האיש, האשה, פסק דין

centercenter

00

בית משפט לענייני משפחה באשדוד

תלה”מ 11642-07-19 האיש נ’ האשה

לפני כב’ השופטת ענת אלפסי, סגנית הנשיא

התובע:

האיש

הנתבעת:

האשה

פסק דין

עניינו של פסק דין זה בעתירת התובע להורות על שיתוף בנכסים, בזכויות ובחובות שנצברו בתקופת חייו המשותפים עם הנתבעת, ללא נישואין. הנתבעת טוענת כי התובע הוליך אותה שולל במסגרת חייהם המשותפים הקצרים, בהם שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת, למעט השימוש שעשה בחשבונות הבנק שלה בשל היותו שקוע בחובות כבדים. עם מי מהם הדין?

להלן עיקרי הדברים:

הצדדים הכירו בשנת 2012, כאשר לכל אחד מהם ילדים ממערכת יחסים זוגית קודמת. האשה עסקה בהוראה, בעוד האיש עסק בעבודות בניה, תוך ניהול הליכים מול רשויות המס. בשלב ראשון, התגוררו יחדיו בדירתה השכורה של הנתבעת.

בראשית שנת 2013 הגישו שני הצדדים הצעות לרכישת דירה מכונס נכסים. ביוני 2013 נחתם הסכם לרכישת דירה לפיו הנתבעת תרכוש הדירה במחיר המוסכם על כונס הנכסים, בין השאר באמצעות כספים שחסכה ובאמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא, כאשר היא הלווה העיקרית בה ואחיה משמש ערב.

במהלך 2014 החלו להתגורר בדירה זו, אך בסוף אותה שנה חייהם המשותפים נקלעו למשבר ובדצמבר 2014 יצא התובע מהדירה. באוגוסט 2015 נפרדו, לאחר מספר חדשים חזרו להיפגש ולבסוף נפרדו סופית.

ביום 4/7/19 הגיש האיש כתב תביעה כלפי האשה, בו טען כי דירת המגורים משותפת, כאשר העסק שניהל מימן את חייהם המשותפים. לפיכך טען כי עליו לקבל מחצית שווי דירת המגורים, מחצית דמי שימוש עבור יחידת הדיור הסמוכה לה, מחצית שווי מכוניתה, מחצית כספים שיצאו מחשבון העסק לחשבונות הנתבעת או אחיה ומחצית כספים שקיבלה עבור העסק ולא הפקידה בחשבון הבנק של העסק.

ביום 19/1/20 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה, הנתבעת התייצבה לדיון בהעדר כתב הגנה והסבירה כי התובע הוליך אותה שולל כאשר בדיעבד התברר לה כי היה שקוע בחובות. במהלך הדיון הובהר לה כי עליה להגיש כתב הגנה ואף ניתנה לה ארכה לעשות כן.

ביום 12/2/20 הגישה הנתבעת כתב הגנה, בו טענה כי מדובר בדירה מגורים שלה, הרשומה בבעלותה ומומנה על ידה באופן מלא, לרבות המיטלטלין ויחידת הדיור, כאשר את המכונית רכשה ממקורותיה שלה. לגבי העסק, טענה כי התובע דרש ממנה לאפשר לו לרשום את העסק בבעלותה ולנהל את ענייניו הכספים באמצעות חשבון בנק שיירשם על שמה, בטענה כי הדבר יהיה מוצלח יותר משיקולי “תכנון מס”. רק בדיעבד התחוור לה כי היה שקוע בחובות, בגינם ננקטו הליכים גם כלפיה. בכספים שהגיעו השתמשה על מנת לפרוע חובות העסק הכושל שניהל התובע. במצב דברים זה, אין כל הצדקה לדרוש ממנה דבר.

ביום 23/7/20 הוגש כתב תביעה מתוקן בו נתבקש סעד הצהרתי לעניין הזכויות בדירה, מכוחה טען התובע כי זכאי למחצית הדירה מכח הלכת השיתוף, נוסף על שאר הטענות שהועלו בכתב התביעה המקורי.

ביום 6/9/20 הוגש כתב הגנה מתוקן בו חוזרת הנתבעת על הטענות שבכתב ההגנה המקורי, ואף מציינת כי אין כל יסוד לטענה בדבר שיתוף בדירה.

ביום 30/12/21 התקיימה ישיבת קדם משפט שנייה, בה נקבע התיק להוכחות. פער הזמנים בין הדיונים נובע, בין השאר, מתקנות החירום בעת משבר הקורונה הקודם. בנוסף נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית. תצהיר התובע הוגש ביום 28/5/21 ותצהיר הנתבעת הוגש ביום 23/6/21.

ביום 27/3/22 התקיימה ישיבת הוכחות, בה העידו בעלי הדין, עוה”ד אשר ערך את הסכם המכר ובן זוגה לשעבר של הנתבעת, אשר לטענת התובע ניהל עימו מו”מ בשם הנתבעת על מנת להסכים על סכום שתשלם לו תמורת הזכויות בדירה.

במהלך דיון ההוכחות התברר כי עוד בסוף יולי 2019, מעט לאחר הגשת כתב התביעה מושא פסק דין זה, פתח התובע הליך של פשיטת רגל, מבלי לציין הדבר בכתבי טענותיו, חרף העובדה שכתב התביעה המתוקן הוגש לאחר שפתח בהליך האמור. בנקודת זמן זו הובהר כי יש לפעול כדין וביום 1/6/22 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי המתירה המשך ניהול ההליך, ללא חלוקת כספים אלא באישור בית המשפט של פשיטת הרגל. בתום דיון ההוכחות נעשה נסיון לסיים ההליך בהסכמה, אך הדבר לא הסתייע.

בהעדר הסכמה, ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים. לאחר עיון בסיכומים נתבקש התובע להודיע עמדתו בעניין עיון בתיק פשיטת הרגל וביום 6/9/23 הודיע כי מבחינתו ניתן לעשות כן. לפיכך, עיינתי בנתונים הנדרשים, כפי שיפורט בהמשך.

