בפני
כבוד השופטת מיכל סער
התובעים
1. ח.ש
2. מ.ש
נגד
הנתבע
ד.ש
פסק דין
לפניי בקשה למתן צו קיום צוואת המנוחה, הגב' ר.ש ז"ל. מנגד, הוגשה התנגדות לבקשה למתן צו קיום צוואה, ובקשה למתן צו ירושה.
רקע עובדתי רלוונטי
גב' ר.ש ז"ל ובעלה המנוח מר ז.ש ז"ל (להלן: "ר.ש ו- ז.ש " או "המנוחים"), היו בני זוג ללא ילדים.
מר ד.ש (להלן: "ד.ש" או "הנתבע") הנו אחיה היחיד של ר.ש המנוחה.
מ.ש ז"ל (להלן: "אח של ז.ש") היה אחיו היחיד של ז.ש. גב' ח.ש ומר מ.ש (להלן: "ח.ש ו- מ.ש " או "התובעים" או "תובעת 1" "תובע 2") הינם ילדיו של מ.ש אח של ז.ש.
ביום 23.7.89 ערכו ר.ש ו- ז.ש צוואה הדדית בפני שני עדים: עו"ד אהרון מרגלית ואסעד אבו זולוף. במסגרת הצוואה הורישו ר.ש ו- ז.ש את רכושם זה לזו. נוכח חשיבות נוסח הצוואה, יובאו מספר סעיפים מתוך הצוואה, הרלוונטיים לענייננו, במלואם:
"…
2. כפוף לאמור בסעיף (3) להלן, הננו מקנים בזה, משעה אחת לפני פטירתנו מן העולם את כל רכושנו, בין בנכסי דלא ניידי ובין במטלטלין, בין בכסף ובפקדונות בבנקים או בכל מוסד אחר, בין ברכוש המופקד בידי אדם כלשהו בין בזכויות, בתביעות, במניות, בכספים, בניירות ערך, במטבע זר ובכל זכות אחרת, לרבות זכויותינו וזכויות כל אחד מאיתנו בבית בו אנו מתגוררים והמצוי ברחוב …, הידוע כחלקה…. בגוש…., לזולתנו הנותר בחיים אחרי אחד מאיתנו, במקרה של פטירתו של אחד מאתנו מן העולם (הכל יקרא להלן – "הרכוש").
3. למרות האמור בסעיף (2) לעיל, אני, ז.ש, מקנה בזה את הרכוש המפורט להלן, היינו:
כספים המופקדים על שמי ו/או על שמה של אמי גב' פ' ו/או שמו של אחי מ.ש, בבנק לאומי לישראל בע"מ סניף…. וכן חלקי בדירה בה מתגוררת אמי והנמצאת ברחוב … , לאמי, גב' פ'.
4. אם חס וחלילה אמי, גב' פ' תלך לעולמה לפני או ביחד עמי, אזי שאני מקנה את חלקה בעיזבון המפורט בסעיף (3) לעיל, לאחי מ.ש בעל ת.ז. … מרחוב ….".
5. אם חס וחלילה, נפטר מן העולם יחדיו, אזי שאנו מצווים בזה כי חלקו של כל אחד מאיתנו יוקנה כדלקמן:
חלקי, ז.ש, יוקנה לאחי, מ.ש, בעל ת.ז. ….. מרחוב ……
חלקי, ר.ש, יוקנה לאחי, ד.ש, בעל ת.ז. ….. מרחוב ….."
ז.ש הלך לבית עולמו ביום 00.00.2016 וצוואתו קוימה ביום 00.00.2017.
ר.ש הלכה לבית עולמה ביום 00.00.2019.
להשלמת התמונה יצוין כי מ.ש, אח של ז.ש, הלך לבית עולמו בשנת 2015, טרם פטירתם של ר.ש ו- ז.ש.
ח.ש ו- מ.ש (ילדיו של מ.ש, אח של ז.ש) הגישו בקשה לקיום צוואתה של ר.ש (42405-01-20).
מנגד, הגיש ד.ש (אח של ר.ש) התנגדות לקיום הצוואה, וכן בקשה למתן צו ירושה אחר ר.ש המנוחה (43505-01-20, 63028-02-20).
תמצית טענות ח.ש ו- מ.ש (ילדיו של מ.ש אח של ז.ש)
לטענתם, מ.ש היה האח היחיד של ז.ש והיה קשור אליו מאוד. האחים שרדו יחד את נוראות השואה ועלו יחד באניית מעפילים ומאז לא נפרדו דרכיהם. מ.ש ומשפחתו היו האנשים הקרובים ביותר ל- ז.ש, והיו משפחתו היחידה. לעומת זאת, הקשר של המנוחים עם ד.ש (אח של ר.ש) היה שונה. ד.ש (אח של ר.ש) התגורר רוב השנים בחו"ל, הגיע לארץ לעיתים מזדמנות ולא תמיד טרח לבקרם. ד.ש (אח של ר.ש) כמעט ולא נטל חלק בטיפול במנוחים, לפיכך אין ספק כי למנוחים לא היה כל רצון כי לאחר פטירתם כל רכושם יעבור ל- ד.ש (אח של ר.ש) בלבד.
עוד טוענים התובעים, כי הצוואה כוללת את סעיף 2 – לפיו לאחר פטירת אחד מבני הזוג מועבר הרכוש לבן הזוג הנותר בחיים (מלבד הרכוש שניתנו לגביו הוראות בסעיף 3 לצוואה), ואת סעיף 5 לצוואה– לפיו לאחר פטירת בן הזוג השני מחולק הרכוש בחלוקה שווה בין אחיהם היחידים: חלקו של ז.ש שהינו מחצית מהרכוש לאחיו מ.ש, וחלקה של ר.ש – מחצית מהרכוש לאחיה ד.ש.
