י.ר,ע”י ב”כ עו”ד י. בלס, ע.ר.י,ע”י ב”כ עו”ד ז. פשה אלון ועו”ד ר. פיין, פסק דין

בפני

כב’ השופטת סגלית אופק

תובע

י.ר

ע”י ב”כ עו”ד י. בלס

נגד

נתבעת

ע.ר.י

ע”י ב”כ עו”ד ז. פשה אלון ועו”ד ר. פיין

בעניין עזבון: י.ר. ז”ל

פסק דין

לפניי תובענה לביטול צו קיום צוואה שניתן אחר המנוח י.ר. ז”ל ת.ז. XXX (להלן גם –האב או המנוח).

רקע עובדתי

התובע והנתבעת הם אחים, שהוריהם (להלן – ההורים או המנוחים) נפטרו.

רכושם של ההורים כלל, בעיקרו, כספים וזכויות בעלות בדירת מגורים הנמצאת ברח’ XXX בתל אביב וידועה גם כחלקה XXX בגוש XXX (להלן – הדירה) (נספח ה’ לכתב התשובה).

האם, ח.ר ז”ל, השאירה אחריה צוואה מיום 8.5.1980 עליה חתמה יחד עם בעלה המנוח, בפני שני עדים, עו”ד י.ג ומר ט.מ (להלן –הצוואה המקורית). בצוואה העניקו ההורים איש את רכושו למשנהו אם ילך לעולמו/ה לפניו/ה, ובנוסף קבעו את ילדיהם כיורשים אחר המוריש השני בהסדר של “יורש אחר יורש”.

האם נפטרה ביום 27.3.2019.

האב, שהיה יורש על פי צוואתה, הגיש תובענה לקיום הצוואה; ביום 12.6.2019 נתן הרשם לענייני ירושה (להלן – רשם הירושה) צו לקיום הצוואה; האב זכה במלוא עיזבונה בהתאם להוראות הצוואה המקורית (סעיף 4(א)(2) נספח א’ לכתב התביעה).

כשלושה שבועות לאחר שניתן צו קיום הצוואה המקורית, ערך האב צוואה, שנחתמה בפני שני עדים, עו”ד י.פ ועו”ד ש.פ, ביום 30.6.2019 (להלן – הצוואה המאוחרת) (ר’ נספח א’ לכתב התביעה; נספח ד’ לכתב ההגנה). על פי הנטען הצוואה המאוחרת גובתה בחוות דעת רפואית ומעמד החתימה צולם על ידי עורך הדין שערך את הצוואה (סעיף 5 לכתב ההגנה; עמ’ 2, ש’ 34).

האב נפטר ביום 31.10.2019.

הנתבעת, שהייתה יורשת על פי הצוואה המאוחרת, הגישה תובענה לקיום הצוואה; ביום 12.2.2020 נתן רשם הירושה צו לקיום הצוואה (להלן – הצו); הנתבעת זכתה בדירה ובנותיה זכו במלוא הכספים העיזבון בהתאם להוראות הצוואה המאוחרת.

רקע דיוני

הנתבעת פנתה הנתבעת ללשכת רישום המקרקעין בבקשה לרשום את הזכויות בדירה על שמה מכח צו קיום הצוואה.

בקשתה של הנתבעת סורבה על ידי רשם המקרקעין בשל הוראת “יורש אחר יורש”; הנתבעת חולקת על הקביעה של רשם המקרקעין בשל הוראת “יורש אחר יורש” בצוואה המקורית (נספח ו’ לכתב התשובה); על כן, הגישה בבית משפט זה בקשה למתן הוראות בתמ”ש 17457-10-21 ביום 7.10.2021 (להלן – הבקשה למתן הוראות) (ר’ נספח ג’ לכתב התביעה).

ביום 21.10.2021 הגיש התובע בבית משפט זה תשובה בבקשה למתן הוראות. במקביל, הגיש התובע לרשם לענייני ירושה תביעה לביטול צו קיום הצוואה המאוחרת (להלן – הבקשה או כתב התביעה).

ביום 14.11.2021 הודיע האפוטרופוס הכללי שאין בכוונתו להתערב בהליך בת”ע 45887-11-21.

ביום 16.11.2021 הורה רשם הירושה להעביר את הבקשה להמשך דיון בבית משפט זה בהתאם להוראות סעיפים 67א(א)(8) ו- 72 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן – חוק הירושה).

ביום 29.12.2021 הגישה הנתבעת תשובה בה התנגדה לבקשה לביטול צו קיום הצוואה המאוחרת (להלן – כתב התשובה).

ביום 9.6.2022 התקיים בפניי דיון קדם משפט במהלכו נחקרו על ידי הצדדים. יוער, כי ב”כ הצדדים לא ביקשו להשלים את החקירה או לקבוע מועד נוסף להבאת ראיות, אלא הסתפקו בתשובות שהתקבלו בחקירה וביקשו להגיש סיכומים (עמ’ 7, ש’ 23).

התובע הגיש סיכומים בכתב ביום 2.9.2022 והנתבעת ביום 2.11.2022; כעת ניתן פסק הדין.

טענות הצדדים

ואלה טענות התובע:

הנתבעת לא מסרה לתובע את הבקשה לקיום צוואה כמו גם את הצו, והיא אף לא סיפקה מידע אודות ביצוע מסירה של הבקשה לקיום הצוואה והצו לידי התובע אלא התחמקה מליתן תשובה עניינית. על כן, יש להורות על ביטול צו קיום הצוואה מחובת הצדק;

עורך הבקשה לצו קיום צוואה היה יכול ליתן פרטים בנוגע לזהות מגיש הבקשה ומסירת הבקשה והצו לידי התובע ולכל הנוגעים בדבר כפי דרישת תקנה 14(ב)(4) לתקנות הירושה. על כן, הימנעות הנתבעת לזמן לעדות את עורך הבקשה לצו קיום הצוואה פועלת לחובתה;

גם אם לא הייתה חובה על הנתבעת להמציא לתובע את הבקשה לצו קיום צוואה או את הצו, התובע אמנם ידע על הצוואה המאוחרת אולם לא ידע על הבקשה לצו קיום צוואה, ואין מקום לפגוע בזכותו הבסיסית של התובע שטענותיו תתבררנה;

לא מתקיים שיהוי חריג באופן המצדיק את דחיית הבקשה לביטול צו קיום הצוואה, הואיל והתובע לא קיבל את הבקשה לצו קיום צוואה ואף לא קיבל את הצו, אלא למד על קיומו של הצו לראשונה בחודש אוקטובר 2021 מהבקשה למתן הוראות;

לא נגרם כל נזק לנתבעת שכן העיזבון כולל בעיקר דירה והיא עודנה רשומה ע”ש המנוחים, בנוסף לא נוצר קושי ראייתי בעטיו של האיחור בהגשת הבקשה; ועל כן, טענותיו של התובע גוברות על אינטרס סופיות הדיון ודין הצו להתבטל;