עיקרי טענות התובע

לטענתו, הצדדים ניהלו חיים משותפים מיוני 2012 ועד דצמבר 2014, כשנתיים וחצי. לאחר פרידתם חזרו לעמוד בקשר לסירוגין עד לפרידתם המוחלטת בסוף שנת 2015.

עוד לטענתו, הנתבעת עבדה כגננת, בעוד הוא ניהל עסק מכניס בענף הבניה. לצורך ניהול העסק ומימון חייהם המשותפים, הקימו יחד עסק בענף הבניה ושמו “א. ד. ב. וי. “. את העסק ואת החשבון בו התנהל (בבנק מזרחי-טפחות) רשמו בבעלות הנתבעת בשל מגבלות שהוטלו עליו ומשיקולי תכנון מס.

לטענתו, בשנת 2013 רכשו דירה מכונס נכסים תמורת 1,080,000 ₪ באמצעות עו”ד, בהסכמת שניהם הדירה נרכשה בבעלות הנתבעת, אך מקורות המימון היו משותפים. כספי עסק הבניה שלו מימנו הסכום הראשוני בסך 90,000 ₪ שהופקדו בחשבון הנתבעת, בנוסף נטלו הלוואה מובטחת במשכנתא בסך 685,000 ₪, כאשר ההחזר החודשי עמד על 4,000 ₪. בנוסף נטלו במשותף הלוואה בסך 280,000 ₪ ממר D.

עוד טוען כי השקיעו סך של 300,000 ₪ בשיפוץ הדירה ורכשו במשותף ריהוט בסכום של כ- 100,000 ₪. כל הסכומים שולמו מכספי העסק שהוזרמו לחשבונותיה של הנתבעת.

בנוסף טוען כי פתיחת חשבון הבנק על שם הנתבעת, תוך הפקדת כספי העסק לחשבון זה, נעשו, בין השאר, כדי לאפשר לה לקבל הלוואה המובטחת במשכנתא לשם רכישת הדירה. באישור הבנק לקבלת משכנתא צויין כי מדובר בלווה אשר הכנסתה עומדת על 14,500 ₪ לחודש, סכום העולה משמעותית על הכנסתה כגננת. מכאן מבקש ללמוד כי מדובר בשיתוף מלא כאשר הכנסות העסק מממנות את שניהם.

לגבי ההלוואה ממר D, בסיכומיו מפנה לפסק הדין שניתן בת”א 49990-06-15 בו נקבע כי הסכום הועבר לחשבון הנתבעת כחלק מההלוואה שניתנה לשני בני הזוג על שם העסק שניהל. מכאן מבקש להסיק כי העסק שימש את שני בני הזוג ומהווה נכס משותף. מוסיף וטוען כי ההלוואה למר D טרם נפרעה במלואה ולכן הגיש כנגדם תביעה, כאשר לפי פסק הדין באותו הליך עליהם לשלם 244,000 ₪.

עוד טוען כי לאחר שנפרדו הנתבעת ניהלה מולו מו”מ באמצעות בן זוגה החדש, על מנת לבחון אפשרות לרכשו ממנו חלקו בדירה תמורת 120,000 ₪ ואף תמורת 250,000 ₪. לטענתו, מו”מ זה מלמד על כך שהנתבעת מודה בקיום שיתוף בדירה.

בנוסף טוען כי מחשבון העסק שולמו ההוצאות הנדרשות לעסק וכן שולמו הוצאות הכלכלה של שניהם, כאשר במקביל הנתבעת חסכה לעצמה מלוא משכורתה כגננת בעיריית ראשל”צ. גם שכר הדירה שולם מחשבון העסק וגם ההוצאות בכרטיס האשראי שלה, לרבות עבור עצמה (לפי שמות חנויות האופנה והטיפוח) ועבור ילדיה (לפי שמות חנויות הצעצועים והספרים), כמו גם הוצאות עבור בילויים משותפים של בני הזוג, כגון נופש וכיוצא באלה, הוצאות עבור דלק ועבור שיפוץ הבית כגון רכישת מזרון, מוצרי חשמל, דלתות וריהוט.

עוד טוען כי הנתבעת משכה מהחשבון כספים רבים לצרכי עצמה: הפקידה עבור בני משפחתה 48,050 ₪, העבירה לחשבונות על שמה 66,170 ₪, ומשכה מזומנים בגובה 51,150 ₪ לצרכי עצמה. לפיכך דורש השבת מחצית הסכומים הללו, בגובה 82,370 ₪.

עוד טוען כי רק במהלך דיוני ההוכחות התברר כי התובעת פתחה בבנק Y חשבון נוסף שמספרו 11111 בו פעלה כרצונה. בסיכומיו טוען כי הופקדו בו סכומים מטעם קבוצת A מיום 15/12/14 ועד 19/3/15 בסכום כולל של 93,970 ₪, עניין הטעון הסבר. עוד טוען כי שלשלה לכיסה סכום שהתקבל כ “פיצויים לעסקים” בסך 32,000 ₪ בהם פרעה חוב שהיה לה כלפי קרן השתלמות.

לפיכך דורש קבלת מחצית הסכומים הללו, המסתכמים ב- 125,970 ₪ (קרי דורש 63,000 ₪).

לטענתו, עמד בקשר עם מבצעי השיפוץ ודאג להכשיר יחידת דיור נוספת העומדת להשכרה. ההכנסות מיחידת הדיור עומדות על 2,500 ₪ בחודש, ומשמשות למימון חלקי של ההלוואה המובטחת במשכנתא. בגין הכנסות אלה דורש ממנה לשלם לו דמי שכירות ראויים ממועד הפירוד בינואר 2015.

בנוסף טוען כי המיטלטלין הנמצאים בדירה אף הם משותפים ולכן זכאי למחצית שווים.