לטענת התובעים, אין לפרש את סעיף 5 לצוואה כהוראת חלוקה במצב כה נדיר לפיו ר.ש ו- ז.ש ילכו לעולמם בדיוק באותו הרגע. עריכת צוואה ללא הוראה בנוגע לחלוקת הרכוש לאחר פטירת בן הזוג שנותר בחיים, פירושה כי לאחר פטירתו יחולק הרכוש ליורשיו על פי דין בלבד. מאחר שר.ש הייתה האחרונה ללכת לבית עולמה, הרי שיורשה על פי דין – ד.ש יורש לבדו את כל עיזבון המנוחים. פירוש זה של הצוואה הינו מרחיק לכת ובלתי סביר וסותר את כל מהותם של צוואה הדדית ועקרון ההסתמכות.
עוד נטען, כי מאחר שמדובר בצוואות הדדיות שנערכו במסמך אחד, הרי שבמקום המילה "יחדיו" יש לכתוב את המילה "שנינו". ברור כי בני הזוג לא טרחו לפנות לעורך דין כדי 'לכסות' מקרה כה נדיר בו שני בני הזוג מתים יחדיו.
עו"ד מרגלית, אשר ערך את הצוואה והיה שכן וחבר של המנוחים טוען בתצהיר שהגיש מטעמו כי כתב בצוואה בסעיף 5 "נפטר מן העולם יחדיו", התכוון לאחר ששני בני הזוג לא יהיו בין החיים, ולא למצב נדיר שאינו מתרחש כמעט אף פעם – ששני בני הזוג ילכו לעולמם יחד.
כמו כן טוענים התובעים, כי מאחר שמדובר בצוואה הדדית משותפת, הרי שלאחר פטירת שניהם, סעיף 5 לצוואה עוסק במצב בו שניהם כבר לא יהיו בין החיים, ולכן יש להחיל את סעיף 41 לחוק הירושה, תשכ"ה -1965 (להלן: "חוק הירושה") העוסק ב"יורש במקום יורש". סעיף 42 לחוק הירושה העוסק ב"יורש אחר יורש" אינו רלוונטי לענייננו. לפי סעיף 49 לחוק הירושה, ברגע שזוכה לפי צוואה הולך לעולמו לפני המצווה, אזי צאצאיו של היורש נכנסים לנעליו. מאחר שמ.ש (אח של ז.ש) הלך לעולמו לפני המצווה – ילדיו ח.ש ו- מ.ש נכנסים לנעליו.
תמצית טענותיו של ד.ש (אח של ר.ש)
לטענת ד.ש (אח של ר.ש), סעיף 5 לצוואה עוסק במקרה בו ז.ש ו- ר.ש ייפטרו מן העולם יחדיו, כלומר באותה העת. ואולם בענייננו, ז.ש נפטר בשנת 2016 ובשנת 2017 ניתן צו קיום צוואה בעניין עזבונו, ואילו ר.ש נפטרה בשנת 2019. לפיכך, הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 2 לצוואה, הקובע כי לאחר פטירתו של ז.ש יעבור כל רכושו ל- ר.ש (פרט לאמור בסעיף 3 לצוואה). לפיכך, מ.ש (אח של ז.ש) אינו זוכה לפי הצוואה, וממילא אף ח.ש ו- מ.ש אינם זוכים.
לעניין פרשנות סעיף 5 לצוואה נטען, כי במהלך שנת 1989 – השנה בה נערכה הצוואה – התרחשו אינספור פיגועים ורציחות, ולא היה זה יוצא דופן ששני בני הזוג ייפטרו מן העולם יחדיו. הוראת סעיף 5 לצוואה ברורה, מצוין מפורשות "אם חס וחלילה נפטר מן העולם יחדיו", יש לפרש את הצוואה כלשונה – רק במות שניהם בעת ובעונה אחת יחול סעיף 5 לצוואה. מאחר ששניהם לא מתו יחדיו, אין כל תחולה לסעיף 5 לצוואה.
מכל מקום, וגם אם נפרש את סעיף 5 לצוואה כך שהוא עוסק במקרה בו שני בני הזוג ילכו לעולמם האחד אחרי השני, הרי מדובר במקרה של "יורש אחר יורש" לפי סעיף 42 לחוק הירושה. מאחר ומ.ש (אח של ז.ש) הלך לעולמו לפני ז.ש ו- ר.ש, הרי שלפי סעיף 42(ג) לחוק הירושה הוראת הצוואה לטובתו של מ.ש (אח של ז.ש) מתבטלת, וממילא מתבטלת אוטומטית אף לגבי ילדיו – ח.ש ו- מ.ש. לפיכך, כל העיזבון חוזר ליורש הראשון –ל- ר.ש, והזוכה הוא היורש של ר.ש, דהיינו ד.ש אחיה. יתרה מכך, לפי סעיף 42(ד) לחוק הירושה, הוראת צוואה של יורש אחר יורש ליותר משניים בטלה.
לעניין טענות התובעים ל"יורש במקום יורש", טוען הנתבע כי כוונת התובעים אינה ברורה: לא ברור מיהו הזוכה הראשון ומי השני. אם הזוכה הראשונה היא ר.ש, הרי במקרה זה אין מקום ל"יורש במקום יורש". אם הזוכה הראשון של ז.ש הוא אחיו מ.ש – היה על התובעים להשיג על הוראות הצוואה המתייחסות ל- ז.ש.
עוד נטען, כי סעיף 49 לחוק הירושה העוסק ביורש שמת לפני המוריש אינה חלה בענייננו, שכן מדובר בצוואה הדדית. אין כל הוראה בצוואה מה יקרה במותו של מ.ש (אח של ז.ש). מי שזוכה לפי הצוואה היא ר.ש, ו- מ.ש (אח של ז.ש) כלל לא הגיע למעמד של זוכה.