לנוכח הוראת סעיף 2 לצוואה מקורית אין צל צילו של ספק כי המנוחים הסתמכו אחד על השנייה כי אם האחד ילך לעולמו לפני משנהו, בן הזוג הנותר בחיים ידאג להוריש את רכוש המשפחה לילדים. על כן, יש לבטל את הצוואה המאוחרת מאחר שפוגעת קשות באינטרס ההסתמכות של המנוחה;

בהתאם לסעיף 54 לחוק הירושה מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המנוח; המנוחה סמכה על המנוח שיכלול גם את התובע כיורש (סעיף 2 לצוואה המקורית), כך שלאור מבחן ההסתמכות, הצוואה שערך המנוח אינה חוקית;

המנוחה הורישה למנוח את רכושה רק בתנאי שלאחר מותה המנוח יוריש את הרכוש לילדיהם, כך שהצוואה המאוחרת מנוגדת לסעיף 2 לצוואה המקורית ואין לה כלל וכלל תוקף משפטי;

אומד דעת המנוחים כעולה מסעיף 3 לצוואה המאוחרת הוא שביטול או שנוי הצוואה המקורית יהיה בזמן שהמנוחים חיים ולא בעת שמי מהמנוחים נפטר, ולא בכדי המנוחים קבעו כי השינוי יהיה בכתב, והכוונה לכתב אינה לצוואה חדשה אלא הכתב נועד ליידע את הצד השני על השינוי. פרשנות אחרת תחטא לכוונת המנוחים יחדיו לערוך צוואה הדדית עם עקרון הסתמכות ששני ילדי המנוחים יירשו את הרכוש;

לאור הוראת סעיף 2 לצוואה המקורית היורש הראשון הינו המנוח ואילו היורש השני הינם ילדי המנוחים. משכך, ולנוכח הוראת סעיף 42(ב) לחוק הירושה, היה המנוח יכול לנהוג ברכוש כבתוך שלו, אך לא היה רשאי לנשל את התובע מהרכוש, ודין עזבונו כולו להתחלק לפי ההוראות בצוואה המקורית;

המנוח בחר שלא מרצונו ומטעמים של השפעה בלתי הוגנת לאחר 39 שנים לשנות את הצוואה באופן חד צדדי לאחר מות המונחה, וברור שאם המנוחה הייתה חיה הרי שהייתה מתנגדת לשינוי הצוואה או שהייתה מורישה את חלקה ברכוש לתובע;

המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה לנוכח השפעה בלתי הוגנת שהפעילה הנתבעת על המנוח.

ואלה טענות הנתבעת:

הוכח כי עוד במהלך “השבעה” התובע דרש וקיבל לידיו את הצוואה ממנה נושל; התובע לא נתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע ישב בחיבוק ידיים משך כשנתיים ו”התעורר” רק כשקיבל את הבקשה למתן הוראות. אדם סביר, ככל והיה חושב שאין צדק בנדון, ויש לו סיבות ראויות להתנגד לצוואה, היה פועל בסמוך למועד זה;

המועד שהתובע ידע על קבלת צו קיום הצוואה אינו המועד הרלוונטי לבחינת השיהוי, שהרי הצו אך מתרגם את המעשה שכתוב בצוואה המצויה בהחזקתו וידיעתו של התובע משך כשנתיים;

התובע לא נתן הסבר הגיוני מדוע לא פעל בעניין ירושת המנוח; הוא אינו יכול להסתמך על הצוואה הראשונה כיורש פוטנציאלי שעה שאף לדבריו קיבל לידיו צוואה עדכנית (הצוואה השנייה), בה הוא לא זוכה, אף אחד לא מנע ממנו את המידע הנדון, והוא עצמו ככל הנראה ידע, הבין והפנים שהצוואה האחרונה היא שתמומש ותקוים;

נראה שהתובע ידע היטב את טיב מערכת היחסים העכורה בינו ובין הוריו המנוחים, השלים עם רוע הגזרה; רק כאשר הנתבעת נתקלה בקושי טכני ברישום הדירה, התובע חשב שיש שעת כושר לנסות להיבנות מקושי טכני זה;

הנתבעת נהגה בתום לב ובניקיון כפיים – מסרה לתובע את הצוואה, צירפה את התובע כמשיב לבקשה למתן הוראות, על אף שלא הייתה צריכה לצרף את התובע, ועשתה זאת על דעתה ובלי הוראה שיפוטית לעשות כן;

הצוואה נערכה בפני שני עורכי דין, ששימשו גם כעדי הצוואה; למנוח נערכה בדיקה רפואית מתאומה והחתימה על הצוואה תועדה; התובע מעלה שלל טענות בנוגע לצוואה, אך לא מניח שום ראייה למי מטענותיו בעניין תלות/ חוסר כשירות/ השפעה בלתי הוגנת; התובע מתנהל בחוסר תום לב מובהק ובשיטת “מצליח” כנלמד מהסתירות בין גרסתו בכתבי בי דין לבין עצמם לבין הצהרותיו בחקירתו; יש להחיל לגביו את ‘חזקת השקר’ ולהכריע את הדין לחובתו;

ביטול הצוואה המקורית נערך כדין, על פי התנאים שנקבעו בצוואה שערכו המנוחים, קרי בכתב, על ידי צוואה מאוחרת. על כן, הטענה לעניין כך שלא נערך שינוי בכתב אינה ברורה;

שינוי הצוואה המקורית היה גם על דעת המנוחה. המנוחים, שניהם, לא היו מרוצים מהתנהלות התובע ומשפחתו כלפיהם, ועל כן התובע נושל. גרסה זו משלימה ובסימביוזה עם הכתוב בצוואה, עם עמדת הנתבעת ועם מה שהתובע אמר בחקירתו;

המנוח היה יכול לבטל את הצוואה המקורית; בהקשר זה יש להתייחס לכלל סעיפים הצוואה, שם המנוחים באופן המפורש ביותר קבעו שיוכלו, מי מהם, בכל זמן וללא שום התנייה (מעבר לדרישת הכתב), לשנות ולסטות מהצוואה ההדדית (שם, סעיף 3).

דיון והכרעה

מתווה נורמטיבי-

צו ירושה או צו קיום צוואה למעשה מכריע, ולפיכך מסיים, את העניין נשוא הדיון בו. כלל זה נובע מהצורך בסופיות הדיון, וודאות הדין ויציבותו [סעיף 71 לחוק הירושה; ע”א 1134/06 רושרוש נ’ מנסור (10.11.2009); ע”א 239/89 שרש נ’ גלילי, פ”ד מו(1) 861, 871 (1992) (להלן – פרשת גלילי)]; “תוצאתו הרגילה של צו ירושה (וכיוצא בזה של צו לקיום צוואה) היא כשל כל פסק דין חפצא. כלפי כולי עלמא מעמיד פסק דין כזה הכרעה סופית ומחייבת” [ע”א 3706/91 שאולוב נ’ שאולוב, פ”ד מז(2) 865, 871 (1993)].