בנוסף טוען כי במסגרת ההתנהלות העסקית רכשו מכונית מסוג K . הנתבעת מכרה מכונית זו ורכשה אחרת, על שמה. עלות המכונית היתה 80,000 ₪ ולכן עליה להשיב לו מחצית הסכום בגובה 40,000 ₪.

לסיכומם של דברים טוען כי אין הגיון או הגינות בכך שהנתבעת תצא מהחיים המשותפים הקצרים עימו כשבידיה דירה, חשבון בנק ומכונית, ללא חובות, בעוד הוא יצא בלא כלום.

מן הבחינה המשפטית, טוען כי לאור הלכת השיתוף החלה על ידועים בציבור, נקודת המוצא היא כי דירת המגורים משמשת חלק מן הנכסים המשותפים, גם אם רשומה בבעלות אחד מהצדדים. נוסף על כך, קיימת חזקה לגבי שיתוף בחובות.

בהקשר זה מציג מכתב אהבה בכתב ידה של הנתבעת, בו משבחת אותו ואת הקשר ביניהם.

לאור דברים אלה דורש לקבוע כי דירת המגורים משותפת ולהורות על פירוק השיתוף בה תוך חלוקת התמורה בשווה, לקבל מחצית שווי המכונית, לקבל דמי שימוש בגינן הדירה לתקופה שמספטמבר 2018, וכן לקבל מחצית הכספים המשותפים שהוצאו מהחשבון העסק או שהיו מיועדים לעסק והועברו לחשבונות הנתבעת או אחיה כפי שצויין לעיל.

עיקרי טענות הנתבעת

טענתה המרכזית היא כי נפלה קורבן למעשה תרמית והונאה של התובע, הן כלפיה והן כלפי המדינה במסגרת הליכי פשיטת הרגל בהם נקט.

עוד טוענת כי מערכת היחסים ביניהם היתה קצרה ביותר, החלה ביוני 2012 והסתיימה בדצמבר 2014, כך שלא ניתן להחיל עליהם את הכללים החלים על ידועים בציבור.

באשר לדירה, טוענת כי מדובר בדירה שלה בלבד, אותה רכשה ממקורות כספיים שהיו לה עובר למערכת היחסים עם התובע והשייכים רק לה. טוענת כי הסכום הראשוני עבור הדירה בגובה 400,000 ₪ שולם ממקורותיה שלה, אותם קיבלה במסגרת גירושיה מבעלה הקודם, בצירוף כספים שחסכה.

בנוסף נטלה הלוואה מובטחת במשכנתא בסך 685,000 ₪, כלווה יחידה ופרעה מלוא התשלומים החדשיים ממקורותיה שלה. באשר לטענתו כי נדרשה להציג הכנסות גבוהות יותר על מנת לקבל ההלוואה, טוענת כי מדובר בטענה שאינה משמעותית הואיל וקיבלה אישור עקרוני ע”ס 630,000 ₪. את ההפרש יכולה היתה לקבל גם מאביה.

מקורות הכנסתה היו עבודתה כגננת, כאשר בתחילה שכרה עמד על 3,800 ₪ לחודש, אך בהמשך עלה ועמד על 7,800 ₪ לחודש. בנוסף קיבלה דמי מזונות עבור ילדיה מנישואיה הקודמים בגובה 1,200 ₪ לחודש.

תשלום נוסף עבור הדירה נעשה באמצעות הלוואה שנטלו ממר D אשר הגיש כנגדם תביעה, בפסק הדין נקבע כי על כל אחד מהם לפרוע מחצית הסכום וכך עשתה. במסגרת זו, שילמה לו ישירות 23,000 ₪ וסך נוסף של 138,000 ₪ אשר שולמו במלואם ע”י אביה. זאת, חרף העובדה שזייף חתימתה על גבי הסכם ההלוואה שניטלה מאותו D מציינת כי האמור בפסק הדין נוגע רק לחוב כלפי מר D להבדיל ממערכת היחסים בין הצדדים לבין עצמם.

באשר לעסק, מדובר בעסקו של התובע, אותו ביקש לנהל באמצעותה והיא נעתרה לו. בדיעבד התחוור לה כי התובע שקוע בחובות רבים, דבר שגרר גם אותה להתמודדות עם החובות הללו. עסק זה לא שימש למחייתם, הכנסותיו שימשו בעיקר אותו, כאשר לאחר כל פעם בה הפקיד כספים לחשבונו, היה מיד מורה לה למשוך עבורו הכספים במזומן.

בנוגע להמחאות ששולמו מהחשבון העסקי, טוענת כי השיבה הסכומים הנטענים על ידו:

ביום 18/4/14 העבירה מחשבונה 20,000 ₪, ביום 3/3/14 העבירה 19,500 ₪ וביום 24/4/14 העבירה 3,500 ₪ נוספים. כל זאת, על גבי מסמך התחייבות אשר לא הובא לידיעתה .

בנוסף טוענת כי התובע נטל הלוואות מאחיה אשר טרם הושבו לו. בתחילה 60,000 ₪ אשר הושבו לו ובהמשך 36,000 ₪ מחשבונו ועוד 10,000 ₪ במזומן, חובות אותם טרם פרע.

עוד טוענת כי נדרשה לפרוע חובות רבים שיצר התובע כלפי הרשויות במסגרת העסק שניהל כאשר את חלקם פרע באמצעות כספים שהגיעו לעסק בהמשך.

עוד טוענת כי את המיטלטלין עבור הבית רכשה ממקורותיה שלה ולכן אינם בני חלוקה.

טוענת כי גם המכונית שבבעלותה ובשימושה נרכשה על ידה ולנתבע אין חלק בהם.

באשר לדרישה לדמי שימוש ראויים בגין יחידת הדיור, טוענת כי אין בה דבר, מפני שגם התובע לא שילם דבר עבור דירה זו.

בסיכומיה מוסיפה כי אין כל טעם בעדות בן זוגה לשעבר לתקופה קצרה, אשר הגיש כנגדה תביעה שנדחתה.

