בפני
כב' השופטת תמר סנונית פורר
התובעת:
התובעת, ת"ז
ע"י ב"כ עו"ד מיסלף טיבי מטעם הסיוע המשפטי
נגד
הנתבע:
הנתבע, ת"ז
בעצמו
פסק דין
עניינו של פסק דין זה הוא בקשה להכריז על אכיפת פסקי חוץ למזונות שניתנו קליפורניה בארה"ב: פסק הדין מיום 8.8.2014 ופסק הדין מיום 28.7.2020.
רקע עובדתי וההליכים המשפטיים
הצדדים נישאו בשנת 2005. לצדדים בת משותפת ילידת **** 2012 (לגבי טענות הנתבע לגבי האבהות – אדון בהמשך).
ביום 8.8.2014 ניתן בארה"ב הפסק הראשון למזונות שקבע כי הנתבע ישלם למזונות הקטינה סכום חודשי בסך של כ-2,000$ לחודש (להלן: "פסק החוץ הראשון") (צורף כנספח 1 לתצע"ר תובעת לרבות בתרגום לעברית).
העולה מכתבי הטענות כי בשנת 2015 עזב הנתבע את ארה"ב ועבר חזרה לישראל.
ביום 28.7.2020 ניתן בארה"ב הפסק השני למזונות שקבע כי למשיב חוב עבר לגבי המזונות בסך של כ-150,000$ בתשלומי 1,000$ לחודש מיום 1.8.2020 בנוסף לחיוב השוטף (להלן: "פסק החוץ השני") (צורף כנספח 2 לתצע"ר תובעת לרבות בתרגום לעברית).
ביום 20.6.21 הגישה התובעת תביעה זו ובה עתרה לאכיפת פסק החוץ הראשון ופסק החוץ השני.
בחודש 10/2021 הועבר התיק מבימ"ש לענייני משפחה בבאר שבע לבית משפט זה (בהתאם להחלטת כב' השופט שלו מיום 12.10.21).
ביום 6.12.2021 ניתנה החלטה בה נעתרתי לבקשת התובעת לפטור אותה מהתייצבות והוריתי על התייצבותה באמצעות היוועדות חזותית, בנימוקי ההחלטה שם.
ביום 19.1.22 התקיים קד"מ, ולאחריו ביום 20.1.22 הוריתי כי על הנתבע לתקן את כתב ההגנה בהתאם לתקנות. רק בחודש 4/2022 הגיש הנתבע כתב הגנה בהתאם להחלטה לאחר מספר החלטות שניתנו בעניין זה.
לאחר מכן נקבע התיק להוכחות וניתנו הוראות לגבי הגשת תצהירים. ביום 30.12.22 ניתנה החלטה המאשרת לתובעת להיות נוכחת בהיוועדות חזותית בעת ההוכחות.
בתיק התקיימו 2 דיונים (דיון קד"מ ודיון הוכחות). הוגשו סיכומים בכתב ובהתאם ניתן כעת פסק הדין.
דיון והכרעה
פסק החוץ אינו מוכר אוטומטית בישראל ונדרש לאוכפו בהתאם לתנאים הקבועים בחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק" או "חוק אכיפת פסקי חוץ"). השיקולים לאכיפה מטרתם צמצום התדיינויות וטיפוח יחסי גומלין בינלאומיים בן מערכות משפט זרות:
"נקודת המוצא לענייננו, היא כי פסק חוץ איננו מוכר באופן אוטומטי בישראל, ונדרש שהוא יעבור הליך קליטה כדי שניתן יהיה לאוכפו או להכיר בו בישראל […]. הליכי הכרה ואכיפה של פסקי חוץ זרים, מתאפשרים, בעיקרו של דבר, ממספר טעמים מצטברים: השאיפה לשים קץ להתדיינויות משפטיות ולמנוע את אי היעילות הכרוכה בהתדיינות חוזרת ונשנית באותם סכסוכים; הרצון לעשות צדק עם הצד שזכה במשפט ולמנוע ממנו את ההטרדה החוזרת בגין אותו עניין; המגמה לטפח יחסי גומלין בינלאומיים של עזרה הדדית עם מערכות משפט ושיפוט זרות [..]".