לצד זאת, קבע המחוקק חריג לכלל בדבר סופיות הדיון המאפשר “לפתוח” מחדש את צו הירושה או את צו קיום הצוואה, בהתקיים התנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה [סעיף 72(א) לחוק הירושה]; “ראוי כי היזקקות לבקשות המוגשות באיחור לא תעשה על דרך השיגרה” [ע”א 301/88 עזבון המנוח רודה ז”ל נ’ שרייבר, פ”ד מז(2) 441, 459 (1993) (להלן – פרשת שרייבר)].

סעיף 72(א) לחוק הירושה מתווה את הדרך לתקיפת סופיות הצו, קובע כי: “נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום צוואה, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט”.

תקנה 27 (ג) לתקנות הירושה, התשנ”ח-1998 (להלן – התקנות) קובעת ביחס לבקשה לתיקון צו ירושה או צו קיום צוואה שהועברה לבית המשפט כי: “בית המשפט רשאי שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה”.

אם כן, לשון החוק מקפלת בתוכנה את תמצית המבחנים על פיהם מוסמך בית המשפט לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה, כדלקמן:

המבחן הראשון- האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני רשם הירושה או בית המשפט, קודם למתן הצו, והאם היה בה כדי לגרום לקבל צו שונה מהצו שניתן;

המבחן השני- האם יכול היה המבקש להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו? וכן האם יכול היה לעשות כן בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מתן הצו?

במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן אלא נתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה [המ’ (חי’) 28449/97 הברמן י’ הנועץ המשפטי לממשלה (1.7.1998); ש’ שוחט. נ’ פינברג. י’ פלומין, דיני ירושה ועיזבון (מהדורה שביעית), התשע”ד- 2014, עמ’ 198-197 (להלן – דיני ירושה ועזבון); ש’ שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, נבו הוצאה לאור, תשס”ב-2005, כרך ג’ עמ’ 84 (להלן – פירוש לחוק הירושה)].

בפסיקה נקבע, כי התשובה לשאלה מתי יפעיל בית המשפט את שיקול הדעת כדי לשים מחסום לדיון מחודש, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, תוך התחשבות באמות המידה להלן:

מהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או של הטענה החדשה [ע”א 4440/91 טורנר נ’ טורנר, פ”ד מז(2) 436 (1993)];

מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשה לפני בית המשפט [ע”א 516/80 לשינסקי נ’ הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ”ד לו(4) 337 (1982) (להלן – פרשת לשינסקי)];

מה הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומה מידת הסבירות או אי הסבירות להסבר זה [ע”א 5640/92 אלוני נ’ באומן, פ”ד מט(5) 373 (1996)];

האם בעטיו של השיהוי נוצר קושי לברר את העובדות לאשורן ובמיוחד, האם הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעיזבון, בהבאת חומר הראיות לביסוס טענותיו [פרשת לשינסקי];

מה הקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדים [פרשת שרייבר];

מהי מידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי צו הירושה המבוקש [פרשת שרייבר].

מן הכלל אל הפרט

לאחר יישום קונקרטי של אמות המידה שנקבעו בפסיקה ובחינת מכלול הראיות והשיקולים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות; אבאר עמדתי להלן.

המבחן הראשון- האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני רשם הירושה או בית המשפט, קודם מתן הצו, והאם היה בה כדי לגרום לקבל צו שונה מהצו שניתן?

טענותיו של התובע כנגד הצוואה המאוחרת הן בעיקרון שלוש. האחת, המנוח היה נתון תחת לחץ כבד ביותר והשפעה לא הוגנת מצד הנתבעת לערוך צוואה לטובתה (סעיפים 15, 84-73 לבקשה); השנייה, המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה עקב מצבו הרפואי הרעוע (שם, סעיף 20); והשלישית, הצוואה המאוחרת נכתבה בניגוד לאינטרס ההסתמכות של המנוחה והמנוח היה צריך לבטל את הצוואה בכתב, ולא עשה כן (שם, סעיפים 72-71).

ההלכה הפסוקה קובעת, כי במסגרת דיון בבקשת ביטול או תיקון של צו ירושה או צו קיום צוואה שניתן, רשאי בית המשפט לבדוק את סיכויי ההליך שיתקיים אם ייעתר לבקשה [בע”מ 8484/10 אלמוני נ’ פלוני (12.7.2011); דיני ירושה ועיזבון בעמ’ 201].

לאחר בחינה מצאתי, כי התובע לא התמיד בטענותיו לעניין חוסר כשירות לצוות והשפעה בלתי הוגנת. אדרבא, הוא, הלכה למעשה, חזר מהן; אפרט.

לעניין חוסר כשירות להבחין בטיבה של צוואה –

בצוואה המאוחרת התייחס המנוח בצורה מפורשת ומפורטת, לעובדה שהוא עושה צוואה (“זו צוואתי האחרונה שהיא בת תוקף ואני מבטל בזה כל צוואה קודמת שהייתה בחתימתי לרבות צוואתי ההדדית מיום 8/5/1980 עליה חתמתי עם אשתי ח.ר ז”ל….” – סעיף 1 נספח א’ לכתב התביעה), להיקף רכושו ויורשיו (“לאחרונה קיבלתי צו קיום צוואה לצוואת אשתי ז”ל, אשר עפ”י צוואתה וצו קיום צוואתה כל הרכוש שהיה שייך לאשתי ז”ל יעבור אליי. .. בימים אלה אני מעביר בטאבו את חלקה של אשתי ז”ל בדירת המגורים על שמי. את דירת המגורים אני מצווה להעביר לאחר מותי לבתי ע’ .. כספים חסכונות ופקדונות המצויים בחשבוני בבנק הפועלים סניף XXX מספר חשבון XXX הרשום בבעלותי. … בבנק אוצר החייל, סניף XXX בתל אביב, מספר חשבון XXX הרשום בבעלותי … את הכספים בבנקים אני מוריש לשתי נכדותיי בנותיה של ע’ … רכב… מספר רישוי … אני מוריש לבתי ע’. .. התכשיטים שלי ושל אשתי ז”ל, יועברו לבתי ע’. ביטוח חיים באיילון פוליסה XXX אני מוריש לנכדותיי …כל רכוש אחר אשר יצטבר ו/או יוחלף בהווה ו/או בעתיד, יועבר לבתי ע'” (שם, סעיפים 4(א)-(ה)), והייתה לו מודעות באשר לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו (“איני מוריש דבר ואני מדיר מצוואתי את בני י’.. ואת בני משפחתו, מאחר וי’ ובני משפחתו ניתקו כל קשר איתי ועם אשתי ח’ ז”ל. יתירה מזאת, בני י’ ומשפחתו לא נענו משך שנים לבקשתי ולבקשת אשתי ז”ל, להיות בקשר עמנו, אפילו לא טלפונית, בשל כך אני מדיר אותו ואת משפחתו מצוואתי. צוואתי זו מוקדשת לבתי ע’ ולנכדותיי מתוך הערכה מלאה אליהם. ברצוני לבקש מהן לדאוג אחת לשנייה, לדאוג על יחסי משפחה, וקשר חיובי תמידי ביניהם. קשר זה של אחדות במשפחה היה נר לרגליי ולרגלי אשתי ז”ל” (שם, סעיפים 7-5).