לפיכך, ד.ש זוכה בכל עיזבונה של אחותו ר.ש.
תמצית ההליכים המשפטיים שהתנהלו עד כה
לאחר הגשת כתבי הטענות ע"י הצדדים, נקבע התיק לדיון קדם משפט בפני כב' השופט עובד אליאס. בקדם המשפט ביקשו התובעים להעיד את עו"ד מרגלית, אשר ערך את הצוואה והינו אחד העדים לה, ואף נקבע מועד לחקירתו. ואולם, בהחלטה מיום 6.9.2020 ביקש בית המשפט את התייחסות הצדדים לסוגיה המשפטית העולה מהאמור בסעיף 42 לחוק הירושה, וכן את עמדת הצדדים האם ניתן ליתן החלטה בשאלה המשפטית שהתעוררה, ללא קיום דיון נוסף. לאחר קבלת עמדות הצדדים ניתן ביום 24.9.2020 פסק דין על ידי כב' השופט אליאס, במסגרתו התקבלו טענותיו של הנתבע. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי לתובעים אין כל מעמד של יורשים, וכי הנתבע הינו יורש על פי דין של עיזבון המנוחה ר.ש.
התובעים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין (עמ"ש 57939-09-20). בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים כי פסק הדין מיום 24.9.2020 שניתן על ידי כב' השופט אליאס יבוטל, והתיק יוחזר לבית משפט קמא לצורך שמיעת הוכחות.
התיק נקבע להוכחות, ואולם בשל שינויים בסדרי העבודה בבית המשפט, הועבר התיק לשמיעה בפני מותב זה. התנהל לפניי הליך הוכחות, במסגרתו נחקרו הצדדים בחקירה ראשית ונגדית. להשלמת התמונה יצוין כי עו"ד מרגלית לא התייצב לדיון ולא נחקר אודות תצהירים שהגיש לתיק, שכן לטענת התובעים מצבו הרפואי הדרדר ולא ניתן היה להביאו לעדות ולחקור אותו. הנתבע ביקש להוציא את תצהיריו של עו"ד מרגלית מתיק בית המשפט, אולם בהחלטתי מיום 8.4.21 קבעתי, כי נוכח מצבו הרפואי הנטען של עו"ד מרגלית, המסמכים המביאים את דבריו ואשר צורפו לתיק המוצגים לא יוצאו מהתיק, כדי שבפני בית המשפט תהא פרושה התמונה המלאה. עם זאת, קבעתי כי באפשרות הצדדים להתייחס לסוגיית משקלם הראייתי של המסמכים שצורפו מטעם עו"ד מרגלית במסגרת סיכומיהם, וטענותיהם בעניין זה שמורות להם.
דיון והכרעה
אין חולק בין הצדדים, כי לפי סעיף 2 לצוואה מדובר בצוואה הדדית, לפיה בני הזוג ז.ש ו- ר.ש מורישים את רכושם לבן הזוג הנותר בחיים, למעט הרכוש המצוין בסעיף 3 לצוואה, אותו מוריש ז.ש לאמו, או אם אמו תלך לעולמה יחד עמו – לאחיו מ.ש.
לפיכך, ישנן מספר סוגיות שיש להכריע בהן:
ראשית, פרשנות סעיף 5 לצוואה:
האם הסעיף עוסק במות שני בני הזוג – ז.ש ו- ר.ש – יחד באותה העת, ואז, ורק אם אכן יקרה מקרה זה, יחולק הרכוש כאמור בסעיף: רכושו של ז.ש לאחיו מ.ש ורכושה של ר.ש לאחיה ד.ש. מאחר שמקרה זה לא קרה בפועל, שכן ז.ש נפטר בשנת 2016 ואילו ר.ש נפטרה בשנת 2019, הרי שהחלוקה לפי סעיף 5 לצוואה אינה רלוונטית.
או שמא לאחר ששני בני הזוג לא יהיו בחיים (לאו דווקא בעת ובעונה אחת), שאז לאחר מות בן הזוג השני, הרכוש יחולק כאמור בסעיף 5 לצוואה.
שנית, ככל שיקבע כי פרשנות סעיף 5 לצוואה היא כי מדובר במצב של מות שני בני הזוג, לאו דווקא בעת ובעונה אחת, עולה סוגיה נוספת:
האם הוראות הצוואה הינן יורש אחר יורש, לפי סעיף 42 לחוק הירושה, כטענת הנתבע, לפיו מאחר ו- מ.ש (אח של ז.ש) נפטר בשנת 2015, לפני פטירתם של ז.ש ו- ר.ש, הרי שלפי סעיף 42(ג) לחוק הירושה הוא "מת לפני שעת זכייתו", ולפיכך "הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת".
או שמא מדובר במצב של יורש במקום יורש, לפי סעיף 41 לחוק הירושה, כטענת התובעים. ובמידה ואכן הסעיף בצוואה עוסק במצב של יורש במקום יורש, האם יש בכך כדי לסייע לתובעים.
פרשנות סעיף 5 לצוואה
לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהונחו לפניי מצאתי כי יש לפרש את סעיף 5 לצוואה כך שמדובר במקרה בו ז.ש ו- ר.ש ילכו לבית עולמם יחדיו – בעת ובעונה אחת. ואסביר.
סעיף 5 לצוואה קובע כדלקמן:
אם חס וחלילה, נפטר מן העולם יחדיו, אזי שאנו מצווים בזה כי חלקו של כל אחד מאיתנו יוקנה כדלקמן:
חלקי, ז.ש, יוקנה לאחי, מ.ש , בעל ת.ז. ….. מרחוב ……
חלקי, ר.ש , יוקנה לאחי, ד.ש , בעל ת.ז. ….. מרחוב ….."