ראו: ע"א 7251/20 קציב נ' ZAO Raiffeisenbankסעיף 19 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף (20.12.21) (להלן: "פסק דין קציב").
טרם בחינת התקיימות התנאים לאכיפת פסקי החוץ, יש לדון בטענות הסף של הנתבע.
טענת הנתבע להעדר סמכות בארה"ב ובישראל לדון בעניינם של הצדדים – לטענת הנתבע בתי המשפט בקליפורניה איבדו את הסמכות השיפוטית והעניינית שלהם לדון בעניינו מאחר ואין הוא מתגורר שם ואין הוא מסכים לסמכות. לטענתו בשל כל ההחלטות שניתנו אינם קבילות ואינן תקפות. בנוסף טען הנתבע כי מאחר והשופט הודח מתפקידו ביום 17.5.23 הרי שהדבר מוכיח את טענותיו לגבי הסמכות ולגבי היות ההליך שהתקיים בארה"ב בעניינו בלתי תקין בעליל.
לטענת התובעת לבימ"ש בקליפורניה הייתה סמכות לדון בעניינם של הצדדים וטענות הנתבע לגבי העדר הסמכות אינן מבוססות. התובעת מפנה לחוו"ד לדין הזר שהוגשה על ידה, כי לבימ"ש בקליפורניה יש סמכות נמשכת עניינית, וכן כי הנתבע נטל חלק בהליך ובוצעו לו מסירות כדין. התובעת מפנה לכך שהנתבע הגיש מסמכים וכתבי טענות בהליך של פסק החוץ השני והיה גם בקשר עם הרשויות בארה"ב, לרבות קבלת כספים בארה"ב, החזיק בחשבון בנק.
לאחר בחינת טענות הצדדים – דין טענה זו להידחות.
בחוות הדעת לדין הזר (נספח 8 לתצע"ר של התובעת) ניתן פירוט ונימוק כי לבימ"ש בקליפורניה הייתה סמכות עניינית על פי חוק לדון ולהכריע בנושא מזונות הקטינה (סעיפים 23-33 לחוות הדעת). בהמשך חוות הדעת ניתנה גם התייחסות לכך שהופעתו של הנתבע בהליך והשתתפותו בו מהווה ויתור על טענה שבימ"ש אינו מוסמך לדון בתביעה (סעיף 34 לחוות הדעת).
הנתבע מתגורר וחי בישראל. מבוקש לאכוף את פסק הדין בישראל. על כן לבימ"ש בישראל סמכות לדון בעניינו של הנתבע. מאחר ומדובר באכיפת פסק חוץ בענייני מזונות בימ"ש לענייני משפחה הוא שמוסמך לדון בתביעה.
על כן הוכח כי לבימ"ש בארה"ב ובימ"ש בישראל יש סמכות לדון. לא די באי רצונו ובאי הסכמתו של הנתבע לנהל את ההליך על מנת לקבל את טענתו זו.
טענת הנתבע כי פסקי הדין ניתנו במרמה – לטענת הנתבע פסק החוץ הראשון לא מבוסס על נתוני ההשתכרות הנכונים של הצדדים ולא מבוסס על דו"ח המיסים השנתי של הצדדים כנדרש על פי החוק בקליפורניה ולפי טבלת מזונות שגויה. כמו כן מפנה הנתבע לכך שמופיע מועד (15.4.2014) שבו לא היה דיון בבימ"ש. לטענת הנתבע פסק החוץ אינו חוקי והושג במרמה, ולוקה בטעויות מכוונות למטרות הונאה מאחר והיו לו אפס הכנסות מאומתות בדוחות מס בארה"ב. לטענת הנתבע לגבי פסק החוץ הראשון הוא התנגד להיות נוכח במהלך עדותו של החוקר (מר ****) ביום 1.4.2014 בבימ"ש בארה"ב, מאחר והיה מדובר בפעולה בלתי חוקית של חדירה לפרטיות. הנתבע טוען כי התובעת והשופט בתיק ניהלו הליך לא חוקי המתבסס על החדירה לפרטיות והוא לא נכח בהליך זה. לטענת הנתבע הדיון נוסף ליומן הדיונים בבימ"ש ללא ידיעתו ללא זימונו כדין במטרה שלא יהיה נוכח ועובדי בימ"ש הוסיפו את התאריך ליומן כדי לתקן את התרמית. לטענת הנתבע הוא פנה לרשויות בארה"ב לגבי עניין זה.