עוד מוסיפה כי עוV”ד אשר ערך את העסקה, הודה בכך כי הרכישה נעשתה ללא “תצהיר בן זוג” הואיל והתובע כלל לא היה מעורב ברכישה.

מן הבחינה המשפטית, טוענת כי כאשר מדובר במערכת יחסים קצרה, תחולתה של הלכת השיתוף מצטמצמת, כאשר על התובע נטל כבד יותר על מנת להוכיח כוונת שיתוף לרבות לגבי דירת המגורים הרשומה בבעלותה ואותה מימנה ממקורותיה, והוא לא עמד בנטל הנדרש.

לסיכום טוענת כי במהלך חייהם המשותפים הקצרים לא צברו דבר, שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת ורק לאור הטעייתו כלפיה נרשם העסק על שמה.

דיון והכרעה

עיון בטענות הצדדים, בעדויות ובראיות, מלמד כי דין התביעה להידחות הן בשל ספק בדבר היות הצדדים ידועים בציבור והן בשל העדר תחולת הלכת השיתוף על הנכסים מושא התובענה. בנוסף, טענתו בדבר תרומתו לרכישת הדירה מעוררת קושי רב שעה שהתברר כי הצהיר הצהרות שונות לחלוטין בהליך פשיטת הרגל, בה הצהיר כי חובותיו עולים על 8 מליון ₪ ונוצרו שנים רבות טרם החיים המשותפים.

הלכת השיתוף, כידוע, חלה רק על ידועים בציבור, כאשר השיתוף יחול רק ביחס לנכסים לגביהם הוכחה כוונת שיתוף. ר’ סקירת הפסיקה בעניין זה בפסק הדין המקיף שניתן בבית המשפט המחוזי על ידי כב’ השופטת ג. לוין בת”א (ב”ש) 26338-12-21 רביב נ’ בוימגאר (נבו, 19.2.23).

בעניין שלפנינו, עיון בכתב התביעה, לרבות זה המתוקן, מעלה כי ב”כ התובע כלל לא נקט בביטוי “ידועים בציבור”. כל טענתו היא כי מדובר היה ב “בני זוג”. גם בסיכומים לא נטען כי מדובר בידועים בציבור. למעשה, האזכור היחיד לעניין זה הוא בשני העמודים האחרונים לסיכומים, תחת הכותרת “נספח פסיקה לבני זוג הידועים בציבור”

הנתבעת בסיכומיה טענה כי מדובר היה בקשר קצר ביותר, ללא ילדים משותפים, אשר בסופו של דבר התגלה כקשר אשר מטרתו היחידה היא להוציא ממנה כספים שלא כדין.

מן הבחינה הפרוצדורלית, בהעדר טענה קונקרטית לגבי היות הצדדים ידועים בציבור בכתב התביעה ובהעדר טענה קונקרטית בסיכומים (מלבד ההפניה לפסיקה בעניין זה בסיכומים) ניתן היה לומר כי אין מקום לדון בעניין זה. עוד ניתן היה לומר בהעדר טענה קונקרטית להיותם ידועים בציבור נשמטת הקרקע לגבי הטענה בדבר תחולת הלכת השיתוף. עם זאת, נוכח ריבוי השאלות בעניין זה במסגרת החקירות הנגדיות, ניתן לראות בכך מעין הרחבת חזית הדדית, ולכן יש לברר גם עניין זה.

מן הבחינה המשפטית, הלכה פסוקה היא לפנינו כי על מנת להוכיח היותם של צדדים כידועים בציבור, יש להוכיח קיום משק בית משותף תחת קורת גג אחת למשך תקופה ממושכת בת שנים ארוכות, בדומה למצב הדברים השורר בין בני זוג נשואים. ר’ לעניין זה פסק הדין המקיף שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בקרית גת על ידי כב’ השופטת פאני גילת כהן בתמ”ש (ק”ג) 65209-12-15 פלוני נ’ אלמונית (נבו, 3.6.19), בו נקבע:

“אחד המבחנים המרכזיים שנקבע בפסיקה לצורך בחינת קיומו של התנאי הראשון, שעניינו הוא, כאמור, חיי משפחה הוא תקופת חיים משמעותית. תקופת חיים משמעותית מהווה אינדיקציה לאומד דעתם של הצדדים לקיים קשר קבוע ארוך טווח נושא חובות וזכויות הדדיות, ולפיכך היא נדבך בעל משקל רב בבחינת קיומם של “חיי משפחה”. ר’ ע”מ (חי’) 264/05 פלונית נ’ אלמוני, פורסם במאגרים האלקטרוניים [פורסם בנבו] .

מן הבחינה העובדתית, בעניין שלפנינו, מן העדויות עולה כי הצדדים התגוררו יחדיו כשנתיים וחצי בלבד, מאמצע 2012 ועד סוף 2014, ללא ילדים משותפים, כאשר התובע הסתיר דבר היותו שקוע בחובות בגובה 8 מיליון ₪, כפי שיפורט בהמשך. אפשר כי אילו נתון זה היה ידוע לנתבעת, לא היתה מעוניינת לקשור גורלה בגורלו. באשר למכתב האהבה שצירף הנתבע, הדבר אינו מלמד על חיים משותפים, אלא לכל היותר על יכלתו המניפולטיבית של התובע לגרום לנתבעת ליתן בו אמון שלא היה ראוי לו. במצב דברים זה, ספק רב האם הצדדים אכן עונים להגדרת “ידועים בציבור” באופן המחיל עליהם את הלכת השיתוף.

נוכח הספק האמור ובשל ריבוי הטענות ביחד לכל אחד מהנכסים שעל הפרק, מצאתי לבחון תחולתה של הלכת השיתוף לגבי הנכסים מושא התובענה, כפי שיפורט להלן.

לגבי דירת המגורים הרשומה בבעלות הנתבעת בלבד, מן העדויות עולה כי לא היתה לצדדים כל כוונת שיתוף לגבי דירה זו, התובע הצהיר כי אין לו דירה, בעוד הנתבעת מימנה את רכישת הדירה כמעט לבדה, ללא כל תרומה מהותית מצידו של התובע, כפי שיפורט להלן.

