לפני כב' השופטת ענת אלפסי, סגנית הנשיא
התובעת:
הגרושה
הנתבעות:
בעניין:
הבת
האלמנה
עזבון המנוח ז"ל
פסק דין
עניינו של פסק דין זה בשאלת חלוקת הזכויות בעזבון המנוחז"ל, אשר במרכזו הדירה בה התגורר עם גרושתו. ביתו מנישואיו הראשונים, גרושתו מנישואיו השניים ואלמנתו מנישואיו השלישיים, חלוקות ביניהן לגבי היקף הזכויות בדירה והשימוש בה.
רקע והליכים:
המנוח נולד באוקראינה, נישא והביא לעולם את ביתו היחידה, אך לאחר מספר שנים חייו המשותפים עם רעייתו הראשונה נקלעו למשבר והשניים נפרדו.
בשנת 1993 נשא אשה שניה (שהיתה אז אם לשני ילדים מנישואין קודמים). בשנת 1996 רכשו יחדיו דירת מגורים צנועה בסיוע הלוואת משכנתא והתגוררו בה. חייהם המשותפים נקלעו למשבר וביום 27/11/2003 הותרו נישואיהם.
בשנת 2005 נשא אשה שלישית (שהיתה אז אלמנה ואם לארבעה ילדים בגירים) וחי עימה בדירה זו, תוך המשך פירעון הלוואת המשכנתא, עד סילוקה בשנת 2012.
ביום 10/7/2016 ערך צוואה לפיה מוריש הדירה והמכונית לביתו היחידה , תוך מתן זכות מגורים לרעייתו, עד אריכות ימיה ושנותיה. עוד קבע כי הכספים שברשותו יחולקו שווה בשווה בין ביתו לבין רעייתו.
ביום 5/11/2018 נפטר המנוח והלך לבית עולמו.
ביום 26/12/18 פנתה הבת בבקשה ליתן צו לקיום הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה, אך האלמנה הגישה התנגדות בטענה כי מצבו של המנוח לא היה יציב וביתו ניצלה מצבו על מנת שיערוך צוואה לטובתה. משכך, הועברו ההליכים לבית המשפט.
בגין הבקשה לצו לקיום הצוואה מטעם הבת נפתח ת"ע 67361-01-19;
ובגין ההתנגדות למתן הצו מטעם האלמנה נפתח ת"ע 67449-01-19.
ביום 17/5/19 הגישה הבת תגובה קצרה להתנגדות, בה טענה כי אין כל יסוד לדברים.
ביום 17/3/19 הגישה גרושתו של המנוח שתי תביעות כלפי האלמנה והבת :
האחת, תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים, בגינה נפתח תמ"ש 37676-03-19;
והשניה, תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים, בגינה נפתח תמ"ש 38788-03-19.
לטענתה, דירת המגורים נרכשה על ידי שניהם גם יחד, רשומה בבעלות שניהם ולכן יש לפרק את השיתוף בה ולחלק התמ בהתאם.
ביום 4/6/19 הגישה האלמנה כתבי הגנה לגבי שתי התובענות, בהם טענה כי הדירה היתה שייכת במלואה למנוח, הגרושה מעולם לא דרשה חלקה בדירה לאחר שיצאה ממנה והמנוח המשיך לשלם המשכנתא. הגרושה השתהתה ארוכות בהגשת תביעתה עד לאחר פטירת המנוח, כאשר בהתנהגותה ויתרה על כל טענה לגבי דירה זו. לפיכך, מבקשת לדחות את שתי התובענות. מאותם טעמים טענה כי אין יסוד לתביעה לדמי שימוש ראויים.
ביום 24/9/19 הגישה הבת כתבי הגנה לגבי שתי התובענות, בהם העלתה טענות דומות לאלה שהעלתה האלמנה והוסיפה כי הדירה נרכשה באמצעות הון עצמי של המנוח, מבלי לפרט הדברים. מאותם טעמים טענה כי אין יסוד לתביעה לדמי שימוש ראויים.
ביום 25/9/19 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה בארבע התובענות, בה הוצע מנגנון לסיום ההליך בהסכמה, לאחר קבלת חוו"ד שמאית מטעם על ידי במשפט.
