מספר בקשה:2
בפני
כב' השופטת איריס ארבל-אסל
מבקש
האב
נגד
משיבה
האם
החלטה
הקטינה ילידת _____.
הצדדים הם בני זוג לשעבר שנפרדו בשנת 2017.
גם לשיטת האם עצמה, האב מקיים זמני שהות עם הקטינה הכוללים לינה כבר ממועד הפירוד והקטינה לנה בבית האב פעמיים באמצע שבוע ובסופ"ש לסירוגין.
ביום 7.12.22 הגישה האם את התביעה שבכותרת בה טענה הצדדים נפרדו בשל התקפי זעם של האב אשר איננו יציב רגשית, מטופל פסיכיאטרית משנת 2018 בשל התמוטטות נפשית ואובחן בשנת 2019 כסובל מהפרעת אישיות גבולית. האם טענה כי בשל התנהגותו, האב מהווה סכנה כלפי הקטינה ויש להורות על הפסקת זמני השהות.
ביום 8.12.22, יום לאחר הגשת התביעות, הגישה האם בקשה דחופה להורות על הפסקת הסדרי השהות של האב עם הקטינה, בהתבסס על אותם נימוקים שהועלו בכתב התביעה (להלן – "הבקשה הראשונה"). הבקשה הועברה לתשובת האב עד ליום 22.12.22 (לאחר ארכה מוסכמת להגשת התשובה).
ביום 22.12.22, אותו היום בו היה על האב להגיש תשובה לבקשה הראשונה, הגישה האם בקשה נוספת להפסקה לאלתר של זמני השהות, בה טענה כי הקטינה שיתפה אותה בקול רועד כי בעת ששהתה עם האב ביום 21.12.22, האב נתקף בזעם וזרק על הקטינה נעל. האם טענה כי הקטינה ביקשה להגן על אביה, שהתחנן אליה שתסתיר את התקרית מהאם, ומיד טענה כי הנעל פגעה בה בטעות. האם טענה כי לאור האמור, ברור שהקטינה איננה בטוחה כשהיא נמצאת עם האב ויש להורות על הפסקה מידית של הסדרי השהות (להלן – "הבקשה השניה"). נוכח המתואר בבקשה, הורה בית המשפט על הפסקה זמנית של הסדרי השהות והבקשה הועברה לתשובת האב עד ליום 27.12.22.
יצוין כי האב אכן הגיש תשובה לבקשה הראשונה במועד, אולם נוכח הגשת הבקשה השניה, המתין בית המשפט להתייחסות האב לאירועים הנטענים מיום 21.12.22 על מנת לדון בשתי הבקשות במאוחד.
בתשובות לבקשות טוען האב כי הצדדים מנהלים הורות משותפת מאז הפירוד והשינוי היחיד שחל הוא שהאב הודיע לאם כי הוא מפסיק את תשלומי המזונות בהם נשא, לאור הגעתה של הקטינה לגיל 6 שנים ונוכח ההשתכרות הדומה של הצדדים וזמני השהות הנרחבים.
האב טוען כי מעולם לא נהג באלימות כלפי האם או הקטינה ומעולם לא הציב את הקטינה בסיכון או סכנה וכי לא ייתכן שהאם הייתה מאפשרת לקטינה ללון בביתו לאורך כל השנים, לו אכן סברה כי הוא מסוכן לקטינה. האב טוען כי האם מסלפת ומעוותת את תיאוריה אולם בפועל הוא מתפקד כשורה ומשמש אב נורמטיבי עבור הקטינה ואין כל סיבה לעצור את הסדרי השהות.
האב מצרף שלל התכתבויות בינו לבין האם, מאוקטובר 2021 ועד 20.2.22, מהן ברור כי האם אינה סבורה כי האב מהווה סכנה עבור הקטינה.
באשר לאירוע המתואר בבקשה השנייה, טוען האב כי זירז את הקטינה להתלבש שכן מיהר לעבודתו ועל מנת להתארגן מהר יותר, ביקש להביא לקטינה את נעליה שהיו ליד מיטתו. האב טוען כי התכופף לקחת את הנעליים כאשר פניו למיטה וגבו לדלת החדר וזרק את הנעליים מעבר לגבו ובצמוד למותן שלו, מבלי לדעת שבאותו הרגע הקטינה עומדת מאחוריו. האב טוען כי כאשר נוכח שאחת הנעליים פגעה בקטינה, התנצל מיד ובדק שהקטינה לא קיבלה מכה.
לאחר עיון, לא מצאתי עילה להורות על הפסקת הסדרי השהות של הקטינה עם האב.
מעיון בטענות האם עולה כי הנטייה הנטענת של האב להתקפי זעם איננה חדשה לאם ולטענתה, השניים אף נפרדו בשנת 2017 על רקע זה.
בנוסף, האם טוענת כי במשך השנים האב התמוטט נפשית מספר פעמים והתפרץ על הקטינה ללא הפסק וכי היא חששה לשלומה של הקטינה, אולם באותה נשימה האם טוענת כי הסדרי השהות של האב עם הקטינה הורחבו מלינה של לילה אחד בשבוע לשני לילות באמצע שבוע וכל סופ"ש לסירוגין.
יצוין כי במקביל להגשת התביעה שבכותרת להפסקת הסדרי השהות, הגישה האם תביעה לפסיקת מזונות קטינה, ממנה עולה כי בתחילת שנה זו הפסיק האב לשלם מזונות ועל פניו, מבלי לקבוע מסמרות, הדבר תומך בטענת האב לפיה הטעם להגשת התביעה להפסקת הסדרי השהות נעוץ בתשלומי המזונות.
באשר לאירוע מיום 21.12.22, מקובלת עליי גרסת האב לפיה הנעל פגעה בקטינה בטעות וכי לא דובר בהתקף זעם, אלא בניסיון לזרז את התארגנות הבוקר ולהביא לה את הנעליים שלה על מנת שניתן יהיה לצאת מהבית.
יוזכר, כי האם עצמה מודה כי הקטינה סיפרה לה שהאב פגע בה עם הנעל בטעות, אולם ייחסה זאת לכך שהקטינה ביקשה להגן על האב. נראה כי הסבירות גבוהה יותר שאכן דובר בטעות, שכן האם מתארת בכתב התביעה באריכות מקרים שונים בהם, לכאורה, הקטינה שיתפה באירועים בהם האב התפרץ עליה והפחיד אותה, מה שמלמד כי הקטינה איננה חוששת לספר לאם את כל שאירע מבלי לחוש צורך להגן על האב, ולא סביר כי תתחיל בכך דווקא במקרה בו לכאורה, האב ניסה לפגוע בה עם נעל.
נוכח האמור, לא מצאתי להורות על הפסקת זמני השהות והם יימשכו כסדרם.
המזכירות תודיע.
ניתן היום, ג' טבת תשפ"ג, 27 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.