כאמור, טוען התובע, בשפה רפה, כללית, כי המנוח לא היה כשיר לצוות מפאת “מצב בריאותו הרעוע” (סעיף 20 לכתב התביעה). בחקירתו בפניי הסביר התובע כי אביו חלה במחלה קשה: “אבי היה אדם חולה סרטן ובמשך 17 שנה סבל מבעיה של שתן, היה לו קטטר ועם זה הוא היה צריך לתפקד” (עמ’ 4, ש’ 26-25). למרות זאת, התובע עצמו הסכים כי חרף מצבו הרפואי, אביו המנוח היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה: “ש: למה אבא לא כשיר לעשות צוואה? ת: מי אמר שהוא לא כשיר? אני אמרתי שהוא לא כשיר? הוא לא עמד בלחץ של אחותי מאחר והיה חבר שלה ושותף שלה והם ישבו שעות ודיברו ועשו את כל המאמצים להוציא אותי מהצוואה כי אמא שלי נפטרה ולא יכלה להגן עליי” (עמ’ 5, ש’ 30-27).

לאור האמור לעיל, התובע עצמו אינו עומד מאחורי טענתו לעניין העדר כשירות להבחין בטיבה של צוואה, והוא אף מודה שהתובע קבע בענייני הרכוש והורשתו.

לעניין קיומה של השפעה בלתי הוגנת –

כאמור, טוען התובע כי הצוואה נכתבה תחת השפעה לא הוגנת של הנתבעת. התובע תולה השפעה בלתי הוגנת זו בקרבתה הפיסית של הנתבעת למקום מגוריו של המנוח (סעיף 73 לכתב התביעה); חוסר עצמאותו ותלותו הפיסית המוחלטת של המנוח בנתבעת, בכך שלמעשה נדרש המנוח לתמיכה וסיוע של הנתבעת בעניינים שונים (שם, סעיף 76); מניעת קשר בין התובע והמנוח וסיכול כל ניסיון של התובע להתקרב למנוח (שם, סעיף 77); וכן טען שהנתבעת לקחה חלק פעיל בעריכת הצוואה (שם, סעיף 84).

לעומת זאת, בחקירתו בפניי התובע עצמו אישר כי:

המנוח לא היה מבודד מסביבתו ומקשרים חברתיים עם אחרים, לרבות התובע עצמו –התובע הודה כי התקיים קשר חופשי בינו למנוח, ללא הפרעה כלשהי: “ש: יכולת להגיע לבקר את אבא באופן חופשי? ת: הגעתי. ש: מישהו מנע ממך? ת: הגעתי” (עמ’ 5, ש’ 26-23; ר’ גם סעיף 78 לכתב התביעה);

המנוח לא היה תלוי בנתבעת, אלא הוא היה יכול בנקל לבקש סיוע גם מאחרים, לרבות התובע, והמנוח אף הסתייע בתובע: “ש: איך מתבטאת ההשפעה הבלתי הוגנת? ת: היא הייתה יושבת איתו בחצר ויושבת איתו ומרכלת איתו. אני לא יכולתי לשבת לידו ולסעוד אותו כי הייתי עסוק בענייני עבודה ואמא שלי הייתה בחיים. ש: אני מדברת רק על אבא? ת: אבא שלי נפטר 3 חודשים אחרי שאמא שלי נפטרה. כל התקופה הזאת במשך השנתיים אמא שלי טיפלה בו. ש: במה מתבטאת ההשפעה הבלתי הוגנת? ת: הוא היה צריך את הסטומה והיא הייתה הולכת להביא לו את הסטומה, איך אני יכול להביא לו את הסטומה מבת ים? אני צריך לבוא במיוחד כדי לקחת את הסטומה. קופת החולים צמודה לבית של אבא שלי אז מה הבעיה? ש: היה לך נוח שאחותך הולכת לקופת החולים זה התאים לך אז איך פתאום השפעה לא הוגנת? ת: אני אמרתי שזאת השפעה לא הוגנת? היא אחותי והיא יכולה לעזור לאבא שלי למה לא, כמו שאני עזרתי לו. למה היא צריכה לקחת חצי ירושה בגלל סטומה 3 חודשים” (עמ’ 5, ש’ 22-9);

המנוח היה אדם עצמאי, ידע לעמוד על דעתו ורצונו: המנוח היה חבר של הנתבעת (עמ’ 5, ש’ 2), ורצה, בדעתנות, להוציא את התובע מהירושה: “מאחר והיה חבר שלה ושותף שלה והם ישבו שעות ודיברו ועשו את כל המאמצים להוציא אותי מהצוואה” (עמ’ 5, ש’ 30-28). המנוח החזיק בעמדה זו על אף יחסיו המצוינים עם התובע (ר’ סעיף 22 לכתב התביעה), לגביהם התייחס ב”כ התובע בפרו’ הדיון מיום 9.6.2023 כך: “אגב הוא ביב (צ”ל היה-ס.א) גם בנו האהוב של האבא. … היו ביחסים טובים, היה איתו קשר גם בבי”ח, טיפל בו” (עמ’ 1, ש’ 23, 31-30);

יש הגיון בצוואה המאוחרת: בחקירתו טען כי הנתבעת חיבלה במערכת היחסים בינו להוריו: “אני ואבי היינו ביחסים טובים עד שאחותי קילקלה, היא שמה ביני ולבין אבא שלי ובין אמא שלי חייץ. אני אומר את זה בסערת רגשות. אני וההורים שלי היינו ביחסים מצוינים עד שהיא התערבה” (עמ’ 4, ש’ 28-26). לעומת זאת, בחקירתו של התובע התברר שהתובע כלל לא היה לצידה של אמו: “גם לא הודיעו לי שאמא שלי נפטרה. הודיעו לי בווטסאפ שאמא שלי נפטרה” (עמ’ 4, ש’ 11-10), וגם שאביו לא אהב אותו או למצער נטה לטובת הנתבעת, וזאת עוד לפני פטירתה של האם: “הגענו לבית חולים לבקר את אמי, …סעדתי אותה ובאתי לבקר אותה באסותא, זו הייתה פעם אחת פעם שנייה באנו לבקר אותה ואחותי הגיעה וביקשה ממני שאני אעזוב את המקום אמא שלי התנגדה ואמרה מה פתאום … אמא שלי קמה מהמיטה כאשר הייתה חולה ושאלה אותה איך את עושה דבר כזה. אבא שלי עמד בצד ולא הגיב כי הוא היה חבר של אחותי. שאלתי אותו איך הוא עושה דבר כזה” (עמ’ 4, ש’ 26- עמ’ 5, ש’ 2). דבריו אלה של התובע מתיישבים עם טענת הנתבעת על מערכת יחסים עכורה של התובע עם הוריו (סעיף 7 לכתב התשובה) כאשר המנוח ראה חשיבות באחדות המשפחה: “היה נר לרגליי ולרגלי אשתי ז”ל” (סעיף 7 נספח א’ לכתב התביעה).