ביום 6/11/19 הוגשה חוות דעת השמאית, לפי שווי הדירה כ- 780,000 ₪.
ביום 8/3/20 התקיימה ישיבת קדם משפט שניה, בה הוצע מתווה נוסף, לאחר קבלת חוות דעת לגבי שווי דמי השכירות המקובלים בדירה מעין זו.
ביום 10/5/20 הוגשה חוות דעת השמאית לפיה דמי השימוש כ- 2,875 ₪ לחודש.
ביום 24/9/20 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת, בה נשקלה דרך נוספת לסיום ההליך בהסכמה, לצד קביעה בדבר הגשת תצהירים.
ביום 20/8/20 הוגש תצהיר מטעם הגרושה ותצהיר נוסף מטעם ביתה ;
ביום 19/8/20 הוגשו תצהירי האלמנה, הן בעניין הדירה והן בעניין הצוואה;
ביום 23/9/20 וביום 14/10/20 הוגשו תצהירי הבת, הן בעניין הדירה והן בעניין הצוואה.
ביום 17/3/21 התקיימה ישיבת קדם משפט מורחבת אשר נועדה לסיים ההליך בהסכמה לאחר שהתברר כי נמצא רוכש לדירה בסכום העולה על הנקוב בחוות דעת השמאית. חרף דברים אלה לא הגיעו הצדדים להסכמה ולכן נקבע מועד לישיבת הוכחות.
ביום 13/6/21 התקיימה ישיבת הוכחות בה נשמעה עדות ביתו של המנוח, עדות הגרושה ועדות האלמנה. ביום 26/12/21 התקיימה ישיבת הוכחות נוספת בה התקיימה השלמת חקירת הגרושה וכן נשמעה עדות ביתה של הגרושה.
בתום ישיבת ההוכחות נעשה ניסיון נוסף לקדם הסכמה, אך הדבר לא נסתייע.
ביום 11/2/22 הודיע ב"כ האלמנה כי תסכים למחיקת ההתנגדות בכפוף לכך שלא תחוייב בהוצאות. במצב דברים זה ברור כי יש ליתן צו לקיום הצוואה.
בעניין פירוק השיתוף ובעניין דמי השימוש הראויים, בהעדר הסכמה, הוריתי על הגשת סיכומים. ב"כ הצדדים ביקשו מספר ארכות ואלה ניתנו. סיכומים מטעם הגרושה הוגשו ביום 5/8/22. סיכומים מטעם האלמנה הוגשו ביום 5/12/22. סיכומים מטעם הבתבעניין ההוצאות בשל מחיקת ההתנגדות הוגשו ביום 5/2/23 וסיכומים בעניין הדירה הוגשו ביום 27/2/23. פסק הדין ניתן כעת בשל מצב מורכב במשפחתה המורחבת של הח"מ. להלן יובאו עיקרי הטענות, דיון והכרעה.
עיקרי טענות הגרושה:
בכתב התביעה מציינת כי בשנת 1993 נישאו, בשנת 1994 עלו לישראל והתגוררו בדירה שכורה ובשנת 1996 רכשו את דירת המגורים מושא התובענה.
לטענתה, את הדירה רכשו מחברת עמיגור תמורת 62,000 $ (דולר ארה"ב), באמצעות הון עצמי בגובה 10,000 $ אותם קיבלה במתנה מביתה, כאשר היתרה שולמה באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא, אשר נפרעה מתוך חשבון הבנק המשותף של הצדדים. בסיכומים ציינה כי מדובר היה בחשבון בנק ייעודי שנפתח לשם מטרה זו, כאשר כל אחד מהצדדים הפקיד בו מדי חודש מחצית הסכום הנדרש להחזר החדשי של המשכנתא.
עוד טענה כי הזכויות בדירה נרשמו בבעלות שניהם בלשכת רישום המקרקעין (הטאבו), כאשר פי סע' 125 לחוק המקרקעין, הרישום בספרי המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתכנו.
לטענתה, במהלך נישואיהם התברר לה כי המנוח הוא אדם אלים הלוקה בסכיזופרניה ולכן ביקשה להיפרד ממנו. בשעתו לא היה מוכן לפרק השיתוף בדירה ולכן הוסכם כי יתגרשו, הוא יחזיק בדירה, יפרע את הלוואת המשכנתא ולא יידרש לשלם לה דמי שימוש ראויים.