בסיכומיהם, התובעים מבססים את פרשנותם לסעיף 5 לצוואה על מספר אדנים (לאו דווקא בסדר זה): הסבר לשוני של הצוואה, הסבר משפטי של לשון הצוואה, דברי המנוחה ר.ש עצמה, ודברי עו"ד מרגלית אשר ערך את הצוואה.
לשון הצוואה:
לטענת התובעים, המילה יחדיו אינה מתייחסת למצב של מות בני הזוג בעת ובעונה אחת, אלא למצב שבו שני בני הזוג ילכו לעולמם האחד אחר השני. יש לדחות את פרשנות התובעים.
סעיף 54(א) לחוק הירושה, שכותרתו "פירוש הצוואה" קובע כדלקמן:
"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
על פי הפסיקה, כלל זה מתחלק לשניים: הרישא עניינה בפרשנות פנימית "מתוך הצוואה". הסיפא עניינה בפרשנות חיצונית "מתוך הנסיבות", כגון התנהגותו של המצווה בשעת עשיית הצוואה, לפניה ואחריה והנסיבות האופפות את עשיית הצוואה. לפי שיטת הפרשנות הדו שלבית, ההיזקקות לנסיבות חיצוניות כמקור אפשרי לאומד דעתו של המצווה רלוונטית רק במקרים בהם אין לאמוד את דעתו מתוך הצוואה – למשל, כאשר לשון הצוואה איננה ברורה, או כשפירוש מילולי של הוראה אחת איננו מתיישב עם הוראות אחרות (ע"א 239/89 שורש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 866 (1992).
חיזוק לדרך פרשנות זו ניתן למצוא בהחלטתו של כב' השופט הנדל בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלונית (2.8.2012):
"…צוואה, לעומת זאת, היא מעשה אישי חד-צדדי, ואנו נדרשים לברר את רצונו הסובייקטיבי של עורך הצוואה בעת עריכת הצוואה כשהוא כבר איננו בחיים. על כן, משלשון הצוואה ברורה היא, ייתכן ואין מקום להיזקק לפרשנות חיצונית של כוונת המצווה. לאמור, כוחה של הלשון הברורה של הצוואה – רב יותר מכוחה של הלשון הברורה של החוזה. זאת, בשל חשיבות העיקרון של כיבוד רצון המת, כאשר הראיה הטובה ביותר היא לשון המסמך שערך, ואשר לגביו לא יוכל יותר להעיד. באשר לטענה כי אף הנסיבות יכולות להעיד, ניתן להשיב שבהעדר התייחסותו של המת לטענות מעין אלו – משקלן נחלש. לאמור, גדל הסיכוי לפרשנות לא מדויקת לגילוי אומד דעת".
בענייננו, עיון בלשון סעיף 5 לצוואה ובלשון הצוואה בכללותה מעלה, כי מדובר במות שני בני הזוג בעת ובעונה אחת:
ראשית, לשון הסעיף ברורה ונהירה. יש לפרש את המילים "נפטרו מן העולם יחדיו" כפשוטן. המשמעות הפשוטה של המילה 'יחדיו' היא יחד, באותה העת, ולא זה אחר זה כפי שטוענים התובעים. יתרה מכך, בראש הסעיף מצוינת המילה "אם" – שהינה מילת תנאי המצביעה על מקרה מיוחד שיתכן ויקרה בעתיד. כמו כן מצוין הביטוי "חס וחלילה" – ביטוי המצביע על אירוע חריג וטרגי, ולא באירוע טבעי בו שני בני אדם הולכים לעולמם זה אחרי זה (בשונה מסעיף 2 לצוואה, בו הורישו ז.ש ו- ר.ש את רכושם באופן הדדי במקרה של מות מי מהם לפני השני, בלי שציינו לפני מותם את הביטוי "חס וחלילה").
שנית, אף בסעיף 4 לצוואה עשו המנוחים שימוש בביטוי "חס וחלילה" במקרה של מוות בעת ובעונה אחת:
"אם חס וחלילה אמי, גב' פ' תלך לעולמה לפני או ביחד עמי, אזי שאני מקנה את חלקה בעיזבון המפורט בסעיף (3) לעיל, לאחי מ.ש…" (הדגש אינו במקור).
דהיינו, במקום נוסף בצוואה, שם קיימת התייחסות למקרה טרגי שיכול להתרחש בעתיד, בו אמו של ז.ש תלך לעולמה ביחד עמו, מצוין הביטוי חס וחלילה.
יתרה מכך, לטענת התובעים מדובר במקרה כה נדיר שלא הגיוני כי קיימת התייחסות לגביו בצוואה, כאשר ניתן לראות באותה הצוואה התייחסות למקרה בו ז.ש ואמו ילכו לעולמם בעת ובעונה אחת. הדבר עולה באופן ברור מלשון סעיף 4 לצוואה, ומכל מקום התובעים לא טענו כי יש לפרש את סעיף 4 לצוואה אחרת.
כמו כן, התובעים טענו כי אין זה מקובל בצוואות לציין סעיף של מות שני בני הזוג בעת ובעונה אחת. מעבר לכך שהתובעים לא הוכיחו טענתם זו, הרי שלטענת הנתבע, אשר לא הוכחשה על ידי התובעים, אף בצוואתו של אביהם – מ.ש (אח של ז.ש), נכתב סעיף המתייחס למקרה בו מ.ש ואימם של התובעים ימותו חס וחלילה באותה שעה (ראו בעמ' 22 לפרוטוקול מיום 8.4.22).