מן הבחינה המשפטית, דירת המגורים היא אמנם “גולת הכותרת” של הלכת השיתוף, אך גם לגביה יש לבחון קיומה של כוונת שיתוף, על פי נסיבות העניין.

בתמ”ש (ק”ג) 65209-12-15 פלוני נ’ אלמונית (נבו, 3.6.19) פסקה כב’ השופטת פ. ג. כהן כי דירת המגורים שנרכשה בבעלות התובע אינה משותפת לו ולנתבעת, חרף העובדה שחיו יחדיו כ- 20 שנים והביאו לעולם 3 ילדים משותפים, וזאת בהעדר כוונת שיתוף ביחס לדירה.

בת”א (ב”ש) 26338-12-21 רביב נ’ בוימגאר פסקה כב’ השופטת ג. לוין (נבו, 19.2.23) כי דירת המגורים הרשומה בבעלות האיש אינה משותפת לאשה, בהעדר כוונת שיתוף לגביה.

בעניין שלפנינו, בחינת כלל הנתונים הנדרשים מעלה כי לצדדים לא היתה כל כוונת שיתוף לגבי הדירה. מדובר בדירה שנרכשה על ידי הנתבעת ועבורה, בין השאר בשל היותו של התובע פושט רגל אשר צבר חובות בסכום העולה על 8 מליון ₪, והכל כפי שיפורט להלן.

ראשית, בהסכם רכישת הדירה מצויין שמה של הנתבעת בלבד, ללא כל אזכור לגבי שמו של התובע. עו”ד מ. אשר ערך את הסכם המכר הודה בעדותו כי לא נדרש כל “תצהיר בן זוג” (עמ’ 11 ש’ 16). העובדה ששני הצדדים הגישו הצעות לרכישת הדירה, כאשר ההצעה שזכתה היא הצעתו של התובע כאשר בפועל הנתבעת היא שרכשה הדירה בסכום האמור, אינה משנה דבר, כפי שציין עו”ד מ. בעדותו (עמ’ 8 ש’ 24 לפרוטוקול) כל שנדרש לכונס הנכסים הוא קיומן של שתי הצעות ואפשר כי זוהי הסיבה לכך ששניהם הגישון הצעות, כאשר מלכתחילה הכוונה היתה שהנתבעת היא שתרכוש הדירה.

שנית תקופת החיים המשותפים בדירה זו ארכה שלושה חדשים בלבד, כפי שהעידה הנתבעת בעדות שלא נסתרה (עמ’ 23 ש’ 4-3).

שלישית, מימון רכישת הדירה בגובה 1,055,000 ₪, כמצויין בהסכם המכר (מוצג ת/1), שולם ברובו המכריע על ידי הנתבעת, כפי שיפורט להלן:

התשלום הראשון מיום 1/9/13 על סך 105,000 ₪ והתשלום מיום 10/3/14 על סך 90,000 ₪ משוכים מחשבונה הפרטי של הנתבעת בבנק Y, אשר נפתח טרם הקשר בין הצדדים. ר’ בעניין זה גם עדות עוה”ד אשר ערך את הסכם המכר (עמ’ 6 לפרוטוקול ש’ 26-17).

התשלום העיקרי בגובה 685,000 ₪ מומן באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא אשר אף היא ניטלה על ידי הנתבעת בלבד, הרשומה כלווה יחידה בהסכם ההלוואה (נספח “ב” לתצהיר עדותה הראשית), כאשר אחיה ערב עבורה. התובע אינו מאוזכר בשום דרך בהסכם זה.

טענת התובע לפיה הסכמת הבנק למתן ההלוואה נעשתה בהסתמך על הכנסות גבוהות יותר אשר מקורן בעסק שניהל, לאו טענה היא. ההכנסות המצוינות בטופס הפניה לבנק בגובה כ 14,500 ₪, אמנם עולות על הכנסת הנתבעת מעבודתה כגננת בגובה כ- 8,000 ₪ לחודש ותואמות תוספת מסויימת המתיישבת עם הסכומים המופיעים בדו”ח הרווח וההפסד של העסק אותו בחר לרשום על שם הנתבעת (נספח 2 לתצהירו), אך מדובר בנתון שאינו משמעותי ורק מלמד על האופן המניפולטיבי בו התנהל התובע כלפי הנתבעת. הנתבעת הסבירה בעדותה כי קיבלה אישור עקרוני מהבנק לקבל הלוואה בגובה 635,000 ₪ על יסוד משכורת המתקרבת ל 8,000 ₪, עוה”ד שערך את ההסכם אמר לה שיוכל לסייע לה לקבל הלוואה על סכום מעט גבוה יותר, והדבר אושר על יסוד ההון העצמי שהיה בחשבון הבנק הפרטי שלה בבנק Y בגובה כ- 400,000 ₪, כאמור באישור היתרות (נספח “א” לתצהירה). על מנת לקבל הלוואה גבוהה יותר צירפה להכנסתה החדשית את הכנסת העסק הסכום כך שהכולל עמד על 14,500 ₪ (ר’ עדותה בעמ’ 18-17 לפרוטוקול אשר לא נסתרה).

נוסף על האמור, האיש עצמו הפיק טובת הנאה ישירה מעניין זה, שכן רכישת הדירה איפשרה לו קורת גג מעל ראשו, חרף עובדת היותו שקוע בחובות כבדים. בפרק ההכנסות בהליך פשיטת הרגל, ציין התובע כי הכנסותיו עומדות על 6,000 ₪ לחודש, כאשר עבור דמי שכירות עליו לשלם 3,000 ₪ לחודש. דברים אלה אינם מתיישבים עם טענותיו לגבי הכנסותיו הגבוהות.