לטענת הנתבע פסק החוץ השני גם הוא הושג במרמה וניתן ללא סמכות עניינית וללא נוכחותו. לטענת הנתבע לא הוכחה אבהותו (נושא שידון בהמשך) ונדרש היה לבצע בדיקת אבהות. לטענת הנתבע פסק החוץ השני ניתן ללא סמכות שיפוט, ללא הליך שיפוטי תקין, ללא פרוטוקול וללא נוכחותו. כמו כן לטענתו פסק החוץ השני מתבסס על פסק החוץ הראשון שהושג במרמה והונאה ועל כן יש לדחות את בקשת האכיפה גם לגביו.
לטענת התובעת טענות הנתבע למרמה נדונו בארה"ב ונדחו, ואינן יכולות לשמש טענות הגנה מפני האכיפה בישראל. לטענת התובעת ההיקף של טענות המרמה באכיפת פסק חוץ מצומצם ורף ההוכחה שנדרש גבוה והנתבע לא עמד בו.
לאחר בחינת טענות הצדדים, דין הטענה להידחות.
שוכנעתי כי הנתבע העלה גם טענות אלה בבימ"ש בארה"ב והן נדונו לגופן. בפסק החוץ הראשון בסעיף 10 צויינו מפורשות טענותיו של הנתבע כנגד החוקר ****. הטענות פורטו, נדונו ונדחו. כמו כן פורטה התנהלות הנתבע והעובדה כי בימ"ש ציין בפניו כי יישמע את העדות גם אם יבחר שלא להיות נוכח. צויין כי הנתבע בחר לעזוב את האולם. בהמשך פסק הדין הראשון נדונות טענות הנתבע גם לגבי המרמה ונדחות לגופן.
יתרה מכך, הנתבע עת חקר את התובעת ציין כי יצא מהדיון בעת חקירת החוקר מאחר וטען שזו פגיעה בפרטיות, והתובעת אישרה כי הוא עזב את בימ"ש (ראו: פרוט' מיום 30.4.23, עמ' 26, שורות 25-28).
בפסק החוץ השני צויין מפורשות כי נוכחות התובעת וב"כ הייתה באמצעות הטלפון ובניגוד לרושם מטענות הנתבע הדבר לא הוסתר וצויין בסעיף 1.ז. לפסק החוץ השני.
בתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי התובעת בנספח 12 לתצע"ר מפורט מדוע אין לקבל את טענות הנתבע כי פסק החוץ הושג במרמה בהתייחס להתנהלות שהייתה בהליכים עצמם:
אשר על כן הנתבע לא הוכיח את טענותיו למרמה.
התובעת הוכיחה כי טענותיו בעניין זה נדונו ונדחו בפסקי החוץ.
הנתבע היה חלק מההליכים והעלה טענותיו בהליך, וגם לפי האמור בכתבי טענותיו, בשלל אופנים בפני רשויות שונות בארה"ב. בחירתו של הנתבע בחלק משלבי ההליכים שלא להיות נוכח – הינה זכותו. אולם אין הדבר הופך את פסק החוץ לפסק שהושג במרמה.
בימ"ש זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בימ"ש הזר או כערכאת ערעור על פסקי החוץ. יודגש – אין בימ"ש זה נכנס לנעלי בימ"ש הזר ובודק מה היה פוסק לו ההליך היה מתקיים בפניו.
על כן הטענה כי פסקי החוץ ניתנו במרמה – נדחית.