לטענתה, רק בדיעבד התברר לה כי במרץ 2012 הסתיימו תשלומי המשכנתא, אך המנוח לא הודיע לה דבר. מאז המשיך להתגורר בדירה עם רעייתו השנייה, מבלי לשלם לה דמי שכירות או דמי שימוש ראויים.
עוד לטענתה, רק לאחר שנפטר המנוח ביום 5/11/18 התברר לה כי ביתו עתרה למתן צו ירושה והאלמנה הגישה התנגדות. עד אז, לא חשבה לממש זכויותיה בדירה.
בנוסף טענה כי ביום 13/1/19 פנתה לאלמנה בדרישה לשלם לה דמי שימוש ראויים וביום 27/2/19 הודיעה האלמנה כי מסרבת לבקשתה.
על יסוד דברים אלה, סב כי יש לפרק השימוש בדירה, על פי סעיף 37 לחוק המקרקעין.
טענה כי הואיל והדירה אינה ניתנת לחלוקה בעין (בהיותה בת 3 חדרים), יש לפרק השיתוף בה ע"י מכירתה למרבה המחיר וחלוקת התמורה בהתאם, על פי סעיף 39 לחוק המקרקעין.
בכתב התביעה לדמי שימוש ראויים חזרה על הטיעון העובדתי וציינה כי בהיותה בעלת מחצית הזכויות בדירה, כי אז האלמנה המחזיקה בה מחויבת להעביר לה דמי שימוש ראויים בגין מחצית הדירה השייכת לה, על יסוד סעיף 33 לחוק המקרקעין.
לאור טענות האלמנה הוסיפה כי העובדה שלא ביקשה לחזור לביתה אינה מונעת ממנה דמי שימוש, בין השאר הואיל ועזבה על רקע אלימותו של המנוח, כך לשיטתה.
לטענתה, זכאית לדמי שימוש ראויים החל בשנת 2012, עם פירעון מלוא ההלוואה המובטחת במשכנתא ומכל מקום למשך שבע השנים האחרונות. בכתב התביעה העמידה דמי השכירות הראויים על 2,600 ₪ לחודש ולכן דרשה מחצית התשלום בגובה 1,300 ₪ לחודש, גם לאחר פטירת המנוח ולמעשה עד שתקבל חלקה בעיזבון.
בסיכומים טענה כי יש לבצע הערכה מחודשת של שווי הדירה ושווי דמי השימוש הראויים, נוכח חלוף הזמן מאז הוגשו חוות הדעת.
עיקרי טענות האלמנה:
טענתה המקדמית היא כי דין התביעות להימחק בשל התיישנות. טענה כי הגרושה לא העלתה טענה כלשהיא עד לאחר פטירת המנוח. לשיטתה, העובדה שלא עשתה דבר עד אז, חרף העובדה שחלפו 19 שנים ממועד גירושי הצדדים, 7 שנים מסיום תשלומי המשכנתא וזמן קצר מאז פטירתו, מדברת בעד עצמה ומשמעותה ויתור על טענות אלה.
עוד טענה כי דין התביעות להימחק מחמת שיהוי, שכן חלוף הזמן ופטירת המנוח אינם מאפשרים בירור העובדות לגופן. לטענתה, על פני הדברים, העובדה שהגרושה לא העלתה עד כה כל דרישה לגבי הדירה, מלמדת כי ויתרה על זכויותיה בה.
בנוסף טענה כי מגוריה בדירה נעשו מכח רשיון שגם הגרושה ידעה אודותיו. משך שנים נמנעה מנקיטת כל הליך, חרף העובדה שידעה היטב כי המנוח מתגורר בדירה עם רעייתו.
לשיטתה במצב דברים זה חל השתק, שכן האלמנה הסתמכה על התנהגותה של הגרושה והיתה בטוחה כי תוכל להמשיך ולהתגורר בדירה זו עד אחרית ימיה ושנותיה.
עוד טוענת כי בפועל המנוח שילם את רובם המכריע של החזרי המשכנתא. השניים חיו יחדיו בדירה כארבע שנים בלבד, כאשר עיקר התשלומים נעשו באמצעות המשכנתא.