טענת התובע לפיה העסק שימש למימון החיים המשותפים, על יסוד פירוט הפעולות בכרטיס האשראי לפיהם החשבון שימש גם לצורך תשלום שכר דירה עבור רכישות המיועדות לילדים, היא טענה המעוררת קושי. במסגרת חקירתה הנגדית הנתבעת אמנם הודתה בכך ששכר הדירה מומן מחשבון העסק (עמ’ 22 ש’ 31), אך לא מעבר לכך. מאליו מובן כי עניין זה אינו יוצר שיתוף, אלא לכל הפחות השתתפות מסויימת של התובע בעול המוטל על הנתבעת.

התשלום הנוסף באמצעות ההלוואה מאת אותו D, אף הוא מומן על ידי הנתבעת, כפי שיובהר להלן. בפסק הדין בת”א 49990-06-15 נקבע כי אותו D העביר לחשבון הבנק של הנתבעת 267,000 ₪, מתוכם 150,000 ₪ עבור רכישת הדירה והשאר עבור העסק. הפקדת סכום זה נמצאת בדפי הבנק (נספח “ג” לתצהיר הנתבעת, עמ’ 8) הנתבעת פרעה 23,000 ₪ כפי שמצויין בגוף פסק הדין. אביה של הנתבעת שילם עוד 138,000 ₪, באמצעות שלושה שיקים ע”ס 46,167 ₪ כל אחד, כמפורט בקבלה מיום 6/6/18 (נספח “ד” לתצהיר הנתבעת). נמצא כי הלכה למעשה שילמה 132,000 ₪ ממקורותיה עבור הדירה ועוד 29,000 ₪ עבור ההלוואה לעסק.

סכום של 43,000 ₪ שולם באמצעות כספים שהעבירה הנתבעת מחשבונה הפרטי לחשבון העסק ומשם למוכר כמפורט בדפי החשבון של בנק מזרחי (נספח ג’ לתיק המוצגים מטעמה), כדלקמן: ביום 18/4/14 העבירה 20,000 ₪ (עמ’ 8 לדפי הבנק), ביום 3/3/14 העבירה 19,500 ₪ (עמ’ 4 לדפי הבנק) וביום 24/4/14 העבירה 3,500 ₪ נוספים (עמ’ 6 לדפי הבנק).

נמצא כי הנתבעת מימנה כלל התשלומים עבור הדירה בגובה 1,055,000 ₪, ועוד 23,000 ₪ בגין החוב כלפי מר ד. מטעם העסק, בעוד התובע לא שילם דבר עבור הדירה.

טענת התובע לפיה מימן יחד עם הנתבעת את רכישת הדירה מתוך העסק שניהל, עומדת בסתירה מוחלטת לנתונים העולים מהליך פשיטת הרגל אשר פתח במקביל להגשת תובענה זו, מבלי לציין הדבר בכתב התביעה ואף לא בזה המתוקן, עד אשר נתגלה הדבר בהליך ההוכחות וניתן אישור בית המשפט המחוזי להמשך בירור ההליך. עיון בבקשה לפשיטת רגל מיום 30/7/2019 בתיק 73281-07-19 מעלה כי האיש עצמו טען שחובותיו עומדים על 8,175,255 ₪ (!), כאשר רובם ככולם נוצרו טרם החיים המשותפים, ואלה הם:

חוב לחברת ד’ בסך 20,530 ₪ מיום 30/12/98

חוב לעירייה בסך 47,277 ₪ מיום 20/1/13

חוב לחברת דו’ בסך 2,075,038 ₪ מיום 25/3/98

חוב לחברת הפ’ בסך 4,082 ₪ מיום 2/6/11

חוב נוסף לחברת דו’ בסך 837,977 ₪ מיום 2/3/99

חוב לבנק ד’ בסך 3,205,383 ₪ מיום 11/11/99

חוב לחברת ‘א כח אדם בסך 761,970 ₪ מיום 17/8/97

חוב לחברת ע’ פיננסים בגובה 350,211 ₪ מיום 12/1/04

חוב לחברת ב’ בסך 96,614 ₪ מיום 25/5/05

חוב לבנק ל’ בסך 153,075 ₪ מיום 30/7/97

חוב לחברת ח’ אחסנה בסך 23,482 ₪ מיום 20/2/11

חוב למוסד לביטוח לאומי בסך 193,993 ₪ מיום 30/7/19

חוב למר ח’ בסך 260,362 ₪ מיום 22/12/08

חוב למר חל’ בסך 126,664 ₪ מיום 19/1/10

וחוב לחברת ע’ משאבות בסך 18,601 ₪ מיום 30/12/98.

מדובר בחובות אשר נוצרו, ככל הנראה, תוך כדי ניהול עסק קודם, אשר לאחר כישלונו פתח האיש את העסק שאליו ניסה (והצליח) לצרף את הנתבעת, שהאמינה לכל שסיפר לה, והסכימה לתת את שמה מתוך אמון באיש שגרם לה להאמין בו.

בחקירתו הנגדית של התובע מיום 27/3/22, ניסה להכמין פרטים אלה עת נשאל אודות מצב עסקיו בחמש השנים האחרונות והשיב (בעמ’ 14 ש’ 18):

“פעם ככה ופעם ככה, בשנתיים האחרונות פחות. לפני כן מעולים”.

האמנם במרץ 2020 היה מצבו מעולה? התשובה לכך היא בשלילה.

במרץ 2020 נמצא התובע כשמונה חדשים בהליך פשיטת רגל אותו הסתיר מבית המשפט, כאשר חובותיו עולים על 8 מילון ₪ ורובם ככולם נוצרו שנים רבות קודם לכן, החל בשנת 1997 ועד לשנת 2011, כאשר החובות הכבדים נוצרו בשנים 1998 – 1999.