טענת הנתבע כי לא הוכח שהוא אביה של הקטינה – לטענת הנתבע לא הוכח כי הוא אביה של הקטינה, הוא לא חתם על מסמכים הקשורים לכך, והיה נדרש לבצע בדיקת DNA להוכחת אבהותו. על כן אין מקום להכיר בפסק החוץ. לטענת התובעת, הקטינה נולדה לאחר טיפולי פוריות ולאחר הלידה הנתבע נרשם בתעודת הלידה כאביה ויש לה ראיות למכביר על כך. כמו כן היא מפנה לכך שעד ההליך הנוכחי הנתבע לא העלה טענות אלה והודה שהוא האב והגיש בקשות בהתאם בהליכים בארה"ב.
לאחר בחינת טענות הצדדים, דין טענה זו להידחות.
התובעת הציגה מסמכים פוזיטיביים מזמן אמת המוכיחים כי הקטינה נולדה לאחר טיפולי פוריות (צורף נספח 4 לתצע"ר של התובעת מסמכים לגבי הליך הפריה חוץ גופית שעברו הצדדים). הנתבע אישר זאת בחקירתו (ראו: פרוט' מיום 30.4.23, עמ' 36-37). כמו כן הציגה התובעת את תעודת הלידה של הקטינה ובה הנתבע רשום כאביה (צורף כמוצג ת/1). גם בהליכים בארה"ב הנתבע היה חלק מהם (ת/3 צורפו מסמכים שהוגשו ובהם טענות באריכות של הנתבע בהליך בארה"ב). הנתבע לא הוכיח כי העלה טענה בהליכים בארה"ב שהוא אינו אביה של הקטינה או הגיש תביעה מתאימה על כך. גם בחקירתה אישרה התובעת כי לא היה מקום לערוך בדיקת אבהות מאחר והצדדים עשו הפריה חוץ גופית (ראו: פרוט' מיום 30.4.23, עמ' 28, שורות 14-26).
התובעת הגישה (נספח 12 לתצע"ר) תעודת עובד ציבור מהרשות בארה"ב בה צויין מפורשות בסעיף 5 כי: "אבהות לא היוותה סוגיה בתיק זה ולא הוגשה בקשה לקביעת הורות". צויין בסעיף 6 כי הייתה טעות סופר בה סומן נושא האבהות במסגרת הבקשות, אולם הודגש: "זוהי טעות סופר. אבהות לא הייתה ואינה מהווה סוגיה בתיק זה. לבית המשפט לא הייתה סמכות לדון בסוגיה זו והוא לא עשה זאת".
גם בחינת התוכן של פסק החוץ הראשון והשני לא מעלה כי נושא האבהות נדון.
יתרה מכך בפסק החוץ השני בחלק של "הצהרה על היסטוריית תשלום מזונות" צורפה טבלה ממנה עולה כי הנתבע גם נשא במזונות הקטינה בהתאם לפסק הדין במהלך השנים, קרי הכיר בחיוב ובאבהותו.
טענת הנתבע כי לקטינה אב אחר חדש – לטענת הנתבע בעלה הנוכחי של התובעת אימץ את הקטינה ומשמש כאביה בפועל ואף "זכה לאבהות לתקופה ארוכה יותר מהנתבע[…] ובכך קיבל על עצמו אבהות/ אחריות. התובעת מעוניינת להחזיק אב בפועל בקליפורניה שלקח אבהות ואחריות בפועל וכעת רוצה גם נתבע עגון למימון עם אבהות וירטואלית "רוקדת על שתי חתונות" (סעיף 6 לסיכומיו הנתבע). לטענת התובעת אין מדובר בטענת הגנה מפני אכיפת פסק החוץ מאחר והתובע הוא אביה של הקטינה.
לאחר בחינת טענות הצדדים – דין טענה זו להידחות.
טענה זו של התובע היא במישור ההגנה במסגרת הליך קביעת המזונות ואינה מהווה שיקול בשלו יש להורות על דחיית תביעת האכיפה. מעבר לכך ועל אף שהתובעת אישרה כי נישאה מחדש (ראו: פרוט' מיום 30.4.23, עמ' 17, שורה 4), אין בכך על מנת להורות שהתובע פטור ממזונות הקטינה, ואין זו עילה לדחיית תביעת האכיפה.