לשיטתה, בהעדר זכות בדירה, לא קמה הזכות לפירוק שיתוף ואף לא לדמי שימוש ראויים.
לחילופין, טוענת כי הזכות לפירוק שיתוף אינה מתיישבת עם הזכות שהוקנתה לה בצוואה להמשיך ולהחזיק בדירה, עליה הסתמכה. לפיכך, טוענת כי כל עוד היא מתגוררת בדירה אין מקום לפרק השיתוף בה.
באשר לדמי השימוש הראויים, סב כי אין מקום לקבל טענה זו מאותם טעמים של התיישנות, שיהוי והשתק. מדובר בדרישה הנוגדת את רצון המנוח ואת התנהגות הגרושה.
עיקרי טענות הבת
בפתח דבריה טענה כי הואיל וטרם נקבע דבר היותה יורשת, אין היא בעלת דין רלוונטית ביחס לתביעה לפירוק שיתוף או ביחס לתביעה לדמי שימוש ראויים.
עוד טענה כי ככל שייקבע דבר היותה יורשת, כי אז שומרת על זכותה להגיש תביעה לעניין הזכויות בדירת המגורים מושא התובענות.
לחלופין טענה כי לגוף העניין אין לקבל תביעת הגרושה לפירוק השיתוף בדירה, הואיל ומדובר בדירה שהיתה שייכת אך ורק לאביה.
לטענתה, אביה אמר לה כי מדובר בדירה שלו בלבד, על פי הסכם בינו לבין גרושתו, כאשר זו ויתרה לכל הפחות על זכות המגורים בדירה למשך כל חייה.
בסיכומיה הוסיפה וטענה כי ההסכמה האמורה מתיישבת עם ההגיון העסקי שבדבר. לתמיכת טענתה זו הפנתה לאתר רשות המיסים לפיו שווי הדירה במועד הפירוד בין הצדדים (בשנים 2000 – 2003) עמד על כ- 230,000 ₪, טענה כי זהו סכום המשכנתא ששילם המנוח ומכאן כי מדובר בעסקה סבירה.
כבר כעת ייאמר כי מדובר בטענה שלא קיבלה כל ביטוי בכתבי הטענות ואף לא בחקירה הנגדית. מכאן כי מדובר בהרחבת חזית אס ולכן אין כל מקום להידרש לה.
עוד טענה כי תביעתה של הגרושה הוגשה בשיהוי ניכר, כ- 18 שנים לאחר פרידתה מהמנוח ואף לאחר פטירתו. מכאן מבקשת להסיק כי הגרושה יודעת שאילו היתה מגישה תביעתה בחיי המנוח, יש להניח כי עדותו היתה סותרת את טענותיה ותביעתה לא היתה מתקבלת.
בנוסף טענה כי חלוף הזמן גרם לה נזק ראייתי בכך שמנע ממנה להביא ראיות שאפשר כי היו בידיה אילו היתה מוגשת התביעה מוקדם יותר.
בנוסף הפנתה לעדותה שלה לפיה ההסכמה בינה לבין המנוח היתה כי הדירה תתחלק בין שניהם לאחר מותו ולאחר מותה, היינו תחולק שווה בשווה בין ילדיהם, במועד נדחה.
כך או אחרת, טענה כי הגרושה ויתרה על זכות השימוש שלה בדירה למשך כל ימי חייה, כך שאין כל מקום לטענותיה בעניין זה.
עוד טענה כי הדירה נרכשה באמצעות הון עצמי של המנוח. לשיטתה, טענת הגרושה לפיה הדירה נרכשה באמצעות הון עצמי של ביתה, מעולם לא הוכחה. מדובר בבחורה בת 30 ויש להניח כי הסכום האמור לא היה מצוי בידיה.
נוכח האמור, טענה כי יש לדחות מועד בירור התביעה לפירוק שיתוף בדירה עד אשר תוגש תביעתה של הבת למתן פסק דין הצהרתי בעניין הזכויות בדירה. גם אם תידחה טענה זו וייקבע כי יש לפרק השיתוף, יש להורות על פירוק השיתוף בדירה שתפוסה על ידי האלמנה לאור זכות המגורים שניתנה לה.
באשר לתביעה לדמי שימוש ראויים, טענה כי מכל מקום אין להפנות תביעה זו כלפיה.