התובע ניסה לטעון כי הנתבעת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה והיא “ללא צל צילו של ספק” לקחה חלק פעיל בעריכת הצוואה (סעיף 84 לכתב התביעה). הטענה לכתחילה נטענה בעלמא, בלי תימוכין ולו בראשית ראיה; התובע אף לא ביקש, בדיעבד, לזמן את עדי החתימה או להציג, לכל הפחות, את המעמד המצולם של הצוואה (סעיף 5 לכתב ההגנה), והימנעותו פועלת לחובתו שהרי הנטל רובץ לפתחו [דנ”א 1516/95 מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נב(2) 813 (1998); ע”א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע”מ נ’ רוזנברג, פ”ד מז(2) 605 (1993)].

ערה אני לעובדה שביטול הצוואה המקורית נעשה כשלושה חודשים לאחר פטירתה של המנוחה, לאחר שהצוואה המקורית לא שונתה במשך 39 שנים. עם זאת, מועד השינוי אינו מבסס כשלעצמו טענת השפעה בלתי הוגנת ובוודאי אין די בכך כדי להטות את הכף לטובת התובע.

לאור האמור לעיל, לא הונחה תשתית, ולו לכאורה, לכך שהופעלה השפעה בלתי הוגנת על המנוח; יתר על כן, דומני כי גם אם הייתה קיימת מערכת תלות כזו או אחרת בין המנוח והנתבעת, תלות שהינה טבעית מעצם קירבתם הרגשית והגאוגרפית, והעזרה שהנתבעת הושיטה למנוח (עמ’ 2, ש’ 32-29; עמ’ 3, ש’ 32-31), הרי שלא הונחה לפני תשתית ראייתית כי הנתבעת ניצלה תלות זו וכי השפיעה שלא כהוגן על אביה המנוח לנסח את צוואתו בדרך השונה מרצונו האמיתי.

לעניין אינטרס ההסתמכות –

התובע טוען לפגיעה באינטרס ההסתמכות של המנוחה שהתובע ייכלל כיורש (סעיף 2 לצוואה המקורית), על כן הצוואה חסרת תוקף משפטי; טוען שאומד דעת של המנוחים כי ביטול או שנוי יכול להיעשות בזמן שהמנוחים חיים ולא בעת שמי מהמנוחים נפטר, והשינוי יהיה בכתב והכוונה לכתב אינה לצוואה חדשה אלא הכתב נועד ליידע את הצד השני על השינוי, וכל פרשנות אחרת תחטא לכוונת המנוחים לערוך צוואה הדדית עם הסתמכות ששני הילדים יירשו את הרכוש (שם, סעיף 3); טוען שהמנוחה הורישה למנוח את רכושה רק בתנאי שלאחר מותה המנוח יוריש את הרכוש לילדיהם, כך שהצוואה מנוגדת לסעיף 2 לצוואה המקורית;

איני מקבלת טענות אלה; אבאר עמדתי להלן.

אין חולק, כי הצוואה המקורית היא צוואה הדדית, משותפת (להלן גם – הצוואה ההדדית).

צוואה הדדית היא צוואה של שניים (או יותר), שהיא תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה; כאשר תכני ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על תכני ההסדרים שקבע המצווה השני, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה – הצוואה המשותפת היא צוואה הדדית [ע”א 4402/98 יצחק מלמד נ’ סלומון אשכנזי, פ”ד נג(5) 703 (1999); ש’ שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע”ו-2016, עמ’ 18; א’ ברק, פרשנות במשפט, כרך ה פרשנות הצוואה, עמ’ 69].

הצוואה ההדדית נערכה בשנת 1980. לנוחות ההתמצאות אצטט להלן חלקים רלוונטיים מן הצוואה (נספח ה’ לכתב התביעה):

“שנינו תושבי תל אביב רח’ XXX מצווים בזה כל אחד מאיתנו – בלב שלם ובנפש חפצה בהיותנו בדעה צלולה ומיושבים בדעתנו, ללא שום כפייה ואונס כדלקמן: –

את כל רכושנו, הן ניידי והן דלא ניידי וכן …כספים… ובכלל זה כל דבר בעל ערך, השייך לנו וכל דבר שיהווה חלק מרכושנו, בעת פטירתנו, הננו מצווים בזה כל אחד למשנהו בשלמות.

הננו מבטיחים זה לזו וזו לזה במעמד החתימה על צוואתינו זו, כי האחרון מבינינו יוריש את רכושנו על פי צוואה לילדינו כמפורט להלן בחלקים שווים ביניהם:

ר.י ת.ז. …

נ. (ר’) ע’ – ר’ ת.ז. …

הננו משאירים לעצמנו את הזכות, לכל אחד מאיתנו, לשנות או לבטל צוואה זו, בכל עת וזמן ובלבד שכל ביטול או שינוי כאמור, יהיה בכתב”.

בנסיבות מקרה זה, על פניו אין אינדיקציה שיש בה להסיק כי המנוחים ביקשו להגביל את בן הזוג האחר בעריכת צוואה חדשה. על כך ניתן ללמוד מהנתונים כדלקמן:-

מבחינת מועד הצוואה – כאמור, עסקינן בצוואה הדדית שנערכה בשנת 1980. לכן, יש לבחון את המקרה לפי הדין שקדם לתיקון מס’ 12 לחוק הירושה, במסגרתו חוקק בשנת 2005 סעיף 8א לחוק הירושה המסדיר את מוסד הצוואות ההדדיות בין בני זוג.

לפי הדין הקודם אין זה ברור מאליו כי קיימת מגבלה כלשהי על מי שערכו צוואות הדדיות לבטל את הצוואות באופן חד צדדי; וכפי שנקבע בבע”מ 10807/03 זמיר נ’ גמליאל, פ”ד סב(1) 601, 626-625 (2007): “לדעתי, מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכל, כמובן, שאין אינדיקציה פרשנית אחרת… בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה (וראו גם ע”א 576/72 שפיר נ’ שפיר, פ”ד כז(2) 373, 380; ע”א 290/78 וינשנקר נ’ אדלמן, פ”ד לד(1) 122). בעניין בני זוג שכאלה – ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת – לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. ייתכן שכן, אך ייתכן שלא. בהיעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהייתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר”.