אשר על כן ולאחר דחיית טענות הסף יש לבחון התקיימות התנאים הנדרשים על פי חוק אכיפת פסקי חוץ.
על התובעת להוכיח את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק.
הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו (סעיף 3(1))
התובעת צירפה חוות הדעת לדין הזר בקליפורניה שניתנה על ידי מומחה לדין הזר, עו"ד זאב קורמן (נספח 8 לתצע"ר תובעת). הנתבע לא הגיש חוו"ד נגדית. לא ביקש לזמן את עורך חוו"ד לחקירה. על כן חוו"ד נותרה עומדת על מכונה על כל רכיביה. חו"ד מפורטתף מנומקת והתייחסה כפי שיפורט להלן לכל הרכיבים הנדרשים על פי החוק.
על פי חוות הדעת לדין הזר לבימ"ש שנתן את פסקי הדין החוץ הייתה הסמכות העניינית והאישית לדון בשני ההליכים (סעיף 35 לחוות הדעת). הודגש כי בוצעו מסירות לנתבע, והוא הגיש כתבי טענות.
הפסק אינו ניתן עוד לערעור (סעיף 3(2))
על פי חוות הדעת לדין הזר (נספח 8 לתצע"ר תובעת) הנתבע לא הגיש ערעור ושני פסקי החוץ אינם ניתנים עוד לערעור והם סופיים (סעיפים 36-41 לחוות הדעת).
הנתבע נשאל בחקירתו האם הגיש ערעור ואישר כי לא הגיש (ראו: פרוט' מיום 30.4.23, עמ' 44). בהמשך ציין כי לא הגיש ערעור כי: "אני לא יכול להגיש, אני מצטער. אין לי כסף, אין לי עבודה, אין לי כלום" (שורה 20).
החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור (סעיף 3(3))
עיקר טענותיו של הנתבע מופנות לתוכנו של פסק הדין. אולם בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק החוץ והוא גם אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת בימ"ש הזר (ראו: פסק דין קציב, סעיף 21 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף). יתרה מכך, גם אם בימ"ש זה היה מוצא כי לו היה מתנהל התיק בפניו התוצאה הייתה שונה – אין זה נימוק לאי אכיפת פסק החוץ.
בכל הנוגע לטענות הנתבע לגבי כך שההליך המשפטי בארה"ב ופסק הדין נוגדים את תקנת הציבור, וכן כי לא ניתנה לו אפשרות לטעון את טענותיו כדבעי בהליך בארה"ב ולא ניתן לו יומו – דין טענות אלה להידחות.
הוכח כי הנתבע היה חלק מההליכים בארה"ב. ידע עליהם. הגיש בהם מסמכים ואף הביע את מחאתו בפני הרשויות השונות לגבי אופן ניהולם (בחקירתו ציין כי פנה למשטרה ול-FBI (ראו: פרוט' מיום 30.4.23, עמ' 46, שורות 22-24)). הדברים עולים נכוחה מכתבי הטענות של הנתבע עצמו ולגבי האופן בו הביע את התנגדותו ומחאתו וטענותיו כנגד ההליכים בארה"ב. כמו כן גם בחקירתו אישר הנתבע כי הגיש תגובות ומסמכים בהליך של פסק החוץ הראשון (ראו: פרוט' מיום 30.4.23, עמ' 45, שורות 10-32).
התובעת הגישה (נספח 12 לתצע"ר) תעודת עובד ציבור מהרשות בארה"ב בה צויין מפורשות כי הנתבע היה חלק מההליך וההחלטות הומצאו לו לרבות לגבי הדיון. כמו כן הודגש כי היו שינוים שנבעו ממגפת הקורונה. פורט באריכות כי המסמכים הומצאו לנתבע כדין וכי הוא הגיש תגובה נרחבת ביום 11.5.2020 (סעיפים 7-12 בתעודת עובד ציבור). גם בחקירתו אישר הנתבע כי הגיש מסמכים על מצבו הכלכלי ועל טענותיו בהליך לפני פסק החוץ השני (ראו: פרוט' מיום 30.4.23, עמ' 51, שורות 10-34). צורף ת/3 מסמך שהוגש על ידי הנתבע לבימ"ש בקליפורניה המפרט באריכות את מלוא טענותיו בהליך.