באשר לצוואה, טענה כי חרף העובדה שהמתנגדת ביקשה למחוק ההתנגדות אין מקום לוותר על ההוצאות שנגרמו לה, שעה שנדרשה להגיש תגובה להתנגדות אשר טענותיה הכבדות (בדבר השפעה בלתי הוגנת, נטילת חלק בעריכת הצוואה והעדר כשירות של המנוח) הצריכו מצידה היערכות מיוחדת. לפיכך, סב כי יש לחייבה בהוצאות.
שאלה ראשונה: האם יש לפרק השיתוף בדירה?
בחינת כלל טענות הצדדים והראיות שנשמעו והוגשו, מלמד כי יש מקום להורות על פירוק השיתוף בדירה, מכל הטעמים שיפורטו להלן, לאחר סילוק הטענות המקדמיות.
באשר לטענת הבת לפיה אינה בעלת הדין הנכונה הואיל וטרם ניתן צו קיום צוואה או צו ירושה אחר עזבון המנוח, מדובר בטענה שאין לה כל בסיס, ממספר וטעמים:
ראשית, עצם העובדה שצורפה כנתבעת, מקנה לה את הזכות להתגונן לגוף העניין (כפי שאכן עשתה, גם אם כטענה חלופית) ואף להגיש תביעה משל עצמה כבעלת דין מעוניינת.
שנית, איש מעולם לא חלק על היותה יורשת. גם אילו היתה האלמנה עומדת על התנגדותה, מעולם לא חלקה על עובדת היותה של הבת יורשת. המחלוקת התייחסה רק להיקף זכויותיה של הבת, היינו האם יורשת את מלוא דירת הזכויות בדירת המנוח או רק מחציתן.
נמצא, איפוא, כי אילו רצתה בכך, יכולה היתה הבת להגיש כל תביעה רלוונטית, לרבות למתן פסק דין הצהרתי בעניין הזכויות בדירה. העובדה שלא עשתה כן, מדברת בעד עצמה. יש להניח כי ידעה מראש שסיכויי התביעה קלושים, כפי שיפורט בהמשך.
באשר לטענת האלמנה בדבר התיישנות טענותיה של הגרושה, מדובר בטענה שגויה מן הבחינה המשפטית. חוק ההתיישנות התשי"ח -1958 קובע כי זכות במקרקעין אינה מתיישנת אלא בחלוף 25 שנים, מועד אשר לא חלף בעניין שלפנינו. הצדדים התגרשו בשנת 2003, כאשר התביעה לפירוק שיתוף הוגשה בשנת 2019, היינו בחלוף 16 שנים ממועד הפירוד, כך שחוק ההתיישנות אינו חל כאן.
גם טענת השיהוי לאו טענה היא, הואיל ואין כל קביעה בחוק המגבילה את המועד לו זכאי שותף במקרקעין להגיש תביעתו לפירוק שיתוף.
טענות המניעות וההשתק אף הן אינן רלוונטיות, הואיל והגרושה העלתה טענותיה ברגע הראשון בו יכולה היתה לעשות כן, לאחר הגשת הבקשה לצו קיום הצוואה. מטעמים אלה, אין גם מקום לקבל הטענות בעניין נזק ראייתי.
אשר למחלוקת לגבי היקף זכויות המנוח בדירה, עיון בכלל העדויות אל מול המצב המשפטי מלמד כי מדובר בדירה שהיתה בבעלות משותפת שלו ושל גרושתו, כפי שיפורט להלן.
מן הבחינה הדיונית, מקום בו מדובר בדירה הרשומה בלשכת רישום המקרקעין בבעלות הגרושה והמנוח גם יחד, אין כל מקום לברר טענות בעניין הבעלות במסגרת כתב הגנה לפירוק שיתוף, מבלי שהוגשה כל תביעה למתן פסק דין הצהרתי בעניין הזכויות בדירה. אילו אכן היו סבורות האלמנה או הבת כי הזכויות בדירה שייכות למנוח בלבד, יכולות היו להגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי בעניין זה, מעצם היותן יורשות פוטנציאליות. העובדה שלא טרחו לעשות כן, מונעת מהן את הזכות לברר טענה זו.
