לפני
כבוד הרשמת בכירה ריבי לב אוחיון
מבקשת
כרם נבות בע”מ (חל”צ)
נגד
משיבים
1. צבי בר יוסף
2. ספיר בר יוסף
]
החלטה
לפני בקשת המבקשת (הנתבעת) לצירוף ראיה – כתב אישום מתוקן שהוגש נגד המשיב 1, פרוטוקול הדיון וגזר הדין בת.פ. 11423-02-12, לאחר שהתקיים דיון הוכחות ארוך, ולאחר שהוגשו סיכומי המשיבים, והגיעה העת להגשת סיכומיה.
המבקשת עותרת לצרף ראיה ממנה ניתן ללמוד כי בניגוד לטענתו של המשיב 1 (להלן: המשיב), כי עברו הפלילי “נקי”, בגיליון ההרשעות שלו, עבירה שהתיישנה, ואשר עניינה נודע לה אך לאחרונה, באמצעות כתבה שהתפרסמה בעיתון “הארץ”.
יוזכר, כי עסקינן בתביעת לשון הרע של המשיבים נגד המבקשת, אשר פרסמה בעניינו פרסום בו כתבה, בין היתר, כי הוא אדם אלים אשר בכל מקום נורמלי היה מועמד לדין, כי הוא תוקף בעלי קרקעות, או פלסטינים שבאים לערוך פיקניק באזור, ונטפל אף לישראלים הבאים לתעד את השתלטותו על האזור.
הראיה נשוא הבקשה דנן הינה, לפי האמור בסע’ 9 לבקשה, הובאה לידיעת המבקשת בעקבות תחקיר שהתפרסם בעיתון “הארץ”, ממנו עלה כי הוא הואשם בתקיפה ואיומים כלפי מתיישבים יהודיים, ואף הודה בביצוע עבירות אלו.
ביחס לעיתוי הגשת הבקשה לצירוף ראיה, המבקשת הזכירה כי בית המשפט נעתר לבקשה לגילוי מסמכים והזמין את התדפיס הפלילי של המשיב, ברם לא הציגו בתיק בימ”ש תוך שציין: “מדו”ח הרישום עולה כי לתובע אין כל רישומים פליליים וכן בתדפיס המידע לא מופיעים רישומים”.
המבקשת טוענת, כי בסיכומיהם שבו המבקשים על טענותיהם לפיהן למשיב אין עבר פלילי וביקשו להציג מצג כאילו מעולם לא הואשם בעבירת אלימות ולא נמצא אשם בעבירה מסוג זה. ואולם דה פקטו, לנוכח גילו הצעיר של המשיב אז, הורה בית המשפט על אי הרשעה ועל צו לביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור.
לטענת המבקשת, העבירה המיוחסת למשיב התיישנה ונמחקה מן המרשם הפלילי ביום 9.2.21, כאשר הפרסום נשוא התביעה דנן בוצע ביום 16.5.20.
לטענת המבקשת בקשתה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה לעניין הוספת ראיה בשלב מתקדם של ההליך וכי דינה להתקבל.
המשיבים מתנגדים לבקשה מטעמים שונים, טוענים כי הבקשה מתבססת על כתבה עלומה שפורסמה בעיתון “הארץ” מבלי שצורפה האסמכתא עליה מתבססת הבקשה, וכי כתבה בעיתון אינה יכולה לשמש כראיה לאמיתות תוכנה, בפרט כאשר זהות כותבת הכתבה ידועה כמצודדת באופן גורף בצד הפלסטיני. בהקשר זה טענו המשיבים כי באופן בו הוגשה הבקשה ומשלא הוגש תצהיר כותבת הכתבה, לא ניתן אף לחקור אותה.
כן טוענים המשיבים להרחבת חזית ושינוי חזית באופן משמעותי מצד המבקשת וביחס לטענתה המרכזית בכתב הגנתה שכן בסע’ 34 נכתב: “בגין מרבית האירועים שפורטו הוגשו תלונות למשטרת ישראל, אך למיטב ידיעת הנתבעת אף לא אחד מהם הוביל להגשת כתב אישום נגד התובע”.
המשיב טוען למעשה, כי לפי טענת ההגנה של המבקשת, המשיב לא הועמד לדין ולא הורשע, בעוד שכעת בעצם הבקשה, היא טוענת טענה הפוכה ולפיה המשיב הועמד לדין.
כן הוסיף המשיב כי לפי הבקשה המדובר על עבירה שבוצעה בהיותו קטין ולכן עפ”י דין, מדובר בהליך חסוי כאשר להפרת החוק בעניין משמעות פלילית. ממילא משעה שמדובר בהליך בעניינו של קטין, הגם שהמשיב הפך בגיר, לא ניתן לעשות שימוש באותה ראיה.
בנוסף על כך, טוען המשיב כי מדובר על עבירה שהתיישנה לפני כשנתיים וחצי, זאת גם לשיטת המבקשת, וגם נסיבה זו לא ניתן לעשות שימוש באותה ראיה.