על פי חוות הדעת לדין הזר (נספח 8 לתצע"ר תובעת) החיובים בפסקי הדין הם למזונות ילדים ותוכנם אינו סותר את תקנת הציבור, והם גם נאכפים כדבר שבשגרה בין ארה"ב לישראל (סעיפים 42-46 לחוות הדעת).
התנגדותו של הנתבע לתוצאת פסקי הדין והתנגדותו לאופן ניהול ההליכים בארה"ב אינם שוללים את סמכות בימ"ש בארה"ב. אי שביעות רצונו מההליך ומהתוצאה אינה שוללת את אופן ניהול ההליך ואין משמעה כי פסק החוץ נוגד את תקנת הציבור.
התובעת הוכיחה כי ההליך התקיים בארה"ב על פי החוק ובאופן תקין. טענות הנתבע לגבי אופן ניהול ההליך ולגבי תוצאתו מקומן בהליך ערעור בארה"ב ולא במסגרת הליך האכיפה.
לנתבע יש טענות כבדות משקל לגבי אופן ניהול ההליך, האם ניתן לו יומו כדין בהליך וטענות בפרט כנגד השופט שפסק את פסק החוץ השני, אולם ההלכה של בימ"ש העליון הינה כי לא די בטענה כי פסק החוץ מוטעה או גורם אי צדק:
"הלכה ידועה ומושרשת היא, כי רק לעתים נדירות תידחה אכיפתו של פסק חוץ מטעמים של תקנת הציבור [..]. עוד יצוין כי תקנת הציבור בהקשרו של סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ היא תקנת ציבור "חיצונית" – בשונה מתקנת ציבור "פנימית" – ועניינה "בערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות, ורק אם מתנגש פסק-חוץ באחד מאלה כי אז נדחה אותו מפנינו" כאשר "טענה על דבר היותו של פסק-חוץ מוטעה או גורם אי-צדק לא יהיה די בה" (עניין אשכר, בעמ' 653-651; שפירא, בעמ' 534-530).
זאת ועוד, ככלל, שוני מבחינת הנורמות המשפטיות החלות במדינת הפסק לעומת אלה החלות בישראל אינו הופך את פסק החוץ, כשלעצמו, לפסק דין הסותר את תקנת הציבור. במילים אחרות, גם אם פסק החוץ מייסד עצמו על נורמה בדין הזר השונה מהדין הישראלי, אין בשוני זה כדי למנוע את אכיפתו".
(ראו: פסק דין קציב, סעיף 28 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף).
למעשה מכוון הנתבע בטענותיו לגבי ההליך בארה"ב להגנה הקבועה בסעיף 6(א)(2) לחוק: "האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה". אולם למרות היות טענותיו של הנתבע כבדות משקל הוא לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש בהליך זה. יודגש – אין בימ"ש זה בודק מחדש את ההליך המשפטי
שהתקיים בארה"ב, תוצאתו ונימוקיו ואין בימ"ש זה יושב כערכאת ערעור על פסק החוץ. כל שעל בימ"ש לבדוק הוא האם ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו (ראו: פסק דין קציב, סעיף 35 לפק דינו של כב' השופט גרוסקופף). בעניין זה שוכנעתי כי לנתבע ניתן יומו בבימ"ש בארה"ב: הוא ידע על ההליכים, התקומם לגבי ההחלטות שניתנו ולגבי אופן ניהול ההליך דבר המעיד כי קולו לא נפקד ויומו ניתן לו, גם אם לא לשביעות רצונו המלאה. עם כל ההבנה הרבה לתחושותיו של הנתבע לא שוכנעתי כי הוא הוכיח חשש ממשי שזכויותיו נפגעו (שם, שם).