האם אדם אשר חובותיו עולים על 8 מליון ₪ מסוגל לתרום כספים לטובת הקופה המשותפת? התשובה לכך היא בשלילה. אם היתה בידו יכולת פירעון היה עליו לפרוע חובותיו לנושים. אם רכש דירה לפני שסילק חובותיו, פעל שלא כדין. כך או אחרת, משעה שטען בהליך פשיטת הרגל כי הוא חסר כל, חלים עליו כללי “ההשתק השיפוטי” אשר אינם מאפשרים קבלת טענה סותרת בהליך אחר. ר’ עניין זה פסק דינו של כב’ השופט ואגו בעמ”ש 5260-02-16 צ’ נ’ צ’ לגבי העדר נפקות לטענה משפטית סותרת בשני הליכים שונים לפני שתי ערכאות שונות.

טענתו העקרונית של התובע לגבי זכויות בדירה, אף היא עומדת בסתירה לטענותיו בהליך פשיטת הרגל. עיון בפרק ו’ לבקשה לפשיטת רגל, אשר כותרתו “נכסים וזכויות”, מעלה כי בתשובה לשאלה מס’ 1 (עמ’ 19 בטופס) “האם לחייב, לבן הזוג או לילדיו הקטינים או לילדיו הבגירים הגרים עימו זכויות בנכס מקרקעין?” השיב התובע בפשטות: “לא”. הדבר מלמד על כך שגם בעיני עצמו, לא היה הבעלים של דירה זו. אמנם בהמשך, במקביל לישיבת ההוכחות כאן, הגיש בקשה לבית המשפט של פשיטת הרגל בעניין ההליך המתנהל כאן לגבי הדירה, אך בעת הגשת הבקשה היה ברור לו כי אין לו זכויות בדירה. גם אמירה זו יוצרת השתק שיפוטי מפני כל טענה סותרת.

טענת התובע לפיה בן זוגה הקודם של הנתבעת ניהל מולו מו”מ לגבי הסכום שתשלם לו עבור חלקה בדירה, לאו טענה היא. עדותו של בן הזוג האמור בעניין זה היא מגמתית, הואיל וגם הוא ניסה להוציא כספים מאותה נתבעת (בתביעה אשר נדחתה בדיון הראשון בעניינה). בנוסף לאמור, ניהול מו”מ אינו מלמד על דבר. אפשר כי הדבר נעשה בשל כך לחץ זה או אחר שהפעיל מי מהצדדים על רעהו, דבר העולה בקנה אחד עם התנהלותו של התובע כאדם השקוע בחובות ואף על פי כן גורר את בת זוגו לחובות נוספים.

טענת התובע לגבי השקעה כספית בשיפוץ הדירה וברכישת ריהוט, אינה נתמכת באסמכתאות ולכן אין כל מקום לקבלה.

באשר לכספים, עקרונית, טענות התובע כלפי הנתבעת לגבי ההתנהלות הכספית בחשבון הבנק של העסק אותו אילץ אותה לפתוח במקומו, מעוררת קושי רב. משעה שבחר האיש להסתיר זהותו ולהתחבא מאחורי זהותה של הנתבעת, אין לו להלין אלא על עצמו ולשאת בתוצאות בחירתו. עם זאת, נוכח הטענות שהעלו הצדדים בעניין זה בסיכומיהם, יש מקום לבחון הדברים לגופם.

טענת התובע כי הנתבעת העבירה לבני משפחתה 48,050 ₪, אינה נתמכת באסמכתאות. התובע צירף לסיכומיו טבלה בה שלושה טורים: תאריך, סכום ושם האח שלטענתו קיבל את הכספים. למעלה מן הצורך יצויין כי בחינת דפי התנועות בבנק מ’ הבנק שצירף התובע לתצהיר עדותו הראשית (נספח 3) מעלה כי שלושת הסכומים נמצאים שם, ללא כל ציון לגבי שם הגורם הנעבר.

לגבי משיכת 39,000 ₪ מיום 18/7/14 נשאלה הנתבעת בחקירתה הנגדית והשיבה כי הדבר נעשה כנגד הפקדות דומות של אחיה (עמ’ 19 ש’ 26-24), דבר המתיישב היטב עם דפי הבנק בהם נמצא זיכוי בגובה 60,000 ₪ מיום 6/7/14 וזיכוי נוסף בגובה 36,000 ₪ מיום 20/10/14, היינו בסכום מצטבר של 96,000 ₪.

לגבי משיכת 4,870 ₪ מיום 7/8/14 וכן משיכת 4,180 ₪ מיום 8/10/14, הנתבעת לא נשאלה כל שאלה בחקירתה הנגדית ודי בכך כדי לדחות הטענה. למעלה מן הצורך יצויין כי סכומים אלה אכן רשומים בתנועות שבחשבון הבנק, אך כאמור כנגדם קיימות הפקדות בסכומים משמעותיים יותר. מאליו מובן כי במצב דברים זה אין מקום לחייב את הנתבע להשיב לתובע סכומים כלשהם.

טענת התובע כי הנתבעת העבירה לחשבונות הרשומים על שמה 66,170 ₪, אף היא אינה נסמכת אלא על טבלה שהוגשה לראשונה כנספח לסיכומים ואף בה שלושה טורים: תאריך, סכום ו “הערות” בהן צויין מספר החשבון הנעבר או הפעולה הרלוונטית. ב”כ התובע הפנה לנתבעת שאלה כללית בעניין זה עליה השיבה בשלילה (עמ’ 23 ש’ 5-1). למעלה מן הצורך יצויין כי בחינת דפי החשבון (באותו נספח 3) מעלה כי התנועות הללו אכן נמצאות שם, כמו גם אלפי תנועות נוספות. בטבלה מבקש התובע “לבודד” 16 תנועות שונות בסכומים אשר רובם נעים בין 1,600 ₪ לבין 4,000 ₪ ומיעוטם מעל 7,000 ₪, כאשר הסכום המצטבר עומד על 66,170 ₪. ההערות החלקיות המצויינות בטור השמאלי של הטבלה אינן תואמות את הנתונים המופיעים בדפי הבנק. עיון בדפי הבנק מעלה כי לצד רובן המכריע של הפעולות (13 מתוך 16) מצויין כי מדובר בפירעון שיק, פעולה שהיא סטנדרטית ומתבקשת מאליה כאשר מדובר בחשבון עסקי, למעט הפעולות הבאות:

העברת 3,600 ₪ ביום 1/6/14 לחשבון הנתבעת בבנק Y (שמספרו 11111)

העברת 4,000 ₪ ביום 14/7/14 לאותו חשבון בבנק Y (שמספרו 11111)

העברת 9,700 ₪ ביום 14/7/14 לחשבון העסק בבנק Y (שמספרו 22222)

ההעברה לחשבון הנתבעת בבנק Y (שמספרו 11111) – אינה מעוררת כל קושי, הואיל ומדובר בחשבונה הפרטי שנוצר עוד טרם הקשר ביניהם, כאשר הנתבעת נאלצה לעשות בו שימוש גם לטובת התובע השקוע בחובות.