מן הבחינה המהותית ולמעלה מן הצורך יצויין כי גם אילו היתה מוגשת תביעה שכזו, סיכוייה היו קלושים עד מאוד, הואיל וביחס לדירה זו נמצאים כלל הסממנים התומכים בהיותה בבעלות משותפת של המנוח ושל גרושתו, כפי שיפורט להלן:
ראשית, מדובר בדירה הרשומה בבעלות שניהם בלשכת רישום המקרקעין, רישום המהווה ראיה לתכנו. הבת הודתה בכך (עמ' 33 ש' 26-25) וכך גם הגרושה (עמ' 42 ש' 15-14).
שנית, מדובר בדירה שנרכשה לאחר נישואי המנוח לגרושתו, היינו במהלך תקופת החיים המשותפים ולכן מדובר בנכס משותף מכח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973;
שלישית, מן העדויות עולה כי ההון העצמי לרכישת הדירה מקורו בכספי הגרושה. הגרושה ואף ביתה הצהירו על כך, והדבר לא נסתר בחקירתן הנגדית. האמירה הכללית בכתב ההגנה של הבת לפיה ההון העצמי מקורו אצל אביה המנוח, קרסה בחקירתה הנגדית, כאשר הודתה כי בעת נישואיו עם גרושתו כלל לא עמד עימה בקשר ואף לא עם אימה שהיתה רעייתו הראשונה (ר' עדות הבת בעמ' 32 ש' 24-7). בנוסף התברר כי כוונתה היתה לכספי הפיצויים שקיבל עקב תאונה, באמצעותם פרע את ההלוואה המובטחת במשכנתא (עמ' 33 ש' 5-3).
רביעית, טענה הגרושה לפיה תשלומי המשכנתא שולמו על ידי שניהם שווה בשווה כל עוד חיו יחדיו, לא הופרכה. טענת הבת לפיה קיים הגיון עסקי בכך שאביה שילם את מלוא תשלומי המשכנתא, אשר עולים כדי שווי הדירה, היא טענה שכאמור אין לה כל מקום, הן בשל היותה בגדר הרחבת חזית אס (הואיל והועלתה לראשונה בסיכומים, ללא כל זכר בכתב התביעה או בחקירות הנגדיות), והן בהעדר הוכחה לגבי גובה החזרי המשכנתא.
הטענה בעניין הסכם בין המנוח לגרושתו קרסה בחקירתה הנגדית כאשר הודתה כי כלל אינה יודעת האם נערך הסכם שכזה (עמ' 33 ש' 30 – עמ' 34 ש' 1).
הטענה בעניין רשיון לעשות שימוש במקרקעין לא פורטה כנדרש וממילא אינה רלוונטית לעניין שלפנינו, מטעמים ברורים.
עיקרו של עניין, שתי הנתבעות הודו כי הדירה היתה משותפת למנוח ולרעייתו השניה:
"אני מבינה שאבא שלי הוריש לי את הבעלות בחלק שלו בדירה
אך לא את זכות השימוש ששייכת לאלמנתו
אני מבינה שהזכויות של אבא שלי היו במחצית הדירה
והמחצית הנוספת הייתה שייכת לגרושתו ".
(ההדגשה היא שלי, ע.א.)
גם האלמנה (רעייתו השלישית) הודתה באותם דברים (עמ' 45-44 לפרוטוקול).
לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא כי יש לפרק השיתוף בדירה, באופן בו הגרושה תקבל מחצית הזכויות בה והיורשת לפי הצוואה (הבת) תקבל את חלקו של המנוח, שאף הוא מחצית הזכויות בדירה. כל זאת, לצד זכות השימוש של האלמנה בחלקו של המנוח.
כידוע, פירוק השיתוף ניתן לבצע בעין או בכסף. הואיל ומדובר בדירת מגורים בת שלושה חדרים אשר אינה ניתנת לחלוקה בעין, יש להורות על מכירתה תוך חלוקת התמ בין הגרושה לבין הבת שווה בשווה, לצד שמירת זכויות האלמנה לקורת גג בחלקו של המנוח.
שאלה שניה: האם זכאית הגרושה לדמי שימוש ראויים?