דבריה של ר.ש המנוחה:
כאמור, די בפירוש אומד דעתה של ר.ש המצווה כפי שעולה מלשון הצוואה כדי לפרשה ואין צורך בפניה לנסיבות חיצוניות. ואולם, גם אם ננקוט בשיטה פרשנית לפיה יש לפנות אף לנסיבות החיצוניות (ראו: ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, נג(2) 817 ((1999), הרי שאם נבחן את טענות התובעים לעניין אומד דעתה של ר.ש כפי שעולה מהנסיבות החיצוניות, אין בהם כדי לשנות ממסקנתי זו לעניין פרשנות הצוואה.
התובעים צירפו הקלטה של שיחה שניהל תובע 2 עם ר.ש ביום 16.2.2017, שלושה חודשים לאחר פטירתו של ז.ש (להלן: "ההקלטה הראשונה"). תובע 2 חוזר ושואל את ר.ש פעם אחר פעם כיצד היא ו- ז.ש התכוונו לחלק את רכושם. בשמיעת השיחה המוקלטת עולה כי תובע 2 מנסה 'למשוך את ר.ש בלשונה' כדי שתענה את התשובות הרצויות לו, וכאשר ר.ש מתייחסת לנושא אחר, שב וחוזר על השאלה. ואולם, אף כאשר שומעים את ההקלטה במלואה, לא ניתן ללמוד ממנה באופן ברור כי ר.ש מתכוונת לחלוקה בין שני האחים במקרה שבו תלך לבית עולמה לאחר מות ז.ש. היא אמנם מתייחסת לכך שהצדדים חפצו לחלק את הרכוש באופן שווה בין שני האחים:
"…
תובע 2: "את חושבת שז.ש רצה להשאיר לנו 50%, לי ולח.ש או ל-מ'"
המנוחה: "לא, לא חשבנו אחרת".
תובע 2: "מה זאת אומרת. מה זה אומר. לא חשבתם שמה?"
המנוחה: ששני הצדדים מקבלים את ה-, מה שנשאר. חצי לזה וחצי לזה"…
ואולם לא ברור מהשיחה האם הכוונה לחלוקה אחרי מות שניהם בעת ובעונה אחת ככתוב בסעיף 5 לצוואה, או לאחר מות שניהם זה אחרי זה. כמו כן, כאשר תובע 2 חוזר ושואל אותה, היא עונה כי "לא יודעת מי החליט, כנראה שזה הראש של משפחת … שקראו לו ז.ש, שהחליט שמ.ש (הכוונה לאחיו, מ.ס.) מקבל את הירושה של ההורים". ככל הנראה הכוונה לסעיף 4 לצוואה, ואולם לא עולה תמונה ברורה ובהירה באשר לכוונותיה של ר.ש מהשיחה. ר.ש מתייחסת בדבריה למחלוקת שהייתה בינה לבין ז.ש לגבי אופן חלוקת הרכוש וציינה כי ז.ש לא רצה שתעדיף את ד.ש (המכונה על ידה ד'):
תובע 2: זאת אומרת שזה מה שז.ש היה רוצה?
המנוחה: הוא לא היה רוצה שאני אעדיף את ד.ש, זה היה אז הוויכוח הגדול. הוויכוח הגדול, ההתחלה של ה- , שיחה. ואז כשבאנו ל-, איך קוראים לו, לעורך דין הזה,
תובע 2: אהרון מרגלית?
המנוחה: מרגלית, באנו, אז אנחנו דיברנו רק על אם אחד מאיתנו באופן טבעי, יודעים שלא, לא הולכים למות שניהם ביחד".
תובע 2: לא, אבל מה שלי חשוב, האם התכוון ז.ש אז, כי הוא ניהל את העניין, האם הוא התכוון מה יקרה כשהשני נשאר, מה קורה אחרי 200 שנה אם הוא הולך, איך החלוקה לאחר מכן?
המנוחה: ממני הוא ביקש, הוא דרש שיש שני יורשים, דרש שאני לא אעדיף את ד.ש".
מהאמור בהקלטה עולות מספר שאלות והדברים אינם ברורים דיים. האם ר.ש התכוונה לכך שהחלוקה לאחר מות שני בני הזוג אחד אחרי השני הרכוש יחולק לשני האחים, כטענת התובעים, או שמא, בשל הוויכוח, בחרו בני הזוג להוריש את הרכוש האחד לשני באופן הדדי בלי להתייחס למות אחד אחרי השני, ולהשאיר את האפשרות היוצאת דופן של מות שניהם בעת ובעונה אחת, שרק אז יחולק הרכוש לשני האחים. מכל מקום, הדברים אינם ברורים, מה גם שלא מן הנמנע כי נוכח הלחץ של השאלות הבלתי פוסקות מצד תובע 2, שלושה חודשים בלבד לאחר מות בעלה, המנוחה ענתה מה שסברה כי יעדיף לשמוע. לאחר מותה של ר.ש, ומשלא ניתן לברר עמה את כוונותיה, ובשים לב לכך שהמנוחה ככל הנראה לא הייתה מודעת לכך שדבריה מוקלטים, ובשים לב להודאתו של תובע 2 בחקירתו כי ניסה לדובב את ר.ש והקליט אותה מספר פעמים, כאשר אין בפני בית המשפט את מלוא ההקלטות שנערכו על ידי תובע 2 אלא רק את החלק שצורף (בעמ' 19 לפרוטוקול מיום 8.4.21), הרי שלא ניתן להסיק באופן ברור מהדברים מהן כוונותיה של ר.ש ויש להתייחס לדברים שהוקלטו בזהירות המתבקשת.