יתרה מכך, בחינת פסק הדין מעלה כי פורטו טענותיו של הנתבע והתנהלותו, וניתנה להן התייחסות מפורשת.
הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן (סעיף 3(4))
על פי חוות הדעת לדין הזר (נספח 8 לתצע"ר תובעת) החיובים בפסקי הדין הזרים הם ברי ביצוע בקליפורניה באמצעות סעדים שונים של אכיפה לרבות עיקול וכיוצ"ב. כמו כן הודגש בחוו"ד כי אכיפה של צווים בעניין מזונות ילדים הינה אכיפה לצמיתות ולא חלה התיישנות על חוב מזונות (סעיפים 47-59 לחוות הדעת).
התקיימות תנאי ההדדיות באכיפה: פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל (סעיף 4)
בנוסף לתנאים המפורטים בסעיף 3 שהנטל להתקיימותם מוטל על התובעת, הרי שהנטל להוכיח את התקיימותו של סעיף 4 לחוק מוטל על כתפי הנתבע (ראו: פסק דין קציב, סעיף 20 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף).
הנתבע לא הוכיח רכיב זה.
לעומת זאת התובעת הוכיחה על פי חוות הדעת לדין הזר, ובפירוט רב, על עקרון ההדדיות המתקיים בין ישראל לארה"ב בפרט בנושא מזונות ילדים. ישראל וארה"ב חתומות על מזכר אמנות בדבר אכיפה הדדית בנושא מזונות ילדים מיום 5.2.2009. גם בחוו"ד לדין הזר (נספח 8 לתצע"ר התובעת) פורט בסעיפים 61-79 ההדדיות הקיימת בין המדינות באכיפה של פס"ד של מזונות ילדים. על כן מתקיים עיקרון ההדדיות.
המועד להגשת ההליך לאכיפת פסקי הדין הזרים (סעיף 5)
סעיף 5 לחוק קובע כי "לא ייזקק בית המשפט לבקשת אכיפה של פסק-חוץ שהוגשה כעבור יותר מחמש שנים מיום מתן הפסק […] אלא אם מצא בית המשפט סיבות מיוחדות המצדיקות את האיחור".
לטענת הנתבע פסק החוץ הראשון הוגש לאחר 5 שנים ועל כן יש להורות על דחיית התביעה לגביו. לטענת התובעת לא חלפו 5 שנים בהן ניתן להגיש את ההליך. פסק החוץ השני ניתן ביום 28.7.2020 וממילא לא חלף הזמן לאכיפתו. בכל הנוגע לפסק החוץ הראשון הרי שלטענת התובעת מתקיימות סיבות מיוחדות המצדיקות את האיחור וכן יש לקחת בחשבון כי בקליפורניה פסקי הדין לא התיישנו.
לאחר בחינה של טענות הצדדים אני קובעת כי המועד לאכיפה לא חלף.
בכל הנוגע לפסק החוץ השני שניתן ביום 28.7.2020 הרי שלא חלפו 5 שנים מיום שניתן ועד להגשת התביעה ביום 20.6.2021, ועל כן המועד לאכיפה שנקבע בסעיף חל.
בכל הנוגע לפסק החוץ הראשון שניתן ביום 8.8.2014 מתקיימות מבין טענותיה של התובעת "סיבות מיוחדות המצדיקות את האיחור".