בחינת המצב המשפטי אל מול הראיות מלמד כי אין מקום לקבלת דמי שימוש ראויים בדירה, לגבי כל אחת מהתקופות שעל הפרק, מן הטעמים שיפורטו להלן.
לגבי התקופה בה המנוח שילם את תשלומי המשכנתא, גם הגרושה עצמה אינה דורשת דמי שימוש ראויים. לגבי התקופה שממועד סיום תשלומי המשכנתא (בשנת 2012) ועד מועד פטירת המנוח, הגרושה הודתה כי מעולם לא דרשה מהאלמנה דמי שימוש ראויים (עמ' 46 ש' 10). די בעובדה זו על מנת לשלול ממנה הזכות לכך בשלב זה.
טענתה כי לא ידעה שתשלומי המשכנתא הסתיימו, הופרכה בחקירתה הנגדית, כאשר הודתה מפורשות כי קיבלה מכתב מהבנק אודות סיום תשלומי המשכנתא (עמ' 56 ש' 11-9). הגרושה טענה כי המשכנתא סולקה "לפני 5 שנים" ממועד עדותה בדצמבר 2021, היינו בדצמבר 2015 (עמ' 57 ש' 4), בעוד האלמנה העידה כי תשלומי המשכנתא סולקו במלואם בפברואר 2012 (עמ' 42 ש' 17). כאשר נשאלה הגרושה מדוע לא דרשה דמי שימוש, השיבה בלאקוניות (עמ' 57 ש' 6): "לא ביקשתי כי לא ביקשתי".
לגבי התקופה שממועד פטירת המנוח ואילך, מעדות הגרושה עצמה עולה כי גם לגבי תקופה זו לא דרשה קבלת דמי שימוש ראויים (עמ' 46 ש' 10-9). מאליו מובן כי מעולם לא דרשה לשוב ולהתגורר בדירה זו. הגרושה העידה מספר פעמים כי ההבנה בינה לבין המנוח היתה כי הדירה תישאר לילדיהם, כאשר השיתוף בה יפורק לאחר פטירתם של שניהם. הטענה כי חששה מהמנוח בשל היותו אלים, לא הוכחה וממילא אינה רלוונטית שעה שהעידה לגבי כוונת המנוח ועל כוונתה שלה, כפי שפורט לעיל.
נמצא כי הן על פי ע"א 492/90 זרקא נ' פארס (נבו 10.1.93) והן על פי פסיקת כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 9861/05 פלוני נ' פלונית (נבו, 9.4.06) בהעדר דרישה למגורים, בהעדר דרישה לתשלום ובהעדר הוכחה לגבי אלימות, אין מקום לדמי שימוש ראויים.
שאלה שלישית: באיזה אופן ניתן להבטיח זכות מגורים של האלמנה?
הבת ציינה בהגינותה כי מכירה בזכות האלמנה להחזיק בדירה (עמ' 29 ש' 30):
"אני לא מנסה להוציא אותה ואפילו לא חשבתי על זה".
ב"כ הבת ציין כי מרשתו מתחייבת לממן מחצית שכר דירה עבור האלמנה, מתוך הכספים שתקבל עבור הדירה (עמ' 48 ש' 7-3).
האלמנה מבחינתה הודיעה כי תסכים לעבור לדירה שכורה אם דמי השכירות עב ימומנו (עמ' 44 ש' 28) ולחלופין תמשיך להתגורר בדירת המנוח, אם לא תצטרך לשלם דבר (עמ' 45 ש' 1). כפי שצויין לעיל, זכותה משתרעת רק על חלקו של המנוח, היינו מחצית הדירה.
כפי שצויין לעיל, הדרך לפרק השיתוף בדירה היא על ידי מכירתה תוך חלוקת התמ בין הגרושה לבין הבת שווה בשווה, לצד שמירת זכות המגורים של האלמנה בדירה. כפי שהובהר, לאלמנה הזכות לעשות שימוש בחלקו של המנוח, שהוא מחצית הדירה. ככל שמעוניינת לעשות שימוש במחצית השייכת לגרושה, עליה לשלם עבור מחצית זו. מכאן כי שתי אפשרויות עומדות על הפרק:
אפשרות אחת היא מכירת הדירה, חלוקת התמורה בין הבת לגרושה והשכרתה חזרה לאלמנה. אם הרוכש יהיה מעוניין להשכיר הדירה חזרה לאלמנה (כפי שק פעמים רבות לגבי רוכשים הקונים דירה לשם השכרתה), כי אז הבת תממן מחצית שכר הדירה של האלמנה, בעוד שבמחצית השניה תישא האלמנה עצמה.
