוחות מד"א לרבות בעלי מקצוע לניתוק תשתיות – ובאיחור של 29 שבועות ; בית משפט קמא שגה עובדתית כשקבע כי לא מצא בדל ראייה לטענת המערערות כי בגין האיחור במסירת החזקה נגרמו להם נזקים או שחויבו בסכומי ריבית גבוהים ע"י הבנקים. מאות אלפי שקלים שולמו בגין פתיחת הליכי הוצאה לפועל והליכי ביצוע שננקטו במסגרתם לרבות תשלומים עבור משטרת ישראל, חברות אבטחה, מובילים להובלת תכולת דירות, לבעלי מקצוע לצורך ניתוק תשתיות מים, חשמל ועוד ; משמשפחת בן נון לא מילאה אחר פסק הפינוי והפיצוי ולא פינתה את החלק המוחזק על ידה במועד הקובע ומשבחרה שלא ליטול חלק בהליך המשפטי בו ניתנה ההחלטה מושא הערעור ההכרעה לגביה לא צריכה להיות שונה משל האחרים רק בשל סכסוך פנימי בין בני הזוג במשפחה שמתנהל בבית המשפט לענייני משפחה.
התשובות לערעור
לערעור הוגשו ארבע תשובות.
תשובה מטעם המשיבים 3-1, 5, 6 ; תשובה מטעם המשיבים 4 ; תשובה מטעם המשיבים 8 ; תשובה מטעם המשיבים 12-9.
תשובת המשיבים 3-1, 5, 6
החלטת בית המשפט קמא ניתנה בסמכות. מקור הסמכות בפסק הדין בערעור ובפסק הדין בעליון (ס' 9-10 לתשובה כמו גם ס' 31-30 לתשובה); המערערות הן אלו שהפרו את פסק הפינוי והפיצוי באופן בוטה משהפקידו את כספי הפיצויים באיחור ולא בידי הנאמן אף בקשו באמצעות הנאמן לשנות מהוראותיו (ס' 16-11 לתשובה). הפרות אלה אמורות להביא לדחיית דרישתן של המערערות נוכח הקביעה בפסק הפינוי והפיצוי כי אם לא יופקדו הכספים במועד תידחה תביעתן (ס' 18-17 לתשובה). החל מאפריל 2020 חדלו המערערות להיות הבעלים של המקרקעין ודמי שימוש יכולים להיות משולמים רק לבעלים (ס' 26 לתשובה בו יש סיכום של הטענות שנטענו בקמא). בתוך כך תמכו משיבים אלה בקביעות בית משפט קמא באשר למהות דמי השימוש כסנקציה, באשר לפינוי המסודר וללא אלימות, באשר להעדר נזק שנגרם למערערות (ס' 43-36 לתשובה).
תשובת המשיבים 4
החלטת בית משפט קמא ניתנה בהתאם לסמכות ולשיקול הדעת שהוקנו לו בפסק הדין בערעור שאומץ בפסק הדין בעליון (ס' 32 – 23 לתשובה). המערערות מכרו את המקרקעין באפריל 2020 ולכן לא זכאיות לדמי שימוש (ס' 36-33 לתשובה). המערערות נמנעו מהגשת בקשה לחיוב המשיבים בדמי שימוש ראויים במשך חודשים רבים מה שמלמד כי הן כלל לא חפצות בתשלומם וכל מטרתן להתעמר בהם (ס' 40-37 לתשובה). לא הוכח כי נגרם נזק למערערות.
תשובת המשיבים 8
ההחלטה ניתנה בסמכות, סמכות שהוענקה לבית משפט קמא בפסק הדין בערעור ובפסק הדין בעליון (ס' 41-36 לתשובה). המערערות הפרו את פסק הפינוי והפיצוי משלא הפקידו בזמן את כספי הפיצויים (ס' 42 לתשובה). המשיבים פינו את המקרקעין בהסכמה והמערערות השתהו בהגשת הבקשה לחיוב בדמי שימוש (ס' 49.1 ו – 49.6 לתשובה). לא הוכחו נזקים בגין איחור במסירה (ס' 53 לתשובה).
תשובת המשיבים 12-9
ההחלטה ניתנה בסמכות והמערערות לא זכאיות לתשלום דמי השימוש.