הנתבע אמנם עזב את ארה"ב לישראל בשנת 2015. אולם עת החל ההליך בשנת 2020 היה חלק מההליך, שיתף פעולה בדרכו ונטל בו חלק. בנסיבות הללו לא הייתה וודאות כי יידרש הליך נוסף בישראל בפרט כאשר בעבר היו לנתבע נכסים בארה"ב. התובעת בחקירתה ציינה כי פנתה לרשות לגביית מזונות בחודש 10/2015 אולם לא ידעה היכן הנתבע נמצא (ראו: פרוט' מיום 30.4.23, עמ' 35, שורות 7-11). הנתבע אישר בחקירתו כי גר בארה"ב עד שנת 2015 (ראו: פרוט' מיום 30.4.23, עמ' 40, שורות 35-36). בהמשך ציין כי עזב את ארה"ב בשל סכנת חיים ומאחר והיה נרדף (עמ' 41). הנתבע אישר כי לא עידכן את התובעת כי עזב את ארה"ב ולא עידכן היכן הוא נמצא ומה כתובתו ולדבריו: "למה שאני אעדכן?". כמו כן ציין כי יש את הכתובת שלו בארה"ב (ראו: פרוט' מיום 30.4.23, עמ' 41, שורות 35-36, עמ' 42 שורות 1-4). הנתבע אישר בחקירתו כי לא עידכן את הרשות לגביית מזונות בקליפורניה היכן הוא נמצא (עמ' 42 שורות 9-10).
לכך יש להוסיף כי התובעת צירפה ראיות המעידות כי הנתבע אותר ב**** בישראל בחודש 12/2018 בלבד (צורף כנספח 7 לתצע"ר של התובעת). קרי גם אם אבחן את המועד להתיישנות על פי החוק בהתאם למועד איתור הנתבע בישראל, בחודש 12/2018, הרי שגם אז לא חלף המועד על פי הסעיף והתביעה הוגשה בגדרי ההתיישנות הקבועה, מאחר והוגשה בחודש 6/2021.
התובעת ציינה כי לקח זמן לרבות במערכת היחסים בין הרשויות בין ארה"ב לישראל עד אשר אותר הנתבע בישראל ואותר מקום הימצאו בישראל ועד אשר הייתה פעולה על פי האמנה לקבלת ייצוג משפטי והגשת התביעה. כפי שקבעה הפסיקה אין לקבל מצב שבו על מנת להבטיח מפני טענת התיישנות ידרש בעל הזכות להגיש בקשות לאכיפה בארצות העולם בהן עתיד החייב על פי הפסק לשהות, ועל כן התקבלה הטענה כי אי ידיעת מקום הימצאו של החייב היא נסיבה המצדיקה את האיחור (ראו: ע"א 247/83 הוכמן נ' רווה פד"י לח(3) 639, 643).
בנוסף, שוכנעתי כי טרם הגשת התביעה לאכיפה בישראל מוצו והסתיימו ראשית לכל וכדין ההליכים המשפטיים בארה"ב. פער הזמנים בין מתן פסק החוץ השני ביום 28.7.20 ועד להגשת התביעה לאכיפה ביום 20.6.21 הוא פרק זמן סביר ובמסגרת המותרת על פי החוק.
יש לקחת גם בחשבון כי מדובר בפסק זר בענייני מזונות ילדים שהחיוב בו לזמן ארוך, מגן ומשרת את טובתם וזכויותיהם של קטינים והוא חיוב מתחדש מדי חודש בחודשו.
אשר על כן לא חלפו המועדים והתביעה הוגשה כדין במועדים האפשריים לגבי פסק החוץ הראשון והשני.
סיכום
אשר על כן ומכל הנימוקים שפורטו לעיל, התביעה מתקבלת ואני מורה כי פסק החוץ הראשון שניתן ביום 8.8.2014 בקליפורניה ארה"ב בתיק מס' **** ופסק החוץ השני שניתן ביום 28.7.2020 (נושא אותו מספר הליך) הם אכיפים בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958.
הוצאות ההליך – התובעת מיוצגת על ידי הסיוע המשפטי בהתאם לאמנה. הנתבע בחר שלא להיות מיוצג. התביעה אמנם התקבלה אולם מתוך התחשבות בטענות הנתבע וכן במצבו כפי שפירט והוכיח בהליך (לרבות במוצגים שאישרתי הגשתם), סברתי כי יש ללכת כברת דרך לטובת הנתבע ולא לחייבו בהוצאות ההליך.
המזכירות תסגור את אפ"ח 42612-06-21.
ניתן היום, כ"ז אב תשפ"ג, 14 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
* פסק הדין הותר לפרסום ללא כל פרט מזהה בהחלטה מיום 26.9.23.