יתרה מכך, בפני בית המשפט הוצגה הקלטה נוספת ומאוחרת יותר של שיחה שהתקיימה בין תובע 2 ל- ר.ש המנוחה, מיום 25.6.2018 (ראו מוצג 9 למוצגי הנתבע, להלן: "ההקלטה השנייה"). משמיעת ההקלטה השנייה עולה כי ר.ש סבורה שלאחר מות ז.ש, כל הרכוש המשותף הינו שלה, והיא יכולה לעשות בו כרצונה, מבלי שנקבע בצוואה למי עליה להוריש את הרכוש שנותר, ככל שנותר, ובלי כל התחייבות כלפי אף אחד:
"תובע 2: תגידי מה את רוצה, כל…אחד
המנוחה: … אני אמרתי מה שאני רציתי, זה נגמר
תובע 2: מה רצית?
המנוחה: זהו.
תובע 2: זהו מה?
המנוחה: אני והוא וזהו.
תובע 2: את והוא זה מי? את ו- ז.ש? הא?
המנוחה: כן.
תובע 2: אחרי שאתם הולכים לעולמכם?
המנוחה: אין
תובע 2: הא?
המנוחה: אין לי מה להוסיף
תובע 2: אוקי ומה הייתה כוונתכם? נו
המנוחה: תובע 2, ביקשתי זהו זה נגמר. זה כבר יותר משנה שזה נגמר לא מדברים (לא ברור). זהו נגמר.
תובע 2: כן אבל את לא חושבת שיש לך אחריות כלפינו (הערה: קיימת מחלוקת בין הצדדים האם מדובר במילה כלפינו או כלפי הנתבע, מ.ס).
המנוחה: לא. אין לי צוואה (לא ברור).
תובע 2: זה לא מה שאמרתם בעבר. זה זה לא מה שהזכרתם".
סוף הקלטה
הקלטה נוספת מאותו היום:
"המנוחה: אין לי התחייבות כלפי אף אחד כבר מזמן.
תובע 2: נכון ול- ז.ש הייתה התחייבות.
המנוחה: ל- ז.ש הייתה התחייבות אז ל- ר.ש הייתה התחייבות אז וזה נגמר אז.
תובע 2: כן אבל מה הייתה ההתחייבות שלכם אז? הא ר.ש
המנוחה: תובע 2
תובע 2: אני מדבר בשקט, תגידי רק למה התכוונת.
המנוחה: אל… אני מבקשת לחתוך מהדיבור.
תובע 2: כי בעבר התחייבתם ש?
המנוחה: אתה… החברים שלי האחרים הם אמרו ר.ש תהיי שלווה.
תובע 2: שקטה, שלווה. צריכה להיות שלווה.
המנוחה: תחשבי, תעשי מה שאת רוצה אל תשאלי אותנו אנחנו לא יודעים.
תובע 2: אבל חשוב…
המנוחה: אני לא רוצה.
תובע 2: נכון
המנוחה: תובע 2 טירוג ( בבקשה ברומנית, הערה של המתמלל)
תובע 2 (לא ברור) אני רק אומר שבעבר ר.ש את דיברת שהחלוקה תהיה ביננו ל-מ.ש
המנוחה: לא
תובע 2: זה מה שאת ו- ז.ש אמרתם
המנוחה: לא
תובע 2: מ.. טוב
המנוחה: עובדה לא… לא ד.ש, לא מ.ש, לא ח.ש, לא מ.ש, אני. אני.
תובע 2: מ. טוב ברור שזה את. זה ברור שזה את. זה ברור שזה את.
המנוחה: לא…
תובע 2: לא זה…
המנוחה: …אז אני מצטערת…
תובע 2: זה ברור שזה את, לא לא.
המנוחה: אתה לא מעודכן ואני כנראה יותר מעודכנת.
תובע 2: כן זה את יודעת למה שז.ש התכוון רק לדברים האלה. זה מה שאמרתם בעבר וחזרתם על זה וחבל.
המנוחה: לא דיברנו עם אף אחד.
תובע 2: שכחת.
המנוחה: לא דיברנו עם אף אחד ולא התייעצנו עם אף אחד. תגיד שאני אתן לו מאה שקל או שאני אתן לו חמישים שקל לא. לא התייעצנו כי לא רצינו.
תובע 2: נכון, נכון.
המנוחה: כי לא רצינו את הוויכוחים האלו.
תובע 2: נכון אבל את אמרת לי בעבר ש
המנוחה: אני לא אמרתי אני לא יודעת מה אתה חושב ששמעת אני לא יודעת מה (לא ברור) באמת תעזוב.
תובע 2: די די נגמר בסדר. בואי,
…"
תובע 2 הודה כי הוא זה שביצע את ההקלטה הנ"ל (בעמ' 19 לפרוטוקול מיום 8.4.21).
בהקלטה נשמע קולה הרועד של ר.ש המנוחה כשהיא מפצירה בתובע 2 פעם אחר פעם להניח לה לנפשה. ניכר כי היא אינה מעוניינת להתעסק בעניינים כספיים אלו, וחשה שלא בנוח משאלותיו החוזרות ונשנות של תובע 2, שלא לומר מוטרדת משאלותיו.
כמו כן, כאמור, דברי המנוחה הנשמעים תומכים דווקא בפרשנות לפיה ר.ש סבורה כי לאחר מות ז.ש, כל הרכוש המשותף הינו שלה, והיא יכולה לעשות בו כרצונה, מבלי שנקבע בצוואה למי עליה להוריש את הרכוש שנותר, ככל שנותר, ובלי כל התחייבות כלפי אף אחד.
אף תובע 2 טען בחקירתו כי הקליט את ר.ש שכן רצה לברר עמה "מה היא חושבת על הצוואה ומה אמור להיות בה ולמה היא התכוונה". כמו כן חשש "לכסף שלה" ורצה להגן על הכספים (ראו בעמ' 24-25 לפרוטוקול הדיון מיום 8.4.21).