דיון והכרעה
הטענות של המשיבים בערעור, אותן פרטתי לעיל, נטענו, בחלקן הגדול אם לא כולן, בבית משפט קמא ובחלקן אף הוצגו בהחלטה עצמה (ראו עמ' 3 להחלטה). דא עקא שהן לא זכו להתייחסות בהחלטה ולא היוו את הבסיס לה. מנגד, אף לא אחד מהמשיבים מצא לתמוך את התוצאה במקור הנורמטיבי שבבסיס ההחלטה.
משכך הם פני הדברים, משהמשיבים ניסו לתמוך בתוצאה של פסק הדין מטעמים אחרים, שונים מאלה של בית משפט קמא, העמדנו, לפני הצדדים, במהלך ישיבת הערעור, שלש אפשרויות – לבטל את פסק הדין ככל שהמסד הנורמטיבי מכוחו ניתן לא יכול לעמוד ; הערעור יתקבל ועניינם של הצדדים יחזור לבית משפט קמא על מנת שהוא, כערכאה דיונית (ולא אנו כערכאת ערעור), יידרש לטענות המשיבים שנטענו לפניו ובערעור ויוציא מלפניו החלטה שנשענת על הוראות הדין ולא על בסיס של לפנים משורת הדין ; להגיע לפשרה בדבר הסכום לתשלום.
בתום חילופי דברים בין הצדדים באשר להצעת בית המשפט התבקש פסק זמן להידברות. ההידברות לא צלחה ונתבקשנו לתת פסק דין בערעור.
אפתח ואומר, כי לא מצאתי בפסק הדין מקור חוקי או מקור בפסיקה שמקנה לבית משפט סמכות לסטות מהחלטה קודמת שלו לגבי תשלום דמי שימוש ראויים ושיעורם. לא בכדי פנה בית משפט קמא ושאל, אחרי שקבע כי התשלום שקבע הוא בגדר סנקציה "מאין יש לי סמכות ליתן החלטה שכזו? האם לבית משפט סמכות לבטל סנקציה שהטיל על בעל דין לפנים משורת הדין?". את התשובה לשאלה מצא בית משפט קמא במשפט העברי.
המשיבים מבקשים למצוא את הסמכות בפסק הדין שבערעור ובפסק הדין בעליון. המשיבים מפנים לס' 104 לפסק הדין בערעור בו נקבע, כי הזכות לפיצוי המוגדל כפופה לתשלום דמי שימוש ראויים "הכל כפי שקבע ויקבע בית משפט קמא (כולל אם ימצא לנכון לשנות את הסכומים שקבע לאור פסק דיננו) ובהתאם להנחיותיו, הוראותיו ופיקוחו של בית משפט קמא אלו שכבר ניתנו ואלו שיינתנו בעתיד (לאחר פסק דיננו)". המשיבים רואים בהוראה זו, שאושרה בפסק הדין בעליון, את המקור לסמכות. דא עקא שבית משפט קמא לא ראה לנכון למצוא את סמכותו בהוראה זו. המשיבים אף טוענים שגם המערערות רואות בהוראה זו את מקור הסמכות אם כי מכוונות הן לפרשנות אחרת באשר לשימוש בה ולתוצאה שתבוא בעקבותיה. בהקשר זה הם מפנים לדברי ב"כ המערערות בפרוט' הדיון בבית משפט קמא עמ' 53 ש' 28 עד עמ' 54 ש' 6.
אין בכוונתי להביע דעה באשר לטענות המשיבים בדבר מקור הסמכות ו/או להביע דעה באשר לפרשנות הדברים. הערכאה הדיונית, בית משפט קמא, הייתה צריכה להידרש לטענות אלה.
משכך, ועל מנת לתת למשיבים את יומם בבית המשפט, בכל הנוגע לטענות שנטענו על ידם ולא נבחנו בבית משפט קמא, אין מנוס מקבלת הערעור והשבת עניינם של הצדדים לבית משפט קמא על מנת שיוציא מלפניו החלטה חדשה על בסיס הדין תוך התייחסות למקור הסמכות הנטען ופרשנותו.
עם זאת, אני כן רואה לנכון להידרש לקביעת בית משפט קמא ולא בהיבט העובדתי – כי פינוי התושבים בוצע באופן מסודר, ללא אלימות וכי הכלי של הסנקציה השיג את מטרתו ולכן ניתן לבטלה כמו גם לקביעה כי לא מצא בדל ראיה לטענת המערערות כי בגין איחור בפינוי נגרמו להן נזקים.