בענייננו, קשה להניח כי עו”ד ג’ שערך את הצוואה (עמ’ 4, ש’ 4), ועל אחת כמה וכמה מי מהמנוחים, התכוון, וכך היה אומד דעתו, לאפשרות של מניעות מלשנות את הצוואה, בעת עריכת הצוואה בשנת 1980, בשעה שהדין שחל באותה עת היה כי ניתן לשנות צוואה, לרבות צוואה הדדית; וכפי שסוכם המצב המשפטי בעמ”ש (ת”א)51823-03-11 פלונית נ’ פלוני, פסקה 36 (9.4.2013): “הן בלשון החוק בהתאם לתיקון, והן לאור הוראות המעבר, ניתן לסכם ולומר כי בצוואות שנערכו לאחר התיקון, “ברירת המחדל” העדר אפשרות לשנוי הצוואה אלא בהתקיימות התנאים שנקבעו בתיקון, ואילו בצוואות שנערכו לפני התיקון “ברירת המחדל” כי רשאי כל אחד מהמצווים לשנות את אשר ציווה, וזאת בין בחיי שני המצווים ובין לאחר פטירתו של אחד מהם. מכאן, שיש לבחון את “אומד דעתם של הצדדים”, על רקע ההבדל האמור” [ר’ גם עמ”ש (ת”א) 36694-10-16 א’ נ’ ל’ ואח’ (26.11.2017); בע”מ 10090/17 פלונית נ’ פלוני (25.11.2018); בע”מ 10090/17 פלונית נ’ פלוני (25.1.2018)].

מבחינת לשון הצוואה – לא ניתן למצוא בתוכה הגבלה מפורשת או משתמעת על כוחו של המנוח לשנות מצוואתו. נהפוך הוא. בצוואה מופיע סעיף מפורש, הוא סעיף 3, לפיו שומר כל אחד מהמנוחים את הכוח לבטל או לשנות בכל עת וזמן את צוואתו, ובלבד שהשינוי יעשה בכתב. קיומה של התייחסות כזו הינה בעלת רלוונטיות ומשקל – נלמד ממנה אומד דעת המנוחים וידיעתם על כך שנשמרה הזכות לשנות או לבטל את הצוואה, באופן חד צדדי, וללא מגבלה אודות זמן.

הבנה כזו נלמדת אף מהצוואה המאוחרת, שם כתב המנוח: “רשמנו בסעיף 3 לצוואה ההדדית כי כל אחד מאיתנו יכול לשנות את הצוואה ההדדית בהתאם לרצוננו ואני שומר לעצמי הזכות המלאה לבטל או לשנות הוראות הצוואה עפ”י שיקול דעתי הבלעדי” (סעיף 1 נספח א’ לכתב התביעה).

מבחינת הנסיבות – על פי לשון הצוואה, פעלו המנוחים לפי עקרון השוויון. העובדה שהצוואה לא שונתה משך 39 שנים מלמדת כי אומד דעתה של המנוחה היה ונותר שוויון. עם זאת, התמונה המצטיירת מגרסתו של התובע, אינה מבססת הסתמכות של מי מהמנוחים כי משנהו לא ישנה את צוואתו לאחר לכתו לעולמו. בענייננו, התובע טען שיחסיו עם אביו מצוינים (עמ’ 4, ש’ 28; סעיף 22 לכתב התביעה) ויחסיו עם אמו היו “מאוד טובים” (עמ’ 4, ש’ 30) והיא “לא הייתה נותנת בשום פנים שזה יקרה” (עמ’ 5, ש’ 30); לדבריו התנהגותה של הנתבעת הייתה לצנינים בעיני המנוחה: “היא תמיד אמרה שאחותי גורמת לסכסוכים ביני ובין ההורים. היא לא רצתה שזה יהיה מצב שגרתי בבית” (עמ’ 4, ש’ 32-31); כיוצא מדבריו המנוחה ידעה (מן הסתם) שהנתבעת “הייתה יושבת איתו בחצר ויושבת איתו ומרכלת איתו… ואמא שלי הייתה בחיים. … כל התקופה הזו במשך השנתיים שאמא שלי טיפלה בו” (עמ’ 5, ש’ 14-10); המנוחה הייתה אף מודעת לכך שהמנוח תפס צד, נטה לטובת הנתבעת: “הוא היה חבר של אחותי” (עמ’ 5, ש’ 2). בנסיבות אלה המנוחה צפתה או הייתה יכולה לצפות כי אם תלך לעולמה לפני בעלה, לא יוריש בעלה את הרכוש על פי הצוואה לילדיהם המשותפים או יסטה מעקרון השוויון. למרות זאת, קרי- שהצוואה כולל הוראה בה השאירו המצווים לעצמם את הזכות לשנות את הצוואה כרצונם “בכל עת וזמן”, ואין בצוואה הגבלה מפורשת של בן הזוג האחר בעריכת צוואה חדשה אלא רק נדרש שינוי “בכתב”, לא מצאה המנוחה לשנות את הצוואה. לאור האמור לעיל, קשה לקבל כאילו המנוחה הסתמכה על כך שהמנוח לא ישנה את הצוואה.

גם אם אלך לשיטת התובע לפיה ביטול או שינוי אפשרי בזמן שהמנוחים חיים, ולכן החובה ליידע בכתב על השינוי כדי ליידע את המצווה האחר אודות שינוי על מנת שיוכל לשקול את הציווי מטעמו, המשמעות היא כאילו הסכים מי מהמנוחים, כי יהיו הנסיבות אשר יהיו, לעולם לא יוכל הנותר בחיים לשנות צוואתו. בפסיקה נקבע כי “קביעה קיצונית שכזו, דורשת נסיבות מיוחדות ולשון ברורה על מנת להסיק, שאכן הכוונה המשותפת הייתה למנוע שינוי שכזה” [עמ”ש 51823-03-11, פסקה 41]. במקרה זה אין לשון ברורה ואין תשתית עובדתית אפילו לכאורית שתאפשר להסיק שאכן הכוונה המשותפת הייתה למנוע שינוי שכזה, ולאור האמור בסעיף 45 לעיל דומה כי ההפך הוא הנכון. לכן, מקום שהנסיבות מצביעות שהמנוחים לא התכוונו לשלול באופן מוחלט את האפשרות לשנות את הצוואה אלא רק בהסכמת שניהם, אין לקבל פרשנות של שלילה כאמור לאחר פטירת מי מהם.

לאור כל האמור לעיל, לא יתכן יסוד לטענת פגיעה באינטרס ההסתמכות. לכן, איני מקבלת את טענת התובע לעניין זה.