אפשרות שניה היא מכירת הדירה, חלוקת התמורה בין הבת לגרושה, כאשר הבת תעביר לגרושה סכום השווה למחצית שכר הדירה בדירת המנוח, על מנת שתעשה בו שימוש כדי לשכור דירה אחרת.
כך או אחרת, על מנת להבטיח קיומו של מקור כספי זמין למימון דמי שכירות עבור האלמנה, יש להורות על שמירתו של סכום זה בנפרד מתוך תמורת הדירה. בשלב זה, כאשר שכר הדירה מוערך בסכום הקרוב ל 3,000 ₪ (היינו המחצית עומדת על 1,500 ₪) ובהנחה כי יש להבטיח לפחות חמש שנות מגורים, על הבת לשמור סכום העומד על 90,000 ₪ להבטחת מגורי האלמנה.
לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן:
ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח, היינו התביעה בתיק ת"ע 76361-01-19 מתקבלת.
ההתנגדות למתן הצו לקיום הצוואה בת"ע 67449-01-19 נדחית לאור הסכמת המתנגדת.
התביעה לדמי שימוש ראויים בתמ"ש 38788-03-19 נדחית מן הטעמים שפורטו לעיל.
התביעה לפירוק השיתוף בתמ"ש 38767-03-19 מתקבלת ולכן ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה ברח' הרב הרצוג 3/21 באשדוד, באופן בו תחולק שווה בשווה בין הגרושהלבין הבת, תוך שמירת זכות המגורים של האלמנה .
פירוק השיתוף בפועל יתבצע באמצעות מכירת הדירה למרבה במחיר וחלוקת התמ בין הגרושה לבין הבת שווה בשווה. מתוך הסכום שתקבל הבת, תשמור בחשבון נאמנות 90,000 ₪ על מנת להבטיח דמי שכירות לאלמנה.
ככל שרוכש הדירה יהיה מוכן לאפשר לאלמנהלהמשיך ולהתגורר בדירה, תמורת קבלת מחצית דמי השכירות למשך שנה (שהם 18,000 ₪) כי אז הסכום האמור יקוזז מהמחיר שיהיה עליו לשלם עבור הדירה. ככל שהאלמנה תהיה מעוניינת לעשות שימוש בדירה כולה, תשלים בעצמה את המחצית הנוספת. בחלוף שנה יקבל את דמי השכירות מדי חודש בחדשו, מחצית מהבת ומחצית מהאלמנה.
ככל שרוכש הדירה לא יהיה מוכן להשכיר הדירה כאמור, או ככל שהאלמנה לא תהיה מעוניינת לשכור את הדירה האמ (אלא תעדיף דירה קטנה או זולה יותר), כי אז הבת תעביר אליה, מתוך 90,000 ₪ שתשמור בנאמנות) דמי שכירות למשך שנה (בסך 18,000 ₪) ומעבר לכך תעביר לה 1,500 ₪ לחודש.
באשר להוצאות:
בגין התביעה לפירוק שיתוף אשר התקבלה, על הבת והאלמנה לשלם לגרושה 20,000 ₪.
בגין התביעה לדמי שימוש ראויים שנדחתה, על הגרושה לשלם לבת ולאלמנה 20,000 ₪.
בגין מחיקת ההתנגדות, חרף העובדה שהוגשה תגובה, לאור שיתוף הפעולה של ב"כ האלמנה משך ההליך כולו לשם סיומו בפשרה הוגנת, מצאתי כי אין להשית חיוב.
התוצאה היא כי ההוצאות מקזזות אלה את אלה ולכן לא יושת כל חיוב בגינן.
בכך מסתיים בירור כלל ההליכים ולכן ייסגרו ארבעת התיקים.
המזכירות תנתב פסק הדין גם לתיקים הקשורים ותמציא פסק הדין לצדדים.
פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים ובהתאם לנוהל שנקבע בעניין זה.
ניתן היום, ח' כסלו תשפ"ד, 21 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