בניגוד לבית משפט קמא יש להבהיר באופן ברור ושאינו משתמע לשני פנים – המשיבים הפרו את החוק עת לא התפנו ומסרו את החזקה במועד שנקבע בפסק הפינוי והפיצוי. העובדה שאף אחד מהמשיבים לא הפעיל אלימות כלפי גורמי האכיפה, כשלעצמה, לא מהווה נימוק לפטור אותו מתשלום דמי שימוש ראויים גם אם היא בגדר סנקציה. החיוב בתשלום דמי השימוש הראויים נקבע במישור האזרחי בין בעלים של מקרקעין למי שביהמ"ש הורה להם לפנות את המקרקעין ולא פינו במועד. האיום מבחינת המערערים התממש כשהמשיבים נותרו במקום ולשם כך נקבעה הסנקציה. זה לא איום שהוסר רק משום שלא הופעלה אלימות. בה במידה – אחרי שהמערערות מחזיקות בפסק דין חלוט של פינוי שקובע את הסנקציה ושיעורה המדויק הן לא מחויבות או צריכות להביא ראיות לגבי הנזק שנגרם להן בפרט בנסיבות בהן הוא עצמו החליט לבטל את פסיקתו שלו "לפנים משורת הדין".
אשר למשפחת בן נון – ברי שהתוצאה שתתקבל בסופו של יום תחול גם עליה.
משכך, ועל מנת לתת למשיבים את יומם בבית המשפט, בכל הנוגע לטענות שנטענו על ידם ולא נבחנו בבית משפט קמא, אמליץ לחבריי להרכב לקבל את הערעור ולהשיב את עניינם של הצדדים לבית משפט קמא על מנת שיוציא מלפניו החלטה חדשה על בסיס הדין תוך התייחסות למקור הסמכות הנטען ופרשנותו.
בנסיבות העניין, משטענות המשיבים לא זכו להתייחסות אמליץ לחבריי להרכב שלא לעשות צו להוצאות.
שאול שוחט, שופט
סג"נ-אב"ד
השופט נפתלי שילה:
בית המשפט קמא קבע כי: "הלכה שבמקורה נתפסה במשפט העברי בגדר "לפנים משורת הדין", ניתן יהיה – במקרים ראויים – ליישמה בדין הנוהג במסגרת שורת הדין, בפסיקתם של בתי המשפט".
דעתי שונה. הפסיקה שבה וחזרה על עיקרון היסוד לפיו על שופט לפסוק על פי הדין ואין הוא רשאי לשנות מן הדין, ולכפות על בעל דין לפעול לפנים משורת הדין.
כפי שציין כב' השופט אלון בע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' שרה וייס ואח', פ"ד לג(2)785 בעמ' 810:
"במערכת משפטנו אין כופין על האדם לנהוג לפנים משורת הדין, והדבר מסור ליוזמתו ולרצונו של בעל הדין".
כב' השופט שמגר ציין בפסה"ד הנ"ל, שהוא מסתייג מעמדת השופט אלון לפיה בית המשפט רשאי להמליץ או להביע משאלה שבעל דין יפעל לפנים משורת הדין מאחר ש:
"מערכת משפט הזונחת – כשיטה – את התחומים שהותוו בדין המהותי ומוסיפה, כנדבך חלופי נוסף וכשיטה, את ההמלצה על מתן פיצויים לפנים משורת הדין, פועלת בהכרח על-פי אמות המידה הערטילאיות, ואם נדייק – גם המקריות – של השופט היושב על מדין בתיק מזדמן, ומביאה במשך הזמן לטשטושו של הדין ולפגיעה בזכויות הצדדים. בשל היעדר אמות מידה ברורות עלול הדבר להביא לא אחת, למעשה, גם לתוצאה שהיא בגדר איפה ואיפה. המלצה לבר-משפטית אשר לפי עצם טיבה יכולה לשמש בנסיבות יוצאות דופן בלבד, אין להפכה בשיטה כשלנו לכלל מנחה, כי הדבר נוגד מהותה".
כפי שציין בית המשפט קמא, קיימת מחלוקת פוסקים במשפט העברי האם ניתן לכפות על אדם לנהוג לפנים משורת הדין. רבי יוסף קארו בבית יוסף חו"מ הלכות דיינים, סעיף יב' ס"ק ח' פוסק כי: "כתב רבינו ירוחם בשם הראש שאין כופין על לפנים משורת הדין ופשוט הוא בעיני".