כן הוסיפו וטענו המשיבים כי על בעל דין להגיש ראיותיו בחבילה אחת ולא בתפזורת, מתוך צורך לשמור על מסגרת ראויה המאפשרת להגיע לחקר האמת באופן היעיל ביותר תוך שמירה על הסדר הדיוני וההוגנות הדיונית.
המשיבים מבקשים לדחות הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות.
ראשית כל יצוין כי למקרא הבקשה והתגובה אכן התעוררה אי ודאות לגבי גילו של המשיב בעת ביצוע העבירה שיוחסה לו, ולו מטעם זה נדרשה תגובת המבקשת.
בתגובת המבקשת מיום 17.10.23 התברר כי הוא היה בגיר, ולכן מתייתר הדיון בשאלת חיסיון המסמך.
לגופו של עניין – בשורה של פסיקה נקבעו הקריטריונים לבחינת הוספת ראיה.
ברע”א 5403/17 רבקה טכנולוגיות בע”מ נ’ חברת כימיקלים לישראל בע”מ (5.12.17) נקבע (פיסקה 23) :
“.. ואכן, בפסיקה נקבעו מספר מבחנים אותם יש להביא בחשבון בבחינת השאלה אם להתיר הגשת ראיה מסוימת באיחור, אם לאו. למשל: אופייה של הראיה הנוספת (האם מדובר בראיה “טכנית” באופייה, כגון תעודה רשמית שנועדה להוכיח עניין פורמאלי); מהו השלב שאליו הגיע המשפט – כאשר ככל שמדובר בשלב מאוחר יותר, כך נטייתו של בית המשפט תהיה נגד פריצת הגבולות של סדרי הדין; מידת מחדלו של בעל הדין בעיכוב בהבאת הראיה, כלומר, האם ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הראיה מוקדם יותר; וכן, כאמור לעיל, תרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת …”.
בענייננו, אין כל ספק כי הבקשה להוספת הראיה הוגשה בשלב מתקדם עד מאוד של ההליך, ממש ערב הגשת סיכומי המבקשת. כמצוטט לעיל, ככלל בתי המשפט יטו לדחות בקשות להוספת ראיה אשר מוגשות בשלב מאוחר הן משום שיבוש מהלכו היעיל והמהיר של ההליך והן משום שיבוש “זרימתו” לפי סדרי הדין, תוך הצבת מעין מהמורות בדרך. הגשת בקשה להוספת ראיה בעת הזו פוגעת בבעל הדין שכנגד לעניין ציפייתו לאופן התקדמות ההליך, לבטח המשיבים לא ציפו בשלב זה של ההליך, כי תוגש בקשה לצירוף ראיה.
לכך יש להוסיף כי לקבלת הבקשה עשויות להיות השלכות מעשיות על ההליך שכן יש לקחת בחשבון כיצד מעוניינים הצדדים להתמודד עם הוספת הראיה לתיק.
ואולם, לא ניתן לייחס משקל כבד לשאלת עיתוי הגשת הבקשה בלבד ויש לבחון מה גרם למחדל. ככל שבעלי הדין עשו כל שביכולתם להמציא ראיותיהם במועד ואי הגשת הראיה נשוא הבקשה לא היה תלוי בשעתו בבעל הדין המבקש להציגה ימצא קשר ישיר לדרישה המאוחרת להגשתה.
בנדון דנן, סבורתני כי המבקשת עשתה כל שביכולתה להציג ראיותיה במהלך ההליך ואף עתרה לצו גילוי מסמכים ולקבלת מידע. כאשר הועבר הרישום הפלילי של המשיב לביהמ”ש הוא היה נקי מרישומים (כאשר נראה כי הרישום בעניין הראיה דנן הוסר עם ההתיישנות).
המשיב מצידו טען כי אין ברשותו מסמכים פרט לאלו שצירף, וכן טען להיעדר רלוונטיות – זאת במסגרת תגובתו לבקשת המבקשת לגילוי מסמכים.
המבקשת לא היתה יכולה לדעת באופן ספציפי על קיומה של הראיה דנן והמשיב כאמור שלל קיומן של ראיות לעניין כתבי אישום מן העבר.
אי לכך, אינני מוצאת לייחס מחדל למבקשת, בשל אי צירוף הראיה.
אשר לתרומתה של הראיה לגילוי האמת, לאור סוג הראיה אל מול הפרסום נשוא התביעה, הראיה רלוונטית להליך, זאת מבלי להביע עמדה לעניין משקלה.
מכל האמור לעיל, מסקנתי היא כי דינה של הבקשה להתקבל.
בתוך 10 ימים תצרף המבקשת את הראיה נשוא הבקשה. בתוך 10 ימים מצירוף הראיה יודיעו המשיבים האם הם מבקשים לחקור גורם כלשהו הקשור בראיה שמא הם מבקשים להוסיף על סיכומיהם בעניין הראיה בלבד. ימי החירום במניין הימים. לאחר מכן ינתנו הוראות משלימות.
סוגיית ההוצאות תבוא בחשבון במסגרת פסק הדין.
ניתנה היום, ט’ כסלו תשפ”ד, 22 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