דבריו של עו"ד מרגלית:
התובעים הגישו שני תצהירים של עו"ד מרגלית משני מועדים שונים: האחד מיום 27.7.20 (להלן: "התצהיר הראשון") שהוגש לפני מתן פסק הדין של כב' השופט אליאס, והשני מיום 2.10.20 (להלן: "התצהיר השני"), שהוגש לאחר מתן פסק הדין. כאמור, בהחלטתי התרתי את השארת התצהירים שהוגשו בתיק בית המשפט, ואולם הוריתי כי הצדדים רשאים לטעון לעניין משקל התצהירים, שעה שעו"ד מרגלית לא נחקר על תצהיריו אלו.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לעניין התצהירים ומשקלם, מצאתי כי אין בהם כדי לסייע לתובעים. ואסביר.
בתצהיר הראשון טען עו"ד מרגלית כי כוונתו החד משמעית כאשר כתב את סעיף 5 לצוואה ההדדית "היא שלאחר ששני בני הזוג לא יהיו בין החיים, דהיינו בן הזוג שנותר בחיים אחרון ילך לעולמו, הרכוש יועבר כמפורט שם". עוד הוסיף: "בסעיף 2 לצוואה אני מציין כי הרכוש של בן הזוג שנפטר ראשון, יועבר לזה שנותר בחיים, ובסעיף 5 לצוואה, כאשר אני כותב "אם חס וחלילה נפטר מן העולם יחדיו" כוונתי שכאשר בן הזוג שנותר בחיים אחרון ילך לעולמו הרכוש יועבר כמפורט שם. דהיינו הוראת ציווי של בן הזוג שילך לעולמו אחרון. אכן השימוש יחדיו הוא שימוש לא מוצלח ומיותר, שכן ברור לחלוטין שלא היה בכוונתי למצב נדיר שאינו מתרחש כמעט אף פעם, ששני בני הזוג ילכו לעולמם יחד" (סעיף 4 לתצהיר הראשון).
ראשית, יצוין כי לא את כוונתו של עו"ד מרגלית יש לבחון אלא את כוונת ואומד דעת המנוחים. שנית, אף עו"ד מרגלית מבהיר כי בן הזוג האחרון שילך לעולמו, יוריש את חלקו כמפורט בסעיף, כאשר בסעיף נכתב שר.ש תוריש את חלקה ל- ד.ש (אחיה), ולא ל- מ.ש (אח של ז.ש).
בתצהיר השני, שנערך כאמור לאחר מתן פסק הדין, שינה עו"ד מרגלית את גרסתו וטען כי "לאחר פטירת האחרון מביניהם, העיזבון יחולק בין אחיו של ז.ש ולבין אחיה של ר.ש" (סעיף 9 לתצהיר השני). נוכח האמור בתצהיר הראשון, לפיו עו"ד מרגלית מתייחס לכוונתו בעריכת הצוואה ולא לאומד דעת המנוחים, ונוכח המועד בו הוכן התצהיר השני ושינוי הגרסה, ובשים לב לכך שעו"ד מרגלית לא נחקר אודות תצהיריו, אני מייחסת לתצהירים אלו משקל ראייתי נמוך עד אפסי, ולא מצאתי בהם כדי לסייע לתובעים נוכח פרשנות הצוואה כפי שעולה מלשונה, כאמור לעיל.
אין לקבל את טענת התובעים כי הבעיה בפרשנות סעיף 5 לצוואה נובעת רק מניסוח שנכתב בעברית "שאינה משובחת", "ניסוח שאינו מוצלח", או מאחר שמדובר "בעו"ד כבן 84", "ובעברית ובניסוחים של לפני 32 שנים" (ראו בין היתר סעיף 12(ו) לסיכומי התובעים). הצוואה נערכה בשנת 1989 כשעו"ד מרגלית היה צעיר יותר, ולשון הצוואה כאמור ברורה, ואין להוסיף לה פירוש שאינו קיים.
הסיפור המשפחתי:
לטענת התובעים, נוכח הקשר הנפלא שבין התובעים ואביהם למנוחים, לעומת הקשר הרדוד, כך להגדרתם, שבין הנתבע למנוחים, הרי שאין הגיון לומר כי המנוחים לא רצו שצוואתם תשקף חלוקה שווה של העיזבון בין שתי המשפחות. אין לקבל את טענת התובעים. בבואנו לקיים צוואה, אין משמעות להיגיון ולצדק כפי שאנשים חיצוניים רואים זאת, אלא יש לקיים את רצון המת כפי שעולה מצוואתו. למעלה מן הצורך יצוין, כי לא מן הנמנע שדווקא המנוחים, אשר היו חשוכי ילדים, התכוונו לדאוג איש לרעהו, בלי התחייבויות לאחרים, כפי שעולה מדבריה של ר.ש בהקלטה השנייה מיום 25.6.2018.
לפיכך, משעה שנקבע כי סעיף 5 לצוואה עוסק במקרה בו ז.ש ו- ר.ש הלכו לבית עולמם יחד, באותה שעה, ומשר.ש נפטרה לאחר מותו של ז.ש, הרי שיש לקבוע כי ההוראה בסעיף 5 לצוואה אינה רלוונטית. לאחר מותו של ז.ש, ניתן צו לקיום הצוואה, ולפיכך כל הרכוש שהועבר לר.ש לאחר מותו של ז.ש היה בבעלותה בלבד. משעה שהצוואה לא עוסקת בסוגיה מה יקרה לאחר מותה של ר.ש, הרי שעיזבונה יועבר ליורשה לפי דין – אחיה ד.ש.
יתר טענות הצדדים
למעלה מן הצורך, אבחן אף את טענות הצדדים הנוספות, הרלוונטיות במידה והיה נקבע כי סעיף 5 לצוואה אכן עוסק במקרה בו שני בני הזוג ילכו לבית עולמם זה לאחר זה, כטענת התובעים.