רבי משה איסרליש (הרמ"א) בהלכות דיינים סימן יב' סעיף ב' פוסק כי: "ואין בית דין יכולין לכוף להיכנס לפנים משורת הדין אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי (בית יוסף בשם ר"י ובשם הראש) ויש חולקים (מרדכי פ"ב דמציעא)".
לעניין מחלוקת זו ועמדת פוסקים נוספים ראו: השופט (בדימוס) רפאל יעקובי, שורת הדין ולפנים משורת הדין, גיליון פרשת ואתחנן תשס"ה מס' 218 בהוצאת המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים; פרופ' רון קליינמן, "כפיית נורמות של "לפנים משורת הדין" על גופים ציבוריים", ספר שמגר (תשס"ג) עמ' 469; ד"ר מיכאל ויגודה, "ודל לא תהדר בריבו", גיליון פרשת משפטים תשס"ב מס' 62, בהוצאת המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים.
מן הראוי להביא את דברי כב' השופטת חיות (כתוארה אז) בבג"ץ 681/12 שחר מרים גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה (19.9.12):
"דומה כי אין מי שבמהלך שנות כהונתו כשופט לא התמודד עם מקרה קשה אשר בו למרות האהדה הרבה שעוררו אצלו טיעוני בעל הדין, לא נמצא לו נתיב בדין אשר יאפשר את מתן הסעד שנתבקש… קוצר ידו של המשפט המתגלה במקרים כגון אלה, יש בו לעיתים כדי למלא את השופט היושב בדין תחושת תסכול. אך עלינו לזכור כי קוצר ידו של המשפט הוא גם קוצר ידו של השופט וכי פריצת גדרי החוק והכללים המשפטיים שעליהם אנו אמונים יש לה מחיר. עמד על כך השופט י' זמיר באחד המקרים הקשים במיוחד שבאו בשערי בית משפט זה בדנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4) 661 (1996) באומרו:
"קורה לשופט שהדין והצדק מתרוצצים בקרבו, זה לכאן וזה לשם, והוא אינו יכול להביא אותם זה אל זה. במקרה כזה, ככל שהדבר קשה עליו, אסור לו לתת לייצרו שייגבר על יוצרו. כך הדבר משום ששבועת השופט, עד שהיא מצווה עליו לעשות משפט צדק, מחייבת אותו לשמור אמונים לחוקי המדינה. ראו חוק יסוד: השפיטה, סעיף 6. למעלה מכך: בלא משפט, בחשבון ארוך ואמיתי, אין צדק.
לכן, חלילה לשופט לעבור בקפיצה מהעובדות אל הצדק, כאילו אין דין חוצץ ביניהם. כבודו של הצדק במקומו מונח. אך הוא חייב להיות מונח על תשתית של דין" (עמ' 772-773 לפסק הדין)".
ראו גם: בע"מ 7141/15 פלונית נ' פלוני (22.12.16); ע"א 1527/16 כאמל מוחמד שיבלי נ' מדינת ישראל (29.3.18); רע"א 4458/06 משה הר בע"מ נ' עלי בסול (22.6.06) וע"א 624/13 אסתר מורדכיוב נ' שלמה מינץ (4.8.14).
לפיכך, אני מצטרף לעמדתו של חברי ס"נ השופט שוחט, שמאחר שמבחינה משפטית לא ניתן היה לפסוק "לפנים משורת הדין", יש להשיב את התיק לבית המשפט קמא על מנת שיכריע בטענות הצדדים בנושא דמי השימוש הראויים, בהתאם לדין.
נפתלי שילה, שופט
השופטת עינת רביד:
אני מסכימה ומצטרפת פסק דינם של חבריי להרכב, ס"נ אב"ד השופט שאול שוחט והשופט נפתלי שילה.
4286257239000
עינת רביד, שופטת
הוחלט בהתאם לפסק דינו של ס"נ אב"ד השופט שאול שוחט.
העירבון שהפקידו המערערות, על פירותיו, יושב להלן באמצעות בא כוחם.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, כ"ט תמוז תשפ"ג, 18 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
שאול שוחט, שופט
סג"נ-אב"ד
עינת רביד, שופטת
נפתלי שילה, שופט