בהתאם לסעיף 3 סיפא לצוואה ההדדית, ביטול או שינוי צריך להיעשות בכתב. מכאן, ביטול הצוואה המקורית יכול להיעשות על ידי עריכת צוואה חדשה אותה רואים כמבטלת את קודמתה [סעיף 36 לחוק הירושה]. לכן, במקרה זה, כשהמנוח שינה את הצוואה ההדדית, ועשה זאת בצוואה אחרת, בכתב, פעל הוא בהתאם להוראותיה של הצוואה ההדדית (ר’ סעיף 1 נספח א’ לכתב התביעה).

לעניין הוראת יורש אחר יורש –

עוד טען התובע, כי לנוכח הסדר “יורש אחר יורש” (סעיף 2 לצוואה ההדדית), ובהתאם להוראת סעיף 42(ב) לחוק הירושה, בחייו אמנם המנוח יכול לנהוג ברכוש כבתוך שלו, אך לא היה רשאי לנשל את התובע מהרכוש.

איני מוצאת מקום להידרש לטענה זו בגדרי הליך זה. אבאר.

כידוע, אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו, ומשכך אין אדם יכול להוריש נכסים שאינם שייכים לו [ע”א 2698/92 יונה נ’ אדלמן, פ”ד מח(3) 275, פסקה 13 (1994)]. אולם, חוק הירושה מבחין בין נושא קיום הצוואה לבין נושא היקף נכסי העיזבון – אלה הם שני נושאים נפרדים הכלולים בפרקים נפרדים של החוק והנדונים בהליכים נפרדים [ע”א 12/83 עמרם נ’ עמרם, פ”ד לח(3) 556 (1984); ע”א 240/63 פוקס נ’ המוציאים לפועל של צוואת גיטל פוקס, פ”ד יז 2097; תע”ז (ת”א) 1168/86 אמריליו נ’ שאקי, פ”מ תשמ”ט (2)184 (1988); תמ”ש (ת”א) 84680/98 ל.מ נ’ א.י. (14.5.2003)].

מושכלות ראשונים הם, אם כן, שבית המשפט אינו קובע – בהליך של צו ירושה או צו קיום צוואה, את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם. מכאן, כפי שאין מקומן של טענות הצדדים בנוגע להיקף עזבון בהתנגדות לקיום צוואה [ע”א 272/86 הכרי נ’ הכרי, פ”ד מב(2) 411 (1988)], אין אף מקומן בבקשה לביטול או תיקון צו ירושה או צו קיום צוואה. על כך ניתן ללמוד מע”א 46/89 רוזן נ’ בהט, פ”ד מד(2) 765 (1990) שם נקבע, כי כאשר מדובר בתביעת יורש שני, לאכיפת זכויותיו על פי צוואת המוריש, לאחר שניתן צו קיום צוואה של היורש הראשון, ספק אם יש צורך בתיקון צו קיום הצוואה של היורש הראשון, “שכן בכל מקרה יש לקרוא את הצו בכפיפות להוראות החוק ובעקבות זאת חופשי הנהנה השני לפנות לבית המשפט המוסמך על מנת לקבל סעד בדבר בעלותו על אותם פרטי רכוש שנשתיירו מכוח הצוואת המקורית, אם נשתיירו” [ר’ גם פרשת שרייבר].

בענייננו, רשם המקרקעין הערים קשיים על בקשת הנתבעת לרישום רישום הזכויות בדירה בנימוק לפיו: “המנוח י’ מקבל את חלקו מח.ר עפ”י הצוואה כפוף ליורש אחר יורש, בו צווה כי הנכס עובר לשני ילדיהם לאחר מותם ועפ”י צוואתו של י.ר מקבלת את הנכס רק הבת ע’???” (הודעה על אי רישום פעולה מיום 27.4.2020 נספח ה’ לכתב התשובה), עליו הוסיף ועמד: “ע’ אמורה בסופו של הרישום לקבל 3/4 מהנכס, 1/2 מי’ ו 1/4 מח’ עפ”י ס’ יורש אחר יורש וי’ מקבל 1/4 מהנכס כל החלוקה נעשית עפ”י הצוואות שהוגשו” (שם, הודעה על אי רישום פעולה מיום 23.9.2020). על רקע זה הנתבעת הגישה בקשה למתן הוראות המתבררת בתמ”ש 17457-10-21, וטענות הצדדים בעניין “יורש אחר יורש” הועלו שם, שמורות לכל אחד מהם, ויתבררו במסגרת הנ”ל.

לאור האמור לעיל, אין בטענות שהעלה התובע כנגד הצוואה המאוחרת כדי להצדיק את ביטולה או לגרום לקבלת צו שונה ממה שניתן. משכך, לא מתקיים התנאי הראשון וההכרחי העומד ביסוד הסמכות הקבועה בסעיף 72(א) לחוק הירושה.

הואיל והמבחנים בסעיף 72 לחוק הירושה הינם מצטברים, לאחר שנמצא שלא מתקיים המבחן הראשון, ניתן היה לעצור את הדיון כבר בשלב זה. עם זאת, על מנת לעשות את מלאכתי שלמה, אוסיף ואדרש ליתר טענות הצדדים.

המבחן השני- האם יכול היה המבקש להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו? וכן האם יכול היה לעשות כן בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מתן הצו?

בפסיקה נקבע, כי השהוי נמדד מהמועד שבו נתגלתה למבקש “העובדה החדשה” המצדיקה את תיקון הצו או ביטולו, ולא ממועד פטירת המצווה [ע”א 2590/93 עאסי נ’ עאסי, (9.5.1995)]. עם זאת, בגדר אותה “עובדה חדשה” באה גם עובדה שהייתה אפשרות, כי המבקש ידע עליה, לו בדק כדבעי [פרשת לישנסקי].

הפסיקה הבהירה, כי הדגש אינו על מידת השהוי אלא על ההסבר לשיהוי ומידת סבירותו של הסבר זה. נוסחת האיזון בהקשר זה קבעה שככל שההסבר לשיהוי סביר יותר לא תהווה מידת השהוי מכשול אף אם מדובר באיחור של שנים [עמ”ש (חי’) 13757-05-10 מ.י נ’ ש.כ (5.10.2010); עמ”ש (ת”א) 17158-10-20 פלונית נ’ אלמונית סעיפים 3-2 לפסק הדין של כב’ השופט שילה (16.12.2021); דיני ירושה ועיזבון בעמ’ 161; ע”א 671/88 בנדה נ’ שצ’רנסקי, פ”ד מה(1) 288 (1990); ת”ע (ת”א) 7181/01 בושארי נ’ חרזי (26.3.2002)]; ועוד נקבע, כאשר השהוי נמשך לאורך זמן רב יותר, כך יהפוך נטל השכנוע מצד המבקש להסברת השהוי לכבד יותר [ת.ע (נצ’) 20198-05-12 ע.ע. נ’ ס.ע. (6.11.2016)].

אין חולק, כי התובע קיבל מהנתבעת עותקים של שתי הצוואות עוד ביום 3.11.2019 (נספח א’ לכתב התשובה; עמ’ 6, ש’ 11, 15). למרות זאת, המבקש הגיש את הבקשה לביטול צו קיום ביום 21.10.2021, כשנתיים ימים לאחר מתן הצו (ביום 12.2.2020).