באשר לחשבון העסקי הנוסף בבנק Y (שמספרו 22222) לגביו טען התובע כי הופתע לגלות דבר קיומו, הנתבעת העידה כי מדובר בחשבון שנפתח על פי הנחיית התובע, לאחר שנוצר קושי להמשיך ולהתנהל דרך החשבון בבנק טפחות (עמ’ 23 ש’ 26-25), עדות שלא נסתרה. עיון בדפי הבנק (נספחים 5-3 לתצהיר התובע) מעלה כי הפעולות הראשונות בחשבון העסק בבנק מזרחי טפחות נוצרו בינואר 2013, בעוד הפעולות הראשונות בחשבון האמור בבנק Y בוצעו במרץ 2014, היינו תוך כדי החיים המשותפים הקצרים, דבר המתיישב עם עדות הנתבעת.

טענתו כי הנתבעת משכה מחשבון הבנק 51,150 ₪ לצרכיה האישיים, אינה נתמכת באסמכתא כלשהיא, והיא בגדר טענה בעלמא, שאין מקום לקבלה. התובע לא פירט הסכומים ולא הפנה למסמך כלשהוא בעניין זה ואף לא הפנה טענות לנתבעת בחקירה נגדית. בנוסף, משעה שמדובר בחשבון באמצעותו התנהלו הצדדים, משיכת כספים ממנו היא לגיטימית.

באשר לטענת התובע לפיה הנתבעת הפקידה 93,970 ₪ בחשבון העסקי בבנק Y (22222) כפי שצויין לעיל, יש מקום לקבלת טענתה כי מדובר בחשבון שנפתח בהנחיית התובע כאשר הכספים בו שימשו את העסק. עיון בדפי הבנק (נספח 5 לתצהיר התובע) מעלה כי מדובר בחשבון שנעשו בו תנועות רבות של הפקדה ומשיכה, ואין כל הגיון בהפרדת הכספים שהופקדו מאלה שנמשכו. בנוסף, עיון בדפי הבנק מעלה כי בסוף שנת 2014 (תום החיים המשותפים ככל שהיו) עמד החשבון על יתרת חובה (מינוס) בגובה 1,653 ₪. היתרה אשר היתה בו בסוף הפעילות בדצמבר 2015 עמדה על 1,000 ₪. בנוסף, מדובר בחשבון ממנו גם נמשכו כספים. כאמור, יש מקום לקבל טענתה כי חשבון זה נפתח בהוראת התובע.

טענת התובע לפיה הנתבעת עשתה שימוש בכספים שהגיעו כפיצויים לעסקים בסך 32,000 ₪ אותם העבירה לקרן ההשתלמות שלה, היא טענה בה הודתה הנתבעת (עמ’ 24 ש’ 6) תוך שהיא מסבירה כי הדבר נעשה על מנת לקזז הוצאות נוספות בהן נאלצה לשאת עבור העסק, כמפורט בנספח (ה) לתצהירה. עיון בנספח זה מעלה כי הנתבעת נאלצה לשאת בחובות רבים שנוצרו במסגרת העסק שניהל התובע באמצעותה, כגון תשלום למע”מ בגובה 29,345 ₪ אותו החלה לפרוע בינואר 2015 וכגון תשלום למוסד לביטוח לאומי בגובה 5,042 ₪ ביום 28/12/14. די בסכומים אלה כדי ללמד על הצורך לעשות שימוש בכספים שקיבל העסק על מנת לפרוע את חובות העסק, טרם יבואו לפתחה שלה.

באשר לכלי הרכב, מהמסמכים שהוגשו ביום 5/1/22 עולה כי הנתבעת רכשה מכונית K , אך אין כל אינדיקציה לכך שמדובר במכונית אשר היתה לגביה כוונת שיתוף. עיון בבקשה לפשיטת רגל, מעלה כי גם התובע היה בעל מכונית, כך שיש להניח כי כל אחד מהם רכש מכונית ממקורותיו. לפיכך אין מקום להשית עליה חיוב בעניין זה.

באשר לטענה בדבר דמי שימוש ראויים, דינה להידחות משני טעמים: האחד הוא העובדה שמדובר בדירה הנמצאת בעלות הנתבעת, כפי שצויין קודם לכן. השני היא העובדה שהאיש עזב את הדירה מרצונו, כך שבכל מקרה על פי הלכת זרקא (בע”מ 9881/03) אין יסוד לטענותיו.

נמצא, איפוא, כי האיש גרם לאשה לחוש כי ראויה לאמונו, אך לא כך הדבר. הדירה שרכשה נמצאת בבעלותה שלה. הטענות הכספיות הנוספות בדבר הוצאת כספים דינן להידחות.

לאור כל האמור לעיל, נפסק כדלקמן:

התובענה נדחית על כלל חלקיה. דירת המגורים הרשומה בבעלות האשה שייכת לה בלבד ולנתבע אין בה כל חלק.

הנתבעת אינה חבה לתובע תשלום כלשהוא.

הנתבע ישלם הוצאות התובעת ושכ”ט עו”ד בגובה 30,000 ₪ בצירוף מע”מ, תוך 30 יום.

פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים, על פי הנוהל בעניין זה.