אקדים ואומר כי אף אם היינו מקבלים את פרשנות התובעים לסעיף 5 לצוואה, הרי שהתוצאה לא הייתה משתנה. ואסביר.
יורש אחר יורש:
סעיף 42 לחוק הירושה, שכותרתו 'יורש אחר יורש', קובע כדלקמן:
א. "המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר..
ב. הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.
ג. השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.
ד. הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה."
גם אם נניח כי סעיף 5 לצוואה קובע, שלאחר שר.ש כיורשת הראשונה תלך לבית עולמה עיזבונה יחולק לפי האמור בסעיף, הרי שסעיף זה אינו מסייע לתובעים. ראשית, אחר ז.ש ניתן צו לקיום צוואה, ולפיכך אנו עוסקים בעיזבונה של ר.ש (ולא של ז.ש). בסעיף 5 לצוואה נכתב כי היורש אחר ר.ש הוא אחיה ד.ש (ולא מ.ש). לפיכך מ.ש (אח של ז.ש) אינו יורש אחר יורש. שנית, אף אם נניח כי הנתבע ו- מ.ש (אח של ז.ש) יורשים את העיזבון, כל אחד מחצית, ולפיכך מ.ש (אח של ז.ש) הינו היורש השני, הרי שלפי סעיף 42(ג) לחוק הירושה, במידה והיורש השני נפטר לפני שעת זכייתו, הוראות הצוואה לטובתו מתבטלות. בענייננו, אין חולק כי מ.ש (אח של ז.ש) נפטר בשנת 2015, כלומר, טרם פטירתם של ז.ש אשר נפטר בשנת 2017 ו- ר.ש אשר נפטרה בשנת 2019. לפיכך, הוראת הצוואה לטובתו, ככל והיא קיימת, מתבטלת. ממילא, לילדיו התובעים (ילדיו של מ.ש אח של ז.ש) אין כל מעמד.
להשלמת התמונה יצוין כי לטענת התובעים, הטענה לתחולתו של סעיף 42(ג) לחוק הירושה לא נטענה על ידי הנתבע במסגרת התנגדותו, ולפיכך מהווה הרחבת חזית. אין בידי לקבל טענה זו. הנתבע העלה את הטענה במסגרת קדם המשפט שהתקיים בפני כב' השופט אליאס ביום 6.9.2020 (בעמ' 1 לפרוטוקול). ב"כ התובעים טען לגופו של עניין ולא טען להרחבת חזית.
יורש במקום יורש:
לטענת התובעים, יש להחיל בענייננו את הוראת סעיף 41 לחוק הירושה, העוסקת ביורש במקום יורש. לטענתם, בסעיף 2 לצוואה הורישו בני הזוג את רכושם ליורש הראשון – דהיינו, לבן הזוג שנשאר בחיים, ובסעיף 5 לצוואה השאירו הוראה לפיה אחרי שהאחרון כבר לא יהיה בחיים, העיזבון יחולק חלק לאחיו של ז.ש וחלק לאחיה של ר.ש (ראו דברי ב"כ התובעים בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 14.3.21).
סעיף 41 לחוק הירושה, שכותרתו 'יורש במקום יורש', קובע כדלקמן:
א. "המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.
ב. זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה.
ג. על דרך זו רשאי המצווה לצוות גם ליותר משניים".
לא ברור כיצד מבקשים התובעים להחיל סעיף זה בענייננו.
לפי סעיף 2 לצוואה, בני הזוג ר.ש ו- ז.ש הורישו זה לזו.
ככל ו- ז.ש הוא המצווה, הרי שציווה את רכושו לר.ש. ר.ש הייתה בחיים במועד פטירתו של ז.ש וזכתה בעיזבונו. ברגע שזכתה בעיזבונו, סעיף 41 לחוק הירושה אינו רלוונטי.
ככל ו- ר.ש היא המצווה, הרי שלפי סעיף 5 לצוואה נקבע מפורשות כי הנתבע הוא הזוכה בעיזבונה של ר.ש, ולא מ.ש (אח של ז.ש). לפיכך, מ.ש (אח של ז.ש) אינו יורש של ר.ש – לא שני ולא בכלל. ויובהר כי אנו עוסקים בעיזבונה של ר.ש ולא בעיזבונו של ז.ש, שבעניינו כבר ניתן צו לקיום צוואתו.
משסעיף 41 לחוק הירושה אינו חל, הרי שסעיף 49 לחוק הירושה אינו רלוונטי לענייננו, שכן ככל שמ.ש (אח של ז.ש) אינו יורש, הרי שצאצאיו אינם זוכים במקומו.
סוף דבר
יוצא אפוא, שלפי כלל האפשרויות שנטענו בפני בית המשפט על ידי הצדדים, מ.ש (אח של ז.ש) אינו יורש ולפיכך לילדיו התובעים אין מעמד כלל, תהא הפרשנות אשר תהא.
מהמקובץ עולה, כי הנתבע הינו היורש היחיד של עיזבונה של ר.ש. משהתקבלה הפרשנות לפיה סעיף 5 לצוואה עוסק במצב בו בני הזוג היו הולכים לבית עולמם בעת ובעונה אחת. ובשעה שמצב זה לא קרה, הרי שאין הוראות בצוואה כל הוראת הורשה רלוונטית ויש ליתן צו ירושה לפי דין.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ (סה"כ) שישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יישא סכום זה ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
צו ירושה יוגש לבית המשפט וייחתם.
תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את כל התיקים הקשורים.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ובשינויים המחויבים.
ניתן היום, ז' אייר תשפ"ב, 08 מאי 2022, בהעדר הצדדים.