אין טענה בפי התובע על חובה חוקית של הנתבעת להמציא עותק של הבקשה לצו קיום צוואה (דברי ב”כ התובע בפרו’ הדיון בעמ’ 3, ש’ 16), על כן איני מביעה עמדה בעניין זה. מכל מקום, הוכח בפניי שהנתבעת לא המציאה לתובע עותק של הבקשה לקיום הצוואה המאוחרת או צו קיום הצוואה (עמ’ 6, ש’ 15-7). אני גם מוכנה להניח, כטענת התובע, שהוא לא ראה את הפרסום בעיתון אודות הבקשה לקיום שהוגשה לרשם הירושה (סעיף 31 לכתב התביעה).

אין בכל זה בכדי לסייע בידי התובע; בענייננו, השיהוי נמדד ממועד קבלת הצוואות בידי התובע (ביום 3.11.2019) (נספח א’ לכתב התשובה), ולא מהמועד שנודע לתובע על כך שניתן הצו לאחר שהנתבעת המציאה לו את הבקשה למתן הוראות אליה צורף הצו (במהלך אוקטובר 2021); מכל מקום, הצו הוא גושפנקא של צוואה הנמצאת בידיעתו ובחזקתו של התובע משך כשנתיים.

בנסיבות מקרה זה, הוכח בפניי, כי הצוואות, שתיהן, בידיעתו ובהחזקתו של התובע ימים בודדים לאחר פטירתו של המנוח (עמ’ 3, ש’ 30-28; נספח א’ לכתב התשובה); התובע ידע על דבר נישולו מהצוואה המאוחרת והוא אף ידע על היותו נהנה על פי הצוואה המקורית (עמ’ 3, ש’ 30, 34; עמ’ 4, ש’ 14); התובע היה מודע להיקף העיזבון והנכסים שהוא כולל: “הייתה לו דירה שמשותפת עם אמא שלי שהיא בשכונת XXX בתל אביב, הדירה הזאת בצוואה הראשונה הופיע שהיא תחולק חצי חצי. להורים שלי היו חסכונות, היו שני ביטוחי חיים לדעתי כל החסכונות שלהם נעו בסביבות מיליון ₪ כי אמא שלי אמרה לי שיש לה בבנק 800 אלף ₪ ובנוסף לזה ביטוחי חיים ומכונית” (עמ’ 4, ש’ 16-13); התובע ידע שהנתבעת זוכה במלוא הזכויות בדירה “אני יודע שהדירה עוברת אליה מהרגע שנעשתה הצוואה של אבא שלי” (עמ’ 4, ש’ 23-22; הודעה מיום 3.11.2019 שעה 21:11 נספח א’ לכתב התשובה); התובע ידע על עמדתה הנחרצת של הנתבעת שלא להגיע עמו להסכמה כלשהי ביחס לעיזבון המנוח: “כאשר דיברתי איתה ואמרתי לה ע’ אנחנו אחים ומשפחה למרות הצוואה שנכתבה על ידי אבא שלי בואי תלכי לקראתי והיא אמרה זה מה אבא כתב בצוואה עוף לי מהעיניים” (עמ’ 5, ש’ 5-4); כמו כן, גם בהתייחס לפרמטרים שנקבעו בפרשת לשינסקי, העובדות ו/או הטענות היו בידיעת התובע לכל אורך הדרך, וכך גם בהתייחס למצב רפואי נטען של המנוח: “ידעתי על הצוואה השנייה וראיתי בה כלא חוקית ולא תקפה משום שאבא שלי כתב את הצוואה כתוצאה מלחץ של אחותי…ש: אז ידעת על הצוואה, מה חשבת שקורה עם הצוואה הזאת? ת: לא עשיתי שום דבר משום שראיתי את הצוואה הראשונה כחוקית” (עמ’ 3, ש’ 34-30).

בחקירתו טען התובע כי הבנתו בענייני צוואות וירושות הינה מוגבלת, אולם כאמור טענותיו מלמדות אחרת וגרסתו אינה מהימנה עליי: “ש: אז למה לא הגשת את הצוואה הראשונה שלדעתך היא התקפה? ת: מה זאת אומרת לא הגשתי אותה ? אני לא ידעתי איך מגישים בקשות. אני לא משפטן, איך אני יכול לדעת?” (עמ’ 3 ש’ 35- עמ’ 4, ש’ 2).

לאור כל הנ”ל, שוכנעתי כי, כל העובדות ו/או הטענות היו בידיעת התובע לכל אורך הדרך, ואילו היה התובע מעוניין באותה עת לרדת לעומקם של הפרטים לא הייתה מבחינתו כל מניעה לעשות זאת.

יתירה מכך, בחקירתו נשאל המבקש כיצד פעל ביחס לנכסי העיזבון בתקופה לאחר פטירתו של המנוח, במיוחד כשלדעתו הצוואה הראשונה “חוקית” ולפיה הוא זכאי למחצית הזכויות בדירה (עמ’ 3, ש’ 34); מתשובותיו יוצא שהתובע לא התעניין ולא עשה דבר: “ש: ומה חשבת שקורה בדירה של אבא שלך מ 31.10.2019 ועד נובמבר 2021? ת: אני לא שלחתי שום הודעה. ש: מה קרה עם הדירה שלך (צ”ל שלו- ס.א) במשך כמעט שנתיים? ת: לא יודע. אני יודע שהדירה עוברת אליה מהרגע שנעשתה הצוואה של אבא שלי אך לא קיבלתי שום הודעה על כך שהדירה הזאת תעשה ותימכר והיא תחולק לשנינו” (עמ’ 4, ש’ 23-19).

בעניינו, התובע לא מגיש בקשה לקיום הצוואה המקורית, והוא אף לא מתעניין ולא נוקט צעד כלשהו בקשר עם דירת העיזבון שהוא בדעה שזכאי למחציתה; התנהלותו של התובע מתיישבת עם עמדה לפיה הצוואה המאוחרת היא צוואה תקפה. דומני כי אלמלא התעורר הקושי מול רשם המקרקעין והוגשה הבקשה למתן הוראות כנראה שהתובע לא היה “מתעורר” וטוען לביטול הצו.

הנה כי כן, לא מתקיים בענייננו התנאי השני וההכרחי העומד ביסוד הסמכות הקבועה בסעיף 72(א) לחוק הירושה, קרי- אין עובדה או טענה שהתובע לא היה יכול להביא לפני מתן הצו, וההזדמנות הסבירה הראשונה הייתה בסמוך לאחר יום 3.11.2019.

סוף דבר

לפיכך אני קובעת כדלקמן:

התובענה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום אחרת ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תסגור את התיק ותשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט”ז אייר תשפ”ג, 07 מאי 2023, בהעדר הצדדים.